אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
תרשיש ב
מחקרים נוספים ביהדות תוניסיה ומורשתה
עורכים
אפרים חזן וחיים סעדון
הוצאת אדרא
אפרים חזן
'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
קובצי הפיוטים כמנהג תוניסיה וג'רבה נותנים מקום של כבוד לשירתו של המשורר רבי אליהו בן יוסף סדבון, שחי במאה השמונה־עשרה. למשל, בקובץ הפיוטים החשוב של יהודי תוניס, 'שירי זמרה' (ליוורנו תרל"ב 1872- ), עולה שמו כאחד מארבעת הפייטנים המרכזיים לצידם של רבי ישראל נג'ארה, רבי מוסה בוג'נאח ורבי פרג'י שוואט. הוא הדין בכתבי היד התוניסאיים. אלה ערוכים בסדר אלפביתי של התחלות הפיוטים, ולאחריהם מובאים שירים על פי מעגלי הפיוט וייעודם של השירים, כגון כתבי יד 850 , 2137 , 2138 ממכון בן־צבי וכן כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 1350 , כתב יד סינסינטי 2038 , 2039 , ועוד. ברוב הקבצים הללו רב חלקו של אליהו סדבון.
רבי אליהו סדבון הוא המשורר השני בחשיבותו בין משוררי תוניסיה לאחר פרג'י שוואט. פורסמה רשימה של שמונים ושלושה מפיוטיו, ושירתו תוארה והוצגה בצירוף ח"י שירים מבוארים וקווים לתולדות חייו. מידע נוסף התגלה עם פרסום הספר 'תולדות חכמי תונס' מאת המשורר יוסף הכהן טנוג'י. המחבר ציין, כי בשיר שבכתב יד שברשותו הצביע המשורר על תקע"א כשנה שבה קרה האירוע הציבורי המתואר בשיר, ומכיוון שמשוררנו כתב קינה על מותו של השד"ר רבי אליעזר גאלמידי, שנהרג בשנת תקס"ד, הרי שנוכל להסיק כי השנים תקס"ד-תקע"א היו שנות שיא במעמדו של רבי אליהו סדבון, שהרי שימש בהן "דובר" של הציבור כולו.
במאמר זה אנו מבקשים להציג את פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון, הכוללים, בין היתר, קומפוזיציה מונומנטלית, קדושתא בסגנון ספרדי לחג הפורים, פיוט 'מי כמוך' לשביעי של פסח ופיוט שכתב רבי אליהו לכבוד ל"ג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי.
כדי להבין את יצירתו של רבי אליהו סדבון, ובעיקר את פיוטי מעגל השנה, עלינו לסקור בהרחבה את זיקתו לַשִירה של פרג'י שוואט.
אחד הגילויים המעניינים בשירת פרג'י שוואט היה הקדושתא לחג החנוכה. זהו גילוי מפתיע, שכן לא היינו מצפים כי לאחר פסק מפורש של בעל ה'שלחן ערוך' נגד שילוב פיוטים בתפילת היוצר, יקום פייטן שיחבר מערכת פיוטים לקדושתא האמורה להשתלב בתפילת העמידה. דבר זה הביאנו לשער שמא אין כאן אלא מעשה יצירה על פי תבנית הקדושתא, ולמעשה לא שימשה הקדושתא תפילה בציבור. והנה, עדות של רבי יוסף הכהן טנוג'י מלמדת, כי למרות הפסק של מרן, לא ויתרו יהודי תוניסיה על מנהגי אמירת הפיוטים במסגרתם ההיסטורית. רק בתקופה מאוחרת יותר, מן המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ואילך, הועברו הפיוטים לאחר תפילת העמידה, וגם אז השתמרה עוד אמירת הפיוטים במקומם בקרב קהילת הפורטוגזים. הדברים נאמרים בערך הדן ברבי אברהם אלנאקר, מדפיסם של כמה וכמה מחזורי תפילה, ובכללם 'מחזור קטן, מנהג תונס' (דפוס ליוורנו, תקנ"ב). טנוג'י מתאר את מפעלו זה של ר"א אלנקאר:
והעתיק כל המחזור מנהג תונס אחרי תפילת י"ח כאשר הסכימו הרמ"ס [הרה"ג מסעוד אלפסי — המעתיק] ודעמיה בס' משחא דרבותא ע"פ סודות הקבלה כדעת השואלים ממנו בערי אלג'יר עש"ב [עיין שם באריכות]. ועד היום ק"ק פורטוגיזיס נוהגין בהן כמלפנים להפסיק באמצע התפילה לומר אותם המחזורים המיוסדים ממשוררי ספרד הקדמונים במעמדיהם. אבל הקהלה התוניסית כבר קבעה אותם אחרי תפילת יח מימי הר"י בן זקן שהדפיס המחזור בליוורנו תקכ"ב וכדעת הרמ"ס הנז'.
נמצאת למד כי רק בסוף המאה השמונה־עשרה הועברו פיוטי הקרובה ממקום ייעודם במהלך תפילת העמידה בחזרת הש"ץ לאחר התפילה, וגם זאת רק בקהילה התוניסית המקומית. ואילו קהילת הפורטוגזים בתוניס דבקה במורשתה והשאירה את הפיוטים על מכונם. דבר זה מלמדנו כי פרג'י שוואט כתב את הקדושתא לחנוכה בקהילה ששילוב הקדושתא בתפילה היה חלק ממנהגיה, וכי קהילה זו הייתה גמישה ודינמית דיה להכניס קדושתא חדשה בת הזמן אל מערכת התפילה.
בעקבות הקדושתא של רבי פרג'י לחנוכה הלך רבי אליהו סדבון וחיבר קדושתא לפורים. תיאור מפורט של הקדושתא למרכיביה הביא טנוג'י, ואף ציטט בהרחבה מתוך תחילתם של הפיוטים השונים. למיטב ידיעתנו, זו הקדושתא האחרונה שנכתבה.
השוואה בין שתי הקדושתאות מלמדת היטב שלנגד עיניו של ר"א סדבון עמדה הקדושתא של פרג'י. השפעתו של פרג'י על משוררנו בולטת ביותר בתחום הצורות, והדבר ניכר בשתי דוגמאות בולטות במיוחד. בשעתו תיארנו את התבנית המיוחדת לשיר 'אהלל אל אבותי', שאות האקרוסטיכון חוזרת בראש כל מילה ממילות המחרוזת. האקרוסטיכון העולה מטורי הענף בסטרופה הוא "אני פרג'י בר נסים", ומטורי האזור עולה האקרוסטיכון "שוואט משפחתי". בעקבות שיר זה הלך רבי אליהו בשיר 'אני אֶל אֵל אדרשה', והעמיד אות חוזרת בכל מילה, והתקבלה החתימה "אליהו" בטורי הענף והחתימה "סדבון" בטורי האזור. השוואה בין שתי המחרוזת הראשונות של שני השירים מלמדת על הקִרבה בין המשוררים, וכך היא המחרוזת הראשונה בשיר של פרג'י:
אֲהַלֵּל אֵל אֲבוֹתַי / אֵלָיו אֶפְצַח אֲמָרִים
אָנָּא אֱזֹן אֶנְקוֹתַי, / אַבִּיר אַדִּיר אַדִּירִים
אַיָּם אֵיפֹה אוֹתוֹתַי / אָבְדַן אֵילִים אֲרוּרִים
שונאְ יֶך שימםָ שַׁמהָּ / שַׁסעַּ שָׁרשֵׁ שָׁרשְֵׁימוֹ
שׁוּבָה שִׁיבַת שׁוֹמֵמָה / יִשְׁלַח שַׂר שָׁלוֹם שְׁמוֹ
כל מילה בשלושת הטורים הראשונים פותחת באל"ף, וכך נבנה האקרוסטיכון של טורי הענף; בשני הטורים שאחריהם מתחילה כל מילה באות שי"ן, וכך נבנה האקרוסטיכון המקביל, כמצוין לעיל. מטבע הדברים, התחביר בשיר מעין זה הוא אסינדטי, כלומר ללא מילות קישור, ועל הקורא לגלות גמישות בפענוח מבנה המשפט. על פי תבנית זו עצמה כתב ר"א סדבון:
אֲנִי אֶל אֵל אֶדְרְשָׁה, / אֵלָיו אָשִׂים אִמְרָתִי
אֶשְׁאֲלָה, אֲבַקְּשָׁה, / אֶתְאַב אוֹר אֲפֵלָתִי
אֲצַפֶּה, אַל אֵבוֹשָה, / אוֹחִיל אֵל אֱיָלוּתִי
סוֹגְדֵי סֶמֶל, סוּרֶיךָ, / סַכְסְכֶם סַעֲרֵימוֹ
סוֹפְרֵי סוֹד סְתָרֶיךָ, / סַמְכֵם סַעֲדֵימוֹ
קרבת הדברים והשפעתו של פרג'י ניכרות בראייה ראשונה. אות האקרוסטיכון החוזרת על עצמה, צירוף השם בטורי הענף ושם המשפחה בטורי האזור, הצימודים ומשחקי הצליל, תוכן הדברים ואף חריזת האזור — בכל אלה הלך ר"א סדבון בעקבות פרג'י, ומתקבלת דוגמה ברורה של מסורת השיר העוברת מדור לדור. כוחה של מסורת זו הוא הרבה מעבר להשפעה הישירה של שירת פרג'י על שירת ר"א סדבון, שכן התבנית שתיארנו כאן אומצה גם על ידי רבי משה בוג'נאח, ובאותה המתכונת עצמה הוא כותב:
אֶעֱרֹךְ אֹמֶר, אַבִּיעַ, / אֶקֹּד אֶרֶץ אֶשְׁתַּחֲוֶה
אַפַּים, אַף אַכְרִיעַ, / אֲרוֹמֵם אֵל אֲחַוֶּה
אֱמוּנַת אֵל אוֹדִיעַ, / אַדִּיר אֵלָיו אֲקַוֶּה,
בָּרִים בּוֹטְאִים בַּהֲמוּלָה / בְּשֶׁבַח בּוֹרֵא בַּהֲדוֹמוֹ
בּוֹאוּ בֵּיתוֹ בִּתְהִלָּה, / בָּרְכוּ בּוֹרֵא בִּמְרוֹמוֹ!
סמוך לזמנו של ר"א סדבון כתב רבי נהוראי ג'רמון את שירו 'נורא נשגב נעלמת' על פי
אותה תבנית:
נוֹרָא נִשְׂגָּב נֶעֱלַמְתָּ / נִין נִלְאֶה נָשׂוֹא — נִזְנַח
נָפוֹג נָפוֹץ נֵאַרְתָּ / נִבְזֶה נִדְכֶּה נֶאֱנָח
נִגַּשׂ נִדַּח נָטַשְׁתָּ / נִתְעָה נִתְעָב נֶאֱלָח
גּוֹעֵר גַּלִים גּוֹי גְּעַר / גְּעַל גֵּאֶה גְּדָעוֹ
5 גָּבוֹהַּ, גְּבַהּ גָּהַר / גָּהַר גָּבַהּ גּוֹז גִּזְעוֹ
אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
עמוד 32
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
La musique marocaine juive
Je ne sais si j’ai parlé de la musique marocaine juive. Cette musique, était toute vocale, pareille à celle des Musulmans. Elles étaient sœurs, comme la langue hébraïque est sœur de la langue arabe. Certains prétendent, que c’est la même musique. Voici comment ils expliquent cela.
Les musiciens écoutaient le vent chanter en passant par les branches des arbres. Ils s'aperçurent que la musique du vent était différente à chacune des 24 heures de la journée. Ils arrivèrent à la capter et à ordonner une musique qui e divisait en 24 séries d’airs différents les uns des autres. La mesure qui se faisait à la main se divisait pour ainsi dire en cinq clés.
Chaque heure avait sa musique. Et certains disent que l’on ne doit pas mélanger la musique du soir avec celle du matin ou le contraire.
Donc, primitivement, la musique se divisait en 24 heures ou Nouba. Par la suite, treize de ces Noubas se sont perdues, et il ne nous reste en mains que onze Noubas.
Et je ne sais vraiment comment, mais les Juifs marocains ont hérité de cette musique. Mieux encore, ils ont adapté cette musique à la poésie juive.
Même les Poèmes de Rabbi Yéhouda Halevy, Rabbi Abraham Ben Ezra, ou Rabbi Chlomo Eben Guébirol, ne se chantaient plus que sur les airs arabes. Les chanteurs juifs, prétendent, que les treize Noubas oubliées par les Arabes, n’ont pas été complètement perdues. Car, il existait chez nous, les Juifs du Maroc, deux catégories de musique. L’ancienne et la nouvelle. La nouvelle, c’est exactement celle que l'on entend chez les Arabes, alors que l'ancienne leur est inconnue. Il faut dire cependant qu’à quelques nuances près, elles sont très proches.
La question est si l’ancienne musique encore chantée chez nous, ne serait ras composée des treize noubas oubliées par les Arabes ? Ces airs se sont perpétués chez les Juifs, grâce à une tradition très ancienne. On se levait très tôt le samedi, vers deux heures du matin, on allait à la synagogue, et sous la direction d’un "Maître chanteur" au sens littéral des mots, on exécutait des beaux morceaux de musique, en chœur ou individuellement, à mur de rôle avec des paroles hébraïques sur des airs arabes, sauf bien entendu, quand il y avait innovation de la part d’un invité d’honneur d’un autre pays ou d’une autre ville.
Au début, cette musique se transmettait de génération en génération ainsi que nous l'avons dit plus haut, dans les réunions familiales et dans les synagogues. Dans les prières et les Pïyowfïm-poèmes chantés, on employait l’ancienne musique. Les chanteurs n’étaient pas obligés de savoir les deux musiques, mais il y avait des cas, rares il est vrai, où un maître de musique savait les deux et même un peu de musique européenne.
Je disais qu’au début, cela se transmettait oralement, mais depuis trois ou quatre générations, certains chanteurs professionnels se sont réunis et ont publié des ouvrages contenant uniquement les prières de l’aurore et les morceaux de chants qu’il fallait chanter, chaque samedi matin dans les synagogues, avant l’office matinal du samedi.
Le dernier ouvrage, Chir Yédidot, a été publié à Marrakech par trois auteurs de Mogador ; Rabbi David Elkaïm, Rabbi David Yflah et Rabbi Haim Afriat qui demandèrent à un tres jeune homme de Marrakech, Rabbi Haïm Attar de superviser le travail de l'imprimeur. Cet ouvrage fait loi depuis, d'abord dans tout le Maroc puis ici en Israël et dans les communautés juives de la Diaspora. Les Piyoutim réunis dans ce livre sont d'auteurs bien connus, comme Halévy, Eben Guébirol, Eben Ezra etc. et d'auteurs marocains et nord africains, tels que Rabbi Haïm Pinto, Rabbi David Elkaïm de Mogador, et Rabbi David Hassine de Meknès, et beaucoup d’autres.
A Mogador a vécu Rabbi David Yflah – plus connu sous le nom de Cheikh David , le plus grand chanteur du Maroc juif ou arabe. Il était d’une famille de chanteurs qui savaient par cœur des milliers de poésies, aussi bien en musique ancienne qu’en nouvelle. Il est mort il y a une vingtaine d’années. Les plus grands chanteurs de la génération de Moulai Hassan jusqu'au règne de Sidi Mohamed V venaient de toutes les grandes villes chez le 'Cheikh David' pour faire revivre, ou raviver certains airs oubliés.
Le chanteur le plus connu actuellement est Rabbi David Bouzaglo, il vit encore à Casablanca.
'Cheikh David' Il était connu aussi du nom de Rabbi David Ben Baroukh, (son nom et celui de son père) mais pour ne pas confondre avec Rabbi David Ben Baroukh, le saint de Taroudant, on l’appelait Cheikh David, car il était le cheikh (chef) des Juifs du Mellah
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador–Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
Page 78