מורשת יהדות מרוקו

יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

כשלושים מסמכים: איגרות, תזכירים, דו״חים, חוות־דעת והערות רשמיות וכדו׳, שזמן עריכתם מצטמצם לשנה וחצי בקירוב (אבגוסט 1772—דצמבר 1773), מאפ­שרים להעלות את דמותו של יעקב בנידאר, שגרירו המיוחד של מלך מארוקו אל ממשלת אנגליה, ואת קורות־חייו, שהן טיפוסיות לתקופה.

יעקב בנידאר, בנו של אברהם שהיכרנו למעלה (עמ׳ 283), הוא יליד ג׳בראלטאר ונתין בריטי. אמו, שהיא כבת תשעים שנה בזמן הנדון, עדיין יושבת בג׳בראלטאר, בבית שהעניק לה — או לבעלה המנוח — מלך אנגליה בזכות שירותיו הנאמנים. יעקב עצמו יצא כבר שנים מספר לפני־כן מעיר מולדתו, כדי לשרת את ענייני אנגליה במארוקו, על־פי פקודתם של הגנראל אדוארד קורנוואליס, מושל ג׳בראלטאר, ושל הקומודור (ולאחר־מכן אדמיראל) ספריי [Spry], מפקדו של הצי האנגלי באיזור. החל משנת 1763 שימש יעקב סגן־קונסול אנגלי בתטואן, בתנג׳ה, בסלא ולאחר־מכן באותו תפקיד במוגאדור, שנבנתה מחדש בשנת 1765, בפקודת המלך מוחמד, לשמש נמל הממלכה בדרום הארץ. הוא היה גם באספי ובאגאדיר. בכל אותן השנים מילא בנאמנות את המשימות שהוטלו עליו בקשר לפדיון שבויים, אספקה סדירה בשביל ג׳בראלטאר, עיקוב אחרי תוכניותיה של ספרד והפרת מזימותיה. מובן שמילוי תפקידים אלה כרוך היה בהוצאות שונות בצורת מתנות לאנשי־השלטון, כנהוג, והיו לו קשרים טובים עם בני משפחת המלך ועם המלך עצמו, שביקש פעם לשולחו לארצות־השפילה בתפקיד מסוים.

בהיות יעקב בנידאר במוגאדור נתמנה ג׳ורג׳ לוג׳י [Logie] קונסול כללי של אנגליה במארוקו. היה זה סוחר סקוטי שישב לפני־כן באלג׳יר (עיין עמ׳ 52) ועסק שם ב­מסחרו, ובה בעת ייצג את ענייניה של שוודיה באופן יעיל ביותר, וגם בחש באחו­רי הקלעים בניהול סחרה של אנגליה באלג׳יריה ובתוניסיה—על אפם ועל חמתם של הקונסולים האנגליים הרשמיים ולמורת רוחם של הנציגים הצרפתיים, שראו בו מתחרה מוכשר ומסוכן. לוג׳י העביר את בנידאר ממשרתו ומינה לסגן־קונסול את אדאמס, שנעזר על־ידי גווין. לדעת בנידאר גרמו פעולותיהם של הנצי­גים האנגליים נזק לענייני אנגליה ועוררו את חמתו של מלך מארוקו.

באותו פרק־ זמן(ראשית 1772) שלח המלך מוחמד את יעקב בנידאר כשגרירו בשליחות מיו­חדת לאנגליה, ולא הסתיר את סיבת שיגורו של יהודי נתין הכתר האנגלי אל חצר סט׳ ג׳מם: השגריר המוסלמי הקודם לא נתקבל יפה בלונדון ולא הצליח בתפקידו. ובכן נקט מלך מארוקו באותה שיטה, שהציעוה האנגלים בג׳בראלטאר לגבי שג­רירי אנגליה אל מארוקו! מוטב להטיל על יהודי זר את התפקיד של משא־ומתן להסכם, ורק בשלב סופי ישוגר איש מהסגל הדיפלומאטי הלאומי לשם סיומו וח­תימת המסמכים. גם יחסי אדיבות או חוסר־אדיבות מבוססים היו על הדדיות.

יעקב בנידאר הגיע בקיץ 1772 ללונדון, מצויד כדין בכתב־האמנה מקורי(ותר­גום רשמי) מצד מלך מארוקו אל מלך אנגליה, ובאיגרת מראש־הממשלה אל הרוזן רוצ׳פורד, מזכיר־המדינה, הוא מודיע על זאת למזכיר־המדינה באיגרת מרא­שית אבגוסט 1772 ומציין, כי גנראל קורנוואלים ציווה להעבירו בספינת־מלחמה אנגלית אל פורטוגאל, על־פי דרישתו של מלך מארוקו. מליסבון יצא באניית־סוחר אל אנגליה. משרד־החוץ האנגלי עשה את הסידורים הדרושים כדי להבטיח חסינות לעוזרי בנידאר ומשרתיו שבאו אתו, וכן כדי לשלם לו מענק מתאים כסוכן דיפלומאטי, כנהוג. יש להניח שבין בני־לווייתו נמצאו יהודים אחדים, כמקובל. בנידאר ביקש מיד ריאיון אצל רוצ׳פודד, כדי לדון על מילוי השליחות שהוטלה עליו: לרכוש נשק ותחמושת בשביל המצור על סבתה, שהיתה מאות בשנים בידי פורטוגאל ולאחר־מכן בידי ספרד, ושבגלל גבולותיה נתעוררו מדי פעם סכסוכים. וכן ביקשו שלטונות מארוקו לשלוח להם בעלי־מקצוע! מהנדסים, תותחנים, נגרים וחוצבים. למראית־עין היחס אליו הוא אדיב, והודעה על כך נשלחת אל מלך מארוקו. אולם עוברים חודשים, ובנידאר אינו מצליח להתקבל לריאיון, על אף התזכורות שהוא שולח. הנימוק הרשמי לכך הוא שבתור נתין אנגלי אינו יכול לשמש שגריר מדינה זרה. אולם הסיבה האמיתית לדעת בנידאר הם תככיו ומזי­מותיו של לוג׳י, המחבל במעשיו בידידות האנגלית־מארוקאנית. לשווא מצביע בנידאר על נאמנותו לכתר האנגלי, שהוא ואביו הוכיחו אותה כל ימיהם; על העובדה שהוא יצא בידיעתם, בהסכמתם ובעזרתם המלאה של השלטונות האנגליים בג׳בראלטאר, שבנקל היו יכולים למנוע את יציאתו לאנגליה. לא די בזאת. גם את הקיצבה המגיעה לו בתור שגריר אין משלמים לו, וכן אין רוצים להכיר בהוצאות המרובות שהיו לו בקשר למילוי תפקידו כסוכן אנגלי במארוקו. בנידאר טוען, כי לא היה מקבל משכורת, רק מאה פונט סטרלינג לשנה במשך חמש השנים האחרונות, כנראה לכיסוי ההוצאות הרגילות, וגם בריאותו לקתה עקב שירותו. כדי למלא את תפקידו(מתנות וכדו') נאלץ ללוות סכום ניכר מאחד מבני המלך והתחייב להחזירו בצורת פריטים שונים שיקנה בשבילו באנגליה. גם לאמו הזקנה אין נותנים מנוחה ודורשים ממנה דמי־שכירות בעד הקרקע שעליה עומד הבית שהוקצב לה. אף־על־פי שהגיעה מג׳בראלטאר חוות־דעת חיובית בנוגע לצדקת תביעותיו הכספיות הקשורות בהוצאותיו, אין טענותיו מוצאות אוזניים קשובות.

רק כעבור שבעה חודשים מזמן שגרו את מכתבו הראשון אל רוצ׳פורד, ולאחר שאיים שיבקש את שולחו להחזירו למארוקו, נתקבל בנידאר על־ידי מזכיר־המדינה והגיש לו בעל־פה ובתזכיר את דרישותיו של מלך מארוקו. עתה התחיל העיון והדיון בנושא זה. בדומה לתביעותיו הפרטיות דוחים אותו גם בעניין זה בלך־ושוב, ומציעים לו מדי פעם להעלות את דרישות מלך מארוקו על הכתב. לשווא מזכיר בנידאר, כי מוחמד הוא קנאי וככל שליט מזרחי לא ימחל על פגיעה בכבודו. לאחר שישב כבר בנידאר עשרה חודשים בלונדון קיבל הודעה רשמית, כי תביעות מלך מארוקו לא נענו, וכי לוג׳י, הקונסול הכללי במארוקו, יודיע בעצ­מו על כך, מתוך הבעת רגשי ידידות וְרֵעוּת.

בנוגע לבקשתו של בנידאר להחזירו לתפקידו כסגן־קונסול אנגלי במוגאדור נאמר לו, כי המלך יעיין בדבר. עניין אמו נמסר לטיפולו של מושל ג׳בראלטאר. תביעותיו הכספיות בנוגע להוצאות נתקבלו כנראה מקצתן. אולם זה נעשה גם על חשבון מענק אש״ל המגיע לו בתור שגריר, ומובן שבנידאר מוחה על קיזוז חשבו­נות בצורה זו. לאחר כשלונו ומשהוסבר לו בפירוש, כי מענק אש״ל ישולם רק לתקופת שנה אחת מיום הגיעו ללונדון, מתכונן הוא לעזוב את הארץ, ומבקש לציידו במתנות למלך מארוקו, לבניו ולאנשי־החצר, כנהוג. ללונדון יגיע שגריר מוסלמי, סידי טאהר פאניש, שיביא אתו מתנות בשביל אנגליה. מעתה פגה למ­עשה חסינותו הדיפלומאטית של יעקב בנידאר, והוא ספג עלבונות שעליהם הוא מתאונן. ׳תיק׳ בנידאד בארכיון מסתיים בהודעה על בואו של השגריר החדש(סוף דצמבר 1773).

בבקשתו של יעקב בנידאר אל מזכיר־המדינה בלונדון׳ שפירסמה ב. רות, אנו מוצאים פרטים אחדים גם על מאורעות חייו בשנים 1774—1783. לכאורה הוא לא חזר לג׳בראלטאר (או למארוקו), ובימי המצור הספרדי על ג׳בראלטאר (1779—1783) הצטרפה אליו בלונדון׳ משפחתו, שישבה עד אז בג׳בראלטאר. בעת ההפ­צצות של המבצר נהרג בנו־יחידו, ואשתו ובתו נפצעו, ובדומה ליהודים רבים הן נמלטו אז לאנגליה. אולם לרוע מזלן נתפסו בדרך על־ידי ספינה אמריקאנית(היה זה בימי מלחמת העצמאות של צפון־אמריקה), ורק לאחר טלטולים רבים הגיעו ללונדון. משפחת בנידאר חיתה כאן חיי־דוחק. בהזכירו את שירותיו הרבים לממ­שלה האנגלית בשנים 1763—1772 מבקש יעקב תמיכה, שתאפשר לו לשוב עם משפחתו לג׳בראלטאר. הבקשה אין בה תאריך, ואולם ברור שהיא נכתבה בשנת 1784 לכל המוקדם.

יעקב בן אברהם בנידאר לא היה היחיד שנשלח אל בירת אנגליה. באותו זמן שהו בלונדון לפחות עוד שני אנשים שבאו שמה בשליחות רשמית. חיים טולידאנו, שהיה תורגמן הקאיד בתטואן וכפי הנראה גם סגן קונסול אנגליה במקום בשנות החמישים וייתכן גם השישים, מגיע ב־1772 ללונדון עם מכתבו של ראש הממשלה המארוקאנית אל מזכיר־המדינה. וכחצי שנה לפניו עשה שם ישעיה בן עמאר[Benamore], עבדו המהימן של מלך מארוקו וסוכנו לסידור עניינים מיוחדים באנגליה. לפי התז­כיר שהגיש היה יליד ג׳בראלטאר, שאליה בא אביו מפאם, ומאחר שחי שם זמן רב הוא רואה את עצמו קשור למלך אנגליה ולאומה האנגלית בקשרי נאמנות וחיבה. לדעתו לא יקשה לעודד את הקשרים המסחריים בין שתי הממלכות. מלך מארוקו מעוניין גם להעסיק מהנדס בתיקון הרציף של תנג׳ה .

ח.ז.הירשברג– יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

עמוד 291

תעודה 55

לשד החוץ של בריטניה — יהודייה מטנג׳יר נאנסה בידי הודי אזרח בריטניה

Tangier January 6, 1897

The Marquis of Salisbury K.G. fy Lord,

Jewess came to the Consulate yesterday morning and charged a British indu Subject, a seller of Indian wares in Tangier, with having committed rape upon her on the previous evening. As both the Chief Justice and the Attorney-General of Gibraltar were here engaged in another trial, and as the case was too grave to be settled in the Consular Court and would have had to be remitted to Gibraltar, I thought it would be more convenient, from every point of view, and in the interests of the parties concerned, to have it tried at once here before the Chief Justice. Your Lordship was pleased to approve of the suggestion I made in this sense, and the trial took place and was concluded today. The accused was found guilty and sentenced to seven years’ penal servitude.

He is, for the present, lodged in the Consular gaol: but I would submit, in view of the local conditions, that it will not be possible for him to serve his term of imprisonment in the Consular prison. I would be glad to be instructed how I am to dispose of the prisoner. The most convenient and natural course, according to the order in Council, seemed to me to send the prisoner to undergo his sentence at Gibraltar: but it is possible that the Colonial Authorities may be disinclined to bear the expense of keeping a prisoner convicted of an offence committed outside of their jurisdiction. I trust that some arrangements may be made as to this point, as if I am not permitted to send the man to Gibraltar, I do not know of any other place outside the United Kingdom which would be more inclined to accept him.

I have the honour to be, with the highest respect,

My Lord

Your Lordship’s most obedient humble Servant Almcolsa (?) החתימה אינה ברורה

[FO 99/392]

תרגום

6 בינואר 1897

יהודייה באה אתמול בבוקר לקונסוליה והאשימה הודי אזרח בריטניה, המוכר סחורות הודיות בטנג׳יר, באינוסה בערב הקודם. מכיוון שהשופט הראשי והתובע הכללי של גיברלטר היו כאן — במסגרת עיסוקם במשפט אחר — ומכיוון שהעניין רציני מכדי שיהיה אפשר ליישבו בבית המשפט הקונסולרי והיה צריך להעבירו לגיברלטר, חשבתי שיהיה נוח יותר ושהאינטרס של כל הצדדים הוא, שהנושא יידון כאן בפני השופט הראשי, ואדוני אישר צעד זה. המשפט נערך היום. החשוד נמצא אשם ונשפט לשבע שנות מאסר. בינתיים הוא נמצא בכלא הקונסולרי, אבל בהתחשב בתנאים, הוא לא יוכל להישאר במקום זה במשך כל תקופת מאסרו, ואשמח לקבל הוראה כיצד עלי לנהוג באסיר. הנוח והטבעי ביותר – להעבירו לגיברלטר. אבל ייתכן שהשלטונות הקולוניאליים יסרבו לשאת בהוצאות הקשורות בפשע שבוצע מחוץ לשטח שיפוטם. אני סבור שניתן לעשות סידורים מתאימים בקשר לנקודה זו, כי אם לא יורשה לשולחו לגיברלטר, לא ידוע לי על מקום אחר מחוץ לממלכה המאוחדת שיהיה מתאים יותר.

בהתכתבות בנושא זה מ־4 בינואר 1897 עד 18 ביולי 1899 נדון גורלו של האנס. מתברר שנעצר ב־4 בינואר; נשפט בבית־המשפט הקונסולרי ועורך־הדין שייצג אותו, ללא תשלום, היה הנרי פיזאני(Pisani). השופט כתב שהנאשם טוען לחפותו. הוא יליד 1865, נשוי ואב לשלושה ילדים. נדון לשבע שנות מאסר. ב־29 באפריל 1897 ערער על פסק־הדין, ושוחרר ממאסר ב־24 בפברואר 1902. ישב אפוא כחמש שנים.

נשים יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-אונס נערות וחילול כבודן של נשים יהודיות

עמוד 136