מורשת יהדות מרוקו

ב) שלשלת יוחסין של משפחת אלקאיים על פי דוד אזולאי
כולל צילום של כל הפיוט

ר׳ עמרם הוא אביה הראשון של המשפחה, שאליו יש לייחס את הפירוש לאזהרות ר׳ יצחק בר ראובן אלברג׳לוני המצוי בכמה כתבי יד.

בנו של ר׳ עמרם הוא ר׳ שמעיה, מחכמי תארודאנת, שאליו מיוחס הפיוט ׳שירו לאל בשירה׳ שנהגו לאומרו קודם ספירת העומר, ידיעה זו מקורה בכתב יד ר׳ דוד אלקאיים השני, כפי שכתב בראש הפיוט: ׳פיוט לספירת העומר לרבי שמעיה אלקיים זיע״א׳.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ משה המכונה ׳ר׳ משה ושמעיה/ מחכמי תארודאנת, מחבר ספר ׳תועפות ראם׳(ליוורנו תקפ״ה), שאליו שלח ר׳ יעקב אבן צור מכתב בשנת תנ״ט. ר׳ משה זה נקבר ליד אביו ר׳ שמעיה בבית העלמין ׳תאדגאייא׳ הסמוך לתארודנאת, באותו בית העלמין מצוי ציונו של בבא יהודה וראובן ויזמאן המפורסם.

בנו של ר׳ משה הוא ר׳ יוסף, מדייני תארודאנת. חיבר בקשות הנמעאות בכמה כתבי יד, הידועה שבהן נתפרסמה על ידי נכדו ר^׳ דוד, כשבראשה כתובת מעניינת: ׳בקשה סי׳ אלף בית, נועם אל אל אשחר. שחיבר הרב הגדול ר^, יוסף לקאים לק׳ביר בבית הכנסת שלו שבה נגלה אליו אברהם אבינו ע״ה בהקיץ בתארודאנת יע״ה׳. בנו של ר׳ יוסף הוא ר׳ שמעיה, אף הוא מתארודאנת, שממנו קיימים כמה חידושי תורה שנשתמרו בכתבי היד.

בנו של ר׳ שמעיה הוא ר׳ דוד המכונה ׳הגדול׳, כדי להבדילו מנכדו, הוא מחבר ׳שירי דודים/ ר״ד הגדול היגר למוגאדור, שבה כיהן לעיתים מזומנות כדיין, וקיימים כמה פסקי דין ממנו. אף הוא כאבותיו משורר גדול היה, וחיבר ספר פיוטים שנקרא ׳מזמור לדוד/ שתחילתו נשתמרה בכתב ידו. פיוטים אחרים נדפסו בכמה ספרים וחלקם פזורים עדיין בכתבי יד. בנוסף לכך חיבר ספר חידושים על התנ״ך בשם ׳חסדי דוד הנאמנים׳. נפטר ביום ראשון ה׳ אדר תר״ז או תר״י.

מצבתו נתפרסמה אצל א׳ כנפו וש׳ אלדד, ׳שירת האבנים: שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור/ [תל-אבים 2023, עט׳ 617. השנה מחוקה, ומכיון שה׳ אדר נפל ביום ראשון בשנים אלו(שהרי בשנת תר״ו עדיין היה חי, ולאחר מכן אין לנו ידיעות אודותיו, ראיתי לתארך השנים כך, ואין להאריך שנות חייו יותר מתרי״ד – שגם בה חל ה׳ אדר ביום ראשון).

נשתמר בידינו זכרם של שניים מבני ר׳ דוד אלקאים הגדול: א. ר׳ יקותיאל שעבר להתגורר במראכש, והתמחה בעבודות עץ מסובכות, מביניהן אפשר להזכיר את בית הכנסת ׳צלאת־הדאן׳ במראכש שמסופר שבנאו ר׳ יקותיאל. לר׳ יקותיאל ואשתו דאדא (ממשפחת אפריאט) נולדו בן וארבע בנות, אחת מהן – חנינא – נישאה לר׳ מרדכי ב״ר שלמה אזולאי, בניהם, יהודה אזולאי היה סבא רבה של החוקר דוד אזולאי. ב. בנו השני של ר׳ דוד הגדול הוא ר׳ נסים, הלא הוא אביו של ר׳ דוד דוד אלקאיים, אין פרטים אודותיו מלבד כך שהיה חבר בחברת חסד ואמת (הברא קדישא). נפטר בי״ז טבת תרל״ט (1879) ונטמן במוגדור.

רשב"ץ – שירת הפולמוס

רבי שמעון בן צמח דוּרָאן (הרשב"ץ; אדר ה'קכ"א, 1361– ה'ר"ד (1444, היה פרשן מקראי, פוסק הלכה בולט, פילוסוף והוגה דעות, מגדולי רבני אלג'יריה. מחבר שו"ת התשב"ץ וספרים נוספים. מתוך המדיה

הרשב"ץ באחדים משיריו נסך ממד של אקטואליה וגם נימות חריפות של ויכוח ופולמוס נגד הנוצרים , ותוך כדי בקשתו ותפילתו להצלה הוא זועק את זעקת הגזרות, הרדיפות והגירושים . דבריו משקפים היטב את האווירה הקשה של העימות עם הנוצרים במאה השנים האחרונות בחיי הקהילה היהודית על אדמת ספרד , עימות שכלל דברי שכנוע ודברי פיתויים, ויכוחים מטעם ודברי איומים , גזרות ושמדות בכפייה ובאונס . לחץ קשה ואלים גם הביא להמרת דת מרצון , הן כדי לזכות ביתרונות חברתיים ולהיפטר מן ההצקות והן מתוך שכנוע פנימי כתוצאה מל המצב בכללו .רשב "ץ ראה בנוצרים עובדי אלילים לכל דבר, כפי שניתן לראות בבירור מן השיר 'ה' שבור זרוע רשע '

בּוֹנֶה בָּמָה / טְלוּאָה וְרָמָה / וּבְקוֹל דְּמָמָה

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב / מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב

לֶחֶם כְּזָבִים מַקְרִיב / וַיִּקְרָא לוֹ 'הַ ' שָׁלוֹם'

תיאור הבמה , המצופה בבד צבעוני (טלואה, על-פי יחזקאל טז :טז ) , הכינוי 'בית מלא זבחי ריב ' (על -פי משלי יז :א ) לכנסייה, הלעג לפולחן ולקורבן הקדוש, המכונה כאן 'לחם כזבים ' (על -פי משלי כג :ג ) – כל אלה אינם מותירים מקום לספק לגבי עמדת הדובר כלפי הפולחן הנוצרי , ומכאן החלטתו הנחרצת – ייהרג ואל יעבור.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: בִּדְמֵי יָמַי / אֵלֵךְ שְׁאוֹל בַּאֲשָׁמַי

כִּי מִפְּנֵי חָטָאתִי בָּעֳצָמַי / אֵין שָׁלוֹם

הדובר מחליט כי מוטב לו להיהרג ולמות קודם זמנו (על-פי ישעיה לח :י) מאשר להיכנע ללחץ הנוצרי , והוא רומז לאלה שעשו כך , כפי שנאמר בטור הקודם לאלה המצוטטים : 'רבו כמו רבו / במי מריבה רבו / בריבם עמדי נצבו ' . 'מי מריבה (במדבר כ :יג ) רמז למי הטבילה , ולפיכך מדבר הטור באותם שהמירו את דתם , והשורש 'ריב' מציין גם לשון ריב וויכוח , גם לשון ריבוי , ובעיקר לשון מרד ומרי בקב"ה , על-דרך 'הוי רב את יצרו' ) ישעיהו מה : ט ( . הדברים מתייחסים אפוא למומרים שהצטרפו לנוצרים בויכוחים הדתיים , והיו קשים מן הנוצרים גם בהיותם דוגמה רעה 'בריבם עמדי נצבו ' .

השיר פותח בסירובו המוחלט של הצד הנוצרי להניח ליהודים . צד זה משנס  מותניים ועושה מאמצים מיוחדים ואף יוזם פרובוקציות : 'חילים מגבר / ושלום כי אדבר / עובר ומתעבר / מה לך ולשלום ? ' . השיר מצטט בכאב רב את דברי המפתים : 'אומר לי : לך עבוד אל זר / ויקם לך אומר הגזר / ובו תהיה נעזר / וישם לך שלום' , וכן במחרוזת הבאה : 'אומר לי : אם עתה / תמיר כבודך – אתה / תבוא אל אבותיך בשלום' . הסיומות המקראיות בסופי המחרוזות מסתיימות במלה 'שלום ' , ובכך מתעצמת תחושת המצוקה האיומה שהדובר נתון בה.

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם , מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ "א ואילך . גם בשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד, בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל .

בשל חשיבות השיר , הוא מובא בזה במלואו מתוך כתב-יד אוקספורד 1180/ 1 , דף11 ע "ב . השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב " , והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע , שנאמרו , כנראה, בימי שני וחמישי . השיר כתוב בתבנית מטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף' , ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 55

החברה הקולטת

נכון למאי 1948, ערב הקמת המדינה, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש, כאשר אחד ממאפייניה הבולטים היה ההומוגניות שבה: כ-90 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית היו בני העדות האשכנזיות, ורק כ-10 אחוזים – בני עדות המזרח.

ההומוגניות התבטאה גם בתחומים שונים: תרבות – רוב תושבי הארץ שלטו בשפה העברית וכן באידיש (אף שלא הרבו להשתמש בה בחיי היומיום), רובם היו חילוניים בני משפחות דתיות או מסורתיות, שפנו עורף לדרך החיים של הוריהם. השכלה – כשליש מהאוכלוסייה היהודית בארץ היו בעלי השכלה (תיכונית או גבוהה). גיל ומצב משפחתי – צעירים ורווקים או בעלי משפחות קטנות. מספרם של הגברים היה גדול בהרבה מזה של הנשים, 1133 גברים על כל 1000 נשים.

רק מבחינת התעסוקה היה איזה שהוא גיוון, כיוון שחלק ניכר מן התושבים עסקו במקצועות יצרניים בתחומי החקלאות הבניין והתעשייה, ואילו רבים אחרים המשיכו את תעסוקתם במסחר זעיר, במלאכה ובפקידות בארץ כפי שעסקו בה בארצות מוצאם.

ההומוגניות הרבה בחברה היישובית בארץ טרום הקמת המדינה תרמה לגיבוש עיליות חברתיות שעיצבו תרבות פוליטית וחברתית ייחודית. אמנם, יש לציין שעקב העלייה ההמונית לאחר קום המדינה חלו תמורות עמוקות בתרבותה של החברה הישראלית, וכן שינויים בתחום הכלכלה והדמוגרפיה ובמעמדה של העילית החברתית.

בעיות ומכשולים בעלייה ההמונית

הבעיה הכלכלית – מלחמת העצמאות גבתה מחיר כלכלי כבד והוצאות המלחמה הגיעו לסכום של 500 מיליון דולר, סכום גבוה מאוד באותם הימים. בין השאר הייתה ירידה ניכרת בייצור, מפני ש-100,000 צעירים בגיל הפרודוקטיבי הוחזקו במשך שנה וחצי ויותר בגיוס מלא ולא השתתפו בשוק העבודה, וכן ירידה ניכרת בייצוא – ענף הייצוא העיקרי, הפרדסנות, הוכה מכה קשה, והיה נתון במצב של נסיגה חמורה. בנוסף, בשנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה גאתה האינפלציה ועמדה על חמישים אחוזים.

העלייה ההמונית לאחר קום המדינה החריפה את המצב הכלכלי בארץ שבלאו הכי היה קשה, מפני שבמקרים מסוימים (תימן, איראן), נאלצה המדינה לשלם לממשלות שונות בעד מתן רשות ליציאה המונית ליהודיהן (לעתים אף מחיר לכל נפש). כמו כן, העלייה ההמונית הכילה בתוכה רק בשלוש וחצי שנים יותר מ-700,000 עולים, והקליטה והסידור של כל עולה בארץ דרשו כ-3,000 דולר. מה גם שלא היו בידי ישראל האמצעים והתנאים החומריים לקליטתם של המוני עולים אלה, והעולים הראשונים שוכנו בערים, בדירות נטושות של התושבים הערבים, שברחו או גורשו מן הארץ (ביפו, בחיפה התחתית, בעכו וכד') והן נתפסו חלקן בהליכים סדירים וחלקן ביוזמות פרטיות של אזרחים. נשמעו טענות כי בעלי קשרים ו"מקורבים" קיבלו את הנכסים המבוקשים ביותר. אך בראשית 1949 אזל המלאי של הדירות הנטושות, אולם זרם העולים לא פסק ובעיית הדיור נמשכה. עקב כך הוקמו מחנות עלייה במחנות ישנים של הצבא הבריטי, בתנאי מגורים והיגיינה נמוכים ביותר. הגדול שבהם היה מחנה "שער העלייה" ליד חיפה. לאחר זמן מה, כבר לא היו מקומות שאפשר היה להעביר אליהם את העולים ממחנה "שער העלייה" אשר נתמלא לגמרי והם הועברו למחנות נוספים, ביניהם ראש-העין, בית-ליד ועין-שמר. בראשית 1949 היו 30,000 איש במחנות ולקראת סוף השנה עלה מספרם על 90,000. המערכת שטיפלה במחנות אלו כמעט התמוטטה, פקידים רבים עזבו את העבודה במחנות, והמשימה של הטיפול במאות אלפי העולים הפכה לכמעט בלתי אפשרית. התנאים במחנות נעשו מחפירים עוד יותר (במקומות רבים שרר רעב ממש), לעולים במחנות לא הייתה עבודה ואיש לא ציפה שתהיה להם. הייאוש פשה בתוך המחנות, ומפעם לפעם היו פורצות הפגנות. באחת מהן במחנה ראש-העין נהרג עולה מיריות המשטרה. בחודש אפריל סיפרו העיתונים כמעט יום-יום על הפגנות של עולים. מפגינים רעבים מיפו שברו את שער הכנסת ופרצו לחצר לפני שנעצרו בידי המשטרה. האחראים לקליטה בסוכנות היהודית היו מיואשים, הם לחצו על האוצר שיעמיד לרשותם אמצעים ואנשים – ולא היו. 

הבעיה החברתית – אף על-פי שהיישוב הוותיק רובו ככולו היה שותף לחזון קיבוץ הגלויות – היה קשה לתושבים הוותיקים להסתגל לעלייה. מספר העולים בעלייה ההמונית, שתוך זמן קצר גבר על מספר התושבים הוותיקים שינה את הרגלי החיים, איים על רווחתם המועטה של הוותיקים והכביד על עצם קיומם. הפער בין המסודרים בחיים לבין אלה שאינם מסודרים, גרם, מצד אחד לרגשי איבה מצד האחרונים כלפי הראשונים, ומצד שני לחששם של "המסודרים" מפני התפרצות אפשרית של רגשי זעם כלפיהם מצד ה"לא מסודרים". בנוסף לחשש הבסיסי הזה נוספה הזרות התרבותית בין הוותיקים והחדשים. הנורמה הוותיקה של התרבות הציבורית ביישוב תמיד דיברה בשם עדיפותה של טובת הכלל על טובת הפרט. אך העולים עמדו תחת לחץ קשה, גם לזנוח את התרבות שהביאו עמם ואת הלשון בה דיברו ולאמץ סביבה תרבותית ושפה חדשה בלתי-מוכרת, כאשר בארץ שררה גישה של האחדה תרבותית (שלילת המורשת הייחודית שהביאו עמם העולים מארצות מוצאם, הדגשת נחיתותה לעומת המציאות החדשה המתרקמת בארץ) וגם עקב עלייתם המלווה רדיפות וסבל במחנות, בנדודים ובהעפלה. עולים אלו דיברו ללא בושה על טובת עצמם ועל רצונם להסתדר בחיים ולהגיע אל המנוחה ואל הנחלה והתמרמרו על כך שדבר זה נראה רחוק מהם. היו שביטאו בגלוי את החרטה על בואם לארץ. עולם המושגים של הוותיקים היה זר להם והם הקרינו סביבם ניכור, בעיקר בלט הקושי בקרב עולי ארצות האסלאם בכלל לבטא את עצמם.

בקרב הוותיקים רווח החשש שמעמיסים על הארץ דווקא את הנכים, את הקשישים, את חולי הנפש ואת אלה שיתקשו להסתדר. הסיבה לכך הייתה מצויה בקהילות המתחסלות, אשר ביקשו לשלוח תחילה את אלה שמצבם קשה ואינם יכולים להסתדר לבדם. למרות טענה זו, הסגנון הציבורי הלאומי שהעלה על נס את ישראל כארץ מקלט לכלל היהודים, עדיין לא אפשר מקום לדיבורים מפורשים על צמצום ממדי העלייה או על "סלקציה" – ברירה של העולים היותר כשירים לעבודה בארץ. עם זאת, החלו דיבורים על הצורך של הסדר והכוונה של העלייה או "רגולציה" שלה.

עוד ניגוד חברתי היה קיים בין יוצאי אירופה, "האשכנזים" ובין יוצאי ארצות האסלאם, המזרחיים, שאז עדיין נהגו לכנותם בשם "הספרדים". רובו של היישוב הוותיק היה אשכנזי ולוותיקים שבו הייתה שפה משותפת עם העולים מאירופה – האידיש. רבים דיברו שפות שהיו נפוצות בקרב העולים החדשים מאירופה (הונגרית, גרמנית, פולנית וכד'). לעומת זאת, לרובו של היישוב האשכנזי לא הייתה שפה משותפת עם עולי ארצות האסלאם שדיברו ערבית. כך נוצרה חלוקה אחת כללית בארץ-ישראל בין "ישראל הראשונה", שכללה את הוותיקים ואת רובם של העולים החדשים מאירופה, לבין "ישראל השנייה" שכללה את העולים החדשים מארצות האסלאם וחלק מתושבי שכונות העוני בערים הגדולות שהיו ברובם ממוצא מזרחי. 

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-עבודת תלמיד