ארכיון יומי: 29 בפברואר 2024


פרשת "כי תישא"-הרב משה אסולין שמיר

 

חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,

כמו שהרפורמים מזייפים את היהדות – ראה גיור רפורמי.

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,

 כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,

דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',

 ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

 

"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,

 ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:

 קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).

 

בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה דרך "אמצעי מוחשי",

כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).

(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).

 

"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).

ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב  (רבנו אברהם אבן עזרא).

 

רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.

 

דרכים ליצירת קשר ישיר עם הקב"ה.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".

פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.

 

ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".

ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה –  נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).

את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה,  ואחר כך "נתנו"  מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".

 

לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י). 

 

הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל  אלה שעבדו את העגל – ינגפו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.

רבנו מציין שתי סיבות:

 

סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.

סיבה שניה:  היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה'  עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך אלו ערב רבואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".

 

הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).

 

הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר  (שמ' לג לה)  "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.

 

משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?

בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.

איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו  חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק. ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".

 

על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".

לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.

מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".

 

בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה. הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".

 

גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא,  רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו  ל"חטא ישראל".

 

רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".

כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"

הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.

 

הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.

 

 "אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".

"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".

 

הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:

"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע  שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".

 

יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.

הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".

 הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".

 

השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.

 

הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".

יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.

בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:

"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".

י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.

 

רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.

 

 

 

ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.

"וישכימו ממחרת:

א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.

       ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים, גופים ציבוריים כמו עמותות.

 בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",

 באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".

 

במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".

 

אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:

"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).

אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:

 

בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.

בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.

בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.

בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).

 

התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).

הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.

 

המדד להצלחת האדם בחיים,

אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.

לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.

לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות

בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.

 

 

"כי תישא את ראש בני ישראל

 לשון נשיאות ראש  שהוא לשון מעלה…

בחינת הקדושה –  נשיאת ראשו.

החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).

 

 

"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,

ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,

ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,

זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".

 

מחצית השקל – תיקון חטא העגל

(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).

 

מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.

"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,

 והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).

 

"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".

מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.

 

"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.

 

"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).

משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש.  השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".

 

סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".

התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".

 

"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".

רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.

האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.

מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.

מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.

גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:

מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.

מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.

 

הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".

בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח  את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.

על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.

 

כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).

כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמםאדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.

 

"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).

"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".

שקלי המן:

כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.

מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000.  מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000

שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.

עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000

 

 

"זכר למחצית השקל":

למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.

 

הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".

 

 ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".

כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.

 

קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".

נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.

ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.

מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.

 

 

"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.

 לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).

 

"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.

              בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).

 

בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.

כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.

 

 במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".

רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.

לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.

 הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".

 

בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.

דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".

 

"אך את שבתתי תשמרו,

כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…

ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…

            ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).

 

רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",

חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).

 

מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.

 "ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).

להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.

מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".

 

"ושמרו בני ישראל את השבת".

7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.

רבנו-אור-החיים-הק':

 מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?

מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?

רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.

 

א.  עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.

 

ב.  אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.

 

ג.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".

 

ד.  "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.

 

ה.  רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.

             בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.

 

  ו.  "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".

 כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.

 

ז.  "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".

 מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.

כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.

מוסר השכל:

עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.

 

"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,

עם מקדשי שביעי.

 כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).

איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.

 

"בבא סאלי"  מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:

"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".

א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.

ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.

ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.

    "כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.

 

ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס

 

על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.

אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:

 

האות שמעל ר' היא – ש'

                                                          האות שמעל א' היא – ב'

                     האות שמעל ש' היא – ת'   (הרב כדיר סבאן).

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.

 

בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.

הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.

 האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים. 

האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.

 

לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.

 לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.

 

חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.

גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".

"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.

 

"אראנו  נפלאות"

לצדקת חנה בת מרים ע"ה,

שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.

 

"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).

"ברית – כרותה לשפתיים".

"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.

 

 "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).

שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.

 

הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.

זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.

תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה.  עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.

 

מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".

במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.

ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.

היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה". 

גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.

היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.

 

"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.

הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).

 

 כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.

כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו  מחבבים את אותו האיש.

 בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.

 

"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.

הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.

 

לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.

 את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".

 

ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).

הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".


 "ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).

ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.

לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',

בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).

 

 הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.

ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".

 

אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47.  סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.

הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.

הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.

 

מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.

אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.

אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.

 

הרה"ג אלעזר מאיר עטיה שליט"א,

ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

 את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה שליט"א, המשמש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.

הרב עטיה שליט"א, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.

 

הרב אלעזר שליט"א, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.

הרב מאיר שליט"א, הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.  

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

 

 

        

Redacteur:Asher Knafo-Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador

ברית-brit

Quand les femmes sortaient de chez elles

Simhat Thora

Nous avons dit que les femmes ne sortaient pas souvent. Cependant, a part les fetes familiales ou elles pouvaient s’exhiber habillees selon la mode de l'epoque, il y avait une autre occasion a laquelle toutes les femmes pouvaient sortir: c’etait la veille de Simhat Thora. Elies venaient a la synagogue, amenant leurs enfants a leurs maris, plutot leurs bebes, pour faire les Hakafot.

C’est une ceremonie qui existe dans les communautes juives du monde entier, chez nous, c'etait grandiose. Les synagogues etaient decorees, chacune selon le gout de ses dirigeants et de leur richesse. L’allumage a giorno, les Sefarim, en plus de leurs ornements ordinaires, etaient surcharges de foulards en soie bariolee, de ceintures dorees comme celles que j’avais deja decrites. Apres la priere du soir, on tourne autour de la Teva, oil la personne la plus venerable de l',assistance tient dans ses bras un Sefer Thora. Chacun des fideles prend a son tour, pour un petit moment, un Sefer Thora, pour danser, chanter et tourner autour de la Teva. Les enfants, eux, tournent aussi autour de la Teva en brandissant des bougies allumees a la grande joie de l'assistance.

Les femmes venaient jusqu'a l'entree de la synagogue pour admirer le spectacle, les jeunes filles entraient dans la synagogue, et les fillettes se melaient aux petits garcons pour aller vers leur papa.

Le lendemain, dernier jour de la fete, etait le jour le plus anime. A la synagogue, on faisaient monter au Sefer Thora, comme Hatanim, ceux qui uvaient ete elus, et ceux qui s'etaient maries au courant de l'annee. On invitait aussi a lire dans la Thora les enfants – nouveaux Bar Mitsva de  l'annee, et avec eux tous les enfants ages de 6 a 12 ans pour lire, chacun a son tour, un passage dans le Sefer Thora.

Mais avant le passage de chacun des invites a lire dans la Thora, le Pay tan – chanteur de la synagogue chantait un Piout qu'il avait specialement adapte a chacun d'eux.

Alors qu'un Hatan ou un enfant disait les benedictions de la Thora, ses parents passaient entre les fideles avec des plateaux charges de bonbons, gateaux, sucreries et d'autres charges de boissons fortes comme de l'eau de vie. du cognac, ou autres.

On ne terminait cet office que vers 13 heures ou plus. Apres la synagogue, on se rendait visite mutuellement pour prendre de riches aperitifs.

Traduction litterale de Hatan : Le marie. Au figure, le Hatan est celui qui a ete elu pour terminer la lecture de la Thora, ou pour en commencer la lecture. A Simhat Thora il y a trois Hatan : Le Hatan Thora, elu pour terminer le cycle de la lecture de la Thora : le Hatan Meona, elu pour lire le passage qui debute par le mot Meona (c'etait en general un enfant) et enfin le Hatan Berechit elu pour commencer le nouveau cycle de la .Thora

On passait l’apres-midi a rendre visite aux membres de la famille ou aux amis qui etaient venus nous voir pendant la fete.

La sortie de la fete etait fastueuse egalement. Certaines families allumaient des feux de joie, les jeunes gens ou meme les hommes murs qui se sentaient encore assez jeunes pour le faire, sautaient par dessus les flammes a tour de role, jusqu’a une heure avancee de la nuit.

L'auteur de ces lignes m'a raconte qu'a cette occasion on brulait les branches qui couvraient le toit de la Soucca. Cette ceremonie s'appelait: Tabrianeut.

Yom Kippour

Une autre joumee ou il etait permis aux femmes et aux jeunes filles de sortir etait le jour de Kippour. En ce jour, les hommes sont pour ainsi dire prisonniers de leurs synagogues (la bienseance voulait que l'on ne sorte pas de la synagogue), les dames sortaient de leurs maisons. Les mariees, allaient a l'Azara, l'endroit de la synagogue reserve aux femmes ; et les jeunes filles allaient faire un tour aux environs de la synagogue. C’est alors que les jeunes hommes risquaient un regard hardi vers la rue. Certains osaient sortir carrement de la synagogue et observaient les jeunes filles qui elles aussi jaugeaient les jeunes gens.

Le lendemam, jour de Simhat Cohen , jour de fete aussi, surtout au marche. Apres la priere du matin, tous les fideles couraient acheter ce qu'il fallait pour la fete de Souccot, les cedrats, les branches de palmiers, les roseaux et les genets pour construire leur Soucca, d’autres encore, se depechaient d'acheter poulets, viande, poisson, fruits et legumes.

Et pendant tout ce va et vient, ils demandaient des renseignements, sur telle jeune fille ou tel garqon. Arrivee la fete de Souccot, les demandes en mariage se multipliaient. En fait, ce jour de Kippour etait le jour unique ou les jeunes filles etaient remarquees par les jeunes gens, du moins, pour ceux qui etaient bien intentionnes.

Bien sur, ce n’est pas seulement comme cela que se faisaient les mariages. II etait courant que l'on se marie entre parents, cousins germains, cousins par alliance, meme dans des cas qui ne sont pas recommandes par la raison, comme deux freres epousant deux soeurs ; un frere et soeur epousent la soeur et le frere d’une autre famille. Les oncles epousant leurs nieces, (les neveux ne peuvent en aucun cas epouser leurs tantes).

II y a des families ou les liens familiaux sont tellement enchevetres, que l’on est souvent embarrasse pour faire les presentations, et on ne sait plus ce qu’est parent pour l’autre. Par exemple. la femme peut etre en meme temps cousine, niece et epouse de son oncle. Si l'on faisait des recherches, et qu'on examinait tous les liens de famille, on trouverait que tous les habitants  constituaient les membres de quatre ou cinq families.

Je veux dire par la, que les mariages provenaient aussi d'arrangements entre familles, afin de ne pas introduire un etranger dans la famille, car on ne savait sur quel genre d’homme ou de femme on pouvait tomber. Le mariage entre families etait presque garanti. (J’ai lu demierement dans un Selection" que les Rotchild n’epousaient pas d'etrangers. D'abord, car il n’y . qu’une Rotchild qui puisse apporter une dote a un Rotchild, et ensuite rarce qu'ils ne veulent pas que le secret de leur fortune passe a des etrangers !)

Ansi, les "bonnes" families de Mogador en faisaient autant : d'abord, elles se consideraient comme nobles et ne voulaient pas s’abaisser a prendre un parvenu, (en admettant, que le pretendant soit riche).

Elles ne consentaient a un mariage avec un pretendant de rang inferieur que si celui-ci avait recu une education superieure et demontre son erudition.

Redacteur:Asher Knafo-Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador

page 81

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
פברואר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
2526272829  

רשימת הנושאים באתר