מורשת יהדות מרוקו

בעניין אחר, כדי שלא לעודד גירושין פזיזים, שהיו בניגוד לרצונן של נשים, ושהבעלים התחרטו עליהם, נקבע בתקנה שבקשות לגירושין יתקבלו רק שלושים יום אחרי הרצון המקורי – משנתעורר אצל הבעלים רצון אמתי להיפרד(תקנה מחודש סיון שנת שס״ג). בתקנה נוספת הזהירו ושבו והזהירו שאין להחתים אישה כערבה לחוב, כי אם החוב לא ישולם, והיא תיכלא בכלא נכרי – כבודה יחולל.

התמורות שנתחוללו בשנות כהונתו של הרב שאול סירירו הטביעו חותם בל יימחה בפרט במנהיגותו החברתית. על הזדעזעות הקהילה ועל הפחד הגדול שנפל על יהודי העיר בשנות הרעב ״ניתוסף צער המלחמות עוד – עד שבוחרים מות מחיים״.

בראשית העשור השני של המאה השבע־עשרה, בדרשה לשבת הגדול בשנת ש״ע (1610), תיאר הרב סירירו את העול הכבד המוטל עליו בחלוקת המסים:

"אשר יש לי מטורח הקהל יצ״ו בענין חלוק המסים, וריב כלם אלי בא, ואני צריך כל היום לפשר ביניהם ולשים שלום כרצון איש ואיש, כי לולא זה היו הורגים אלו לאלו, כי בעונות המשא כבד עד מאד, וגדולי העיר מהם ברחו,ומהם מתו. ותכבד העבודה על דלי העם ואין לאל ידם, כי כלתה הפרוטה מן הכיס, ואין ספק כי כבדה עלי העבודה מאד, וכן צער העניים ובעלי תורה וצעקתם עלתה לפני כל היום, כי נתמעטו ההכנסות ורבו ההוצאות.^"

כבר בשנות הרעב רבו הבדלי המעמד, והנה בשנת 1611 נסו גדולי העיר ממנה, העול נפל עליו, ולו עצמו נגרם נזק אישי: ״מרוב העושק ומריבות בני הקהילות על עניין המסים והארגוניות ומזעקת הדלים, ובאמת כי העושק הנעשה לנו בעונותינו יהולל חכם״.

התמורות השפיעו עוד על תפיסתו הרוחנית של הרב סירירו. תיאוריו ההיסטוריים המשובצים בדרשותיו הציבוריות מאמתים בתיאוריהם הבלתי־אמצעיים את המצוקה שבה הייתה שרויה קהילת פאס בחמשת העשורים האחרונים של חייו, בכל המחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה.

בהכשרת האדם היהודי לחיי תורה וקדושה הוא השמיע את לקחו, בפרט בשבת הגדול, לפני פסח, ובשבת תשובה (=שבת בינתיים) לפני יום כיפור. את הסבל של אותן שנים הוא ראה, כקודמיו בכל תפוצות ישראל, אותות משמים להיטיב את התנהלות החברה ואת הצורך בליכוד אנשיה. החידוש בדבריו הוא במסקנותיו על ההבדל בין גלות ספרד לגלות ישמעאל. הוא כאב את גירוש ספרד ועוד יותר את הגלות שנגזרה על המגורשים לחיות בין מוסלמים המשפילים יהודים:

כי הנה אפילו אחינו אשר נטמעו בין הגויים בגירוש קאשטיליא ובאים להתגייר, כשרואים גודל שפלותינו, בוחרים להם המות מהיות יהודי, כמו שאנו רואים בעינינו חוזרים לארצם ולדתם. הגלות הארוכה מייאשת, ובמקום שאדם ישמח בשכר יגיע כפיו להוציאו על בניית בית ונשיאת אישה הנה כל יגיענו האומות חומסים במסים וארגוניות.

כאמור, הרב היה גם מנהיג רוחני מן המעלה הראשונה. הוא הפיח תקווה לגאולה בבני דורו, המתוארים בפיו ״מתייאשים״, אך הוא אינו מציע ליהודים היושבים בארצות ישמעאל (ואדום) להתקומם, משום שאלה רק ״ברוק ובהבל שבפיהם הם יטביעו ויכלו אותנו״. הוא מקונן על כך שראוי לראות את משפטם־עונשם של בני עשו וישמעאל, אבל המציאות אחרת – הם בריאים וחזקים וחיים בשלווה. הפיזור הרב של בני עמו הוא מידה קשה מאוד, כי אילו היו מרוכזים בארץ אחת ״כל זמן שרואים אלו את אלו [הם] מתנחמים או יעזרו קצתם את קצתם לעמוד על נפשם״. אלא שגם בפיזור הוא מוצא נחמה פורתא: עם גודל הצרות חציו של העם היהודי (בספרד ופורטוגל) כלים מן העולם היהודי, ואילו אלה שבפזורה הספרדית אינם כלים. אלא שמותם של אלפים ברעב ובמגפות גורם להתמעטות הקהילה, והמומרים, בפרט מדור הבנים שנטמעו בגויים, הפכו לאויבי הקהילה. מדובר בעדות ממקור מהימן שיחס המומרים לקהילה שממנה הם יצאו היה קשה יותר מיחסם של בני הרוב המוסלמי אליהם. לדידו של רבנו, המצווה לזכור את יציאת מצרים – גדול ערכה ממתן תורה ומענני הכבוד שליוו את בני ישראל במדבר. הייסורים ממרקים את העוונות, וגלות מצרים היא מקור העידוד הגדול שממנו יש ללמוד על מצב היהודים בימיו בארץ מוסלמית קשה.

אין ספק שבדרשותיו של הרב חלו עריכה של מבנה ועיבוד ספרותי, ונראה שהוא חשב שיש להן ערך היסטורי, ושיש להנחילן לדורות. בצד חשיבותן העיונית־ המהותית, הוא הוסיף לדרשותיו הקדמות, הכוללות לא רק את הלקח הדתי והמוסרי שיש ללמוד מהן, גם שמות של אישים שפעלו בזמנו, בהם שמות של מלכי מרוקו, ואת תרומתם לנתיני הממלכה, ובפרט הוא מפרט אם הם השכילו להביא להם ברכה ושלום. בדרוש שנשא בשנת 1609 הוא משבח את המלך מולאי זידאן ש״השכיל להביא שלום בימיו״. הוא שולט במקורות המקראיים, בתלמוד ובמדרשים שליטה בלא מצרים, והוא מצטט מהם.

כאמור, מן התקנות בזמנו של ר׳ שאול סירירו עולים פרטים חשובים על הנהגת הקהילה, ואין ספק שהוא הטביע בה את חותמו האישי בהתנהלות נאותה עם מוסדות רבים: הנגידות, המוסד הגבוה ביותר בהנהגת יהודי פאס, ו״המעמד״, הכולל את ״טובי העיר״, מונח שהובא עם המגורשים ונשתל בקרקע חדשה, סמל מובהק להשפעה של יוצאי ספרד במשך יותר ממאתיים שנה. מכלל זה יוצאת ביקורתו על גדולי העיר שנסו ממנה בשנות הרעב, אך הוא לא פירט למי הוא כיוון.

מהתקנות בזמנו מצטייר חיזוק סמכויות בתי הדין וסדריהם וכן עולה תפקידו של בית הכנסת כמרכז חייה החברתיים של הקהילה. במפורש צוין קיומו של מה שכונה ״בית הכנסת הגדול״, ובו כנראה התפלל ודרש ר׳ סירירו.

כמעט לכל התקנות העקרוניות שתיקן והנוגעות למוסדות הקהל מתלווה מבוא שנועד להסביר בהרחבה את הרקע הרעיוני לתיקון ואת הדרישה מכל חלקי הציבור לשאת בנטל. עוד בתקנות נפתח צוהר ללמוד על מצוקות בני העם הפשוטים. חכמי ישראל הרבו להורות את בני עמם בהוראת שעה והטיפו לצאן מרעיתם על הצורך להיטיב את אורחות חייהם. פעמים רבות, וכאמור בפרט בימים מעיקים של רעב ומחסור, תבע הרב הגדול ר׳ שאול סירירו לדאוג לחלשים, ולנשים בכללם, ובפרט לזכויותיהם של גרושות, אלמנות ויתומים.

המגמה ההלכתית־מעשית של ר׳ שאול סירירו משתקפת בייחוד בפועלו המשפטי ביותר מחמישים תקנות הכלולות ב״ספר התקנות״. מעט מאוד הוא עסק בצד המבני של ההנהגה ותפקידיה. חכם זה, ממוצא ספרדי, לא הרבה לדבר על פעילות מוסדות בתי הדין או על ארגון המיסוי ועל יחסיהם של בתי הדין עם גופים אחרים בארגון הקהילתי. הביקורת על מעשי הדור אינה לו דרך טבע.

התקנות, הדרשות והפרשנות שלו ושל עמיתיו נותנות לנו לא רק ממד רחב יותר של אישיותם ופועלם אלא גם פנים אחרים להשתלבותם בתוך החברה – הם מוצגים כשהם כואבים את כאבה ודורשים את הדרוש תיקון בתוכה. אין הם מורמים מעם אלא מהווים בשר מבשרם של בני הקהילה.

סירירו היה דמות ראשית בהנהגה הרוחנית של פאס ובבית הדין הרבני, ונראה שריבוי התקנות בשנות פעילותו מקורו, בין היתר, בגישה שהוא היה מנציגיה המובהקים – להעמיד את חיי הקהילה על דין ומשפט השווים לכול, כדי להגן על החלשים ועל העניים בקהילה.⁵¹ לפני מותו הוא דאג להכשיר שני תלמידי חכמים, ר׳ יעקב בן יוסף בן דנאן, סופר ביה״ד, ור׳ עמנואל בן מנחם סירירו. כוונתו הברורה הייתה שימשיכו את דרכו כדיינים. בשנה שבה נתקבלה תקנת הנגידות הוא היה בן שמונים ושלוש, ומי שחתם ראשון על שטר הסמכת הנגיד יצחק הצרפתי, היה ר׳ סעדיה אבן דנאן. חתימה זו היא סימן לכך ששבע שנים לפני שר׳ שאול הלך לעולמו היה סעדיה המנהיג הרוחני בפועל בקהילת פאס, ושהוא המשיך בדרך קודמיו. כמאה תקנות הותקנו מסוף המאה החמש־עשרה ועד אמצע המאה השבע־עשרה, ורק עשר תקנות נתקנו מן המחצית השנייה של המאה השבע־עשרה ועד שנת 1712. ועם זה, המגמה ורוח הדברים – נשמרו.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

עמוד 56

ב. דין פוחח

כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, הלכות שליח צבור, סעיף ב): ״אבל אם כל פרק הזרוע העליון עד המרפק מכוסה, מותר לו לעבור לפני התיבה״.

אבל אנחנו מקפידים אפילו על האמה שתהיה מכוסה ברובה.

• הראשל״צ הגר״ע יוסף מסתמך על לשון מרן הבא: ״פוחח – והוא מי שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות, לא ירד לפני התיבה״(או״ח בסימן נג, סעיף יג). וכבר כתב הרי״ף: ״פוחח שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות״(הרי״ף על מגלה דף כד, ע״א). ומהו זרוע? במצות מתנות כהונה של הזרוע, הלחיים והקיבה, כתב הרמב״ם: ״אי זהו זרוע? זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של ידו״(הל׳ בכורים, פ״ט, יח), ודבריו מתבססים על המשנה במסכת חולין (פ״י, מ״ד): ״שהן שני איברים זה מעורה בזה״. לפי זה הזרוע היא מן הכתף ועד פס היד. וא״כ מנין לו לראשל״צ שמדובר רק באבר שמן הכתף ועד המרפק? ובכן, התוספות כתבו (מנחות לז, ע״א, ד״ה קיבורת) בשם ר״ת: ״ואותו עצם שבין יד לקודא (coude בצרפתית) אינו קרוי זרוע אלא קנה, כדתנן במסכת אהלות(פ״א, מ״ח) דקחשיב רמ״ח אברים, ל׳ בפיסת היד (ו׳ בכל אצבע), שנים בקנה, שנים במרפק, אחד בזרוע וד׳ בכתף. ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע שבין הכתף למרפק, ומרפק הוא קודא וכד. עוד ראיה מדתנן בם׳ הזרוע (חולין קלד, ע״א) איזהו זרוע ? מן הפרק עד הכף של יד וכר. ומיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם, דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות וכו׳ ״(ע״כ). א״כ התוספות הביאו ראיות ממסכת אהלות שהזרוע של האדם אינה כמו הזרוע של הבהמה, וכי אצל האדם, הזרוע היא מן הכתף ועד המרפק, ואצל הבהמה, הזרוע היא מן הכתף ועד פס היד.
• יש להבחין בין לשון המשנה במסכת אהלות שהוא לשון מדוייק, לבין לשון בני אדם. במסכת אהלות, התנא נותן שם מדוייק לכל אבר ואבר, כדי שיוכל למנות את כל רמ״ח האברים. ולכן הוא מבחין בין הזרוע לבין הקנה. אבל בלשון בני אדם, אין רגילים להבחין ביניהם, והזרוע כוללת את שניהם. ואפילו התורה השתמשה בלשון בני אדם כשאמרה: ״וגאלתי אתכם בזרוע נטויה״(שמות ו, ו) שפירושה כמו ״ביד נטויה״ שמופיעה פעמים רבות בתנ״ך (ישעיה ה, כה; ט, יא; יד, כז; ועוד), שהרי אי אפשר לנטות את הזרוע בלי לנטות יחד איתה את הקנה. ואין ספק כי הרי״ף שכתב ״וזרועותיו מגולות״ מתכוון למשמעות הנפוצה של המילה ״זרוע״ שכוללת את הכל, ולא למשמעות המצומצמת של מס׳ אהלות.
•  

לכן כתב הרב עובדיה הדאיה זלה״ה (ישכיל עבדי ח״ז, דף שכט, ע״א): ״אפילו אם החולצה של חצי שרוול מכסה את הזרוע עד המרפק, אסור למי שלובשה להיות שליח צבור, כי הקפידה איננה רק על הזרוע, אלא כל שאין גופו מכוסה כראוי כדרך כל בני אדם, הרי זה בכלל פוחח שאסור להיות שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, שהרי אין דרך לעמוד בפני גדולים בחולצה של חצי שרוול, אלא לובשים עליה מעיל שלא יתראו ידיו מגולות. ואפילו במקום שהחברים אינם מקפידים זה על זה בכך, מכל מקום פשוט שאינם מעיזים להיכנס בחצי שרוול לבתי המשפט או לבתי הדין או לנשיא המדינה, וכל שכן שאין לעמוד כך לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ואפילו אם הוא יחיד שבא להתפלל בחצי שרוול, יש למחות בידו, וכל שכן שאינו יכול לשמש כשליח צבור, וכך אנו נוהגים למחות לא רק בשליח צבור הבא להתפלל בשרוולים קצרים, אלא אף ביחידים הבאים לבית הכנסת להתפלל כך, שיתנהגו ביראת הכבוד״ <ע״כ).

• עטוף לכבוד הצבור

האשכנזים בד״כ מקפידים ששליח ציבור יתעטף בטלית גם בתפילות מנחה וערבית. אך ״בכל ערי המערב לא הקפידו שש״צ יתעטף בטלית לכבוד הצבור״.

• ׳ברוך ה׳ המבורך׳ מעומד

כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, עם׳ עט, סעיף לג) שאין צורך לעמוד כשאומרים ׳ברוך ה׳ המבורך, ״זולת כשעונים ברוך ה׳ המבורך בערבית של ליל שבת, שאז מקבלים תוספת של נשמה יתירה, אז המנהג לעמוד על רגליהם״. ואנחנו לא נהגנו לעמוד על רגלינו, גם לא בערבית של ליל שבת, שכן אנו מקבלים את השבת כשאומרים ׳מזמור שיר ליום השבת/ ואז אנו עומדים. אבל בזמן קדיש וכשעונים ׳ברוך ה׳ המבורך׳, אנו נוהגים לשבת.

• ניקוד ׳ובנעימה קדושה׳

נוסח צפון אפריקה ביוצר הוא: ׳בשפה ברורה וּבִנְעִימָה קְדוֹשָׁה, כולם כאחד עונים באימה׳. לעומת זה נוסח עדות המזרח הוא: ׳בשפה ברורה וּבִנְעִימָה, קְדֻשָׁה כולם כאחד עונים באימה׳ ־ כמו הנוסח של האשכנזים.

לכאורה הנוסח של האשכנזים ושל עדות המזרח, יש בו הגיון מסויים, שכן אומרים אח״כ קדושה: ״קדוש, קדוש, קדוש״. אך מבחינה תחבירית היה רצוי לומר לשיטתם: ׳בשפה ברורה ובנעימה, כולם כאחד עונים קדושה באימה ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש״. ובעל שבלי הלקט (רבינו צדקיה ב״ר אברהם הרופא מרומא במאה הי״ג) מביא בשם רב נטרונאי גאון זצ״ל שאומר: ״בשפה ברורה בנעימה ובקדושה כולם כאחד לאל הברוך נעימות יתנו״ (שבה״ל יג). וברור שגירסתו היתה ״ובקדשה״. נוסח עדות המזרח מובא ע״י כף החיים (סי׳ מח, אות א, ד״ה ברוך), ושם הוא מתבסס על רש״י ועל אבודרהם. ולא ידעתי איך הוא מתבסס על אבודרהם. אדרבה נראה בהמשך שאין הדבר כך. נוסח צפון אפריקה מתועד בספר תפלת החודש על כל הוצאותיו, החל מן ההוצאה לאור הראשונה בליוורנו בתחילת המאה הי״ט. נוסח זה עתיק מאד, ונמצא כבר אצל ר׳ דוד אבודרהם שחי בטולידו במאה הי״ד והיה תלמידו של ר׳ יעקב בר אשר בעל הטורים. ואלה דבריו: ״בשפה ברורה – על שם ׳ושפתי רננות יהלל פי׳(תהלים סג, ו), ואמר ברורה – על שם ׳ודעת שפתי ברור מללו׳, ובנעימה קדושה – פירוש ובנעימת קול קדושה וטהורה – על שם ׳ושמעו אמרי כי נעמו׳(תהלים קמא, ו)״.

וכבר השתמש התנא רבי ישמעאל בביטוי ״ונעימה קדושה״ בספר ״היכלות רבתי״(פ״ט,

ג). ומרן ב״י(טור או״ח, נט) כותב: ״כתוב באורחות חיים בשפה ברורה ובנעימה קדושה, כך כתוב בפרקי היכלות, וכן שמעתי מגדולי הדור שאומרים כן, עד כאן לשונו״. ולא הוסיף מרן לכתוב בנושא, ומשמע מכאן שהוא מסכים עם נוסחה זו.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין פוחח

עמוד 50

הנהגה וחברה

שלום בר-אשר

סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית

במרוקו בזמן החדש

הוצאת אורות יהדות המגרב

הספר הזה מציע עיון ודיון בסוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה וער ההורות האחרונים, ומתמקד בענייני ההנהגה היהודית והקהילה היהורית. הושם בו דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל, וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.

הספר מבוסס על מחקרים, כתבי יד, מקורות שמחוץ לקהילות ומקורות פגים כאחד, ובמיוחד על ספרי התקנות וספרות הנוסעים הענפה בתקופות הנדונות. התוכן המובא כאן פותה פתח לתחום שלא נחקר דיו, ובמיוחד חושף חיי קהילה וחיי הנהגה ייחודיים שלא כולם נודעו עד עתה.

ד״ר שלום בר־אשר הוא חוקר תולדות היהודים בצפון־ אפריקה. בספריו ובמאמריו שקדמו לספר הזה ובספר הזה עצמו התמקד ומתמקד במיוחד בתולדות הקהילות היהודיות במרוקו, אך נתן מחילו לחקר תולדות הקהילות היהודיות בכל צפון־אפריקה וחוצה לה. הוא פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים לרבות מאמרי ביקורת. הוא לימד במשך שנים את תולדות היהודים במזרח ובמגרב בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ובמכללה האקדמית ע״ש ליפשיץ בירושלים. אף לימד בחוץ לארץ באוניברסיטאות בארצות הברית ובצרפת.

מחקריו מצוטטים בהערכה רבה בידי חוקרי התחום, והודות להישגיו זכה להוקרת עמיתיו בארץ ובנכר. הוא קיבל את הפרס ע״ש ״עמינוח״ ואת ״פרס גאון״ על מחקריו. כמומחה למרוקו בימי הביניים ובזמן החדש הוביל טיולים מדעיים למרוקו של חוקרים במדעי היהדות, במדעי הרוח ובתחומים אחרים שזכו להערכה רבה.

עיצוב עטיפה: תחיה רוזנטל, ירושלים