מורשת יהדות מרוקו

אלחריזי-מסעי יהודה-יוסף יהלום ויהושע בלאו

המשורר והמתרגם הדגול, יהודה אלחריזי (1165־־1225), הגיע לאלכסנדרייה בשנת 1215. משם נסע בדרך היבשה דרך קהיר לירושלים וליתר קהילות המזרח. את מסעו תיאר בפרוטרוט בעברית ובערבית, וחלק של תיאוריו העבריים אף כלל בספרו "תחכמוני". בספר המוגש בזה נאספו כל הקטעים הנוגעים למסע שהיו בהישג ידינו. פרטים על שהותו במצרים ניתן ללמוד גם ממכתבו האוטוגרפי, המתפרסם כאן לראשונה במקורו. כחמשים מקומות יישוב (כמה מהם בספרד ובפרובנס) נכללים בתיאוריו ולמעלה ממאתיים אישים יהודים שונים אשר פגש בדרכו. היו אלה בעיקר אנשים שהשתייכו לחברת ההנהגה, האליטות הכלכליות והרוחניות אשר בצלן הסתופף, ואשר לחבריהן הנבחרים הגיש שירי שבח וגם גנאי, הכול לפי המסיבות והצורף.

עד היום לא נתברר בדיוק המניע של אלחריזי במסעו. בדרך כלל הייתה למזרח האיובי המתפתח משיכה חדשה בעבור יהודי המערב המשכילים, הנרדפים מבית על ידי סיעת מתנגדי הרמב״ם ועל פי גזרות דת קנאיות מחוץ. אף ההתעוררות החדשה של הצלבנים עוררה בוודאי גם את היהודים לארץ ישראל. בעקבות ההתעוררות הזאת יצא אל המזרח גם ר׳ יהודה אלחריזי. החיבור הזה מנסה להתחקות על עקבותיו צעד אחר צעד.

יהושע בלאו, פרופסור אמריטוס לערבית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאה לשעבר של האקדמיה ללשון העברית, הוא חתן פרס ישראל, פרס רוטשילד ופרס בן־צבי וחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. יוסף יהלום, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, משמש חבר באקדמיה ללשון העברית.

442-פרשת משפטים

דודי ירד לגנו — חג׳אג׳ כביר

ידיד נפש — נועם ״קולו ללי־מאן לאייסא ידרי״

בקשה — על אהבתך אשתה גביעי

(442) — בקשה — נועם ״כי אשמרה שבת״ או ״יא קאמת אלגוצני״ — ע״מ בת״י ב״ת בת״י ת׳

עַל אַהֲבָתְךָ אֶשְׁתֶּה גְּבִיעִי

שָׁלוֹם לְךָ, שָׁלוֹם, יוֹם הַשְּׁבִיעִי:

שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂיה לָךְ כַּעֲבָדִים / אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוֹדִים

כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים / מִאַהַבְתִּי בָךְ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי:

אֵצֵא בְיוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה / לַעֲרֹךְ לְיוֹם שַׁבָּת הַמַּעֲרָכָה

כִּי הָאֱ־לָהִים שָׁם שָׁם הַבְּרָכָה / אַתָּה מְנַת חֶלְקִי מִכָּל־יְגִיעִי:

מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדֹשִׁי / יֶרַח וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ בְּשִׁמְשִׁי

מָה־לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי / יַסְתִּיר מֵאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי:

אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי / פִּי מָחֳרַת יִהְיֶה חֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

יוֹם לַעֲבוֹדָתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי / קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחָן־מַלְכִּי וְרוֹעִי:

אֶמְצָא לְיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה / כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה

אִם נָע וָנָד אֵלֵךְ, אֶמְצָא מְנוּחָה / עֶרֶב־וְאֶשְׁכָּחָהּ נוֹדִי וְנוֹעִי:

מָה־נַעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת / לִרְאוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת

גִּלּוּ בְּתַפּוּחִים הִרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת / זֶה יוֹם מְנוּחָה זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי:

אָשִׁיר לְךָ, שֶׁבַח, שִׁיר הַיְּדִידוּת / גַּם יָאֲתָה לָךְ, אֶת, יוֹם הַחֲמוּדוֹת,

יוֹם תַּעֲנוּגִים, יוֹם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת / תַּעֲנוּג לְשֻׁלְחָנִי תַּעֲנוּג יְצוּעִי:

עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה עִמָּךְ נְהוֹרָא / יָמִים לְפָנֶיךָ אֶל מוּל מְנוֹרָה

כִּי לִיהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה / אִתָּהּ כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי:

כנפי שחר

442 — הנושא: שבת ומעלותיה.

גביעי — כאן: כוס יין של קידוש. ימי מעשה — ששת ימי החול. נדודים — הליכה ממקום למקום; נר׳ שהמשורר ז״ל סיבב בסחורתו בכפרי הסביבה. ימים אחדים — מעטים. שעשועי — תענוגי, חדוותי ושמחתי. אצא ביום ראשון… לערוך ליום שבת… — כבר מיום ראשון דואג להיות לו שולחן ערוך ליום השבת. אתה מנת חלקי… — מכל טורחי ועמלי רק אתה ״הא־להים״ גורלי וחלקי, כלומר, כל מעשי מכוונים רק לעשיית רצונך, ואשר כיבוד השבת אחד מהם. מנה וחלק, שמות נרדפים הם. מאור ליום קדשי… — המאור של יום שבת־קודש הוא חלק מאורו של הקב״ה. ירח וכוכבים קנאו בשמשי — כי אור השמש של השבת גדול מכפי אורה בשאר הימים; קנאו, איחלו להם אור גדול כזה של אורה. קנאו, נו״ן רפה לצוה״מ. קרוא — מוזמן. נע ונד — מטולטל. אשישות — כלים מלאים יין, או: עוגות צמוקים או דבלים, ועוד פירושים למלה זו. זה דודי — אהובי וחביבי. יום החמודות — יום הנעימות והתשוקות, ע״ש ״חמדת ימים אותו קראת״(תפלת שבת), הנחמד והמפואר מכל הימים. יצועי — מטתי. נהורא — בארמית, אורה בעברית. ימים לפניך אל מול מנורה — ששת ימים לפניך, את יום החמודות, הנם כאל מול מנורה: השבת הוא הקנה האמצעי של המנורה, והימים ד׳ ה׳ ו׳ מהשבוע שעבר מכאן, וימי א׳ ב׳ ג׳ מהשבוע הבא מכאן כליל.״ — השבת כתר הוא לראשי, ודבק אני בו לזוכרו כצמיד לזרועי.