מורשת יהדות מרוקו

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר

3. 3. חשד לניאוף

התרת ולד של אשה שבעלה נעדר י״ב חדש מחשש לממזרות. הפסק ניתן בשנת תקנ״ג(1793) במושב בית דינו של הרב אלמאליח ברבאט, ולחתימתו נוספה חתימת הר״מ אלקבי.

שולטאנא בת מסעוד אביחצירא ילדה את יאמנא לאחר שבעלה נעדר מן הקהילה יותר משנה. בעניין זה הביא ר״י קארו שתי דעות: ״האשה, שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי״ב חדש וילדה אחר י״ב חדש, הולד ממזר, שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי״ב חדש, ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר.״ המחלוקת בעניין נובעת מן החשש שמא בא הבעל בצנעה בתוך י״ב חודש. הדעה הרואה בוולד ממזר מבוססת על פסק של ר״י קארו שניתן על־פי פסק הרמב״ם: אין תולים בדבר שאיננו מצוי, לא ייתכן שהוולד ישהה במעי אמו י״ב חודש. הדעה האחרת מתבססת על פוסקים המניחים את האפשרות שהבעל בא בצנעה. הפוסקים השוקלים את הדעה האחרת מצדדים בה בתנאי שהאשה העידה על בעלה שבא בצנעה.

בחקירת מקרה שולטאנא התברר שבני הזוג נפגשו בקהילה סמוכה בגלל חששו של הבעל מנושים וחששה שלה מצרתה. לפגישתם היו עדים, ולכן כתב הרב יוסף אלמאליח בעניין זה כך:

ואחר שחקרנו ודרשנו בענין הטיב [צ״ל היטב] והוגד מפי מגידי אמת שהם דברים אפשריים להיות כן שיבוא בצינעא לזאוייא הסמוכה ותלך לו אשתו גם היא בצנעא, ולא יבינו אנשי המדינה וכדבר המצוי והנהוג הוי. ומה גם שנתנו טעם ואמתלא לדבר שעשו כן מפני פחד הנושים ולשלא תבין צרתה היושבת בצדה, ולא עוד אלא ששלחנו לאזמור ששם היה המעשה, והודיעו לנו אמיתות הדברים, והוסיפו לבאר בכתב שגם הם שמעו מפי הנשים שכן היו הדברים שהבעל בא לזאוייא בצינעא ושהאשה הלכה לשם אחר הטבילה מפני פחד הנושים וצרתה היושבת בצדה ולכן הדבר פשוט שאין בבת זו שום חשש ממזרות כלל ומותרת לבא בקהל לכ״ע.

בסיכומו קבע הרב שבזכות העדים לעניין זה, אין שום חשש בהכשר הבת שנולדה, ומציין שגם חכמי ישראל יסכימו למה שפסק.

אשה הותרה לבעלה לאחר שנחשדה בניאוף ונאסרה על־־ידי חזני העיר. בחודש טבת תקנ״ה (1794/5) קבעו חזני העיר תאפילאלת במקרה של אשה שנחשדה בניאוף כי היא אסורה לבעלה. הרב יוסף אלמאליח התנגד לפסיקתם מפני שגבו את העדויות שלא על־פי ההלכה והתיר את האשה לבעלה. וכך כתב הרב:

ומעתה האיסור שיצא מיד חזני תאפילאלת לאסור אשה על בעלה בעדות שאמרו שבאו לפניהם, ולא העידו בפני הבעל והאשה, ושלא בדרישה וחקירה, הוא שלא כדין ושלא כשורה ושגו ברואה פקו פליליה ואין לסמוך על הוראתם ואיסורם.

אמנם העדים העידו לפני חזני העיר, אך אלה לא הקפידו על ההלכה בעניין איסור אשת איש המורה לגבות עדות לפני הבעל והאשה. חזני העיר אף לא חקרו את העדים כנדרש וסמכו על הקול שיצא, אבל בקול אין ממש ואין לאסור על־פיו. הם סמכו גם על בדיקת הנשים, שעליה כתב הרב: ״הס שלא להזכיר ולהסתבך בקורי עכביש של בדיקת הנשים שאין בה ממש.״ גם על־פי הודאת הנחשד ועדותו אין לאסור את האשה, משום שהוא מפורסם ברשעותו וגם בהיותו מוֹסֵר ואלָם. גם על־פי הודאתה של האשה עצמה אין היא נאסרת, משום החשש שאולי נתנה עיניה באחר, ובוודאי ובוודאי אם יש עדות שהיא נאנסה בידי הנחשד. בסיכומו כתב הרב: ״כלל העולה שהאישה הזאת בחזקת היתר עומדת, והחזנים ראויים לעונש גדול ולסלקם מאומנותם עד שיחזרו בתשובה.״

4. 4. ירושת הקניין והשררה של בית הכנסת

בית הכנסת במרוקו, כמו בקהילות יהודיות אחרות, מלבד היותו מקום התכנסות לתפילה שימש מרכז החיים החברתיים של הקהילה. הוא היה מקום ללימוד תורה, להתכנסות חברי הקהילה ולעתים גם מקום מושב לחברי בית הדין ולסופרי סת״ם. מקצת בתי הכנסת היו בבעלות הציבור ומקצתם – בבעלות פרטית. על־פי השאלות והתשובות העולות מחיבורו של הרב אלמאליח בנושאים של ירושה ושררה של בית הכנסת, אפשר ללמוד שרבים מבתי הכנסת במרוקו היו בבעלותם של אנשים פרטיים, והשררה בהם שימשה מקור הכנסה למכהנים בתפקידים.

אחד מבתי הכנסת בעיר פאס נוהל שנים רבות בשותפות בין הרב שאול לרב משה, בני משפחת אבן־דנאן. הרב משה הניח אחריו בן, ואילו לרב שאול לא היה בן. נכדו סעדיה, בן בתו של הרב שאול, שהיה תלמיד חכם, שאל בעצתם של כמה מחכמי הדור, ורק קצתם פסקו שיש לו חלק בירושה בשררת בית הכנסת. הנכד שאל גם בעצתו של הרב אלמאליח והציג בפניו את פסיקות החכמים שנחלקו ביניהם, ובתשובתו המקיפה אכן קבע הרב אלמאליח שחלקו של הסב בירושה בשררת הרבנות בבית הכנסת אכן עומדת לזכות הנכד.

ר׳ מרדכי בירדוגו ירש את השררה בבית הכנסת מחמיו מכיוון שהיה ראוי לתפקיד, אף־על־פי שהיו לחמיו עוד שלוש בנות. לאחר פטירתו של ר׳ מרדכי ניהלו שני בניו, יקותיאל ורפאל, את בית הכנסת. אחת מגיסותיו של ר׳ מרדכי התאלמנה ולאחר שנישאה שוב לתלמיד חכם דרשה את חלקה מכוח זכות אביה. הרב אלמאליח פסק בשנת תק״ן(1790), שלאלמנה אין זכות בשררת בית הכנסת מכוח אביה, והזכות נתונה לחכם ר׳ מרדכי ולבניו, יקותיאל ורפאל, שירשו אותה מאביהם.

בשנת תקס״ז(1807) פסק הרב אלמאליח בעניין אלמנה שמכרה רבע מבית הכנסת עם זכות השררה. הדיינים אישרו את המכירה, אבל בנה ערער עליה בטענה ששררת בית הכנסת עוברת בירושה מאב לבן. הרב אלמאליח פסק כי למרות התוקף שנתנו החכמים למכירה, אין להם רשות להפקיע את זכות השררה מן הבן, שאליו היא עוברת בירושה ולא אל האלמנה.

בתשובתו של הרב מכסלו תקס״ו(1805) אנו למדים על שררת בית כנסת שעברה בירושה וכן על ירושת קניין חלקי של הקרקע שעליה נבנה בית הכנסת. גם בשנת תקס״ז(1807) דן הרב בעניין ירושת בית כנסת, המלמדת על היותו קניין פרטי.

5. 5. פנייה לגויים לסייע בדיני ישראל

בכמה מן התשובות שיפורטו כאן עולה התופעה של פנייה לגויים לסייע באכיפת הדין.

בקהילת אל־קצאר היתה תקנת קהל בעניין קניית שעווה. שלמון אסאייג, אחד מחברי הקהילה, עבר על התקנה, וכעונש העלילו עליו חבריו בפני השלטונות בדברים שאינם קשורים לעברה שביצע. שלמון נאסר ונקנס על־ידי השלטונות, ועניינו אף הובא בפני חכמי תיטואן והללו החרימו אותו. בסופו של דבר הגיע שלמון אל הרב אלמאליח, וזה פסק כי לא נעשה לו צדק מכמה טעמים: לדעת הרב, לא היה שלמון נוכח בשעת הסכמתם של חברי הקהילה ולכן לא חתם על תקנת הקהל; כמו כן סבר הרב שאין להעניש אותו יותר משמענישים גזלן, שאינו חייב בנידוי אלא רק בהשבת הגזלה. בתשובתו הוכיח החכם את הרבנים שנתנו יד לסבלו של שלמון. לדעתו, לא חל עליו שום דין מוסר, כפי שטענו נגדו, ויש להחזיר לו את הסכום שהפסיד בגלל התערבות השלטונות.

בין ראובן לשמעון פרץ ריב, ועניינם נידון בדיני ישראל והושכן שלום ביניהם, אבל למרות ניסיונות הפישור הוסיפו השניים לריב. לאחר זמן מה התלונן ראובן בפני השר ששמעון קיללו, והוכיח זאת בעזרת עדים. השר כעס על שמעון וכלא אותו בבית הסוהר, ורק לאחר ששילם קנס כספי גבוה שוחרר שמעון מכלאו. הרב אלמאליח נשאל בסוגיה זו ופסק שעל ראובן חל דין מוסר ועליו לפצות את שמעון על ההפסד הכספי שגרם לו.

בשנת תקס״ג(1803) דן הרב אלמאליח בדרישתו של שמעון להחזר כסף מיתומים, בני ראובן, בטענה שאביהם הוציא ממנו את הכסף שלא בהגינות בעזרת התערבותם של השלטונות. הרב אלמאליח פטר את היתומים מן התשלום.

וכך כתב בעניין זה: ״מה שתקף ראובן ממונו של שמעון ע״י גויי׳1ם], כי אמר שהניח אחיו ממונו בעיר בעת פטירתו ולא ידע מי היה לו, ולקחו. ועי״כ [ועל ידי כך] הלך לקבול לפני המלך יר״ה ושלח משרתו להשר לתפוס לו ממונו והעליל השר על שמעון שהוא הגנב וגזר עליו לתת סך קצוב בעלילה״(חלק ב, סימן יג).

מתשובותיו של הרב אלמאליח עולה שהשלטונות לא התערבו בדיונים בבתי הדין היהודיים, אלא אם כן נתבקשו לעשות כך על־ידי אחד הצדדים. קשה לקבוע אם נמנעו השלטונות מלהתערב בכל המקרים, או בקצתם ובאלו מהם, אך בוודאי אפשר להסיק שתופעה זו היתה נהוגה בתקופתו של הרב אלמאליח.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני-עורכים משה אורפלי ואפרים חזן

בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה

דרכי הלימוד של חכמי מרוקו נבדלו לא מעט מאלה של החכמים באירופה. שמואל רומאנילי, שביקר במרוקו בשנים 1787־1790 כתב: דרך לימודם של יהודי מרוקו צלולה מדרכם של אנשי פולין: אבל היו חכמים במרוקו שאימצו את דרכם של חכמי אשכנז בלימוד התורה, כמו למשל ר׳ אהרן בן חיים מפאס (1555־1632). באשר לדרשות, כתב רומאנילי: ׳דרך דרושם של יהודי מרוקו כדרך אנשי פולין׳.

ספרותם של חכמי אירופה – ולא רק נושאי הכלים של השלחן ערוך – הגיעה למרוקו, והחכמים עשו בה שימוש נרחב. למשל, ספרו של ר׳ יחיאל מיכל מארפטשיק, פירוש למסכת אבות, קרקוב של״ו, הגיע כעבור כמה שנים לדרום מרוקו. ואילו חכמי אירופה הכירו רק מעט מיצירותיהם של חכמי מרוקו, כי רובך לא הודפסו. עם זאת העובדה שכמה מיצירותיהם של חכמי מרוקו הודפסו גם בערים שונות באירופה כולל אירופה המזרחית, מלמדת שהיה להן ביקוש (ראו בנספח של רשימת הדפוסים).

'ספר חסידים׳ של ר׳ יהודה החסיד מרגנסבורג (נפטר 1217) צוטט על ידי חכמים במרוקו, ביניהם על ידי יעב״ץ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנד, דף קמא, ע״ב), וכן שימש לחכמים אסמכתה לביסוס מנהגים. למשל, המנהג שלא לקרוא את שם הבן הנולד על שם ההורים החיים; או המנהג שלתוכחות בפרשת בחוקותי מעלים לתורה זקן ועם הארץ(יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמי קמ). וכן מנהגים בקשר לקבורה: אין לחצוב קבר ולהשאירו פתוח, אם אין קוברים בו את המת באותו יום (אליהו מרצייאנו, ’אבני קדשי, עמי 12); המנהג ששמים לבנה בתוך הקבר לפני שטומנים את הגופה, מבוסם על ר׳ יהודה החסיד (י"מ טולידאנו, ׳שיחת דקלים׳).

ר׳ משה עטייא הסתמך על ספר חסידים בקשר לנישואי קטנה עם זקן('מעט מים; אהע״ז, סי׳ א).

ר' שמואל אבן דנאן הסתמן על ר' ישראל איסרליין בעל ׳תרומת הדשן׳(1390־ 1460), שפעל באוסטריה, שלדעתו אין לתת גט בלילה, כמו שאין דנים בלילה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר; ח״ב, סי׳ קו).

פסיקות הרמ״א (ר משה איסרליש 1523־1572 מקרקוב) מחבר ׳המפה׳ על השלחן ערוך; לפי מנהגי פולין, היו מקובלים על חכמי מרוקו במידה שרי יוסף קארו 'לא גילה דעתו בשלחן ערוך; וגם אם הרמ״א כתב ויש אומרים׳ אינו חולק על ר׳ יוסף קארו(משה עטייא, ימעט מים; אריח, סי׳ לז). ר׳ אברהם עמאר ממכנאס קבע בהקדמה לתקנות מכנאס:

אנו בני מערבא שפוסקים כדברי הרמ״א היכן שמר״ן(ר' יוסף קארו) לא גילה דעתו, וקבלנו הוראותיו בזה, אפילו נגד אלף פוסקים כמובא בכל ספרי הפוסקים של רבני וגאוני מרוקו.

וכך כתב גם ר׳ דוד צבאח (׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קכו). ר׳ יהושע מאמאן כתב שהמנהג של יהודי מארוקו להטמין בערב שבת את החמין ׳ולכסותו הקדירה מלמעלה בבגדים…. נראה לעניות דעתי למצוא סמיכות למנהג זה… שסמכו על רבנו הרמ״א, באו״ח סי׳ רנז׳(׳עמק יהושע; ח״ד, או״ח, סי׳ כז).

תשובתו של ר׳ יצחק אבן דנאן לאדם המכה את אשתו הושפעה מתשובתו של ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג, בשו״ת מהד' בלאך, סי׳ פא, שראה בחומרה רבה מעשי אלימות כלפי האשה, וכן מדברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ג, לנושא זה. בכמה ביטויים הוא חוזר באותו סגנון כמו שני החכמים הנזכרים (ראו להלן פרק ט).

המנהג שמי שמת לו בן קורא את בנו אחריו בשם הבן שנפטר, היה מבוסס על הגר״א(רי אליהו מווילנה, 1720־1797).

ר׳ דוד צבאח הביא ראיה מתקנות מדינות ליטא, שאדם שבא מארץ רחוקה צריך ראיה שהוא מישראל, למרות שמתנהג כיהודי(׳שושנים לדוד; ח״ב, דף קלב, ע״ב).

בהסכמה בטנגייר מיום כ״ה בחשון תקנ״ח (סוף 1797) נאמר, ש'אין לה התרה אלא על דעת מאה רבני אשכנזי. ור׳ יוסף בן משה כנאפו יליד מוגדור(1823) כתב: בכל מדינות פולין וליטא שנתיסדו מנהגם על פי גאוני עולם ממש ועדיין מימיהם אנו שותין. (יאות ברית קודשי, דף נב, ע״ב)

ר׳ חיים משאש הזכיר את חרם דרבנו גרשום על איסור פתיחת אגרות, ובמקום אחר הביא ראיה מרבינו תם ומהר״ם מלובלין(ילקט הקמח; דפים קנא־קנב, קצה). ר׳ משה סופר בעל ׳חתם סופרי(1763־1839) צוטט על ידי כמה חכמים מיד לאחר שחיבוריו הודפסו, כגון ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו(׳הלכה למשה; חו״ם, סי׳ קנז, דף קלח). וכן ציטטוהו חכמים במאה ה־20, משה ויזגאן('ויגד משה; יור״ד, סי׳ ב, ה); ר׳ דוד עובדיה (׳צפרו; מסי 673); ור׳ ידידיה מונסונייגו(׳פאת י״ם; סי׳ ב). האחרון גם ציטט את ר׳ יוסף שלזינגר, מחבר 'לב העברי; לבוב תרכ״ט (שם), ואת ר׳ עקיבא איגר(1761־1837) (שם, סי׳ כד).

ר שלמה הכהן צבאן מדבדו בן המאה ה־20 ציטט בספרו 'לך שלמה׳ את החכמים האשכנזים הבאים: ר יעקב ריישר אב״ד אנסבך ופראג(נפטר 1733) בעל ישבות יעקב; (יוריד, סי׳ ו); ר׳ יחזקאל לנדאו(1713־1793) מחבר ׳נודע ביהודה; ה'חתם סופרי ור׳ עקיבא איגר (אהע״ז, סי׳ ב); ר׳ דוד צבי הופמן(1843־1921) ראש בית המדרש לרבנים בברלין, מחבר ׳מלמד להועיל; הרב יצחק אלחנן מקובנה (יודיד, סי׳ ו). בספרו ׳מעלות לשלמה׳ או״ח סי׳ ד ציטט את ר׳ עקיבא איגר. במאה ה־20 ככל שהספרים הגיעו יותר למרוקו, והיו קשרים חזקים יותר בין החכמים בארץ־ישראל ומרוקו, ומהם חכמים שעלו לארץ, הירבו חכמי מרוקו לצטט מהספרות הרבנית העשירה שבכל העולם התורני.

ר׳ דוד בן מסעוד דאנינו ציטט את המלבי״ם על הגאולה שתהיה בשנת תרפ״ו (יסוד הבריאה; דף נו).

גם מושגים מיידיש, כמו יאהר צייט (יום זיכרון), חדרו לשפה העממית של יהודי מרוקו, ומופיעים גם בספרות השו״ת של חכמי מרוקו במאות ה־19 וה־ 20 (שלמה הכהן ילך שלמה; אהע״ז, סי׳ י; משה מרצייאנו, ׳מורשת משה; סי׳ יג; שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; או״ח סי׳ סד); וכן ה'קיטל׳ שמתעטפים בה בימים הנוראים ובליל הסדר(בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳ עמי קעט).

ר׳ שלמה הכהן מדבדו כותב בהקשר למנהגי הספרדים שלא לחזור על כל תפילת העמידה על ידי שליח הציבור בשחרית ובמנחה: 'ומנהג האשכנזים הוא הנכון' החוזרים על כל תפילת העמידה, כי הדבר תואם את הפסיקה בשו״ע או״ח סי׳ קכד, ׳ואין לומר דהטעם הוא דבזמן הזה כולם בקיאים׳(׳ויאסוף שלמה; סי׳ לט).

החסידות בנוסח מזרח אירופה עשתה שימוש ביצירותיהם של חכמי מרוקו כי דיברו ללבם. לספרו של ר׳ אברהם אזולאי 'חסד לאברהם; לבוב תר״כ ותרכ״ג, נוספו על ידי המדפיסים חידושים מר' שמשון מאוסטרפוליא. גם חכמי מרוקו הכירו דמויות מהעולם החסידי. ר׳ יוסף כנאפו בן המאה ה־19 ממוגדור כתב:

יחוד נפלא ונורא מרבינו האר״י ז״ל וביאורו מהמאור הגדול מהר' שמשון מאיסטרופולי והוא מסוגל מאד לכוין בו בכל ערב פסח. ('אות ברית קודש; דף צא)

כמו כן הגיעו למרוקו סיפורי חסידים, ביניהם על הבעש״ט, ואלה תורגמו לערבית יהודית על ידי ר׳ יוסף כנאפו, הודפסו בספרו ׳חסדי אבות; ליוורנו תרמ״ח, ויצאו לאור בשנים הבאות במהדורות נוספות; וכן פורסמו בספרו של ר׳ דוד דאנינו, ׳רודפי צדק; קזבלנקה תשי״א, בהקדמתו של אברהם מוגרבי לספרו ׳מעשה נסים; בו קיבץ סיפורים על צדיקים, הוא ציטט דברים שאמר ר׳ נחמן מברסלב על ערכם של שבחי צדיקים.

מאחר שחכמי מרוקו הכירו את מנהגי האשכנזים, הם יכלו לכהן גם בקהל אשכנזים. כך היה כאשר ר׳ שלום בוזאגלו ממראכש עבר ללונדון, וב־1751 כיהן גם בתור חכם של קהל האשכנזים במשך שנתיים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה

עמוד 133

30/03/2024

ר׳ חיים אבן עטר

הקשר הרוחני בין יהודי מרוקו והחסידות היה דו־סטרי, וחסידי הבעש״ט (ר׳ ישראל בעל שם טוב, 1700־1760) העריצו את ר׳ חיים אבן עטר. לפי מסורת חסידית, הבעש"ט ראה בר' חיים מקובל ובעל רוח הקודש, פרסם את שמו במזרח אירופה, והמליץ על לימוד 'אור החיים׳, הרעיון הקבלי 'צדיק יסוד עולם׳ הובלט בכתבי ר׳ חיים אבן עטר וממנו עבר לחסידות.

היו חסידים שראו את ר׳ חיים בדרגה גבוהה יותר מזו של הבעש״ט. ר׳ חיים מצאנז כותב, ש'בעל אור החיים חיבר ספרו ברוח הקודש׳(שו״ת ׳דברי חיים׳, ח״ב, יודיד, סי׳ קה). פירושו לתורה, 'אור החיים׳ נפוץ והתחבב בעיקר אצל החסידים, כי הוא גילה יסודות ורעיונות בתורה שהתוו את דרכה של תנועת החסידות. היו רביים שלמדו את 'אור החיים׳ בלילות שבת או בחודש אלול. הם שאבו ממנו מלוא חופניים רעיונות לדרשותיהם, לעתים מבלי שהזכירו את שמו. הספר הודפס מספר פעמים במרכז ובמזרח אירופה. ר׳ גרשון קיטיווער כתב חיבור בשם ׳סגולת משה׳, ביאורים ומראי מקומות על 'אור החיים׳, עוד בימי הבעש״ט סיפרו חסידי הבעש״ט את שבחי 'אור החיים׳, על גדולתו ונפלאותיו, על קשרים (מדומים) בין אישי החסידות ובינו, על נסים שאירעו לו, על כוחו בביטול גזירות, ועל רצונו של הבעש״ט לפגוש את ר׳ חיים ולשתפו בהבאת המשיח. ר׳ גרשון מקוטוב, גיסו של הבעש״ט שעלה לארץ־ישראל, ניסה להפגישם. כשהגיע ר׳ חיים לירושלים, אמר עליו הבעש״ט, כי ׳עתה נכנם משיח בן יוסף לירושלים׳(׳מלכי רבנן^,  דף לה)

גם יצירות אחרות של חכמי מרוקו, ובייחוד אלה שנכתבו ברוח הקבלה, היו קרובות ללבם של חסידי הבעש״ט. למשל, לחיבורו הקבלי של ר׳ שלום בוזאגלו, ׳מקדש מלך׳, שהודפס בזולקווא תקנ״ג, נכתבו הסכמות של ר׳ לוי יצחק מברדיציב ור׳ יששכר דב מזלאטשוב. חיבורים אחרים של חכמי מרוקו על הקבלה התחבבו על יהודי מזרח אירופה, ומהם שהודפסו בתוספת תרגום ליידיש. למשל, ספרו של אברהם אזולאי, ׳חכמת הפרצוף בצירוף עברי טייטש׳, ירושלים תשכ״ב.

בחברת ׳דובבי דת אמון׳ שבבית הכנסת ׳בית אל' בפאס, בראשותו של ר׳ ידידיה מונסונייגו, למדו עד קרוב לימינו ׳משנה ברורה׳, חיבורו של ר׳ ישראל מאיר הכהן מלאדי(1838־1933), בעל ה'חפץ חיים׳ על 'אורח חיים׳, וכן את חיבורו ׳גדר עולם׳ על חובת כיסוי ראש לנשים.

הדוגמאות מהספרות שהזכרנו מביאות אותנו למסקנה, שקיים הרבה מן המשותף בתרבות, במנהגים ובאמונה היהודית בין ארצות המגרב וארצות אירופה, למרות המרחק במקומות מושבם של החכמים.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-בין חכמי מרוקו וחכמי אירופה