אמנון אלקבץ-יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו- 1/2
אמנון אלקבץ
יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו
יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים שהגיעו למרוקו, מציגים מתוכם את האותנטיות מן העבר המפואר של הקהילה היהודית שהתקיימה בחצי האי האיברי, במהלך המחצית הראשונה של האלף השני לספירה הנוצרית. קהילה מפוארת זו, חיה ויצרה במשך קרוב לאלף שנה, מתוכם יותר מ-400 שנה של "תור-זהב" של כמעט עצמאות מדינית, תרבותית וכלכלית עד שנת 1492. שנת 1492, היא תאריך רב- משמעות בחיי היהודים ובדברי הימים של ספרד. עד השנה הזו רוב יהודי העולם ראו בספרד את מולדתם החלופית עד שישובו למולדתם הנצחית, שע"פ התפילה: "לשנה הבאה בירושלים".
אץ בכוונתי במאמר קצר זה להביא בפני הקורא את האפופאה הנפלאה של קהילת יהודי ספרד בהצי האי האיברי, מראשית יסודה ועד חיסולה עם מתן צו הגירוש של שנת רנ״ב, 1492. כל רצוני הוא להביא בפני הקורא עוד דף אחד בקורות חיי היהודים במהלך ההיסטוריה ארוכת השנים בחיי עמנו, שראשיתה, בהמשך רצף היצירה התורנית שלאחר חתימת "התלמוד הבבלי", דרך "תור הזהב" ועד לחיסולה המתוכנן והיזום של הקהילה היהודית הגדולה והמפוארת שקמה בתולדות עמנו בספרד (יהדות אירופה ו״השואה" הם סיפור אחר). יוצרים רבים כתבו, וספרים אין מספר נכתבו על התקופה הזו, ועל מאורעותיה, ועדיין רב בה הנסתר שטרם נחקר. סיפורה של התקופה, הוא ארוך מארץ מידה, ורחב מיני-ים, ובוודאי שלא ניתן להכילו במאמר בין מספר עמודי כתיבה בודדים.
מאז כמעט וחדל להתקיים הקיבוץ היהודי הגדול בבבל, במתכונתו הידועה לנו מהתלמוד הבבלי, קרנה של גולת ספרד עלתה, ולמעשה באה במקומה של גולת בבל. המרכז היהודי החדש והגדול שעלה והאיר את שמי-המערב בגולת ספרד, כמו אחיו-תאומו בבבל, אף הוא התנהל תוך עליות ומורדות ביחסיו מול השלטונות המקומיים שהיו עסוקים במלחמות מתמידות על נתיבי המים בים ועל שווקי המסחר והסחורות בעולם. בעת הזו, גם ארצות אירופה דיממו מהמלחמות הרבות שהתחוללו ביניהן על השליטה במדינות אפריקה החלשות, אך העשירות במחצבים ובאוצרות טבע. גילוי אמריקה הביא למעט רגיעה בין המדינות, והן התפנו לעשות גם למען ביתן פנימה. אף הכנסייה הנוצרית התפנתה להשיב לידיה את המונופול על הדת, וזו גם הייתה ההזדמנות לצאת למלחמת חורמה נגד שתי הדתות המונותיאיסטיות המתחרות, האסלאם והיהדות, ובעיקר מול בני דת משה. ההתמכרות לאמונה ולכנסייה הזכירה את תקופת "מסעי-הצלב" בשיאן. תוך תקופה קצרה, חלה תפנית בספרד שעברה ממדינה פתוחה המסכימה לקבל לתוכה גם דתות מונותיאיסטיות אחרות, והיא סובלנית לנוכחותן, למדינה הדוחה את קיומן ואף יוצאת להילחם בהן. השינוי שחל ביחסה של הכנסייה למתנגדיה, הצביע על פקיעת הסובלנות שהייתה לה לגבי הדתות האחרות. אימוץ הפרשנות החדשה של האוונגליון ע״י אבות הכנסייה ובית המלוכה, הגביר את הסגידה ל״שילוש הקדוש" באופן דרמטי, וגרם להרעה במצבן של שאר האוכלוסיות הזרות שבספרד. האמונה, עתה, חלחלה עמוק בקרב הנוצרים המאמינים שחייבים להסיר כל מכשול לפני בואו הקרוב של "המשיח", על כן יש לטעת חזק את הדת בקרב כלל האוכלוסייה. לשם כך, מונו מדריכי דת בכל רחבי ספרד, אלה לא הסתפקו בהסברת מהותה של הדת בלבד, אלא אף פתחו בציד אדם על אותם "רכי האמונה", ולא בחלו בשום אמצעי כפייה כדי להשיג את מטרתם.
המכשול הגדול בו ראו הנוצרים את הסיבה העיקרית לעיכוב בואו של משיחם, היה ריבוי הנוכרים והזרים לנצרות, ובעיקר היהודים הדוחים את הסבריהם בדבר נצחיות מלכותו, ושמשיחיותו כלל אינה מעוגנת בכתבי-הקודש. על מנת לזרז את "גאולתם", פסקו שיש לשים קץ להמשך נוכחותם של "הכופרים" בתוך "מחנה המאמינים". הדגש על "הכופרים" הושם בעיקר על בני-דת משה, הלא הם היהודים, לפיכך יש להתמקד בהם, ולהיאבק בדתם בכל הכלים האפשריים, זאת חרף העובדה שהנצרות מייחסת ליהדות מקום מרכזי ומיוחד בתולדותיה, ושדרכה הואיל האל להוציא מקרבה את "שליחו", אולם הם בגדו בו, לפיכך ראשי הכנסייה קיבלו החלטה שאין די בשכנוע היהודים בהמרה דתם לנצרות ע״י התנצחות פילוסופית ודתית לגבי אמיתות הנאמר בכתבי הקודש, אלא שיש להילחם בהם גם בדרכים אגרסיביות אף של כוח, פיסי וכלכלי, על מנת "להשיבם, להנחילם ולהורותם את האמונה האמיתית".
ההחלטה המדינית-דתית על האופן בו תטופל בעיית "הזרים" הרבים שאינם מוכנים לקבל עליהם את הדת הנוצרית, הובאה בפני הכינוס האקומני-הנוצרי הבכיר בו התקבלו ההחלטות החשובות המחייבות לנהוג על פיהן בעולם הנוצרי. מי שנמנו על ראשי הכנסייה הבכירים ביותר, היו אנשי חצר המלוכה הספרדי. אלה פסקו שיש לשים קץ להתנצחויות הפילוסופיות־ דתיות, שאגב, בהן ידם של הפרשנים היהודים הייתה תמיד על העליונה, מכאן נפלה ההחלטה מטעם הכנסייה שעל היהודים להחליט, אם הם מקבלים עליהם את הדת הנוצרית, ובכך תותר להם המשך הישיבה בספרד, ואם לאו, עליהם לעזוב את המדינה בתוך זמן של 3 חודשים מיום פרסום הצו המלכותי. פקודת הגירוש ניתנה ביום 31 במרץ 1492 (ג' בניסן הרנ״ב), למועד 31 ביולי 1492 (ז, באב), בצו"אלהמברה", ונחתם בידי פרדיננד השני מלך אראגון ואשתו המלכה איזבלה מקסטיליה. הצו אסר בחוק המשך ישיבת היהודים בJבלי הארץ קסטיליה ואראגון. ויהודים שישבו בחבלי ארץ אלה, וסרבו להמיר את דתם לנצרות, נאלצו לעזוב את מרבית רכושם מאחוריהם, ולהתחיל בנדודים שלא ידעו מתי יגיעו לקיצם. לעומתם כמחצית מיהודי חבלי ארץ אלה המירו דתם, והתחילו להופיע יותר ויותר קהילות מומרים שלמות ובפרהסיה. קהילות אלה יצרו סוג חדש שכונה "נוצרים חדשים", ופעלו כיחידה חברתית מובחנת שעוררה חשש מתמיד אצל הכנסייה , ואף גרמה לקנאה לא מעטה בקרב "הנוצרים האמיתיים", בשל היותם משכילים יותר ובקיאים ב״טסטמנט", היא הברית הישנה. צו הגירוש שיקף את שאיפת הכתר ליצירת חברה נוצרית הומוגנית, ללא ערב-רב זר בתוכה, ומשהפר את הוראות הנהגת הכנסייה, נמסר בידי"האינקויזיצייה", אותו בית דין של הכנסייה הקתולית שהוקם במיוחד למטרה זו. בית־דין זה החל לפעול בספרד ב-1 בינואר 1481, ומטרתו הייתה לשמור על אחידות האמונה הנוצרית וערכיה, ולטפל בסוטים שטרם קיבלו עליהם את מלכותו של "המושיע". בסמכותו של בית-דין זה ניתנה הרשות לדון את הסרים מדרך האמונה הנוצרית, לעינויים קשים ככפרה על עוונותיהם, או אף לדון אותם למוות בתלייה או בשריפה על המוקד לכל אותם יהודים שעדיין מחזיקים ביהדותם. החלטותיה של האינקוויזיציה היו סופיות, ולא ניתן היה לערער עליהן.
ראש האינקוויזיציה בעת הזו, ומי שעמד מאחורי גזירת הגירוש היה תומאס דה טורקמאדה, בן להורים מומרים, שסבר שמתנצרים החדשים, נתונים עדיין להשפעה היהודית־דתית, ומעצם נוכחותם הם יכולים לגרום למתלבטים לשוב ליהדותם, לפיכך פנה למלך פרננדו ואשתו איזבלה, בדרישה להורות על גירוש כלל יהודי ספרד שטרם התנצרו, על מנת למנוע את השפעתם של אלה על המומרים שעדיין מתלבטים לגבי זהותם החדשה. המלכים קיבלו את דרישת ראשי הכנסייה והורו על גירוש כלל יהודי ספרד, וביום 31 במרץ 1492, פורסם הצו המלכותי, הוא Edicto de Granada, שפרסומו עוכב עד ליום 29 באפריל. צו זה היה החלטי וסופי, ולא הייתה כל דרך לביטולו עד לביצועו המושלם.
במקביל לגירוש היהודים, בשנת 1502, הוצא צו מלכותי המורה גם לכלל המוסלמים שבחבל גרנדה שאם חפצם לתחת בספרד, חובה עליהם להתנצר או לעזוב את ספרד.
אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 1/2
עמוד 42
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
La communauté marrane de Belmonte se signale comme l’exception, à plusieurs titres. Ses membres présentent la particularité, tout d’abord, d’avoir résisté dans les années 1920- 1930 aux diverses tentatives de prosélytisme dont ils avaient été l’objet. La présence et la recherche de Samuel Schwarz n’eurent aucun effet sur leurs pratiques ; celui-ci échoua même à établir un lien entre eux et la synagogue de Covilhâ. L’« Œuvre de Rédemption» d’Artur Carlos de Barros Basto ne réussit pas davantage : les cinq étudiants de la Yeshiva Rosh Pinah originaires de Belmonte, formés en principe pour dispenser un enseignement religieux à leurs concitoyens, se consacrèrent finalement à d’autres tâches ; et il ne semble pas que Barros Basto lui-même, lors de ses visites au bourg, y ait suscité grand enthousiasme pour un retour formel au judaïsme.
Or Belmonte présente une particularité supplémentaire dans les années I960 : Amilcar Paulo y rencontra encore une communauté marrane bien constituée, dont les membres continuaient à se réunir pour célébrer en commun les fêtes juives et gardaient conscience également de l’origine de leurs coutumes. Comme Samuel Schwarz une cinquantaine d’années auparavant, Amilcar Paulo put observer que c’étaient surtout les femmes qui connaissaient rites et prières, transmettaient les traditions et jouaient le rôle d’officiantes lors des cérémonies religieuses. C’est ainsi qu’il assiste à la célébration d’un shabbat :
La maîtresse de maison vient nous accueillir. Les premières étoiles sont sur le point d’apparaître, la maison s’emplit de gens. L’officiante se couvre la tête d’un voile de lin blanc à la manière d’un taleth, le châle rituel. Puis elle regarde en direction de l’Orient et, se masquant les yeux avec la paume de ses mains, elle prononce à haute voix une prière que l’assemblée répète en sourdine. Après qu’elle a prononcé un grand nombre de prières, que tous répètent à voix basse, tous entonnent en chœur une série de bénédictions. La cérémonie s'achève par le cantique de Moïse.
Amilcar Paulo observe cependant qu’un clivage s’est produit cepuis quelque temps à l’intérieur de la communauté marrane ce Belmonte, dont la plupart des membres étaient des marchands ambulants, allant de foire en foire, vendant tissus de coton, chiffons et autres camelotes. Certains d’entre eux parvinrent à s’enrichir et ouvrirent dans le bourg des magasins aux «rayons chargés de marchandises». Ces commerçants fournissent à crédit « une grande partie de cette marchandise à leurs coreligionnaires plus pauvres, qui la vendent dans les foires et la paient quand ils peuvent». Et Amilcar Paulo ajoute:
Mais ces nouveaux-chrétiens maintenant aisés, qui sont propriétaires d’une maison et d’une automobile, vivent éloignés de leurs anciens compagnons de foi. Grâce à des mariages avec des vieilles-chrétiennes, ils se sont élevés à une classe sociale supérieure. Ils ne pratiquent plus aucune tradition judaïque, et bien que certains aident leurs parents pauvres et partagent parfois leurs problèmes, ils se maintiennent éloignés d’eux. Ceux-ci, de leur côté, les considèrent comme perdus poulie judaïsme et ne les estiment plus comme faisant partie des leurs.
Une partie de la population crypto-juive de Belmonte, la plus fortunée, avait ainsi commencé à suivre le processus de fusion dans la société globale, comme l’avaient fait précédemment celles des autres localités du Trâs-os-Montes ou de la Beira. Mais, tandis que le marranisme ne subsistait dans ces dernières que fragmenté, chez quelques individus isolés, il formait encore la base, à Belmonte, d’une communauté toujours vivante.
- Ibid, 140-141 : «Alguns cristâos-novos, antiguos feirantes, che- garam a enriquecer. Abriram na vila lojas cujas prateleiras encontramos carregadas de mercadorias. Fornecem muita dessa mercatoria, a credito, aos seus correligionàrios mais pobres, que a vendem nas feiras e lha pagam quando podem. »
- , p. 141 : «Mas esses cristâos-novos jâ abastados, que têm casa propria e automovel, vivem afastados dos seus antigos companheiros de fé, tendo ascendido, através dos seus casamentos com cristâs-velhas, a uma classe social mais elevada. Ja nâo praticam nenhuma tradiçâo judaica, e apesar de alguns ajudarem os seus parentes pobres, compartilhando por vezes dos seus problemas, mantêm-se deles afastados. Estes, por sua vez, consideram-nos perdidos para o judaismo e nâo os encaram mais como “uns dos seus”. »
Vingt ans après les visites d’Amilcar Paulo, les informations les plus récentes sur cette communauté nous sont fournies, à partir des années 1980, par David Augusto Canelo, lui-même originaire de Belmonte, dont la longue familiarité avec ses concitoyens crypto-juifs éveilla une vocation pour l’étude du marranisme. À la fin de la décennie, sur une brève période, se sont concentrés divers événements marquant un tournant historique pour la communauté de Belmonte, qui témoignent aussi d’influences croissantes du monde extérieur. C’est ainsi qu’en novembre 1987 le rabbin Joshuà Stampfer, de Portland (Etats-Unis), célébra publiquement, pour la première fois, un shabbat dans le salon d’honneur de la municipalité, avec la participation d’une cinquantaine de crypto-juifs. En 1988 fut créée l’Association judaïque de Belmonte, en vue d’un retour au judaïsme officiel. En mai 1988, celle-ci reçut la visite d’une délégation de la communauté de Lisbonne pour la célébration d’un autre shabbat. Pendant ce temps, entre 1988 et 1990, Frédéric Brenner préparait de son côté et tournait son film sur Les Derniers Marranes. En janvier 1989, l’Association judaïque devenait la Communauté juive de Belmonte, pourvue en 1990 d’un rabbin venu d’Israël. Enfin, le 4 décembre 1996, cinq cents ans après la conversion forcée, était inaugurée la synagogue de Belmonte. C’était comme une victoire posthume, tardive et indirecte, de « l’Œuvre de Rédemption » d’Artur Carlos de Barros Basto.
Cependant, tous les crypto-juifs de Belmonte n’adhéraient pas à ce mouvement de retour au judaïsme officiel. Celui- ci, pour beaucoup d’entre eux, représentait une nouveauté incompatible avec la tradition qu’ils avaient toujours connue, transmise clandestinement par leurs ancêtres, de génération en génération, au prix de tant de martyrs. De fait, alors même que la mémoire se veut la plus fidèle, elle trahit néanmoins quelque chose d essentiel, car a travers la reconversion se perd, précisément, cette composante fondamentale de la religiosité marrane qu'est le secret, le secret en quelque sorte ritualisé. C’est ce qu’explique le regret nostalgique de Dona Emilia, la « sacerdote » de Belmonte dans le film de Frédéric Brenner :
Je nabandonnerai ma religion pour rien au monde […], pour moi ces nouvelles prières ne sont pas comme les nôtres […], la [religion] moderne, je n’y vais pas. Je pratique celle de mes parents […], la mienne est la bonne, c’est celle que m'ont transmise mes parents […]. Nous, on a toujours prié à la maison, alors qu’eux [les jeunes], ils vont prier là-bas, à la synagogue […]. Nous avons nos prières et ils ont les leurs.
La victoire posthume de « 1'Œuvre de Rédemption » reste donc finalement limitée. De nombreux membres du groupe marrane, surtout les plus âgés, restent ainsi fidèles aux pratiques crypto-juives, alors même que s’est constituée une communauté juive officiellement reconnue. Autrement dit, les clivages internes s'accentuent puisque, par rapport à ceux qui ont accompli leur retour explicite au judaïsme, se distinguent désormais, d’une part, ceux qui se sont élevés dans l’échelle sociale, ont épousé des vieilles-chretiennes, et abandonnent les coutumes crypto-juives pour s’intégrer dans la société globale; et, d autre part, ceux qui restent obstinément fidèles aux traditions transmises par leurs ancêtres, lesquelles exigent avant tout le secret : soit le paradoxe en quelque sorte d’un crypto- marranisme à l’intérieur d’un environnement désormais juif.
Memoires Marranes-Nathan Watchel- Resurgences marranes au Portugal
Page 46