מורשת יהדות מרוקו

אם כן במרכז טקס הנוצ׳ה דה פניוס עומדת השמלה הגדולה, לבוש הברברית(traje de berberisca), אחד השרידים המהותיים ביותר של התרבות החומרית של יהודי מרוקו. בשנות השלושים של המאה העשרים עדיין שימשה השמלה הזאת כשמלת כלולות, והנשים המבוגרות לבשו אותה גם בשמלה חגיגית בטקסים ובחגים, אך עם המודרניזציה וההשפעות האירופיות עברו הנשים ללבוש לבן ביום חתונתן. השמלה עשויה קטיפה בצבעי ארגמן, ירוק ושחור ומעוטרת ברקמת חוטי זהב וחוטי מתכת אחרים בדגמים שונים, אך הכלה לובשת שמלה מקטיפה שחורה מעוטרת. החוקרת הצרפתייה ז׳אן ז׳ואן עמדה במחקריה משנות השלושים של המאה העשרים על מומחיותן של הנשים היהודיות במרוקו במלאכת הרקמה. לדבריה היו נשות טיטואן בין היחידות ששמרו על מסורת גרנדה וקורדובה בשלמותה. יששכר בן־עמי ציין כי בכל ערי מרוקו היו מעדיפים להזמין את השמלה מטיטואן, בגלל ההשקעה הרבה שם בהכנתה. רקמה מסמלת, בדומה לתכשיטים, מעמד כלכלי עירוני מצליח. השמלות המעטות שנותרו ברשות יהודי טיטואן – שחלקן עברו רַפָּאוּת (רסטורציה) – נודדות בין משפחות בני הקהילה בעולם והפכו לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי, במונחיה של ג׳נט הוסקינס. המונח חפץ ביוגרפי מגדיר חפצים מסוימים ה׳צוברים מהלך חיים׳. חפצים אלה, כדוגמת שמלת הכלולות או שמלת החינה, הם זיכרון היסטורי־קולקטיבי־קהילתי, כהגדרתה של הוסקינס. הם מתארים ומאזכרים את מהלך חייו של האדם הפרטי וספוגים בסיפורים אינדיווידואליים ובזיכרונות פרטיים. החפץ – במקרה שלפנינו השמלה הגדולה – מסמל תחנת חיים שעברה המשתמשת בו. סוגיה זו רלוונטית לדיוני מכיוון שבמרוצת הזמן תצלומו של החפץ מחליף את החפץ עצמו, את השמלה; התצלום הממוסגר הופך להיות חפץ ביוגרפי המסמן את יחסי הגומלין המתמשכים עם החפץ הנודד ממשפחה למשפחה, ובכך הוא מנוכס בידי האישה הלובשת אותו. עניין זה יידון בהרחבה בהמשך, בדיון בטרנספורמציות של המדיום שחלו בטקס.

היבטים רבים של הטקס, שחלקם טרם נחקרו, דורשים דיון מעמיק, ובהם: סוגיות מגדריות הנוגעות לטקס ולשמלה, ושעניינן היחס בין האישה לגוף ולייצוגיו; סוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, לאו דווקא בהקשר דיכוטומי, כפי שהתוותה רגינה בנדיקס; וכן שאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס המתקיים בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים דרמטיים. בדיון כאן אתמקד בשלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות בטקס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר הזמן וציר המדיום, המתמקד בהיבטים של צילום ובשינויים המתאפשרים בעידן הטכנולוגי הנוכחי.

ציר המרחב: מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה

תחילה התקיים הטקס בחודרייה. ברובע זה התגוררו רוב יהודי העיר, עד בניית האנסנצ׳ה (ensanche), ההרחבה של העיר, בשנת 1925. ברובע החדש התגוררו בעיקר הנוצרים והיהודים בבניינים משותפים. החודרייה הייתה בנויה כמתחם סגור, שעריה ננעלו בשעות הלילה, ורחובותיה צרים. הכלה הולבשה בביתה על ידי המחטה, מלבישה מומחית שהכירה את שלבי התקנת השמלה והתכשיטים. לאחר מכן הגיעו המחותנים ועימם אנשי חברה קדישא, שהיו אחראים לטקסים היהודיים בקהילה, ויחד נהגו ללוות את הכלה ברחובות החודרייה הגדולה והחשוכה, כשהם אוחזים בבתי נר כבדים ובפעמונים גדולים. יופייה של הכלה, הלבושה בגדים מפוארים ועדויה תכשיטים, אור הנרות וחומם ודנדון הפעמונים פעלו על החושים, ובכך, על פי התאוריה של ארנולד ואן גנפ, הטביעו את חותמם על זיכרון הטקס. המשכו של הטקס התקיים בבית החתן או הכלה, שם כל הנשים שסבבו את הכלה היו לבושות גם הן בשמלה המסורתית. כאשר טקסי מעבר שנהוג לחוג בקרב המשפחה ובמרחב סגור פורצים את גבולות הבית ועוברים דרך הרחוב, ההכרה בשינוי ובמעבר שחווה הפרט חורגת מן המעגל המצומצם של המשפחה והמכרים אל הקהילה כולה, הנוטלת חלק בתהליך הטקסי ומשמשת כעדה לו.

הערת המחברת: עבודות הבנייה של אזור האנסנצ׳ה החלו זמן לא רב לאחר כינון הפרוטקטורט הספרדי במרוקו, והרובע הפך להיות מזוהה עם בני השכבה החברתית־הכלכלית הגבוהה בעיר. היהודים בעלי האמצעים עזבו את החודרייה, הרובע היהודי של העיר, ועברו להתגורר באנסנצ׳ה. ראו: בראוו־נייטו, עמ׳ 79.

בתקופת הפרוטקטורט הספרדי(1956-1912) עברו יהודים רבים להתגורר באזור ההרחבה של העיר, בשכנות לתושבים הנוצרים. בתקופה הזו התכנסו היהודים בבתיהם והשתדלו שלא לבלוט במנהגיהם השונים, בשפתם ובהתנהלותם והטקסים עברו מן החוץ אל הבית. הטקס התקיים בבית הכלה, ומידעניות סיפרו כי הכלה נהגה להסתובב סביב שולחנות הבית – כסמל להקפות שנעשו ברחובות. נשות המשפחה וחברותיה של הכלה לבשו כל אחת את השמלה הגדולה הפרטית שלה, אם כי בשלב זה הלכו והתמעטו השמלות המקוריות שנותרו בכל בית, וחלק מן הנשים התהדרו בלבוש אירופי מודרני. כפי שהיה נהוג בטקסים שהתקיימו ברחובות ליוו המחותנים את הכלה בשירים שנועדו לה, וכן הושרו הפיוט ׳יעלת חן העלמה נעימה׳ והפיוט של שלמה אבן גבירול 'שוכנת בשדה עם אוהלי כושן, בנוסח מרוקו הספרדית, שיר המכונה בפיהם של יהודי טיטואן ׳לה שוחה׳.

בשנות השישים, עם ההגירה הגדולה לישראל, שוכנו יהודי מרוקו הספרדית בעיקר במעברות ובשיכונים בעיירות הפיתוח בפריפריה; לא עוד הבתים רחבי הידיים שהיו בטיטואן עם חדרי האוכל המרווחים. שינוי המרחב השפיע גם על התנהלותו של הטקס. כך תיארה זאת אחת המידעניות: ׳זה היה עצוב. בבית הקטן באשקלון ליוו אותי לבושה בשמלה מהחדר לסלון, שתי בלטות. שרו שירים וזהו. על השולחן היו כמה עוגיות, אבל לא הייתה HIBA, הילה, התלהבות׳. אחרות ציינו כי השתדלו לקיים את הטקס בדיוק כמו בטיטואן, אך הבתים הקטנים שבהם גרו המהגרים שזה מקרוב באו אילצו אותן לחפש דרכים לניצול מרחב הבית, כך שיכיל את בני המשפחה והחברים. ׳את כל הרהיטים של הבית דחסנו בחדר אחד, וכך יכולנו לפרוש שולחן ארוך של מטעמים ולארח בדירה הקטנה כמעט ארבעים אורחים׳, סיפרה מידענית אחרת.

בימינו בישראל, בספרד, בוונצואלה, בארצות־הברית ובארצות תפוצה אחרות הטקס מתקיים בקרב בני הדור שלא נולד בערי צפון מרוקו, והוא נערך בבתים דו־מפלסיים או רב מפלסיים ובגינות הבית של בעלי הטקס או קרובי משפחתם. מלבישים את הכלה בקומה העליונה של הבית, ולאחר הלבשתה באים המחותנים לאסוף אותה מן החדר ומלווים אותה למרחב הגדול יחסית שבו מתקיים הטקס, גינה או חצר, כשהם קוראים פיוטים בניגון המסורתי. הכלה עוברת בין האורחים מלווה במחותנים ובאנשי הקהילה, ומובאת אל מעין כיסא מהודר (trono). על קיר שמאחורי מושב הכלה תלויים פרוכת ומעילי ספר תורה שהובאו ממרוקו, שהם חלק מהאוצרות של משפחות לא מועטות; חפצי קודש אלה מעוטרים ברקמת זהב דומה לזו שעל השמלה.

בטקסים הנהוגים כיום הנשים הסובבות את הכלה לבושות בשמלות מושכרות או מושאלות, בצבעים שונים וברקמת זהב, והן מזכירות את הנשים שהיו לבושות בערב זה בשמלה הרקומה המסורתית, ומבליטות על דרך הניגוד את האותנטיות והסגוליות של השמלה היחידאית. פייר נורה ציין כי בגדים הטעונים זיקות נוסטלגיות לעבר היסטורי ולמקומות מן העבר הופכים לאתרי זיכרון וממלאים תפקיד בהבניית הנרטיב ההיסטורי, האמיתי או המדומיין, של הקבוצה. הבגד המסורתי ממחיש את הדבקות בקבוצה כלשהי ואת הרצון להיבדל מקבוצות דומות ואף לחוש אליטיזם.

המעברים במרחב ממחישים אם כן מעברים בין מסורתיות למודרניות כבר בטיטואן עצמה: המעבר מן החודרייה לשטח המורחב של העיר ומן הרחוב אל פנים הבית; וכך גם בישראל במקרים רבים: מעבר מדירת השיכון לבית הדו־קומתי. השינויים באופי הטקס משקפים את התהוות החשש ממגעים בין תרבויות במרחב שהייתה בו הייררכייה בולטת, בין הנוצרים ליהודים בטיטואן, וכן את התהליכים המלווים את משבר ההגירה ואת הצמיחה וההתבססות שלאחריה, וכל זאת תוך שמירה על הלכידות של הקבוצה האתנית.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

עמוד 55

אהבה ברחוב ללא מוצא.

משפחת עזרן ממרקש

ברחוב צר בשם "דריבה" בעיר העתיקה של סאפי, גרו משפחות יהודיות זו לצד זו. משפחת שושנה, משפחת בן־יאיר ועוד משפחות אחדות. בקצה הרחוב, גרו הדודים שלי. בקומה התחתונה של אותו בית, גר דודי, דוד חזיזה, אשתו שמחה וילדיו, אלי וסמי. בחדר סמוך, גר דוד משה, חנה אשתו וילדיו. סבתי-חנה התגוררה לא רחוק משם, ב'דרב למה', רחוב המים.

בבית הדודים, הייתה קומה שנייה וקומת גג. הקומה השנייה אוכלסה על ידי משפחות אחרות ובקומה העליונה, בעליית גג, השכירו חדרון לרפאל אבי.

אבי, רפאל עזרן, הגיע מהעיר מרקש. זוהי עיר מחוז גדולה בדרום מרוקו, בה התמקם השלטון המרכזי, ושם נמצא מושל המחוז הדרומי של מרוקו. העיר מנתה מעל עשרות אלפי יהודים, והייתה להם מסורת יהודית בולטת. רפאל היה בן למשפחת תופרי אוהלים שעבדו עבור "שלוחים" בדרום מרוקו, בעיקר ברברים. אביו, יצחק, היה בעל מלאכה ועבד בחצר ביתו. חצר משותפת, בה גרו המשפחות והילדים. הוא היה גוזר את הבד ומחלק את העבודה בין הבנים ובנות הבית. דודי מרדכי, מצד אבי, סיפר לי, שסבתי רחל, הייתה לוקחת ממנו מדי פעם, בהסתר, בדים, ותופרת בגדים לנזקקים יהודים. לאבי היו ששה אחים ואחיות.

המשפחה המלוכדת התגוררה במרקש במלאה היהודי, בשכונת 'ברימה׳ לא רחוק מבית העלמין היהודי. למרות התנאים הקשים, שמרו בני המשפחה תמיד על אופטימיות ועל מצב רוח מרומם, גם בזמנים קשים של מחסור ודלות. הבנים ובנות המשפחה למדו בבית ספר אליאנס וגם לימודי תורה בחדר.

אחיו הבכור של אבי, יוסף, היה דמות מרתקת. הוא גר בשיכון l'habitat. זה היה מעין דיור משופר, לעומת המלאח. יוסף, עבד אז בדואר והיה גם מאמן כדורגל של הקבוצות היהודיות במרקש. לאחר שעלה לארץ, בתחילת שנות השישים, לבאר שבע, השתלב מייד בענף הספורט שבעיר

אבי רפאל למד חייטות אצל הספרדים. כבעל מקצוע עם ידע רב בתחומו הוא חיפש את מזלו בחייט בעיר אחרת. עזב את מרקש בגיל שבע עשרה, אולי שמונה עשרה והשתקע בסאפי. הוא היה בעל מלאכה מעולה והכיר את רזי המקצוע. את הבדים, החוטים, מכונות התפירה, הגזירה, והקפיד על ניצול מקסימלי של הבד כדי להוציא ממנו את המירב בתפירת מכנסיים, מעיל או חליפה. מלבד מומחיותו, הוא היה איש שיח חביב, היטיב לספר בדיחות וסיפורים, וכך משך אליו לקוחות מכל שדרות האוכלוסייה. יהודים, ערבים, צרפתים וספרדים.

אבי הגיע לסאפי וחיפש מקום קטן וזול שבו יוכל להתאכסן.

כך מצא את החדר בעליית הגג בבית משפחת אמי. בבית זה, ב״דריבה", ברחוב הצר, הכיר את משפחתה של אמי, משפחת חזיזה. הוריי לא נהגו לדבר ולספר על היכרותם. בכל אופן, דומני שהכירו כאשר ביקרה אמי אצל האחים שלה בבית זה. אבי חיזר אחריה ונראה כי נפגשו גם במסיבות ריקודים. דודתי מדלן, אחותה של אמי, סיפרה לי שהיו לאימי מחזרים רבים, מבוססים ומפנקים אך משום מה, התאהבה דווקא באבי, החייט הפשוט, חסר האמצעים ונוצר ביניהם קשר אמיץ לכל חייהם. הוא העריץ את יופייה ועל אף שלא הייתה בעלת השכלה, הקרינה אצילות בדיבורה ובהתנהגותה. היא נענתה לחיזוריו והם נישאו בחתונה צנועה, שמחה ורבת משתתפים מצד שתי המשפחות. כפי שאני מכיר את משפחת אבי, אני בטוח שאחיותיו ואחיו הרעיפו עליזות ופרגון רב על כל האורחים, הקרובים והרחוקים.

לאחר נישואיהם גרו הוריי במשך שנתיים אצל משפחת אמי בצפיפות רבה. לאחר מכן עברו להתגורר בבית ברחוב 'בין המיצרים', מול חומת העיר הפורטוגזית שהקיפה את העיר העתיקה. זה היה בית מרווח, בעל שלוש קומות. בשתי הקומות הראשונות גרה משפחתנו ובקומה השלישית התגוררה משפחת כהן, גיוזף ואסטרליה עם ילדיהם פרלה ורירי. הייתה לבית עליית גג שאפשרה לנו לעלות דרכה לגג הבית, לעמוד ולהשקיף אל מעבר לחומה ולראות את הים ואת הבתים הסמוכים. בבית זה גרנו שנים רבות. בקומת הכניסה הייתה מבואה לדירה והייתה גם חצר פנימית מרובעת, עם באר מים בקיר מול הכניסה, שירותים ומקלחון, מטבח צר בו אחסנה אמי את כלי הבית ובישלה. חדר נוסף היה חדר אוכל משפחתי ששימש גם כחדר שינה לסבתי חנה, שהיה לה קשר הדוק מאוד אל אמי שתפקדה אז כיד ימינה בבית.

על אף נדודינו בארצות חוץ וישראל, לבסוף חזרנו לסאפי לאותו הבית.. הילדים שוכנו בשני חדרי שינה קטנים, מי ישן על מזרן רצפתי ומי על מיטה. היה תענוג לא רגיל להתכרבל זה עם זה ולספר סיפורים. ה'חגיגה^, הגדולה ביותר הייתה כאשר אחת הדודות מצד אבא, דודה פרחה, או דודה מסעודה, התארחו אצלנו וישנו אתנו באותו חדר. אז, סיפורי אלף לילה ולילה התחילו, ולא הסתיימו עד שכולנו נרדמנו מאושרים ומוקסמים מהעלילות ומסיפורי הדודות.

בבית זה נולדו אחי. הבכורה רשל, אחריה גיקי, סולי, בבר, אילנה וסימונה. מרטין, רותי, ובני, אחי זיכהו לברכה, נולדו מאוחר יותר בבית אחר, ברחוב האג' תהאמי.

אבי השתכר באופן מכובד ממקצועו, חוג הלקוחות שבנה התרחב ועבודתו האיכותית גרמה לכך שלא חסר לנו בבית מאום ואף התאפשר להוריי לאמץ באופן קבוע יתומים שגדלו אצלנו וקיבלו את חסותנו.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.אהבה ברחוב ללא מוצא.-משפחת עזרן ממרקש

עמוד 32

.

פסח

נדמה לי שלא אטעה אם אומר שפסח היה החג המועדף והאהוב עלינו כילדים. ההתארגנות לקבלת החג וקניית בגד חדש, כל זה גרם להתרגשות גדולה שקדמה לקבלת החג. רק בימים כאלה, עם העזרה וההתגייסות של כל המשפחה בארגון החג, הרגשתי את הקשר עם ההורים. בשונה מהחגים האחרים, היו לו מאפיינים ייחודיים משלו. טקס שריפת החמץ עם כל המסתורין המתלווה לחיפוש חתיכות לחם עטופות בנייר, אשר ״הוסתרו״ מבעוד מועד. טקס הגעלת הכלים, הרתחה בחום גבוה וניקויים וכלה בשולחן הסדר. בראש השולחן עמד כיסא ריק לאליהו הנביא, ובשבילו היינו משאירים את דלת הבית פתוחה בזמן קריאת ה״הגדה״ שאם יפתיע וייכנס, מחכה לו מקום של כבוד המיועד רק לו. ואני, שמאוד ציפיתי לבואו, לא זכיתי לראותו. מפאת אורכו של הסדר, נרדמתי. בבוקר למוחרת, דבר ראשון שאלתי את אבא, אם אליהו הנביא הגיע? ואבא השיב לי, שאליהו הנביא לא נכנס לבית שישנים בו ליד שולחן הסדר. הסדר כולל כמובן את אחד הסיפורים המרתקים ביותר, סיפור יציאת מצרים. עשר המכות שנחתו על המצרים, צפרדעים, כינים, ארבה והדם שזורם כנחל, בדברים האלה היה גם אלמנט מפחיד. כידוע, החג נמשך שבעה ימים, חג ארוך, לקראת סופו ניכרת עייפות מאכילת המצות. חוקי החג נשמרו בו עד תום. בצאת החג התחילו חגיגות ה״מימונה״.

בשובנו מבית הכנסת מתפילת ערבית בצאת החג, חיכה לנו שולחן ערוך מלא כל טוב שאימא טרחה להכין בכל ימי החג. אלה היו דברי מתיקה רבים, מרקחת צימוקים(״זביד״), ממתק לבן מיוחד(״זבן״), ריבות שאימא הכינה מחצילים, גזר ועוד… עוגיות שונות, חמאה דבש וחלב. בעת כתיבת שורות אלה, עולים בי געגועים לריחות ולמאכלים אלה. ולא נשכח את ה״מופלטות״ שציינו את המעבר מהמצות חזרה ללחם. בשביל לאפות מופלטות בצאת החג היה צריך קמח. בבית הכשר קמח לא היה, והפלא ופלא בצאת החג השכנים הערבים היו מביאים לנו קמח ושמרים ולעיתים גם חלב. וכך יכולנו בצאת החג לאכול מופלטות. את המופלטה היינו טובלים בחמאה או בדבש. לאחר שבעה ימי מצות, המופלטה הייתה כמעדן. שולחן כמותו עם כל המטעמים שהאמהות הכינו, עמד בכל בית. דלת הבית הייתה פתוחה והאנשים עברו מבית לבית והייתה אווירה שמחה ועליזה. כל הנכנס לבית היה קורא ״תרבחו ותסעדו״, תזכו ותצליחו. למוחרת, בשדות מחוץ למלאח ולאורך הנהר התקיים פיקניק המוני. הלחם שהיה מצרך חשוב בתפריט שלנו, חזר במלוא הדרו. בכלל, הלחם בעדות המזרח היה מצרך חשוב ומקודש. אימא תמיד אמרה שאוכל תמיד הולך יחד עם לחם. אוכל בלי לחם הוא כמו אדם ההולך יחף. כמו כן, חל איסור מוחלט על השלכת לחם לאשפה.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו