מורשת יהדות מרוקו

הפיוט "ה' למה תביט בוגדים תחריש" הוא אחד הפיוטים החזקים והמטלטלים של הרשב״ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן). הוא נכתב ככל הנראה בהשפעת פרעות קנ״א (1391) בספרד, שבהן המוני יהודים נרצחו, נאנסו או הוכרחו להמיר את דתם. הפיוט הוא קינה אך גם זעקת אמונה].א.פ]

שיר אחר של הרשב"ץ, שעדיין לא נתפרסם , מעלה תיאור מפורט של התקופה הטראגית שלמן גזרות קנ "א ואילך . גם בשיר זה מציג המשורר את האווירה הקשה בדור של גזרות ושמד, בדור הנתון תחת מכבש כבד של איומים אלימים ופיתויים מתמידים להשתמד, בדור שכמה מטובי בניו חצו את הגבול אל העבר השני ועלו שם לגדולה. השיר חוזר וקובע באופן ברור, כי הנצרות אינה אלא עבודת אלילים ועם זה באה התמיהה הגדולה ואף הזעקה על ההצלחה המדינית של הנוצרים ועל שליטתם המוחלטת בישראל .

בשל חשיבות השיר , הוא מובא בזה במלואו מתוך כתב-יד אוקספורד 1180/ 1 , דף11 ע "ב . השיר מוגדר כ'תחינה לפר' וישב יעקב יום ב " , והוא אחד מסדרה של תחינות לפרשות השבוע , שנאמרו , כנראה, בימי שני וחמישי . השיר כתוב בתבנית מטרופית מעין אזורית, בת שש מחרוזות. בכל מחרוזת שני טורים ארוכים, הטור הראשון בן שלוש צלעות והטור השני בן ארבע צלעות, הצלע הרביעית היא סיומת מקראית המסתיימת במילה 'כסף' , ובכך נוצרת התבנית המעין אזורית. המשקל אינו מוגדר והוא נע בין ארבע לעשר הברות

ה' לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִיש / לְבַלַּע עַם עָנִי יִשְׂבַּע רִיש

גּוֹי חָנֵף כְּצִפְעוֹנִי יַפְרִיש

אוֹמֵר: 'אֶשְׂמַח כִי רַב חֵילִי / בְּיֵין נִסְכִּי עֲצַבִּי וּפִסְלִי'

אֶת קָרְבָּנִי זֶה אֵלִי / וְאֶת גְּבִיעִי, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף

שָלוּ בוֹגְדִים / וְאָהֳלֵי שוֹדְדִים

וְהֵמָּה הָיוּ בַמּוֹרְדִים

'הֶאָח' אָמְרוּ עֲרֵלִים / בְּיִשְׂרָאֵל אֲנַחְנוּ מוֹשְלִים

וְנִמְכְּרֶנוּ  לַיִשְׂמְעֵלִים / בְּעֶשְׂרִים כֶּסֶף

מַדּוּעַ יָרַש מַגְדִּיאֵל / אַרְצוֹ הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל

אִם יוֹרֵש אֵין לוֹ וְגוֹאֵל

כִּי רֵיחוֹ הִבְאִיש / כָּל בֵּן מַחְפִּיר וּמַבְאִיש

וְכָל עֶבֶד אִיש / מִקְנַת כֶּסֶף

עֲבָדִים בּוֹ מָשְלוּ / וּשְאֵרוֹ אָכְלוּ

בָּזְזוּ אִיש לוֹ וְאָכְלוּ

עַם חוֹטֵא וְנוֹאָל / בְּדָם פְּשָעָיו מְגוֹאָל

בְּעֵץ פִּסְלוֹ יִשְאַל / נֶחְפָּה בַּכֶּסֶף

וֵאלֹהִים אֵין זוּלָתוֹ / וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו סְגֻולָּתוֹ

בְּיַד עַם לִפְסִילֵיהֶם – תְּהִילָּתוֹ.

אוֹמֵר: 'בָּם אֶמְשוֹל וְאוֹתָם אַךְ / בְכֹחַ כְּרוּב וּמַלְאָךְ

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אַךְ / אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכֶּסֶף

נוֹדֶדֶת מִקִּנָּה / שֶׂה פְזוּרָה בְּכָל פִּנָּה

עוֹד תָּבוֹא לְצִיּוֹן בְּרִנָּה

כִּי חֶסֶד נָשְׂאָה / לִפְנֵי אֵל וְחֵן מָצְאָה

מְכָרָהּ בְּלֹא הוֹן – וְיָצְאָה / חִנָּם אֵין כָּסֶף

ביאורים ומקורות

1 -ה' [ . . .] לבלע : על-פי חבק' א :יג , ובוגדים הם הנוצרים . עם [ . . .] ריש : כינוי לישראל הנמקים בגלות.

-2 גוי חנף : עם רשע ונוכל , על -פי יש' י : ו .

-3 אומר [ . . .] ופסלי : דברי רהב של האויב , המתרברב כי הצלחתו באה לו בזכות דתו. על -פי יש' מח :ה .

4 -את [ . . .] אלי : הקרכן הקדוש המסמל בעיני הנוצרים את אל משיחם . ואת [ . . . ] הכסף : על-פי בר' מד :ב , ועניינו הפולחן הנוצרי .

-5 שלו בוגדים : על -פי יר' יב :א .

 -7 האח : קריאה של שמחה על שלטונם בישראל . ערלים : כינוי לנוצרים שאינם נימולים.

– 8 ונמכרנו [ . . .] כסף : על-פי בר' לז :כז-כח .

10 -9 מדוע [ . . ] וגואל : על -פי יר' מט :א .

-11 ריחו הבאיש : דיברו בו סרה.

-12 וכל [ . . .] כסף : על -פי שמות יב :מד.

-16 בעץ פסלו : כינוי של לעג לצלב העץ . ישאל : על -פי הו' ד :יב . נחפה בכסף : על -פי תה ' סח :יד

-19 כרוב ומלאך : שהנוצרים מייחסים כוח של הכרעה ועזרה למלאכים .

20 -לא בכח יגבר : ש" א ביט. אך [ . . .] הכסף : על-פי במ ' לא :כב .

21 -נודדת מקנה : זו כנסת ישראל הנודדת בגלות. שה פזורה : כינוי לישראל על-פי יר' נ :יז .

-22 עוד ] . . .[ ברנה : על -פי יש' נא :יא .

-23 כי ] . . .[ מצאה : על -פי אס' ב : טו -יז .

-24 מכרה בלא הון : על -פי תה ' מדייג ; יש' נב :ג . ויצאה ] . . .] כסף : על -פי שמ' כא :יא

מספרד לצפון אפריקה –השירה העברית במעבר-אפרים חזן

עמוד 56

פרחים ופרחחים

ניסים מ. אלבז

פתח דבר

רגיל הייתי לראות אותו – גבר נאה בשנות החמישים לחייו, עוסק בתיקון מכוניות פאר באחד הרחובות הסמוכים למקום מגוריי. כיוון שאהבתי מכוניות ספורט, קסמו לי אלה שבמוסך שלו, ורציתי לבחון אותן מקרוב. בעוד אני מהסם אם להתקרב, החליקה מפי קריאת התלהבות: ״אילו מכוניות! רק בסרטים רואים כאלה." זו משכה את תשומת לבו, והוא התקרב והציג את עצמו:

״שמי פרנסיסקו, ואתה נראה לי מוכר… אפילו מוכר מאוד." שמחתי שלא ראה בי טרדן ושהיה מוכן לפתוח בשיחה. "אני גר בשכונה,״ אמרתי, ״רק כמה בתים מכאן.״ ״אני מכיר אותך,״ אמר בהתרגשות, ״אבל מהיכן?״

״שמי ניסים,״ המשכתי, שמח על ההזדמנות לשוחח איתו. ״אני גר לא רחוק מכאן!״ הוא התאמץ להיזכר. ״יהודי אני, מישראל,״ המשכתי, ״חבר בבית-הכנסת האורתודוקסי, כמה בלוקים מכאן.״

״זהו זה! משם אני מכיר אותך, מבית-הכנסת. גם אני יהודי,״ צהל משמחה. "אתה יהודי?״ שאלתי בחיוך, כאילו היה אחד מידידיי האבודים.

״בוודאי, אני יהודי!״ ענה, ובהתרגשות חסרת מעצורים החל לספר לי את קורות משפחתו, והוסיף על אביו, שגילה להם את סוד היותם יהודים שבועות אחדים לפני שהלך לעולמו.

״לאבי קראו ׳פלביו דלה כרוז׳,״ סיפר, ״מאז ומתמיד שימש דרשן קתולי בכנסיות הפזורות בין מקסיקו להונדורם. האל הרחמן לקח אותו מאיתנו לפני כעשר שנים.״

בעודו מנגב עיניים לחות מדמעה הוסיף פרנסיסקו ואמר: ״לפני מותו גילה אבי ז״ל לשלושת בניו, שהוא יהודי שקיבל על עצמו למראית עין את הדת הקתולית מתוך הכרח המציאות של אותם הימים. כהוכחה, הוציא צרור בד מתוך ארגז עץ ששכב בעליית הגג, ובו חבילת ניירות, שהסתיר קרוב ליובל שנים, ושם סופר על מקורותיו היהודיים, על אבות אבותיו ועל כל קורות משפחתו. שנים רבות חש רגשי אשם על שהוא ומשפחתו חיו בשקר.

״באותם הימים שלטה הכנסייה הקתולית בכל מקום – כנסיות ובתי-ספר קתוליים היו פזורים בכל כפר. את כל ילדותנו בילינו, אחיי ואני, בבתי-ספר קתוליים. כילדים, לא שמענו על יהודים, המידע הזה הודחק, שכן שום יהודי לא היה יכול להתקיים בכפרים האלה. השנאה ליהודים – לאותו עם מקולל שלדבריהם צלב את ישו הקדוש הייתה לחלק מן התרבות העממית, הסביר לנו אבי, ובימי ילדותו פורעים היו בוזזים כל אדם שנחשב יהודי ואף פוגעים בו.

״אבות אבותיי העמידו פנים שהם נוצרים, ועם השנים התחתנו והתערבבו בבני המקום,״ המשיך כשראה שאני מתעניין. ״אבי היה לדרשן בכנסיות הקתוליות באזורים האלה, ושמו התפרסם בין הכפרים. בני המשפחה, שגילו את יהדותם מאוחר, התנגדו לפרסום העניין ואף איימו שיהרסו את חיי אם אגלה את הסוד. כאן, כיהודי – איני צריך להתבייש או לשנות את שמי.״

פרנסיסקו הזמין אותי אל ביתו, כדי שאוכל להביט באלבום תמונות משפחתו. בעוד הוא מחפש את אלבום התמונות, סקרתי את הקירות ואת המדפים בביתו. על אחד המדפים הבחנתי בספר תנ״ך גדול ועתיק, ולידו חנוכייה קטנה מכסף וספרים אחדים העוסקים בקבלה. ניגשתי למדף כדי לבחון את ספר התנ״ך מקרוב, שמא הוא מאותם הספרים שהיו המיסיונרים בירושלים נותנים לנו חינם. פתחתי בעמוד הראשון, הבחנתי בשורה ארוכה של תאריכים ושמות הכתובים באותיות לטיניות. בשורה התחתונה זיהיתי אותיות עבריות, ״פרימו דלה כרוז – ברית אברם – 1964״.

״מי זה פרימו?״ שאלתי אותו. ״זה אני – אפרים!״ ענה, ״אבל במקסיקו, בבית-הספר של הקתולים, נתנו לי את השם פרנסיסקו.״

סיפורו של פרנסיסקו או פרימו אינו יחיד במינו: כזה הוא סיפורם של אלפי יהודים אנוסים שאיבדו את זהותם.

גירוש יהודי ספרד הוא ללא ספק אחד הפרקים הטרגיים בהיסטוריה היהודית, וגם אם איני היסטוריון של אותם הימים, הרי עצם היותי ילד צעיר שעלה ממרוקו לישראל וחווה על בשרו גירוש מבתי-ספר ומישיבות בארץ, מחייב אותי, לתחושתי, לפתוח את הספר בסיפור הגירוש. זאת ועוד, הנדודים שנדדתי ממדינה למדינה כאן באמריקה גם הם הוסיפו סיבות לרצות ולהתעמק בהיסטוריה של אבות אבותיי בספרד.

ממרוקו לשלומי-שרידיה של תרבות חומרית- ידידה כלפון-סטילמן

הקדמה

בשנת תש״ם נוהלה בשלומי, עיירת הפיתוח הגלילית, עבודת שדה אינטנסיבית במסגרת פרוייקט רחב־ ממדים של אנשי אוניברסיטת חיפה שיזם ד״ ר יוסף שיטרית. הפרוייקט כלל חקר שירה, סיפורי־עם ותרבות חומרית.

אנו חקרנו אספקטים שונים של תרבות חומרית שחלפה — תרבותם של יהודים מדרום מרוקו. המחקר בשלומי בא לאחר מחקר ממושך שערכנו במרוקו בשנים 1971־1979 בנושא תרבות יהודית. במשך שני קייצים (1971־1972) עמדנו על טיבה של קהילה יהודית אחת ובשנים לאחר־מכן נסענו ברחבי מרוקו. ביקרנו בכל מקום שגרו או גרים בו יהודים: מאיזור תפילאלת והסוס בדרום ועד הריף בצפון. באותה עת חקרנו גם את התרבות המוסלמית כדי למצוא תקבולות, השאלות ואת שורשי ההשפעות ההדדיות של שתי התרבויות. כמו־כן ערכנו מחקר בארצות השכנות — אלג׳יריה וטוניסיה, כדי להבין את מכלול התרבות הצפון־אפריקאית.

המחקר בשלומי בא לבדוק מה נותר מתרבות העבר של יהודי דרום מרוקו בעולם החדש, את ההמשכיות ואת השוני. נושא מחקרנו הוא תרבות חומרית, דהיינו הביטויים הפיסיים המוחשיים של תרבות: בית, אמנות זעירה, כסות ומזון. אולם לדעתנו אין לבודד יצירה עממית או רוחנית מהמסגרת החברתית — תרבותית שבה צמחה, לכן הבאנו סקירה היסטורית קצרה ותיאור הווי חייהם של אנשי שלומי בעולם הישן. תושבי שלומי יוצאי מרוקו באו ברובם מקהיליות כפריות בהרי האטלס. הם באו עם העלייה הגדולה של שנת 1956. כל מה שייאמר כאן מתייחס לאותן קהילות — מסגרתן החברתית הכלכלית, הדתית והתרבותית. שיחזור חייהם בעולם הישן יתרום להבנת מכלול בעיות הסתגלותם בארץ והתמודדותם עם תנאים חדשים—טופוגרפיים, חברתיים ודתיים. תנאים שמחד ערערו את עולמם הישן ומאידך לא סיפקו להם תוכן חדש למלא את החלל הריק. השיחזור נעשה על פי ראיונות בשפה הערבית־יהודית. המראיינים סיפרו את קורות חייהם: חיים בכפר, נישואים, אומנויות, מקצועות, מסחר, היחסים עם המוסלמים, ההכנות לעלייה ארצה, הנסיעה, לאן הובאו, ואת חבלי הקליטה וההסתגלות בעולם החדש. סיפור חייהם של מספר מתראיינים מובא בפרק האחרון, בהסכמתם.

הבחירה היתה קשה, כי לכולם עבר עשיר וגדוש. הקריטריון היה לפי ייצוג האוכלוסייה בשלומי(כפר, עיירה, עיר), לפי מקצועותיהם־אומנויותיהם: אורגות ותופרות, עובדי מתכת ועור, וכן הובאו דברי אותם אנשים שבבעלותם נמצאו חפצים רבים. קבוצת המתראיינים היא בעיקרה מדור המעבר, דהיינו הקבוצה המבוגרת יותר.

החפצים נבחרו לייצג את התרבות החמרית הכפרית ואת האומנות העממית לפי מספר שיקולים. בראש ובראשונה עמדו היצירות של אומנים שהמשיכו את מלאכתם בשלומי, דוגמת העששית היפה או של אומנים שהביאו עמם את עבודותיהם וכליהם, כגון: החנוכייה, שטיחים ושמיכות. נכללו כלים שנרכשו מאומנים יהודים שונים אשר חתמו את שמם על יצירותיהם, או חפצים שנעשו לפי הזמנה על ידי אומנים יהודים במרוקו, דוגמת הכתובה המאוירת המרשימה שהאומן אף חתם עליה. המשותף לכל הכלים האלה הוא שהם בשימוש אצל יהודים והם נותנים לנו היבט נוסף לנושא התרבות היהודית. מרבית הכלים באים מדרום מרוקו, כי כאמור מרבית אוכלוסיית שלומי באה מכפרי הדרום. כמו כן מיוצגים כלים מן העיירה צפרו ומעיר החוף הדרומית אצווירה (מוגאדור).