מורשת יהדות מרוקו

׳לאחר מכן קרה, כי באותה שנה יצא עבד אל־חק מפאס לרגל עניינים מסוימים ואתו הווזיר היהודי. ומינה יהודי זה כממלא־מקומו בפאס אדם, גם הוא מהיהודים, מקרוביו, הנקרא שאול בן בטש, עוזר בבית־הממשלה בפאס החדשה. קרה שיהודי זה הזמין בעניין מסוים אשה אחת ממשפחות השריפים והעליב אותה בדבריו; יש אומרים שהיכה אותה, או בדומה הזה. הדברים הגיעו אל המטיף של פאס, סידי אבו עבד אללה מוחמד. הוא והמוסלמים היו נרגזים מאוד בשל היהודים, השפעתם ושלטונם על המוסלמים. בדרשתו ביום השישי בג׳אמע פאס הגדול הנקרא ג׳אמע אל־קרויין היה דורש תמיד בעניין היהודים וגם היה מעז להסית את הציבור ולעודדו; אולי יתקוממו בשל עניין זה למען אללה ית׳ ויתמרדו.

ונודע עניינו(של המטיף) ונתפרסם בשל זה. וכשאירעה הפגיעה באותה ׳שריפה׳ מסר את נפשו לאללה, יצא מביתו וקרא בקול גדול בחוצות פאס וברחובותיה; מי שלא יצא למען אללה אין בו לא ׳מרוה׳ (׳אבירות׳ של הבדווים) ולא דת! והמשיך בקריאה: ׳מלחמת הקודש, מלחמת הקודש!׳ הוא ציווה גם לאחרים לקרוא קריאה זו בחוצות פאס, הציבור שמע זאת ומיד התמרדו אתו. אליהם הצטרף ההמון הרב מכל ׳המקומות הנמוכים׳ (סורה כב, כה) בפאס, אחזוהו (את המטיף) והתחילו נוהים לבית השריף מוחמד בן עמראן, והוא הממונה על השריפים בפאס, בדומה למפקח על השריפים בארצות אלה. אבל ההוא, על אף כבודו המיוקר ודברו הנש­מע ומרצו השופע, כשנכנס אליו המטיף וביקש לקוממו(נגד היהודים) לא נענה לו, בהתנצלו לפניו, שלא יאה לו להתקומם לבדו ולשאת בעול עניין זה, בעוד שישנם בפאס חכמי־דת שטרם נשאלו לחוות־דעתם הדתית בעניין זה.

הם (ההמון) נחפזו אל חכמי־הדת בפאם, ואספו אותם ואת האחד בהם, והוא הגדול בתוכם באותו זמן, המלומד והמופתי סידי השייך האימאם, גדול החכמים סידי אבו עבד אללה מוחמד אל־קורי. אז הביאו אותו ואת אלה שנאספו אל בית הסייד השריף. המטיף נחפז באמרו להם: צאו איתנו למלחמת הקודש, הילחמו וחדשו את האיס­לאם ! הציבור חזר על דבריו, ולאחר־מכן אמרו: אם לא תילחמו איתנו יחד, אזי אתם תהיו הראשונים שנילחם בכם; כי אתם שריפים וחכמי־דת והנכם מרוצים משלטון היהודים עליכם. לאחר־מכן קראו שנית: ׳מלחמת הקודש! מלחמת הקו­דש ! מתוך כוונה להסיתם על־ידי כך. הם דרשו מהקורי שיתן את חוות־דעתו הד­תית, אבל הלה סירב לעשות זאת בהתנצלו במורא הרשות. הם הירבו(להפציר) בו, לאחר שכתבו שאלה על המעשה, ומה שגרם היהודי וכן היהודים, וכי יש בזה משום הפרת הברית (כלומר תנאי עומר) ממש, ואף יותר מזה. הם שלפו את חרבותיהם מנדניהן וקראו אל הקורי! גם אנו מאנשי הרשות והכוח. התקוממנו למען אללה ומסרנו את נפשנו; זו השאלה שאנו מבקשים ממך תשובה עליה לפי משפט אללה ית/ ואם לא (תתנגד,) נניח לעולם בלעדיך, כי אתה חכם־דת שאינך נוהג בהתאם לחכמתך. ועוד אמרו לו דברים מעין אלה. ולא הירפו ממנו עד שכתב בכתב־ידו היתר לרצוח את היהודים, ועוד היתר להתקומם נגדם, וגדולה מזו, אף נגד הסולטאן. ומשסיים לכתוב, נחפזו אל רובע (׳חארה׳) היהודים, נתנו עליהם את החרב והרגו מהם כמה שרצה אללה שיהרגו, ולא נרתעו מפני אחד מהם, עד שה­מיתו את האחרון, כדי לפנות את הרובע מהם. והיה זה יום מפואר בפאס וטבח גדול. נהרג בו קהל רב־מספר של יהודים. לאחר־מכן פנו אל ארמון השליט, הח­ריבו אותו, והרגו את היהודי שהיה בו׳ הוא ממלא־מקומו של הווזיר.

׳לאחר־מכן הקימו עליהם את הסייד השריף מוחמד בן עמראן הנזכר, והביאוהו אל הארמון הנזכר וביקשו להביע לו אמונים׳ כשליטם החוקי. אז רמזו להם בעלי הניסיון והתבונה מבין המשכילים והפיקחים, כי אין לנהוג כך לפני שינצחו את עבד אל־חק הסולטאן, שמא יירע להם. לאחר־מכן החליטו כי הנכבדים מאנשי פאס והשריף יכתבו אל עבד אל־חק הנעדר מפאס ויספרו לו על המאורע ועל התקוממות ההמון והתמרדותם, ויודיעו לו, כי ארמון השלטון היה נשדד אילולא הרגיעו את רוח ההמון בהביאם את האדון השריף לתוכו, ״והוא ימלא את מקומך עד שוב הודך וסידור ענייני המוסלמים וההמון, ולא יוצא דבר מסמכותך״. הם שלחו אליו (אל עבד אל־חק) איגרת כזאת ובדומה למליצות אלה. וכשהגיעה האי­גרת אליו מיד נקט בהכנות כדי לחזור אל פאס. אז נחפז אליו הווזיר היהודי שלו ואמר לו: שובך אינו לטובה! מה שכתבו היא הערמה על אדוננו. ולו תהא דעת אדוני — אללה יעניק לו את הניצחון — יפנה־נא אל העיר תאזא או אל עיר אחרת, עד שתכבה הלהבה הזאת ויחזק עניין אדוננו. אחרי־כן יפנה לפאס— זה יהיה הדבר הטוב. והיתה נכונה דעתו של היהודי, אולם כדברי הפתגם: ״כאשר נחרץ הגורל תלקה בעיוורון הראייה הנכונה״. עבד אל־חק נזף בו, באומרו: זו היא דעתך הנפסדת מראשיתה ועד סופה !. כל זה בגללך! לא ברכה בך! והיה שם באותו מעמד אדם מבני מרין, שראה את הסולטאן כועס על היהודי. אז נחפז וברומח אשר בידו דקר אותו, במעמד הסולטאן, ויפול (היהודי) מת מיד לפני עבד אל־חק. הוא (הרוצח) התכוון בזה למצוא חן בעיני אנשי פאס, כשייוודע להם על זאת.

-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465

עמוד 295