מורשת יהדות מרוקו

צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה

באותם הימים נקלע לאלג׳יריה חכם אשכנזי, ר׳ יעקב הכוהן, ור׳ שלמה בן הרשב״ץ נושא ונותן אתו בעניינים של הלכה. ר׳ יעקב הקים תלמיד נכבד, שבעל קורא הדורות מונה אותו עם גדולי החכמים שהיו אז באשכנז. ׳בזמן אלו הרבנים האשכנזים הנזכרים (בעל תרומת הדשן, מהר״י וויל, מהר״י קולון) היה ר׳ ישע­יה (!) הלוי בר יוסף הלוי מארץ תלמסאן והיה תלמיד של ר׳ יעקב אשכנזי והוא חיבר ס׳ הליכות עולם בענייני כללי התלמוד ומחמת הגירושין והשמדות ברח מארץ תלמסאן והלך לו לעיר טוליטולה בשנת ה׳ רכ״ז/1467 ליצירה וכמו שמבו­אר כל זה שם בהקדמת ספרו הליכות עולם׳.

בשל פרטים אחדים ראוי להביא קטעים מדבריו של ר׳ ישועה הלוי כלשונם בהקדמה! ׳…אשר מארץ תלמיס״אן. כל ימי גדלתי בין החכמים והיה אמונת עתי חוסן ישועות על ברכי החכמים יולדתי. ובין ספריהם טופחתי. לדבריהם הקשבתי. ואזני לקולם הטיתי. הרבה יגעתי. ואם מעט מצאתי. חלקי יי אמרתי. שבתי בבית יי כל הימים. ושוקד על דלתות חכמים. שומרי בית גנזי חדרי ושלחן הגמר׳ ערוך לפני. זה השלחן אשר לפני יי׳.

לאחר דברים חרוזים אלה עובר ר׳ ישועה לתיאור המאורע שגרם לעזיבתו את אפריקה: ׳ויהי בשנת חמשת אלפים ורכ״ז ליצירה חרה אף יי בעמו וישלח בם משלחת מלאכי רעים זעם ועברה ותלהט אותם אש מתלקחת או דכו במדוכה. ויצאתי אני מתוך ההפכה. ועזבתי בית מדרשי ד׳ אמות של הלכה. ובאתי ארץ קשטילייא להמלט על נפשי כמעט רגע ושעה. כי מלאה הארץ ההיא רעה… וכאשר התעו אותי אלהים מבית אבי ומארץ מולדתי טלטלני הזמן עיר טוליטולה והנה שם לעומתי איש חמודות… הנשיא דון וידא״ל בן לביא… הקשה אלי לשאול ולחבר לו מאמר יכלול דרכי הגמרא, באופן שיוכל עמוד כי הספרים שחוב­רו בזה אינם מספיקים ואפילו לראשי פרקים…׳.

כסבור אני, כי המהומות שלהן רומז ר׳ ישועה נגרמו על־ידי הסתה של אותם חוגים, שידם היתה במאורעות שאירעו בפאס כשנתיים־שנה לפני־כן, ושעליהם נשמע מיד

ר' אבנר הצרפתי(חי במאה התשע״עשרה) מוסר בחיבורו 'יחש פאס׳, כי מצא בקולופון של חומש כתב־יד רשימה על פרעות אכזריות בפאס בשנת 1438. והרי סיפורו! בימי קדם גרו היהודים בפאם אל־באלי, מעורבים בערבים. הם גורשו משם בשנת קצ״ח ועברו להתיישב במלאח, שבו בנו משפחות אחדות את בתיהן. סיבת הגירוש המר היתה ההאשמה שהאשימו אותם׳ כי נתנו יין בקערה שבמסגד. בימי שלטונו של האמיר יעקוב נוסד המלאח, ותעודת הבעלות הראשונה של הבתים שהוקמו בידי היהודים מכילה את התאריך קצ״ח (1438). קצרה מזה היא הרשימה ב׳כסא מלכים׳ של ר׳ רפאל משה אלבאז(בן דורו של אבנר הצרפתי)» קודם לזה בשנת תתנ״ד(להג^׳רה=1449/50 לסה״נ) היא ה' אלפים קצ״ח/1438 (!) נתגרשו היהודים מן פאס אל־באלי בסיבת היין שמצאו בקערה של בית תפלתן. והיה גלות מר ונמהר ועלו איזה משפחות ובנו מלאח פאט ורבים המירו׳.

הידיעה לא ברורה ומלאה סתירות. בהזכרת האמיר יעקוב לכאורה הכוונה לאבו יוסף יעקוב, מייסד שלטון בני מרין בפאם. ואם כן הרי יש כאן אנאכרוניזם. בכל זאת ספק אם הכוונה לאיזה אמיר יעקוב המופיע יחד עם אמיר מעיד בין השנים 1424-1416 ברשימת האמידים של ליין־פול. אבל משנת 1430 ועד 1465 היה השליט בפאם עבד אל־חק, ואפוטרופסו בימי נעוריו היה אבו זכריא יחיא אל­ צרות ורדיפות במאה החמש־עשרה וטאסי. ליאון האפריקאני מספר, כי היהודים הועברו לעיר החדשה של פאם בימי אבו סעיד עותמאן (1398—1421). לפנים ישבו בעיר העתיקה, אולם מדי פעם, במות המלך, היו המאורים שודדים את היהודים. לכן העבירם אבו סעיד לשכונה, שבה ישב לפנים משמר היורים, והעלה בהזדמנות זו את מכסת המם שלהם פי שניים. ליאון ממשיך: ׳כאן הם גרים עד היום הזה, בתופסם עורק ארוך ורחב, שבו נמצאים דוכניהם ובתי־הכנסת שלהם. האוכלוסיה היהודית גדלה לאין־ספור, במיוחד לאחר שהיהודים גורשו על־ידי מלכי ספרד׳.

נראה, כי בימי האנדרלמוסיה שהשתררה בפאס בראשית המאה הט״ו גדל סבלם של היהודים, ולבטחון עצמם עברו גם אלה שנותרו עוד בפאם אל־באלי אל השכונה שליד הארמון. ייתכן שמאז הוקצתה שכונה זו ליהודים בלבד. קרוב לוודאי, שבמהומות היו גם קרבנות באדם. התאריך 1438 אינו נראה מקרי. באותו פרק־זמן התחילה גוברת תעמולת השריפים מצאצאיו של חסן, נכדו של מוחמד הנביא, שטענו למלוכה. אז ׳גילו׳ את קברו של אדריס, מניניו של הנביא ומייסדה של פאס, ללא־ספק כדי להלהיב את המון המוסלמים ולהחיות את רגשותיו הד­תיים. לשם כך השתמשו גם בהסתה נגד יהודים ונוצרים. לא מן הנמנע שהושמעה אז הסיסמה, כי לא ייתכן שהיהודים יגורו בשכנות לקברו של המלך, מצאצאיו של הנביא. אולם בשום־פנים אין לקבל את הסברה, כי אירעו אז מעשי שמד וגירוש כלליים. בפאם קיימת היתה אז קהילה חשובה, שבגלילה נמצאו גם קהילות קטנות יותר, כגון תאזה, בנתיב־האורחות בין תלמסאן לפאס. חכמי אלג׳יר בת­קופה זו, הרשב״ץ (נפטר 1444) ובנו ר׳ שלמה, עמדו בקשרים עם קהילות אלה, ובוודאי היו נשמעים מתוך דבריהם הדים של צרה גדולה, אילו באה על קהילת פאם. מתוך פיסקה אחת בתשובותיו של ר׳ שלמה בן ר׳ שמעון אל משכיל מאנשי פאם אף אפשר להסיק את ההיפך: ׳ואני שמח לבי ויגל כבודי בהיותכם מדקדקים בדברי, אף־על־פי שאתם בצער ואינכם חוששים לממונכם׳. כלומר הם חיים חיי דוחק מבחינה חומרית, אבל אינם חוששים לחייהם.

על מציאות יהודים בפאס בשנים 1438—1439 נודע לנו בעקיפין גם מתוך סיפור מאורעותיו של האינפאנט פרדינאנד מפודטוגאל, שהוחזק אז כבן־ערובה בפאם, ויהודי היה המקשר בינו ובין משפחתו בפורטוגאל, וסוחר ממאיורקה — כנראה גם הוא יהודי, ממגורשי האי, כי מה עניין לנוצרי ממאיורקה כאן — היה מספק מזונות לו ולבני־לווייתו, שביניהם נמצא גם רופא יהודי.

אולם המצב בפאס הלך והסתבך. תעמולת השריפים גברה בארץ, אף כי השלטון עליה נמצא לעת עתה בידי האפיטרופסים העוצרים מבני וטאס, שמשלו בשמו של עבד אל־חק, התינוק־היתום. כשגדל הלה, העדיף לראשונה את תענוגות תקופת ההתאוששות וקליטת מגורשי ספרד המשתאות וארמון הנשים על עמדה נמרצת כלפי אפיטרופסו אבו זכריא יחיא הוטאסי. אולם בסופו של דבר סילק את בני וטאם, אלה ברצח ואלה בגירוש, מהעיר, ולא השאיר אלא אחד מהם כווזיר ללא סמכויות. במקומם מינה יהודי בשם הארון למשרת המוציא והמביא הכול־יכול. מינויו של היהודי המוכשר נעשה גם מתוך שיקול מדיני, שזה בוודאי לא ינסה להדיח את הסולטאן כדי לתפוס את מקומו.

המתיחות בין שלושת הגורמים המכריעים במדינה: הסולטאן, בני וטאס והשריפים, שמעוזם היה בפאס ובדרום הארץ, הגיעה עתה לשיאה. גם השעיר לעזאזל היה מוכן. בקרב האוכלוסיה המוסלמית התחילה מיד תעמולה ארסית נגד היהודים. בראש המסיתים עמד ה׳ח׳טיב׳, כלומר הדרשן במסגד אל־קרוויין הגדול והמפורסם. הסולטאן והארון נעדרו מפאס, והדרשן ניצל את השמועה שהופצה בעיר על הפגיעה שכאילו פגע אחד מקרוביו של הארון ב׳שריפה/ כלומר באשה אצילה ממשפחת הנביא מוחמד, כדי להטיל בעזרת האספסוף את אימתו על אנשי הדת, ואלה התירו את דמם של היהודים. לפי הסיפור נרצחה אז כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפאס. הארון נהרג לעיני אדוניו הסולטאן בידי אחד מבני מרין. עבד אל־חק עצמו, בשובו לפאס, נפל קרבן לאספסוף, ששחט אותו ככבשה. בו נסתיימה שושלת בני מרין. לאחר־מכן התפשטו המהומות נגד היהודים גם בערים אחרות.

עדות על חומרת הפגיעה בצאצא מזרע מוחמד הנביא מוצאים אנו בשאלה ששאל ר׳ עמרם בן מרואם מווהראן את ידידו הגדול ר׳ יצחק בן ששת: ׳יהודי קלל כהן ואבותיו קללות נמרצות בפני העם ואמרו… להענישו יען היה כהן… ויען בארץ הזאת ברוב ענינים כחקות הישמעאלים אשר מכללן שהמקלל קרוב נביאם יענש עונש חזק יאמרו היהודים כי כן ראוי לעשות למבזה או מקלל כהן להיותו זרע אהרן'

שאלה זו מסבירה לנו את הרקע, שעליו יכלו לפרוץ מהומות רציניות ביותר — במיוחד כשנפגעה, לפי השמועה שהופצה, ׳שריפה' שבכבודה נזהרו ביותר, וכשלובו היצרים על־ידי תעמולה זדונית.

הארון הווזיר

עצם מעשה הארון הווזיר היהודי והדים עליו הגיעו בשורה של מקורות. רשימה חיה, כמעט עדות בלתי־אמצעית, על המאורע נשתמרה ביומן מסעו של עבד אל־באסט, סוחר־סופר מצרי, שערך אז מסע באפריקה ובספרד ושהה באותו פרק זמן בתלמסאן, ובגלל המצב המתוח בפאס לא יכול להגיע לשם. הוא ניצל את ימי ישיבתו בבירת בני זיאן, כדי ללמוד רפואה מפי רופא יהודי מפורסם, ואף קיבל ממנו את ה׳אג׳אזה' כלומר היתר התעסקות במקצוע זה. פיו מלא שבח לרבו משה בן שמואל אבן אל־אשקר, מגולי ספרד ומאלאגה, והוא מציין, שמימיו לא ראה ׳ד׳מי׳ מחונן בכל סגולות הרוח והאופי כמוהו. ואל לנו להתפלא שעם זה מבצבצות מתוך דבריו דעות קדומות ואף יחם של בוז כלפי יהודים.

עבד אל־באסט רומז בין השיטין, כי הארון היהודי היה אדם פיקח, ואילו נשמע אדוניו לעצתו הנבונה, בוודאי היה מציל את חייו שלו ושל יועצו. אין עבד אל־באסט מעלים ממנו׳ כי השפעתו של הדרשן־המסית היתה רבה על השכבות הנחותות בפאס, ואילו הכם־דת מוסלמי מפורסם בפאם נתן את הסכמתו לטבח רק מתוך כפייה ואיומים. הוא גם מגלה את עמדתו הצבועה של המפקח על השריפים, שבי­קש ליהנות מההסתה בלי לסכן דבר.

יהודי מארוקו, הארון ועבד אל־חק היו קרבנות מאמצם של השריפים לזכות באהבת ההמונים במלחמתם לכיבוש השלטון, שלשמו השתמשו באמצעי הבדוק — בליבוי הקנאות הדתית. בדומה לזה אירעו באותה תקופה פרעות ביהודי תואת ויישובם חוסל.

סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465

עבד אל־באסט הוא אחד הסופרים הערביים המעטים המקדישים תשומת־לב לעניינים יהודיים. בשל חשיבות תיאורו להכרת התקופה והרקע החברתי ניתן תרגום קטעים מתוך דבריו במלואם:

׳באותה שנה (869) בראשית החודש רביע הראשון(נובמבר 1464), בעוד אני בתלמסאן, הגיעו הידיעות מפאס על התעצמות שלטון היהודים וענייניהם באמ­צעות הווזיר היהודי, שהעמיד אדוני פאס עבד אל־חק המריני, לאחר שהוציא להורג מספר וזירים מבני וטאס, נטר איבה לאחרים מהם וגירש חבורה מבני וטאס, שהתמרדו נגדו, אל מחוץ לפאס. היהודים בפאס השתלטו על המוסלמים, עשו להם עוול ופגעו בהם. עניינם גדל והשפעתם רבתה, עד שאירע לסולטאן ול־ ווזיר והיהודים מה שנזכיר להלן.

׳באחד־עשר בו(בחודש שואל 869—7 ביוני 1465) הגיעה הידיעה מפאס לתלמסאן, כי המון רב מאנשי פאס התקיפו את היהודים בפאס, והרגו אותם עד האחרון בהם. לא ניצלו אלא חמישה גברים ושש נשים, או פחות מזה, והם אשר נעלמו בלי שירגישו בהם. היה זה מאורע חשוב וטבח רב, שהסתיים ברצח (תרגום מילולי: שחיטה) של עבד אל־חק המריני, שליט פאס ובעל המגרב, על אף הוד רוממותו ותפארת אישיותו וממלכתו. ובמקומו עלה איש מ׳השריפים׳ של פאם, הנקרא השריף מוחמר בן עמראן.

סיפור המעשה הוא, כי עבד אל־חק זה מלך על ממלכת פאס פרק־זמן העולה על שלושים שנה והיה נכנע לבני וטאס הווזירים. כזה היה מנהגם בארצות המגרב׳ בפאס. והיה המנהג כי תהיה ההכרעה בה והפיקוד העליון לווזירים, והם האדונים על העם ועל הארץ, המצווים והאוסרים בכל דבר, שום דבר לא יצא לפועל בממלכה זו שלא על דעתם. השליט מבני מרין נחשב בעיניהם ככלי, בדומה לכליפים במצרים כעת בימי הסולטאנים התורכיים (הממלוכים). אמנם הם (בני מרין) יותר חזקים מאשר הכליפים שם. עבד אל־חק לא פסק מלנ­הוג בעורמה כלפיהם ולהשתמש בכל האמצעים, עד שלבסוף המית רבים מהם (מבני וטאם) והוציא להורג את הווזיר יחיא בין יחיא, שנזכר במקומו, כשדובר קצת על עבד אל־חק בביוגראפיות של שנת צ״ט (1459). עמו יחד נרצח בנו של הווזיר הקודם… בגלל זה התפזרה כת בני וטאס, ועבד אל־חק השתלט על העניי­נים ולקח אותם בידו. הוא מינה וזיר מבני וטאם המתאים לרצונו והמשולל כל דעה קובעת. והיה מעמדו בווזירות דומה למעמדו של עבד אל־חק במלכות לפנים; לא השיבות לו ולא מוניטין, אלא השם בלבד (של וזיר). הוא (הסולטאן) מינה יהודי מפאס בשם הארון בן בטש, שהיה חלפן או מתעסק בענייני כספים של הווזירים, וישם אותו לממלא מקום וזיר, בהגבילו את סמכויותיו של הווזיר, ובזה התכוון להקניט את בני וטאס, לאחר שהשמיד רבים מהם ואחרים שם במאסר במכנאם, ומינה מביניהם אותו וזיר נטול־החשיבות, והיה שמו גם הוא אבו אל־חסן עלי, והדביר אותו פעמים מספר, עד שהדבירו לגמרי. עבד אל־חק סילקו הצידה (את הווזיר) בפאם, כאילו הוא תחת אפיטרופסותו, ומנע ממנו כל דעה קובעת בענייני המדינה. כל זאת כדי להקניטו ואחרים מן הנעדרים שבבתי־הסו־ הר. אחרים, מאלה שנמלטו מלפני עבד אל־חק, השתלטו על מחוזות אחדים של (ממלכת) פאס. ונשאר אותו יהודי וזיר למעשה — אין וזיר זולתו, והוא הדובר בשם הווזירות, והוא נשאר נאמן לדתו(היהודית). זה שגרם עונג לעבד אל־חק, כי בזה הקניט את בני וטאס והשפילם.

׳עבד אל־חק קירב ביותר את היהודי ועשאו לאיש סודו, עד שכל הממלכה היתה נתונה בידו. הוא התייחס אליו באמון בסוברו, כי לא ייתכן כי היהודי(בתור לא־מוסלם) יעבור על סמכותו ויחרוג מדרגת מעמדו, כפי שהבין עבד אל־חק. והיה בידי היהודי הכוח לצוות ולאסור בממלכת פאס, אף כי המשיך בדתו היהודית. והיו פונים אליו לפעמים בתואר וזיר. בימיו נתגדלו היהודים בפאס ובשאר מחוזותיה, והיתה להם דעה וחשיבות שם ומשמעת ופירסום. עבד אל־חק היה מרו­צה מזה, אף מתענג ונהנה. והיה אותו וזיר חוגר את החרב בחגורת־ברזל, שעליה חרוטה אות (כלומר: פסוק) ׳הכורסי׳(סורה ב, קנו), וייתכן שאף חרט עליה (את ה׳אני מאמין׳ המוסלמי); ׳לא אללה זולתי אללה ומוחמד שליח אללה' במעמד אדו­ניו היה רוכב על הסוסים, שעליהם טבועות חותמות הווזירים. וההמון הנבער היה מברך אותו בתואר הווזיר. ביום השישי היה (הארון) יוצא עם הסולטאן אל המסגד הגדול, יורד (מעל הסום) ומחכה ליד שער המסגד עד כניסתו של הסולטאן לתוכו, מתיישב לאחר־מכן עד שמסתיימת תפילת יום הששי׳ עולה (על הסום) וחוזר עם הסולטאן. אצל ארור זה נתגלו הרבה דברים מגונים, שחיתות ועבירות, ובאמצעותו גברה השתלטות היהודים על המוסלמים, אנשי פאס. הציבור לא יכול לשאת אותם, שנא את עבד אל־חק בגלל זאת וביקש את הדחתו, אף־על־פי שבני וטאס גם הם פשעו הרבה כלפי הנתינים. אבל אלה היו וזירים מוסלמיים, בניגוד לארור זה, שאינו מבני הדת (המוסלמית).

-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'-סיפורו של עבד אל־באסט והטבח ביהודי פאס בשנת  1465