מורשת יהדות מרוקו

זרי תהילה

כבר מצעירותו התפרסם ר׳ יוסף בידענותו ובגאונותו המבהילה, ובכל מקום קשרו לו זרי תהילה. "נר המערב״, ״פאר הזמן״, ״ארי שבחבורה״, ״צדיק מושל״, ״שיניו שיני אריות ומלתעות לביא״, ״המקובל האלקי״, "חסידא קדישא״, ״נודע בשערים שמו, במעשיו ובמקומו״, ״מתהלך בתומו, וה׳ עמו״, "הלכה כמותו, ושלימה משנתו״ – כל אלה הם רק מקצת מהתארים הרבים שעיטרוהו וענדו לאישיותו.

ברם, לא בהיסח הדעת זכה לכל מדרגותיו הנפלאות, ולא במציאה או מתנה באו לו. עמל מפרך ומתיש של שנים רבות, לימוד תורה לשמה ביום ולילה, ללא שינה, ובהתרחקות מכל מנעמי תבל, קדמו לכך, והם שזיכוהו לאותם דברים הרבה שהבטיח התנא במסכת אבות (פ״ו): ״כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כדאי הוא לו, וכד, ונהנים ממנו עצה ותושיה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק, וכנהר שמתגבר והולך״. ור׳ יוסף הצדיק זכה לכל זה במידה גדושה, כפי שנספר.

סדר לימודו – עמוס לעייפה היה, מבוקר עד ערב, ומערב עד בוקר, שקוד על תלמודו. דרכו היתה לקום כל לילה בחצות, בעת שהבריות נמים את שנתם, ורוח טהרה נושבת ממרומים, ולאחר תיקון חצות בבכי ודמעות שליש⁷⁷, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד אשמורת הבוקר.

בדרך כלל, בשעות אלו, בם נושבת רוח צפונית (ברכות ג:), נהג להעמיק בצפונות התורה, לצלול בנבכי תורת הנסתר – ספר הזוהר ושאר ספרי המקובלים. בעת עלות השחר, היה עוטה מעילו, ובעוד החושך יכסה ארץ, הולך לטבול טבילת טהרה במקווה. קור וכפור, עייפות או פחד, לא מנעוהו מלהתקדש, טרם יקרב לעבודת הלב, לשאת תפילתו לבוראו.

לאחר התפילה הקדיש זמן מועט לענייני דרך ארץ, היה עובר בזריזות על פנקסי חשבונותיו, ומסיים במהירות את ענייני משאו ומתנו. לאחר מכן הלך לבית מדרשו, שם המתינו לו תלמידיו, אשר שתו בצמא את דברי תורתו עד סמוך לשעת הצהריים. כשפסק ללמוד עם תלמידיו, נפנה תיכף ומיד לבית דינו, שם המתינו לו קהל מרעיתו עם שאלותיהם וספקותיהם, וכך עד ערוב היום, בו שוב נפנה לתלמודו ולענות לשאלות שהופנו אליו מכל קצווי ארץ, עד שעלה על יצועו, וחוזר חלילה.

כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצ״ל הרב המחבר ״תקפו של יוסף״, ותמיד היה מונה שבחיו, וזו אחת מהנה – שבכל לילה ולילה, גם קיץ וחורף, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד שיגיע זמן חצות לילה ממש, ואחר כך היה אומר תיקון חצות בבכיה רבה ועצומה, אשריו ואשרי בניו אחריו״, וכו

עדות ר^, יעקב טובייאנא

תיאור מרהיב על דרכו של ר׳ יוסף בהרבצת התורה בערוב ימיו, נשתמר בידינו מתיאורו של ר׳ יעקב טובייאנא – מחכמי ליוורנו, שנקלע לעירו גיברלטר, וראה בעיניו מחזה זה.

באותם ימים היתה גיברלטר עיר מלאה חכמים וסופרים, ומעל כולם התנוסס כתרו של ר׳ יוסף רבם. בכל יום בשעה קבועה בבוקר, היה מוסר שיעור בישיבתו, כאשר טובי הלומדים מתקבצים סביבו, והוא שונה להם פרקם. מפיו קלחו במהירות הבזק חידושים נפלאים בסוגיות הש״ס בהם עסקו, קושיות, תירוצים, ומערכות סבוכות ועמוקות.

לאחר מכן, לפני הצהרים, היה נכנס לבית דינו, ויושב לשפוט את העם. בכל מקצועות התורה פסק להם, דיני איסור והיתר, דיני גיטין וכתובות, דיני ממונות, ועוד ועוד. את הכל היה פושט במהירות מדהימה, ובבהירות מפליאה.

לאחר מכן, היו נכנסים אצלו חכמי העיר וגדולי הלומדים שבה, שוטחים בפניו את ספקותיהם שהתעוררו להם במשך לימודם באותו יום, ור׳ יוסף משיב לכולם בנעימות ובברירות, מלטש צדדי כל ספק, מאיר באור נכון כל צד, ומפורר את הספק כאילו לא היה כלל, וההלכה עולה ברורה ומאירה כנתינתה מסיני.

עד שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו!

עבודתו בקודש, פלאית. בכל כוחו התאמץ לעבוד את בוראו, השקיע וייגע אי מוחו, למצוא דרכים שונות, בהן יוכיח את אהבתו לבוראו. עדות אוטנטית אחת על הכנותיו לשבת קודש נשארה בידינו, בכוחה ללמדנו על הכלל, כיצד עבד אה בוראו בכל מאודו. בספר זך ונקי (לר׳ יוסף כנפו מגדולי מוגאדור) בפרק הנהגות ישרות ליום השבת (אות ה) כתב כך:

״ואני הדל, שמעתי מפי אדונינו הרב כמוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל, ששמע מפי מגידי אמת, שהרב הגדול, מעוז ומגדול, אדונינו כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצוק׳׳ל שהיה בעיר המהוללה ארבאט יע״א, שמרוב חסידותו וקדושתו, היה לו כל בגדי שבת מיוחדים לכל שבת ושבת, אפילו מראה עינים שהם בערבי נדאראית (משקפים), היו לו של שבת מיוחדים, ובכל מה שהיה משתמש בחול לא היה משתמש בו בשבת, ובכל ערב שבת היה טובל במקוה, ולובש בגדיו המיוחדיב לשבת, והיה דומה למלאך השם ברוך הוא, עד גדר שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו!, עד כאן דברי הרב ששמעתי מפיו זכרונו לברכה", עכ״ל הספר הנ״־ל והדברים מדברים בעד עצמם.

זכה ר׳ יוסף ועל שולחנו התאחדו תורה וגדולה, ומלבד שלמד תורה הרבה, נטל גם מברכת יוסף, מגד שמים ומגד ארץ ומלואה. כיוסף הצדיק שכלכל את אחיו. סעד אותם, ודאג להם בזמן גלותם, כך גם ר׳ יוסף דנן. ביתו היה פתוח לכל יל ונדכה, ואוזנו הייתה כרויה לשמוע צרותיהם.

בכל יום היו סועדים על שולחנו עניים רבים, שלאחר שהטיבו את ליבם במאכל ומשקה, קבלו ממנו גם מתת יד הגונה טרם הלכו לביתם. במקרים רבים, כאש־ אחד העניים המדוכא בייסורים, היה פותח את אמתחת תלאותיו, ושח את ליבו לפני ר׳ יוסף, היה ר׳ יוסף נפנה מכל הסובבים אותו, יושב ומאזין קשב רב לכל מילה היוצאת מפי אותו דל, משתתף בצערו, ופעמים אף היה בוכה עימו. לאחר מכן מושיבו לצידו, מאכילו ומשקהו בעצמו, מרעיף עליו מילות נוחם, ומציידו במתת יד הגונה, עד שרוחו הייתה שבה אליו. גם יתומים ושאר דכאי רוח היה אוסף אל ביתו, ומפרנסם כפי יד ה׳ הטובה עליו.

שונה לטובה היה היחס, כאשר נקלע לביתו תלמיד חכם עני, או איזה צורב רש. בהרף עין היה ר׳ יוסף מתעטף כולו בזריזות דקדושה, ובדחילו ורחימו נפנה לספק כל צרכיו של אותו תלמיד חכם. לאחר שסבב סביבו ודאג להאכילו ולהשקותו, דיה מצווה בלאט לבני ביתו שימתינו לרגע בו ילך ההלך לנוח ויפשוט בגדיו, ואז יחליפו חרש את בגדיו בבגדים חדשים הראויים לו כפי מידת חכמתו. לאחר מכן, עוד הוסיף לתת לו מתנות ותמיכה הגונה, וציידו בברכת הדרך.

כה וכה היו מידותיו והנהגותיו הנעלות, בהן זכה לקדש שם שמים ברבים.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – משפחת אפרתים

עמוד 153