מורשת יהדות מרוקו

אולם בזה עדיין לא נסתיים הדחף הספרותי שלו. עכשיו חש צורך לחזק ולהרחיב את היסודות העיוניים של נס הגאולה הגדול. זמן קצר לאחר שהשלים את הטרילוגיה שלו, כתב את חיבורו ״שמים חדשים״, שבו ביקש להוכיח על־פי סדר הרקיעים את תורת הבריאה (ex nihilo) ולהתאים תיאוריה זו להשקפתו של הרמב״ם. אחר־כך חזר אל פירושו לישעיהו, שבכתיבתו התחיל בקורפו, אלא שבהשפעת השקפותיו המשיחיות לבש עכשיו אופי חדש לגמרי. ב־19 באוגוסט 1498 הושלם הפירוש לישעיהו, ואחר־כך, ב־6 באוגוסט 1499, השלים את פירושו לתרי־עשר, ונדמה היה שעם סיומה של עבודה זו בא הקץ לכתיבה הגועשת שבה היה נתון זה קרוב לארבע שנים.

בפירושו לישעיהו, כמו גם בכל אחד משלושת החלקים של הטרילוגיה המשיחית שלו, צפה אברבנאל את התרחשותו של מאבק עולמי בין העולם הנוצרי ותורכיה, שיארע בעתיד הקרוב. וכאילו כדי להוכיח את אמיתותן של תחזיות אלו, נראו באופק – זמן קצר לאחר שהושלם פירושו לישעיהו – ענני מלחמה שבישרו את מלחמה תורכיה־ונציה, שפרצה ביוני 1499. ב־28 ביולי נחלו התורכים ניצחון, בקרב הימי הגדול בסאפינצה, וזמן קצר אחריו השתלטו על לפאנטו וכבשו את רובו של הפלופונסוס. אבל בשנה שלאחר מכן התהפך גלגל המלחמה כשהביסו הוונציאנים, בעזרת כוחות ספרדיים, את התורכים בקפלוניה. במונופולי, הבסיס הימי הוונציאני, ודאי הורגש רישומה של המלחמה היטב, ואף־על־פי שאין בידנו שום עדות ישירה לתגובתו של אברבנאל לתהפוכותיה של אותה מערכה מכרעת, ודאי שרוי היה במתח גדול בתקופת המאבק התורכי־הוונציאני, כי ידוע לנו שהמתין בדריכות להתגשמות נבואותיו.

קשה להאמין שכל אותן השנים נשאר אברבנאל מנותק ממשפחתו.אולם רק אחר המלחמה התורכית־הוונציאנית מוצאים אנו אחדים מבני־משפחהו במונופולי או בסביבתה. ב־6 בפברואר 1501 ביקר יוסף, אחיינו של אברבנאל, במסינה את גונסאלוו דה קורדובה^, (שחזר ממסע המלחמה שלו נגד התורכים רק בחודש הקודם), ומתקבל ביותר על הדעת, שיוסף נפגש באותה הזדמנות גם עם אברבנאל. באותה שנה אנו מוצאים את אחיו של יוסף, יעקב, שוהה ואפילו עושה עסקים בנמל בארי, הסמוך למונופולי, ואת יהודה אברבנאל מבקר במשכן אביו בבארלטה, אף היא נמל באפוליה על הים האדריאטי, מצפון לבארי. ברור שהמשפחה כולה, שנמשכה אל אברבנאל, עקרה לחלק המזרחי של הממלכה; אולם רק לשהייה ארעית, שכן בנאפולי הושב המצב לקדמותו והמלך השליט, פדריגו ירשו של פראנטה II, האיר פנים ליהודים, ובפרט למשפחת אברבנאל. אין ספק שנטייתו הידידותית של המלך המריצה גם את דון יצחק לחזור לנאפולי העיר. וכך, ב־10 במאי 1501 הוציא המלך צו לשלטונות של בארלטה לעזור לדון יצחק אברבנאל ״המכובד״ ו״היקר לנו״, כמו גם לבנו יהודה ולמשפחותיהם, לערוך את נסיעתם המתוכננת לבירה. צו מעין זה רמז על הזמנה מלכותית. אבל בעצם השעה שבה הגיעה הזמנה זו לבארלטה, ובעוד בני משפחת אברבנאל מתכוננים, כמסתבר, ליציאה, התרחשה סופה מדינית נוספת, שעתידה היתה במהרה לעשות שוב שמות בממלכת נאפולי האומללה: התחילו ההכנות לפלישה הצרפתית השניה.

 

ב־1 ביוני 1501 עברו חילותיו של לואי XII, יורשו של שארל VIII, את הרי האלפים בדרכם לנאפולי, בהתאם לחוזה צרפתי־ספרדי חשאי, שאחד מתנאיו היה חלוקתה של נאפולי בין שתי המעצמות הללו. ב 5 ביולי התחילו חילות ספרד, ובראשם שוב גונסאלוו דה קורדובה, בפלישתם לנאפולי מדרום, ולאחר שלושה ימים, ב־8 ביולי, חצו הצרפתים את הגבול הנאפוליטני מצפון. יהודה אולי הרחיב עוז בנפשו ללכת לנאפולי, אבל דון יצחק, שמשוכנע היה שהמלחמה קרובה לבוא ושמצבה של נאפולי נואש, נמנע מלצאת לדרך. אולם אין זה מתקבל על הדעת שנשאר בבארלטה, שלפי חוזה החלוקה נועדה ליפול לידי הספרדים. מסתבר ביותר שחזר למונופולי, שעדיין היתה תחת שלטונה של ונציה, ועד 1509 אכן עתידה היתה להישאר בידי הוונציינים.

חודש לערך מיום שהתחילה הפלישה קרסה ממלכת נאפולי. השלום הושב על כנו. אבל אברבנאל לא זז ממונופולי. בעת ההיא כתב את חיבורו ״מפעלות אלוהים׳ יצירתו הפילוסופית החשובה ביותר ועם זה – האמנותית ביותר. ב״מפעלות אלוהים״ אנו מוצאים, כפי שרמזנו, ביטויים של הערצה גדולה לאפלטון, ואפשר לייחס תופעה זו לא רק לאווירה האינטלקטואלית של איטליה, שבה נכתב הספר, אלא גם להשפעתו המיוחדת של בנו, יהודה. בשעה שזה האחרון ביקר אצל אביו בבארלטה, כבר חיבר יהודה את החלק הראשון של ספרו, Dialoghi d'Amore, ומתוך ששקוע היה במחשבות, שנתן להן ביטוי ביצירה נאו־אפלטונית זו, אין ספק שדן עליהן עם אביו. יתר על כן: ל־Dialoghi d'Amore ול״מפעלות אלוהים״ יש כמה רעיונות יסוד משותפים, למרות מה שנבדלים הם בתיזה העיקרית שלהם. בעוד שמטרת Dialoghi היא להסביר את פעולתו של עקרון האהבה האלוהי ביקום, המטרה של ״מפעלות אלוהים״ היא לחשוף את פעילותו של עקרון הכוח האלוהי. כמו ב״שמים חדשים״ כך גם ב״מפעלות אלוהים״ ביקש אברבנאל לחזק את התיאוריה שלו על אפשרותה של גאולה אלוהית בדרך נס.

ביולי חזרה ופרצה המלחמה – הפעם בין ספרד לצרפת – לשם השגת הבעלות על כל ממלכת נאפולי. בארלטה, שבה מצאנו את דון יצחק ואת בנו זמן קצר לפני הפלישה הכפולה, שימשה עכשיו מצודה עיקרית לחילותיו הנצורים של גונסאלוו. אולם ב־28 באפריל 1503 הגיח המצביא הגדול מן ״המאורה הישנה״, כפי שהתחילו מכנים את בארלטה, נחל את נצחונו המכריע בסריניולה, ולסוף, ב־14 במאי, נכנס עטור ניצחון לנאפולי. לחתנו של אברבנאל, יוסף, כבר היה, כפי שראינו, שיג ושיח עם גרנסאלוו־ ב־1501, וזמן קצר אחר הכיבוש נעשה יהודה רופאו הפרטי של גונסאלוו. אולם דון יצחק החליט, כנראה, שלא לחזור לטריטוריה ספרדית. לפיכך, כשביקר אצלו בנו יוסף במונופולי, זמן קצר לאחר שהושב השלום על כנו, והזמין אותו לצאת עמו לוונציה, שבה עסק יוסף ברפואה, ודאי קידם אברבנאל בברכה את ההזמנה.

תקופת ישיבתו במונופולי נסתיימה, איפוא, אחר שבע שנים וחצי. אברבנאל בילה במקום זה אחת מן התקופות הסוערות ביותר בפוליטיקה האיטלקית והאירופית, שהיתה גם התקופה היצירתית ביותר בחייו. הדבר נתאפשר במידה רבה הודות למקומה ומצבה המיוחד של מונופולי. כי אף־על־פי שמונופולי נמצאה תמיד בזירת מלחמה, היתה גם אי של שלום. וכך ניתנה לו, לאברבנאל, בעיר זו ההזדמנות להתבונן מקרוב במאורעות המתהווים ולהיות במגע ישיר עם המתרחש, ועם זה לנתח את הדברים בשלווה ולסכם את מסקנותיו בכתב. בדרך כלל חביבים על אדם מקומות שבהם שפעו כוחות יצירתו, ונראה שישיבתו במונופול^, נתחבבה על אברבנאל,  שאם לא כן לא היה נשאר בה זמן רב כל כך. על כל פנים, כשנפרד מעיירת המבצר הקטנה שעל חוף הים האדריאטי, לא חש את טעמה המר של אכזבה שהרגיש בתום תקופות אחרות של חייו.

 

 בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

עמוד 103

פרשת קדושים

אפרים חזן

קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ  ה' צְבָאוֹת

פרשת קדושים פותחת בדרישה נמרצת "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", ובסיומה "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (כ, כו). על משמעותה של מצוה זו נחלקו רש"י והרמב"ן, רש"י רואה בה ציווי של  התרחקות מן העריות, ואילו רמב"ן מוצא כאן ציווי כולל של התקדשות מתאוות העולם המוּתרות על ידי התורה, אך כל  המרבה בהן מתרחק מן הקדושה ומתקרב אל הבהמיות, והוא מוגדר בידי הרמב"ן כ"נבל ברשות התורה", ביטוי שהפך לאמרה המציינת כל מי שעושה מעשים לא ראויים ומסתתר מאחורי חוק פורמאלי. דומה כי ההנמקה "כי קדוש אני" והתוספת "להיות לי" תומכים בכיוון הפרשנות של הרמב"ן, ומחברים אותנו אל מעמד הר סיני, אל  ההבטחה "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) ואל מקראות נוספים, כגון פרשת ציצית, החותמת בפסוקים " לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם: אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (במדבר טו, מ-מא). לשון הכתובים קושרת את הקדושה לשייכות לקב"ה "והייתם לי" "להיות לי" "תהיו לי" "קדושים לאלוהיכם". שייכות זו משמעה לשאוף להתקרב אליו וללכת  בדרכיו, וכפי שהבינו זאת חז"ל (ספרא שמיני י)  "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' (ויקרא יא, מד), כשם שאני קדוש כך אתם קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים". פסוק זה הבא כמעין סיכום לעניין המאכלות האסורים ומדרשו באים לציין כי אין קדושה לאדם אלא בקיום מצוות האל, "וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", ובלשון הספורנו "והייתם קדושים – כדי שתהיו קדושים ונצחיים בהכירכם את בוראכם והלכתם בדרכיו" וכפירוש רש"י לדברים  יא, כב " ללכת בכל דרכיו – הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה גמול חסדים".

רבי חיים בן עטר הוא "אור החיים" הקדוש, מפרש "קדושים תהיו – לשון עתיד –  פירוש אין הפסק למצווה זו", בעקבותיו י' ליבוביץ[1] מרחיב ומדגיש כי הביטוי "כי קדוש אני" לגבי ה', מציין מציאות של קדושה קיימת, זו המיוחדת לקב"ה "ומאידך קדושה לגבי האדם, הן האדם היחיד והן עם ישראל בכללותו, במקרה זה אין הקדושה מופיעה כמציאות או כתכונה נתונה, אלא היא מופיעה כדרישה ותביעה המוצגות לאדם. "קדושים תהיו" משמעו, שאין אתם קדושים, אלא "והתקדשתם  והייתם קדושים", וכן "והייתם לי קדושים כי קדוש אני". קדושה במציאות האנושית היא משימה המוטלת על האדם…האדם בכוחותיו הוא ובמאמציו המתמידים ובלתי פוסקים מצוּוֶה לרוכשה…"

אכן, קדושת ה' שהיא מעל לכל קדושה ומעל לתפיסת האדם וליכולת הלשון להביעה, לפיכך  נתבקשה לשון אחרת, ביטוי הבא מעולם אחר שכולו קדושה. ביטוי כזה נמצא בדברי ההערצה וההקדשה של המלאכים והאופנים וחיות הקודש המלווים את ה': שני משפטים שנגלו לנביאים בעת הקדשתם. את המשפט הראשון השמיעו מלאכי עליון בחזון הקדשתו של הנביא ישעיהו. לאחר תיאור הפמליא של מעלה מספר הכתוב (ישעיהו  ו, ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", את הפסוק השני שמענו בחזון הקדשתו של יחזקאל (ג, יב) יחזקאל "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". ההכרזה המשולשת "קדוש קדוש קדוש" מפי המלאכים מציינת אפוא את הקדושה המוחלטת של הקב"ה ומהווה מרכז "הקדושה הנאמרת בתפילה, ובכך מדמה המתפלל עצמו למלאכי עליון ומתוך כך הוא מצהיר על מחויבותו לקדש את עצמו. אכן, הקדושה נאמרת ארבע פעמים ביום: בחזרת העמידה בתפילות שחרית ומנחה בציבור, וברצף  התפילה בברכת יוצר ובקדושה דסדרא.

תחושת השגב והרוממות באמירת הקדושה  הביאו פייטנים בכל הדורות לעטר את אמירת הקדושה הן זו שבתפילת העמידה והן זו שבברכת היוצר בפיוטים מיוחדים, שעיקר עניינם גדולת האל, עצמת הקדושה ותיאור פמליה של מעלה המקדישה את הבורא וכנגדם עם ישראל  "קבוצי מטה" המצטרפים אליהם ומקדישים  את ה' אלוהיהם.

הפיוט המובא בזה הוא פיוט אופן אשר ייעודו לעטר את קדושת היוצר לאחר ההכרזה "קדוש קדוש קדוש" ולקראת האמירה "והאופנים וחיות הקודש…"

 

               יוֹדְעֵי עֶרְכִּי/ יִרְאֵי ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים/ כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'

 

               יָהּ בְּרוֹם נִבְדַּל/  עַל כֹּל מִתְנַשֵּׂא

               בְּהוֹד וְלֹא יִדַּל / שָׁמָיו מְכַסֶּה

5            בְּעֹז וְלֹא יֶחְדַּל / אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה 

               וְעַתָּה יִגְדַּל  / כֹּחַ ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'

 

               צוּרוֹת אַרְבַּע/ בִּמְרוֹם מְעוֹנוֹ

               עֲלֵיהֶם קָבַע / כִּסֵּא מְכוֹנו

10           בִמְרוֹמוֹת שֶׁבַע /עוֹשֵׂי רְצוֹנו

               יְשִׂיחוּן בְּמַבָּע / בָּרוּךְ כְּבוֹד ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'

 

               חֲיָילֵי חַשְׁמַלִּים/ מְסַפְּרִים הוֹדוֹ

               וְכָל בְּנֵי אֵילִים/ הוֹגִים יִיחוּדוֹ

15           לָז לְלָז שוֹאֲלִים/ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ

               אָמְנָם גְּדוֹ[לִים] /מַעֲשֵׂה ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי

 

               קֹול מַאֲדִּירִים/ לְאָיוֹם וְנוֹרָא

               שְׁמוֹ מַאֲמִירִים/ בְּפַחַד וּמוֹרָא

20           מְחִשִׁים מְמַהֲרִים/ לְנֶאְזָר בִּגְבוּרָה

               אוֹמְרִים קָדוֹשׁ / קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ  ה'

               הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'

 

1. יודעי ערכי: ישראל שמכירים בחשיבותו, ערכו, של הקב"ה, על פי יח' כ, מד ועוד. יראי אל: ישראל. 2. היו… ה': על פי ויק' יט, א: כ, כו. 3. נבדל: מופרש וקדוש. 3­-4. על… בהוד: על פי דה"א כט, יא. ולא  ידל: לא יתמעט. שמיו מכסה: הקב"ה. על פי תה' קמז, ח. 5. אומר ועושה:  הקב"ה, על פי ברכת 'ברוך שאמר'. 6. ועתה… ה': על פי במד' יד, יז. 8. צורות ארבע: אלו חיות הקדש, על פי יח' א, ה ואילך. מעונו: משכנו של הקב"ה.  9. כסא מכונו: כסא כבודו של הקב"ה, על פי תה' פט, טו ועוד. 10. במרומות שבע: על פי בבלי חגיגה יב ע"ב  "…ריש לקיש אמר: שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות". עושי רצונו: כינוי המלאכים, על פי תה' קג, כא. 11. ברוך… ה':  על פי יח' ג, יב. 13. חיילי חשמלים: המלאכים, על פי יח' א,ד. הודו: של הקב"ה. 14. בני אלים: המלאכים, על פי  תה'  כט, א; פט, ז. הוגים: מלשון הגייה, דיבור. ייחודו: מוסב על הקב"ה. 15. איה… כבודו: מתוך קדושת הכתר בתפילת מוסף: 'משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו וגו'. 16. אמנם… ה': על פי תה' קיא, ב.  18. מאדירים: מהללים משבחים. לאיום ונורא: לקב"ה. 19. מאמירים: מרוממים. 20. לנאזר בגבורה: לכבוד הקב"ה, על פי תה' סה, ז.   

הפיוט המובא בזה על פי כתבי יד מן הגניזה, כפי שהעלתה תלמידתי איריס בלום כהנא בעבודת הדוקטורט שלה, הפיוט מיוחס מספק לרבי יצחק אבן גיאת על פי האקרוסטיכון "יצחק", מיקומו בין פיוטי ספרד וסגנון כתיבתו, אך אין לגביו  ייחוס מפורש.

קדושת היוצר, כמשתמע משמה, משולבת בתפילת יוצר, לאחר תיאור העולם המתחדש עם בוקר, זהרי החמה והמאורות, שנתן ה' לשמש את העולם, הם, בעצם הימצאם, מספרים גדולת ה' וגבורתו, נשמעים למרותו ומקבלים עליהם עולו. ובדומה לצבאות השמים, כך גם צבא מלאכי מרום משרתי עליון, אלה היצורים הנפלאים והנשגבים המתוארים כאן בגדולתם ובתפארתם: "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים" וכו'. מתוך תכונות נשגבות אלה הם "מקבלים עליהם עול מלכות שמים", והם "עושים באימה וביראה" רצון ה' יתברך. ומתוך עמידה זו הם אומרים קדושה, הפסוקים מישעיהו (ו, ג) ומיחזקאל ( ג, יב), ואילו הפסוק "שמע ישראל", הנאמר בקדושת מוסף נעדר מקדושה זו, שכן אין הוא עניין למלאכי מרום, ולא מצאנוהו נאמר בפי מלאכים.

הבולט בקדושה זו שהיא כולה תיאורית. היא מתארת את המלאכים ואת אמירת הקדושה בפיהם, ואינה קוראת לישראל לעשות כמותם. לפנינו אפוא "סיפור דברים", כלומר תיאור מעשה המלאכים – כך מקדישים מלאכי מרום, מה שאין כן בקדושת העמידה. שם אנו מוצאים הכרזה – אנו מקדישים את הקב"ה כשם שמקדישים המלאכים. וכיון שכך, אין מוסיפים על הפסוקים שמסרו לנו הנביאים מפי המלאכים.

יחד עם זה יש לזכור, כי גם תיאור המאורות שבראשית הברכה, וגם תיאור המלאכים ואמירת הקדושה שלהם, שניהם ללמד יצאו, לאמור – המצב טבעי הוא, כי כל הבריאה כולה תישמע לבוראה, תעריץ את בוראה ותספר גבורותיו, אם במילים ואם בעצם קיומה. אנו, בני האדם, אין לנו אלא ללמוד מן הטבע וממה שמעל לטבע, ולקבל עלינו עול מלכות שמים באהבה, ואף אם הדבר אינו נאמר במפורש בקדושת היוצר. את האמירה המפורשת וההשוואה של ישראל למלאכים  הביעו הפייטנים בפיוטי האופן ששילבו במקום זה.

האופן הוא פיוט שנועד לעטר את קדושת היוצר, שהיא אחת משלוש הקדושות שבתפילה, והן: קדושת העמידה, קדושה דסדרא וקדושת היוצר. מכאן ההשפעות מן הקדושה למרכיביה השונים על האופן.

על פי רוב האופן הוא בעל נושאים קבועים הצמודים לייעודו הליטורגי, סביב ענייני הקדושה, פמליה של מעלה, האופנים וחיות הקודש, הכרזת הקדושה המשולשת ברעש גדול, שירתם החופפת את שירת הפמליה של מטה, זו של כנסת ישראל (וזאת, כאמור, נטלו האופנים מקדושת העמידה), כאשר אווירת שגב וקדושה שזורה לאורך הפיוט כולו.

ריצ"ג  נטה חיבה מיוחדת לסוג פייטני זה. על חיבתו הרבה של ריצ"ג לפיוטי האופן אנו למדים הן מכמות האופנים שכתב: מעל שלושים אופנים, והן ממלאכת המחשבת שהושקעה בפיוטי האופן במורשתו.

פיוטי האופן לריצ"ג מציגים מגוון מרהיב ורחב של נושאים. פיוטים רבים שומרים על  הקשר לייעוד הליטורגי לעתים בצורה דומיננטית ומכריעה ולעתים ברמז קל, העולה מנושאים אחרים המפרנסים את הפיוט (כגון תיאור הבריאה, גדולת האל, שבחם של ישראל את הקב"ה, ענייני הגות, ובמקצת גם עניינים לאומיים). כיוון שהפייטן צריך לקשר את פיוטיו לתפילה, ופיוט האופן בא לשרת את קדושת היוצר, אין פיוט מפיוטי הסוג שאין בו קשר כלשהו אל הקדושה. יש שהנושא עולה מן הטורים האחרונים של הפיוט, יש שהוא משוקע לחלוטין בבית האחרון, ויש שהוא מרכזו ועיקרו של הפיוט.

הפיוט שלפנינו הוא מן הסוג האחרון, כלומר כל כולו עוסק בקדושת ה' כעניין לעצמו, ההכרזה בפי המלאכים והכרזת הקדושה בפי ישראל. יחד עם זה מעמיד הפיוט במרכזו  את הפתיחה של פרשת קדושים בשינוי קל "הֱיוּ קְדוֹשִׁים / כִּי קָדוֹשׁ / אֲנִי ה'", טור זה הופך למעין מוטו באשר הוא נקבע כרפרין לפיוט כולו, כלומר הטור שהקהל כולו חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת. העובדה שהרפרין והטור שלפניו חותמים בשם ה' הוסיפה בוודאי להתלהבות הקהל באמירת הרפרין, עוד זאת הטור המעין אזורי שלפני הרפרין הוא סיומת מקראית מתוך הקשרים בעלי משמעות. כך הטור השישי "ועתה יגדל כח ה'" (במדבר יד, יז) מתוך תפילת משה על ישראל לאחר חטא המרגלים, בעקבות הפסוק הזה באות יג מידות הרחמים של הקב"ה, ומשה נענה "סלחתי כדבריך". בטור 11, הפסוק החותם הוא "ברוך כבוד ה'" הוא הפסוק השני הבונה את הקדושה (יחזקאל  ג, יב). והמחרוזת האחרונה מסיימת בהכרזת הקדושה עצמה (ישעיהו ו, ג).

הפיוט פותח בפנייה כפולה לעם ישראל בכינויים "יודעי ערכי, יראי ה'", שכן ישראל  מכריזים על קדושתו של האל ובכך הם מבטאים יחס של יראה, הערכה והערצה. הדובר מדגיש כי לא די בזה והוא קורא להם "היו קדושים". אף על פי שאין ציון לכך בכתבי היד, יש לשער שהפיוט  מיועד לתפילת שחרית של שבת שבה קראו את פרשת קדושים. חיבור הפיוט לפרשה דורש מן המתפללים לממש את ציווי הקדושה על כל משמעיו העולים מן המצוות הרבות והמרכזיות  של פרשתנו, וכפי שלימדנו רש"י על פי המדרש "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה", ועוד אמרו "עשרת הדיברות כלולים בה" (ויקרא רבה כד, ה). כוחה של הפרשה משתלב בפיוט עם עצמת הקדושה וההקדשה ובעיקר עם הדרישה "קדושים תהיו – היו קדושים".

 

       

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך (קדושים יט , יז- ח"י)

איך ניתן לתקן את מלחמות האחים – המרחפות מעלינו.

מלחמות שבעבר – פירקו את המדינה, וגרמו לחורבן.

כמו:

מלחמת ירבעם בן נבט ורחבעם בן שלמה – בגלל כבוד,

מלחמה שגרמה – לפילוג עם ישראל לשתי ממלכות,

וחורבן בית המקדש הראשון – בשלב יותר מאוחר.

 

מלחמת האחים: יוחנן הורקנוס ויהודה אריסטובלוס – בגלל כבוד,

 שגרמה לשלטון הרומאים – שאח"כ החריב את המקדש השני.

 

המסר:

מלחמת האגו והכבוד של המנהיגים – מובילה למלחמה.

וזה על חשבון העם שברובו בסדר גמור – כמו בימים אלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

א. "לא תשנא את אחיך בלבבך.

ב. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא.

ג. "לא תקום ולא תיטור את בני עמך.

 

ד. ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה" (ויקרא יט חי).

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

                     בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" – נשמות עם ישראל,

קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

 

רבנו-אור-החיים-הק': המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'. ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

 

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

 

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא:

האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה,

ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

 

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים:

רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי,

 רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע,

כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו).

רבי יהושע בן פרחיה מלמד אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפס' "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים, מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

 

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו-אור-החיים-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם, "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.הסבר הפס' לדעת רבנו כך:

 "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו.

 "לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו.

"לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלאווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

 

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

 

בשלב שלישי, הקב"ה ידאג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ויעבור גם על "ולא תשקרו".

 

בשלב רביעי, יהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור, בבחינת "אמת מארץ תצמח – וצדק משמים נשקף" (תהלים פה יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר – שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפס'} 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

 

מו"ר אבי ע"ה – הרה"צ יוסף אסולין בר עליה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו  ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי בפני בית הדין השרעי, על כך שחייב לו כסף. הערבי טען שהוא פרע את חובו.

השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים.

במסגד, הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת חייב", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה קצרה, הערבי הודה שאכן לא פרע את חובו, וחויב לשלם את החוב, בתוספת קנס.

 

ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויקרא יט, יא).

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק – גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק".

 בהמשך הוא כותב, שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, פרט לשקר. כל זאת, עקב המיאוס הרב הטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק גם מאבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן:

ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו.

על כזה מצב יכול האדם לחשוב שאין זה שקר, כיוון שלא יצאה מילת שקר מפי נוות ביתו. האם זו דעת חז"ל?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה דנן, על הלווה להישבע על כך שהחזיר את החוב. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, וחזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו.

המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה להישבע על שקר, זרק את המקל על הרצפה בחוזקה, דבר שגרם למטבעות שהוסתרו בו להתגלגל על רצפת בית הדין. מה רבה ההפתעה והבושה, כאשר התברר שסך המטבעות שווה לחוב.

 

מסקנת הגמרא: שבועתו שבועת שקר, כיוון שהנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו,

 אלא גם בכוונתם האמתית, ובמקרה דינן יאמר: זה היה "אחד בפה ואחד בלב".

המסר האמוני מהסיפורים הנ"ל: אסור להשתמש גם באמת – כדי להונות ולרמות אנשים אחרים.

 

"איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו,

אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע אין הקבלה תחבירית בין הנושא לנשוא בפס': "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין "תיראו" ברבים?

תשובה: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

 

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

 

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו-אור-החיים-הק').

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

אתה, את, אני – כל אחד מאתנו יכול להיות קדוש.

איך עושים זאת? על כך, במאמר שלפניך.

 

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט, ב).

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל,

מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, ויקרא י"ט, ב).

 

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות. מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

 

המגוון הרחב של המצוות בפרשה:

 

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, יושר במסחר, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצות עשה לדעת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל הורים וכו'.

 

הפרשה פותחת בקדושה, וחותמת בקדושה. היא פותחת ב"קדושים תהיו", וחותמת ב"והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו).

לפני קבלת התורה, הקב"ה אומר לעמ"י: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

 

הביטוי "קדוש" מלווה אותנו בברכות – "אשר קדשנו במצוותיו", וכן בקדושה בתפילה בה אנו מקדשים את הקב"ה, 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים. וכדברי קדשו: "ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל, לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "אל כל עדת בני ישראל – טעם אומרו 'אל כל'. אמרו חז"ל בתורת כהנים: 'לפי שפרשה זו רוב גופי תורה תלויים בה, נאמרה בהקהל" (ויק"ר כד, ה).

 

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה 'בהקהל', מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילים: "אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני יהוה אלהיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי יהה אלהיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה" כדברי קדשו. החידוש פה, שמשה רבנו לימד גם את הנשים והטף.

במקומות בהם נאמר "דבר אל בני ישראל", בלי המילה "עדת", משה לימד תחילה את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד מפי משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

 

רבנו מביא את דברי הרא"ם האומר: "אבל שאר הפרשות אע"פ שנאמרו לכל ישראל, ע"פ ברייתא השנויה בעירובין (נ"ד ע"ב), ומייתי לה רש"י ז"ל סוף פרשת 'כי תישא', מכל מקום לא היו כולם יחד בהקהל אחד… אבל כאן שלא נאמר 'דבר אל בני ישראל', כשאר הפרשות, אלא 'דבר אל כל עדת בני ישראל' – למדנו שהיו כולם בהקהל לפניו, ואז נאמרה להם" (הרא"ם ויקרא יט ב).

 

לדעת רבנו-אור-החיים-הק', גם פה נכנסו לפי הסדר הנ"ל כמוזכר בגמרא עירובין (נד ע"ב),

אלא שבכניסה האחרונה בה נכנסו האנשים, הצטרפו אליהם גם הנשים והטף.

 וכדברי קדשו: "אכן הנכון בעיני הוא, כי בסדר הראשון לא היה מדבר משה אלא לאנשים,

וכאן ציוה ה' שידבר לכל עדת ישראל – אנשים ונשים וטף, כסדר שהיו מקובצים במתן תורה".

 

קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 

 מיהו אדם קדוש?

האם התואר 'אדם קדוש', מתאים רק ליחידי סגולה מבני עליה?

 

אנו מרבים להשתמש במילה "קדוש", והדוגמאות הן רבות: בברכות השונות, מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. בתפילת שבת וחג: "קדשנו במצוותיך". הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני (שמות יט, ו), והרשימה ארוכה.

 

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

 

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים, כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

 

בדרך כלל, בכל מקום בו ציוותה התורה להתקדש, היא גם מציינת במה. כדוגמא, בסוף פרשת שמיני, התורה אומרת "והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני – ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ... והייתם קדושים כי קדוש אני" (ויקרא יא, מד- מה). כלומר, נתקדש בכך שלא נטמא את נפשנו בשקצים ורמשים.

בתחילת פרשתנו, התורה פותחת בכותרת: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם", ואינה מציינת במה עלינו להתקדש, והשאלה מדוע?

 

הרמב"ם אינו מונה "קדושים תהיו" בין תרי"ג מצוות. הוא כותב בספר המצוות: "וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו 'קדושים תהיו' מצוה מכלל מצוות 'עשה', ולא ידעו ש"קדושים תהיו", וכן 'והתקדשתם והייתם קדושים' (ויקרא כ, ז) הם ציוויים לקיים כל התורה".

 

לפי הרמב"ם יוצא, ש'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

 

 

ישנם שני סוגי קדושה:

הסוג הראשון, מדבר על הצורך להתקדש, בכך שנהיה מובדלים מן העמים, וכן שנישמר ממאכלות אסורות וכו'.

הסוג השני של הקדושה, מופיע בראש פרשתנו, והוא פונה לאדם כלפי עצמו. עליו לעלות ולהתעלות במעלות הקדושה. (מכתבי הרה"צ ר' יוסף צדוק זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרה"ג שמעון בעדני – ר"י "פורת יוסף" {בה זכיתי ללמוד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' החותם את הפרשה: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני יהוה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו): "והוא אומרו והייתם לי קדושים – שתהיו פרושים לי לשם מצותי, ולא לצד תיעוב הנאסר. ולזה סמך מאמר זה להבדלת בהמה וחיה, לרמוז למה שכתבנו…".

רבנו רואה בפס' הנ"ל, סגירת מעגל עם הפס' הראשון בתחילת הפרשה "קדושים תהיו". הציווי הוא שנפרוש מהעבירות ונקיים את המצוות, בגלל שה' ציווה, והתורה מביאה כדוגמא את איסור אכילת בהמות טמאות.

יוצא שהביטוי "קדושים תהיו" בתחילת הפרשה, מהווה כותרת לדרך בה יש לקיים את המצוות – בגלל שה' ציוה.

רבנו מביא את דברי רבי אלעזר בן עזריה האומר: "מנין שלא יאמר אדם אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר… אבל אפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך. תלמוד לומר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ כו). נמצא פורש  מן העבירה, ומקבל עליו עול מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י כב).

 

מילת השייכות "לי" המופיעה בפס' פעמיים, מבטאת את הקשר בינינו לקב"ה. כלומר, הקב"ה מזמין אותנו להתקשר אתו ע"י קיום מצוותיו, כדברי מדרש תנחומא: "קדושים תהיו: משל למלך שקידש אישה. אמר לה: הואיל והתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך. למה? שאת אשתי.

הנמשל: הקב"ה קידש אותנו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), לכן אנו שלו, וצריכים להתקדש ע"י שמירת מצוותיו, מתוך זה שהוא ציוה, ולא בגלל רצוננו.

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן להבין מדוע חלק גדול מהמצוות, נחתם בביטויים "אני יהוה", או "אני יהוה אלהיכם".

א.  "אני יהוה": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם חלק מהמצוות. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 

 ב. "אני יהוה אלהיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיויתי יהוה לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו, ועקב כך נזכה לכוון את צעדינו בבחינת "מיהוה מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

 

הרמב"ן טבע את המונח "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה.

בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו: "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל, ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס… ברשות התורה. לפיכך, בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין במיעוטו… וגם ישמור פיו…".

 

פועל יוצא מדברי הרמב"ן: למרות כל המצוות מהתורה ומדרבנן, ישנם עדיין איסורים, שאינם כלולים בתורה ובדברי חכמים, לכן היה צורך בציווי "קדושים תהיו", שלא יהיה האדם נבל ברשות התורה, כאשר הגורם המרכזי הוא היותו "בעל תאווה" כדברי קודשו. כלומר, עלינו לשמור גם על רוח הדברים.

 

"ואהבת לרעך כמוך" – קיים ניגוד בין אהבה לתאווה.

אהבה – מבטאת נכונות להעניק לזולת, כגון "ואהבת לרעך כמוך" שם מסביר הרמב"ן: "יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו" (ויקרא יט, יח). דוגמא: אדם אוהב את בנו –  הוא מעניק לו מכל טוב, ויטרח למענו.

 

החזקוני: "ואהבת לרעך. פירוש: ואהבת לעשות לו טוב. כמו שאתה אוהב שיעשה הוא לך".

 

תאווה – סיפוק צרכיו האישיים. "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה… ויאמרו מי יכילנו בשר" (במ' יא, ד-ה)

חמדה – מקבילה לתאווה. לכן התורה מצווה "לא תחמוד אשת רעך", היות והוא אינו רוצה בטובתה, אלא בסיפוק צרכיו

 

המדרש: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם שנשמר מלעבור עריות, זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' טוען שמצוה זו, יוכל כל אדם לקיים.

 

וכדברי קדשו:

"ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל,

לומר כי מצוה זו 'קדושים תהיו' – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו, קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו".

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה, "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך, מסביר רבנו: "כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך – הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה: 'מה לתבן = המסמל בני אדם, ו'לבר' = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפס' 'ואתם הדבקים ביהוה אלהיכם…".

 

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל להרהר בכך, יהיה מותר חלילה. וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה".

בהמשך, רבנו טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו-אור-החיים-הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני יהוה אלהיכם".

וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי…

{אבל} אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: כדי שהקב"ה ימנע מכוחות הטומאה להתקרב אלינו, עלינו לדאוג לשמירת עיניים וקדושת הברית, ובפרט בדורנו המרושת והשטוף בכלי משחית למכביר.

"אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים. לכן, שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא".

תרגום:  בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב).

 

להלן עוד ביטויים מהזהר הק' בנושא שמירת ברית קודש:

 

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

 

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב"ה בשאר המצוות.

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב"ה לחדש את העולם.

 

פועל יוצא מדברי רש"י, רמב"ם, רמב"ן ורבנו-אוה"ח-הק':

על האדם לשלוט ביצריו בכל תחום, ולהתקדש ע"י קיום מצוות ה', בגלל שה' ציוה.

 

הרמב"ם: 'קדושים תהיו' – בא ללמדנו שקיום מצוות התורה – מקדש אותנו.

בסוף פרשת 'אחרי מות' התורה מדברת על יצר העריות, ותחילת פרשתנו על 'קדושים תהיו'.

רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' לומדים על דרך הסמיכות, שיש להתקדש בנושא עריות.

הרמב"ן לומד מפה, שאל לו לאדם לטבוע בעולם החומר, ועליו לקדש את עצמו במותר לו,

ובכך לא יהיה 'נבל ברשות התורה'.

 

"אחרי מות – קדושים אמור",

 או, "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

 

א. "אחרי מות – קדושים אמור": רצף שלוש הפרשות הנ"ל המבורכות  ב-142 מצוות, יצר את הביטוי המפורסם "אחרי מות קדושים אמור". אחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש, בבחינת: "אחרי מות קדושים – אמור". הסיבה המרכזית לכך היא: אחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את כל האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, למצוא את הדברים החיוביים, מתוך המכלול השלם באדם.

ב. "אחרי מות קדושים – אמור בהר" – ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: 'אחרי מות' אנשים 'קדושים', אמור בשבחם 'בהר סיני'. כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר  על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה, ולהימנע מאמירת שבחים שלא היו ולא נבראו.

 

ארבעת החכמים

שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

 

לצערנו, חלוקת התואר "קדוש", ניתנת לכל דיכפין. לכן, מן הראוי שנקדיש מלים ספורות על אותם ארבעת החכמים שזכו לתואר קדוש ביושר רב:

 

א. רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש:

 רבי יהודה הנשיא המכונה גם "רבי" או רבנו הק', ערך את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, המהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, והבסיס להלכה עד ימינו. הוא זכה לכך שאליהו הנביא יתגלה אליו וילמד אתו תורה.

הוא היה ידוע ומפורסם בקדושתו היתירה, עד "שמעולם לא הכניס ידו מתחת לאבנטו" כדברי חז"ל, היות והיה גלגולו של יעקב אבינו שנטר את הברית במשך 84 שנים, עד לנישואיו.

 

ב. רבנו יצחק לוריא אשכנזי – רבנו האר"י הקדוש:

רבנו האריז"ל סלל את הדרך להבנת סודות הזהר, כפי שכתב בשמו, תלמידו המובהק רבנו חיים ויטל בספריו הקדושים,  ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת.

הוא היה ידוע בקדושתו היתירה הבאה לידי ביטוי בלימוד תורה וקיום מצוותיה ע"פ שמות הקודש, טהרה במקווה גם בימים הקפואים של צפת. הוא זכה לראיה רוחנית גבוהה, כך שיכל לראות אותיות ג.ז.ל על מצחו של רבי אברהם גלאנטי מגדולי חכמי צפת, שביקש תיקון לנפשו, ואכן זה תוקן. הוא נפטר בגיל 38 בלבד.

 

ג. רבי ישעיה הורוויץ, המכונה "השל"ה הקדוש".

רבנו חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפס': "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, והבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים".

המשך הפס' הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', הקב"ה יענה למשאלותיו.

 

ד. רבנו-חיים-בן-עטר המכונה בפי כל "אור-החיים הקדוש", על שם פירושו המפורסם לתורה:

 הקדושה מאירה מתוך פירושו לתורה "אור החיים" הנלמד מתוך קדושה ע"י עמ"י בכלל, וחסידים בפרט.

 דוגמאות: על הפס' "קדושים תהיו" כותב רבנו: "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע… אם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה". בפרשת אחרי מות (יח, ד) כותב רבנו: "אין חפץ לה' בהם – אלא במצוה הנעשית בקדושה".

בעל ה"דברי חיים" כתב על תורת רבנו: "ולכן בעל האור-החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ק"ה). לאחרונה, התגלה המקוה בו נהג רבנו לטבול. המקוה הוקם בישיבתו "מדרש כנסת ישראל" ברח' אור החיים ברובע היהודי בירושלים. הוא נהג לטבול גם אחרי "קטנים".

 

בנוסף לפירושו "אור החיים", הוא כתב "חפץ ה'" על מס' מסכתות בתלמוד, "פרי תאר" על שו"ע יו"ד, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" אותו כתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה והמועדים.

רבנו זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים בה את ישיבת "מדרש כנסת ישראל", ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל.

 עד אז, הייתה בעיקר עליית יחידים, כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות" כדברי רש"י: השבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה" (כתובות קיא ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עושה חשבון ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (במאמרנו לפר' צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז").

בעקבות עליית רבנו לארץ, החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכך החל הישוב היהודי בארץ להתפתח.

ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו, כספר יסוד לתורת החסידות. כ"כ בא"י.

 

הפירוש "אור החיים" לתורה, הוא אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה.

רבנו 'באבא סאלי' ע"ה, למד את פירושו בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר כמו: "אור יקר", "ישמח משה", "ילקוט אור החיים המבואר", "אור החיים המבואר – עוז והדר, "אור החיים – אור לעיניים", "פירוש אור החיים – מוסד הרב קוק", אור החיים היומי, ובעזהי"ת הספר שלי – "להתהלך באור החיים" וכו'.

במוקדים רבים מתקיימים שיעורים בתורת רבנו-אור-החיים-הק'. דרשנים באשר הם, לא פוסחים על פירושיו הנפלאים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מפורסם כמלוב"ן,

ורבים וטובים נושעו על ידו בחייו, ועוד יותר אחרי מותו.

את ציונו הק' בהר הזיתים, פוקדים מידי יום ביומו רבים וטובים,

ועשרות חסידים מסיימים לידו את התהילים מידי יום.

ביום ההילולא ב-ט"ו בתמוז – פוקדים את ציונו הק' עשרות אלפים מעמ"י.

זה לי עשרות בשנים שאני פוקד את ציונו הק' בערבי ר"ח,

וכמעט ולא קרה שאין מתפללים בציון הק'.

 

"אור זרוע לצדיק"

למידת  אהבת עם ישראל,

 של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה,

בעקבות מצות "ואהבת לרעך כמוך" בפרשתנו.

 

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אזי כל ברכותיך יתקיימו".

 

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו.

אחרי מלחמת העצמאות, הישיבה עברה לשכונת גאולה בירושלים, וחכם בן ציון ע"ה, שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של ראש הישיבה הרה"ג חכם יהודה צדקה ע"ה.

על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת: "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם  חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד.

כאשר האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפס': "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

 

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ד' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך שרביטו, כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך הארת פנים, כאילו הוא הראשון המתברך אצלו.

 

באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, ביקש רבנו מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב, ואברך אותם אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו".

 

סיפר לי חבר שאשתו הפילה מספר פעמים, וניגש לרב בן ציון כדי להתברך.

באותה עת, הרב בן ציון היה מרותק לכיסא גלגלים.

החבר שטח את בקשתו, והרב רק הסתכל עליו, והנהן בראשו, ולא אמר מילה.

האישה נפקדה במזל טוב, והוולד יצא לאוויר העולם בריא.

 

אמר רבי יהושע בן לוי:

"בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו,

. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם,

 שנאמר: "זבחי אלהים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט).

ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת,

 שנאמר :"לב נשבר ונדכה – אלהים לא תבזה" (סנהדרין מג ע"ב).

 

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקוימו בו דברי חז"ל:

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה והנהגתו בענווה.

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.יגאל בן מיכל בן חיים ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 שלום בן עישה.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאה שניה לספרי "להתהלך באור החיים".

ברכה והצלחה לספרי החדש העומד לצאת לאור "להתהלך באור הגאולה.

 

 

 

 

"זה היום עשה ה' – נגילה ונשמחה – בו" (תהלים קיח, כד).

             "בו – ביומא. בו – בקב"ה" (זהר, ג, קה ע"א) .

השמחה ביום העצמאות נובעת מתוך השמחה בקב"ה, שזיכה אותנו ביום הק' הזה,

ועל כן "נגילה ונשמחה בו" – ע"י הודיה לקב"ה – בשירה ובסעודת מצוה,

כפי שעושים אנו בפורים ובחנוכה שאינם מופיעים בתורה, אבל נקבעו ע"י חז"ל.

 

הקב"ה מזכה אותנו לחגוג את העצמאות ה- ע"ו{76} למדינת ישראל,

בזכות לומדי התורה הרבים – ספרא, ובזכות חיילי צ.ה.ל – סייפא.  

ולצערנו, גם בזכות – 25,040 חללי צה"ל – שמסרו נפשם על קידוש ה'.

במלחמת "שמחת תורה תשפ"ד" – נהרגו 839 אזרחים

 ו- 629 מכוחות הביטחון, ומעל 20,000 פצועים, ו-134 חטופים.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"יקר בעיני ה' – המותה לחסידיו" (תהלים קט"ז, ט"ז)

בן עזאי: יקר – מלשון יקר וגדולה, לה זוכים בעולמות העליונים,

כל החיילים שנהרגו על קידוש ה' וקדושת הארץ – נ"ע.

 

על הרוגי מלכות בהם נכללים  חללי צ.ה.ל, וכל אלה שנהרגו בגלל שהם יהודים,

 נאמר בגמרא: "ושמעתי שהיו אומרים:

 הרוגי מלכות – אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם"

 (בבא בתרא י ע"ב. פסחים נ ע"א).

 

לכן עלינו לחוג את העצמאות, ולהתפלל לבורא עולם,

שישיב את  השבויים בריאים ושלמים, וימגר את כוחות הרשע העמלקים

ויגאל אותנו בחסד וברחמים.

 

 

"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בהשכמת הבוקר…

וראו איילת השחר שבקע אורה.  

אמר רבי חייא רבא… כך היא גאולתם של ישראל:

בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

מה הטעם? "כי אשב בחושך, ה' אור לי".

 

 

כמו בנס פורים: תחילה "מרדכי יושב בשער המלך".

 אח"כ "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות".

בסוף, "ליהודים הייתה אורה ושמחה, וששון ויקר" (ירושלמי ברכות, פ' א).

 

 

 

 

 

אמירת הלל ביום העצמאות –

 לאור החלטות מועצת הרבנות הראשית.

 

 

א. לאחר קום המדינה, הוחלט ע"י הרבנות הראשית בראשותם של הרבנים הגאונים:

 הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, לומר חצי הלל ללא ברכה. תש"י 1950

 

ב.  אחרי מלחמת ששת הימים (67),ושחרור ירושלים, הוחלט ע"י הרבנות הראשית בראשותם של:

הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן ע"ה לומר הלל שלם עם ברכה ביום שחרור ואיחוד ירושלים.

 

ג.  ביום כ"ה בניסן תשל"ד (74), אחרי הישועה והניצחון במלחמת יום הכיפורים, הוחלט ע"י מועצת הרבנות הראשית בראשותם של מרן עובדיה יוסף ע"ה והרב שלמה גורן ע"ה לומר הלל שלם עם ברכה ביום העצמאות. הרב עובדיה לא השתתף בישיבה, אבל ההחלטה התקבלה ברוב קולות חברי המועצה.

במרוקו ותוניס,  אמרו הלל עם ברכה מתוך שמחה.

 

הרה"ג שלום משאש ע"ה: "חייבים להודות ולהלל למי שעשה לנו את כל הניסים הללו, ומי הוא זה ואיזהו שיכול לבטל מנהג זה {אמירת הלל}, ולהיות כפוי טובה לקב"ה". (מתוך ההסכמה ל-בית מנוחה). בארץ פסק שכל אחד ינהג לפי מקומו (הרב שלום משאש ע"ה. שמש ומגן ח"ג סג, סו).

 

חשיבות הקמת מדינת ישראל – וחובת התודה לבורא עולם

 

 

 

קידוש ה' – בהקמת מדינת ישראל,

בניגוד לחילול ה' – בגלות בת 2000 שנה.

 

 

א.  מצות ישוב ארץ ישראל:

"והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג נג).

רמב"ן: "מצות עשה שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה".

 

ב.  קיבוץ גלויות בארץ – גורם לקידוש ה'.

"כה אמר ה': לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חיללתם בגויים… ולקחתי אתכם מן הגוים… והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו).

 

ג. מקלט מדיני לכל יהודי בעולם, הרוצה לעלות לארץ מתוקף חוק השבות.

 

ד. דם יהודי אינו הפקר. בגולה נרצחו יהודים על ימין ועל שמאל, ושישה מיליוני יהודים בשואה יוכיחו.

ה. ביטול ג' השבועות שלא אפשרו לעלות לארץ, היות וקיבלנו אישור הגוים בוועידת סאן רמו ובאו"ם.

ו.  פריחת עולם התורה שלא היה כדוגמתו בהיסטויה היהודית מאז ימי דוד ושלמה

 

ז. קיום מצות התלויות בארץ.

 

ח. פריחה כלכלית וביטחונית לאור חזון הנביאים

 

ט. ריסוק האידאולוגיה הנוצרית שדגלה בכך שהקב"ה זרק אותנו כביכול בגלל חטאינו, והם מחילפים אותנו.

 

י. הצלה מהתבוללות. בארה"ב – שיעור ההתבוללות עולה מעל 50%, ובאירופה מעל ל- 80%

 

 

 

אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

בעניין אופי ההודיה לבורא עולם – על נס הקמת המדינה, 

כל אחד ינהג כדברי רבותיו – מבלי לפסול אחרים!!!!

 

 

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחים ועלובים {צנועים} היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם" (עירובין יג ע"ב).

 

 "אלו ואלו – דברי אלוקים חיים".

המסר החשוב של בית הלל הוא: רק כאשר דברי הלכה עומדים אלו ליד אלו בכבוד הדדי, הם נקראים =  דברי אלוקים חיים. ובפרט כיום שלא זכינו עדיין ל"בת קול" שתקבע הלכה. לכן, גם בנושא אופי ההודיה לה' ביום העצמאות, מן הראוי שכל קהילה באשר הוא, תכבד את מנהגי רעותה, ובפרט בנושא בו החליטה מועצת הרבנות הראשית ברוב דעות

 

הרה"ג אברהם מימון ע"ה רב ק'ק "לב חנון"

בהר חומה שבירושלים, כותב בהרחבה על נושא אמירת הלל ביום העצמאות בשו"ת "לב חנון" (חלק ב' סימן מב),  

 

וכך מסכם את פסיקתו:

 

"כל אחד ינהג איך שדעת רבותיו נוטה. ובוודאי אם ינהג כך וכל כוונתו לשם שמים, אין ספק שגם מעשיו רצויים מכיוון שעשה ע"פ התורה אשר הורוהו רבותיו. והעיקר הגדול הוא שלא לבוא לריב או להשמיץ ולדבר לשון הרע על אלה שלא נוהגים לפי הנהגתו".

 

אכן, זוהי דוגמא לרב דגול ועניו ההולך בדרכם של בית הלל, דבר המסביר מדוע דבריו ואמריו נשמעים ומופנמים בקרב קהילת צאן מרעיתו.

 

 

"ואהבת לרעך כמוך" – בזכותה, נזכה לזרז את גאולה.

 

 

הימים שבין פסח לשבועות – ימי ספירת העומר, הפכו בנ"י לאחר יציאתם ממצרים מאנשים בודדים וכל משפחה לעצמה כפי שהיה במצרים כאשר כל משפחה הסתגרה בביתה בליל טו בניסן והקריבה את קרבן פסח ככתוב: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" –  והפכו לעם אחד מאוחד המיוחד בתורתו במעמד הר סיני – "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י).

בימים הללו התרחשו לאורך ההיסטוריה רבת השנים, אורות וצללים בקרב עם ישראל.

הצל הכבד של מות  24,000 תלמידי רבי עקיבא ממשיך ללוות אותנו, ולכן נוהגים בהם מנהגי אבלות עד ימינו. הגמרא (יבמות סב ע"ב) אומרת לנו: "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולם מתו בפרק אחד – מפני שלא נהגו כבוד זה לזה,

והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה"… וכולם מתו מיתה רעה = אשכרה". רבי מאיר בעל הנס אכן יישם את דברי רבו בכלל: "לעולם, אתם נקראים בנים" (קידושין לו ע"א).

 

רב שרירא גאון כותב באיגרתו המפורסמת שהיה זה "שמדא". כלומר, הם נהרגו בגלל גזירת השלטונות הרומיים שדיכאו באכזריות את מרד בר כוכבא בו השתתפו כלוחמים. כידוע, רבי עקיבא תמך במרד בר כוכבא, ואף ראה בבר כוכבא משיח, ע"פ עדותו של רבי שמעון תלמידו. יוצא שבכל יום נהרגו מאות תלמידי חכמים, והכל בגלל "שלא נהגו כבוד זה לזה" כדברי הגמרא. גם הביטוי של הגמרא "זוגים" משקף את הבעיה שהם נהגו כבוד אחד עם בן זוגו בלבד, ולא עם בשאר

לפי פירוש אחר, למרות שכל אחד אמור לנהוג כבוד כלפי בן זוגו, הוא לא נהג כך.

 

חבל מאוד שגם כיום "בשם התורה" בבחינת "ותשחת הארץ לפני {בשם} האלוקים", ישנם רבים הממשיכים בהתבדלות ובהתנגחות, וכאן המקום להזכיר את ספרו "אם הבנים שמחה" של הרה"ג יששכר שלמה טייכטל הי"ד שנהרג בשואה. בספר הוא מנתח את סיבת צרות הגלות והשואה, בגלל שלא רצו לעלות לארץ ישראל, והתבדלו מגדולי מבשרי הציונות האמונית והדתית כמו הרבנים הגאונים הרב יהודה אלקלעי והרב צבי קלישר, שאף פרסמו ספרים רבים בנושא.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך… ונתן טעם לדבר "אני ה'". פירוש,

 על דרך אומרו שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך" (ויקרא יט, יח).

 

 

בית המקדש השני

נחרב בגלל שנאת חינם,

ויבנה בזכות אהבת חינם.

 

 

השפת אמת (תרמ"ג)  כותב:

פרשת קדושים נאמרה בהקהל

 "רק כשהם באחדות אחת, לכן רוב דיני פרשה זו הם בין אדם לחברו, ובמרכזם

"ואהבת לרעך כמוך – אני ה'"…".

 

 

 

 

"ביום ההוא – אצמיח קרן לבית ישראל…"

(יחזקאל כט, כא. הפס' החותם את הפטרת "וארא" – בה החלה גאולת עמ"י ממצרים).

 

"מצמיח קרן ישועה".

רבנו-אור-החיים-הק' עבר בדרכו לירושלים דרך אלג'יר, שם זיכו אותו הרבנים הגאונים

יהודה עייאש ויצחק שורקי ע"ה, בהסכמה לספרו "אור החיים" וכך כתבו:
 "החותמים לכבוד התורה – יום ד',

 

חמשה ימים לחודש אייר שנת אצמי"ח קר"ן = {תצ"ט} לבית ישראל"{תצ"ט = 1739}.

אכן, הקב"ה השרה עליהם רוח קודשו – לרמוז לדורנו את נבואת הגאולה

 ב- ה' אייר הקמת המדינה (יחזקאל כט, כא):

"ביום ההוא, אצמיח קרן לבית ישראל" – יום ה' אייר, בו נהלל ל-"מצמיח קרן ישועה".

(ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים" כרך א' עמ' 273 פרשת 'וארא')

 

 

"בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים" (תהילים קכו, א).

 

שני האורות המרכזיים  בימי הספירה:

יום העצמאות – ה' אייר. ואיחוד ירושלים – כ"ח אייר.

 

על שני הימים: ה' אייר = כ לעומר ו- כח אייר = מ"ג לעומר, אומר הגר"א (מדרש שלמה פ' ז עמ' נב"):

ימי העומר הם הימים המסוגלים ביותר להתעלות בקדושה, לעומת זאת הם רגישים להתדבקות הקליפה…

זולת שני הימים הנ"ל – שאין הקליפה יכולה לשלוט.

 

שיבת ציון כחלום – החלום ופשרו.

 

 

רבנו אברהם אבן עזרא:

"בשוב ה' שבותם, כן יאמר ישראל: אין אדם רואה בהקיץ הפלא הזה, רק בחלום". כלומר, התרחשות הגאולה היא כמו חלום.

זוכר בערגה את מו"ר אבי  הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה שהשתטח ונישק את רגבי ארץ הקודש בהגיענו לטבריה ביום פסח שני – יום ההילולא של רבי מאיר.

רבנו המאירי: "שלא נתייאש מן הגאולה, אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד, ואמר שבעודנו בגלות – אנחנו כחולמים עניין הגאולה". כלומר, מרוב השתוקקותנו לגאולה, אנחנו חולמים עליה. בגלויות הרבות תמיד אמרו: "לשנה הבאה בירושלים".

 

רבנו הרד"ק: "כחלום יעוף יהיה בעינינו צרת הגלות, מרוב השמחה שתהיה לנו בשובנו לארצנו". צרות הגלות נראות לנו כחלום. וכאדם שבילה נעוריו בגלות, מודה לה' שזיכה אותנו לחונן את עפר ארץ ישראל בבחינת "ואת עפרה יחוננו", ושכחנו מצרות הגלות.

 

 

 

"הודו לה' כי טוב… 

יאמרו {בעתיד} גאולי ה' אשר גאלם מיד צר…" (תהילים קז).

 

את המזמור הנ"ל שרנו בפסח,

ונזכה לשיר אותו ביום העצמאות הבעל"ט, ובגאולה הקרובה.

הביטוי "יאמרו" נאמר בלשון עתיד,

דבר הרומז להבטחת הקב"ה לנביא יחזקאל בשנת {586 לפנה"ס}:

"ולקחתי אתכם מן הגויים / וקבצתי אתכם מכל הארצות /

 והבאתי אתכם אל אדמתכם / וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם /

 ומכל גילוליכם אטהר אתכם" (יחז' לו כד- כה).

"וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם, אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה"  (יחזקאל לט, כט)

"ולא אסתיר" = {בגימטריה} = 708 = תש"ח = הקמת המדינה.

 

הקשר הפנימי בין חג הפסח ליום העצמאות.

 

 

טור או"ח (סימן תכח סעיף ג) מסביר את סימני החלת המועדים במהלך השנה על פי א"ת ב"ש בין ימי הפסח לשאר החגים. כלומר, מצליבים בין האות של כל אחד מימי הפסח, לאותיות הפותחות את שאר החגים.

להלן הפירוט:

א"ת: א – יום א של פסח, יחול  ת–שעה באב.

ב"ש: ב – יום ב של פסח יחול ש–שבועות.

ג"ר: ג – יום ג של פסח יחול לעולם – ר-אש השנה.

ד"ק: ד – של פסח תחול ק-ריאת התורה בשמחת תורה

ה"ץ: ה – של פסח יחול צ-ום כיפור.

ו"ף: יום שישי של פסח יחול פ-ורים שעבר".

 

קשר בין נסי פסח ונסי פורים. שלושת ימי צום אסתר, היו בפסח: יד, טו, טז בניסן.

 

הטור אינו מזכיר את הצמד הבא: ז – ע. שיזווג את היום השביעי של פסח לחג אחר, כפי שנעשה קודם לימי הפסח הקודמים.

גם לצמד ז"ע, מצאו חכמי דורנו פתרון: ז – יום שביעי של פסח, יחול לעולם יום ע–צמאות, וכן ט"ו באב – יום האחדות בין חלקי בני ישראל, ובינם לקב"ה.

 

בנוסף להתאמה בין שני הימים הנ"ל – שביעי של פסח ויום העצמאות, קיימת גם התאמה פנימית רעיונית כפי שיוסבר להלן בדברי הרב קוק.

 

הרה"ג אליהו אריאל אדרי – אב בית דין מקודש, ורב שכונת "חומת שמואל" בירושלים, כותב על כך בספרו "משירי אהודנו" עמ' כב':

"הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה א עמ' לח) מבאר ששביעי של פסח הינו יום המרכז באופן תמציתי את הארת הפסח כולה, אשר התחלקה על פני שבעה ימים…

 

בדורנו, נמצא בן הזוג ליום שביעי של פסח

בדמותו של יום העצמאות שהתחדש מן שמיא ומן ארעא בדור של חתימה, והתקשרו חותם בחותם – חותם הגאולה הראשונה בחותם הגאולה האחרונה.

 

 

תהליכי הגאולה בראי – תפילת שמונה עשרה וברכותיה.

"דבח"י ברכאן דצלותא – תליא פורקנא" (תיקוני זהר ת' כ"א ג' ע"ב).

תרגום הזוהר: בח"י ברכות שבתפילת שמונה עשרה – תלויה הגאולה.

 

"ברוך אתה ה' – גאל ישראל".

 

 

 

ברכת "גאל ישראל", חותמת את ברכות "קריאת שמע", ומהווה למעשה, מבוא לתהליכי הגאולה הרמוזים בתפילת "שמונה עשרה" שנתקנה ע"י אנשי הכנסת הגדולה.

 

אחד היסודות בתפילה הוא סמיכת גאולה לתפילה כדברי רבי זעירא בשם רבי אבא בר ירמיה: שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה. תכף לנטילת ידיים {מים אחרונים} ברכה. תכף לגאולה – תפילת העמידה. אמר רבי יוסי בי בר רבי בון… וכל מי שהוא תוכף = מסמיך גאולה לתפילה – אין השטן מקטרג באותו היום" (ברכות ו). ההסבר לכך הוא שע"י הציפיה לגאולה תתגלה מלכות שד-י בעולם, ובכך אנחנו נותנים למעשה את המשמעות האמתית למהות התפילה שהיא רצוננו להתקשר לקב"ה כדי להקים את השכינה מהגלות בה היא נמצאת בגלל עוונותינו כדברי המקובל הרב יהודה פתייה זצ"ל המסביר בהרחבה את תפילת "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי" שלפני התפילה ("מנחת יהודה" עמ' 73-74).

 

לדבריו, ה"שכינה" מהווה את אורו יתברך השוכן בארץ, ככתוב "כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד). הוא מדמה את הקב"ה לשמש, בבחינת "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהלים פד, יב), ואת קרני השמש לשכינה. את עוונותינו הוא מדמה לעננים המחשיכים את קרני השמש.

 

בתפילה אנו מבקשים שכיסא ה' בעולם יהיה שלם.

עמלק נאמר: "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק" (שמות יז, טז). כסא ה' איננו שלם היות וחסרות בו שתי האותיות ו-ה, ורק ע"י תיקון עוונותינו הדומים לעננים, כיסא ה' יהיה שלם, ואז תבוא הגאולה. זו בעצם עבודת המקובלים ב"תיקון חצות".

 

תפילת שמונה עשרה מהווה את נקודת השיא שבתפילה, ולמעשה היא  "התפילה" בהא הידיעה.

 

בעולם הספירות, היא בבחינת הכתר שבראש עולם האצילות, וכל מה שלפניה הוא בעצם מעין הכנה לתיקונה המלא של השכינה: "כד אתיין לה לחופה… הא קא אתיין לחופה".

 

תרגום דברי הזוהר: כשמעלים את השכינה מעולם הבריאה לעולם האצילות ע"י תפילות מקדימות כמו פסוקי דזימרה המסמלות את עולם היצירה, וכן קריאת שמע וברכותיה המסמלות את עולם הבריאה, עד שמגיעים לתפילת שמונה עשרה המכונה "חופה"  (רעיא מהימנא חלק ג רל/ב).

 

בתפילת שמונה עשרה,

אנו שואפים להתחבר

אל עולם הנצח ארוך הזמן,

ולא להפוך את התפילה למעין

סופרמרקט לבקשות הב הב.

 

 

תהליך הגאולה – לפי סדר הברכות בתפילת העמידה (מגילה י"ב ע"א).

 

ברכה ראשונה – "ומביא גואל {בהווה} לבני בניהם {גם לנו}  למען שמו באהבה. הקב"ה גואל אותנו מתוך אהבה.

ברכה שנייה – "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה –  הקב"ה מצמיח גאולתנו.

ברכה תשיעית – ברכת השנים – הארץ חוזרת לתת מפריה לעם השב לציון, כנבואת יחזקאל. (סנהדרין צח ע"ב)

ברכה עשירית – "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ גלותנו". רוב רובו של העם היהודי – שב לציון.

 

ברכה אחת עשרה – השיבה שופטנו כבראשונה" – אנו נמצאים כיום בתהליך של ראשית החלת המשפט העברי.

ברכה ארבע עשרה – "בונה ירושלים" – הקב"ה בונה בהווה את ירושלים המהווה כיום, העיר הגדולה בארץ.

ברכה חמש עשרה – "מצמיח קרן ישועה" – מלכות בית דוד צומחת כעץ הצומח לאיטו. "ראשית צמיחת גאולתנו.

ברכה שבע עשרה בגימטריא = טוב – "והשב העבודה לדביר ביתך". להשיב את הקרבת הקורבנות במקדש.

 

 

"מי חכם וישמור אלה – ויתבוננו ה'".

הפס' החותם את המזמור

 "הודו לה' טוב, כי לעולם חסדו" (תהלים קז מג).

מזמור אותו שרים בפסח, ביום העצמאות, וביום ירושלים.

 

רבי אברהם אבן עזרא, המאירי וכו':

רק חכם ונבון בחכמה אלוקית – זוכה לשמור ולהתבונן בחסדי ה',

  וגם להודות לו על החסדים שעושה לנו.

 לכן, עלינו להודות ולהלל בהלל והודיה לקב"ה, על הקמת המדינה,

 המהווה שלב חשוב בתהליך הגאולה.

 

במה זכה דורנו לתהליך הגאולה?

"אין שום ישועה שלמה באמת – כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועל ידיו".

תשובה ברורה: הדורות האחרונים עוסקים בגאולת עם ישראל בא"י,

 לכן ה' מושיע אותם.

(הרב קוק. אורות הקודש ג, מוסר הקודש מז).

 

הרב צבי יהודה הכהן קוק

שואל על הפס': "כי עין בעין יראו, בשוב ה' ציון" (ישעיה נב, ח).

האם יש מושג כזה של עין בתוך עין?

תשובתו: עלינו לכוון את העין הפרטית שלנו לעין האלוקית,

ורק אז נראה את המשך הפסוק "בשוב ה' ציון".

 

 חג שמח וגאולה קרובה עוד השנה בחסד וברחמים

משה שמיר–

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

.

 

 

 

"

 

 

 

     

 

מנהגים הקשורים למעגלי החיים

מנהגי הנישואין

נהגו מספר ימים לפני החופה, לערוך סעודה לקרובי המשפחה ומיודעיה, ונקראת ״סעודת החינה״:

כן המנהג והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד ע״ג), ודורשי רשימות נתנו סימן לדבר, חנ״ה ר״ת חלה, נדה, הדלקת הנר, לרמז לה, שצריכה ליזהר בכל מצות התורה, ובפרט בשלש אלה, כי עליהם עלולה להענש ח״ו וכמובא במשנה בשבת (פ״ב), על שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן וכר:

נהגו לכנות שבת לפני הנישואין ״שבת החינה״, ושבת אחרי הנישואין שבת ״ואברהם זקן״, בשבת החינה החתן מוזמן לבית הורי הכלה, ובשבת ואברהם זקן, הכלה ובני משפחתה מוזמנים לבית הורי החתן:

כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר יהדות מרוקו(עניני נשואין):

נהגו לספר את החתן ליל ערב נישואיו, בשמחה ובטוב לבב:

כן נהגו רבים, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין) עיי״ש, וי״ל בטעם התספורת להוריד ממנו את הדינים, וידוע שהשערות הם דינים:

נהגו שבני המשפחה מקרב הנשים, מלוות את הכלה לטבילת מצוה, והיו שנהגו ללוותה בהמון חוגג, וחכמי הדורות יצאו כנגד זה, כי הוא סותר את גדרי הצניעות:

כן הביא בספר נוהג בחכמה(עמוד ע״ה), וכתב שם שחכמי הדורות שללו אותו, שהרי כבר כתבו הפוסקים (ראה ב״ח יו״ד סימן קצ״ח) שאשה שמגלה טבילתה, עליה נאמר, ארור שוכב עם בהמה״:

יש נהגו שהחותנת מורידה את הכלה למקוה, לצורך הטבילה:

כן הביא בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין), והביא שם הטעם לזה, כדי שהחותנת תראה כי מום אין בה, וי״ל עוד טעם לוה, כדי לקרב בין הכלה והחותנת:

נהגו החתן והכלה לצום ערב נישואיהם, ויש נהגו להקל בדבר, ובפרט לכלה:

כן הביא בספר נהגו העם (עניני נישואין), ומקורו מהרמ״א (אה״ע סימן ס״א), ורבים מחכמי ישראל הקילו בזה, משום חולשת הדורות, וראה בזה בספר מקור חיים (פרק רל״ו סעיפים ט״ו וט״ז):

יש נהגו לערוך כפרות לחתן ולכלה, ערם נישואיהם:

כן מנהג העיר מלילות, וכפי שהעיד הרה״ג משה דרעי בספרו עדות משה, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן ס״ד) ובמקורותיו שם:

יש נהגו שהחתן והכלה, מבקרים בקברות צדיקים ערב נישואיהם, לתפלה ורחמים:

כן נהגו רבים, והטעם פשוט משום שחתן נמחלים לו עוונותיו, והוא מעין ערב יום הכיפורים:

נהגו באם החתן או הכלה יתומים מאב או מאם, הולכים על קברם בערב הנישואין, ומזמינים אותם לחופה:

כן הביא בספר עשה לך רב (ח״א סימן נ׳), ובספר פני ברוך על אבלות (עמוד תט״ו), וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סוף סימן מ״ד):

נהגו שהכלה קונה טליה חדשה לחתן, לכבוד החופה:

כן נהגו רבים, ורמז לדבר דכתיב (דברים כ״ב) גדילים תעשה לך, וסמיך ליה, כי יקח איש אשה, ויש בזה סימנא טבא, שבכך תהי׳ שותפה במצוה יקרה זו, ששקולה כנגד כל המצוות:

נהגו ללוות את החתן לחופה, בשני נרות דולקים:

כן המנהג, והובא בספר נוהג בחכמה (עמוד ע׳), והטעם כי ידוע שיש רמ״ח איברים באיש, ורנ״ב באשה, ומספרם יחדיו חמש מאות, כמנין פעמיים נ״ר, לרמז שעד כה היו פלג גופא, ומעתה מגיעים הם לשלימותם:

נהגו שכל הקהל עומד, בשעה החופה:

כן המנהג והביאו בספר נו״ב (עמוד ר״ו), ובמקור חיים (פרק רל״ז סקכ״ד), ומקורו מהזוהר בתיקונים (תיקון י׳), וראה בזה בספר שדי חמד (מער׳ ברכות סימן ג׳ אות י׳):

נהגו להקפיד מאד על תערובת אנשים ונשים, וחכמי הדורות החרימו ונידו גברים ונשים הרוקדים יחדיו:

כן כתב בספר ליצחק ריח (אות ה׳ ם״ב), ובספר שאלו לברוך (סימן נ״ט), ועוד רבים, וראה בספר טהרת הבית למרן הגרע״י(סימן א׳) בזה, והדברים ידועים:

נהגו לזרוק על החתן והכלה בשעת החופה מיני זרעונים:

כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ס״ח), והוא לסימנא טבא שיזכו בני הזוג לזרע של קיימא:

נהגו לשים אפר מקלה על מצח החתן, בשעת החופה:

כן נהגו רבים, והביאו בספר נהגו העם (עניני נישואין), ומקורו מחז״ל בבבא בתרא (ס״א), ונפסק בשו״ע (סימן תק״ס ס״ב), וראה שם בכה״ח (סקכ״א):

הגמרא נותנת הסבר למנהג ”שנאמר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי” (תהילים, קלז, ה-ו). שואלת הגמרא: מה הכוונה על ראש שמחתי? משיב רב יצחק, זהו אפר מקלה שבראש חתנים. אביי מן הפסוק: ”לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר” (ישעיהו, סא, ג), לומד שאת האפר מניחים במקום התפילין^.(א.פ)

נהגו שהכלה עומדת בשעה החופה לימין החתן, ויש נהגו שהחתן עומד לימין הכלה:

כן הביא בנו״ב(שם) בשם החסד לאברהם, וכן כתב בספר נחלת אבות(דיני נשואין), ורמז לדבר נצבה, שגל, לימינך, ס״ת כלה, ובספר מלאך הברית(עניני נשואין) כתב שע״פ האריז״ל ההיפך הוא הנכון:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים-מנהגי הנישואין 1/3

עמוד 129

הערכים והדחפים האלה תרמו ל״תור הזהב״ של ספרד במאה השש־עשרה וסיפקו את המרץ והדמיון ברגע הנכון. אנו רואים אותם בפעולה כשהם מסייעים להפיץ את שלטונה של ספרד על פני שתי יבשות, מהשלים את ביטחונה העצמי ומניבים מעללי גדולה וגבורה (מלווים באכזריות שלוחת רסן), שתרמו לתפארתה של ספרד האימפריאלית. אבל אותם ערכים ומניעים עצמם, משהועתקו ונמשכו אל המאה השבע־עשרה, תרמו בסופו של דבר לירידת קרנה של ספרד. לאחר ההישגים הגדולים הראשונים באה השעה לגבש ולייצב אותם, כלומר להתאים את כלכלת ספרד ומושבותיה לתנאי המרקנטיליזם והקפיטליזם המוקדם, ובתוך כך לרומם ולהעדיף את ערכי הייצור, המימון והסחר הבינלאומי. נראה שהשינוי שנדרש באותה העת היה גדול מיכולתה התרבותית של ספרד הקיסרית, לא מן הפוטנציאל הכלכלי שלה. אף על פי שנסחפה בכוח הנסיבות אל מעגל הכלכלה הבינלאומית בתור משתתפת מרכזית מילאה ספרד את התפקיד הזה לא בלב שלם, כשהיא רתוקה עדיין למושגי הכבוד, האצילות, להט האמונה וערכו הפנימי של ההידלגו הספרדי בתור שכזה, בלי לתת את הדעת על הישגיו ורווחיו. ומכיוון שאת תפקידי הכלכלה מילאו קונברסוס רבים – ואלה נחשבו נחותים מן הספרדי הטהור – חזרה הסטיגמה במין היזון חוזר ודבקה במקצועות הכלכלה ה״גסה״. העירונים הנוצרים נקלעו למעין מלכוד, מפני שמצד אחד החלו להיאבק בתחרות הכלכלית של האנוסים כמו שנלחמו לפני כן ביהודים, ומצד אחר לא הצליחו להרחיב את מעגל הנוצרים הוותיקים העוסקים בכלכלה יצרנית, ודאי לא בשיעור הנדרש. ספרד הייתה אפוא למעצמה הצבאית החזקה בעולם, אבל לא הצליחה לתרגם את מעמדה לעוצמה כלכלית ומסחרית, ובשל כך החלה לשקוע. בכורתה עברה לאנגליה ולהולנד, ובמאות הבאות גם לצרפת, ואלה עשו חיל יותר ממנה במבחן הקדם־מודרני הזה, שהיה בראש ובראשונה תרבותי וערכי ורק אחר כך כלכלי.

נראה שספרד החמיצה את ההזדמנות הגדולה כבר במאת הזהב שלה: הגל הגואה של הביקוש הכלכלי, שנבע מן הגידול באוכלוסיית ספרד המטרופוליטנית ומצורכי מושבותיה באמריקה, לא נוצל לצורך זינוק מקביל בכושר הייצור של ספרד עצמה. תחת זאת הוליד הביקוש הגדול אינפלציה גואה, שהשתוללה כל שנות המאה השש־עשרה והחריפה עוד יותר בגלל זרם הזהב, ובייחוד הכסף, שזרם בלי הרף מאמריקה. זרם המתכות היקרות שימש ברובו הגדול למטרות צריכה, או להגדלת עושרן ורמת חייהן של משפחות אצולה גדולות, ולא תרם לגידול מקביל בעושר הלאומי מפני שלא הושקע באמצעי ייצור דינמיים. תאוותם הכמעט כפייתית של הספרדים למתכות יקרות לא הייתה ביטוי לתאוות בצע רגילה בלבד. אפשר לראות בה גם ביטוי לאידיאל האצילות הלא־יצרנית, שהרי מדובר בעושר ״קל״, המזומן כביכול לאציל לשימושו ואינו מחייב אותו לדאוג לתהליך הייצור הממשי של סחורות ושירותים, ומאפשר לו להגס את לבו כתמיד במי שעוסקים בעבודה היצרנית.

היו אמנם הידלגוס, כמה מהם ממשפחות נודעות, ששלחו ידם במסחר ובמנהל כספי; אבל הם היו מיעוט וגם הם הצניעו את עסקיהם והעדיפו להתהדר בייחוסם וב״מהותם״ האצילית ולא ברווחיהם דווקא. לדברי מקיי היו מקצועות, כגון חכירת מסים, שלא עלו בקנה אחד עם מעמד ההידלגיה מבחינת החוק. מקצת ההידלגוס, בגלל ניתוקם מעבודה ומייצור, היו עניים מרודים. תיאור פרודי של גאוות ההידלגוס ושל התפקיד השולי, הטפילי בעצם, שמילאו בכלכלת ספרד, אפשר לראות ברומן הפיקרסקי לסאךיו דה טורמס (Lazarillo de Tormes.) מאת מחבר אלמוני. הנווד לסאריו מוצא לו אדון חדש – אציל רעב וחסר כול, שהחרב שעל מותניו היא כל רכושו – ובהיפוך תפקידים אופייני לסוגה הפיקרסקית נאלץ האדון לחיות כטפיל מן הפירורים שמשיג משרתו הגנב. מוטב לו להתפרנס מאכילת שום וקישואים ובלבד שלא ייאלץ לעבוד, מכריז האציל הדל והגאה, שאפילו קליפת שום אין לו, ומחצץ את שיניו בפומבי כדי שיחשבו שאכל ארוחה דשנה. (עוד על הספר ראו בפרק 16.)

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- הקונברסוס:התקדמותם המהירה של הקונברסוס

יש נהגו כשהכלה מגיעה לחופה, מיד מניח החתן את כף רגלו הימנית, על כף רגלה השמאלית:

כן הביא בנו״ב (עמוד ס״ט), בשם החסד לאברהם למהר״א אזולאי, וכתב הטעם בזה, לסימן טוב שהבית יזכה להתנהל על פי האיש, כי בית המתנהל ע״י האיש מונהג במדת הרחמים, וכשמונהג ע״י האשה, מונהג במדת הדין עיי״ש

נהגו לגלות את פני הכלה כשעת הקידושין, כדי שהעדים יראוה כבירור:

כן הביא בספר נו״ב(עמוד ק״ו), וכן מנהג תוניס וכמובא בספר גאולי כהונה(מער׳ ד), וראה במקור חיים (סימן רל״ז סכ״א):

נהגו שהחתן עונד את הטבעת כאצבע הקמיצה של הכלה, ויש נהגו לענוד באצבע הסמוך לאגודל:

כן הביא בנו״ב (עמוד ק״צ), ובספר נחלת אבות(דיני נשואין), כתב באצבע הסמוכה לאגודל, וראה בזה בבן איש חי(פרשת כי תבא), ובספר מלאך הברית (עניני נשואין):

נהגו לקדש בטבעת של זהב דוקא:

כן הביא בנו״ב (עמוד ר״ז), וכתב הטעם, שכשם שהזהב אין קולו נשמע כיתר המתכות, כן סימן לאשת חיל שאין קולה נשמע, שלא תהיה קולנית וצעקנית, אלא דבריה יהיו בנחת, כי דברי חכמים בנחת נשמעים:

נהגו לחרוט על טבעת הקידושין, שם הכלה ותאריך הנישואין, ורבים מהחכמים שהתנגדו לזה:

כן הביא בנו״ב(שם), והביא שגדולי החכמים אין דעתם נוחה הימינו, שיש בו חשש לדרכי הגויים:

נהגו לכתוב שבועה בכתובה, ויש שלא נהגו בחתימת החתן, רק כחתימת שני העדים:

כן המנהג פשוט מדורי דורות, לכתוב שבועה בכתובה וכמובא בנהגו העם (אבן העזר ס״א), וראה מש״כ אחד מחכמי הספרדים בענין זה בחוב׳ אור תורה (אב תשנ״ו סימן קכ״ב), ודפח״ח, וענין אי חתימת החתן, כן הביא בספר נהגו העם(עניני הכתובה), וראה בזה ביביע אומר ח״ג(אה״ע סימן י״ג):

נהגו שהרב המקדש, הוא לבדו בירך את כל הז' Cרכות, ורק כאשר נוכח שם רב גדול מכבדים אותו באחת הברכות:

כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (נישואין), והטעם משום שיש בהן ברכות סמוכות שאינן מתחילות בברוך, ומשום הפסק, וראה בשו״ת יביע אומר (ח״ד סימן ז׳) שדן בזה ויישב את המנהג של חלוקת הברכות:

נהגו לפני קריאת הכתובה לפתוח בברכת כהנים, ובפסוקים: יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.

כן המנהג, והביאו בנו״ב (עמוד ע״ב) להסמיך ברכות לברכות, כי הוא שעת רצון וראה רש״י רות ליהודה. מן הזרע אישר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת:.

נהגו בסיום קריאת הכתובה, הרב המקדש מוסרה לאמה של הכלה, ומקפידים שלא לפותחה כלל, ויש נהגו להניח את הכתובה ברבנות:

כן המנהג פשוט, וענין הפתיחה הביא בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין), וחששו לגירושין ומיתה ח״ו, ובענין הנחת הכתובה ברבנות, כן הביא בספר נהגו העם (ערך כתובה), וכ״ז מחשש שמא תאבד, וכמ״ש מר״ן באה״ע (סימן ס״ו ס״ג), ועיין בספר משפט וצב״י(ח״א סימן ש״ל), ובשו״ת באר שרים (ח״א סימן י״ב):

נהגו בנוסח הברכות לומר: בנין ״עזר״ עדי עד, ויש שאין מסיימים ״ומצליח״:

כן הביא בספר נחלת אבות (דיני נישואין), ובספר נהגו העם (ענייני נישואין), ובספר אוצר פסקי הסידור (עמוד ר״ב), ויש מסיימים ״ומצליח״, ובנחלת אבות שם, כתב שיאמר ״ומצליח״ אחרי הטעימה:

נהגו לשבור את הכוס אחרי שבע ברכות, ויש נהגו לשוברו אחרי ברכת האירוסין:

כן המנהג פשוט, אלא שבמוגדור וסביבותיה היו נוהגים לשבור את הכוס מיד אחרי ברכת האירוסין, ובספר נחלת אבות (שם) הביא את המנהג וישבו עיי״ש, וראה בזה גם בספר מלאך הברית:

נהגו שהחתן שובר אה הכוס, ויש נהגו שהרב המקדש עושה זאת:

כן המנהג פשוט, אלא שהיו איזה קהילות במרוקו שנהגו, שהרב המקדש שבר את הכוס, והביאם בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין):

נהגו לפני שבירת הכוס לומר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: הודו ליהוה כי טוב. כי לעולם חסדו: ירבו שמחות בישראל וינוסו אנחות ויהיה בסימן טוב:

כן הנוסח בסידורים ישנים, וכן מובא בספר נחלת אבות (שם), וכתב שם שיש להזהיר את הציבור לא לומר על שבירת הכוס ״בסימן טוב״, כי הוא בא לזכר החרבן, וכן כתב בספר מלאך הברית (עניני נישואין):

יש נהגו להעמיד קנקן שמן בשעת החופה, והכלה מביטה בו, ומשליכה בו מעט קמח:

כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ס״ח), והטעם לסימנא טבא, על דרך מה שנאמר, בניך כשתילי זיתים, ונאמר חלב חטים ישביעך:

לא. יש נהגו שהחמות מגישה לכלה, חלב תמרים ונענע, בסיום שבע ברכות:

כן נהגו באיזה קהילות במרוקו והביא זה בספר יהדות מרוקו(עניני נישואין) והוא לסימן טוב:

יש נהגו בסיום שבע ברכות, הכלה מקבלת ביצה ושוברתה במפתן הבית:

כן נהגו בעיר צפרו, והביא זה בספר נהגו העם (עניני נישואין), והוא כנ״ל:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים-מנהגי הנישואין 2/3

דמויות בעולמן של הילדים במללאח אם המשפחה ומעמדה בעיני הילדים רוב המשפחות שבקהילת ספְרוּ מתוארות כקשות יום. הן מתקיימות בצמצום ובפשטות ברוב ימי החול, אך לקראת החגים ניכרת תכונה רבה. המשפחות מתכוננות כדי לחגוג את החגים בפאר ובהדר כמיטב יכולתן ועל פי המנהגים המסורתיים. הילדים עדים להכנות ואף משתתפים בהן וההתרגשות ניכרת בהם. זיכרון החג טבוע בהם ולראייה, סיפוריו של המספר על ימי ילדותו, הפרטים שהוא מציין מלמדים על השפעתם המכוננת של החגים על הילדים. המקצועות שמהם התפרנסו יהודי ספרו היו "עשיית מנעלים מעור כבשים […] תפירת גלימות וחזיות מעשה אומן […] צורפות, פחחות […] טוויית שטיחים וברוכלות של צרכי הבית" (כלפון, 1988 , עמ' 27 .) אבות רבים מהקהילה עסקו ברוכלות ומשום כך נאלצו לצאת מביתם ולנדוד מכפר לכפר, בין כפרי המוסלמים הקרובים כדי לסחור ולהביא פרנסה לביתם. יוצא אפוא שלילדים רבים בקהילה לא התאפשר להיות עם אבותיהם בימי החול ולבלות במחיצתם. לעיתים לא ראו הילדים את אבותיהם לפרקי זמן ארוכים. כך אומר המספר:

אני לא זכרתי כלל איך אבא נראה עד שגדלתי קצת. פעם שיחקתי ברחוב עם חבריי, כשלפתע ראינו איש עובר עם ערבי וחמור עמוס שקים. הסתכלנו זה בזה ולא ידענו אבא של מי הוא. גם הוא כנראה לא ידע מי מבין הילדים הוא בנו, כי הוא הסתכל ולא זיהה מי בנו. מאוחר יותר[…] התברר לי שזה היה אבא שלי. הוא נשאר כמה ימים ושוב נעלם לכמה חודשים. ככה עברה עלינו הילדות שלנו, שלי ושל ידידיי (כלפון, 2012 ,עמ . 23-22)

  מכאן יוצא שהאם היא הדמות שנמצאת לצידו של הילד ברוב ימי השבוע. הסיפור הראשון "שערי ספְרוּ" הנושא את שמו של קובץ הסיפורים, מאפשר כניסה לעולמו של הילד בקהילת יהודי ספְרוּ ומרמז על מעמדה של האם במשפחה ועל תפקידיה החינוכיים כסוכנת תרבות. כך מלמד המנהג בביתו של המספר של הילדים הקטנים להתאסף סביב אימם "לאחר הארוחה הדשנה בכל ערב שבת, להתכרבל בשמיכת הצמר הגדולה ומחממת, שמחים ומאושרים בנשמה היתירה שהשבת הביאה לילדים בכנפיה" (כלפון, 1988 ,עמ' 7 ). בתיאור הפותח את הסיפור נרמזים מספר אלמנטים מן המורשת, הסבתם של בני המשפחה בערב השבת לשולחן לארוחה חגיגית ולאחריה, התכנסותם של בני המשפחה, בעיקר הילדים, לצד אימם שמספרת להם סיפור דמיוני שמרתק אותם. המספר, אח לשישה אחים, מציין שהתחרות על מקום הישיבה הקרוב ביותר לאם הייתה מתרחשת דרך קבע בין אחיו.

על אף שהאם עייפה מעמל היום ומההכנות לארוחת השבת, היא יודעת שלא תוכל לחמוק מתפקידה המסורתי כמספרת הקשובה לרצונם של מאזיניה, ילדיה. סיפורה הוא סיפור בדיוני שהדמויות הקבועות בהן הן דמויות של שדים שילדי המשפחה מכנים אותם "שכנינו", שכן שדים אלו דרים מתחת לביתם.

הילדים משתמשים במושגים מהמרחב הבדיוני שיצרה האם כדי לשכנעה לשוב ולספר סיפור:

גם "שכנינו" רוצים לשמוע את הסיפור. הם לא ישנים עדיין. הם יודעים שערב שבת עכשיו והם מחכים לסיפור ואם לא תספרי להם הם יתרגזו ומי יודע מה עלול לקרות (שם, עמ' 8) .

בכך הם מצליחים לדבר על ליבה של האם העייפה מעמל השבוע שתסכים לספר מסיפוריה. רצונם העז של הילדים לקיים את הפעילות התרבותית מרמז על הקשר המיוחד שלהם עם אימם ועל מעמדה במשפחה בעיניהם של הילדים.

ואכן, הילדים רואים באימם דמות מרכזית. ראשית, היא נמצאת במרחב הביתי לצידם בעוד האב נודד בין כפרי הערבים ולבני המשפחה אין קשר עימו עד לשיבתו הביתה (שם, עמ' 9).

 שנית, האם נחשבת לחרוצה ולעמלנית. היא תופרת במשך שעות היום והלילה ובמלאכת התפירה היא מסייעת בכלכלת המשפחה ככל אם אחרת בקהילה שלרוב עוסקת "בטוויית כפתורי משי לקפטנים, בתפירת בגדים לערבים או בטוויית שטיחים" (כלפון, 2012 ,עמ' 23).

שלישית, האם מספרת לילדיה סיפור ממורשת הקהילה המקומית, על צדיק יהודי בשם רבי אלישע, איש צדיק, "בנם של קדושים […] מלא רוח אלוהים, סיני ועוקר הרים" (שם, עמ' 12 ) , שהתגורר בעיר ספְרוּ לפני זמן רב, בטרם צרפת כבשה את מרוקו. באותה עת התקרבו לאזור ספְרוּ שבטים אכזריים ששדדו וחמסו את כל מה שנקרה בדרכם. אנשי הקהילה באים לבקש את עזרתו של רבי אלישע הצדיק שהיה באותה העת ספון בביתו וקורא בכתבי הקודש. אנשי הקהילה מגיעים לביתו ומבקשים את עזרתו הפעילה כדי למנוע את בואם של השבטים. רבי אלישע צועד עד שערי המללאח ולאחר שהשמש מרים את קצה הפח שעל הידיות הכבדות של השערים, הצדיק "לוחש כמה תפילות" ודוחף לתוך השער קלף שהכין מבעוד מועד. באותו רגע מופיעה קשת גדולה בשמיים ואנחת רווחה נשמעת מפיהם של אנשי הקהילה. אולם התפילה אינה מסייעת לזמן רב, שכן הצדיק הולך לעולמו כעבור שעות ספורות. השבטים קרבים אל המללאח וגברים שמנסים לברוח נתפסו ועונו בעינויים נוראיים (שם, עמ' 13).אחר כך הם הצליחו להיכנס לעיר ולטבוח ביהודים, שרפו את בית הכנסת עם המתפללים שבתוכו ועוד (שם, עמ' 14).

דווקא בליל השבת, בתחילתו של יום שמוקדש להתרגעות ולמנוחה, משמיעה האם לילדיה את הסיפור הנוראי הזה כחלק מהמורשת היהודית של אנשי הקהילה בספְרוּ. אלא שסיפור קשה זה, שיש בו מאפיינים של אמונה תמימה ותקווה לניסים וכיליון, מאחד את ילדי המשפחה סביב האם. בכך ממלאים בני המשפחה את אחד ממאפייניה של השבת: ההתלכדות ביום השבת (לאו, 1998 , עמ' 129-173). במהלך השבוע כל אחד מבני המשפחה טרוד במעשיו, האם עובדת בבית, האב סובב בכפרים והילדים לומדים בבית המדרש. נוסף על כך, הסיפור שהאם מספרת הוא חלק ממורשת הקהילה היהודית של ספְרוּ ונועד להעביר לילדים מסר על מקורותיהם ועל עברם כחלק מהקהילה ועל ייעודם כחלק מהעם היהודי: אומנם הם נולדו בספְרוּ המוכרת להם, אך הם למדים מתוצאותיו של הסיפור שהגטו אינו המקום שנועדו לו.

" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן

עמוד 99

מי אתה ישראל מיר

עוזיאל חזן

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

את מתמוגגת מהעובדה שאת האהבה הזו הס שואבים ממך ומזכירים לך את זה כול הזמן. מדגישים בפנייך את זיקתך לארץ ולטבע. בחישול הגוף והרוח שלהם את מבקשת להנביט בהם, בזמן הקצר העומד לרשותך, את ׳רוח הפלמ״ח׳. יחסך האוהד והאהבה שאת מגלה כלפי ה׳צרפתים׳ נובעים גם מהניכור והעוינות שהותיקים מגלים כלפיהם. הגישה האישית שלך היא חלק מאישיותך, מרגישותך. את חשה סיפוק מראשיתה של ההזדהות שלהם, כשהם מעיינים בגאווה בתעודות הצבאיות שקיבלו, כמו: ׳פנקס השירות׳ או ׳פנקס המגויס׳. לפעמים את מעירה בחביבות: ׳הם מקימים רעש עצום, הצרפתים האלה, אבל הם בסדר. לפעמים אני חושבת שאנחנו שייכים לשני עולמות שונים, אבל אין זה נכון. אני מנסה ללמוד ולהבין אותם. זה שהם כאן זה הרבה מאוד…׳״. דבריו של עמי.

הקושי העיקרי שלך איתם בולט בשעת האימונים. את נבוכה מבליל השפות שאינו מאפשר לך לתקשר איתם באופן מלא. כמי שמכורה לספר-הספרים את חושבת על מגדל בבל, על הרצון להגיע לאלוהים, על בליל השפות. הפיקודים שלך כאן בסך הכול נלחמים על החיים ועל הרצון להגיע לירושלים, ששם אלוהים גר. את עומדת נוכח צעירים שחלקם בני שש עשרה בסך הכול. זה שוב מזכיר לך את הילדים־השליחים של הרובע היהודי בירושלים. את מבקשת ממטה הפיקוד שיעבירו את הקטינים האלה שביחידה שלך למחלקות בלתי לוחמות, אבל את מקבלת סירוב, בנימוק שהתגבורת הזו חיונית לאור הידלדלות השורות. בין אנשייך יש גם ׳קשישים׳ שכבר הספיקו להשתתף בפועל במלחמת העולם השנייה, מי כצנחן ומי כחייל מן השורה. ישנם גם כאלה שלחמו במזרח הרחוק ויודעים לקרוא מפות. אבל את מתקשה להקנות להם משטר והרגלים צבאיים. מרבית הצרפתים מדברים בעברית תנכית ואחד מהם, יעקב ממן, דובר ארבע שפות: אנגלית צרפתית עברית ויידיש. את נעזרת בו הרבה, בשעה שאת מרגישה שהפקודות שלך מועברות כמו בטלפון שבור.

למרות העייפות המצטברת ונטל המשימה את מוציאה אותם לריצת חימום. כשאחד הצרפתים נתפס רץ עם נעלי ספורט את מעירה לו ומסבירה, ברוב סבלנות, כי הריצה אינה התעמלות לשמה. שהיא נועדה כדי לאמן חייל לרוץ בשדה בשעת משימה. הבחור נכנס עימך לויכוח ולאחר שהוא מסרב להחליף אותן לנעליים צבאיות את מזעיקה את אחד ממפקדי הכיתות ופוקדת עליו לסטור לסרבן. הוא עושה זאת במקומך. למחרת כבר רץ הבחור המרדן בנעליו הכבדות. גם כאן מתגלה הרגישות שלך שלא להעניש בעצמך. קשה לך להפגין אלימות, גם אם היא נחוצה. אבל את דבקה בהפגנת קשיחות, הנדרשת בנסיבות אלה. ויתור לחייל הסרבן היה מוביל להתרופפות המשמעת. כך גם את נוהגת בבדיקת הגילוח של החיילים מדי בוקר. את מתמודדת גם בתופעת ההתנשאות והשוביניזם של מפקדי הכיתות, הרואים פחיתות כבוד בכך שהם יאלצו לציית לפקודות שלך. אבל את בחוכמתך ובסבלנותך מצליחה לנווט בתוך רוחות סוערות ולבסוף לקנות את האימון של המחלקה בך.

מחלקים להם מנות מזון והם מתבקשים לישון מוקדם כי למחרת ממתין להם יום ארוך של אימון והדרכה. קבוצת חברים מתרכזת סביב פרוספר אוחיון, השעון על עץ אורן ענף ומבקיע את הלילה בנעימות צרפתיות ופלמחניקיות. רוח לטפנית משוטטת ופורעת את סבך שערם. יעקב מתענג על משיחותיה הקרות. חושב שהחשיכה מדחיקה את הרוע ואת יצר ההרג ומעלימה אותם; שבלילה לא צפויות להם הפתעות מגבעת הרדאר המאיימת ההיא. פרוספר לא שובר את הראש. הוא עסוק במוזיקה המשכיחה שלו. כשהוא מגיע לשיר על דודו איש הפלמ״ח בוקעים הצלילים הנוגים, השטים על גל הערגה והמלנכוליה, וסוחפים את כול החבורה לשירה שקטה ומצמררת. החיילים הצברים שבגדוד מספרים לאלה החדשים על דודו, דוד צרקסקי, גבר עם מבט חודר ומהפנט, עם נוכחות אדירה, עיניים זוהרות ועטרת בלורית ככתר על ראשו. בחור שהיה בסך הכול בן עשרים ושלוש בנפילתו. המאזינים סופגים לתוכם כול הזמן את מעשי המופת והגבורה של צעירים שנגזר עליהם להיקטף באביב חייהם. דודו איש הפלמ״ח ינק את אהבת הארץ מהוריו, שהיו מעמודי התמך של הארץ הזו, ובעיקר מאמו, חנה לבית אפשטיין, שהייתה ממגנות תל- חי. בן תשע עשרה התמנה למפקד מחלקה בפלמ״ח והשתתף בקרבות ובמבצעים נועזים. כמפקד הפריצה למצודת נבי־יושע הוא נפצע מרימון ונהרג. הוא נקבר במקום נפילתו…

העולים מבין התבדה מקשיבים בריכוז מרבי. שטים אל עולמות שאינם מוכרים להם.

יש סיפורים הפועלים על יצר הסקרנות, על ההערצה ועל ההזדהות המלאה. עכשיו הם משתלבים בשיר על דודו, עם צליליו המרעידים של פרוספר וסיפוריהם הדוקרים בעור של הצברים. משהו מרחף בחלל, מפוגג את תהייתם ומחזק את רוחם של הבחורים מקרוב באו כדי להטות שכם. פרוספר נושף במפוחית והחברה שרים:

״הערב יורד עלי אופק בוער, רוחות בצמרת הרטיטו.

ואנו סביב למדורה נספר, על איש הפלמ״ח ושמו דודו.

אתנו הלך במסע המפרך, אתנו סייר הוא בגבול.

בקומזיץ היה מזמר ועוד איך, אתנו סחב מן הלול…

הגישו פינג׳אן והגידו:

היש עוד פלמחניק כמו דודו.?

הייתה לו בלורית מקורזלת שער, הייתה לו בת צחוק בעיניים

ועת הקיפוהו בנות עד צוואר, צחק הוא עד לב השמיים…

עם שחר הבאנו אותו מן הקרב, הברוש צמרתו אז הרכין.

רק מי ששכל את הטוב ברעיו, אותנו יוכל להבין…

רעיי, נא אמרו והגידו, העוד מחייך הוא שם, דודו…״.

ואחרי זה מושכים הצברים את החברה למסכת שירי פלמ״ח: יצאנו אט עיוור היה הלילה; רבותיי ההיסטוריה חוזרת; עוד שלושה קילומטר; הרוח נושבת קרירה ועוד. מרקם מרטיט של מילים ולחן מתמזגים, הגורם לכול החברה החדשים להיסחט לתוך ההוויה הזו ולהיות חלק ממנה. פרוספר מתקשה להדביק את הקצב ומרגיעה לרגיעה מצליח גם להשחיל שיר צרפתי, עבור החברים של מה שמכונה ׳המחלקה הצרפתית/ וגם לזכר ימי ילדות ומשפחה שהושארו מאחור. יעקב מתענג על רגעי הנחת הסוחפים האלה. סלומון אומר לו שיש למצות אותם עד תום כי אין לדעת מאיפה יגיח הפגז מחר. יעקב מביס בו ומותח את בת הצחוק המרומזת והמאופקת שלו, שכול כך הילכה קסם על בחורות. יעקב מזכיר לו את ימי ילדותם בפס ובמקנס ואת מעשי השובבות בשווקים ובבתי הספר שם. סלומון משיב לו בצחוקו הרחב, החכם והלגלגני, שציצת שפם דקה מסמנת אותו. יעקב חש שככול שהוא נמצא יותר על הארץ הזו רגליו מעמיקות לתפוס אחיזה בה ולהיות חלק משורשיה.

פרוספר מבקש להוציא את החברה מאותה אוירה נוגה ומהורהרת. הוא נזכר בחרוזים ששרבט לוחם אלמוני בנימה של לעג והומור. הוא שר והחברים חוזרים על כול משפט פעמיים. הסיפור על כיבוש מנזר סן־סימון. בסך הכול התרחש מעשה הגבורה הזה רק לפני חודש, לאחר קרבות קשים ואבידות רבות, וכבר נוצק הצחוק בתוך הדמע:

וְכָךְ צוֹעֲדִים

חַיָּלִים מִגְּדוּד מֵאָה שִׁשִּׁים וְשָׁלֹשׁ

עִם הַגִּ'ינְגִ'י בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ, בָּרֹאשׁ!

 

אֲנַחְנוּ כָּבַשְׁנוּ

אֶת מִנְזָר סַן־סִימוֹן בְּקָטָמוֹן

וְגַם הִתְפַּשַּׁטְנוּ

בַּדָּרוֹם וּבַצָּפוֹן.

 

חָבֵר נֶשֶׁק, חָבֵר נֶשֶׁק,

אֵיזֶה בָּרְדָּק, אֵיזֶה בַּרְדָּק,

הָרִמּוֹנִים, הָרִמּוֹנִים,

מְקַלְקְלִים, מְקַלְקְלִים,

הַסְּטֶן שָׁבוּר, אֵין בּוֹ כַּדּוּר,

וְהָרוֹבֶה, וְהָרוֹבֶה,

אֵינוֹ יוֹרֶה, אֵינוֹ יוֹרֶה.

 

וְכָךְ צוֹעֲדִים…

בְּיוֹם שִׁשִּׁי, בְּיוֹם שִׁשִּׁי,

נֵלֵךְ לְ(הָ)בִיא, נֵלֵךְ לְ(הָ)בִיא,

הַבַּחוּרוֹת, הַבַּחוּרוֹת

אֶל הַעֶמְדוֹת, אֶל הַעֶמְדוֹת

וּבְיוֹם שַׁבָּת, וּבְיוֹם שַׁבָּת

אֵין כְּלָל מִפְקָד, אֵין כְּלָל מִפְקָד,

מְצַפְצְפִים, מְצַפְצְפִים

עַל הַמְּפַקְּדִים, עַל הַמְּפַקְּדִים

וְכָךְ צוֹעֲדִים…

 

בְּיוֹם שַׁבָּת, בְּיוֹם שַׁבָּת

סַמַּל הַדָּת, סַמַּל הַדָּת

שָׁכַב עִם בַּת, שָׁכַב עִם בַּת

בְּתוֹךְ מִקְלָט, בְּתוֹךְ מִקְלָט

וְהַמַּגָּ"ד, וְהַמָּגַ"ד

עָשָׂה מִשְׁפָּט, עָשָׂה מִשְׁפָּט

שָׁלַח אוֹתוֹ, שָׁלַח אוֹתוֹ

קִיבִּינִימָט, קִיבִּינִימָט

 

וְכָךְ צוֹעֲדִים…פרוספר שואל את יעקב אם הג׳ינג׳י המוזכר בשיר זה יצחק רוטשטיין. בדיחה טובה, מגיב יעקב. סלומון מחפש בעיניו את רוטשטיין. יעקב פותר לו את התהייה. גדוד ב׳ אליו משתייך רוטשטיין נשאר בקרית ענבים.

באותו הלילה, כשיעקב שוכב על מיטת השדה ובוהה בקצהו של מוט האוהל, הוא חושב על המלחמה שתגיע לסיומה ועל תוכניותיו לעבוד ולהקים בית. הוא חושב על עיסוק במקצועו כמכונאי. הוא אינו שולל גם עבודה כמתרגם, כפי שעשה במחנה הצבא האמריקאי ברבט, בנוסף לתפקידו כמכונאי. הוא אוהב את זה. את ההעברה מכלי לכלי של דברי אנשים ודעותיהם. לפעמים הוא אפילו מעצב את המשפטים המובאים בשפה המתורגמת. הוא חש שיש בזה משהו מהיצירתיות, כפי שהוא עושה לעיתים גם כמכונאי, כשהוא מתאים חלקי חילוף ומוצא פתרונות לבעיות מכאניות. אבל עכשיו הוא עוצם את עיניו ורואה בעיני רוחו את דירתו הקטנה, המיוחלת, המשקיפה אל הרי ירושלים. ריטה בטח תעדיף מרפסת הפונה אל הים. זה המלחך את חופי תל אביב. הים שמוביל עד לחופי האהבים שלהם, אי שם במחנות המעצר של פמגוסטה. ריגושים בתוך המצוקה. אהבה ומעצר. חרות הרגש בתוך שלילת החופש האישי. על משכבו הוא מדמה שהוא מחבק את אשתו ומאזין לרחשים מהחדר הסמוך, בו נמים שני ילדיו הראשונים. הוא חושב על ריטה. נזכר בחיוכה הביישני, הספוג ברוך ואהבה.

מאז שחרורו מהמחנה ההוא הייתה ביניהם התכתבות קצרה, בדרך עקיפה, אבל מאז, בסערת האירועים, נותק עימה הקשר. כמו בא הדבר כדי להפריד בין המלחמה לחיי השגרה, בין החיים ובין המוות הצופה מנגד. כשתיגמר המלחמה הוא ינסה לאתר אותה.

מוצאי שבת. עשרים ותשעה במאי 1948. סלומון ופרוספר מארגנים יין להבדלה. שולפים את שייקה ואת יעקב מהאוהל. יעקב היה כבר סחוף אל החלומות. אבל את מצוות ההבדלה הוא לא יחמיץ. החברה מתאספים באחד מחדרי בית ההבראה. מפייטים ונזכרים בשבתות של ילדות ונעורים מוקדמים בפס, מקנס וקזבלנקה. לנגדם צצים ועולים הברכות של אימא בערבי שבתות על הנרות המלופפים בתוך פמוטי כסף מגולפים. הם זוכרים את הנפת ידו של אבא, הרוטטת מהתרגשות, כשהוא חובק את גביע הכסף המעוטר של ברכת הגפן. אחר כך באה ברכת ׳המוציא׳ על החלות המלופפות, המרוחות בחלמון ביצה. והכול תוך שבת-אחים של הורים, אחים ואחיות מסביב לשולחן….

עכשיו, כאן במעלה החמישה, סלומון מנווט את ברכת ההבדלה. ׳אנה ה׳ הושיעה נא, אנה ה׳ הצליחה נא׳. הוא מטעים את מילות ההצלה וההצלחה. מגלגל אותם לעבר הקרבות הצפויים. ממקד אותם באירועים סוערים יותר ומשמחים פחות. פרוספר מלווה את הפיוטים במפוחית. סלומון נזכר בשירו של רבי דוד חסין, גדול פייטני מרוקו מהמאה השמונה עשרה, שהיה חורז את געגועיו לירושלים ולטבריה. חלק מהאירופאים ומהותיקים, או ׳היהודים׳ על פי כינויים, עומדים שם מתוך סקרנות. אחדים מתמוגגים ומתאמצים להצטרף לנעימות. אחרים סתם נהנים ומחייכים. סלומון מסיים לשיר. פרוספר חדל לנגן.

״אני רוצה לבקר בטבריה״ אומר סלומון.

״אני רוצה לבקר בכותל״ משטח פרוספר את משאלתו ״אני זוכר שנתקלתי ביגאל אלון בחדר האוכל וכשפנה אלי ביקשתי ממנו שיסדרו לי חופשה לבקר בכותל. הוא אמר שאין חופשות. שיש עכשיו מלחמה ויש קרבות בלטרון״.

יעקב לא מדבר. הוא מהורהר. סלומון מנסה להוציאו משתיקתו.

״יעקב, מה המשאלה שלך?״. יעקב מחייך.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 28

פרשת אמור

'בָּאתִי בְּסוֹד לוּלָב אֶתְּרוֹג וּבַהְדַסִּים'

פרשת אמור ממשיכה את פרשת קדושים בכך שהיא עוברת מציווי הקדושה לכלל ישראל לציוויי קדושה לכוהנים. ציוויים אלה פותחים באיסור להיטמא למת, אלא כי אם לקרוב מדרגה ראשונה: אב, אם בן, בת אח, אחות (הרווקה) ולאשתו הראויה לו ככוהן. על הכוהנים לשמור על שלמות גופם ועל ייחוסם וככלל קובעת התורה "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כא, ו), וכפי שהעמיד זאת הרמב"ן: "קדשים יהיו לאלהיהם – הקדושה היא הפרישות כאשר פירשתי בסדר של מעלה (לעיל יט ב). יאמר, שאפילו במותר לישראל יהיו הכהנים פרושים, יבדלו מטומאת המתים ונשואי הנשים שאינן הגונות להם בטהרה ובנקיות", ובדרך השיר  ביטא רבי ישראל נג'ארה בפיוטו לפרשת אמור, כך:

 

               לְקַדְמוּתְכֶם שׁוּבוּ בָנִים / חִישׁ אֱמוֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים.

               יוֹשֵׁב רוּם מִמְּכוֹן שִׁבְתוֹ / אָמַר אֶל-מֹשֶׁה בִּנְאֻמָיו

               אֲשֶׁר כָּל-כֹּהֵן מְשָׁרְתוֹ / הוּא לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו

               אֲבָל יִהְיוּ בָאֵי בֵיתוֹ / זַכִּים כְּשַׂרְפֵי מְרוֹמָיו

5             לְהַקְרִיב זִבְחֵי שְׁלָמָיו / תָּמִיד, וְהָיוּ נְכוֹנִים.

 

המחרוזת  משקפת היטב את ציווי הקדושה על הכוהנים ואת הנימוקים לקדושה זו, הכוהנים, באי בית ה' יהיו זכים כמלאכי מרום, כלומר שווים הם משרתי המקדש למלאכי השרת, כדי שיהיו נכונים תמיד לעבודת המקדש. פתיחת השיר נוקטת דרך עיצוב מיוחדת ואת הציווי למשה בפתיחת הפרשה הוא הופך לבקשה מן הקב"ה. בקשה המתפרשת במחרוזת האחרונה: 'אל הר ציון אשר שמם / השב כהנים ולויים…'.

הנושא המרכזי השני בפרשתנו אף הוא עניינו קדושה, קדושת הזמן, "פרשת המועדות" בפי חז"ל. זו סקירה מלאה של כל מועדי הקודש והמצוות המיוחדות לכל מועד ומועד. ברשימת המועדים בולט חג הסוכות ומצוותיו, הסוכה, ארבעת המינים ומצוות השמחה, אלה משכו את לבם של פייטני ישראל לדורותיה, שהרבו לכתוב  פיוטים לחג הסוכות על כל מרכיביו. בחרנו להציג את פיוטו של גדול פייטני תימן, רבי שלום שבזי בפיוט לחג הסוכות.

 

               סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ צוּרִי פּרוֹשׂ עָלַי

               וּשְׁמַע לְקוֹל שַׁוְעַת עַמִּי וּמִקְהָלִי:

 

               אוֹר יִשְׁעֲךָ יִזְרַח עַל כָּל בְּנֵי אִישׁ תָּם

               תּוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם עֶזְרָם וּמִשְׁעַנְתָּם

5             יִזְכּוּ רְאוֹת יִשְׁעָךְ יַעְלוּ בְמִשְׁמַרְתָּם

                                       וַאְנִי לְךָ דוֹדִי תָּמִיד וְדוֹדִי לִי:

 

               לִי יֶאֱתֶה הַחֵן אֶתְעוֹרְרָה שֵׁינָה

               וַאְסוֹבְבָה לִרְאוֹת שָׁלֵם וְצִיּוֹנָה

               יָשִׁיב אֲדוֹן עוֹלָם דַּלָּה וְאֶבְיוֹנָה

10                                   אֶשְׂמַח וְאָגִילָה אַרְבֶּה בְּמַהְלָלִי:

 

               מֵעַנְנֵי כָבוֹד צוּרִי עֲטִיתַנִי

               לֹא אֶמְצְאָה שֶׁמֶשׁ יוֹם הֶעֱלִיתַנִי

               וּבְחַסְדְּךָ הַטּוֹב הָאֵל מְשַׁכְתַּנִי

                                       זָכְרָה לְאַהְבָתִי קֶדֶם וּמַחְמָלִי:

 

15           בָּאתִי בְּסוֹד לוּלָב אֶתְּרוֹג וּבַהְדַסִּים

               עֲרָבָה שְׁנֵי בַדִּים אֲגֻדָּה כְּלָל נַעְשִׂים

               וּבְיַד שְׂמֹאל אֶתְּרוֹג וָאֶזְכְּרָה נִסִּים

                                       וָאֶעֱנֶה הַלֵּל וָאֶנְעֲמָה קוֹלִי:

 

               נַפְשִׁי לְךָ תָרוֹן תַּנְעִים בְּקוֹל רִנָּה

20           תַּעְרוֹךְ תְּפִלָּתָהּ בִּשְׁבָח וּבִתְחִנָּה

               תַּשְׁפִּיע שְׁלוֹמֶיךָ לָנוּ בְּכָל פִּנָּה

                                       מִשְׂגָּב תְּהֶא לַדָּל וּתְחַדְּשָׁה גִּילִי:

 

               יוֹם יִשְׂמְחוּ עַמַּךְ תּוֹסִיף בְּשִׂמְחָתָם

               צוּר מִמְּרוֹם תַּקְשִׁיב אֶל קוֹל תְּפִלָּתָם

25           תִּגְעַר בְּכָל שָׂטָן תִּהְיֶה בְעֶזְרָתָם

                                       אַתָּה מְנָת כּוֹסָם רוֹפֵא לְכָל חֹלִי:

 

               וּלְמַעְרְכוֹת יַיִן נִרְצֶה לְהִתְעַנֵּג

               נַעַן בְּשִׁיר וּשְׁבָח לָאֵל וְנִתְפַּלֵּל

               נִדְרוֹשׁ בְּסוֹד לוּלָב וַהְדָּס וְהָאֶתְּרוֹג

30                                   גַּם בָּעֲרָבָה נַשִּׂיג לְסוֹד מִלָּי:

 

               סֻכַּה וְתַעֲנוּג יוֹם זֶה וְקוֹל חֶדְוָה

               בָּהּ נֵשְׁבָה לִלְמוֹד כִּי הִיא אֱמֶת מִצְוָה

               נֹאכַל וְנִשְׁתֶּה בָּהּ נִתְחַבְּרָה אַחְוָה

                                       אִם אֶחְפְּצָה לָלוּן אִישַׁן בְּעֵת לֵילִי:

 

35           פּוֹדֶה זְכוֹר לָנוּ חֶסֶד אֲשֶׁר קָדַם

               קַבֵּץ פְּזוּרֵינוּ אֶל הֵיכְלֵי נֹעַם

               בִּזְכוּת בְּנֵי חָכְמָה כָּל יוֹדְעֵי טַעַם

                                       אַתָּה אֱמֶת חֶלְקִי צוּרִי וּמִגְדָּלִי:

1. סכת… עלי: על פי 'ופרוש עלינו סכת שלומך…' בברכת השכיבנו ללילי שבת וימים טובים. 2. מקהלי: קהל ישראל, על פי תה' סח, כז. 32. כל… תם: כינוי לעם ישראל, בני יעקב, על פי בר' כה, כז. 4. תוסיף בשמחתם: שכן חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו". עזרם ומשענתם: פנייה לקב"ה 5. יזכו… במשמרתם: יזכו לגאולה ולישועה ולחדש את מסורת המשמרות והמעמדות בבית המקדש. 6. ואני… לי: על פי שה"ש ו, ג. 7. לי… שינה: חן הגאולה יגיע אלי אז אתעורר משנת הגלות, על פי שה"ש ה, ב, וראה מדרש הפסוק בשהש"ר ועוד. 8. שלם וציונה: ציון וירושלים. 9. ישיב… ואביונה: הקב"ה ישיב את עם ישראל הדלים בגלותם אל שלם וציונה הנזכרים בטור הקודם. 11. ענני כבוד: על פי בבלי סוכה יא ע"ב וכדברי רבי אליעזר "ענני כבוד היו", והשווה זוהר חדש, תולדות, עמ' תקנח. עטיתני: כסית אותי מכל עבר, על פי תוספתא סוכה ד, ב. 13­-14. ובחסדך…  קדם: על פי יר'  לא, ב; ב, ב. ומחמלי: חוזר אל "לאהבתי", כלומר זכור לי את אהבתך לי ואת חמלתך עלי. 15­-18. באתי… קולי: נטילת ארבעת המינים מסמלת עניינים שונים בנסתר ובנגלה, כפי שהובאו בדברי הזוהר ובמדרשי חז"ל. האתרוג ניטל בשמאל בבחינת גבורה ומלכות כנגד הלב מקום החכמה, שני בדי ערבה כנגד משה ואהרן ועניין האגודה הוא בכך שארבעת המינים מסמלים  קהלים שונים בעם ישראל המתאגדים יחדיו, וכבר באו משלים וסמלים לעניין במדרש ויקרא רבה  ל, י-יא. 18. הלל: שהלולב ניטל לפני אמירת ההלל, מחזיקים בו כל ההלל ומנענעים בו בקטעי הלל מסוימים. 19­-22. נפשי… גילי: תפילת החג אף היא נערכת בשיר ובשמחה, ושמחה זו ערובה לשפע ולשלום ולחידוש שמחת הגאולה. 27. ולמערכות יין: זו שבת שבה מקדשים על היין וראה פסחים קו ע"א. להתענג: לקיים וקראת לשבת ענג על פי יש' נח, יג. 29­-30. נדרוש … מלי: מאחר שבשבת אין נטילת לולב ממש, יש ללמוד ולדרוש "סוד לולב". 31. סוכה ותענוג: שבת חג הסוכות שבו מתקיימים מצוות סוכה ועונג שבת. 32. בה… מצוה: בסוכה נקיים  מצוות לימוד תורה, שכן  "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה" ירושלמי, שבת טו, ג. 33. נתחברה אחוה: שבת וחג. 34. אם… לילי: לכשארצה לישון, אישן בסוכה. 35. פודה: כינוי לקב"ה. זכור… קדם: על פי יר' ב, ב: "זכרתי לך חסד נעוריך…". 36. קבץ פזורינו: על פי תפילת מוסף של חג.  היכלי נועם: הוא בית המקדש להיכליו 37. בני…טעם: הצדיקים לומדי התורה על פי תה' קיט, סו: "טוב טעם ודעת למדני…". אתה… ומגדלי: ובוודאי תשמע תפילתי ותיעתר לבקשותיי בשירי זה.

מרכז הפיוט שלפנינו הוא חג הסוכות הן מצד התוכן ןהן מצד מעשה השיר. כך היא הפתיחה היוצאת מן הסוכה הממשית אל "סוכת שלום", מטפורה להגנת ה' על עמו. במחרוזת השלישית מפרש הדובר את המטפורה "מענני כבוד צור עטיתני", כלומר ההשוואה לעבר אומרת הגנה מוחלטת מכל הכיוונים כדרך ענני הכבוד שהקיפו את ישראל מכל צד, מעלה ומטה (במ"ר א, ב) הצילום משרב ושמש (ראו טור 12), וכיוונו את דרכם אל ארץ ישראל. ענני הכבוד הסובבים את ישראל מביאים את הדובר לראות בעיני רוחו את כלל ישראל סובבים את "שלם וציונה" בבחינת "סבו ציון והקיפוה" (תה' מח, ג). הכינויים "שלם וציונה" לירושלים מחברים את הקורא לפסוק "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהלים  עו, ג), והשוו מדרש תהלים לפסוק "מתחילת ברייתו של עולם עשה הקדוש ברוך הוא בירושלים סוכה, כביכול שהיה מתפלל בתוכה, יהי רצון שיהיו עושין בניי רצוני כדי שלא אחריב את ביתי ומקדשי וכיון שחרב הוא מתפלל יהי רצון מלפני שיעשו בניי תשובה שאקרב בנין ביתי ומקדשי, הוי ויהי בשלם סוכו. את מוצא שנקרא בית המקדש שלם…".  היציאה אל המדבר מתוך אמונה בקב"ה נחשבת  זכות גדולה לעם ישראל, וכדברי הנביא "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (יר' ב, ב). זכות מיוחדת זו מובלטת בטורים 13­-14 ובמחרוזת האחרונה, כאשר הדובר מבקש "לפרוע את השטר", ולקיים את הצהרת ה' "זכרתי לך חסד נעוריך", ומכאן הוא מבקש "זכרה לאהבתי קדם" (טור 14) "זכור לנו חסד אשר קדם" (טור 35).

ציור הסוכה עומד ברקע  "אור ישעך יזרח", לפי שהסוכה מיועדת לצל  וסוככת על הנמצא בתוכה, כי על כן מבקש הדובר כי צל ההגנה לא יעיב על אור הגאולה והישועה. בדומה לזה השינה בסוכה (טור 34) מתחברת ומתקשרת להפליא להכרזה "אתעוררה שינה" בראש מחרוזת ב, הכרזה המציינת את הגאולה כפי שראינו בביאור לשיר.

שמחת חג הסוגות, "זמן שמחתנו" מודגשת בשיר בדרכים שונות, אך עיקר העניין הוא  שילוב שמחת החג בשמחת הגאולה "יום ישמחו עמך תוסיף בשמחתם". לימוד התורה והעיון בסוד ארבעת המינים  יביא את הגאולה "בזכות בני חכמה". קיום מצוות הסוכה, לימודם והעיון בסודם, התפילה וההלל יובילו את פזורי ישראל מן הסוכה אל "היכלי נועם".

 

 

ספירת העומר – בראי פרשנות פנימית קבלית,

והקשר שלה לתיקון הספירות בכלל,

ולתקופתנו רבת התהפוכות בפרט,

לאור פרשת השבוע "אמור".

 

רבי אלעזר בן ערך: המידה הכי טובה – לב טוב  (פרקי אבות).

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים – הכל מאת ה'.

בעל לב טוב –  שמח בליבו בטוב אצל חברו – מפרגן לחברו

בעל לב טוב – מתקןן הגאוה שבלב – עשיית טוב.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

"וספרתם לכם ממחרת השבת,

מיום הביאכם את עמר התנופה

שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא, כג, טו).

 

 

ספירת העומר.

הקשר בין ספירה – סיפור – ספיר – סנפירינון

לספירת העומר, ע"פ תורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

"כי הלוחות של סנפירנון היו, לזה אמר 'וספרתם לכם'.

פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם"

 (רבנו-אור-החיים-הק' לפס').

 

פרשת 'קדושים' עסקה בקדושת עם ישראל – "קדושים תהיו – כי קדוש אני יהוה אלהיכם" (ויקרא יט ב).

פרשת 'אמור',   המבורכת ב-63 מצוות. מתוכן 24 עשה, ו-39 לא תעשה, עוסקת בשלושה נושאים מרכזיים, כאשר הציר המרכזי המחבר בניהם, הוא עולם הקדושה:

 

א. קדושת הכוהנים – "קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם – כי את אשי יהוה לחם אלהיהם הם מקריבים – והיו קודש" (ויקרא כא ו). לכן, אסור להם לטמא אל המתים בגלל מעלתם.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "והוא אומרו 'אמור' – לשון  מעלה אל הכהנים משרתי פני מלך. ומה היא המעלה – שלא יטמאו לנפש אדם כמאמרם ז"ל (תנחומא אמור א). ומטעם זה הקדים התואר = {הכהנים} למתואר {בני אהרן}, להסמיך המעלה לצד היותם כהנים. מה שלא היה נשמע כן, אם היה אומר 'אמור אל בני אהרן".

תורתנו הקדושה היא תורת חיים המעצימה את החיים, ולכהנים יש תפקיד חשוב בכך, לכן לא מטמאים למת.

 

ב. קדושת המועדים – "מועדי יהוה אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי" (ויקרא כג ב).

עמ"י "שותף" לקב"ה בקביעת המועדים ע"פ בית הדין, לעומת השבת אותה קבע הקב"ה מ"שבת בראשית" ואין לשנותה.

 

הרמב"ן מסביר את הביטוי "מקרא קודש – אלה הם מועדי": "שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותי, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית האלוקים ביום מועד לקדש אותי בפהרסיא, בתפילה והלל לא-ל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה".

 

ג. קידוש ה' וחילול ה': קדושת המעשים. "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בנ"י – אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

 

הבאת העומר וספירת העומר.

 

"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני יהוה לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן…" (ויקרא כג י – יד).

"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת תספרו חמישים יום. והקרבתם מנחה חדשה ליהוה" (ויקרא כג טו – טז).

 

לפנינו שתי מצוות: הבאת העומר וספירת העומר.

 

א. הבאת העומר: התורה מצווה אותנו להביא את האלומה הראשונה מקציר השעורים לכהן ביום ט"ז בניסן, ועד אז אסור לאכול מהתבואה החדשה בכל הארץ, ואילו במקדש, יש לחכות עד להנפת שתי הלחם בשבועות.

 זהו קרבן ציבור המכונה "עומר התנופה" – "והניף את העומר לפני יהוה… מיום הביאכם את עומר התנופה".

ספר החינוך: "משורשי המצוה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקב"ה עם בריותיו – לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה. לכן ראוי לנו שנקריב לה' ממנה, למען נזכיר חסדו וטובו הגדול, טרם נהנה ממנה" (מצוה ש"ב).

 

ב. ספירת העומר: התורה מצווה אותנו לספור מ"ט ימים, מיום 'הנפת העומר' למחרת היום הראשון של חג הפסח, ועד הקרבת שתי הלחם מהחיטה החדשה בחג השבועות.

הגמרא במנחות (ס"ו ע"א): "גופא, אמר אביי: מצוה למימוני יומי, ומצוה למימוני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. {ואילו} אמימר מני יומי ולא מנו שבועי. אמר: זכר למקדש הוא.

 

הרמב"ם: "מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר. שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות…'. ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר: 'תספרו חמישים יום" (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין ז', כ"ד).

לפי מפרשי הרמב"ם, הוא סובר שאביי ורבנן דבי רב אשי חולקים על אמימר, וסוברים שמצוה למנות גם שבועות, כיון שגם בזמן הזה היא מדאורייתא, והלכה כמותם (כסף משנה שם).

כדעת הרמב"ם הסובר שמצות ספירת העומר בזמנינו היא מהתורה, ניתן למנות את רב עמרם גאון ורב יהודאי גאון, רבי יצחק גיאת, הרבי"ה – רבנו אבי העזרי (סימן תקכו), אור זרוע (סימן שכט). רבנו-אוה"ח-הק' (מאור החיים עמ' סג) וכו', רבנו בן איש חי, מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה ("קול צופיך" לפרשת 'אמור' תשע"ח – מאת הרה"ג שמואל אליהו שליט"א).

 

לעומתם הפוסקים הנ"ל, ישנם פוסקים אחרים הסוברים שזה מדרבנן:

הר"ן המעיד שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן (פסחים ע"מ י ע"א). הרא"ש (פסחים ע"מ י ע"א), כסף משנה (הלכות תמידין ומוספין ז, כד). הרוקח (סימן שע"א), מהר"ם מרוטנבורג (סימן שא), אבודרהם (דף סה ע"ג), הרשב"א (בתשובה סימן קכ"ו) וכו'.

הם סוברים שגם אביי ורבנן דבי רב אשי מודים לאמימר שספירת העומר בזמן הזה זכר למקדש, אלא שסוברים שחכמים תיקנו שיעשו את הזכר כמו שעשו כאשר המצוה נהגה מן התורה, שימנו גם ימים וגם שבועות, הלכך כך נפסק להלכה שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן

 

מרן השו"ע (סימן תפט,) לא פסק כרמב"ם, אלא כדעת הרא"ש והתוספות, היות והרמב"ם והרא"ש שני עמודי ההוראה חולקים בניהם, ודעת הרי"ף לא ברורה, לכן פסק כדעת רוב הפוסקים שספירת העומר כיום היא מדרבנן.

 

ספר החינוך: "משורשי המצוה. על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה… והיא העיקר. והסיבה שנגאלו ישראל ויצאו ממצרים, כדי שיקבלו התורה ויקיימוה… ומפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח, עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד…" של קבלת התורה (מצוה ש"ו).

 

ספירת העומר במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק',

עם תוספות מפי תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים".

 

רבנו-אור-החיים-הק': ספירת העומר היא מן התורה. הוא סובר כרבנו הרמב"ם, כפי שמביא תלמידו רבי משה פרנקו, בספרו "מאור החיים" (עמ' סג): אף בזמן הזה שאין העומר קרב, ואין שייך לספור לימי העומר, ספירת העומר היא מן התורה. זה שאמר הכתוב: (ויקרא כג טו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה' – שתי ספירות במשמע. אחת 'ממחרת השבת' ואף על פי שאין עומר, והאחרת 'מיום הבאת העומר', בזמן שהעומר נוהג.

רבנו-אור-החיים-הק': "בדרך רמז באומרו וספרתם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב = {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה, אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם". לאור דברי קדושו, סוד ספירת העומר הוא הסגולה להיטהר בימים אלה מתוך מ"ט שערי טומאה. וע"י כך נזכה ללטש את נשמתנו שתאיר באור יקרות, כפי שהאירו לוחות הברית במתן תורה, ונוכל לקבל חידושי תורה משורש נשמתנו בחג מתן תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את ימי הטהרה מטומאת מצרים, לימי טהרת הנידה. וכדברי קודשו:

 "וספרתם לכם – אומרו לכם, לצד שיצוו ה' לספור שבע שבתות… לצד שהיו בטומאת מצרים, ורצה ה' להזדווג לאומה זו, דן בה כמשפט נידה שדינה לספור שבעה נקיים. וציווה שיספרו שבעה שבועות, ואז יהיו מוכשרים להכנסתם ככלה לחופה. והגם כי שם שבעה נקיים וכאן שבעה שבועות, לצד הפלגת הטומאה".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי רבי חייא ורבי אבא בזהר (אמור צז ע"א): "תא חזי ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא והוו אחדן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא". {תרגום: בוא וראה, כשהיו בנ"י במצרים, היו תחת רשות הסטרא אחרא, כמו אישה נידה הנמצאת בטומאתה}.

הרב מסביר מדוע הספירה "ממחרת השבת" ולא מיום השבת – ט"ו בניסן. כדי שמ"ט ימי הספירה יהיו שלמים – 'תמימות תהיינה', אין אפשרות למנות את יום ט"ו בניסן, היות ובאותו יום בבוקר הם יצאו, כך שאותו יום לא נחשב.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "והגם כי זה היה בפסח מצרים, כמשפט הזה יעשה באותו פרק עצמו מידי שנה בשנה, כי כמו כן יעשה בסוד ה' ליודעי חן". רבנו רומז בדבריו שבירור כוחות הקדושה מהקליפה שנעשו במצרים, חוזרים על עצמם מידי ליל פסח. וכדברי קודשו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה – ונוספים בעם ישראל…" (במ' כג כב). זה מסביר מדוע לא מברכים "שהחיינו" על ספירת העומר, היות ופוטרים אותה ע"י ברכת שהחיינו בליל פסח בו אנו מקבלים את כל האורות הנקראים "מוחין דגדלות".

האורות הנ"ל "נשכחים מאתנו" כביכול, אבל יכולים אנו לגלות אותם מחדש בימי הספירה, ע"י תיקון הספירה/המידה המיוחדת לכל יום מימי הספירה, כפי שהיה במ"ב המסעות, בו תיקנו בכל מסע, מידה אחת.

הימים הללו נקראים "ימי דין וקטנות" כמבוא בשער הכוונות (דרושי העומר, דרוש יא. וכן ב'פרי עץ חיים', שער ס. העומר פ"ז).

המקובל הרב דניאל פריש כותב במבוא לספר 'וספרתם לכם': "כפי הכנת האדם ועמידתו בניסיון בעת 'קטנות' זו, כך ישיג אחר ימי העומר במשך כל השנה את הפרי, שהוא הנקרא 'מוחין דגדלות", שבהם יש הארת הדעת לכל אדם".

 

רבנו משה פרנקו בספרו 'מאור החיים', כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השביעית תספרו חמישים יום…" (ויקרא כג טו – טז).

רבנו שואל: למה לא הקדימה התורה את ספירת הימים לשבועות? חמישים יום שהם שבע שבתות.

שאלה שניה: מדוע מכנה התורה את השבועות במילה 'שבתות'?

תשובה: היות וספירת העומר באה לטהר אותנו מטומאותינו, ובכל יום עלינו לכוון שאנו מתירים קשר אחד מן הקליפה, ומקרבים קשר לסיטרא דקדושה, לכן מתחיל בשבתות/שבועות, ואחר כך בימים. כלומר, במצרים הגיעו למ"ט שערי טומאה, ובכל יום היו צריכים לתקן מידה אחת, לכן התחיל במכלול שהם השבועות.

לגבי השאלה השניה מדוע השימוש במילה 'שבתות' במקום שבועות? יכולים לקדש את הימים הללו, ולהפוך אותם לשבתות של קדושה וטהרה (מאור החיים עמ' סד).

 

 הרמב"ן קורא לימים הללו: "ימי חול המועד שבין פסח לשבועות".

 

"אם תבקשנה ככסף, וכ-מט-מונים תחפשנה,

אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד').

 

מהות ספירת העומר – "מ"ט מונים",

להתייחס לספירה העומר – כאל מטמונים יקרים.

 

רבנו בעל 'מאור החיים' כותב בשם רבו רבנו-אור-החיים-הק': "וספרתם לכם" – המילה 'ל.כ.ם' רומזת לשלושת חלקי הנשמה: ל = לב. כ = כבד. ם = מוח.

וכדברי קדשו: "'וספרתם לכם – זהו שאמר הכתוב 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק' (קהלת ד, יב). אמר החכם שהוא רמוז בג' דברים שהם מחשבה, דיבור ומעשה. והם כנגד ג' נשמות שיש לכל אחד: נפש, רוח ונשמה. והנפש היא בכבד, והרוח המדברת היא בלב למעלה מהכבד, והנשמה שהיא מעולה יותר, למעלה במוח, וזהו רמוז בתיבת ל-כ-ם = לב, כבד מח. רוצה לומר 'וספרתם' בג' אלה 'לכם' שהם: לב, כבד, מח – אז 'תמימות תהיינה".

כלומר, יש לכוון היטב במחשבה וברגש כאשר סופרים.

 

"כי חלק יהוה עמו – יעקב חבל נחלתו" (דב' לב ט). אנחנו מחוברים לקב"ה דרך "חבל רוחני"  המורכב מחמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה ,יחידה. ככל שנקיים יותר מצוות, החבל הרוחני שלנו לקב"ה, יהיה יותר חזק.

על מהות ספירת מ"ט ימי ספירת העומר, ניתן למצוא רמז בפס': "אם תבקשנה ככסף, וכ-מט–מונים תחפשנה, אז תבין יראת יהוה" (משלי ב' ד'). הביטוי "מט – מונים" בפס' הנ"ל, רומז ל- מ"ט ימים אותם מונים בימי הספירה.

הפס' בכללותו, רומז לכך שעלינו לחפש אחרי מהות הספירה – "וכ-מט-מונים תחפשנה", כמו שמחפשים אחר מטמונים, ומבקשים אחר הכסף. רק אז נוכל לזכות להגיע לחג מתן תורה, עם יראת ה', כמובא בסוף הפס' (הרב יצחק גינזבורג. וכמטמונים תחפשנה).

כמו בעסקים, גם בתורה ניתן להתגדל, במידה ונשקיע בה מאמצים, כפי שמשקיעים בעסקים.

 

ימי הספירה מתחילים בחודש ניסן, אבל הם מתקיימים בעיקר בחודש א-י–י-ר הרומז לפסוק "אני י-הו-ה רופאך". זהו חודש בו מזג האוויר אוורירי ונעים הנקי מחיידקים, בניגוד למזג האוויר החורפי אותו עברנו. כל זה, במישור הטבעי.

במישור הרוחני, חודש אייר מאיר באור יקרות את נשמות בני ישראל, היות ורוב ימי הספירה מתרכזים בו.

 הקב"ה דואג לנו לרפואת הגוף, אם אנחנו נדאג לרפואת הנפש. כמו בגאולת מצרים, שרק לאחר שבני ישראל קיימו שתי מצוות מהותיות שהן: מילה וקרבן פסח, ורק אז – נגאלו.

 

במצות "קרבן פסח" בו הקריבו את הטלה ששימש האליל המצרי, הם למעשה שירשו מעצמם את האלילות המצרית, וקיבלו עליהם את מלכות ה'.

במצות מילה, הם קיבלו על עצמם את קדושת הגוף ע"י חותם המלך בגופם.

כל זה בבחינת "סור מרע" {בקרבן פסח – סרו מהאלילות}, "ועשה טוב" {ברית המילה בגופם} כדברי האדמו"ר מלובביץ.

 

כאז כן עתה. ברגע שנפנים את המידות התרומיות והנאצלות הרמוזות בימי ספירת העומר, וכן באמרות הטהורות אותן אנו קוראים בפרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות, והמקבילים לימי הספירה, רק אז נוכל לעלות במעלה הר ה' בקבלת התורה בשבועות, כשנשמתנו זוהרת כלוחות הברית שהיו מאירות ומפוסלות מסנפירינון כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

סנפירנון = ספיר + נון = ספירת העומר במשך מט' ימים + נון = יום הנו"ן שהוא יום החמישים בו ניתנה התורה.

"וספרתם לכם… מיום הביאכם את – עומר התנופה".

מדוע נקרא "עומר התנופה"?

 

"עומר התנופה": שנניף את ידינו ועינינו השמימה –

 ונבטח בקב"ה שהוא יזון ויפרנס אותנו.

 

מנחת העומר מהווה המשך למן אותו השפיע הקב"ה על בני ישראל במדבר לפי "עומר לגולגולת", היות ולמחרת הפסח בט"ז בניסן עם כניסתם לארץ ישראל, פסק המן לרדת מן השמים, ובני ישראל אכלו מתבואת הארץ לאחר ארבעים שנה במדבר כפי שמסופר בספר יהושע.

הביטוי "עומר", מהווה יחידת נפח ככתוב: "והעומר עשירית האיפה היא". 2.200  – 2.400 ק"ג, ולכן נשאלת השאלה מדוע נקרא בשם עומר?

 כשם שהמן ניתן לפי "עומר לגולגולת" ע"י הקב"ה יתעלה שמו, והוא בעצם זן ופרנס את בני ישראל מן השמים מידי יום ביומו, כך בארץ ישראל, הקב"ה זן ומפרנס לכל, ולכן נקרא "עומר התנופה" – שנניף את ידינו ועינינו השמימה, ונבטח בקב"ה בפרנסתנו שהוא יזון אותנו, כפי שהיה במדבר בו ציפו מידי יום לירידת המן.

 

 בעצם, המן היווה סדנה חינוכית אמונית להפנמת האמונה בקב"ה, שהוא זן ומפרנס לכל. לכן, ניתן לומר שעלינו להפוך את "לחם הארץ" אותו אנו מגדלים בתהליך ארוך ל-"לחם מן השמים".  לכן, בגלל זה ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שונה משאר "ברכות הנהנין", היות ואנו מתקנים את חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שלפי אחת הדעות היה "חטה" {גימטריה כ"ב אותיות התורה}, ולכן משתמשים בביטוי "המוציא" – מוציא מחדש את החיטה שלפני החטא, שהייתה דומה במהותה לשאר הגידולים שאין צורך לעמול בהכנתם לאכילה, כמו פירות אותם ניתן לאכול ללא טרחה.

 

כל זה מסביר מדוע חכמים שיבחו מאוד את מצות העומר:

"לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך,

 שעל ידי מצות העומר זכה אברהם לרשת את הארץ",

ומרדכי היהודי גבר על המן האגגי (ויק"ר כח, ו).

 כל זה, בזכות מצות העומר המבטאת אמונה זכה ותמימה בקב"ה.

 

ספירת העומר בעמידה.

 

"שבע  שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" (ויקרא  כג, טו – טז).

סך הכל מספר האותיות בפס' הנ"ל: 49. רמז לאותם מ"ט = 49 ימי הספירה.

 

מצות ספירת העומר צריכה להיות בעמידה. את הטעם לכך למדו הגאונים מהכתוב: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות" (דברים טז ט). אל תקרי "בקמה", אלא "בקומה". כלומר, יש לספור כשקמים בעמידה.

הרמב"ם כותב שצריך לספור מעומד. ואם ספר מיושב יצא. כלומר, כשהוא לא יכול לעמוד, וספר מיושב יצא (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג).

 

קיים  כלל בשם רבנו אבודרהם (דט"ו ע"ג) האומר שכל מצוה שנאמר בה "לכם", יש לקיימה מעומד. ולהלן רמז לדבר: "ה.ע.צ.ל.ן ש.ק.ם = ה' = הלל. ע' = עומר. צ' = ציצית. ל' – לבנה. ן' = נטילת לולב. ש' = שופר. ק' – קידוש.

 מ' = מילה. בכל מהמצוות הנ"ל כתובה המילה "לכם", לכן מקיימים את המצוות הנ"ל בעמידה.

"ועצת ה' – היא תקום". ע.צ.ת = ראשי תיבות: עומר, ציצית, תפילת העמידה. בכל אלה – יש לקום.

 

שמונה טעמים לספירת העומר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מבאר את הפס': "וספרתם לכם ממחרת…"

"בדרך רמז באומרו 'וספרתם' על דרך אומרם ז"ל,

כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת לוחות הברית, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב {עבירות}, יחשיך אורם. ואמרו רבותינו (ויק"ר פל"ב) כי הלוחות של  סנפירנון היו, לזה אמר וספרתם לכם – פירוש, באמצעות מנין זה,

 אתם מאירים כסנפירנון את עצמכם".

 

פירוש: הספירה, מלשון ספיר ויהלום. כמו שמלטשים אבן ספיר,

 כך עלינו ללטש את נשמותינו ע"י תיקון מעשינו.

הנשמות שלנו מחוצבות מסוג של יהלום יקר הנקרא סנפירנון,

ממנו חוצבו שני לוחות הברית,

 עליהן נכתבו עשרת הדברות במעמד הר סיני.

 

 עם ישראל נדרש להיטהר מטומאת מצרים האלילית

 בה נדבקו, ואף הגיעו ל-מט שערי טומאה.

 

 לכן, ע"י הספירה היומית במשך מ"ט ימים, כשהם מתקנים מידי יום מידה אחת, וכך זוכים להיכנס למ"ט שערי קדושה בחג השבועות בקבלת מתן תורה,

כשהם מאירים כשני לוחות הברית העשויות מסנפירנון.

 

א. הזוהר הקדוש: ספירת העומר מטהרת אותנו, ועל ידי כך זוכים לקבל את חלקנו בתורה בשבועות.

"תא חזי: כל בר נש דלא מני חושבנא …למיזכי לדכיותא {לטהרה}, לא אקרי טהור.."

 

ב ספר החינוך: סופרים כדי להראות את הציפיה לקבל את התורה מחדש בשבועות.

"להראות בנפשנו החפץ הגדול, אל היום הנכבד והנכסף ללבנו = חג מתן תורה".

 

ג. הרמב"ם: "שבועות הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא, נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו, ושהוא מונה היום וגם השעות, וזו היא סיבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה,

שהרי היה הכוונה והתכלית ביציאתם". (מורה נבוכים ח"ג פמ"ג).

 

ד. הרמב"ן:  ימי הספירה קדושים כימי חול המועד,

כאשר חג הפסח לפניהם, וחג השבועות בסופם.

"והימים הספורים ביניהם, כחולו של מועד בין הראשון {פסח}, ושמיני עצרת.

ה. "צרור המור":  כמו שהנידה טובלת במים, כך עם ישראל טובלים באש התורה שנמשלה למים. כמו כן, הם זקוקים לשבעה שבועות, היות והיו מוטבעים ומורגלים בדעותיהם הנפסדות של המצרים.

ו. רבנו האר"י הק' אומר שימי העומר הם "ימי דין וקטנות".

כלומר, ימי עמידה בניסיון הנקראים "קטנות".

הזוכה להתעלות בהם בעבודת ה', זוכה אחרי העומר למעלת

"מוחין דגדלות", בהם קיימת הארת הדעת לכל אחד מאתנו.

(שער הכוונות, דרושי העומר דרוש יא, ובספר עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז)

 

ז. רבנו הרש"ש כתב בספר "נהר שלום" (דף לב ע"ג): "כי פסח וימים אלו, ימי ספירת העומר – הם שורש לכל ימות השנה, ובדרך שהולך בהם, בה מוליכים אותו כל ימות השנה". כלומר, הימים הללו הם ימי זריעה בהם אנו זורעים מצוות, 

כאשר את הקציר נקצור בחג מתן תורה בו אנו נידונים על מידת חידושי התורה,

 אותם נזכה ללמוד ולחדש.

 

ספירת העומר בראי פרשנות פנימית.

ל"ג לעומר – ספירת ההוד שבהוד – התיקון של רבי שמעון בר יוחאי.

 

שלושת השלבים במניין ספירת העומר:

 

א. מספר = מונה מספרים בעלמא.

ב. סיפור = סיפור חוויתי בבחינת "השמים מספרים כבוד א-ל".

ג. ספיר = אבן ספיר בוהקת דוגמת אבן ספיר שהייתה אחת מאבני החושן של הכהן הגדול.

 

כלומר, מעבר לספירת העומר מידי יום, מן הראוי להבריק את נשמתנו ע"י תיקון המידות. כמובן שיש לעשות עבודת הכנה מקדימה מידי יום ביומו על ידי לימוד הנושא.

אחד הספרים המומלצים לכך, הוא הספר: "וספרתם לכם –  הנהגה ישרה לכל יום ויום לימי ספירת העומר" מאת  הרה"צ דניאל פריש זצ"ל מפרש הזהר. הוא מסביר את המידה אותה אנו אמורים לתקן מידי יום ביומו. הספר מתאים לכל אחד, ושווה לכל נפש שנפשו מצפה להתחבר מחדש לשכינה, בחג מתן תורה הקרוב.

 

 להלן, נדגים את דברינו לעיל ע"י דוגמא מצומצמת לתיקון המידות ביום ל"ג בעומר, שהוא "ספירת ההוד שבהוד". המחבר מחלק בין מידות שבין אדם למקום, לבין מידות בין אדם לחברו.

כידוע, עד ל"ג בעומר, יש "לב" (32) ימים של ספירת העומר, והחל מ-ל"ג בעומר ועד שבועות, יש "טוב" = (17) ימים. סך הכל "לב טוב" = 49 ימי הספירה. כמו כן, הגימטריא של המילה "לב = 32 = כבוד.

 

הגמרא במסכת (יבמות סב ע"ב) מספרת: "12 אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום: רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע…".  הראשונים לא נהגו כבוד המסומל ע"י גאוות הלב איש בחברו, עד שבא רבי שמעון בר יוחאי  ביום ל"ג בעומר, ותיקן את ה"לב" ע"י "טוב" = "לב טוב", באותם "טוב" = 17 ימים עד שבועות, כדברי רבי חנוך העניך מאלכסנדר. לכן, "וספרתם לכם" – להנאתכם.

ל"ג בעומר – בבחינת ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קי"ט, ג).

 

הרמב"ן אומר שהימים הללו שבין פסח לשבועות נחשבים כימי חול המועד. לכאורה היינו צריכים לשמוח בהם, ובפרט שבימים הללו, אנו משתוקקים ליום בו נקבל את התורה.

שאלת נוספת: מדוע צריכים אנו להתאבל דווקא על תלמידי רבי עקיבא? הרי לצערנו, אסונות גדולים יותר אירעו לעם ישראל לאורך הדורות?

 

התשובה לכך: מצד אחד, איבדנו 24,000 תלמידי רבי עקיבא. מצד שני, וזה הדבר העיקרי, איבדנו את תורתם ואת חידושיהם אותם שמעו מרבי עקיבא שהיה מגדולי התנאים, והיה ראוי שהתורה תינתן על ידו, כפי שאמר משה רבנו לקב"ה, כאשר הראה לו את סדר הדורות.

לעת זקנותו, דאג רבי עקיבא להעמיד 5 תלמידים חשובים בדמותם של רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע המהווים למעשה את הבסיס למשנה, אליבא דרבי עקיבא.

 דמיינו לכם, מה היה קורה, אם היו ברשותנו חידושים של 24,000 תלמידים, במקום 5 תלמידים.

 

הביטוי "חמישה תלמידים" המופיע גם אצל רבן יוחנן בן זכאי אומר דורשני. הרי היו להם בוודאי יותר תלמידים.

התשובה לכך: כאשר הלומדים נוהגים במידת הענווה והכבוד כלפי רבם, ורואים את עצמם כתלמידים בפני רבם, כמו אותם חמישה תלמידים, הם זוכים להתגדל בתורה.

כל זה מסביר מדוע רבן יוחנן בן זכאי שיבח את המידה הטובה של כל אחד מתלמידיו: 'עין טובה', 'לב טוב' וכו'.

בעצם, ריב"ז גילה לכל אחד מהם את המידה משורש נשמתו, בגינה הוא בא לעולם, ואותה עליו לתקן.

 

  במסגרת תיקון ההודיה  = "ההוד שבהוד" שבין אדם למקום בל"ג בעומר, יש להתמקד לדעת הרב דניאל פריש, בכך שנלמד להודות  לקב"ה על כך שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובפרט סתרי תורה שהתגלו לנו ע"י התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואפשר לנו בכלל להודות לו, וזו גם ספירת "ההוד שבהוד". כלומר, הודאה פנימית נוספת. ל"ג מלשון גל = ג"ל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט, ג). (פסוק אותו מומלץ לומר כאשר מנשקים את המזוזה). 

 

במסגרת המידות שבין אדם לחברו, כאשר הוא רואה מידה טובה אצל חברו. קודם כל, יודה לקב"ה ויאמר "אשרי מלך מלכי המלכים הקב"ה שיש לו בעולמו בריות טובות בעלי מידות טובות ונאצלות.

שנית, במקרה הזה מותר לו לקנא בחברו, ויתפלל לה' שיזכה אותו ללכת בדרכו של חברו, "ונמצא משלים את חסרונו (בקנאתו ששורשה בהוד), על ידי הודאתו לבורא יתברך במידת הטוב שבחברו".

כמו כן, בזמן ההודיה לה' כמו בזמן אמירת ברכות וכו', המקום סביבו חייב להיות צנוע.

 

"וכי תזבחו זבח תודה לה', לרצונכם תזבחו" (ויקרא כב כט). על כך אומר המדרש: כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, {בתחיית המתים}, חוץ מתודה" (ויק"ר ט, ז). זה מראה עד כמה חשוב להודות לה', בבחינת: "טוב להודות לה', ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך, ואמונתך בלילות".

 

תיקון המידות בימי ספירת העומר.

 "בדבר שקשה לאדם – שם טמון התיקון"

(האר"י הק', הרמ"ק, הגר"א, רמח"ל).

 

המקובל רבנו דניאל פריש ע"ה מחבר הפירוש לזוהר "מתוק מדבש", הסביר בספרו "וספרתם לכם", מה עלינו לתקן בכל יום מימי הספירה. הוא מחלק את הימים לשבעה שבועות, כאשר בכל שבוע יש לתקן ספירה אחת. כל ספירה כוללת את שבע הספירות כדוגמא, ספירת החסד תתחלק לחסד שבחסד, לגבורה שבחסד, לתפארת שבחסד וכו'.

 

רבנו הרמב"ם מסביר בהרחבה בהלכות דעות, איך ניתן לתקן מידות כמו כעס, גאווה, קמצנות, אכזריות וכו'.

את דבריו בהלכות דעות הוא פותח כך: "דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם, וזו משונה מזו ורחוקה ממנה ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה וכועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו… הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה… כל אדם שדעותיו כולם דעות בינוניות ממוצעות – נקרא חכם. ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה – נקרא חסיד" (רמב"ם. הלכות דעות א – ח).

הרמב"ם סובר שתיקון המידות הוא שלב להשגת חכמת התורה, כאשר המצוות מהוות שלב להשגתה.

 

רבנו משה קורדברו – הרמ"ק אומר: "כי הדבר שיש לו טורח בו, זה הדבר שעליו נתגלגל, ועליו לתקנו…".

 

רבנו האריז"ל אומר: גם טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות. והמשל בזה בהיותו בשבוע הראשון, יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו' (שער הכוונות ענין פסח דרוש יא דפ"ו ט"ב).

רבנו אריז"ל כותב (שער הכוונות רמ"ב ט"א) שלא קל לתקן את המידות, וכך לשונו: "ונודע כל מי שמגולגל על איזה דבר שקילקל, צריך לתקנו בטורח גדול, ובמסירות עצמו עליו".

 

המגיד ממזריטש עמל שנים רבות בשביל לתקן מידה אחת ("נתיב מצוותיך, נתיב התורה אות ט).

 

רבנו חיים ויטאל בספרו שערי קדושה (חלק ב ש"ג) כותב ,שעל האדם להתמקד במצווה אחת אותה יעבוד בכל כוחו, כדי שעל ידה יבוא לשאר המצוות.

 

הזוהר הק' אומר שכל מי שמקיים מצוה אחת כראוי, כאילו מקיים רמ"ח מצוות עשה, היות ואין מצוה שלא תהיה כלולה מכל רמ"ח מצוות עשה, לפי שהן כנגד רמ"ח איברי האדם, וכל איבר ואיבר כולל את כללות האדם (זוהר ח"ג דקכ"ד ע"א).

 

רבנו הרמח"ל: בדבר הקשה לאדם – שם התיקון. לכל אחד מאתנו, ישנה חולשה לעבירה מסוימת.

 

רבנו הגר"א: "כי במה שנכשל האדם בגלגול זה הרבה פעמים, ובאיזו עבירה שחשקה נפשו במאוד, אלו הם הדברים שעליו להשתדל בהם ביותר לתקנם, כי עבורם נתגלגל עתה" (ביאור לספר יונה ד, ג).

 

רבי אלימלך מליזנסק אמר לתלמידיו שבמשך כ"ה שנים, השקיע בתיקון מצוה אחת, ועדיין לא הגיע בה לשלמות.

 

האדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה. כאשר היה סופר את ספירת העומר היה כל כולו אחוז שרעפי קדושה, והיה חוזר פעמים רבות על המילה "היום" בטרם יספור. כאשר שאלו אותו למה הוא מתעכב ומכוון כל כך במילה "היום", הרי בסך הכל סופרים את היום וזהו?

 הוד קדושתו ענה להם: וכי הקב"ה אינו יודע איזה מספר היום שאני צריך להזכיר לו? וכי הוא צריך לוח שנה, הרי הכל פרוס לפניו?. את הספירה אני עושה בשבילי. אני צריך להפנים מה עלי לתקן ביום הזה. לדוגמא: היום שהיה אחד לעומר, תיקון מידת החסד שבחסד. כמו שהקב"ה עושה אתנו חסדים אין קץ, כך אנו צריכים לנהוג עם ברואיו. לנהוג לפנים משורת הדין עם כל אדם, כפי שהקב"ה נוהג אתנו.

 

 

                 "רבי אלעזר בן ערך אומר: "לב טוב"  (פרקו אבות, ב, ט)

 

    "לב טוב" {בגימטריה} = 49  ימי הספירה.

בעל לב טוב  – רואה את הכל בטוב ובנעימים.

בעל לב טוב –  שמח בחלקו ובטוב אצל חברו.

 

 "לב טוב": אחת המידות המהותיות בפרקי אבות, היא מידתו של רבי אלעזר בן ערך עליו נאמר ע"י רבו – רבם של ישראל רבן יוחנן בן זכאי: "כמעיין המתגבר".

התכונה הנ"ל "לב טוב", שווה בגימטריא 49, רמז ל- מ"ט ימי הספירה.

רבן יוחנן בן זכאי שאל את חמשת תלמידיו: רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך: "אמר להם: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?

רבי אליעזר אומר: עין טובה. רבי יהושע אומר: חבר טוב. רבי יוסי אומר: שכן טוב. רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד. רבי אלעזר בן ערך אומר: לב טוב".

 

אמר להם ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו – דבריכם" (פרקי אבות ב, ט).

ריב"ז בחר בתכונת "לב טוב" של רבי אלעזר בן ערך כתכונה הטובה ביותר מבין התכונות הנוספות אותן הציגו תלמידיו, היות וע"י הבחירה במידת 'לב טוב',  האדם יתעלה גם בשאר מידותיו.

 

בעל "לב טוב", אינו כועס אלא מקבל הכול באהבה, וזה ביטוי לאמונה בקב"ה המבקש מאתנו:

 

"תנה בני ליבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). כלומר, "רחמנא ליבא בעי".

כמו כן, בעל "לב טוב" הוא שמח בחלקו ובהצלחת חברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך" – עליה אמר הלל: "דעלך סני, לחברך לא תעביד". רבנו יונתן בן עוזיאל תלמידו המובחר של הלל אמר על כך: "דמן אנת סני לך, לא תעביד ליה" = מה ששנוי עליך, אל תעשה לחברך.

רבי עקיבא הלך בדרכם וקבע ש"זה כלל גדול בתורה".

 

 בן עזאי אומר על אותו פסוק: "זה ספר תולדות אדם". כלומר, בני אדם מהווים אדם אחד, נשמה אחת, לכן יש לעזור ולאהוב כל אחד ואחד מעם ישראל, מבלי לקטלגם לרעים ולטובים, ובפרט תלמידי חכמים כדברי האריז"ל.

כנראה שדברי בן עזאי, מהווים את הבסיס לדברי רבנו האר"י הקדוש שנאמרו ע"י תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל בשער הכוונות, שלפני תפילת שחרית, על כל אחד מאתנו לומר: "צריך שיקבל עליו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל התפילות, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו… ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו… ויתפללו עליו… ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת חברים" (ש. הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

 

רבי מאיר בעל הנס – גדול תלמידי רבי עקיבא, קבע שאנחנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א), למרות פסוק אחר האומר "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה), דבר המשקף את מידת הפרגון של רבי מאיר לעם ישראל, ובשל כך זכה להיות בעל הנס. {ראה בהרחבה מאמר על רבי מאיר בספר}.
.תכונת הפרגון = לב טוב, חסרה במחוזותינו, ויש לתת ע"כ את הדעת. המידות הטובות המופיעות בחמשת הפרקים הראשונים של פרקי אבות, מהוות מסר ומסד לפרק השישי – העוסק בדרכי קנין התורה.

 

 

"ולא תחללו את שם קדשי –

 ונקדשתי בתוך בני ישראל אני יהוה מקדשכם" (ויקרא כב, לב).

חילול ה' – מול קידוש ה'.

 

מהפסוק הנ"ל לומדים אנו על איסור חילול ה' ומצוות קידוש ה'. הגמרא אומרת (יומא פו ע"א): העוון הכי חמור בתורה הוא חילול ה', היות וכאשר האדם עובר עבירה של חילול ה', הוא זקוק לארבעה דברים כדי לתקן: לשוב בתשובה, ליום כיפור, ייסורים תולים, ויום המיתה מכפר. הגמרא מביאה דוגמאות של גדולי אמוראים, שלא לקחו בהקפה, שמא יחשדו בהם אחרים שהם לקחו בחינם וכו'.

הרמב"ם מונה שלוש קטגוריות לחילול ה':

אם מאיימים על יהודי לעבור אחת משלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בפני עשרה, יהרג ואל יעבור.

אם מאיימים על יהודי לעבור עבירה ואפילו 'קלה' להכעיס ולהכחיש קיום ה', יהרג ואל יעבור.

יהודי שעובר עבירה סתם 'להכעיס' ולהכחיש קיום ה' קבל עם ועדה – חילול ה'.

אדם הידוע כצדיק העובר אפילו עבירה קלה קבל עם ועדה – חייב משום חילול ה', כגון שיש בידו לשלם ואינו משלם.

 

 ה'חתם סופר' אומר עד כמה תלמידי חכמים מחויבים להיזהר במעשיהם, שלא יגרמו לחילול ה'.

 ההיסטוריה של עם ישראל רצופה קידוש ה', החל מאברהם אבינו באור כשדים, חנניה מישאל ועזריה בבבל, דרך עשרת הרוגי מלכות, חללי השואה, וכלה בחללי מערכות הביטחון.

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל האלוקי ובעל ה"חסד לאברהם" רבנו אברהם אזולאי מחברון.

 נס כניסתו למנהרות מערת המכפלה.

 

רבנו אברהם אזולאי מראשי מקובלי חברון, אליה עלה מפס שבמרוקו, כתב בספרו הקבלי "חסד לאברהם" הדן בעקרונות הקבלה (מעין שני נהר לז'): "אור התורה המאיר בתלמידי חכמים אפילו בדורות הללו – הוא אור תורת משה רבנו, ולכן קוראים אותו רבנו".

ספרים אחרים מפרי עטו הם: "אור החמה" על הזוהר, "מעשה חושב", ו"כנף רננים".

 

זקני חברון מספרים שכאשר ביקר המושל העותומאני במערת המכפלה שבחברון, נפל לו שרביט הזהב לתוך הפיר המוביל למנהרות הפנימיות שם קבורים האבות, ולשם איש לא העז להגיע, פרט לרבי בנאה האמורא עליו מספרת הגמרא שהיה מציין מערות קבורה ומסמן אותן. הרשב"ם אמר כי רבי בנאה היה אדם צדיק גדול וחשוב, ולכן ניתנה לו הרשות להיכנס בקברי צדיקים.

 רבי יוחנן תלמידו, מזכיר אותו רבות בגמרא, ולהלן אמרה אחת משמו: "כל העוסק בתורה לשמה – תורתו נעשית לו סם חיים" (תענית ז, ע"א). הוא חי בדור שבין התנאים לאמוראים, ודבריו אף הובאו בברייתא

פתח המנהרות נמצא בכניסה לכיוון רחבת אהל יצחק ורבקה. המנהרות הנ"ל תועדו אחרי מלחמת ששת הימים ע"י קבוצת אנשי חיל מיהודי חברון, שאף הפיקה סרט על כך. שווה לראות.

 

כדרכם של הגויים, המושל דרש מהיהודים להוציא לו משם את השרביט. אחרת, דינם – גזירות קשות.

 לאחר התייעצות בין חכמי חברון, הוטלה המשימה על רבי אברהם אזולאי. הוא היה מפורסם בצדקותו, בענוותנותו, ובגדולתו בתורת הנגלה ותורת הנסתר, כדרכם של חכמי מרוקו בכלל.

לאחר טהרה במקווה והכנות רוחניות, ירד למנהרות כשהוא קשור בחבלים. במקום הוא זכה לגילויים רוחניים, ואף התגלה אליו אליעזר עבד אברהם הממשיך לשמש את אברהם גם בעולם האמת. הוא אמר לו שלא יוכל להמשיך לכיוון האבות. כמו כן, היות וזכה לאורות גבוהים, יחכו לו האבות בעולם האמת למחרת.

אכן, לאחר שעלה והחזיר את השרביט, עשה "משמר" עם החכמים במשך כל הלילה, וגילה להם רזין דרזין מתורת הח"ן. היטהר במקווה, ועלה בסערה השמימה ביום כ"ד מרחשוון הת"ג (1643).

 

רבי אברהם אזולאי היה אבי זקנו של החיד"א, שהיה תלמידו של רבנו אוה"ח הק', וכתב ספרים רבים בכל מקצועות התורה. הילולת החיד"א תחול מידי שנה ב-יא אדר.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

.

לברכה והצלחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", בהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כוכבים בשמי תטואן

גבריאל לוי

״כוכבים בשמי תטואן״ הוא ספרו הראשון של גבריאל לוי, שבו הוא מגולל את סיפורה המרתק של משפחת בוגנים במשך שלושה דורות – החל מהתקופה הטורקית ועד הקמת מדינת ישראל.

יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.

לוי מכניס את הקורא לעולמה של משפחת בוגנים, שבמרכזה ניצבת הבת, רחמה. רחמה היא דמות טרגית המאבדת כל שליטה על גורלה בעולם הישן־חדש של המחצית הראשונה של המאה ה־20, בתקופה שבה מתקיים מאבק גלוי בין מעצמות, המתגוששות על השפעה ועל כוח בצפון מרוקו ובארץ ישראל.

זהו רומן היסטורי סוחף הרוקם בחוט הזמן את קורותיה של משפחה יהודית, שיצאה למסע נדודים וחיפוש אחר בית, זהות, אהבה, מולדת ואמונה דתית. טרגדיה של דור אחד ותקווה של הדור הבא אחריו.

כוכבים בשמי תטואן

פרק ראשון 1907,

חברון

       ערפל כבד נע באיטיות בין בתי האבן הקפואים וריח הפחמים החניק את האוויר. חמש שנים ארוכות של ציפייה עברו בחברון עד לרגע הזה. היה זה בלילה הקר ביותר בחודש ינואר. כשהגיעה מאדאם ראשל עמיאל להושיט עזרה לשכנתה ברוריה הכורעת ללדת, החלה לצעוק בהיסטריה: ״אום סעיד, אום סעיד, לברוריה… יורד מים… מהר, מהר!״ האיצה בה כשאדים עולים מפיה. השכנים המוסלמים שגרו מעבר לקירות ידעו שהיהודייה עבת הבשר צריכה ללדת. זעקותיה של ברוריה החרידו את דרב אל־יהוד. השכנים מהסמטה ממול, שהתעוררו מההמולה, הציצו מבעד לחלונות המסורגים וסקרו את המתרחש.

      בתוך החדר שכבה אישה צעירה, בשתי ידיה הקמוצות משכה שמיכת צמר ירוקה, ובשארית כוחה הטתה את רגליה לאחור כדי לדחוק את הכאב העז ואת הילוד ממנה. לצידה עמד יעקב בוגנים, האב הטרי, חסר אונים ונוטף כולו זיעה, בעיניו מבט של חיה לכודה בכלוב. כשלא היה יכול לשאת זאת הניח את שתי כפות ידיו על ראשו והסב אותו פעם לימין ופעם לשמאל, כמו שנהג לעשות בילדותו כדי להתגונן מפני אגרופיהם של ילדי השוק האימתניים, והתכנס אל תוך עצמו.

״לך תביא קערת מים חמים! ומגבות!״ ציוותה עליו אום סעיד, ״לא מספיק היא סובלת בגללך? ואתה מנמנם עכשיו!״ יעקב השתהה לרגע, הוריד את ידיו והחזירן למקומן הטבעי. ״יאללה, יאללה! אבו יעקוב…סורעה!" [בערבית: מהר] האיצה בו. ראשו של הרך הנולד כבר פילח את צוואר הרחם, שערותיו נראו בבירור ומי השליה חלחלו ונספגו במגבות. ״לדחוף חזק! חזק!״ קראה אל ברוריה, ״איזה מן אישה חלשה את, אין לך כוח, יאללה, לדחוף חזק! אל שוקה תתולאד ורדאה״ – אפילו השושנה מצמיחה קוץ. בכך רמזה שאם לא תתאמץ מספיק – תלד בת עצלה. הכאב הלך וגבר, וברוריה צרחה מכאב.

יעקב נאחז בעתה, עכשיו גם המיילדת הערבייה צולפת בו במילותיה כמו ברוריה? ושוב זעקות הכאב עלו מהחדר וגרמו לו להתכנס אל תוך עצמו.

בכל פעם שברוריה צווחה וזעקה מכאב, אום סעיד גערה בו על חוסר המעש. זעקות אלה עוררו ביעקב חלחלה. הוא הכניס את ראשו בין ידיו והתכווץ אל תוך עצמו, עצם את עיניו, ניסה להתעלם ולברוח מן המציאות שאליה נקלע, להיחלץ ממנה כמו ממאסרו בבית העצורים קישלה, שממנו שוחרר עם בוא החיילים הבריטים.

עד לשחרורו עבר יעקב מסכת עינויים ששינתה את חייו. המראות והזיכרונות היו צפים ועולים, מטלטלים את נפשו המיוסרת.

הטורקים לא התרשלו במלאכתם, מומחיותם הייתה להפיק זעקות שבר וכאב לסוגיהן תוך כדי שילוב מוצלח של הנאה וסיפוק. באחת ההזדמנויות היה עד לעינויים קשים שבהם כמעט ונעקרו שיניו של שותפו לתא העצורים, ולא בידיו של רופא מדופלם. כשראה זאת, אחז רעד בלתי פוסק בכל גופו. רעד שהיה מרטיט את עצמותיו ואת אבני הקיר הכבדות המקיפות את בית הכלא הבס אל־דם בירושלים ומעורר את נימי הדם הרדומים שברגליו. ברגעים האלה, שבהם ריח המוות מילא את אפו וטעם המוות את לשונו, היה פותח ספר תהילים וממלמל, עם הפסקה קצרה בין מילה למילה – ״כי… לא… יריע… איבי… עלי. – מנסה להתרכז בכל מאודו אך לא מצליח להבין מה עליו לעשות.

לאט־לאט אזר יעקב כוח והציץ מבין אצבעותיו על הילודה, על גולגולתה המדולעת. גופה הכחלחל התקשה ורעידות לא רצוניות אחזו ברגליה ויעקב הבין שהתינוקת לא נושמת. אבל דווקא אז, על סף התהום, כשהכול נראה אבוד וחסר סיכוי, קם יעקב ממקומו בשארית כוחותיו, שפמו זקור ואפו הארוך מתנוסס בחרטום של ספינה, התהלך הלוך ושוב בכבדות ונע מצד לצד, כמו פר כבד ומסורבל הכלוא בכלוב ברזל, ידו האחת רעדה וידו השנייה אחזה פגיון נחושת. הוא הניפו לכאן ולכאן. אבחת הפגיון פילחה את האוויר ומבטו הסהרורי אכול הבעתה הדאיג את אום סעיד.

״יא מג׳נון,״ קראה לעברו אום סעיד, ״נכנס בך ג׳ין!״ יעקב התעלם ממנה לרגע.

״אל תברח עכשיו! ברוריה סובלת מספיק!״ אמרה. מבט מלא מבוכה כיסה את פניו. ״ששש,״ לחש והיסה אותה, סימן לה בידו שתמשיך להתעסק בענייניה.

״אני יודע מה עליי לעשות״, מלמל בשקט יעקב והמשיך להתרכז במשימתו לסיים את טקס התחדיד במלואו,[ טקס הנהוג אצל יהודי מרוקו שבו אב התינוק מניף פגיון על מנת לגרש שדים ורוחות] לסלק שדים ורוחות רעות הנטפלים בכל לידה ולהציל את הילודה ממוות ודאי, בכך האמין בכול מאודו.

יעקב שלח את ידו לנעוץ את הפגיון וראה את השדים, צלליתם נעה מצד לצד, מתחמקים ומסתתרים מפניו בפינות חבויות. אחר כך המטיר עליהם מי מלח ונקש בכלי נחושת. די היה ברמיזה קלה, עווית פנים או מבט חטוף של ברוריה, כדי שימשיך במעשיו. וכל העת היה מזמר ומרנן את ״יחד עליי יתלחשו כל שונאיי,״ ולא חדל עד שהשלים את מלאכת הטיהור. אחר כך אחז ברגליה של התינוקת והחל מעסה ומכה באצבעותיו את כפות רגליה הקטנות בעדינות, תוך שהוא מחזיק בה וראשה מוטה כלפי מטה, עד שנשמע בכי תחנונים אשר קטע את המחשבה העמוקה שהתמסר לה בעלות השחר. העולם ניעור משנתו – התינוקת הראתה סימני חיים, וכל השדים נעלמו מן החדר דרך הפתחים והסדקים שבקירות. יעקב היה מסופק על עמידתו האיתנה. את הפגיון לא הניח גם שהכול התפוגג.

״השדים רודפים כל בן אנוש מהרגע הראשון שנולד ובא לעולם,״ אמרה אום סעיד, ואז התרחקה ממנו לרחוץ את ידיה במים חמים. אחר כך מחתה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחה, משכה את תחתוניה מבעד לשמלה והניעה את ישבנה בתנועה המזכירה דחיסת אבטיחים בשק. התקרבה אל יעקב והתיזה מים על פניו, הביטה בו בפנים חתומות ואמרה בהתנשאות: ״אללה עזר לך, אבו יעקב, הוא נתן לך שושנה יפה – בנות מביאות מזל לעולם.״ בעודה פוסעת אל החדר הסמוך כדי לחתום את הלידה. ״בנות יכולות להביא גם צער ויגון על אביהן…״ ומיהרה לקשור חוט צמר דק לחבל הטבור ולהדק אותו חזק. היא גזרה את חבל הטבור, ואת השליה החמקמקה עטפה במגבת, והניחה אותם בתוך קערת מים דלוחים. לאחר מכן פרשה מגבת מתחת לירכיה של ברוריה והאיצה בברוריה להרים מעט את אגנה, כדי שתוכל לסדר מתחתיה את המגבת הנקיה. אחר כך ביקשה ממנה להניק מייד את התינוקת ופיזרה מתחת לסדינים עלי פיג׳ן לגירוש שדים ורוחות.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 10