מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

בעניין אחר, כדי שלא לעודד גירושין פזיזים, שהיו בניגוד לרצונן של נשים, ושהבעלים התחרטו עליהם, נקבע בתקנה שבקשות לגירושין יתקבלו רק שלושים יום אחרי הרצון המקורי – משנתעורר אצל הבעלים רצון אמתי להיפרד(תקנה מחודש סיון שנת שס״ג). בתקנה נוספת הזהירו ושבו והזהירו שאין להחתים אישה כערבה לחוב, כי אם החוב לא ישולם, והיא תיכלא בכלא נכרי – כבודה יחולל.

התמורות שנתחוללו בשנות כהונתו של הרב שאול סירירו הטביעו חותם בל יימחה בפרט במנהיגותו החברתית. על הזדעזעות הקהילה ועל הפחד הגדול שנפל על יהודי העיר בשנות הרעב ״ניתוסף צער המלחמות עוד – עד שבוחרים מות מחיים״.

בראשית העשור השני של המאה השבע־עשרה, בדרשה לשבת הגדול בשנת ש״ע (1610), תיאר הרב סירירו את העול הכבד המוטל עליו בחלוקת המסים:

"אשר יש לי מטורח הקהל יצ״ו בענין חלוק המסים, וריב כלם אלי בא, ואני צריך כל היום לפשר ביניהם ולשים שלום כרצון איש ואיש, כי לולא זה היו הורגים אלו לאלו, כי בעונות המשא כבד עד מאד, וגדולי העיר מהם ברחו,ומהם מתו. ותכבד העבודה על דלי העם ואין לאל ידם, כי כלתה הפרוטה מן הכיס, ואין ספק כי כבדה עלי העבודה מאד, וכן צער העניים ובעלי תורה וצעקתם עלתה לפני כל היום, כי נתמעטו ההכנסות ורבו ההוצאות.^"

כבר בשנות הרעב רבו הבדלי המעמד, והנה בשנת 1611 נסו גדולי העיר ממנה, העול נפל עליו, ולו עצמו נגרם נזק אישי: ״מרוב העושק ומריבות בני הקהילות על עניין המסים והארגוניות ומזעקת הדלים, ובאמת כי העושק הנעשה לנו בעונותינו יהולל חכם״.

התמורות השפיעו עוד על תפיסתו הרוחנית של הרב סירירו. תיאוריו ההיסטוריים המשובצים בדרשותיו הציבוריות מאמתים בתיאוריהם הבלתי־אמצעיים את המצוקה שבה הייתה שרויה קהילת פאס בחמשת העשורים האחרונים של חייו, בכל המחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה.

בהכשרת האדם היהודי לחיי תורה וקדושה הוא השמיע את לקחו, בפרט בשבת הגדול, לפני פסח, ובשבת תשובה (=שבת בינתיים) לפני יום כיפור. את הסבל של אותן שנים הוא ראה, כקודמיו בכל תפוצות ישראל, אותות משמים להיטיב את התנהלות החברה ואת הצורך בליכוד אנשיה. החידוש בדבריו הוא במסקנותיו על ההבדל בין גלות ספרד לגלות ישמעאל. הוא כאב את גירוש ספרד ועוד יותר את הגלות שנגזרה על המגורשים לחיות בין מוסלמים המשפילים יהודים:

כי הנה אפילו אחינו אשר נטמעו בין הגויים בגירוש קאשטיליא ובאים להתגייר, כשרואים גודל שפלותינו, בוחרים להם המות מהיות יהודי, כמו שאנו רואים בעינינו חוזרים לארצם ולדתם. הגלות הארוכה מייאשת, ובמקום שאדם ישמח בשכר יגיע כפיו להוציאו על בניית בית ונשיאת אישה הנה כל יגיענו האומות חומסים במסים וארגוניות.

כאמור, הרב היה גם מנהיג רוחני מן המעלה הראשונה. הוא הפיח תקווה לגאולה בבני דורו, המתוארים בפיו ״מתייאשים״, אך הוא אינו מציע ליהודים היושבים בארצות ישמעאל (ואדום) להתקומם, משום שאלה רק ״ברוק ובהבל שבפיהם הם יטביעו ויכלו אותנו״. הוא מקונן על כך שראוי לראות את משפטם־עונשם של בני עשו וישמעאל, אבל המציאות אחרת – הם בריאים וחזקים וחיים בשלווה. הפיזור הרב של בני עמו הוא מידה קשה מאוד, כי אילו היו מרוכזים בארץ אחת ״כל זמן שרואים אלו את אלו [הם] מתנחמים או יעזרו קצתם את קצתם לעמוד על נפשם״. אלא שגם בפיזור הוא מוצא נחמה פורתא: עם גודל הצרות חציו של העם היהודי (בספרד ופורטוגל) כלים מן העולם היהודי, ואילו אלה שבפזורה הספרדית אינם כלים. אלא שמותם של אלפים ברעב ובמגפות גורם להתמעטות הקהילה, והמומרים, בפרט מדור הבנים שנטמעו בגויים, הפכו לאויבי הקהילה. מדובר בעדות ממקור מהימן שיחס המומרים לקהילה שממנה הם יצאו היה קשה יותר מיחסם של בני הרוב המוסלמי אליהם. לדידו של רבנו, המצווה לזכור את יציאת מצרים – גדול ערכה ממתן תורה ומענני הכבוד שליוו את בני ישראל במדבר. הייסורים ממרקים את העוונות, וגלות מצרים היא מקור העידוד הגדול שממנו יש ללמוד על מצב היהודים בימיו בארץ מוסלמית קשה.

אין ספק שבדרשותיו של הרב חלו עריכה של מבנה ועיבוד ספרותי, ונראה שהוא חשב שיש להן ערך היסטורי, ושיש להנחילן לדורות. בצד חשיבותן העיונית־ המהותית, הוא הוסיף לדרשותיו הקדמות, הכוללות לא רק את הלקח הדתי והמוסרי שיש ללמוד מהן, גם שמות של אישים שפעלו בזמנו, בהם שמות של מלכי מרוקו, ואת תרומתם לנתיני הממלכה, ובפרט הוא מפרט אם הם השכילו להביא להם ברכה ושלום. בדרוש שנשא בשנת 1609 הוא משבח את המלך מולאי זידאן ש״השכיל להביא שלום בימיו״. הוא שולט במקורות המקראיים, בתלמוד ובמדרשים שליטה בלא מצרים, והוא מצטט מהם.

כאמור, מן התקנות בזמנו של ר׳ שאול סירירו עולים פרטים חשובים על הנהגת הקהילה, ואין ספק שהוא הטביע בה את חותמו האישי בהתנהלות נאותה עם מוסדות רבים: הנגידות, המוסד הגבוה ביותר בהנהגת יהודי פאס, ו״המעמד״, הכולל את ״טובי העיר״, מונח שהובא עם המגורשים ונשתל בקרקע חדשה, סמל מובהק להשפעה של יוצאי ספרד במשך יותר ממאתיים שנה. מכלל זה יוצאת ביקורתו על גדולי העיר שנסו ממנה בשנות הרעב, אך הוא לא פירט למי הוא כיוון.

מהתקנות בזמנו מצטייר חיזוק סמכויות בתי הדין וסדריהם וכן עולה תפקידו של בית הכנסת כמרכז חייה החברתיים של הקהילה. במפורש צוין קיומו של מה שכונה ״בית הכנסת הגדול״, ובו כנראה התפלל ודרש ר׳ סירירו.

כמעט לכל התקנות העקרוניות שתיקן והנוגעות למוסדות הקהל מתלווה מבוא שנועד להסביר בהרחבה את הרקע הרעיוני לתיקון ואת הדרישה מכל חלקי הציבור לשאת בנטל. עוד בתקנות נפתח צוהר ללמוד על מצוקות בני העם הפשוטים. חכמי ישראל הרבו להורות את בני עמם בהוראת שעה והטיפו לצאן מרעיתם על הצורך להיטיב את אורחות חייהם. פעמים רבות, וכאמור בפרט בימים מעיקים של רעב ומחסור, תבע הרב הגדול ר׳ שאול סירירו לדאוג לחלשים, ולנשים בכללם, ובפרט לזכויותיהם של גרושות, אלמנות ויתומים.

המגמה ההלכתית־מעשית של ר׳ שאול סירירו משתקפת בייחוד בפועלו המשפטי ביותר מחמישים תקנות הכלולות ב״ספר התקנות״. מעט מאוד הוא עסק בצד המבני של ההנהגה ותפקידיה. חכם זה, ממוצא ספרדי, לא הרבה לדבר על פעילות מוסדות בתי הדין או על ארגון המיסוי ועל יחסיהם של בתי הדין עם גופים אחרים בארגון הקהילתי. הביקורת על מעשי הדור אינה לו דרך טבע.

התקנות, הדרשות והפרשנות שלו ושל עמיתיו נותנות לנו לא רק ממד רחב יותר של אישיותם ופועלם אלא גם פנים אחרים להשתלבותם בתוך החברה – הם מוצגים כשהם כואבים את כאבה ודורשים את הדרוש תיקון בתוכה. אין הם מורמים מעם אלא מהווים בשר מבשרם של בני הקהילה.

סירירו היה דמות ראשית בהנהגה הרוחנית של פאס ובבית הדין הרבני, ונראה שריבוי התקנות בשנות פעילותו מקורו, בין היתר, בגישה שהוא היה מנציגיה המובהקים – להעמיד את חיי הקהילה על דין ומשפט השווים לכול, כדי להגן על החלשים ועל העניים בקהילה.⁵¹ לפני מותו הוא דאג להכשיר שני תלמידי חכמים, ר׳ יעקב בן יוסף בן דנאן, סופר ביה״ד, ור׳ עמנואל בן מנחם סירירו. כוונתו הברורה הייתה שימשיכו את דרכו כדיינים. בשנה שבה נתקבלה תקנת הנגידות הוא היה בן שמונים ושלוש, ומי שחתם ראשון על שטר הסמכת הנגיד יצחק הצרפתי, היה ר׳ סעדיה אבן דנאן. חתימה זו היא סימן לכך ששבע שנים לפני שר׳ שאול הלך לעולמו היה סעדיה המנהיג הרוחני בפועל בקהילת פאס, ושהוא המשיך בדרך קודמיו. כמאה תקנות הותקנו מסוף המאה החמש־עשרה ועד אמצע המאה השבע־עשרה, ורק עשר תקנות נתקנו מן המחצית השנייה של המאה השבע־עשרה ועד שנת 1712. ועם זה, המגמה ורוח הדברים – נשמרו.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

עמוד 56