מורשת יהדות מרוקו

 

צו השעה – אחדות בעם ישראל!!!

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (פרשת שמיני ט, ה)

בזכות הקירבה והאחדות, נזכה לעמוד לפני ה"' (האר"י הק')

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות:

 

"קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי,

 

ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד. צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו.

 

 וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו.

 ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

(חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

 

"לא תשנא את אחיך בלבבך…

ואהבת לרעך כמוך, אני יהוה"

 (ויקרא יט חי).

 

       רבי עקיבא אומר:

                               זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

 

                            בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –

נשמות עם ישראל,קשורות לאדם הראשון,

כך שכולנו כאיש אחד, לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל – הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה את חשיבות אהבה ואחווה בתוך עם ישראל.

וכך דברי קדשו בפרשת קדושים לפס' "ואהבת לרעך כמוך":

"באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך,

היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא.

ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצוה ג': "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך,

 אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה.

אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה.

ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה'.

 

ואז תזכה לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך',

שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך',

לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך.

אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם.

ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).

 

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

 

 

מדד נוסף לאהבת ה' הוא: האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

 

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס': "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת בין איש לרעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

 

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן שמוע, כן קבלנו, ודבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

 

רבי מאיר בעל הנס, קבע את הכלל שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

 

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה:

"אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר).

 

רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

 

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות נאמר שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר. יש האומרים שהכוונה לרבי עקיבא והורקנוס אביו של רבי אליעזר}.

 

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

 

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).

 

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (ציפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

 

"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

 

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

 

 

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

 

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

 

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

 

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

 

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

 

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

 

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

 

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

 

 

מסר אמוני:

מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

 

 

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

 

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

 

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים. 

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

 

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

 

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

 

ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

 

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

 

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

 

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

 

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

 

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

 

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

 

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

 

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

 

 

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

 

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

 

 

 

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו.

 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

 

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה – וירא אליכם כבוד יהוה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

 

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות ובמעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

 

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, בחינוך לאמונה בה', תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה', ולא לשנו כפי שעשו נדב ואביהו.

 

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

 

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

 

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 

 

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

 

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

 

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

 

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

 

בברכות הנ"ל של משה ואהרן, נוכל לזכות, ע"י אהבת ה' וקיום מצוותיו מתוך אהבה ומסירות נפש, כפי שזה מופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע, כפירושו של רבנו אור החיים הקדוש:

להלן דברי קדשו:

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך,

בכל נפשך, ובכל מאודך".

 

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

 

"בכל לבבך" – שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

 

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

 

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

 

 

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

 

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

 

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

 

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

 

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

 

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

 

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

 

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

 

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

 

החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנו–אוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

 

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

 

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת, ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יעקב דהן ע"ה

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כל מה שיכתב בו יהיה ליחדא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בשמחה בפני מלכי רבנן ותלמידיהון,

השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי

יסודתו של חיבור זה היא בעבודת דוקטוראט, שנעשתה באוניברסיטת בר אילן בחוג לספרות עם ישראל. בהנחייתו של פרופ׳ אפרים חזן. שדרוג המחקר לספר נעשה במסגרת עבודתי כעמית מחקר באוניברסיטת אריאל שבשומרון.

שלוש אסכולות של שירה עברית נשענות על שירה זרה בתקופות שונות: השירה העברית נוסח תור הזהב בספרד, שירת ר׳ ישראל נג׳ארה, והשירה העברית המאוחרת במרוקו, נושא הספר הנוכחי, החותם את המחקר הז׳נרי.

זהו מחקר פואטי משווה בין השירה העברית המאוחרת במרוקו נוסח הקצידה, לבין השירה הערבית העממית נוסח המלחון. המחקר המשווה מבוסס על הפואטיקה של שירת המלחון הערבית והסתכלות ביצירות הערביות וביצירות העבריות הנשענות על לחני היצירות הערביות.

המחקר המשווה דן בשני היבטים של השירה: הפואטיקה (מבנה השיר, התבנית הסטרופית, נורמות החריזה והמשקל). והסוגים, הנושאים והתכנים. מימצאי המחקר מראים, שיש זיקה מלאה בן הפואטיקה של השירה הערבית לזו של השירה העברית. בדומה לתורת השיר של השירה העברית של תור הזהב בספרד הזהה עם תורת השיר הערבית המקבילה לה.

באשר לנושאים ותכנים, המימצאים מראים לרוב על זיקה אלגורית. דוגמה אחת לכך: שירים עבריים הנשענים על לחני שירי היין במלחון – השיר הערבי מתאר אווירה פסטוראלית בחיק הטבע על רקע מסיבת יין המלווה במקהלת נגנים ועוד לעומת השיר העברי המוסב על הגאולה בעתיד, שבה ישובו הכוהנים לעבודתם בבית המקדש, יקריבו קרבנות וינסכו יין על המזבח על רקע מנגינת הלויים בדוכנם.

זהו ספרו החמישי של דר׳ נזרי בתחום השירה והפיוט: שני הספרים הראשונים יצאו לאור באכסניה אחת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: שירת הרמ׳׳א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו, ירושלים תשע״ג – היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, ירושלים תשע״ח.

השלישי והרביעי יצאו לאור במוסד הרב קוק ירושלים: פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל (תש״פ) – כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל, ירושלים תשפ׳׳א.

ספרים אלה זיכוהו בתואר ׳יקיר העיר׳ פתח תקוה (תשפ״ג).

זהו ספרו החמישי של דר׳ נזרי בתחום השירה והפיוט: שני הספרים הראשונים יצאו לאור באכסניה אחת המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם, האוניברסיטה העברית בירושלים: שירת הרמ׳׳א – הרב רפאל משה אלבאז, מאדריכלי השירה העברית במרוקו, ירושלים תשע״ג – היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא, ירושלים תשע״ח.

השלישי והרביעי יצאו לאור במוסד הרב קוק ירושלים: פיוטי הדרן לסיום מסכת ולסיום הש״ס בקהילות ישראל (תש״פ) – כתובות ותנאים לחג השבועות בקהילות ישראל, ירושלים תשפ׳׳א.

השירה העברית המאוחרת מסוג הקצידה במרוקו-מאיר נזרי