אמנון אלקבץ-יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו- 2/2
אמנון אלקבץ יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו
אהד מנשואי הפנים ומהנכבדים שביהדות ספרד בשם אברהם שניור, שהיה מקורב לבית המלוכה, ניסה לבטל את רוע הגזרה בשכנוע ובממון, ונדחה, ומשלא הצליח, אף עליו הופעל לחץ עד שנאלץ להתנצר בעצמו. יחד עמו בחרו להתנצר כ-50,000 יהודים על מנת להוסיף להתגורר בספרד. לעומתם, אלה שבחרו לעזוב את ספרד, מספרם לפי אומדן, הגיע לקרוב לפי שניים, כלומר כ-100,000 מגורשים.
על המגורשים נאסר לקחת עמם דברי ערך, זהב, כסף ותכשיטים, מאידך הותר להם למכור את נכסיהם. לשם כך, ניתנה להם ארכה של 3 החדשים, עד סוף יולי 1492, זה היה ערב ט' באב, יום בו מבכים את חורבן בית המקדש וירושלים. מהסיבות הידועות, מרבית הנכסים לא נמכרו עד יום הפקודה, והמגורשים נאלצו להפקיר את רוב נכסיהם ונטשו אותם למשיסה לכל דיכפין. בין המגורשים, אלה שנכנעו ולא עמד להם כוחם לשאת את המציאות החדשה, השתדלו להמשיך להחזיק בדת-ישראל בהסתר, ולמראית עין נהגו כנוצרים אדוקים. בין המתנצרים היו משפחות רבות שהעבירו את המסורת על מנהגי הדת דרך הנשים בהסתר, תוך שמירה על סודיות מרבית.
לפני תום הגירוש, אנוסים רבים היגרו לפורטוגל, המדינה השכנה שדמתה מאוד לספרד מבחינה תרבותית, בתקווה ששם יוכלו לשוב ליהדותם, אלא שכעבור 4 שנים, בשנת 1496 לספירה, אותו מנואל הראשון מלך פורטוגל שקיבל את היהודים הגולים מספרד ללא התנגדות, שינה את יחסו אליהם, ויזם בעצמו חיוב להתנצרות קולקטיבית בכפייה על כלל יהודי פורטוגל. בשנת 1497 נחת על כלל יהודי המדינה הצו שהורה להם לעזוב את פורטוגל למי שלא יסכים להמיר את דתו לנצרות. אף כאן, אלה שהעדיפו להמשיך לחיות במדינה, והמירו דתם למראית עין, המשיכו לחיות כיהודים בסתר. בין המומרים האלה היה הסכם חשאי ביניהם לפיו הם היו שולחים את אחד מבני הקהילה לשרת ככומר באחת הכנסיות, כשבין תפקידיו היה להתריע מפני הופעתם של אנשי האינקוויזיציה באיזורי המגורים והכנסיות .
חלקם הלא מבוטל של המגורשים, המשיכו את נדודיהם בספינות משא, וככל שהזדמנו להם ספינות מסחר דרך מרוקו, הם נפוצו למדינות אחרות ברחבי העולם, תוך הבטחות לאישורי שהייה ופרנסה באותן מדינות. לאור הידיעה שהיהודים המגורשים משכילים וחרוצים, מדינות לא מעטות פתחו את שעריהן, והיו מוכנות לקלוט אותם, ביניהן היו סין, הודו, מדינות דרום אמריקה ומרכזה, אולם מרביתם העדיפו להמשיך את חייהם במדינות אירופה הסמוכות יותר לים התיכון, כמו הולנד, בולגריה, טורקיה, יוון וכד'. יחד עם זאת, חלק לא מבוטל מהמגורשים בחרו לשוב ולהתיישב בחלקה הצפוני של מרוקו, אותו חבל ארץ שתושביו שלטו בשפה הספרדית, והתרבות הספרדית לא הייתה זרה להם. הם בחרו בערים טנגייר, מילייה, תיטואן ושפשאווין שטרם נשלטו ביידי ממלכת ספרד, ואך טבעי היה שהגירתם של מגורשי הממלכה יבחרו להתיישב בערים אלו. גם ערים כמו פאם, מקנס וואזאן, הועדפו על פני שוטטות במרחבי הגלובוס. לא בכדי שימשה מרוקו במשך שנים רבות מחסה לאלפים הרבים של המגורשים מפני ידה הארוכה והרדיפות של האינקוויזיציה.
הרוב המוחלט של המגורשים, הגיע לצפון אפריקה ולארצות האימפריה העותמאנית. בארצות הבלקן התפתחו ושגשגו קהילות חשובות של המגורשים, בהם בלטו הוגים, רבנים, ומשוררים ידועים, ביניהם ניתן למנות את ר' יוסף קארו בעל "השולחן ערוך", ספר היסוד של הפסיקה ההלכתית היהודית והרב והאסטרונום הידוע ר' יעקב זכות, ועוד רבים אחרים.
לכל מקום אליו הגיעו היהודים המגורשים מספרד, הם בלטו כאליטה האינטלקטואלית, לעתים ותוך זמן קצר, אף היוו רוב דמוגרפי באותן ערים אליהן הגיעו. יתרה מכך, השתלבותם בחיי הכלכלה, בעיקר במסחר, העלתה עליהם אה קנאתם של "התושבים הוותיקים". הם לא בחלו לשלוח את ידם בכל אשר ימצא, במלאכות הזעירות, המסחר הקמעונאי, צורפות או חלפנות וענייני כספים. הם גילו יכולת הישרדות והסתגלות מהירה למציאות החדשה. נכונותם לעסוק בכל מלאכה והבנתם בתחומים רבים, יצרו לא מעט חיכוכים בינם לבין האוכלוסייה היהודית מ״היישוב הוותיק".
כיום אין לתאר את הקהילה היהודית ואת חשיבותה ללא סיפורה של קהילת המגורשים. עד קום מדינת ישראל ופתיחת שעריה לקליטת גלות יהדות ישמעאל בצפון אפריקה, היוותה מרוקו מקום ריכוז הקהילות הספרדיות הגדולות ששרדו מאז הגירוש מספרד. המגורשים הביאו עמם הון אינטלקטואלי ועושר תרבותי רב. גדולי הרבנים שצמחו במרוקו היו צאצאים של מגורשי ספרד. ביניהם היו עילויים כמו ר' יעקב בירב, ר' דוד אבן־זמרא, ר' סעדיה אבן- דנאן ורבים אחרים. רבני המגורשים לא קיבלו עליהם את האוטוריטה המרוקאית והמשיכו לנהוג ע"פ מסורת אבותיהם. במשך למעלה ממאה שנים מאז בוא המגורשים למרוקו, התנהלו חילוקי דעות בין המגורשים לבין הוותיקים בענייני הלכות דתיות שונות, כשדעתם של חכמי ספרד, ברוב המחלוקות, הייתה המקובלת. לעתים הגיעו המחלוקות בין שתי קהילות יושבי הארץ עד כדי הטלת חרמות אלה על אלה. רק במהלך המאה ה-17, הגיעו שתי הקבוצות לאחידות דעים בענייני הלכות ופסיקות דתיות אחרות, כאשר רוב ההלכה נפסקה ע"פ דעת חכמי המגורשים.
מקהילת המגורשים אף צמחו מרבית הסוחרים האמידים שהתיישבו בעיקר בערי החוף הסמוכים לנמלי-הים, לערים אלו המשיכו להגיע עוד אלפי פליטים שטרם מצאו להם מנוח לכף רגליהם. כאן הם מצאו יד מושטת מאחיהם "הוותיקים", ובחרו להתבסס כלכלית על המסחר ביין, שעווה, חלפנות, מסחר בבקר ובייצור סוכר. בזכותם של אותם מגורשים, הפכה מרוקו ליצואנית הגדולה בעולם בייצור הסוכר, והחזיקה בבכורה בענף זה במשך למעלה מ- 200 שנה. בשל כך, מלכי מרוקו משושלת הווטאסים אימצו רבים מבני הקהילה היהודית להיות שרים או יועצים בחצר המלוכה, כמו מנחם סננס, יעקב רוטי, אברהם קורדובי ועוד. קהילה זו בידלה את עצמה ע״י פיתוח של שפת "החיכיתיה", שפה מיוחדת המורכבת מבליל של ספרדית, עברית וערבית. בשפה זו המשיכו לנהל את חיי הקהילה ושימרו את תרבותם מפני גורמים זרים.
התיישבות היהודים המגורשים מספרד ופורטוגל במרוקו הותרה להם אחר ההסכם שנחתם בין מרוקו לספרד שעל פיו, ספרד, המעצמה האירופאית העולה, לא תכבוש את מרוקו, ומרוקו תסכים לקלוט לתוכה בין -30,000 ל-35000 יהודים מהמגורשים, לבסוף נמצאה לחלק גדול מהמגורשים פיסת קרקע עליה יכלו להניח רגלם בבטחה ללא חשש ששוב יצטרכו להמשיך בנדודיהם ללא קורת גג, להם ולמשפחותיהם. סולטאן האימפריה העותמאנית בזמן הזה, היה באיזיט השני, קלט את הפוטנציאל הטמון ביהודים מגורשי ספרד, ופתח את שערי האימפריה בפני המגורשים. הוא גם תמה על טיפשותם של מלכי ספרד ששמטו מידם אוצר בלום ויקר של גורם אנושי, משכיל וחרוץ שיכול להביא לפריחת האימפריה מבלי הצורך להשקיע בחינוכם.
במרוקו קיבל הסולטאן הוואטאסי, מוחמד א-שייח', את המגורשים בזרועות פתוחות, והושיב אותם בממלכתו תוך מתן חסות מלאה עליהם, בני תקופתו כינו אותו "חסיד אומות העולם". העיר פאס, בירתו, נפתחה בפני המהגרים, והפכה ליעד עבור חכמיה ורבניה של אליטת המגורשים שהתיישבו בצפון אפריקה. ביניהם נמנו ר' חיים גאגין, ר' יעקב בירב, ר' אברהם דה ליאון, ר' שלמה אבוהב, ר' יהושע קורקום, ועוד רבים כאלה. המגורשים שמרו על ייחודם ועל מנהגיהם הדתיים, לשם כך הם בידלו את עצמם כקהילה נפרדת מאחיהם הוותיקים שבמרוקו, וניהלו ביניהם חיי קהילה לפי מסורת אבותם שבספרד. קהילת המגורשים הייתה בעלה השפעה דתית על כלל הקהילות שבמרוקו, ותוך זמן קצר הובילה את המנהיגות בכל שטחי החיים היהודיים במדינה. ברבות השנים, היטשטשו הגבולות בין "המגורשים "לוותיקים", והיו לקהילה אחת. בהמשך אנו רואים את השפעת "המגורשים" שעדיין מוסיפה להיות דומיננטית, וכמה מהם צמחו לשמש במשרות רמות בממלכה, כמו משפחת הדיפלומטים המפורסמת, פאלאגיי, ממנה צמח דון־שמואל פאלאגיי. וכן משפחת ר' אברהם אבן־זמרה, שכיהן כרב ראשי, ועוד.
להערכת פרופ' סרגייו דה-לה פרגולה מהאוניברסיטה העברית, אחד המומחים המפורסמים לתקופת יהדות ספרד שלפני הגירוש, קיימים בעולם עד ימינו אלה, מיליונים רבים שהם בעלי זיקה יהודית, עיקרם צאצאי האנוסים מחצי האי האיברי, הם מוכרים יותר כ- Cristiano ,Nuevo או כ- Conversos (מומרים) וכן, Marranos (מומרים) או פשוט,Cripto, יהודים בסתר.
בזה באו למעשה אל קיצם כ-1000 שנות היסטוריה יהודית בחצי האי האיברי, ומתחילה תקופת גלות חדשה של היהודים המגורשים.
גירוש יהודי ספרד ופורטוגל, הוא אחד האסונות הגדולים בקאנון היהודי, ובתולדות עמנו. כריסטופר קולומבוס מתעד ביומנו בעת מסעו לגילוי יבשת אמריקה, "זה היה באותו החודש שבו הוד מלכותם הוציאו את הפקודה שכל היהודים יגורשו מהממלכה ומהארצות השייכות לה, בעת הזאת ציוו עלי לקחת על עצמי את המסע לגילוי הארצות".
לדאבון הלב, גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל לא היה הגירוש היחיד של יהודים ממקום מושבם, ידועים לנו מקרים לא מעטים בהם יהודים נאלצו לעזוב מקומות מגוריהם בצווים מיוחדים בגלל היותם יהודים, והמשיכו להיות נעים ונדים ברחבי העולם, דוגמת "האנוסים ממשהד" שבאיראן, שבאמצע המאה ה-15 יהודים נאלצו להמיר דתם בכוח, או"גירוש יהודי תל-אביב" בשנת 1917, ע״י השלטונות העותומנים, גירוש שנחרט בתולדות הישוב העברי, ועוד.
מקורות ביבליוגרפים
אביטבול מיכאל, יהדות צפון אפריקה, אחרי הגירוש.
אשתור אליהו, קורות היהודים בספרד המוסלמית.
ביינארט חיים, גירוש ספרד, סוף מעשה במחשבה תחילה.
ביינארט חיים, פרקי ספרד.
בער יצחק, תולדות היהודים בספרד הנוצרית.
הרסגור מיכאל, שעה היסטורית, האמת על גירוש יהודי ספרד.
יובל ירמיהו, האנוסים, זהות כפולה ועלית המודרניות.
עסיס יום־טוב, וקפלן יוסף, דור גירוש ספרד.
ססיל רות, תולדות האנוסים.
E.Benito Ruamo, Los origines del problema Conversos Barcelona Netaniahu B-Z, The origins Inquisition in the Fifteenth century. Kamen Henry,
The Spanish Inquisition. A Historical Revision, 1999 Between Sepharade and Jerusalem, History, identity and memory.
אמנון אלקבץ–יהודי ספרד ופורטוגל המגורשים במרוקו בעריכת אשר כנפו– 2/2
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס
הבורגנות העירונית
ואולם רק קונברסוס מעטים יחסית נמנו עם המעמדות הגבוהים ועסקו בשירות המנהל והשלטון. רוב הנוצרים החדשים לא היו גדולי עולם אלא בעלי מלאכה וסוחרים בכל מיני דרגות, חלפנים, רופאים, מזכירים ושאר נותני שירותים ובעלי מקצוע, שמילאו את שכבות החברה העירונית; זה היה עיקר חשיבותם לחברה הספרדית, מכיוון שהם סייעו ליצור מעמד בורגני נמרץ וחיוני, שהסתער על מרחב הפעילות הכלכלית והעירונית בספרד של ערב הרנסאנס ונתן לו תנופה נמרצת. זו הסיבה שהכנסתם של הקונברסוס, כמעט בכל השכבות, הייתה גבוהה במידה ניכרת מהכנסתם של הנוצרים הישנים. אין פירוש הדבר שרוב הקונברסוס היו עשירים, אלא שהיו משתתפים נמרצים במיוחד בכל אפיקי הפעילות הכלכלית והתרבותית של חיי העיר, ובכך תרמו תרומה של ממש ליצירת העושר הלאומי המצרפי בארץ שבה לא היה לפעולה היצרנית ערך חברתי גבוה.
פרופיל חלקי של תעסוקת הקונברסוס ב־1497 (על ראשית המאה אין נתונים) הפיק החוקר לאדֶרו קסאדה מרשומות האינקוויזיציה. מעטים בלבד עסקו בחקלאות; רובם המכריע היו בעלי מלאכה עירוניים (בטולדו 60 אחוזים, בסוויליה 77 אחוזים, באזור בדאחוס כחמישים אחוזים). שיעור ניכר מבעלי המלאכה(30 אחוזים בטולדו, 49 אחוזים בקורדובה) עסקו בענפי הטקסטיל: אריגה, צביעה, חייטות, תפירת משי, עיבוד בדים ישנים וכדומה. אחריהם באים מעבדי העור: סנדלרים, תופרי ארנקים, עושי אוכפים וכיוצא בזה(30 אחוזים באזור בדאחוס, 15 אחוזים בטולדו ובקורדובה), ואחריהם מעבדי הברזל(נפחים ומסגדים) וצורפי הזהב והכסף. בענפי המסחר – ממסחר גדול ועד קמעונאות וחנוונות – עסקו 15 אחוזים בקורדובה, 13 אחוזים בטולדו, ו־10 אחוזים באזורים החקלאיים. במגזר הכספים, בעיקר בחלפנות והלוואה בריבית, עסקו 6 אחוזים בטולדו ו־5 אחוזים בקורדובה, וגם כאן מדובר באנשי כספים גדולים וקטנים כאחד. (שיעור חוכרי המסים בין הקונברסוס ירד מאוד בסוף המאה, מסיבות שעדיין לא התבררו.) קונברסוס אחרים היו רופאים, מנתחים, רוקחים, ספרים, עורכי דין, סופרים להשכיר, מורים ומחנכים. בין 5 ל־7 אחוזים נתנו שירותים לבתי האצולה והכמורה הבכירה – ממנהלי משק בית, רואי חשבון, מנהלי עסקים ונכסי דלא ניידי ועד משרתים. רוב המשרות האלה (חוץ ממשרתים) נחשבו לעבודות מכובדות ושימשו קרש קפיצה להתקדמות. מבין נושאי המשרות הציבוריות (8 אחוזים בטולדו, 6 אחוזים בבאנה, 2 אחוזים בקורדובה), החזיקו רק מיעוט בתפקידים בעלי שררה, ורוב האחרים היו בעלי סמכות בדרג בינוני; לדוגמה, בין עשרים ואחד קונברסוס נושאי משרות ציבוריות בבאנה וסנלוסאר היו שמונה נוטריונים וסופרים להשכיר (escribanos), שלושה חברי מועצה (regidores) וקצין משטרה(alguacil) אחד.
סטטיסטיקה שכזאת מחייבת זהירות. בכל חברה בעלי הכוח והשררה הם מיעוט מספרי, שהשפעתו גדולה בשטח ובחיי המעשה אבל אינה ניכרת ביותר בסטטיסטיקה. משקלם הכלכלי ועוצמתם החברתית של הקונברסוס באים לידי ביטוי מעורפל בלבד מתוך הנתונים הממוצעים הללו, שאינם מבדילים בין שחקנים גדולים לקטנים בזירה. גם אופן חיתוך הקבוצות אינו מבטא את משקלם הסגולי של בעלי היוזמה, המניעים את גלגלי הכלכלה. אבל למרות ההסתייגות הזאת, ובעזרת מעט דמיון, אפשר לחלץ מתוך הנתונים האלה ודומיהם דיוקן חי ומגוון יותר של קהילת הקונברסוס בחיי היומיום שלה.
ניגודי ערכים: עבודה יצרנית לעומת הידַלגיה
כדי להבין את הצלחת הקונברסוס ראוי להרחיב מעט את הדיבור על רקעה החברתי של ספרד, לעמוד על ההבדלים בין מערכות הערכים של הנוצרים הישנים והחדשים ולבחון את דרכי הקידום החברתי. בניגוד לסברה רווחת לא הייתה ספרד של שלהי ימי הביניים וראשית העת החדשה חברה נוקשה וקופאת על שמריה. אבל מה שהניע בספרד את השאיפה לטפס במעלה הסולם החברתי לא היה רדיפת הממון דווקא, אלא בעיקר הרדיפה אחר הכבוד והיוקרה (honra). המטרה הנחשקת הייתה דרגת האצולה הבסיסית, ההידלגיה (hidalguía), ולצדה התואר קבאיירו, שהיו אפופים הילה של יוקרה חברתית, ומלבד תואר הכבוד ״דון״ נשאו גם יתרונות כספיים כגון פטור ממסי המלך.
הלהיטות להגיע למעמד ההידלגיה והאבירות לא נבעה מן היתרונות הכספיים בלבד אלא בעיקר מן היוקרה וה״ערך העצמי״ שיוחסו למעמד הזה, וגם משאיפתם של מי שעשו הון מפעילות כלכלית למחות את הכתם המגונה שדבק בהם בשל כך, ולהימנע מן הבוז הגלוי שרחשו ספרדים רבים למקצועות הכלכלה היצרנית. ״בשום ארץ אחרת באירופה לא דבק כתם שלילי כל כך בעבודת הכפיים,״ אמר החוקר אמריקו קסטרו(Américo Castro). אבל לא עבודת כפיים בלבד אלא כל מלאכה שמצריכה מיומנות, מסחר זעיר וגדול, ואפילו רפואה ובנקאות נראו להידלגו האמיתי עיסוקים פחותים והמוניים שיש להניחם להמון – או ליהודים, לקונברסוס, למורים ולזרים. האציל הספרדי האמיתי נזקק לתוצרי הפעילות הכלכלית, אבל רחש בוז לתהליך שמייצר אותם ולמי שנושא בעולו. העבודה היצרנית, שנועדה למילוי צורכי החיים הגשמיים, הייתה נחותה מעצם טבעה והגדרתה לעומת הכבוד, האמונה, הדבקות, ההקרבה והשאיפה למעללים מפוארים – ערכים שהושמו ללעג ולקלס בספרות הפיקרסקית ובפרודיה של סרוונטס, שם הם מוצגים כשרידים ארכאיים של האבירות מימי הביניים; ואף על פי כן, בשלהי ימי הביניים ובראשית הרנסאנס מילאו הערכים האלה תפקיד מכריע בעיצובה של ספרד החדשה והאימפריה שלה.
הרדיפה אחר ההידלגיה הולידה אמנות מסובכת של חיבור אילנות יוחסין. מחקר רב ומידה רבה של כושר המצאה הושקעו כדי לגלות – או לבדות – קשר גנאלוגי כלשהו אל בית אצולה; לדוגמה, שמצד האם, דרך בנה הלא־חוקי של רודנית מרוחקת, אילן היחס המשפחתי מגיע אל אב נידח שנולד בן אצילים או קיבל תואר אצולה בימי הרקונקיסטה. במשרדי הרשויות נערמו תלי תלים של תביעות של משפחות שדרשו הכרה בזכותן להידלגיה, והשלטונות נאלצו לתקן תקנות מחמירות ולדרוש עדויות פומביות בשלושת הדורות האחרונים. בניגוד אירוני לעצם משמעותה נעשתה ההידלגיה אפילו מותג מסחרי, ובחצר המלך החלו למכור אותה תמורת כסף, למגינת לבם ולקול מחאתם של בני האצולה הוותיקים. אבל שימושים לרעה שכאלה לא גרעו מעוצמתן של ההידלגיה והאבירות בתור מערכת ערכים ואידיאלים. הצמא לכבוד וליוקרה דחף ספרדים רבים לצאת למעללים יוצאי דופן, שבהם יוכלו להציג לראווה הצטיינות אישית: כיבוש ארצות רחוקות, הפצת דבר האל בין הפראים, האדרת שם ספרד בעולם וקידום שליחותה בתור ציוויליזציה. גם הרדיפה אחר הזהב סיפקה הזדמנות לכך; זו נעשתה מתוך תשוקה גדולה שחורגת מתאוות בצע תועלתנית גרידא ומביאה לידי הרפתקות נועזות, שבהן יכול אדם להראות גדלות ואומץ לב, לקרוא תיגר על אי־ודאות וסכנה, ולזכות, לצד הזהב (או במקומו), גם בתגמול רוחני בדמות כבוד ויוקרה.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס