מורשת יהדות מרוקו

בס"ד

ליקוטים לפרשת תרומה מאת יצחק פריאנטה

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי  [כה-ב] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא. יש לי לדקדק למה נכתבו כאן שלוש תרומות והלא היה די לכתוב : ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו זהב וכסף ונחושת. ועוד מה טעם נכתבו שתי תרומות האחרונות סמוכות ואילו תרומה ראשונה נפרדת. הטעם הנראה לי על מה שנכתבו שלוש תרומות לרמוז לשלוש מדרגות בנותני הצדקה, מדרגות אלו רמוזים הם בתיבות זהב וכסף ונחושת האמורים בפסוק וזה באורם: זהב בראשי תיבות זה הנותן בריא לרמוז בזה לאדם הנותן צדקה בהיותו בריא בגופו ורחוק מכל רעה ודעתו מיושבת עליו ונותן הצדקה לשם שמים. כסף בראשי תיבות: כשרואה סכנה פותח לרמוז בזה לאדם הנותן צדקה בעת צרתו או בעת מחלתו כשהוא שכיב מרע וכונתו שזכות הצדקה תציל אותו מרעתו או ממות. ונחושת בראשי תיבות: ובמותו נותנים חשבון של תרומתו לרמוז בזה לאדם שנותנים יורשיו צדקה מכסף הירושה שהשאיר יוצא לנו מזה הפסוק ברמז שלוש תרומות הנכתבים לענין צדקה להודיענו ולומר שהמדרגה המשובחת בשלושת התרומות היא המדרגה הראשונה כולה קודש לשם שמים, ועל כן תרומה זו נכתבת בנפרד בראשית הפסוק, בגלל חשיבותה.

ויקחו לי תרומה [כה-ב]המילה "לי" מורכבת משתי אותיות בלבד,אך ההבדל ביניהן עצום האות "ל" היא האות הגבוהה ביותר, ואילו האות "י" היא האות הקטנה ביותר רש"י הקדוש הסביר כי המילה "לי" היינו לשמי והלקח עצום ונפלא: ללמדך כי אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לאביו שבשמים

וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת [כה/ג] אומר שמנה לחמו הרב אשר בן יעקב  וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם ראשי תיבות [והאמת] וסופי תיבות [תרומה] גם כן, כי כל הנותן תרומה ומעשרות או צדקה, יקבל מן הקב"ה יותר ממה שייתן, לכן נאמרו בכולן לשון קיחה, וייקחו לי תרומה, תיקחו  את תרומתי, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, ולא אמר לשון נתינה, ויתנו לי תרומה, תתנו את תרומתי, להורות שכל הנותן צדקה הוא לוקח מהקב"ה יותר ממה שנותן, כמו שאמרו חז"ל יותר משבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית. ועיקר הצדקה הוא לתת ללומדי התורה וליושבים לפני השם ולעוסקים בתורה באמת לשמה, לכן בא הרמז בראשי תיבות [והאמת], וסופי תיבות [מתורה] [תרומה] אותיות [תורה מ], שצריכים להחזיק בעלי תורה בממון. לכן מיד אחר ציווי של הפרשת תרומה למלאכת המשכן , ציווה מיד בראשונה על הארון שהיו בו הלוחות והתורה, להורות שעיקר הצדקה לתת בתחילה רק ללומדי תורה. [את תרומתי] אותיות [תורתי אמת] , שתתנו צדקה לאלה הלומדים תורתי באמת לשמה. [וזאת התרומה] אותיות [זו התורה אמת], [מאתם] אותיות [מאמת ] שאין התורה מתקיים אלא במי שעוסק בה לשמה באמת.

וזאת התרומה אומר הג"ר יענקלה גלינסקי [והגדה שמות עמ-468

הארון. הג"ר יענקל'ה גלינסקי זצ"ל ("והגדת", שמות עמ' 468 (עורך חשבון פשוט ממנו עולה כי כל אדם מישראל תרם לכל היותר. . . חצי גרם של זהב!! כמות עצומה בהחלט . . . מכמות כה קטנה קשה להבין כיצד יתכן "שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון".הנה החשבון – הלא היו שש מאות אלף איש מגיל עשרים עד גיל ששים, ובוודאי שגם צעירים מגיל עשריםיכלו לתרום וכמו כן גם מבוגרים מעל גיל ששים. כך שהיו לפחות כפול מששים ריבוא. כמובן שכנגדן היו גם נשים לפחות באותו מספר, וגם הן תרמו לצורך הקמת המשכן כדכתיב ויבואו  האנשים על הנשים וגו'" (לה,כב). נמצא שמדובר בערך בכשניים וחצי מיליון איש ואשה שתרמו לנדבת המשכן. וכמה זהב תרמו בסך הכל? זה מפורש בפסוק בתחילת פרשת פקודי- " כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש ויהי  זהב התנופה תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלושים שקל בשקל הקדש " (לח,כד).לשיטת רש"י (שם), משקלו של ככר זהב הוא שווה ערך למשקל הנהוג כיום של כארבעים ושנים וחצי קילוגרם, דהיינו ששלושים ככר הם כטון ורבע זהב, ואת זה יש לחלק לשנים וחצי מיליון איש, כך שמתקבלת התוצאה שכל אחד תרם בסך הכל – חצי גרם זהב! גם אם נניח שמכל חצי גרם נלקח פירור זהב לצורך עשיית הארון, הרי שאין זה נחשב לנתינה חשובה, ספק אם זה נחשב "שווה פרוטה". . .

זהב וכסף ונחושת ממשיך שמנה לחמו כמו שאין ערך הזהב שווה לכסף, ואין ערך הכסף שווה לנחושת, כמו כן יש מדרגות שונות בנותני צדקה, מדרגה ראשונה, אלא הנדיבים לבהנותנים צדקה תמיד בלי שום טעם וסיבה, רק שיודעים שהמצווה  גדולה עד מאוד, ולבבם טוב ורוח נדיבה תסמכם, הוא מדרגת הזהב. מדרגה שנית , אלה שיש להם לב קשה קצת וממאנים לייתן לצדקה כל זמן שבתיהם שלום מפחד, והם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם הם בריאים וחיים, אינם רוצים ליתן לצדקה, רק כשהם או איזה מבני ביתם נופל למשכב, או איזה צרה וסכנה יבוא עליהם, אז ירך לבבם ויתנו לצדקה, וירבו לעשות צדקה וחסד, גם זה צדקה יחשב, אך הוא מדרגת הכסף. ומדרגה השלישית, הם אלה האנשים אשר להם לב קשה כאבן, וקופצים את ידם מליתן צדקה בכל ימי חייהם, רק בעת חוליים ונוטים למות ורואים שמיתתם קרובה לבוא, אז יעשו צוואה ליורשים, ויצוו גם כן לחלק מהונם ורכושם גם לצדקה ולדברים טובים, גם זה צדקה יחשב, והוא מדרגת הנחושת, לכן תיבות [זהב וכסף ונחושת] מרמזים על זה, זהב נוטריקון זה הנותן בריא. כסף נוטריקון כשיבא סכנה פתאום. נחושת נוטריקון נדבת חולה שאמר תנו.

זהב וכסף ונחושת אומר ילקוט שמעון הרב שמעון בן אברהם לעשרי יש לרמוז מכאן שקוראים בתורה בסימנים האלו שהם זהב כסף ונחושת [זהב] ז– שביעי שהוא שבת ה– יום חמישי בשבוע, ב- יום שני בשבוע, [כסף] כ- כיפור, ס– סוכות,  פ– פסח/ פורים, [נחושת ] נ- נא הושענה רבא, ח– חנוכה, ש– שמחת תורה, שבועות.

זהב וכסף ונחושת אומר רבינו בחיי זהב כנגד מלכות בבל, דכתיב  בנבוכדנצר אנת הוא רישא דדהבא. וכסף כנגד מלכות מדי, שנאמר[אסתר ג] ועשרת אלפים ככר כסף אשקול, ונחושת, כנגד מלכות יוון, שהוא פחות מכולם . אילים מאודמים, כנגד מלכות אדום שנאמר [בראשית כה] ויצא הראשון אדמוני, מה כתיב אחריו שמן למאור, זה מלך משיח, שנאמר [תהילים קלב] שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי, בשמים לשמן המשחה, שעתיד למשוח כהן גדול, ולקטורת הסמים, כעניו שכתוב [יחזקאל כ] בריח ניחוח ארצה אתכם. אבני שוהם אלו אבני כדכוד, שנאמר [ישעיה נד] ושמתי כדכוד שמשותיך, ואבני מילואים, אלו אבני אקדח שנאמר ושעריך לאבני אקדח. ועשו לי מקדש זה בית המקדש שיבנה במהרה בימינו ושכנתי בתוכם לעולם ולעולמי עולמים.

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם [כה-ג]

ראשי תיבות של המילים " אשר תקחו מאתם " הם אותיות אמת ובאה התורה לרמוז בזה שהקב"ה חפץ ורוצה שיתרמו לביתו רק תרומות שהגיעו לאדם ביושר ובאמת, אבל תרומות שהגיעו אל האדם בדרך לא כשרה אין הקב"ה חפץ בהן.

ועורות אילים מאודמים ועורות תחשים ועצי שטים [כה/ה] אומר שמנה לחמו סופי תיבות [תמים] שהיו העורות גדולות שלושים אמה כאורך המשכן, כדאיתא במדרש תנחומא , וכל עור היה תמים שלושים אמה, לא מחובר מכמה עורות תפורים יחדיו, רק עור אחד תמים אורכו שלושים אמה ורוחבו עשרה אמות , וזה היה על פי נס למצוא עור כזה, ולא היה אלא לפי שעה. וציווה הקב"ה לייקח לנדבת המשכן מכל מדרגות הנבראים, מדומם/ומצומח/ומבעלי חיים, ומכול מדרגה ייקחו המין מהיותר גדול ויקר, וגם מהמין היותר קטן ושפל. ממין הדומם יקחו את הזהב והכסף ואבני שוהם ואבני מילואים, שהם היותר יקר במין הדומם, וגם נחושת שהוא מהפחות שבמין הדומם.[לבד ברזל, כי ברזל לא היה כלל במשכן ולא במקדש, כי מן הברזל הוא החרב ושאר כלי זיין והוא חלקו של עשיו ושרו, והוא נברא לקצר ימיו של אדם, והמקדש וכל כליו היו להאריך ימיו של אדם ולהשפיע לו כל טוב, אינו מן הדין שיונף המקצר על המאריך]. וכן מן מדרגת הצמחים היו עצי שטים, שהוא מין ארזים שהוא הגדול שבמין הצומח, וגם בשמים ושמן זית שהם היקרים שבמין הצומח, ובקטורת הייתה גם חלבנה, שהוא דברשפל, וגם שש, שהוא בד פשתן שהוא השפל שבמין הצומח. וכן מבעלי חיים הייתה תולעת שני הצבוע בדם תולעים שהוא השפל שבמין בעלי חיים, עד עורות תחשים שהוא גדול שבבעלי חיים, שהיה עורו מחזיק שלושים אמה, שנאמר במדרש רבי תנחומא, ולא נברא אלא לשעה, להורות בזה שכל הנבראים כולם הנמצאים בעולם, מהגדול עד הקטן שבהם כולם הם לצורך העולם. ולפני הקב"ה לא ניכר שוע לפני דל וכקטן כגדול כולם שווים לפניו יתברך.

תחשים אומר רש"י הקדוש מין חיה, ולא היתה קיימת אלא לשעה, שנבראה במיוחד לצורך מלאכת המשכן. והרבה גוונים היו לה, לכך הוא מתורגם באנקולוס "ססגונא", על שם שהוא דומה כמי ששש [לשון ששון ושמחה] ומתפאר בגוונין שלו [ססגון=תיבה המורכבת משתי תיבות "שש-גוון]

אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן [כה/ז] אומר רבינו בחיי  ויש לך לדעת כי כלל הדברים שבפרשה זו שהזכיר הכתוב  תרומה הן 15 עשר, כי הבשמים והסמים הכול אחד, וכנגדם מצינו בפסוק בראשית 15הברות מן הנקוד חוץ מהעבדים. כי המשכן דוגמת בריאת העולם. וטעם הדבר בבריאת העולם ובמשכן כדי לרמוז מה שכתוב [ישעיה כו] כי ביה ה" צור עולמים, גם כנגדם נמצאו 15 פעמים ת"ק בשבעה רקיעים, כי כל רקיע ורקיע ת"ק ובין רקיע ורקיע ת"ק הרי 13 פעמים ת"ק. ויש למעלה מראשי החיות רקיע שהוא ת"ק. הרי 14 פעמים ת"ק בשמונה רקיעים. ורגלי החיות ת"ק הרי 15, וזהו רמז ורגליהם רגל ישרה הרי עם רגלי החיות ברום שלהם שהם ת"ק הרי 15 פעמים ת"ק, והקדוש למעלה מהכול. כנגדם חכמי האמת בישתבח 15 שבחים, שיש בו, ובאחרונה אנו אומרים לשמך הגדול . וכנגדם תקנו 15 שבחים באמת ויציב, שכול השבח ההוא נקשר [בווי "ם]  חוץ ממילת אמת שהיא בראש. והוא שמו של הקב"ה, כעניין שנאמר: [ירמיה י] וה" אלוהים אמת. כנגדם אמר דוד 15 שבחים להקב"ה [דברי הימים א/כט] לך ה" הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כול בשמים ובארץ לך ה" הממלכה והמתנשא לכול לראש , והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכול ובידך כוח וגבורה לגדל ולחזק לכול. וכנגד הזכיר 15 תיבות בפסוק [דברים כו] את ה" האמרת וכו… וכנגדם 15 תיבות בברכת הכוהנים.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [כה/י] אומר הזוהר הנגלה  רבי אלעזר פתח: מדוע באתי ואין איש מדוע באתי- כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה, שבכול מקום שהם שוכנים [בבתי כנסיות ובתי מדרשות] מצוי הקב"ה בניהם. לפי שאינו מסיר אהבתו מהם שנאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.[ועשו לי מקדש] סתם, שכל בית כנסת שבעולם נקרא מקדש. וכבר העמידוהו. והשכינה מקדימה לבית הכנסת. אשרי האיש שהוא מעשרה הראשונים בבית הכנסת, לפי שבהם נשלם מה שנשלם, והם מתקדשים תחילה בשכינה. ודבר זה כבר נאמר. וצריך שימצאו עשרה בזמן אחד בבית הכנסת, ולא שיבואו אחד אחד בהפסקות , כדי שלא תתעכב שלמות אברי המרכבה. שהרי הקב"ה ברא את האדם בזמן אחד, והתקין אל כל אבריו כאחד, זהו שאמר הכתוב: הוא עשך וכוננך. בוא  וראה: כיוון שהשלימו אברי האדם באותו זמן, נתקן כל אבר ואבר כיאות כעין זה, כדי שהשכינה תקדים לבית הכנסת, צריך שימצאו שם עשרה כאחד, וישלם מה שישלם , ואחר כך יתוקן הכול. ובמה תלוי תיקון הכול? כמו שנאמר: ברוב עם הדרת מלך. ולכן העם הבא אחר כך, כולם הם תיקון הגוף וכאשר השכינה מקדימה ובאה, ואנשים אינם באים כאחד כיאות, קורא הקב"ה מדוע באתי ואין איש מהו ואין איש? שאין נתקנים האברים  והגוף אינו מושלם. כאשר הגוף לא הושלם- אין איש ולפיכך נאמר ואין איש כפשוטו . ובוא וראה : בשעה שבגוף הושלם למטה, קדושה עליונה באה ונכנסת באותו גוף, ונעשה למטה כעין למעלה ממש, ואז כולם צריכים להיזהר שלא יפתחו פיהם במלי דעלמא, לפי שישראל עומדים בשלמות עליונה ומתקדשים בקדושה עליונה אשרי חלקם.

ועשו ארון עצי שטים אומר רבינו בחיי על דרך הקבלה ועשו ארון דוגמא לכיסא הכבוד וזהו שאמר ואת תבנית כל כליו , שהראה הקב"ה  תבנית כל כלי המשכן, שלכך היו פורשים על הארון בגד תכלת, שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד , והוא שכתוב בפרשת במדבר סיני [במדבר ד] ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ולשון כליל תכלת שכולו היה דומה לתכלת של מעלה דוגמת מקום השכינה למעלה שכולו תכלת, ומפני שכיסא הכבוד מיוסד משלושה יסודות בשלושה מראות כמו שהזכרתי בפסוק [שמות כד] כמעשה לבנת הספיר, לכך הוצרך בצלאל לעשות שלושה ארונות, וזהו שדרשו חז"ל שלוש ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ, שקע של עץ בתוך של זהב, ושל זהב בתוך של עץ וציפה שפתותיו זהב שנאמר מבית ומחוץ תצפנו, נמצא מצופה זהב מבית ומבחוץ, והיו שלושה ארונות ונראים ארון אחד, ולכך בפרשה זו של ארון כל אותיות אלפ"א בית"א חוץ מאות [גימל] שרצתה התורה להעלימה בכאן להעלמת יסודות הכיסא שהם שלושה, ובצלאל רמז בחשבון ארונות שעשה. וכנגד שלושה מראות שבכיסא תמצא שלוש מראות בקשת, ופני זה נכתבה מילת קשת שלוש פעמים בפרשת הברית של נח.

ועשו ארון עצי שטים אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי קומתו [כה/י] אומר ילקוט שמעון בארון שמונחות שני לוחות הברית כתוב שכל המידות לחצאים, התורה באה ללמדנו כמה שאדם ילמד תורה יגיע רק לחצי, כי בארון שם מונחות לוחות הברית , התנא בפרקי אבות אומר: ולא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להתבטל ממנה, אלא הציווי על האדם רק ללמוד, כי התורה ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, בהפטרה כתוב: וה" נתן חוכמה לשלמה , ידוע כי שלמה היה החכם מכל אדם, והקב"ה שאל אותו מה אתה מבקש שאתן לך עושר וכבוד או חוכמה, בקש מה" רק חוכמה, אמר לו הקב"ה היות שאתה מבקש את החוכמה אתן לך את הכול, בסוף משלי ספר שכתב שלמה המלך- כתוב ג המה נפלאו ממני- וארבע לא ידעתים א] דרך נשר בשמים- ב] דרך נחש עלי צור – ג] דרך אוניה בלב ים – ד] דרך גבר בעלמה. החידא עליו השלום אומר: ואני שמעתי תשובה מהולכי דרכים – א] דרך נשר בשמים- פירוש שהנשר מעופף עד לשמים ונשרף ונופל לים ומת ושוב מתחדש, כמו שכתוב: תתחדשי כנשר נעורייכי פעולה זו הוא עושה עשרה פעמים ובסוף נופל לים ונשאר מת, וזה פלא אחרי שפעם אחד נשרף ובקושי מתחדש איך יעלה עוד פעם להישרף, ב] דרך נחש עלי צור- הוא פלא ידוע כי הנחש עפר לחמו אז מה הוא עושה שם על הסלעים – ג] דרך האוניה בלב ים – שהים מקום מסוכן כמה סכנות ורוחות סערה ודרך האוניה בלב ים.- ד] דרך גבר בעלמה- למה שהאדם מתרגל נשאר בטבעו עד יום מותו- אם אדם רגיל לשתות שתיה חריפה מופרזת עד שמקלקל את אבריו הפנימיים בא רופא מרפא אותו ומזהיר אותו לבל ישוב לדרכו הראשונה, אך דרך גבר בעלמה ונשאר בדרכו וטבעו. ויש על זה פירושים רבים. בדרך אחרת. באור הדברים האלה בצורה רוחנית: דרך נשר בשמים- זה בא ללמדנו שהאדם בעולם הזה צריך להיות כל ימי חייו קל כנשר כמו שעף בשמים להדבק נפשו אל שורשה- וזה העניין שהנשר עולה לשמים ונשרף ונופל לים עד עשרה פעמים. דרך נחש עלי צור:- וכן ידע האדם כי כל עצות היצר הרע רק בעסקי העולם הזה נגד ה" ותורתו זהו שכתוב דרך נחש עלי צור נחש שהוא היצר הרע עלי צור ישראל נגד הבורא וישראל פירושו נגד האדם. דרך אוניה בלב ים:- ידע האדם שהעולם הזה דומה לאוניה בלב ים והביא על זה משל: לאנשים שיצאו מעירם לארץ אחרת והנה הים סוער עליהם ובאה רוח סערה והשליכה את הספינה לאי נידח, אין שם איש רק אילנות טובות ומעיינות ומפלי מים נמצאים שם. והנה נחלקו האנשים בדעותיהם חלק ירדו לטייל באי נהנו מהנוף ואכלו מהפירות וחזרו בחזרה לספינה, חלק מהם לא ירדו בכלל ונשארו במקומם עד שהספינה תמשיך בהפלגה, וחלק ירדו מהספינה ונשארו באי ולא חזרו בכלל. והנמשל : הצדיקים נשארים במקומם לא זזים מהתורה והמצוות, הבינוניים עושים קצת חיים ושבים בחזרה למסלול, והרשעים נשארים ולא חוזרים כלל וכלל.

עצי שיטים: למה נקראו עצים אלו בשם שיטים: שבאו לתקן את מה שקלקלו ישראל בשיטים עם בנות מדיין, ולכן המילה שיטים מוזכרת בפרשה זו 24 פעמים לרמוז שעצי השיטים הרי הם כפרה על אותם 24 אלף מבני ישראל שמתו במגפה בשיטים [תנחומא שם]

והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים [כה/כ] אומר הזוהר הנגלה  כעין הכרובים למעלה, [וגם הכרובים למטה] עומדים על אות ונס. וכבר בארנו סוד הכתוב " והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת, ולא נאמר " פרושי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם" אלא שעל אות ונס היו עומדים, ובזמנים ידועים היו מרימים כנפיהם ופורשים אותם למעלה בכול יום ויום. והיו חוזרים וסוככים על הכפורת. ועל כן באות ונס היו עומדים . בכול מקום שרוח עליונה באה ושורה, באותו מקום ששורה, יש בו ממשות וקיום באות ונס. האדם נברא מן העפר, ועד שלא שרה עליו נצוף רוח עליונה, לא היה בו ממש. כיוון ששרתה עליו הרוח, נהיתה בו ממשות ועמד על מכונו, ואם תאמר שלא מצינו כזאת אלא באדם הראשון, בוא ולמד ממטה אהרון, שהוא עץ ללא ממשות כלל, כיוון ששלח בו הקב"ה רוח מעטה, עמד על עמדו ונעשה בריה וממשות. ומה עץ, שאין דרכו בכך ששלח בו הקב"ה רוח מעטה אחת, עמד על עמדו והייתה בו ממשות, הכרובים שהם קדושים, ועומדים בקדושה כעין של מעלה, על אחת כמה וכמה.

והיו הכרובים פורשי כנפים וכו… אומר הזוהר הנגלה לכהן הגדול היו ארבעה  רמזים אם ישראל זכאים באותה שנה 1-היו הכרובים מחוברים בדבקות פנים בפנים . כיון שחטאו היו מחזירים פניהם זה מזה 2- בקורבנות שעל גבי המזבח, וכאשר כהו ברך את העם-היו יודעים סוד הכרובים וסוד הקורבנות כשהיו ישראל זכאים, היה העשן עולה למעלה ישר כמקל. בין לצד מזרח. בין לצד מערב.בין לכל צדדי העולם. בדרך ישר היה עולה. וכאשר לא נטה לימין ולשמאל, ידעו שהיא עת רצון למעלה ולמטה. והקב"ה רוצה במעשה ישראל באהבה יתרה.כשהיו  ישראל זכאים ,  3 -היתה נראית על גבי אש המזבח דמות אריה האוכל את הקרבן שעל המזבח. וכאשר לא היו זכאים, היו רואים דמות כלב רובץ על המזביח. 4- כהן המברך את העם בשעה שזקף ידיו, כשהיו ישראל זכאים וראויים לברכה, היו ידיו נזקפות למעלה בלא טרח כלל, והתרוממו בשמחה וברצון.כי השכינה שרתה עליהן. ונזקפו מעצמן. ואז ידע הכהן שישראל ראויים לברכה, וכאשר היו ידיו כבדות. ובטורח רב נזקפו,ולא היה יכול להרימן אלא ברב טרח, אז היה יודע שהשכינה אינה שורה על ידיו וישראל אינם ראויים לברכה.

 והיו הכרובים פורשי כנפים אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא איתא במדרש: כשביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל אמר להם תנו לי ערבים שאתם מקיימים את התורה, אמרו לו: הרי האבות ערבים בנו. אמר להם: אבות העולם הבאתם לי ערבים, שיש לי עליהם כמה חובות? אלא תנו לי ערבים שאינם חייבים לי. ומי הם אלה שאינם חייבים לי? התינוקות. מיד הביאו לו התינוקות מדדי אימותיהם. אמר להם הקב"ה: ערבים אתם את אבותיכם שאם אתן להם תורה שהם מקיימים אותה, ואם לאו אתם נתפשים עליהם? אמרו לו : הן. אמר להם: מפיכם אני נותן את התורה שנאמר : מפי עוללים ויונקים יסדת עוז [תחילים ח] ולפי מדרש זה, אולי זה הטעם שציותה התורה לשים אל ארון העדות דמות שני תינוקות סוככים על הארון, מאחר והם הערבים שקיבל הקב"ה בבואו לתת תורה לישראל והם האחראים לקיום הכתוב בספר התורה המונח בארון.

ועשיתה שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת [כה/יח] אומר אור החמה כתב החיד"א הקדוש בספרו ציפורן שמיר בשם חז"ל כי הכרבים רומזים שצריך האדם להיות נקי מעוון כתינוק [כרוב הוא תרגום של תינוק] ולי נראה לרמוז על פי מה שדרשו חז"ל על פסוק " מענה רך ישיב חמה ולשון רכה תשבור גרם" תיבות " תשבר גרם" נוטריקון תינוקות של בית רבן גזירות רעות מבטלות. ולזה ציוונו הקב"ה לעשות צורת הכרובים כצורת ב תינוקות על הכפורת של ארון העדות והיו הכרובים פורשי כנפים סוככים  על הכפורת- לרמוז שעל ידי הבל פיהם של [תשב"ר] המצפצפים בקולם בתורת ה" בהבל שאין בו חטא, יהיו סוככים עלינו בסוכת שלום מכל גזירות קשות ורעות.[אומר המחבר : [תשבר] ראשי תיבות תלמידן של בית רבן בגלל התינוקות הקב"ה מבטל את הגזירות].

ונודעתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל [כה\כב] אומר רבינו יהודה פתיה בספרו הרוחות מספרות אף על פי שהקב"ה מלא את השמים ואת הארץ כמו שכתוב [ירמיה כג\כד].מפני אהבת ישראל צמצם אורו בין שני הכרובים. כי האור אף על פי שהוא גדול מאד, יוכל להצטמצם. שהרי אם תניח כף ידך סביבות החשמל, יחשך כל אור הבית, וכל אור הבית יצטמצם בתוך כף יד. ובזה השיבותי לשואלי דבר, ששאל על פיוט אמרו רבותינו, הנזכר בהגדה דליל פסח [נוסח בגדד והודו] שנזכר שם, כי כשירד הקב"ה למצרים, ירדו עמו תשעת אלפים רבבות מלאכים. ותמה ואמר, והלא תשעת אלפים רבבות הם סך עצום, העולים תשעים מליון. והמלאך הוא שלישו של עולם [חולין צא] [בהראשית רבה פרשה סח אות יז] ואיך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון מלאכים?. אמרתי לו, חדא שאין גודל המלאך שלישו של עולם, אלא הוא  השני, ואחר חוזר ועף שליש השלישי. וכמו שכתוב [בברכות ד\ב] תאנא מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע. ועל מה ששאלתה איך ארץ מצרים החזיקה תשעים מליון, הנה האור תופש מקום. שהרי אם תדליק נר אחד בחדר, יתמלא כל החדר כולו, עד אפס מקום פנוי. וכאשר תחזור ותדליק עוד כמה נרות אצלו, יכול החדר לקבל את אור כולם, אף על פי שכבר נתמלא החדר מאור הראשון.

ועשית מנרת זהב טהור [כה-לא] אומר ילקוט מעם לועז. רמז המנורה: דעו שכל מעשיה מכוונים לתורה הקדושה. שבעת הקנים הם כנגד שבע התיבות שיש בפסוק בראשית. וי"א הכפתורים הם כנגד י"א התיבות שיש בפסוק ואלה שמות. ו"ט הפרחים הם כנגד ט התיבות שיש בפסוק ויקרא. וגובה המנורה שהיה י"ח טפחים כפי שאמרנו. דע שטפח אחד לא היה שלם. נמצא שנחשבים כי"ז טפחים בריוח. והם כנגד י"ז תיבות שיש בפסוק במדבר. וכ"ח הגביעים הם כנגד כ"ח התיבות שיש בפסוק של אלה הדברים. נמצא שכל חמשת הפסוקים הראשונים של התורה מרומזים במנורה. ומספר כולם.[מ"ט] [ע"ב].

יעקב בן מלכא. נפטר תקל״א, בתטואן. מו״ץ בפאס. בהקדמת שו״ת זרע יעקב, תואר כ״המקובל האלוהי״. ייתכן שחיבר פירוש לזוהר. ״חקירה לר׳ יעקב בן מלכא על אלפא ביתא״ מובאת בכ״י פריס 1455, דף 112ב, אך קשה לקריאה. (אגב, הוא כותב שם, דף 112א: ״נאם השפל בנפש מדוכא גולה ממקומו כדג״). בכתב־יד מופיעים שירים על שם יעקב בץ מלכא, וכנראה שירים שנכתבו אליו.

יעקב מראג׳י בן שמואל. 1700 בערך. מקובל נודע, רבו של ר׳ אברהם ן׳ מוסה, וחברו של ר׳ אברהם בן ישראל אזולאי. נראית השערתו של בניהו, ״שהחשוב שבחבורות המקובלים שהגו אך ורק בקבלת האר״י היה חוגו של ר׳ יעקב ך מאראג׳י בתטואן. ממנו יצאה השפעה על המקובלים בסאלי״. ר׳ יעקב ״הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש. ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז״ל בכ״י״, על פירושיו לאידרות ראה להלן הערות 677-675. פירושו על אידרא זוטא קדישא נדפס בסוף הדרת זקנים (וויען תרמ״ז). הפירוש נוטה יותר לפשט, אם כי יש בו מקבלת האר״י. הגהותיו לכתבי האר״י פזורות בכתבי־יד שונים. למשל, בשולי גילוי לאדרת האזינו, כ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1773, דף 9א-ב; הגהות לאוצרות חיים, בשולי כ״י ניו־יורק/להמן 162 ונדפסו במקום בינה (לר׳ יצחק צבע, שאלוניקי תקע״ג, כב ע״א – מד ע״א; למבוא שערים – בראש כ״י בהמ״ל 1684, שנעתק בח בכסלו תצ״ט, מקום בינה, שם, צג ע״ב – קג ע״ב; לספר הבונות – בכ״י להמן 172, דפים ח-טז. וראה במיוחד, דף יא ע״ב. מקצתן נדפסו גם בשערי בינה, יא ע״א – לא ע״א. קונטרס קבלי לוריאני מובהק, ששלח לר׳ רפאל ך צור, מועתק בסובר הרזים, ג׳רבה תשי״ד, נז ע״ב – סג ע״א. וכן בכ״י בהמ״ל 1774, דפים 1א-12ב. עוד מובא מאמר קצר משמו במערת שדה המכפלה (הארוך), ירושלים תר״ע, נח ע״ב.

יעקב נחמיאם. מחכמי דמנאת. תואר ביחסי כבוד מרובים, ״הרב הקדוש המקובל״, וכיוצא באלה (מ״ר, סח ע״ד).

יעקב סירירו בן מתתיה. ״הרב החסיד הקדוש המקובל מוהר״ר יעקב סירירו… איש אלוהים קדוש הוא נתבקש בישיבה ש״מ [ = של מעלה] כבן פב שנה בשנת תרי״א״. רמו״ץ בפאס.

יעקב פינטו בן ראובן. נפטר אחרי 1750  מחכמי מראכש, ומתלמידי ר׳ אברהם בן ישראל אזולאי. חברו של ר׳ ישעיה הכהן, ולפי השערת טולידנו, ״כנראה שחיברו ג״כ פירושים על הזוהר״. אכן, חיבור גדול של פירוש לזוהר בשם לקט שושנים נמצא בכ״י מוסד הרב קוק 51 (נעתק בשנת תק״א), וכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1828 (נעתק בשנת תק״ט). הפירוש בנוי, כדבריהם, על ר׳ אברהם אזולאי ור׳ יעקב מראג׳י. הגהותיו לספר הבונות נדפסו בשערי בינה, שם, א ע״א – י ע״ב. ושם פזורות גם הגהותיו לאוצרות חיים. כן נרשמו הגהותיו בשולי אוצרות חיים, כ״י ניו־ יורק/להמן 162. וראה גם לעיל ע׳ דוד צבאח.

" יעקב(א)בן צור בן ראובן. יליד פאס, יום שבת כז באייר תל״ג – ליל שבת א בטבת תקי״ג. ״פוסק, משורר, דרשן ומקובל. הוא וחבירו ר^, יהודה ן' עטר היו מן הבולטים ביותר שבחכמי מארוקו״. תלמיד־חכם שידיו רב לו במקצועות שונים, אם כי עיקר חיבוריו הם בהלכה, ואף אלה לא נדפסו ; לבד משו״ת משפט וצדקה ביעקב. ידוע שהגיה כתב־יד של ירח יקר, לפירושו של ר׳ אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי לזוהר. הגהותיו לאוצרות חיים נזכרות הרבה בסובר הרזים. בכ״י ניו־יורק/להמן מס׳ 215, באו !הגהותיו לספר הכתות. העתקה מליקוטים קבליים שונים שאסף, נמצא  בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1773, דף 30א ואילך. החיד״א, בשם הגדולים, מציין כי ״היה לו יד בקבלה מעשית״.

' יעקב בן שבת. נפטר יט בתשרי תרי״ח. מחכמי ג׳בראלטאר. בספר פיוטיו יגל יעקב (ליוורנו תרמ״א), משתמש במונחים קבליים (וראה, למשל, ט ע״ב). בדף טז ע״א מובא סיפור הנס המפורסם שנעשה בשבת לר' יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את ר׳ יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ״והוא קבור במערת איפראן קרוב למוגאדור, וכמה רבנים נקברים במערה … חמשים צדיקים … והאחרון … הרב יהודה בן הרב נפתלי אפרייאט״. על חיבורו רוח יעקב ראה להלן בפרק יא.

יעקב ששפורטאש. 1698-1610. מראשי הלוחמים בשבתאות. יליד אוראן שבאלג׳יריה. היה רב ראשי בתלמסאן, אחר כך בפאס ובסאלי. ״נכנס לפרדס בימי שבתו שם [במארוקו] ונשאר מקובל אדוק כל שנותיו״. ספרו ציצת נובל צבי יצא במהדורה מדעית בידי י׳ תשבי, ירושלים תשי״ד. חשובה היא הקדמתו הארוכה של ששפורטאש להיכל הקדש של ר״מ אלבז, ״המוכיחה על זיקתו הנפשית לעולם קבלת ר׳ משה קורדובירו דווקא״. ר״י ששפורטאש חיבר גם פיוט על ספירות בן שלושה־עשר בתים. מתחיל: ״אקוד עלי אפי״. נדפס בהיכל הקדש, אמשטרדם תי״ג, ו ע״א – ז ע״א (ומזכיר זאת בהקדמה, ד ע״ג). וכן בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 4643, רף 22א-ב; ב״י פריס 858, דפים 258ב-259ב. יצחק אבטאן. דרעא. בתוך פיוט למעלת הצדיקים (דף בודד), מאת אברהם עלון, נמנה גם: ״חסיד שמו נודע בסוד תורה ופשטן הרב הצדיק רבי יצחק אבטאן. נהר אדרא לכל שמו נודע בענוה״. וכן הוא בספר ישמח ישראל, עמ^׳ 85. וראה מ״ר, עו ע״ב.

יצחק אלבאז. מחכמי פאס (מ״ר, עו ע״ג; רשימת עמאר, עמ׳ 254).

יצחק בן עמרם בר קאים. סוף המאה הט״ז וראשית הי״ז. ר׳ יעקב איפרגאן כותב (מנחה חדשה, דף 512ב): ״וזה שמעתי מהמאושר הענו הה״ר יצחק יצ״ו בכמהה״ר עמרם בר קאים זלה״ה ודבריו נכונים ומוסכמים ע״ד הזהר בכמה מקומות״.

יצחק די לויה. נפטר ח באב תע״א. מגדולי חכמי מראכש. שמו קשור לקבלה מעשית.

יצחק הכהן בן אברהם. נפטר לפני שע״ט. היה תלמידו של ר׳ משה אלבז. כמו כן מציין שמות של מקובלים שקיבל מהם. ידוע בחיבורו גנת ביתן. בפתיחה מייחל ״להגות ברמזי סודות האגדה ובסתרי פסוקים וסתרי טעמי המצוות ורמזיהם וסודי האותיות והניקוד והטעם ותפלות המועדים ושבתות וסוד מדות וספירות השי״ת אין סוף לרחמיו״. הספר כולל פירושים לספירות. הולך ומרחיב בפרטי הכינויים, עוסק בטעמי המצוות ותפילות שונות תוך שילוב הסברת כינויי הספירות. שירו(תחת הכותרת: ״בתים מלאים כל טוב״ וכו׳) מתחיל: ״אין סוף יתברך שמו וזכרו האציל אצילות מזיו אורו״(כ״י ביה״ד בלונדון 121, נז ע״ב – נח ע״א; כ״י הספרייה הבריטית 10521, דף 160א; ניו־יורק/בהמ״ל 2089, דף 51א). השיר שלאחריו: ״להבין כוונת של מעלה״, ויש בכותרתו חילופי־ נוסח (כ״י 10521, דף 161ב; בהמ״ל 2089, דף 52א).

יצחק סוויסיא. 1800 בערך. מקובל מתאמארת אשר בסוס. עלה לארץ ישראל. בהשתדלותו נדפס בירושלים תר״ע מערת שזה המכפלה של ר׳ משה בן צור, כדלקמן (מ״ר, עז ע״ד). ראוי לציין כי בהסכמת ר׳ חיים זוננפלד הוא מכונה ״אחד מהמכוונים״.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

עמוד 42