יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ב: ענין הסיליקט, חלומי ומגשימיו

פרשת חיי שלוש

 

בהתפרצות המלחמה העולמית, בשנה הראשונה למלחמה, בבואו של המיניסטר התורכי שר הצבא ג’מל-פחה בתור פקד הצבא בסוריה תפס הוא ואסר את כל נכבדי הערבים האלה שהיו שייכים לאגודת “אילה-מרכזיה” והאשימם בבגידה בממשלה. אחדים מנכבדי הערבים האלה האסורים עמדו בקונטקט של מכתבים עם חברינו מאגודת “המגן” והיות ושכל המכתבים והדוקומנטים האלו נמצאו אצל נסים מלול, שרף הוא תיכף את כל הניירות ובעצמו ברח מן הארץ. ומן היום ההוא נעלמה אגודתנו “המגן” מחיינו הצבוריים.

בהתחלת שנת 1915 שפט המשפט הצבאי תחת פקודתו של ג’מל פחה את חשובי ונכבדי הערבים האלה משפט מות, ועל פי פקודתו תלו כמה עשרות מהם על הר הלבנון.

את ידידנו חפיז-בק-סעיד שגם הוא נאסר ביפו ונשלח בתור אסיר פוליטי עפ"י פקודת ג’מל-פחה ללבנון, מפני זקנותו ויחוסו הגדול, לא תלו אותו יחד עם חבריו אלא הושיבו אותו במאסר בלבנון ושם הוא מת בבית האסורים בלי ידיעת סבת מותו הפתאומי עד היום הזה.

 פרק י"ב: ענין הסיליקט, חלומי ומגשימיו    

האבן הפשוטה * מכשול ומפריע בדרכי הבנין * ראשית התפתחותה של תל-אביב * נימוקי בעד עבודה עברית * הלבנה האדומה שבמצרים * אי התאמתה לבניננו * חפוש אחרי אבן מתאימה * הלבנה “סיליקט” באירופה * קשרי עם בית חרושת בשטוטגרט * עבודתי בתור פועל שחור בבית חרושת כזה במצרים * דיזנגוף ויוהן קרמנצקי בענין זה * קנית הקרקע לשם הקמת הסיליקט בלי ידיעתי * הצעתי לועד תל-אביב * קנית החולות עד הירקון * נסיעתי עם דיזנגוף וטולקובסקי לתור את המקום * טולקובסקי על הפרויקט שלהם * דיזנגוף מספר * טולקובסקי משתומם לשמוע * האספה בבית בצלאל יפה בענין זה * רצונם בשותפותי * האזהרה שלי *

כשנה בערך לפני התפרצות המלחמה העולמית בשנת 1913, בשנה הרביעית מהתחלת בנינה של תל-אביב, אחרי שרוב הבתים וגם הגמנסיה נבנו על ידי, נוכחתי כי האבן הפשוטה המקומית יש בה מכשול ומפריע בדרכי הבנין המהיר של העיר.

ואחרי שהרגשתי וראיתי שמסשטב הבנין של העיר ילך בטמפו יותר מהיר כפי שאפילו האופטימיסטים שבנו שערו זה קודם. החילותי לחשוב ולחפש כל מיני דרכים להשיג חמר אחר לבנין במקום האבן המקומית שכולה חול ומתפוררת בנקל. עוד נמוק חשוב אחד היה לי בחיפוש חומר אחר לבנין במקום האבן הרגילה שרק ידי ערבים ידעו לטפל בה בבנין, זאת היא העסקת פועלים עברים בעבודת הבנין.

אחרי שראיתי את הלבנה האדומה בעשיתה בבית החרושת הגדול של היהודי שורנגה במצרים נוכחתי שקשה היא הלבנה הזאת לעשותה בארצנו הודות למכונות הרבות הדרושות רק להכנת קודם את החומר ואחר כך מכונות הדישה של החומר שתפקידן לעשות את בצק החומר כמה פעמים בשביל לטחון באופן דק הגרעינים היותר קטנים של סיד הנמצאים שם. אחרת התוצרת עלולה להתפקע בתוך התנור.

אחרי שנוכחתי שלבנה זו קשה היא בעדנו, עזבתי טפול בענין זה, אפילו אחרי שהתקשרתי וקניתי לשם זה ביחד עם אחרים כברת אדמה גדולה בחדרה מתאימה כדי לקחת משם החמר ואחרי שבנינו אפילו תנור לשם זה. כל זה הוכרחנו לעזוב.

אולם את החפוש למציאת אבן-לבנה מתאימה לבנין לא עזבתי. וכאשר יגעתי מצאתי, ונודע לי כי באירופה כבר מזמן המציאו המצאה זו לעשות לבנה חזקה מחול שעל שפת העם [הים] ורק 6% סיד בה. והלבנה היא חזקה וטובה מאד גם למראה עין ושם הלבנה הוא “סיליקט”.

על סמך מציאותי זו התחלתי לעבוד בכל המרץ ולהתקשר בבתי חרושת הלבנים שכאלו באירופה, והעיקר בבית חרושת ממין זה בעיר שטוטגרדט בויטנברג אשר בגרמניה. אחרי חלופי-מכתבים רבים עם בית חרושת זה וקבלת כל הפרטים ופרטי-פרטים בתוצרת לבנה סיליקט זו התברר לי עפ"י כל המספרים הנכונים שבכדי ליסד בית חרושת מתאים למסשטב בניננו צריך סכום של לא פחות משש מאות אלף פרנק זהב בכדי ליסד ולבנות בית חרשת ממין זה.

אחרי שהחלטתי כמעט לגשת להגשמת מפעל כזה, שאלתי מבית חרושת זה שיבארו לי לא רק את ההלכה בתיאוריה איך עושים לבנה זו, כי אם גם המעשה, איך באמת נעשית לבנה זו בבית החרושת, וחשבתי שיש לי צורך לראות זה בעיני ממש.

משטוטגרדט יעצו לי, שבשביל זה לא כדאי לנסוע כל כך רחוק לאירופה. יש מקום יותר קרוב לארץ-ישראל איפה שנמצא בית חרושת כזה והוא במצרים והוא שייך לבעל הבית יוני.

בהודע לי שהיוני הזה שייך הוא לכת המסונים הלכתי לסקנדר פיוני ראש המסונים ביפו לקחתי אצלו מכתב-המלצה לידידו היוני במצרים ובקשתו היתה שיתן לי לראות את בית החרושת שלו.

בבואי למצרים קבל אותי היוני בסבר פנים יפות, בכל הכבוד הראוי, אבל להרשות לי לראות את תעשית הלבנים בבית החרשת שלו לא רצה בשום אופן מפני הסודיות שבתעשיה זו.

איסור קשה זה וסודיות רבה זו אמצו את נפשי עוד ביותר ועוררו בי סקרנות עוד יותר גדולה לראות, לדעת ולהוכח על המקום איך נעשית לבנה שכזו. אבל איך לעשות את הדבר הקשה הזה?

אז יעץ לי ידידי אחד ממצרים ואמר, שאין לפני דרך אחרת אלא להתלבש בתור פועל פשוט המחפש עבודה שחורה, ואז הוא יכניסני בתור פועל לבית חרושת כזה במצרים. הודות לרצוני החזק ללמוד ולדעת תעשיה זו. הסכמתי לעצת ידידי, וביום בהיר אחד השכם בבקר לקח הוא את בגדיו של משרתו בחצר ונתן לי אותם ללבוש ובבגדי פועל זה שמחפש עבודה הצלחתי להכנס לעבודה לבית חרושת שכזה בהליופוליס אשר במצרים.

כעשרה ימים “עבדתי” בתור פועל פשוט בבית חרשת “סיליקט” זה. ובכדי לראות את כל הנעשה שם ושלא יטילו גם עלי חשד, הצעתי למשגיח בבית חרשת זה, שאני נכון לותר בעדו איזה חלק קטן ממשכורתי היומית ובלבד שהוא יתן לי בכל פעם עבודה אחרת, כי העבודה הראשונה קשה בעדי, נוסף לזה קניתי בעדו וכבדתיו באיזה פירות ובזה קניתי את לבו. והמשגיח נתן לי חופשהת נועה [חופש התנועה] בעבודתי בבית חרושת זה. והודות לזה היתה לי ההזדמנות המצוינה לראות הכל מה שהייתי זקוק וצריך לראות כדי לדעת את סוד תעשיה זו.

ואחרי שהיה לי כבר מושג טוב ורחב על כל התוצרת הזו להלכה ולמעשה, עזבתי את מצרים וחזרתי לתל-אביב. נוכחתי אז שאם לגשת ליצור בית חרשת שכזה בת"א זקוק אני לשותף לזה, הן בשביל להכניס אמצעים לעסק גדול זה והן בשביל לנהלו.

רק אז באתי להא' דיזנגוף וספרתי לו את הענין מהתחלת רעיוני בהלכה ומה שעבר עלי במעשה הזה. הראיתי לו את כל הניירות וכל התעודות והמספרים הנוגעים להגשמת מפעל שכזה בארץ-ישראל. כחצי יום בלינו יחד עם דיזנגוף במשרדו ביפו בענין זה. הוא עבר על כל הניירות התבונן היטב במספרים ושמח והתלהב להגשמת מפעל כזה בתל-אביב לבנינה. ובסוף אמר לי שיש לו שותף מצוין טוב בעדי ושמו יוהן קרמנצקי סוחר עשיר מוינה, ציוני טוב, עוד מימי הרצל. ודיזנגוף ספר לי – בבקורי זה במשרדו ביפו – שקרמנצקי זה פנה אליו כבר כמה פעמים בנידון יסוד מפעל בת"א, אבל הוא לא ידע מה לענות לו על זה. אבל כעת – אמר לי דיזנגוף – בעוד שבועיים הוא נוסע לאירופה והוא יעניין את קרמנצקי בעניין חשוב זה והדבר בטח יצא לפועל. וכעבור שבועים דיזנגוף נסע לאירופה, ולקח את כל התעודות הנוגעות לענין זה. בשובו מאירופה מסר לי דיזנגוף שהוא כמעט שגמר את כל הענין ואחרי זמן מה יבוא קרמנצקי הנה ויסדר את הענין כולו.

עברו מזה חדשים אחדים והקול נשמע בעיר שבנק אפ"ק יחד עם חברת הכשרת הישוב קנו שטח גדול של חולות תל-אביב בסביבת השכונה לשם הקמת מפעל סיליקט בתל-אביב.

אחרי שנוכחתי באמיתות שמועה זו הלכתי לדיזנגוף לשאול אותו מה פירוש דבר זה? ואחרי שדיזנגוף הלך לבנק להוכח על האמת שבשמועה זו ונוכח שזה אמת, הרגיע אותי בזה שאמר אין דבר יקנו את הקרקע יבוא קרמנצקי ואז נסדר את הענין על צד היותר מוב [טוב]. ודיזנגוף האמין שהענין יסודר בטח יחדו אתי.

אחרי ככלות המלחמה כשרק אפשר היה לגשת לאיזו עבודת בנין בארץ, ראיתי איך שהתחילו להביא מכונות גדולות והתחילו לבוא מהנדסים גדולים מגרמניה ומנהלים על גבי מנהלים ופקידים ומדריכים שונים והתחילו לבנות את בנין הסיליקט במסשטב רחב מאד בהוצאות גדולות ומופרזות.

בראותי את כל זה לפני, איך שחלום חיי אחד בבנין הארץ מתגשם בצורה לא רצויה בעיני ע“י אחרים, שתקתי כל הזמן והבלגתי בלבי על זה בקול דממה דקה. באותם הימים באתי בהצעה לועד תל-אביב שהועד יקנה כל השטח אדמת החול המשתרע משכונת ת”א משפת הים עד הירקון, שידעתי בבטחון גמור שאפשר לקנות אותו בזול מאד, ולהחזיקו לזמן הצורך שאז יעלה בהרבה יותר מחירו.

ובתכניתי-הצעתי היה שהועד אחרי שיקנה שטח זה יציע לכל בעל-בית בתל-אביב שיגדור בעדו חמש מאות אמה על המקום ושיבנה שם צריף-קיץ יפה מצובע כמו בתי-קיץ הרגילים שעל שפת הים באירופה. וחשבתי גם שעל יד זה תתחיל תנועה יותר רחבה בתל-אביב עד הירקון ושזה יביא תועלת רבה לבנינה ולהתפתחותה של תל-אביב.

הצעתי זו נתקבלה בפה מלא מכל הועד, והוחלט לשלוח קומיסיה לראות את המקום ומה אפשר לעשות על המקום. בקומיסיה זו מנה הועד את דיזנגוף, טולקובסקי ואותי, ולמחרת אחרי ההחלטה יצאנו ברכיבה על הסוסים אל המקום.

בדרך החולות כאשר הגענו קרוב למקום בנין בית חרושת סיליקט, הראה לי טולקובסקי באצבע על המקום הזה בדבריו אלה: הבט איזה פרויקט גדול אנו מגשימים פה לבנין הארץ.

כאשר שמעתי את דבריו נזכרו לי באותו רגע הימים, והחדשים שהגיתי והקדשתי בהם להגשמת פרויקט זה, ונמלאתי כעס וחמה וצעקתי מרוב התרגזות בכל גרוני לאדון דיזנגוף שהוא ברכיבתו על סוסתו הקדים אותנו. צעקתי וקראתי:

  • אדון דיזנגוף! אדון דיזנגוף!

כאשר דיזנגוף שמע את צעקותי, נבהל קצת, כי חשב שקרה איזה דבר רע ברכיבתנו, ושב מהר אלינו.

  • אדון דיזנגוף – שאלתי אותו בהראותי גם באצבע על מקום הבנין של סיליקט – למי שייך כל הפרויקט בבנין זה?

דיזנגוף בלי לחשוב על זה כלל, כי הדבר היה ידוע וברור לו, ענה:

  • לך, אדון שלוש.

אחרי שטולקובסקי שמע את שאלתי בפני דיזנגוף ואת תשובתו ובלי לדעת שום דבר מפשר שאלה ותשובה זו השתומם הוא והתמהה למה ששמע. ואז ספר לו דיזנגוף את כל מהלך הענין מבראשיתו ואת כל הרפתקאותי ומרצי שהשקעתי בענין זה במשך כמה זמן וגם הוצאות, ועל ימי עבודתי בתור פועל שחור במצרים לשם מטרה זאת.

ועוד באותו הערב הוזמנתי להא' בצלאל יפה לכוס תה. באתי לביתו בשעה הקבועה ומצאתי שם את ה"ה טולקובסקי, בוריס גולדברג ועוד אחדים שלא הכרתי אותם.

נתגלגלה השיחה על יסוד הפרויקט של סיליקט, כאילו נקראתי לשם זה והם אמרו לי, שמתוך שנודע להם היום שאני הייתי הראשון בענין יצירת בית חרושת שכזה, לכן הם מוכנים להכניס אותי בתור שותף. אז עניתים:

  • רבותי! אני מודה לכם בעד הצעתכם אבל לא אוכל לקבלה. הצעתכם באה מאוחר קצת ובפרט שמסשטב העבודה שלכם שאתם החילותם בו בבנין בית החרושת זה, הוא לפי דעתי לא יתאים לצרך הבנין בארצנו. והסכומים הגדולים שהושקעו כבר ושאתם משקיעים עוד, שום הכנסה לא תוכל לכסות אותם.

ועכשיו כעבור 11 שנה אחרי דברי באספה זו רואה אני כמה נכונים היו דברי האזהרה שלי בנוגע לעצם הבנין בהוצאותיו הגדולות מאד בהתאם להכנסותיו המעטות מאד בזמן שכל בית החרושת הזה מתקיים בנסים ממש.

 יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ב: ענין הסיליקט, חלומי ומגשימיו    

 42%

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 218 מנויים נוספים
פברואר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
2526272829  
רשימת הנושאים באתר