מורשת יהדות מרוקו

סוכני המלך וחצרניו במארוקו

מסתבר כי הקשיש בהם היה ר׳ משה מאמאן, הנזכר במסמך אנגלי משנת 1751, כסוכן בעל מונופולין  של המלך עבד אללה ליצוא עורות לא־מעובדים ושעווה. ממקורותינו יוצא כי היה מראשי העדה והאדם העשיר במכנאס לפחות כעשרים שנה לפני־כן. הוא חותם על הסכמה של ראשי־הקהל בשנת תצ״ו, וכעבור שנה מצאנו חוות־דעתם של חכמי פאם בעניין הטלת מסים עליו בשיעור הגבוה משאר בני העדה. כדי למנוע שיצביעו על אדם יחיד כמשלם מסים וארגוניות ׳בשער הגבוה, על־פי הערכתו גבוה מכל העם/ דבר העלול לגרום לו תקלות רבות, נת­פשט מראשית המאה הי״ח המנהג בפאס ובתטואן — אבל לא במכנאס — להטיל על העשיר מסים רק בשיעור השווה לשני לו בהערכה.

׳נדרשנו להודיע דעתינו בענין הנבון וחכם כה״ר משה בן מאמאן נר״ו שאף שזה כמה שנים הוא פורע מם ערך גדול גבוה מכל העם והיה סובל בעצמו לפנים מן השורה. ובשנה זו עדו עליה כמה הרפתקי כידוע ובכן רבץ תחת משאו. ולכן תובע שורת הדין שלא יפרע מכאן ואילך אלא כפי המנהג המבואר לעיל. וראינו שהדין עמו מכמה טעמים. ולכן פסקנו שיתקיים בו המנהג הנז׳ ולא יפרע אלא בע­רך השני לו בהערכה… כ״ב לכסלו [ת]צ״ז. בפאם. יעקב אבן צור. שלום אדרעי. שמואל אלבאז'.

בזמן מתן חוות־הדעת נתפס מאמאן למלכות, וכנראה היה שרוי במצוקה. אולם מצבו נשתפר, וכפי שראינו היה בעל המונופולין ליצוא סחורות. חשיבותו וכבודו עלו עוד בימי מוחמד, והוא זכה לשם טוב כבעל־תורה, נדיב ועוסק בצורכי־ציבור באמונה. ר׳ משה בן מאמאן נרצח בידי מוסלמי בשבתו בביתו, בשנת תקכ״ג/ 1763.

החצרנים בעיני רומאנילי

בחצרו של מוחמד, עוד בהיותו משנה־למלך, שימש כתורגמן חיים ארוונה[Jayme Arvona], מאנו­סי פורטוגאל. לאחר־מכן עלתה השפעתם של בני משפחת די לאמאר, [De Lamar]שלום ומרדכי אליהו לוי, מרדכי אשריקי המכונה ׳לחאזאן בכא/ ויעקב עטאל, מזכירו של מוחמד.

אחדים מאלה פטורים היו מתקנות־ההפליה שחלו על היהודים, ונהגו מנהג אדו­נים בהופעתם בציבור. אולם אל־נכון תיארם שמואל רומאנילי, איש מאנטובה, שעשה שנים מספר במארוקו בסוף שלטונו של מוחמד ובראשית ימי יזיד בנו: ׳…האנשים האלה אם גוי ואם יהודי הם רק כלי המלך, כל עת אשר ישרת בם המלך הם כלי יקר לא תגע בו יד פן יבולע, אם יסתיר המלך רגע פניו מהם כגללם לנצח יאבדו רואיהם יאמרו אים, נוראים הם ולא נאהבים, נכונים הם להרע ולהיטיב לא ידעו. לא ימלאו רק מחרבות אחרים; אומרים לאביהם ולאמם לא ראיתיו, אחיהם לא יכירו, בניהם לא ידעו. איש ברעהו מחמאות פיו וקרב לבו יקריב לו מנחה, והוא שב מנכליו להכין לו כלי מות. מושכים האבירים בחבלי התוחלת ויסחבו הצעירים בחתת; על פני מרומי גדולתם הרחיבה שאול נפשה תחת רגליהם. רק הדבר יצא מפי המלך ואינם. במשלם יאנה עם ובאבדם תעלוץ קריה. לא כמות כל האדם ימותון רובם ופקודת כל האדם לא יפקד לכלם. הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין או הדמין יתעבדון ובתיהון נולי יתשמון.

אחד מאלף מצאתי אשר מטובו הטיב, ואחד בכל אלה לא מצאתי אשר בא עד קצו. הם הנקראים סא״חאב א״ל סול״טאן(ר״ל אוהבי המלך, ועניינו חובבי השליט), על כן כי יאמרו אליך פלוני נשא מן המלך עד שחקים רחם עליו, התפלל בעדו או בעדך, אז שם בסד נפשו, אז יכונן להשחית. כי תשמע לאמר: פלוני מאצילי בני הארץ הוא, מפנות העם, מזרע הפרתמים לא תאמן; חי ה׳ שקר הם דברים למען החניפו כי יראים ממנו; הוא רק אבן מערמות העפר כי היתה לראש פנה עד ישיג המלך את חפצו. למשרתי המלך אין מערכות במעלות הרוממות, חפץ המלך ממית ומחיה מוריש ומעשיר משפיל ומרומם. על כן רגע יעלו שמים רגע ירדו תהומות ולעד נפשם ברעה או בטובה תתמוגג. לו ידעתי כל זה מני שים רגלי עלי ארץ מערב לא תקרינה אותי כאלה היום. אך מי יגיד לנו האותיות ?

מבין חצרני מוחמד נתפרסם לגנאי יעקב עטאל, יליד תוניס, שנתגלגל לחצרו של מוחמד והצליח לזכות באמונו, שניצלו לצורך עסקיו הפרטיים, המשותפים לו ולאחיו. יזיד נטר לו שנאה עזה והוציאו להורג בצורה אכזרית בתטואן, בעוד שא­חיו הציל את חייו בקבלו את האיסלאם. רומאנילי מוסר גם על גורלם המר של אחרים מבין חצרני מוחמד ומציין את עמידתו האיתנה של אחד מהם, מרדכי אשריקי(ה׳חאזאן בכא׳), שלא ניאות להמיר את דתו וקידש את השם.

הגורם היהודי ביחסים בין אנגליה למארוקו במאה השמונה־עשרה

 לא מקרה היה הדבר, שליהודים נודעה השפעה חיובית על התפתחות היחסים בין שתי הארצות. האנגלים שנדחקו במאה השמונה־עשרה מהחבל המרכזי והמזרחי של המגרב (הדבר נדון בפרקים ט, א; י) ביקשו לפצות את עצמם בחבל המערבי, ונוסף על תפיסתם את ג׳בראלטאר והאי מינורקה ניסו בכל מחיר לחזק את מעמדם ביבשת אפריקה עצמה. הם ידעו, כי היהודים עלולים להיות בעלי־ברית נאמנים במאמצם זה, ולכן הקפידו על שמירת חוזי־השלום, שבהם הבטיחו לדאוג לשיחרורם של אותם יהודים — גם אם אינם נתיניהם — שיפליגו באנייה אנגלית ויפלו בשבי הקורסארים הספרדים.

בחוזי־השלום מהשנים 1751 ו־1760 הבטיחו האנגלים לעצמם, כי הקונסול וה­סוחרים האנגלים יוכלו להחזיק בלי הגבלה מאורים או יהודים כתורגמנים וסר­סורים, והללו יהיו פטורים מכל המסים, בדומה למשרתיהם (סעיף 4). הקונסולים והסוחרים יוכלו לשלוח את סרסוריהם ומשרתיהם ממקום למקום ביבשה ובים ללא הגבלה; הם יוכלו לסחור בלי כל הגבלה, לעלות על ספינות ולרדת מהן ללא עיכוב או כפייה בנוגע לרכושם, בטוחים מכל סיכון, החרמה או איסור־סחר[embargo].

הנתינים של קיסר פאס ומארוקו, כמאורים כיהודים, הגרים במדינות המלך של בריטאניה הגדולה, ייהנו מאותן זכויות שהוענקו לאנגלים הגרים בברבריה. המ­שרתים של הקונסולים ונתינים אחרים של מלך בריטאניה, בלי הבדל לאיזו אומה הם משתייכים, יהיה מאורים או אחרים, לא ישלמו מם־גולגולת או כל מם אחר (סעיף 7).       

ברור, כי עיקר הכוונה בחוזים אלה ליהודים, והמוסלמים הוכנסו לתפארת המ­ליצה. ואמנם, סעיפים אלה העניקו זכויות רבות ליהודים, ובהם ההסבר לתופעה הנפוצה במאה התשע־עשרה — יהודים רבים המבקשים להיחלץ ממועקת המסים וההיטלים ולזכות בחופש־תנועה על־ידי כניסתם למראית־עין לשירות הקונסולים או הסוכנים האנגליים.

ח.ז.הירשברג-כרך ב' מרוקו- יהודים בשירותים קונסולאריים. יעקב בנידאר ושגרירים אחרים בלונדון

עמוד 294