מורשת יהדות מרוקו

׳אותו רוצח יעץ לעבד אל־חק להסדיר במהירות את העניין על־ידי שיבתו לפאם. אחרים מבין הפמליה של עבד אל־חק הסכימו לעצתו זו, והיתה זו דעה נפסדת בגלל נצחון הגורל והגזירה וסיום תקופת עבד אל־חק ובוא מועדו. הוא יצא בחיפזון עד שהקדים את חייליו והגיע אליה (אל פאס) במתי־מעט מחייליו. רוב חייליו הרגישו כי לא טוב אתו, וכן ברעה (הצפויה לו), ולכן האטו במסעם מתוך פחד לנפשם מפני ההמון, והיו רחוקים ממנו (מעבד אל־חק) ביותר. הוא נכנס לפאס רק בליווי שלושה אנשים מפמלייתו. וכשנודע לאנשי פאס דבר בואו, יצא ההמון לקראתו, בהעמידו פנים כאילו הם יוצאים להקבילו. וכן יצאה קבוצת אנשים, שקוראים להם ׳אל־וכארה׳ והם כמו ה׳זער׳ בארצות אלה (רועי זונות, בני העולם התחתון). וברגע שראו את עבד אל־חק התמרדו בו וקראו זה לזה. ׳מלחמת קודש, מלחמת קודש׳! כשמוע זאת החיילים שהיו עם עבד אל־חק עזבו אותו וערקו. הוא עצמו נתפס בידיו והורד מן הסום. זה היה בקרבת בית־המטבחיים של פאס. וייתפס בבית־המטבחיים, כמו שעושים לצאן, ונשחט ללא התנגדות במו­עדו. זה קרה ב־22 לחודש רמצ׳אן של שנה זו(14 במאי 1465).

׳ההמון חזר לפאס והביע אמונים לסייד שריף מוחמד בן עמראן כשליט חוקי, הודה לו על־ידי ׳הביעה׳ והמליכו. משנודע הדבר לבני וטאס ביקשו לחזור אל פאס ולהיכנס לתוכה. אבל אנשי פאס מנעו אותם מזאת. בעיני השריף מצא חן להישאר במלוכה והוא כינס אליו אנשים משתי הכיתות, מבני מרין המלכים ומבני וטאס הווזירים. והיו חילוקי־דעות בין אנשי פאס והנמצאים מחוצה לה.

׳לאחר־מכן נודע לאנשי הערים הרחוקות מפאס על מאורע זה. הם התמרדו נגד יהודי הערים ועשו בהם בדומה למעשי אנשי פאס ביהודיהם. ״אז ירדה שואה גדולה על היהודים, שכמותה לא היתה לפני־כן, ואבדו מהם כמה שרצה אללה ית׳.

׳לאחר־מכן אירעו בפאם ובמחוזותיה פורענויות ומלחמות ומרידות ומהומה ושחיתות גדולה וחורבן הארץ ואבדן האנשים. ויתפסו הפראנקים במצב־ביניים זה ערים מספר באיזור החוף, כגון טנגה, אצילה ואחרות. לבסוף הגיעו הדברים לידי כך, שבני וטאס מלכו בפאס והוציאו את הסייד השריף מוחמד בן עמראן ממנה לאחר שנים מספר, בערך ארבע. השריף בפאס מלך רק בתוכה בלבד, ולא היה לו שלטון על הארץ שמחוצה לה. המחוזות כולם היו בידי בני וטאם. וגם התקופת ההתאוששות וקליטת מגורשי ספרד נפלגו לשתי כיתות מתנגדות, הערבים של ח׳לט היו עם כת אחת, והשאוויה היו עם הכת השנייה׳ .

זכר המאורעות לפי מקורות אחרים

כאמור בא עוד זכרם של מאורעות אלה בשורה של מקורות: עבריים, ערביים ופורטוגיזיים.

בכרוניקות פאס היהודיות, שנתחברו במאה התשע־עשרה, כנראה על־סמך מסו­רות בעל־פה, נמסרים מאורעות שנת 1465 בצורה מעורפלת למדי. בשנת ה׳ רכ״די מצאו המוסלמים בפאם אחד מהם הרוג. הם האשימו את היהודים ברצח, עלו על השכונה היהודית ועשו בהם כרצונם. אז נהרגו על קידוש־השם אנשים ונשים וטף, ורק משפחות מעטות ניצלו 28.

אין כאן כל זכר לשר היהודי הארון, ומכאן שלמסורת היהודית הזאת אין קשר לאותו סיפור שנתפרסם בקרב הערבים והנוצרים. בעוד שרוב המקורות האלה קובע את זמנו של הווזיר היהודי כפי שצוין למעלה, קיימת נוסחה שלפיה אירע המעשה לאחר גירוש ספרד, וכן הוכנסו בה, בנוסחה זו, פרטים על גזירות בגדים, המזכירות את הידוע לנו מימי המייחדים. כתוצאה של הגירסאות השונות על מאורעות פאם נכתבו הדברים הסתומים ב׳שבט יהודה׳: ׳(החורבן) השלושים ושלושה. בעיר הגדולה פיס היה שמד גדול, ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו הנה, כי ראיתי בעל פה נוסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכתבם, באשר לא נתאמת הדבר׳. יש להודות, כי קיים יסוד לספיקות אלה, אם מתייחסים הם לסיפור על השמדת כלל האוכלוסיה היהודית בפאם בימי עבד אל־חק, שהרי בניגוד לסי­פורי הערבים ולכרוניקות המאוחרות שלנו אין היהודים בני הדור ההוא מגלים דבר על שמד כללי בפאם, ולא ייתכן שקשרו קשר של שתיקה על מעשה מזעזע כזה. ובוודאי שאין להסיק על שמד כללי מהפיסקה בדבריו של ר׳ חיים גאגין: ׳ובימי חורפי טלטלוני הצרות ללכת מפאס ולבקש במלכות קאשטיליה מנוחה למקום התורה, כדי לשתות ממים היפים וכו׳ ׳ ²⁷.

ייתכן שזכר המאורעות ההם נשתקע בקינתו של פייטן אלמוני, שפירסמה ח. שירמן. עיקרה של הקינה מוקדש לכיבוש והראן בידי הספרדים בשנת 1509, ועליו נעמוד להלן. אולם כרגיל מתחיל המקונן בצרות שקדמו. לאחר הזכרת גזירות קנ״א בא הקטע:

וְעַתָּה בְּיָמַי אֲנִי גֶּבֶר          רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָה

קָמוּ עַל עֲדָתִי צוֹרְרִים       זֶרַע אֱדוֹם וּבְנֵי קְטוּרָה

תְּחִלָּה אַנְשֵׁי הַמַּעֲרָב

הָרְגוּ יַחַד אִישׁ וְאִשָּׁה

וְחִפְשׂוּ אֶת מַצְפּוּנֵיהֶם

 עוֹד מִקָּרוֹב קָם עָלַי

הָרַג בָּתֵּי גּוֹרְרִין וְתַאֲוָתִי

וְאַחֲרָיו בְּדַּרְעָה קָם אוֹיֵב

וְגַם שָׂמוּ עֲלֵיהֶם חֻקִּים

בַּעֲלֵי הַחְצִינָה וּמָרָה

וְחִלְּלוּ סִפְרֵי תּוֹרָה

וּמִלְּאוּ כְּרֵשָּׁם מַעֲדַנֵּי

צוֹרֵר נוֹדָע מִמְּגִלָה

וְחִלֵּל בַּיִת נוֹרָא עֲלִילָה

וְהָרַס כָּל בֵּית הַתְּפִלָּה,

רָעִים וְקָשִׁים בְּלִי חֶמְלָה

לאחר חרוזים אלה בא תיאור החורבן בספרד ובפורטוגאל, והקינה מסתיימת בכיבוש והראן. לכאורה המסגרת ההיסטורית של מוקדם ומאוחר ברורה, ולפיה יש להניח, כי במעשיהם של אנשי המערב התכוון הפייטן למאורעות פאס וערים אחרות בסוף שלטון בני מרין.

שקוף למדי הוא הרמז ל׳צורר הנודע ממגילה/ ומה שעולל בגורארה ותואת — כפי שיש לתקן את השיבוש בכה״י: גוררין ותאותי. על קיום קיבוץ יהודי בנאה גדולה זו בקצה הצחרה, בגבול שבין אלג׳יריה למארוקו, ידוע לנו מראשית המאה הארבע־עשרה. בסוף המאה החמש־עשרה הגיע הנה אחד השייכים ׳המראבוטים׳ בשם מוחמד אל־מגילי, שגורש מפאס, והתחיל בהסתה פרועה נגד היהו­דים, אשר השפעתם גדולה היתה בנאה זו, בסג׳למאסה ובאזורים הסמוכים. הוא טען כנגדם שהם עוסקים בכישוף ואינם נזהרים בתקנות ההפליה. לפי המקורות הערביים הרג רבים מעשירי תואת והכריח את הנותרים לשאת לבוש מיוחד וסימני־הפליה בולטים. לפי ליאון האפריקאני אירע הדבר בשנת גירוש היהודים מספרד.

בעמק הדרעה ישבו אז השריפים בני סעד, שהתייחסו על חסן, נכדו של מוחמד הנביא, ושעתידים היו לכונן במארוקו את שושלת המלוכה שהדיחה את בני וטאם. על השריף מוחמד אל־שייך אל־מהדי (1511—1557) מספרים, כי בימי נעוריו ראה את עצמו כמתקן הדת והמידות, ונוהג היה להלקות את היהודים ולהטיל עליהם קנסות. כן נהג גם בעוברו על־פני תוניס בדרכו אל מכה, והרגיז בזאת את האמיר, שליט תוניסיה, שהזמינו לפניו. וכן עשה בקאהיר, אשר בה שלט אז ד,ממ־ לוך כנסוה אל גורי. לפי זה מותר להקדים את מעשי־התנהגותו אלה של השריף מוהמד עד לראשית המאה השש־עשרה, ולא מן הנמנע שאליו התכוון המשורר. אבל ייתכן שמחבר הקינה שמע על מעשים אחרים דומים לאלה, שקרו לפני מוחמד אל־מהדי.

-תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- זכר המאורעות לפי מקורות אחרים-הטבח ביהודי פאס בשנת  1465

עמוד 297