מורשת יהדות מרוקו

מגורשי קנ״א-ח.ז.הירשברג

מכל זה תוסבר לנו העובדה, שמשהתחילה שואת קנ״א מתרגשת ובאה על קאסטיליה, אראגון, קאטאלוניה ומאיורקה, ביקשו פליטי הארצות הללו מקלט בערי אפריקה והמגרב התיכון, כלומר באותו איזור הקרוי כעת אלג׳יריה. רבים מהם התיישבו באלג׳יר העיר, ומאז מתחילה פריחתה הכלכלית והתפתחותה כמרכז מינהלי, שהעלוה למעמד של עיר־בירה במאה השש־עשרה. אחרים נקלטו בעריה של ממלכת בני זיאן, שעברה עליה אז תקופת־שגשוג קצרה.

אמנם, לא בכל האיזור ולא במשך כל הזמן קיימים היו תנאים נוחים לקליטתם של המגורשים. על מדינת בני מרין התחילו עוברים אז זעזועים קשים בשל ירי­דתה של השושלת וההתקפות של ספרד ולאחר־מכן של פורטוגאל, שראו שעת־ כושר לדחוק את רגליהם של אלה שהיו להם למכשול בהשגת מטרותיהם המדיניות בחופי אפריקה הצפונית הקרובים לארצותיהם.

ב׳שבט יהודה׳ ניתנת תמונה עגומה של קבלת־פנים שלה זכו מגורשי קנ״א באפריקה: ׳אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכים דבר לא יכילנו ספר כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם, ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם, באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות, עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם בתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה…׳ ונראה כי הכוונה למארוקו.

ידוע לנו על ר׳ אפרים אנקאווה, שעשה זמן־מה במראכש ונתנסה שם נסיונות, עד שעבר להוניין ומצא מנוח באגאדיר, פרבר של תלמסאן. אבל מלבד זאת לא הגיעו אלינו ידיעות על סבל שנגרם למגורשים מיד האוכלוסיה המוסלמית. אמנם ר׳ יצחק בר ששת מזכיר את הימים הקשים של המצור על אלג׳יר בשנת 1393 וכי­בושה, באחד הסכסוכים המזויינים בין השושלות היריבות. אולם היתה זו צרת רבים.

מגהירתם של מגורשי קנ״א לאזורים מסוימים והימנעותם בדרך־כלל מהתיישב בשטחים אחרים נרמז לנו המצב המדיני הכללי באותם אזורים, אם יציב היה אם רעוע, וכן אנו יכולים ללמוד מכך על תנאי־החיים של היהודים באותו חבל. מבחינה זו מאלפת ההשוואה אל דרכם של גולי רנ״ב. אלה מהם שפנו אז לצפון־אפריקה התיישבו דווקא במארוקו, שעליה פסח גל־ההגירה הגדול של קנ״א, ולא ירדו לחופי אלג׳יריה ותוניסיה, בשל המצב הרעוע בפנים הארץ באותו זמן וחשש התקפות מבחוץ.

מתוך אחת מתשובותיו של ר׳ יצחק בר ששת יש להסיק, כי דווקא יחסם של היהודים תושבי־הארץ הוותיקים כלפי פליטי השמד לא תמיד היה הוגן. והרי הסיפור בלשונו: ׳יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ״ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונה. והשר היה רצונו להכניסם בעיר לאהבת התועלת, כי היה לוקח מהם כפולה לגולגולת אשר פלוני היה סבת זה החק. כי מתחלה היו נכנסים חנם והאל־קדי בן מחר״ז גער במקצת הישמעאלים שבאו לפניו לבקש בל יניחם לרדת מפני יוקר השער והוא גרשם מביתו בנזיפה, ואמר להם: חשבתי אתכם כמאמינים ורואה אני שאתם כופרים, וכי אין יכולת באל לזון אלו בכלל כל העולם. הלא על כל מוצא פי ה׳ יחיה האדם! וזה פלוני היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת, למען ישובו מיורקה וימנעו הכל מלבא פה׳.

לכתחילה הירשה אפוא שר־העיר המוסלמי לפליטים לעלות לחוף חינם אין כסף, ורק בהסתתו של פלוני יהודי קובע הוא מם־כניסה בגובה של דינר כפול לגול­גולת, כנראה כדי להכביד כניסתם. הקאדי נוזף במוסלמים, שבאו לטעון על האמרת המחירים עקב ריבוי הפליטים, והיהודי מנסה לשדל את הקהל שישפיעו על השר למנוע הצלת המגורשים. אולי לא למותר לציין, כי גם המוסלמים שגורשו מספרד בבואם למגרב נתקלו ביחס עוין מצד בני־דתם.

בתנס זכו המגורשים להנחה בתשלום כסף־הגולגולת וה׳כרגא דמלכא׳, ודבר זה עורר את רוגזם של האזרחים היציבים בארץ. לפי המסורת בפי העם התיר מלך תלמסאן, לאחר בואו של ר׳ אפרים אנקאווה, את ישיבתם של היהודים בעיר־בירתו, כאות־הוקרה לאותו מופלא בנסים; עד אז ישבו היהודים בפרבר ששמו אגאדיר.

המגורשים התפזרו בארץ, נאחזו והשתקעו בעריה והתחילו להתארגן _ ליד התושבים הוותיקים — לפעמים כעדה נפרדת. לפי כל מה שידוע לנו נוסדה רק במקום אחד — תלמסאן — קהילה חדשה, ואף זו אין לראותה כחדשה מכול־ וכול, אלא כהמשך של אגאדיר הסמוכה. בעיקר מוצאים אנו את המגורשים מת­יישבים לאורך החוף החל בהוניין במערב ועבור על פני והראן, מוסתגאנם, תנם, ברשך, אלג׳יר, בג׳איה, תוניס; רבים התיישבו בבירת הארץ, היא תלמסאן, ובערי־ שפילה אחרות כגון מליאנה, מדיאה, קונסטאנטין. על חבלי־הקליטה של המהגרים בסביבה היהודית והלא־יהודית, על הבעיות החברתיות הרבות שנתעוררו בקשר לעברם בארצות השמד ואונס הדת, נרחיב עוד את הדיבור. וכן ניתן את דעתנו ונייחד את המקום לדיון המקיף בחשיבותה של הגירה זו להכרת תפוצתן הגיאגראפית של הקהילות, שהיו קיימות כאן מזמן, מבנן האירגוני והחברתי ואורח־ חייהם של ה׳תושבים/ שהחזיקו ביהדותם בתנאים הקשים ביותר של דיכוי מבחוץ וניתוק הקשרים עם תפוצות אחרות. מבחינה זו נחקרו עד כה רק קובצי התשובות של ר׳ יצחק בר ששת ור׳ שמעון בן צמח דוראן, שני גדולי־הדור מבין מגורשי קנ״א, שהתיישבו באלג׳יר׳ בעוד שיתר חיבוריו של ר׳ שמעון וכן המקורות של־ אחר־מכן לא זכו לתשומת־הלב הראויה.

היו בין המגורשים, שהצליחו לבצר את עמדתם גם בחצר בני זיאן, ובכך להטיל את מרותם על אחיהם. על ר׳ אברהם ששפורטש, מגולי מאיורקה, אומר ר׳ שמעון בן צמח דוראן: ׳להיות יד ר׳ אברהם תקיפה… באמצעות אנשי חצר המלכות/ ור׳ יצחק בן ששת מבקש את השתדלותו, כדי לשחרר ממכסי האוצר את ספריו, שהציל מספרד. מלבדו נודעו עוד אנשים, שהיו להם קשרים עם החצרנים בתלמסאן, כגון אברהם מנדיל, ר׳ ישועה בן משה ועוד. על ר׳ משה גבאי, תלמיד־הכם חשוב שהתיישב בהוניין, ידוע, כי שמר על דרכונו האראגוני, ובשנת 1394 הלך למארוקו בשליחות ג׳ואן הראשון. גם בדור הבא היו ביניהם עשירים ובעלי־השפעה, כאותו ר׳ בוניט, שהמלך קנסו באלף דינר זהב. גם משפחת שולאל (או שלאל), שמוצאה ממאיורקה, זוכה למעמד מכובד, ומצאצאיה בא הנגיד האחרון במצרים, לפני הכיבוש העותמאני. אולם אף אחד מהם לא זכה למעמד שיעניק לו השפעה מכרעת וקובעת בין בחיי העדה היהודית ובין בחצר השליטים בתלמסאן. על־כל־פנים לא מצאנו שום רמז לכך במקורותינו או במקורות ערביים.

מגורשי קנ״א-ח.ז.הירשברג-תולדות היהודים באפריקה צפונית-כרך א'

עמוד 287