מורשת יהדות מרוקו

הגוזל

החורף שפקד ארצות אירופה אילץ את העופות לנדוד למדינות חמות יותר שבהן החורפים מסתכמים בממטרים פזורים בלבד. לכן לחופי מרוקו הופיעו גלים של ציפורים נודדות, בעודן נמלטות משמים מייסרים. היה קשה לגלותן בין ערפילי העננים שעטפו את נהירתן.

במרקש, הכפור נמשך זמן קצר בלבד ועם בואם של החסידות והסנוניות הראשונות, ידעו כולם ברובע שעונת החורף תהיה קצרה ומתונה.

תחילה הציפורים שביקרו במלאח היו לגששיות. הן סקרו את האזור כולו ורק אז סימנו לבני זוגן להתחיל במלאכת בניית הקן. הן בחרו בדרך כלל פינות מוסתרות בבניינים עם חצר פנימית. נראה שרוב הבתים ברובע היהודי אכלסו משפחה אחת או שתיים של סנוניות.

התשובה לחידה כיצד הן בנו את הקן שלהן מעל פני משטח חלק, ללא שום תמיכה מוצקה, נותרה עלומה בעיניי.

בביתנו שלנו הופיע לו קן סנוניות צמוד היטב לחיבור בין שני קירות ותקרה. בוקר אחד הקפיץ אותי ממיטתי ציוץ עדין של ציפורים בקנן. העונג שלי ארך זמן קצר מאוד כי מינט, החתולה שלנו, החלה לילל בפעם הראשונה.

״ ממה ״, צעקתי לסבתי מיד כאשר גיליתי את קן הציפורים, "יש לנו אורחים מכונפים, האם תגרשי אותם?"

"לא אעז לעשות זאת, ילדה", השיבה לי, "כי ידוע שציפורים מביאות מזל לאלה שמארחים אותן", הוסיפה בשמחה. "מה שברור הוא, שיהיה עלינו לפקוח עין על מינט ולנסות לסכל את ניסיונותיה ללכוד אותן".

"מינט לעולם לא תוכל להגיע לפינה שלהן וגם לא לטפס על קיר חלק ואנכי, ממה", עניתי לה, מאוכזבת מהערתה חסרת הסבירות.

"ילדה", היא אמרה בחיוך, "תופתעי מאוד מביצועיו של חתול שרוצה ללכוד טרף. בכל זאת, עדיף לא להשאיר כיסא צמוד לקיר בקרבת הקן. כשהביצים יבקעו, נזהר שבעתיים כי הקטנים עלולים לצנוח מקנם".

דבריה של סבתי זרעו בלבי פחדים נוראיים. שנאתי את התמונה שהצטיירה מול עיניי ובה מינט טורפת את הגוזלים. הפתרון הפשוט היה להרחיקה מהבית במהלך היום ולנעול אותה בחדרי בלילה. העברתי גם שטיחון קטן מחדרי אל הרצפה שמתחת לקן בשביל לרכך את הנפילה במקרה שאחד הגוזלים יישמט החוצה מן הקן.

בחלוף שבועות מספר, הביצים בקעו למשפחה שלמה של שישה גוזלים רעשנים מאוד. בסמוך לקן, סבתא פיזרה מעל המשטחים פירורי לחם והציבה קערות מלאות מים.

"האם ידעת שהציפורים חוצות מרחק של כ-300 ק"מ ביום על מנת לספק מזון לגוזליהן?" ציינה ממה בפני.

"הן עוברות את כל המרחק הזה כדי להאכיל את צאצאיהם? את בוודאי מתלוצצת", טענתי כלא מאמינה.

"לא, ילדתי, איני מתלוצצת כלל! ההורים חייבים להאכיל אותם פעמים רבו כדי שיגדלו מהר", ענתה בנימה רצינית.

לאחר השיחה הגלויה החלטתי לא לעזוב את הבית ולהישאר בסביבה כדי לפקח על המסעות הרבים של הורי הגוזלים. תנועתם המסחררת של הסנוניות הניבה פרי רוב הזמן. הם חזרו לקן עם תולעים מתפתלות או חרקים כלואים במקוריהם, אותם תחבו לגרונם הפעור של צאצאיהם.

משפחת הסנוניות המשיכה להתפתח על פי כל כללי הטבע. למרות מבול של נוצות שצנח רוב הזמן אל תוך צלחותינו, איש מאיתנו לא העז להתלונן. סבי סבל מאוד מהרעש שהגוזלים יצרו, במיוחד לקראת שובם של ההורים עמוסי מזון במקוריהם. היה נדמה שכל המזון שבעולם לא יצליח להשביע את הציפורים הרעבות.

בוקר אחד, שמעתי ציוצי בהלה שהקפיצו אותי החוצה מחדרי. הסנוניות הבוגרות ריחפו סביב גופו העצל של אחד הגוזלים. התקרבתי ובעדינות הרמתי את היצור הקטן והוורוד שרעד כולו, עירום מנוצות וכמעט שקוף. נלחמתי על מנת להשיבו אל הקן, אך לשווא.

גבוה מדי עבורי, חשבתי, לפני שרצתי להזעיק את סבתי.

"ממה, הגוזל הזה נפל מהקן. עזרי לי להשיב אותו אליו".

"הוא לא נפל מהקן, ילדתי היקרה", ענתה לי בעיניים עצובות. "הוא פשוט נזרק על ידי אחיו החזקים יותר ממנו. כולו עור ועצמות ואין לו מספיק כוחות כדי לפלס לו מקום ביניהם. ההורים אינם יכולים לחלק את המזון בכמויות שוות ביניהם ובסופו של דבר החלש פשוט מגורש מהקן ועתידו למות".

"זה נורא", השבתי, מזועזעת מהיעדר האחווה וחוסר התחשבות בייצור החלש. "מה אנו יכולות לעשות?"

"ריבון עולם", נאנחה סבתי. "אל תהיי כל כך מופתעת, זה נושא בסיסי בעולמנו.

אין מקום לחלש, החזק הוא הקובע", דקלמה לי.

לא אהבתי כלל את המידע שגילתה לי והרגשתי עצובה ומבולבלת. "זה פשוט לא צודק", מלמלתי.

"אני יודעת, אבל מי בכלל דיבר כאן על צדק?" ענתה סבתי. "החיים הם התמודדות מתמדת ואם אתה עדין מדי, סיכוייך לשרוד קלושים".

״ ממה, אני מסרבת לקבל את הסיכום היבש הזה, אני מצפה ממך שתעמדי לצדי ולא תרימי ידיים", תבעתי, חשה כאילו יצאתי מגדרי.

"ואיך לא, חמדתי, כאן הכוח שלנו. בואי אתי, אנו נעזור לגוזל הזה לשרוד".

צעדתי אחריה, לבי כבד עליי יותר מעוגן ספינה. בשונה ממני, סבתי פסעה קדימה, קלילה כפרפר. ידעתי עד כמה היא חכמה ומלאת פתרונות כשהיא ניצבת מול אתגר רציני. במרפאתה הזעירה לרפואה אלטרנטיבית היא הצטיידה בטפטפת ובפיסת צמר גפן שאותה עטפה בבד דק ורך והניחה בתחתית של ספל ריק. היא השכיבה בקן המאולתר את הגוזל ושיכנה אותו בכלוב.

"אנחנו צריכות את כל החרקים והתולעים שנוכל למצוא. אני מקווה שאינך פוחדת מהם", אמרה בבדיחות.

"בקושי, אך הם גורמים לי לצמרמורת", עניתי, אפופה בתיעוב מיידי. 'אין בכוונתי לתת לגוזל הזה למותי שכנעתי את עצמי, ומחוסר ברירה ליוויתי את סבתי. היו לנו אדניות מלאות בפרחים בחצר הפנימית של הבית. סבתא הקישה בתוך העציצים בעזרת כף, והנה, הפלא ופלא, תולעים חיות וארוכות עלו בחכתה. היא תפסה בעזרת פינצטה את התולעים והכניסה אותן לתוך צנצנת זכוכית. בצייד הראשון אספנו שש תולעים. התולעים שבתוך הצנצנת התפתלו ונצמדו זו לזו בניסיונן נואש להימלט.

סבתי חתכה את התולעת האחרונה למנות קטנות. היא שיפדה את החתיכות על קצה של קיסם אותן השחילה בזו אחר זו אל תוך גרונו של הגוזל. למעשה, היצור הדל היה כמעט מחוסר הכרה ולא פתח את מקורו. סבתי נאלצה לסייע לו לפתוח את הלוע כדי לנעוץ בו מנות קטנות של מזון. בין ביס לביס ערכה הפסקה קצרה ולאחר מכן המשיכה במלאכתה.

"את תהרגי אותו אם תדחפי לו כל כך הרבה מזון", אמרתי בדאגה.

"לא, הציפורים בשלב זה של חייהן אוכלות יותר ממשקלן ביום אחד. ניתן לו לנוח שעה בערך לפני שנחדש את האכלתו", קבעה סבתא.

ממה נראתה לי די מרוצה מטיפולה בגוזל ואני בדיוק להיפך – הייתי חסרת מנוחה ומודאגת יתר על המידה מגורלו של היצור הזעיר.

"ואם הוא ימות?" מלמלתי.

"במקרה זה, כל שיוותר לנו לעשות הוא לקבור אותו", ענתה לי חד וחלק.

חוסר התחשבותה זעזע אותי לרגע, אולם לא העזתי להוציא מילה מפי, משוכנעת שכל ויכוח איתה בנושא לא יועיל. בניגוד לאופיי שלי, סבתי הייתה תכליתית ושקולה להחריד, למרות רגישותה, טוב לבה ונדיבותה. המשכתי בדריכות לעקוב אחר נשימתו ודפיקות לבו של הגוזל דרך עורו השקוף ופיסת בד הצמר שסבתי הניחה מעליו כדי לשמור על חום גופו. כעבור שעה, בעזרת פינצטה, לכדה ממה תולעת נוספת והאכילה את הגוזל ללא הרף. את הנוזלים הוא קיבל דרך טפטפת קטנה שהוחדרה לגרונו.

הגוזל שרד. הוא נשאר בחיים הודות לטיפולה המסור והיעיל של סבתי. כעבור מספר ימים התחילו לצמוח נוצות על כנפיו, וגופו התכסה בפלומה לבנה בכותנה. שמחתי מאוד בשיפור הנאה במצבו של הגוזל, שהפך אט-אט לציפור בריאה.

"הגיע הזמן להשיב אותו לקן", הצהירה סבתי. "הוא עלה במשקל, התחזק ואגר מספיק כוחות כדי להגן על עצמו ולהתמודד עם אחיו כשווה בין שווים".

"את בטוחה?" שאלתי בהיסוס.

"ילדתי היקרה", השיבה סבתי והתבוננה בעיניי במבט חודר, "עשינו כל שביכולתנו על מנת להשאיר את הגוזל בחיים ולעזור לו לעבור את השלב המכריע של התפתחותו. לא נוכל להחזיקו אצלנו, הוא זקוק לחופש וצריך להיות עם הוריו. אם הסנונית הזו מיועדת לחיות, היא תגבר על כל המכשולים".

"אני מציעה להשאיר את הסנונית אתנו, היא בטוחה יותר כאן", ניסיתי להמליץ.

"לא! היא תמות בבית הסוהר שאת מתכננת עבורה. היא תשנא אותך על סוג החיים שקבעת עבורה, השונים לחלוטין מסוג החיים שייעד לה הטבע. ציפור, אדם, או כל יצור חי עלי אדמות – כולם חיים על פי צופן מסוים של חיים שנקבע עבורם מראש על ידי הבריאה. ציפור צריכה לעוף בשמים, חיות בר נועדו לנוע בחופשיות בסביבה הטבעית והפראית שלהן. כלא ודאי יבטיח את חייו, אבל יהיו אלה חייו של אסיר. האם זה מה שהוא רוצה? האם זה מה שהוא מבקש? התשובה היא לאו; לכן אל תכפי עליו את תפיסות עולמך ואל תיאלצי אף אחד לדבוק בהן. החופש חשוב ואין כמוהו, כל יצור חי על כוכב הלכת שלנו מוקיר אותו".

ניגשתי בשקט לסולם וביקשתי מסבתי לסייע לי להשיב את הסנוניות אל הקן.

היא צייצה בנועם בתוך ידיי ואני, דמעות בעיניי, הנחתי אותה בין בני משפחתה – שפרצו ברעש מחריש אוזניים כשהתקדמתי לעברם. תגובתם האלימה הבהילה וטלטלה אותי באופן מסוכן וכמעט עיקמתי את רגלי.

"לאט", אמרה סבתי, כשהיא תופסת בחוזקה את רגלי, "אל תפחדי. הציבי אותה בין שאר הסנוניות בעדינות".

המשימה הושלמה ואני חזרתי לקרקע המוצקה. העפתי מבט לעבר הגוזל והוא נראה מאושר בסביבתו הטבעית ושמח בחידוש הקשרים עם בני משפחתו. כמותם, אף הוא פתח לרוחב את מקורו כשזיהה את הוריו בשובם מחיפושיהם הבלתי פוסקים אחר מזון.

בעצם, הרגשתי שבעת רצון על כך ששמעתי בקולה של סבתי. הציפורים נולדו לחופש, אמרתי בליבי כדי להתעודד.

המשכתי בכל זאת לפקוד את הקן ולפקח אחר המשפחה הקטנה, שחבריה גדלו במהירות במשך השבועות שחלפו. הסנוניות החלו לעוף, תחילה סביב הקן, אחר כך עד לעץ הקרוב בפטיו הפנימי של הבית. אך בבוקר אחד הם עפו השמימה אחר הוריהם ולא חזרו.

בכל שנה, כשכפור החורף באירופה מבריח את העופות, זוגות של סנוניות באים אל ביתנו לקנן. ליבי תמיד התמלא בתקווה שאולי אחד מהם הוא הידיד הקטן שלי.

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-הגוזל

עמוד 58

האגדה לבית בל-חנס

בת שמונה הייתי כשבישרה לי אמי שאני גדולה כבר ומבינה עניין, ואוכל להצטרף לעליה לרגל המסורתית אל קברו של הצדיק, רבי שלמה בל-חנס, הקבור ב״אג^'בלו אוריקה״, בפריפריה של עיר הולדתי, מראכש. לא גיליתי שום סימני התלהבות ותגובתי הפסיבית עוררה כעס רב בקרב בני משפחתי.

״מה לי ולרבי שלמה בל-חנס? מעדיפה אני לנסוע עם חברותיי לקייטנה במוגדור. שם בוודאי אמצא יותר עניין בפעילויות המגוונות וגם האוכל שם טעים לפחות…״ את טענותיי הבאתי בלחש וביראת כבוד לאמי הניצבת מולי. פניה הביעו זעזוע עמוק והיא החלה לנשק בנמרצות את קצות אצבעותיה, ממלמלת שוב ושוב: ״אמות אם רק אשמע אה שמו או קולו״, ומעלה את שתי ידיה מעלה לכיוון עיניך הדומעות.

כלל לא הבנתי מדוע היא הייתה מזועזעת וכעוסה עד עמקי נשמתה, ומדוע אבי הצטרף אליה ועיניו הירוקות פעורות לרווחה. נשימותיו נעשו קצרות וקצבן לא סדיר. הוא החסיר בוודאי לא מעט פעימות. כמעט שחשתי את הלמות לבו שהיה חלש בגלל האסטמה שתקפה אותו לעתים קרובות.

הצטערתי על שהייתי עלולה להיות הגורם לעוד התקן שכזה, ונסתי על נפשי לכיוון ביתה של סבתי אסתר. סיפרת' לה על כך והייתי סמוכה ובטוחה שאמצא אצלה אוזן קשבת ושהיא בוודאי תבין עניין ותדע לשכנע את הוריי בצדקתי. דבר מכל זה לא קרה. סבתי טענה שאם הוריי החליטו שהגיע זמר לביקור בקברו של הרב, עלי לציית להם בלי אומר ודברים היא הושיבה אותי מולה, על שרפרף העשוי מעץ בוק וחבלים והתרתה בי שלא אקטע בשאלות את הסיפור שהיא עומדו לספר לי…. וכך סיפרה לי סבתי:

״…ידוע לך, בתי, ששם משפחתנו הוא גם בל-חנס, ושאתם צאצאיו של הצדיק המהולל, רבי שלמה בל-חנס, הקבור באוריקה.

לכבודו של ר׳ שלמה בלחנס- אג׳באלו-אוריקה, חובר שיר מיוחד: ״נודע בשערים שמו, קדוש הוא מה שמו ומה טעמו, הוא רבנו שלמה, בלחנס שמו נקרא, רבנן: אוריקה נתקדשה, כ׳ בה עלה בקדושה, לגן עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה רבנן״. גם לצדיקים או קדושים רבים אחרים חוברו שירים ופיוטים.

אְנְמוּת פְחְסוּ אְוְ אִיסְּמוּ -אמות אם רק אשמע את שמו או קולו

כֻּרְסִי דְל חְבּאל -שרפרף

האגדה הרווחת במשפחתנו מספרת שלסבתא שלך, סבתו של סבא מאיר, לא היו ילדים, וגם כשהיא הרתה ונולד לה תינוק, הוא חי שבועיים בלבד והלך לעולמו.

היא התגוררה בעמק האוריקה בזמן שהרתה ונשאה ברחמה את שלמה הקטן, והמיילדת התקשתה להגיע אליה כדי לסייע לה בעת הצירים. אך קרה נס והתינוק נולד בריא ושלם, והנה הוא חי שבוע, שבועיים, חודש, הוא יונק ופורח כמו יתר התינוקות. אמו לא נהגה להיפרד ממנו, אף לא לשנייה, ושמרה עליו מכל משמר. היא לא ישנה לילות שלמים והשגיחה עליו יום וליל. לילה אחד, נפלה עליה תרדמה, וכאשר התעוררה באמצע הלילה, הבחינה בנחש ענק הכרוך סביב שלמה הקטן ומסרב לזוז ממנו.

על אף האימה שאחזה בה, הייתה אמונתה בקדושים ובנסים כה חזקה עד שהאמינה שאם תדבר בנועם עם הנחש ותגיש לו אוכל בקערה, יסכים הלז להתרחק מן התינוק המתחיל לגלות סימני רעב ואי-נוחות. על כן נטלה קערת חרס קטנה, שברה לתוכה ביצה טרייה והושיטה אותה לנחש במילים אלו: ״נחש נחש, הנני משביעה אותך בשם אלוקים היקר, אני לא אזיק לך ואתה לא תזיק לבני ולי. אתן לך לאכול מתי שרק תרצה בכך, אך בבקשה, הנח לי להניק את תינוקי המסכן הרעב! אנא ממך! אני מתחננת בפניך! תינוקות רבים נפטרו לי, והתינוק הזה שלפנייך הוא כל עולמי. לא אוכל לחיות אם יקרה לו דבר רע כלשהו. בבקשה, תאכל ולך לדרכך. היה שלום, חברי הטוב!״

הרים הנחש את ראשו, הוציא את לשונו, הביט שמאלה וימינה ושוב שמאלה, ניגש אל קערת החרס ושתה את כל תוכנה, ולאחר מכן, פנה לדרכו ונעלם. מיהרה סבתא להרים את שלמה הקטן, בדקה אותו היטב לוודא שלא נגרם לו שום נזק חלילה, ומשראתה שהוא בריא ושלם ורק חסר סבלנות כהרגלו לפני ארוחתו, חלצה את שדה הימני ואחריו את השמאלי והניקתו. אז נרדם התינוק השבע ושוב ישן ב״אל קונה״. באותו לילה, לפני שנרדמה, ביקשה סבתא מסבא להיות תורן ולשמור על התינוק. בחלומה, הופיע שוב אותו נחש. ראשו היה עטור בהילה מיוחדת והוא השמיע קולות צהלולים ושמחה. סבתא שאלה אותו בחרדה: ״שלום לך, חברי הנחש. מה תרצד ממני? אני שפחתך לתמיד, ואעשה כל שתבקש ובלבד שלא תזיק לשלמה בני הקטן. הוא כל מה שיש לי בעולם!״ ענה הנחש: ״בקשה אחת לי אלייך ולא אטריד אותך יותר. מרגע זד ואילך, תינוקך יהיה גם שלי. את תניקיהו אמנם ותמשיכי לגדלו, אך עליך להעניק לו שם נוסף אשר יקנה לי זכות על קיומו!״ ״אעשה כרצונך! איזה שם תרצה להעניק לו, חבר הטוב?״ ״בל-חנס (בן הנחש)״, אמר. ״אם זהו כל רצונך״, נעתרה לו סבתא, ״הדבר לא קשה כלל ואעשה זאת מיד. מעתה יהיה לתינוקי שם חדש נוסף: שלמה בל-חנס. הוא יהיה גב בנך ואנחנו נשמור עליו ביחד!״ מאז אותו לילה, קראו לשלמה הקטן – שלמה בל-חנס. שם זה הפך לשם משפחתו וליווה אותו עד לפטירתו, בשיבה טובה רבי שלמה בל-חנס שגדל והיה לחכם בתורה, סייע לחולים מסכנים שבאו וביקשו ממנו ברכת החלמה. מסופר שברכותיו נענו בדרך כלל ושהוא חולל ניסים בעבור כל מי שביקש את עזרתו. גם לאחר מותו ועד עצם היום הזה, כל יהודי שמבקר במרוקו, מבקש לעלות לקברו באוריקה.

מסופר עוד שהמתפללים הפוקדים את קברו ומבקשים ממנ נס, נוהגים להתפלל ליד הקבר ולהסתגר בחדרו בעת התפילה עד להתפרצות של מים מתוך הקבר. המים הקולחים מעידים על נוכחותו של הצדיק ועל היעתרותו לבקשת המתפללים כשיוצאים המים מן הקבר, מזדרזים הנוכחים להרטיב את גופם במים אלה, הנחשבים סגולה לרפואה, בריאות ואריכו ימים. כאשר אין יוצאים מים, זהו סימן לכך שהבקשה לא נעתרה. אז חוזרים המתפללים לאחר כמה חודשים לקברו ש ל הצדיק, ולא ניכר בהם חלילה כל ייאוש.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 36