מורשת יהדות מרוקו

בידינו אפוא ארבע תחנות מסירה של מתכונת שירית העוברת מדור לדור: ר' פרג'י שוואט, ר' משה בוג'נאח, ר' נהוראי ג'רמון ורבי אליהו סדבון. מתכונת מיוחדת נוספת מאמץ משוררנו משירת פרג'י: תבנית שיר בן מחרוזת אחת בלבד. מחרוזת זו היא בת חמישה טורים בדרך כלל: שלושת הטורים הראשונים חרוזים בחריזה אחת מעין טורי ענף מדומים( ועוד שני טורים חרוזים בחריזה שונה )מעין טורי אזור מדומים(. תבנית זו מעמידה, כביכול, סטרופה בודדת מתוך שיר אזור מקובל, שבו תבנית כזו חוזרת על עצמה כמה פעמים ומעמידה שיר בעל היקף, ואילו כאן מסתפק המשורר ביחידה של מחרוזת בודדת, והיא כל השיר כולו. תבנית זו היא חידוש מעניין, באשר ההיקף המצומצם מחייב את המשורר לבטא את עצמו בתמציתיות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת דרכי העיצוב, הכוללים 'פואנטה' או שיא לקראת סיום השיר, כגון בשיר 'פלא ידך אל הודעת', המובא בזה:

פֶּלֶא יָדְךָ, אֵל, הוֹדַעְתָּ, / יוֹם קָרַעְתָּ יָם לַהֲמוֹנַי

רָעִים עֹז גַּלָּיו רָגַמְתָּ, / זֶה, עָבַרְתָּ בּוֹ אֱמוּנַי

גַּם פְּלָאִים שָׁם הוֹסַפְתָּ / בַּהֲשִׁיבְךָ יָם עַל מוֹנַי

יָדְךָ כֵּן תּוֹסִיף, וְעַתָּה / יִגְדַּל נָא כֹּח אֲדֹנָי!

לפנינו 'רשות' קצרה לקדיש לשביעי של פסח, המסתיימת בשיבוץ כלשונו מתוך במדבר יד, יז. שיבוץ זה מחבר את הפיוט לייעודו, לקדיש, בקשר מילולי: "יגדל" — "יתגדל". אולם הקשרו של השיבוץ מביא אל השיר הן את סיפור יציאת מצרים, תוך הדגשת כוחו של הקב"ה, והן את הצורך בהצלה וגאולה ללא תנאים, בטענה שכל עיכוב יש בו משום פגיעה, כביכול, בכוח ה'. השיר הקצר מעלה את תיאור קריעת ים סוף והניסים הנלווים אליו ברצף פעלים: הודעת, קרעת, רגמת, עברת, הוספת. סדרת פעלים זו בזמן עבר מנוצלת לבקשה לעתיד בפועל "תוסיף"; החזרה "הוספת" ו"תוסיף" ממחישה היטב את כוונת השיר לבטא את בקשת הגאולה על רקע קריעת ים סוף ויציאת מצרים. זהו אפוא עיקר כוחו של השיר החד־סטרופי, הכולל עוד דרכי עיצוב כדרך השירים האחרים. ר"א סדבון הלך בעקבות קודמו וחיבר אף הוא שירים חד־סטרופיים קצרים, כגון שיר זה:

אֱלֹהִים אֵלֶיךָ דּוּמִיָּה / תְּהִלָּה, יָדִיד עָלַי חָבִיב

לָךְ בְּשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה / כָּמַהּ, וְאַהֲבָתְךָ שְׁבִיב

יוֹקֵד בְּלִבִּי, וְעַיִן בּוֹכִיָּה / לִנְדוֹדִי, כִּי גָּדַל הַכְּאֵב

הַעֲלֵנִי מִמַּעֲמַקֵּי בַּיִר / בָּהּ אֲנִי כְּשֶׂה נֶאֱלָם

וּשְׁלַח לִי עָנִי רוֹכֵב עַל עַיִר / יִבְנֶה דְּבִירִי וְהָאוּלָם

אף שיר זה בנוי בריכוז ובתמציתיות, המעלים מתח עז וחריף בין האהבה הבוערת והכמיהה לקרבת אלוהים ובין השקיעה בבור הגלות וההתרחקות, המולידים כאב ובכי. מכאן אל הבקשה העולה מפיו של "השה הנאלם", כי האל ישלח את שליחו כאמור בזכריה ט, ט. השיבוץ, המעביר אותנו לנבואת זכריה המבטיחה "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ ]…[ עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר" (זכריה ט, ט), כולל בתוכו גם את ההתאמה במעבר מן השפל אל ההתעלות, מארץ ציה וממעמקי הבור אל הדביר והאולם.

נמצאת שירת ר' אליהו סדבון מקושרת לשירת פרג'י בכמה וכמה דרכים שבתוכֶן ובצורה, ומרכז ההשפעה הוא בקבוצת הפיוטים שבמעגל השנה. כאמור, גולת הכותרת של משוררנו בחיבור שבין מעגל התפילה ומעגל השנה, היא הקדושתא לפורים. זו נדונה בהרחבה רבה על מרכיביה השונים, תוך השוואה לקדושתא הספרדית ולזו של ר' פרג'י שוואט בעבודתה של ר' נוימן־בוכריס, ופטורים אנו מלדון בה כאן. נבחן אפוא את שאר פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון על רקע מה שקדם לו בשירה העברית בצפון אפריקה ותוך עמידה על חידושיו הוא.

שירי מעגל השנה פותחים מדרך הטבע בשירי השבת. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים ועיקרם שבחה של השבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל שהקב"ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת שהקב"ה בחר בה מכל הימים והנחילהּ לישראל. גם ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה הם חלק משירה זו. עוד נמצא בשירי השבת את סיפור הבריאה, אם ברמז ואם במפורש ובמפורט, שכן השבת היא סיומו המוצלח של מעשה הבריאה, "תכלית מעשה שמים וארץ" ו"זכר למעשה בראשית".

שיר השבת 'אענג יום שביעי יום נהרה' שכתב רבי אליהו מבליט את עניין עונג השבת וכיבוד השבת כעולה מפתיחת השיר הבנויה על הפסוקים בישעיהו נח, יג-יד: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר ]…[ אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהֹוָה". פסוקים אלה ומדרשיהם המפורטים בביאור הם מרכז השיר, המדגיש את העונג ואת מנוחת השבת. כך מציין השיר בטורים 1, 11 , 12 , 20 את השורש ענ"ג, הפותח את השיר ואף בא בסיומו ומקיף את השיר כולו. בהרחבת הדברים בטורים 7, 8, 16 , 17 , 18 , המתארים את הלבוש ואת המאכלים המיוחדים לשבת, הגדיל המשורר ופירט: "שולחן אערוך חמשה מינים / בשר ועוף ודג ופת חמודות // וביין אשיר שירה חדשה". מנוחת השבת והנשמה היתרה אף הם בולטים בשיר בטורים 1, 2, 3, 6, 14 , 15 , תוך רמיזה לציווי השבת שבעשרת הדברים. בצד העונג המנוחה מיועדת ללימוד תורה, שכן "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה" (פסיקתא רבתי כג), ובכך צירף הפייטן את שתי הדעות בעניין ]ר' ברכיה בשם[ ר' חייא )בי רבא( ]בר אבא[: "לא ניתנה השבת אלא לתענוג"; רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: "לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה". עניין הבריאה והשבת נזכר בפתיחת השיר בו שבת אשר ברא נשיה', ובטורי האזור של המחרוזת הראשונה הוא מדגיש את בריאת האדם "ועזרו", כלומר אשתו, אולי מתוך תודה לאשת החיל שטרחה בערב שבת והכינה לשבת. השיר מסיים בשכרו של שומר השבת הזוכה ל"נחלה בלי מצרים". למרות ייחודו של שיר זה ניכרת בו השפעה מיוחדת של השיר 'אתענג על אל היום', 21 שאף הוא מבליט את עניין עונג שבת, מנוחת השבת ולימוד התורה. גם נושא הבריאה המשולב בשירנו מושפע מתיאור בריאת אדם וחוה בשירו של פרג'י 'כל שומרי שבת'.

בצד פיוטי השבת הרבים כתבו פייטני צפון אפריקה גם פיוטים למוצאי שבת, פיוטי ההבדלה, שראשיתם עוד במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה בספרד ובאשכנז. הפייטן מעמיד את השבת היוצאת כנגד המולת ימי המעשה, המשא והמתן ועסקי מקח וממכר, מדגיש את ביטחונו המלא בה' וצופה ומאחל לשבוע טוב, ומציין כי ראויים הם שומרי השבת כי יזכו לפרנסה טובה ולהצלחה בעשיית החולין. עוד יש בפיוטי ההבדלה הבעת תקווה לגאולה קרובה והזכרת שמו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה, שהוא הדמות המרכזית במוצאי שבת. בטוחים אנו, כי אליהו יבוא ויבשר את הגאולה, שהרי הגאולה היא שכרם של שומרי השבת, וכאילו אנו אומרים לקב"ה: "הרי שמרנו את השבת כפי שציוויתנו, שלח לנו מעתה את אליהו הנביא".

אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה

עמוד 34

עֶמּוֹר

ידועים היו בני ספרו בקרבתם ובאהבתם לטבע. אך הרגישו ברפיונן של קרני השמש עם דמדומי־ערב, עת נטה היום לערוב, היו אוספים את מטלטליהם, מי מעט ומי הרבה מזון ומשקה, והיו יוצאים לבוסתנים, יושבים בניחותא, אוכלים, שותים, שרים פיוטים ומזינים עיניהם בהתפעלות ובחרדת קודש בעולמו של הקדוש ברוך הוא, יתעלה שמו לעד. ואם בני ספרו כך, על אחת כמה וכמה, עמור אסולין, אשר מאז גילה את קיומו העצמי בעולמו של הבורא יתברך, נוכח לדעת שנוסף לאהבתו לטבע, חנן אותו אלוהים בגוף ענק, כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים. שריריו הגדולים עוררו התפעלות אצל כל רואיו. רגיש היה, עניו ובעל רוח יהודית, בעל חיוך מקסים, בגומות החן העמוקות על לחייו ופניו מקרינות תמימות וטוהר־לב. יפה מראה היה וכולו חן והדר. בגלל גבורתו וגודל מידותיו, קראו לו הקטנים ״שמשון הגיבור״ והגדולים הוסיפו בהתפעלות, ״ענק מארץ הרפאים״, תבארק אללאה עליה(ברכת אלוהים עליו). המשותף לכולם הוא, שהתייחסו אליו בחיבה ובהערצה. הגויים עצמם, התייחסו אליו ביראת כבוד, משום שהראה להם את נחת זרועו שלא נעמה להם. הוריו, שהיו אמידים ובעלי השפעה בעיר, גרו מחוץ למללאח. הוא היה תמיד לבוש במכנסיים קצרים נאים שהבליטו את מותניו הדקות בהשוואה לכתפיו הרחבות. חולצה קלה מגוהצת ונקייה ללא רבב, עם שרוולים קצרים, מהודקת לגופו ופתוחה לפנים, גילתה את זרועותיו העצומות ואת חזהו הענק והשרירי. הוא הלך בגילוי ראש, דבר שהיה חידוש בקרב בני הדור הצעיר, ושערותיו הבהירות והקצרות, השתפכו בחן על מצחו והבליטו את עיניו הירוקות והשובבות. לרגליו נעל סנדלים קלים, ידיו היו נתונות בכיסי מכנסיו והוא הלך בצעדים מדודים ובקלות מפליאה, כאילו מרקד בקפיצות חינניות. השתתף בתחרויות ספורט עם ילדי הנוצרים, וכשהיה עומד ביניהם ומתדיין איתם, נראה היה כאחד מהם, אבל משכמו ומעלה מורם מעם בכוחו ובאישיותו הנשגבה. הוא עמד תמיד לימין הנרדף, ואהב יושר וטוהר מידות. לבו היה לב יהודי חם שאהבת־ישראל יקדה בתוכו כאש אוכלת. הוא בא לעזרתו של כל יהודי נתון בצרה ולא אחת סבל הוא עצמו בגלל זה. בעיני הגדולים ומנהיגי הקהילה, נראה כתמהוני. כל מה שעשה, לא היה לפי רוחם כי הוא סטה מכל המנהגים המקובלים והפחיד אותם באומץ לבו ובראייתו הרחבה שחבקה זרועות עולם.

הוא פרץ את כל הסכרים של בני הדור הישן ביחסם לסביבתם ובכפיפות קומתם לפני שכניהם הגויים. הוא ראה את עצמו כשווה לכל אחד, ערבי או נוצרי, אם לא למעלה מזה, ולא בנקל ידחפו אותו הצידה. בוויכוחיו עם הגויים, דיבר בביטחון ובגאון כיהודי וכבן־אדם. וכל כך משום שחינוכו היהודי היה טבוע עמוק בנבכי נפשו. הוא התעלה על גינונים גרידא וחדר לפני ולפנים בשכלו החד והמבריק והסיק מסקנות שלוו במעשים. הוא היה נועז במעשיו ובמחשבותיו בהשוואה לבני הדור הישן והחדש גם יחד בלבו הטהור ובנפשו הזכה. לא עסק בקטנות ונהג עם כל אחד ברצינות ובכנות אלא שעם כל סגולותיו אלה, היה תם וביישן ונחבא אל הכלים. התכתשויותיו התמידיות עם ילדי הגויים לא העכירו את רוחו. אבל המעמד השפל של היהודים דיכא את נפשו. הוא חיפש פתרונות לצאת מסבך זה ולתקן את המעוות והתחיל לשאול בתנועה הציונית ובחזון הגאולה.

עוד מגיל צעיר, החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל ולעזור בבניית מדינת־היהודים, אשר בקיומה האמין באמונה שלמה. כשגמר את בית־הספר של ״אליאנס״ ואת לימודיו בישיבה, נסע לפאס ונכנס, להפתעת כולם, לבית־הספר החקלאי הממשלתי שנמצא בלמדינה, הוא הרובע הערבי. כל אחד ששמע על מעשהו נשאר פעור־פה. מי שמע כזאת? שבחור יהודי, ממשפחה מכובדת, ילמד חקלאות עם ילדי הגויים ? אבל הוא — נאה דורש ונאה מקיים. אם כבר החליט להיות חלוץ בארץ־ישראל, שיהיה חקלאי מוכשר. כך אמר לחבריו. הוא ורחמים שרביט חברו, מהעיר פאס, היו היהודים היחידים בבית־ספר זה, שתלמידיו היו בניהם של בעלי אחוזות מוסלמים ונוצרים שהמשותף לכולם — שנאת ישראל.

כל התכסיסים ו״התאונות״ שחבריו לכיתה תכננו כדי להמאיס עליו את החיים, לא ריפו את ידיו. בתוך כתלי בית־הספר, סבל את תעלוליהם בשקט ובשלווה, אבל כשתפס אותם מחוץ למוסד, הרביץ בהם מכות נאמנות והשאיר את חותם אגרופו בפרצופם. שנה שלמה של מאבק תמידי, בחירוף נפש ממש עד שלמדו לכבדו ולא להתאנות לו יותר. בזכות שקדנותו וחריצותו כתלמיד מצטיין, זכה למעמד מיוחד כיהודי ואפשרו לו להיעדר בשבת מבית־הספר. חבריו ללימודים ומוריו, ראו בו יהודי מסוג אחר, היהודי הגאה, הלוחם ובעל הכבוד־העצמי. הוא לא היה מוג לב או פחדן, כפי שהצטיירו בעיניהם היהודים. הוא לא הרכין את ראשו בפני אף אחד והשיב מלחמה שערה. הוא היה אחד בדורו. דם המכבים זרם בעורקיו. כל מעשיו עוררו התפעלות וכל פעם המציא משהו חדש ופתח פתח לחידושים נועזים לבני דורו. יום אחד הגיע מפאס על אופני המרוץ שלו להפתעת כל המללאח. לפניו לא העז איש לנסוע כך על אופניים מעיר לעיר אפילו בדמיון והוא, ללא פחד, גמא כשלושים קילומטר מפאס לספרו כאילו טיול של מה בכך הוא והגיע ללא מאמץ, רענן ומחייך כנהנה מתעלוליו. זה היה הבחור עמור. כל דבר שעשה, שימש לבני דורו דוגמה לאומץ, לביטחון פנימי ולזקיפות קומה. הפתח שפתח לבני דורו, הלך והתרחב עד שפרץ את טבעת החנק שנארגה במשך דורות סביב המללאח ותושביו.

צעירי המללאח העריצוהו וחיקו את דרכיו. הוא היה מנהיג טבעי ומבלי שהתכוון לכך מצא את עצמו תמיד בראש. הוא היה הראשון שהצטרף לתנועת הצופים ואחר כך ארגן נוער יהודי בתנועה זו והדריכו במסירות ובאהבה. הוא היה הראשון שארגן מחנה קיץ וטיולים מאורגנים ברגל ״לפיתוח הגוף ולחישול הרוח״, כפי שאמר. ארגן תנועת נוער ציונית והתחיל להטיף לנוער בגלוי על אפשרות קיומה של מדינת־ישראל בדורנו, דבר שעורר התפעלות ותמיהה. גיבוריו היו הרצל וטרומפלדור. התווכח עם כל אחד בסבלנות ובנחת וניצח בכוח שכנועו המפליא. ברצונו לבסס את מעמד הנוער היהודי בעיר, ארגן קבוצה יהודית לתחרויות ספורט. הוא עצמו היה שחקן כדורגל מעולה, אלוף במרוץ אופניים, בהרמת משקלות, בשחייה ובהיאבקות. לפעילותו לא היה גבול. הנוער היהודי דבק בו. בכל מקום שבו היה, עליו הייתה גאוותם. הם לא זזו ממנו והוא קירבם אליו בחיוכו המקסים, ובאורך רוחו ענה בסבלנות לכל שאלה ששאלוהו. בין שישב או הלך, הם היו סביבו, מתחככים בו ומתחממים באורו המקרין והשופע אהבה כנה.

בעיקר אהבו לשמוע מפיו על התנועה החלוצית בארץ־ישראל ועל מחשבותיו לגבי חידוש תקומת עם־ישראל. ערביי העיר, שרבים מהם נשאו צלקות מהתכתשותם איתו, נזהרו ממנו וכיבדו אותו. הם אמרו: ״דין האדא, כסארא הווא יהודי״ (זהו שד, חבל שהוא יהודי). הם היו משוכנעים ששוכנת בו רוח של מוסלמי שהתגלגלה בטעות בגופו היהודי. כי לא יתכן שיהודי ״טמא ומקולל אללה וכופר יחונן בכוח כזה״. דרכם של יהודי המללאח, הייתה לצאת לרחבת באב־אלמקאם אשר מחוץ לחומת העיר, בין מנחה למעריב, לשוט בארץ ולהתהלך בה הלוך ושוב, לראות ולהיראות. באחת השבתות, יצאו עמור וחבריו הצעירים כדרכם לשוטט בבאב־אלמקאם כדי לשוחח אגב הליכה ולהיפגש עם חברים אחרים. והנה מרחוק ראו התקהלות חשודה של בני נוער ערביים עומדים ומסתכלים לעברם כאילו חיכו להם. סימני פחד נראו בעיני חבריו של עמור והוא, שהרגיש בכך, הרגיעם ואמר להם:

— אל תפחדו! תמיד היו מוכנים לעמוד באומץ מול האויב, לשלוט בנפשכם ולשמור על קור רוח. לעולם אל תתנו לאויב לדעת שאתם מפחדים, אחרת הפסדתם את המערכה עוד לפני שהתחלתם. בואו ונראה מה זה יכול להיות.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –עֶמּוֹר