מורשת יהדות מרוקו

פָּקֹד פָּקַדְתִּי   סיסמת הגאולה

מוקדש בידידות ובהערכה לידידי ישראל רוזנסון נ"י

וּכְקֶדֶם יִפְקֹד, פְּקוּדֵי / הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת

אפרים חזן

 השורש "פק"ד" עולה בראשית פרשת שמות בפסוק: "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג, טז). פסוק זה משתרשר לאחור, אל סיום ספר בראשית: "וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה" (בראשית נ, כה). השורש "פקד" מכתיר את הפרשה האחרונה בחומשנו כפרשת "פקודי", השורש "פק"ד" בפקודי  הוא כפול משמעות, והוא מחבר אותנו בחיבורים מעניינים בכיוונים שונים, המתייחסים להקשרי הפרשה וסביביה, כך למשל, פקודי המשכן ככפרה לחטא העגל שנאמר בו (שמות לב, לד) "וְעַתָּ֞ה לֵ֣ךְ׀ נְחֵ֣ה אֶת־הָעָ֗ם אֶ֤ל אֲשֶׁר־דִּבַּ֙רְתִּי֙ לָ֔ךְ הִנֵּ֛ה מַלְאָכִ֖י יֵלֵ֣ךְ לְפָנֶ֑יךָ וּבְי֣וֹם פָּקְדִ֔י וּפָקַדְתִּ֥י" עֲלֵהֶ֖ם חַטָּאתָֽם"  כפרשה החותמת את חומש שמות, ספר הגאולה,  השורש "פקד" מחבר אפוא את ראשית החומש לסופו ולסיום חומש בראשית.

הפסוק מופיע שוב עם הגאולה עצמה בפתח פרשת בשלח: " וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם" הפקידה-פקודה המודגשת בצירוף המקור אל הפועל הופכת להיות סיסמת הגאולה. עוד זאת החומש, המוביל את ישראל לשערי הארץ הוא חומש במדבר, חומש הפקודים, המתחיל במפקד עם ישראל לשבטיו ובסיומו הבקשה:

במדבר פרק כז

(טז) יִפְקֹ֣ד ה' אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה:

(יז) אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת ה' כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה:

 מעגל הגאולה נסגר בקיום השבועה ליוסף בפסוק שלפני האחרון בספר יהושע (כד, לב) "וְאֶת־עַצְמ֣וֹת י֠וֹסֵף אֲשֶׁר־הֶעֱל֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל׀ מִמִּצְרַיִם֘ קָבְר֣וּ בִשְׁכֶם֒ בְּחֶלְקַ֣ת הַשָּׂדֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר קָנָ֧ה יַעֲקֹ֛ב מֵאֵ֛ת בְּנֵֽי־חֲמ֥וֹר אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם בְּמֵאָ֣ה קְשִׂיטָ֑ה וַיִּֽהְי֥וּ לִבְנֵֽי־יוֹסֵ֖ף לְנַחֲלָֽה".  

אכן, המדרש (שמות רבה פרשה ג) מחבר היטב בין אזכורי "פקד" הכפולים, מקור ופועל מוטה:

ישראל נמלכים בזקנים, ולכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך ואספת את זקני ישראל, אמור להם פקוד פקדתי, א"ל מסורה היא בידם מיוסף שבלשון הזה אני גואלם לך אמור להם זה הסימן, מהו פקד פקדתי פקד במצרים פקדתי על הים, פקד להבא פקדתי לשעבר, ואת העשוי לכם במצרים, כלומר אני פוקד על המצריים מה שעושים לכם, כד"א [= כמה דאת אמר](שמואל א טו) פקדתי את אשר עשה לך עמלק, ואומר אעלה אתכם, אמור להם כמו שאמרתי ליעקב אביהן כן אעשה, ומה אמר לו (בראשית מו) ואנכי אעלך גם עלה, וכן יעקב אמר לבניו (שם, מח) והיה אלהים עמכם והשיב אתכם וגו', מיד ושמעו לקולך למה שמסורת גאולה הוא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא, ואח"כ ובאת אתה וזקני ישראל וגו'.

את שרשרת המסירה מדור לדור מתאר בעל מדרש שמות רבה (פרשה ה, יג)

וישמעו כי פקד ה' על השמועה האמינו ולא על ראיית האותות, ובמה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מימות אברהם ויצחק. ויעקב מסר ליוסף ויוסף מסר לאחיו, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לשרח בתו ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר להם: כל גואל שיבא ויאמר להם פקד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת. וכיון שבא משה ואמר: פקד פקדתי [אתכם] (/שמות/ ג'), מיד – ויאמן העם.

לזיכרון הלאומי דרושים מסרנים ומחנכים שיעבירוהו מדור לדור, ואף יתנו בו סימנים, המחברים בין עבר, הווה ועתיד, ורק כך הוא משתמר ועולה ומכריע בעת הצורך:

וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותו ממש. אמרו לה: והרי אמ' פקוד יפקוד אלהים אתכם. אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא פ"א פ"א פקוד יפקוד. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו". (פרקי דרבי אליעזר מ"ח, ב)

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות, י"ג, י"ט)… ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה  (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויהי בשלח)

סימן המחומש לחמש גאולות העמידו לנו חכמי המדרש

מנצפ"ך –  צופים אמרום (מִן צֹפָךְ),  כ"ך נרמז לאברהם לך לך למאה שנה יוליד. מ"ם ליצחק (בראשית כו) כי עצמת ממנו מאד רמזו שהוא וזרעו עצומים בב' עולמות. נ"ן ליעקב הצילני נא מציל בשני עולמות. פ"ף לישראל למשה (שמות ג) פקד פקדתי אתכם. צ"ץ (זכריה ו) הנה איש צמח שמו וגו' זה משיח ואומר (ירמיה כג) והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ (במדב"ר יח, כא)

גאולת האבות וישועתם, גאולת הבנים במצרים וגאולת בני הבנים לעתיד לבוא מתחברות זו לזו, וכולן עולות מחמש האותיות הכפולות בעברית, חמש האותיות שיש בהן אותיות רגילות ואותיות סופיות, שבארגון שונה מִסִּדְרָן הן יוצרות הבטחה גדולה. מנצפ"ך – צופים אמרום. הצופים הם נביאי ישראל, האמונים להביא את דבר ה' לעם הם הם שקבעו ומִיסְדו את הסימן שנמסר כבר לאבות עצמם. קביעה זו הופכת את הסימן לנבואה הניתנת מעם הקב"ה, וסופה להתקיים, ארבעה סימנים כבר התממשו, ואנו מייחלים ומצפים למימושו של הסימן החמישי, צ"ץ – צמח צדקנו, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה נחכה לו.

המטען הרב שנושא עמו השורש "פקד"  הוא אכן מיוחד גם בכך שהוא  נוטה  בכל בנייני הפועל: ועוד בניין מיוחד לו הוא בניין הָתְפָּעֵל (במדבר ב, לג "והלויים לא הָתְפָּקְדוּ בתוך בני ישראל").  עוד זאת השורש "פקד" נושא על גבו  קרוב לעשרים משמעויות. בפסוקים הראשונים בפרשת פקודי מופיע השורש "פקד" פעמיים, אותם מתרגם אונקלוס במשמעות של מניין, והנה אונקלוס מוסיף את השורש "פקד" לפסוק השני בפרשה  "ובצלאל בר אורי בר חור לשבטא דיהודה עבד ית כל דפקיד ה' ית משה" (תרגום אונקלוס, לח, כא-כב ), ומעלה משמעות נוספת לשורש "פקד", עניין ציווי ופקודה, משמעות בעלת נוכחות בולטת בעברית לדורותיה. משמעויות אלה מהן קרובות זו לזו ומהן שונות ואף מנוגדות זו לזו. נסקור כמה מהן: זכירה – וה' פקד את שרה, "פקדונות הרי הן כזכרונות". מניין – אלה פקודי המשכן, פקודה וציווי – ה' פקד עלי לבנות לו בית בירושלים. מינוי ותפקיד – ופקדו שרי צבאות בראש העם, לבקר מישהו – ויפקוד שמשון את אשתו בגדי עזים. היעדרות וחוסר – וַיִפָּקֵד מקום דוד. ובימינו נפקדות.

רבי יהודה הלוי מנצל את רב המשמעות של השורש ויוצר מכתם משעשע, המדגיש את שתי המשמעויות העולות מן הפסוק  בשמואל א כ, יח, התחלת ההפטרה, הקרויה "מחר חודש", לשבת שהיא ערב ראש חודש. "וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ יְהוֹנָתָ֖ן מָחָ֣ר חֹ֑דֶשׁ וְנִפְקַ֕דְתָּ כִּ֥י יִפָּקֵ֖ד מוֹשָׁבֶֽךָ: 

להבנת המכתם יש להכיר את הסיפור שמאחורי המכתם. הלוי נקלע במקרה לסעודה שלא הוזמן אליה, חידד את עטו וכתב:

לֹא נִקְרֵאתִי רַק נִקְרֵאתִי / וּבְמִסְפַּרְכֶם לֹא אֶמָּצֵא

 אִם אֶפָּקֵד לֹא אֶפָּקֵד / אוֹ אֶמָּצֵא לֹא אֵרָצֶה.

לא נקראתי, היינו לא הוזמנתי ואיני קרוא לסעודה, אלא נקראתי, כלומר נזדמנתי במקרה, נקריתי. הכתיב באל"ף הוא מכוון ומסתמך על הכתיב בשמואל ב א, ו. אם אפקד, אם איעדר ולא אמצא, לא אפקד, לא תזכרו כלל שאני קיים.

רבי משה אבן עזרא כתב סדרה של מעל אלף ומאתיים שירים, החורזים במילים זהות במשמעויות שונות, במילים הומונימיות. בעברית של ימי הביניים נקראו אלה "מילים משותפות", ובמונחי השירה העברית בספרד הן מכונות במונח "צימודים". למפעלים מסוג זה קראו בימי הביניים בשם "ספר הענק", כלומר תכשיט המקשט את צוואר המחבר ומכבדו לעיני כול. בין שירי הצימודים בספר הענק לרבי משה אבן עזרא מצוי שיר בן שישה טורים החורז בפועל "פָּקְדוּ" בשש משמעויות שונות, נציג בזה את השיר ונציין בשוליו את המשמעויות העולות ממנו לפועל החורז:

עַל פִּי ה' נָשְׂאוּ מוֹנִים/ רֹאשׁ כָּל בְּנֵי הַדור פָּקְדוּ

וַיְבַקְּשוּ בַהְמוֹן אֲלָפָיו אַח- / שֵׂכֶל, וְדוֹרֵש אֱמֶת פָּקְדוּ

עַד מָצְאוּ אַב כָּל-הֲמוֹן גּוֹיִים / לֹא חָסְרוּ הוֹדָיו וְלֹא פָּקְדוּ

עָלָיו רְעוֹת עֶדְרוֹ בְּתוֹם לֵבָב / וּבְנוֹת מְעוֹן הַתּוֹם וּבִין פָּקְדוּ

הָיָה לְבֵן לָאֵל וְהוּא לוֹ אָב / אוֹתוֹ בְּצֵל אֵל מֵאֱנוֹש פָּקְדוּ

יִמְחֶה עֲווֹנוֹתָם לְמַעְנוֹ יוֹם / מָצוֹק עֲלֵיהֶם מַעֲוָה פָּקְדוּ

הפועל "פקדו", עובר כבריח בתור חרוזו של השיר, שש משמעויות עולות לפועל, תוך רמיזה להקשר המקראי, שבו באה אותה משמעות והעמדת מילה נרדפת המבהירה את המשמעות הטמונה בפועל באותו הטור. לא נפרט אך תוך ביאור רצוף של השיר נבליט את המשמעויות השונות. וכך אומר השיר, המוקדש לאיש מעלה בשם אברהם: בהשראה עליונה ספרו הסופרים (=מונים) את בני הדור, ופקדו1 ( = ספרו). בתוך כל אלפי הפקודים חיפשו אדם חכם ( = אח-שכל) וגם איש אמת פקדו2 (=חיפשו), ואז מצאו את אברהם ( = אב כל-המון גויים), המושלם בכל המעלות, ושבחיו ( = הודיו) לא נגרעו ולא פקדו3 ( = חסרו, נעדרו). אותם מונים על פי ה' פקדו4 (=ציוו) על אברהם לרעות ולהנהיג את הקהילה (=עדרו) ולבנות לקהילה בית של תום וחכמה. אברהם היה כבן לאל ומכל בני האדם פקדו5 ( = מסרוהו לשמירה) אותו לחסות בצלו של הקב"ה, וביום צרה הקב"ה יסלח וימחל בזכותו ( =למענו) לחטאים ולעוונות פקדו6 ( = זכרו, כלומר נזכרו, ועמדו לגרום לעונש, מלשון "פוקד עוון"). מרחב המשמעויות מכשיר את המילים מן השורש "פקד" למשחקי לשון של דו משמעות ומשנה הוראה מתוך תבנית עומק וקישורים בעלי עניין, שיש לשים לב אליהם. בשתי דוגמאות אלה ראינו את עצמתה של שירת ספרד ואת חיבורה למקרא, הנה תוך כדי השתעשעות בדברי שירה העמידו את הקורא על משנה הוראה וריבוי משמעויות בלשון המקרא.        

לאחר גירוש ספרד קמו כמה מרכזים שהמשיכו את שלשלת השירה העברית. שירה זו, אולי, לא הגיעה לרמתה של שירת תור הזהב בספרד, אך בהחלט נשמעו בה קולות של שירה משובחת ומעולה.

משוררי תקופה זו, המאה הט"ז, המשיכו במסורת השירה הספרדית, אך יחד עם זה חידשו דברים בשירתם והעמידו, למעשה, אסכולה חדשה. אביה של אסכולה זו במיטבה הוא רבי ישראל נג'ארה (1542-­1619). רבי ישראל נולד בצפת, והיה ראש וראשון לחבורת המשוררים אנשי צפת שהסתופפו בצִלָּם של מקובלי צפת, הארי וגוריו. מלבד בצפת שהה רבי ישראל גם בדמשק, ובמשך תקופה ארוכה שימש שם בתפקיד של חזן וסופר הקהילה.

רבי ישראל היה משורר פורה ביותר, ומאות שיריו נפוצו במהירות רבה בקרב כל עדות המזרח עוד בימי חייו. אין לך קובץ פיוטים מזרחי שאין בו משירתו של רבי ישראל נג'ארה, ולא בכדי אמרו עליו "לא קם בישראל – כישראל". כבר בשנת 1587 (שמ"ז) נדפס בצפת ספר שיריו הראשון "זמירות ישראל" והוא היום ספר יקר המציאות. לספר זה שלושה חלקים : א. עולת התמיד ובו שירים ותפילות לזמנים שונים. ב. עולת השבת ובו שירים ותפילות לשבתות השנה פיוט לכל פרשה מבראשית עד לזאת הברכה . ג. עולת החודש ובו שירים ותפילות לחדשים ולמועדים.

מתוך עולת השבת נציג את מחרוזת הפתיחה לפרשת פקודי:

יָקִים הָאֵל מִשְׁכָּן שִׁילֹה

וְלַאְסִירָיו יָשִׂים פְּדוּת

וּכְקֶדֶם יִפְקֹד, פְּקוּדֵי

הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת

בצורה מחוכמת ביותר משבץ המשורר קטע מפסוק הפתיחה של הפרשה, והפעם השורש "פקד", והמשמעות הפעם היא משמעות של זכירה שתביא לבניין המקדש, בתוך כך הוא מקנה לצירוף "משכן שילה" משמעות שונה לחלוטין מן המשכן של עלי ושמואל. "משכן שילה" בשירתו של נג'ארה, כפי שהראה ר' שמואל כהן (במאמר, 'יקים האל משכן שילה : על "משכן שילה" בשירי ר’ ישראל נג’ארה', ספר שילה (תשעו), עמ' 64-69) הוא המשכן שייבנה על ידי מלך המשיח הקרוי שילה, כלומר בית המקדש השלישי.  הצירוף "משכן שילה" חוזר ונשנה בשירת נג'ארה, למשל בשיר השבת הידוע "יודוך רעיוני, ה' רועי":

אֵל עולָם שֶׁכֻּלּו שַׁבָּת תְּזַכֵּנִי 
וְנֵרְךָ בְּהִלּו שִׂים אור בַּעֲדֵנִי 
וְאֶל מִשְׁכַּן שִׁילה תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי 
מְהֵרָה עֲנֵנִי אוֹרִי וְיִשְׁעִי

הקמת "משכן שילה", מקדשו של המלך המשיח והעלייה אליו הן התגלמות הגאולה השלמה. החיבור שיצר נג'ארה בין בית המקדש השלישי ל"פקודי המשכן" הוא אפוא חיבור אל הגאולה הראשונה ואל סיסמת הגאולה "פקד יפקד אלוהים אתכם…".

על מהימנות סיפוריו של המספר המתבסס על זיכרונות ילדותו, עשויות ללמד שתי תפיסות המוצגות כלפי ביטוי אומנותי לזיכרונות הילדות.

מצד אחד, מוצגת עמדתה של אימו כלפי מבטו האומנותי- מימטי על חייהם. עמדתה של האם היא מבטלת, מאיינת, מתעלמת מחשיבותה של כתיבה על זיכרונות הילדות כאלמנט מהותי מתרבותה של משפחה ושל קהילה

הרבה פעמים כשאני מזכיר לאמא סיפור זה או אחר מימי נעוריי […] היא מכחישה מכל וכל, להד"ם. כולה פליאה והשתוממות. רגש של תמיהה ורוגז מהולים יחד ניבטים מפניה […] "איזה בן אדם משונה? איזה מין זקן בא בימים? מה אתה זוכר שטויות כאלה? תשכח אותם כבר ותתעסק במשהו אחר!" (כלפון, 1988 ,עמ' 5)

בעוד שהמספר שם דגש בבערה הפנימית שבו שדוחקת בו לכתוב את חוויותיו, אימו מבטלת את זיכרונותיו ואינה רואה חשיבות בכתיבה הספרותית והתיעודית. בנוכחותו של בנה היא אומרת כמו לעצמה בתימהון:

 בן מיוחד זה במינו! הולך ודולה אבנים מהבאר! כוח של טומאה זה! שום דבר לא נעלם ממנו! היה יושב בפינתו, תוהה ובוהה, משחק במשחקיו, ואוזנו חדה וקשובה. זוכר ורושם כל דבר ואין נסתר מנגד עיניו. ואני חשבתי לתומי שהיה חולם בהקיץ (שם).

כך למשל, המספר מודיע בתחילת הסיפור "דודתי": אספר לכם סיפור שקרה בימי נעוריי. סיפורים כאלה יש לי לרוב. חרוטים המה בזיכרוני, מנגנים כל הזמן במוחי ואינם נותנים לי מנוח, עד כי עייפתי מהם ועצביי עומדים על סף.

הערת המחברת: סיפורי הקובץ שערי ספְּרּו מתאפיינים במבנה ובעקרונות של הסיפור הקצר; בכל סיפור אקספוזיציה המציגה פרטי רקע לדברים שיובאו בהמשך, נושא שמתפתח עד לשיאו, עד לסיבוך והתרת הסיבוך עד לסיום הסיום. לעומתו, הספר את אחַ י אנוכי מבקש כתוב כאוטוביוגרפיה, בגוף ראשון יחיד.(ע"כ)

"אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרוּ

התמוטטות. לכן חשבתי, אם רק אפתח להם את לבי ורווח לי (כלפון, 1988 ,עמ' 59). מדברי המספר ניכר שחוויות הילדות הרבות נחקקו היטב בזיכרונו ומאחר שאינן מעובדות הן מעיקות עליו בהווה. לכן כדי שירווח לו וכדי שיוכל להמשיך את חייו הוא מבין שעליו לספר עליהן.

עמוס עוז עומד על עקרון הרלוונטיות שמשמש את הסופר המנוגד לעקרון הרלוונטיות שמשמש את ההיסטוריון, וטוען כי "הן הסופר והן ההיסטוריון מגישים לנו […] אינטרפרטציה סלקטיבית ולא פרוטוקול מלא. כל אחד מהם בנה עולם משלו, עם קווי הדגשה, עם אותיות מבליטות ואותיות זעירות" (עוז, 1996 ,עמ' 114)

 גם מקום ההתרחשות כתפאורה של חוויות הילדות הוא נדבך שמחזק את המאפיין האותנטי בשני הספרים. המקום המתואר ברוב הסיפורים הוא העיירה סֶפְרוּ שבמרוקו, ששוכנת "לרגלי הרי האטלס" (כלפון, 1988 ,עמ' 20) . העיירה מתוארת כמקום יפה נוף, "שופע בנהרות ובנחלים, מפלי מים ופרדסים לרוב" (שם, עמ' 67) .ההר הסמוך למללאח, 'זבל לכביר' (ההר הגדול), נודע בזיקתו למורשת של יהודי המללאח; על פי אמונת היהודים היו להר סגולות ריפוי, בייחוד למערה הסמוכה להר, שמתקרתה טפטפו מים "שנודעו להם סגולות רפואה לפצעים" (כלפון, 2012 ,עמ' 11). הסבר מסורתי זה שרווח בין יהודי ספרו הנלווה לתכונותיו הפלאיות של תיאור המקום מוסיף אף לאותנטיות של הטקסט בהציגו את האמונות שרווחו בקרב יהודי סֶפְרוּ.

" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן

עמוד 97