דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין פוחח
ב. דין פוחח
כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, הלכות שליח צבור, סעיף ב): ״אבל אם כל פרק הזרוע העליון עד המרפק מכוסה, מותר לו לעבור לפני התיבה״.
אבל אנחנו מקפידים אפילו על האמה שתהיה מכוסה ברובה.
- הראשל״צ הגר״ע יוסף מסתמך על לשון מרן הבא: ״פוחח – והוא מי שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות, לא ירד לפני התיבה״(או״ח בסימן נג, סעיף יג). וכבר כתב הרי״ף: ״פוחח שבגדיו קרועים וזרועותיו מגולות״(הרי״ף על מגלה דף כד, ע״א). ומהו זרוע? במצות מתנות כהונה של הזרוע, הלחיים והקיבה, כתב הרמב״ם: ״אי זהו זרוע? זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של ידו״(הל׳ בכורים, פ״ט, יח), ודבריו מתבססים על המשנה במסכת חולין (פ״י, מ״ד): ״שהן שני איברים זה מעורה בזה״. לפי זה הזרוע היא מן הכתף ועד פס היד. וא״כ מנין לו לראשל״צ שמדובר רק באבר שמן הכתף ועד המרפק? ובכן, התוספות כתבו (מנחות לז, ע״א, ד״ה קיבורת) בשם ר״ת: ״ואותו עצם שבין יד לקודא (coude בצרפתית) אינו קרוי זרוע אלא קנה, כדתנן במסכת אהלות(פ״א, מ״ח) דקחשיב רמ״ח אברים, ל׳ בפיסת היד (ו׳ בכל אצבע), שנים בקנה, שנים במרפק, אחד בזרוע וד׳ בכתף. ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע שבין הכתף למרפק, ומרפק הוא קודא וכד. עוד ראיה מדתנן בם׳ הזרוע (חולין קלד, ע״א) איזהו זרוע ? מן הפרק עד הכף של יד וכר. ומיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם, דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות וכו׳ ״(ע״כ). א״כ התוספות הביאו ראיות ממסכת אהלות שהזרוע של האדם אינה כמו הזרוע של הבהמה, וכי אצל האדם, הזרוע היא מן הכתף ועד המרפק, ואצל הבהמה, הזרוע היא מן הכתף ועד פס היד.
- יש להבחין בין לשון המשנה במסכת אהלות שהוא לשון מדוייק, לבין לשון בני אדם. במסכת אהלות, התנא נותן שם מדוייק לכל אבר ואבר, כדי שיוכל למנות את כל רמ״ח האברים. ולכן הוא מבחין בין הזרוע לבין הקנה. אבל בלשון בני אדם, אין רגילים להבחין ביניהם, והזרוע כוללת את שניהם. ואפילו התורה השתמשה בלשון בני אדם כשאמרה: ״וגאלתי אתכם בזרוע נטויה״(שמות ו, ו) שפירושה כמו ״ביד נטויה״ שמופיעה פעמים רבות בתנ״ך (ישעיה ה, כה; ט, יא; יד, כז; ועוד), שהרי אי אפשר לנטות את הזרוע בלי לנטות יחד איתה את הקנה. ואין ספק כי הרי״ף שכתב ״וזרועותיו מגולות״ מתכוון למשמעות הנפוצה של המילה ״זרוע״ שכוללת את הכל, ולא למשמעות המצומצמת של מס׳ אהלות.
לכן כתב הרב עובדיה הדאיה זלה״ה (ישכיל עבדי ח״ז, דף שכט, ע״א): ״אפילו אם החולצה של חצי שרוול מכסה את הזרוע עד המרפק, אסור למי שלובשה להיות שליח צבור, כי הקפידה איננה רק על הזרוע, אלא כל שאין גופו מכוסה כראוי כדרך כל בני אדם, הרי זה בכלל פוחח שאסור להיות שליח צבור, שאין זה כבוד הצבור, שהרי אין דרך לעמוד בפני גדולים בחולצה של חצי שרוול, אלא לובשים עליה מעיל שלא יתראו ידיו מגולות. ואפילו במקום שהחברים אינם מקפידים זה על זה בכך, מכל מקום פשוט שאינם מעיזים להיכנס בחצי שרוול לבתי המשפט או לבתי הדין או לנשיא המדינה, וכל שכן שאין לעמוד כך לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה, ואפילו אם הוא יחיד שבא להתפלל בחצי שרוול, יש למחות בידו, וכל שכן שאינו יכול לשמש כשליח צבור, וכך אנו נוהגים למחות לא רק בשליח צבור הבא להתפלל בשרוולים קצרים, אלא אף ביחידים הבאים לבית הכנסת להתפלל כך, שיתנהגו ביראת הכבוד״ <ע״כ).
- עטוף לכבוד הצבור
האשכנזים בד״כ מקפידים ששליח ציבור יתעטף בטלית גם בתפילות מנחה וערבית. אך ״בכל ערי המערב לא הקפידו שש״צ יתעטף בטלית לכבוד הצבור״.
- ׳ברוך ה׳ המבורך׳ מעומד
כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, עם׳ עט, סעיף לג) שאין צורך לעמוד כשאומרים ׳ברוך ה׳ המבורך, ״זולת כשעונים ברוך ה׳ המבורך בערבית של ליל שבת, שאז מקבלים תוספת של נשמה יתירה, אז המנהג לעמוד על רגליהם״. ואנחנו לא נהגנו לעמוד על רגלינו, גם לא בערבית של ליל שבת, שכן אנו מקבלים את השבת כשאומרים ׳מזמור שיר ליום השבת/ ואז אנו עומדים. אבל בזמן קדיש וכשעונים ׳ברוך ה׳ המבורך׳, אנו נוהגים לשבת.
- ניקוד ׳ובנעימה קדושה׳
נוסח צפון אפריקה ביוצר הוא: ׳בשפה ברורה וּבִנְעִימָה קְדוֹשָׁה, כולם כאחד עונים באימה׳. לעומת זה נוסח עדות המזרח הוא: ׳בשפה ברורה וּבִנְעִימָה, קְדֻשָׁה כולם כאחד עונים באימה׳ ־ כמו הנוסח של האשכנזים.
לכאורה הנוסח של האשכנזים ושל עדות המזרח, יש בו הגיון מסויים, שכן אומרים אח״כ קדושה: ״קדוש, קדוש, קדוש״. אך מבחינה תחבירית היה רצוי לומר לשיטתם: ׳בשפה ברורה ובנעימה, כולם כאחד עונים קדושה באימה ואומרים ביראה קדוש קדוש קדוש״. ובעל שבלי הלקט (רבינו צדקיה ב״ר אברהם הרופא מרומא במאה הי״ג) מביא בשם רב נטרונאי גאון זצ״ל שאומר: ״בשפה ברורה בנעימה ובקדושה כולם כאחד לאל הברוך נעימות יתנו״ (שבה״ל יג). וברור שגירסתו היתה ״ובקדשה״. נוסח עדות המזרח מובא ע״י כף החיים (סי׳ מח, אות א, ד״ה ברוך), ושם הוא מתבסס על רש״י ועל אבודרהם. ולא ידעתי איך הוא מתבסס על אבודרהם. אדרבה נראה בהמשך שאין הדבר כך. נוסח צפון אפריקה מתועד בספר תפלת החודש על כל הוצאותיו, החל מן ההוצאה לאור הראשונה בליוורנו בתחילת המאה הי״ט. נוסח זה עתיק מאד, ונמצא כבר אצל ר׳ דוד אבודרהם שחי בטולידו במאה הי״ד והיה תלמידו של ר׳ יעקב בר אשר בעל הטורים. ואלה דבריו: ״בשפה ברורה – על שם ׳ושפתי רננות יהלל פי׳(תהלים סג, ו), ואמר ברורה – על שם ׳ודעת שפתי ברור מללו׳, ובנעימה קדושה – פירוש ובנעימת קול קדושה וטהורה – על שם ׳ושמעו אמרי כי נעמו׳(תהלים קמא, ו)״.
וכבר השתמש התנא רבי ישמעאל בביטוי ״ונעימה קדושה״ בספר ״היכלות רבתי״(פ״ט,
ג). ומרן ב״י(טור או״ח, נט) כותב: ״כתוב באורחות חיים בשפה ברורה ובנעימה קדושה, כך כתוב בפרקי היכלות, וכן שמעתי מגדולי הדור שאומרים כן, עד כאן לשונו״. ולא הוסיף מרן לכתוב בנושא, ומשמע מכאן שהוא מסכים עם נוסחה זו.
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין פוחח
עמוד 50
כתיבת תגובה