מורשת יהדות מרוקו

מכנאס

האישה הפעילה ביותר בתחום הסוציאלי ובתחום החינוך הייתה רבקה טולידאנו, רעייתו של הרב שלמה טולידאנו. עזרו לידה נשותיהם של נכבדי הקהילה ממשפחות בירדוגו, משאש, עמאר, סודרי וכרייף. היא ייסדה תלמוד תורה למיעוטי יכולת והייתה הנשיאה של ״אגודת תלמוד תורה״ או ״אם הבנים״. הנשים ייסדו חדרי לימוד לבני עניים, שידם לא השיגה לשלם שכר לימוד. הן שכרו בניין ופנו לרב ברוך טולידאנו, שיאות ללמדם. ואכן, הרב זכה לכינוי רבי ברוך דל (=של) עניים. רבקה טולידאנו אספה נשים אחדות בביתה בערבי החגים ויחד תפרו בגדים, ופעמיים בשנה, בפסח ובסוכות, קיבל כל תלמיד בגד חדש.

בשנת 1927 הגיע לעיר שליח מארץ־ישראל, הרב רפאל ביבאס, במטרה לאסוף כסף לבית תלמוד תורה בטבריה, שרבים מעולי מכנאס התיישבו בה החל משנת 1860. בעזרתה של רבקה טולידאנו הצליח לאסוף סכום נכבד. פרנסי הקהילה הסיקו מההצלחה, ש״עניי עירך קודמים״, והחליטו להקים במכנאס בניין לתלמוד תורה, שכל מוסדות החינוך ישוכנו בו. האגודה העמידה לרשות הקהילה מגרש שקנתה במלאח החדש, שנוסד בשנת 1925. הגביר אליעזר בירדוגו הציע לקבל הלוואות מבנקים ואת הריבית לכסות באמצעות תרומות של סכומים קטנים, ככל אשר ידבנו לבו של כל אדם. ואמנם, המבצע עלה יפה וכעבור שנה עמד הבניין על תילו. היו בו 25 חדרים.

הקהילה במכנאס בנתה בניין מפואר עבור מערכת החינוך של ״אם הבנים״ ובו מקום לאלף תלמידים. בשנות ה־30 של המאה ה־20 נוהל המוסד על־ידי הרב ידידיה טולידאנו. הרב משה ויזגאן לימד שם עד שהתמנה לתפקיד דיין במוגדור בשנת תש״ו(ויזגאן, תשנ״ח, 7, 144).

לשם מימון הפעילות נהג ארגון הנשים לערוך נשף שנתי. רבקה טולידאנו התמסרה למפעלים כגון: ״הזנה לילד״ – מפעל שסיפק ארוחות חמות לתלמידי בית־הספר; ״מלביש ערומים״ – מפעל שבזכותו קיבל כל תלמיד בגד חדש לכל חג; ו״עזרת נישואין״ – מפעל לטובת בנות יתומות ועניות שסיפק להן נדוניה ומימן את שמחת הנישואין. רבקה הסתייעה בכלתה ואף הפעילה מתנדבות מקרב נשות הקהילה. לפני החגים נהגה לערוך מגביות למימון המפעלים הללו.

אישה נוספת שהצטיינה בפעילות דומה הייתה הגברת בוטבול, רעייתו של יוסף מאמאן, שהייתה ידועה בכינוי ״שמחה בת המלך״. היא הקדישה את רוב חייה לעזרה לזולת. במשך כעשרים שנה התנדבה לבשל ולהגיש ארוחות חמות לילדים, הלומדים בתלמוד

תורה. היא נהגה לאסוף לחם לנצרכים, ולעזור ליולדות, לכלות יתומות ולבני מצווה יתומים, שהייתה מצרפת אותם לחגיגות בר־המצווה של ילדי הורים אמידים. בשנות ה־30 היו כבר בתי־ספר של ״אם הבנים״ במכנאס נוסף על אלה שבמראכש ובקזבלנקה.

תכנית הלימודים האופיינית למערכת זו

הילדים חולקו על פי גילם ורמת ידיעותיהם. השלב הראשון היה רכישת ידע בקריאת אותיות, מילים ומשפטים. שיטת הלימוד הייתה אישית. פעמיים בשנה, לאחר חג הסוכות ולאחר חג הפסח, נהגו הרבנים לבוא בלוויית אחת הפעילות לבית־הספר, לבחון את התלמידים ולקבוע מי זכאי לעלות לכיתה הגבוהה. מי שלא עמד במבחן חזר לכיתה הנמוכה, שבה למד בעבר. לעתים נערכו המבחנים בימי המסיבות שנועדו למגבית. בשלב הבא למדו קריאת פרשיות מהתורה – תחילה קריאה בלבד ולאחר מכן קריאה עם הטעמים – ובשלב הבא למדו קריאה עם תרגום לערבית יהודית. בשנה שאחריה למדו כתיבה, בשנה הרביעית – תנ״ך עם רש״י ולאחר מכן – גמרא. בתי־הספר עמדו בתחרות מול אלה של אגודת כי״ח והתלמידים למדו גם צרפתית, גאוגרפיה, מוזיקה והתעמלות. זו הייתה תכנית הלימודים עד שנות ה־40 של המאה ה־20 (טולדנו, תשמ״ד, 191-190, 215; לסקר, תשמ״א, 82; 281 ,236 ,1983,199 ,Laskier)

אחרי הקמת המדינה הגיעו שליחים מארץ־ישראל, שדאגו להכניס שיפורים בתכנית הלימודים בהתאם לגיל ולכיתה. התכנית הייתה מבוססת על חלוקה לארבע כיתות.

מעתה היו המורים כפופים בתכנית אהידת לכל המוסדות, בשנת תשט"ז פורסם, שבישיבת תלמוד תירה מצפרו למדו 40 תלמידים, במכנאס – 60 ובקובלנקה – 20 תלמידים (קסטנבאום, תשט״ז, 69).

הרב שמעון ברוך בן אברהם אוחיון, יליד מוגדור, כתב בהקדמה לספרו ״הליכות שבא״ (תשל״ב, 29), כי לאחר שעזב את משרתו בישיבת ״כתר תורה״ בקזבלנקה בשנת תשי׳׳א התבקש על־ידי ועדת אורח חיים שעל־יד מוסד ״אם הבנים״ ללמד בישיבה וכך אמנם עשה עד שעלה ארצה בשנת תשט״ו. זגורי־אוחנה(1989) הביאה בנספח מס׳ 3 תכנית לימודים על פי הרפורמה בחינוך, שהונהגה בצפרו: הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, תעודה (28) 3549 בשאר הנספחים מאותו ארכיון 110/12,18?.

ביקורת על התנאים הפיזיים בכיתות בתי־הספר ברשת ״אם הבנים״ מצויה אצל: פוירשטיין, תשכ״ג, 65. לדבריו: ״חדרי כיתות קטנים בדרך כלל, שבהם מצטופף מספר רב של תלמידים (לפעמים עד 80). לרוב מלמדים בהם מורים בעלי הכשרה לקויה. מקצוע הלימוד היחידי הוא השפה העברית הנלמדת תוך כדי קריאת כתבי הקודש. הילד קורא ושונה בסידור ובספרי־דת, ולרוב אין הוא מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. זוהי הוראה פורמאלית ומילולית גרידא…

יש וקהילה מפתחת, הודות ליוזמת כמה מחבריה, את ההוראה בבית ספרה בכיוון מודרני יותר. כך למשל אירע בצפרו, בה השתדלו הרב ומנהל בית־הספר לשפר את ההוראה״. תיאור ביקורתי על בית־הספר של ״אם הבנים״ פרסם ש׳ כלפון(תשט״ו, 304-303) ״הבנין נאה והציוד חדש… וילדים בני ארבע ומעלה לומדים כאן תנ״ך, דינים, משנה וגמרא, אלא שדרכי הלימוד בבנינים משוכללים אלה נושנות ביסודן ואכזריות בגישתן אל הילד. שיטת העונשים קשה לאין שיעור. סגירת ילד רך בחדר אפל… הרבי – לעולם מקל חובלים בידו ושימושו בו תכוף למדי״.

על בית־הספר לבנות ״אם הבנים״ בכפר, שבהרי האטלס: תורגמן, תשס״א, 73. בין תלמידי ״אם הבנים״, שהגיעו לדיינות היו הרב יהושע מאמאן, מחבר ״עמק יהושע״(תשל״ז-תשנ״ז), דיין וסגן הרב הראשי במראכש, שעלה ארצה בשנת תשכ״ה.

נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן-נשים כפעילות חינוכית.-פרק יא: חברת ״אם הבנים״

עמוד 118