המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

האגדה לבית בל-חנס

בת שמונה הייתי כשבישרה לי אמי שאני גדולה כבר ומבינה עניין, ואוכל להצטרף לעליה לרגל המסורתית אל קברו של הצדיק, רבי שלמה בל-חנס, הקבור ב״אג^'בלו אוריקה״, בפריפריה של עיר הולדתי, מראכש. לא גיליתי שום סימני התלהבות ותגובתי הפסיבית עוררה כעס רב בקרב בני משפחתי.

״מה לי ולרבי שלמה בל-חנס? מעדיפה אני לנסוע עם חברותיי לקייטנה במוגדור. שם בוודאי אמצא יותר עניין בפעילויות המגוונות וגם האוכל שם טעים לפחות…״ את טענותיי הבאתי בלחש וביראת כבוד לאמי הניצבת מולי. פניה הביעו זעזוע עמוק והיא החלה לנשק בנמרצות את קצות אצבעותיה, ממלמלת שוב ושוב: ״אמות אם רק אשמע אה שמו או קולו״, ומעלה את שתי ידיה מעלה לכיוון עיניך הדומעות.

כלל לא הבנתי מדוע היא הייתה מזועזעת וכעוסה עד עמקי נשמתה, ומדוע אבי הצטרף אליה ועיניו הירוקות פעורות לרווחה. נשימותיו נעשו קצרות וקצבן לא סדיר. הוא החסיר בוודאי לא מעט פעימות. כמעט שחשתי את הלמות לבו שהיה חלש בגלל האסטמה שתקפה אותו לעתים קרובות.

הצטערתי על שהייתי עלולה להיות הגורם לעוד התקן שכזה, ונסתי על נפשי לכיוון ביתה של סבתי אסתר. סיפרת' לה על כך והייתי סמוכה ובטוחה שאמצא אצלה אוזן קשבת ושהיא בוודאי תבין עניין ותדע לשכנע את הוריי בצדקתי. דבר מכל זה לא קרה. סבתי טענה שאם הוריי החליטו שהגיע זמר לביקור בקברו של הרב, עלי לציית להם בלי אומר ודברים היא הושיבה אותי מולה, על שרפרף העשוי מעץ בוק וחבלים והתרתה בי שלא אקטע בשאלות את הסיפור שהיא עומדו לספר לי…. וכך סיפרה לי סבתי:

״…ידוע לך, בתי, ששם משפחתנו הוא גם בל-חנס, ושאתם צאצאיו של הצדיק המהולל, רבי שלמה בל-חנס, הקבור באוריקה.

לכבודו של ר׳ שלמה בלחנס- אג׳באלו-אוריקה, חובר שיר מיוחד: ״נודע בשערים שמו, קדוש הוא מה שמו ומה טעמו, הוא רבנו שלמה, בלחנס שמו נקרא, רבנן: אוריקה נתקדשה, כ׳ בה עלה בקדושה, לגן עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה רבנן״. גם לצדיקים או קדושים רבים אחרים חוברו שירים ופיוטים.

אְנְמוּת פְחְסוּ אְוְ אִיסְּמוּ -אמות אם רק אשמע את שמו או קולו

כֻּרְסִי דְל חְבּאל -שרפרף

האגדה הרווחת במשפחתנו מספרת שלסבתא שלך, סבתו של סבא מאיר, לא היו ילדים, וגם כשהיא הרתה ונולד לה תינוק, הוא חי שבועיים בלבד והלך לעולמו.

היא התגוררה בעמק האוריקה בזמן שהרתה ונשאה ברחמה את שלמה הקטן, והמיילדת התקשתה להגיע אליה כדי לסייע לה בעת הצירים. אך קרה נס והתינוק נולד בריא ושלם, והנה הוא חי שבוע, שבועיים, חודש, הוא יונק ופורח כמו יתר התינוקות. אמו לא נהגה להיפרד ממנו, אף לא לשנייה, ושמרה עליו מכל משמר. היא לא ישנה לילות שלמים והשגיחה עליו יום וליל. לילה אחד, נפלה עליה תרדמה, וכאשר התעוררה באמצע הלילה, הבחינה בנחש ענק הכרוך סביב שלמה הקטן ומסרב לזוז ממנו.

על אף האימה שאחזה בה, הייתה אמונתה בקדושים ובנסים כה חזקה עד שהאמינה שאם תדבר בנועם עם הנחש ותגיש לו אוכל בקערה, יסכים הלז להתרחק מן התינוק המתחיל לגלות סימני רעב ואי-נוחות. על כן נטלה קערת חרס קטנה, שברה לתוכה ביצה טרייה והושיטה אותה לנחש במילים אלו: ״נחש נחש, הנני משביעה אותך בשם אלוקים היקר, אני לא אזיק לך ואתה לא תזיק לבני ולי. אתן לך לאכול מתי שרק תרצה בכך, אך בבקשה, הנח לי להניק את תינוקי המסכן הרעב! אנא ממך! אני מתחננת בפניך! תינוקות רבים נפטרו לי, והתינוק הזה שלפנייך הוא כל עולמי. לא אוכל לחיות אם יקרה לו דבר רע כלשהו. בבקשה, תאכל ולך לדרכך. היה שלום, חברי הטוב!״

הרים הנחש את ראשו, הוציא את לשונו, הביט שמאלה וימינה ושוב שמאלה, ניגש אל קערת החרס ושתה את כל תוכנה, ולאחר מכן, פנה לדרכו ונעלם. מיהרה סבתא להרים את שלמה הקטן, בדקה אותו היטב לוודא שלא נגרם לו שום נזק חלילה, ומשראתה שהוא בריא ושלם ורק חסר סבלנות כהרגלו לפני ארוחתו, חלצה את שדה הימני ואחריו את השמאלי והניקתו. אז נרדם התינוק השבע ושוב ישן ב״אל קונה״. באותו לילה, לפני שנרדמה, ביקשה סבתא מסבא להיות תורן ולשמור על התינוק. בחלומה, הופיע שוב אותו נחש. ראשו היה עטור בהילה מיוחדת והוא השמיע קולות צהלולים ושמחה. סבתא שאלה אותו בחרדה: ״שלום לך, חברי הנחש. מה תרצד ממני? אני שפחתך לתמיד, ואעשה כל שתבקש ובלבד שלא תזיק לשלמה בני הקטן. הוא כל מה שיש לי בעולם!״ ענה הנחש: ״בקשה אחת לי אלייך ולא אטריד אותך יותר. מרגע זד ואילך, תינוקך יהיה גם שלי. את תניקיהו אמנם ותמשיכי לגדלו, אך עליך להעניק לו שם נוסף אשר יקנה לי זכות על קיומו!״ ״אעשה כרצונך! איזה שם תרצה להעניק לו, חבר הטוב?״ ״בל-חנס (בן הנחש)״, אמר. ״אם זהו כל רצונך״, נעתרה לו סבתא, ״הדבר לא קשה כלל ואעשה זאת מיד. מעתה יהיה לתינוקי שם חדש נוסף: שלמה בל-חנס. הוא יהיה גב בנך ואנחנו נשמור עליו ביחד!״ מאז אותו לילה, קראו לשלמה הקטן – שלמה בל-חנס. שם זה הפך לשם משפחתו וליווה אותו עד לפטירתו, בשיבה טובה רבי שלמה בל-חנס שגדל והיה לחכם בתורה, סייע לחולים מסכנים שבאו וביקשו ממנו ברכת החלמה. מסופר שברכותיו נענו בדרך כלל ושהוא חולל ניסים בעבור כל מי שביקש את עזרתו. גם לאחר מותו ועד עצם היום הזה, כל יהודי שמבקר במרוקו, מבקש לעלות לקברו באוריקה.

מסופר עוד שהמתפללים הפוקדים את קברו ומבקשים ממנ נס, נוהגים להתפלל ליד הקבר ולהסתגר בחדרו בעת התפילה עד להתפרצות של מים מתוך הקבר. המים הקולחים מעידים על נוכחותו של הצדיק ועל היעתרותו לבקשת המתפללים כשיוצאים המים מן הקבר, מזדרזים הנוכחים להרטיב את גופם במים אלה, הנחשבים סגולה לרפואה, בריאות ואריכו ימים. כאשר אין יוצאים מים, זהו סימן לכך שהבקשה לא נעתרה. אז חוזרים המתפללים לאחר כמה חודשים לקברו ש ל הצדיק, ולא ניכר בהם חלילה כל ייאוש.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 36