הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-עבודת תלמיד

החברה הקולטת

נכון למאי 1948, ערב הקמת המדינה, מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כ-650,000 נפש, כאשר אחד ממאפייניה הבולטים היה ההומוגניות שבה: כ-90 אחוזים מן האוכלוסייה היהודית היו בני העדות האשכנזיות, ורק כ-10 אחוזים – בני עדות המזרח.

ההומוגניות התבטאה גם בתחומים שונים: תרבות – רוב תושבי הארץ שלטו בשפה העברית וכן באידיש (אף שלא הרבו להשתמש בה בחיי היומיום), רובם היו חילוניים בני משפחות דתיות או מסורתיות, שפנו עורף לדרך החיים של הוריהם. השכלה – כשליש מהאוכלוסייה היהודית בארץ היו בעלי השכלה (תיכונית או גבוהה). גיל ומצב משפחתי – צעירים ורווקים או בעלי משפחות קטנות. מספרם של הגברים היה גדול בהרבה מזה של הנשים, 1133 גברים על כל 1000 נשים.

רק מבחינת התעסוקה היה איזה שהוא גיוון, כיוון שחלק ניכר מן התושבים עסקו במקצועות יצרניים בתחומי החקלאות הבניין והתעשייה, ואילו רבים אחרים המשיכו את תעסוקתם במסחר זעיר, במלאכה ובפקידות בארץ כפי שעסקו בה בארצות מוצאם.

ההומוגניות הרבה בחברה היישובית בארץ טרום הקמת המדינה תרמה לגיבוש עיליות חברתיות שעיצבו תרבות פוליטית וחברתית ייחודית. אמנם, יש לציין שעקב העלייה ההמונית לאחר קום המדינה חלו תמורות עמוקות בתרבותה של החברה הישראלית, וכן שינויים בתחום הכלכלה והדמוגרפיה ובמעמדה של העילית החברתית.

בעיות ומכשולים בעלייה ההמונית

הבעיה הכלכלית – מלחמת העצמאות גבתה מחיר כלכלי כבד והוצאות המלחמה הגיעו לסכום של 500 מיליון דולר, סכום גבוה מאוד באותם הימים. בין השאר הייתה ירידה ניכרת בייצור, מפני ש-100,000 צעירים בגיל הפרודוקטיבי הוחזקו במשך שנה וחצי ויותר בגיוס מלא ולא השתתפו בשוק העבודה, וכן ירידה ניכרת בייצוא – ענף הייצוא העיקרי, הפרדסנות, הוכה מכה קשה, והיה נתון במצב של נסיגה חמורה. בנוסף, בשנתיים הראשונות לאחר הקמת המדינה גאתה האינפלציה ועמדה על חמישים אחוזים.

העלייה ההמונית לאחר קום המדינה החריפה את המצב הכלכלי בארץ שבלאו הכי היה קשה, מפני שבמקרים מסוימים (תימן, איראן), נאלצה המדינה לשלם לממשלות שונות בעד מתן רשות ליציאה המונית ליהודיהן (לעתים אף מחיר לכל נפש). כמו כן, העלייה ההמונית הכילה בתוכה רק בשלוש וחצי שנים יותר מ-700,000 עולים, והקליטה והסידור של כל עולה בארץ דרשו כ-3,000 דולר. מה גם שלא היו בידי ישראל האמצעים והתנאים החומריים לקליטתם של המוני עולים אלה, והעולים הראשונים שוכנו בערים, בדירות נטושות של התושבים הערבים, שברחו או גורשו מן הארץ (ביפו, בחיפה התחתית, בעכו וכד') והן נתפסו חלקן בהליכים סדירים וחלקן ביוזמות פרטיות של אזרחים. נשמעו טענות כי בעלי קשרים ו"מקורבים" קיבלו את הנכסים המבוקשים ביותר. אך בראשית 1949 אזל המלאי של הדירות הנטושות, אולם זרם העולים לא פסק ובעיית הדיור נמשכה. עקב כך הוקמו מחנות עלייה במחנות ישנים של הצבא הבריטי, בתנאי מגורים והיגיינה נמוכים ביותר. הגדול שבהם היה מחנה "שער העלייה" ליד חיפה. לאחר זמן מה, כבר לא היו מקומות שאפשר היה להעביר אליהם את העולים ממחנה "שער העלייה" אשר נתמלא לגמרי והם הועברו למחנות נוספים, ביניהם ראש-העין, בית-ליד ועין-שמר. בראשית 1949 היו 30,000 איש במחנות ולקראת סוף השנה עלה מספרם על 90,000. המערכת שטיפלה במחנות אלו כמעט התמוטטה, פקידים רבים עזבו את העבודה במחנות, והמשימה של הטיפול במאות אלפי העולים הפכה לכמעט בלתי אפשרית. התנאים במחנות נעשו מחפירים עוד יותר (במקומות רבים שרר רעב ממש), לעולים במחנות לא הייתה עבודה ואיש לא ציפה שתהיה להם. הייאוש פשה בתוך המחנות, ומפעם לפעם היו פורצות הפגנות. באחת מהן במחנה ראש-העין נהרג עולה מיריות המשטרה. בחודש אפריל סיפרו העיתונים כמעט יום-יום על הפגנות של עולים. מפגינים רעבים מיפו שברו את שער הכנסת ופרצו לחצר לפני שנעצרו בידי המשטרה. האחראים לקליטה בסוכנות היהודית היו מיואשים, הם לחצו על האוצר שיעמיד לרשותם אמצעים ואנשים – ולא היו. 

הבעיה החברתית – אף על-פי שהיישוב הוותיק רובו ככולו היה שותף לחזון קיבוץ הגלויות – היה קשה לתושבים הוותיקים להסתגל לעלייה. מספר העולים בעלייה ההמונית, שתוך זמן קצר גבר על מספר התושבים הוותיקים שינה את הרגלי החיים, איים על רווחתם המועטה של הוותיקים והכביד על עצם קיומם. הפער בין המסודרים בחיים לבין אלה שאינם מסודרים, גרם, מצד אחד לרגשי איבה מצד האחרונים כלפי הראשונים, ומצד שני לחששם של "המסודרים" מפני התפרצות אפשרית של רגשי זעם כלפיהם מצד ה"לא מסודרים". בנוסף לחשש הבסיסי הזה נוספה הזרות התרבותית בין הוותיקים והחדשים. הנורמה הוותיקה של התרבות הציבורית ביישוב תמיד דיברה בשם עדיפותה של טובת הכלל על טובת הפרט. אך העולים עמדו תחת לחץ קשה, גם לזנוח את התרבות שהביאו עמם ואת הלשון בה דיברו ולאמץ סביבה תרבותית ושפה חדשה בלתי-מוכרת, כאשר בארץ שררה גישה של האחדה תרבותית (שלילת המורשת הייחודית שהביאו עמם העולים מארצות מוצאם, הדגשת נחיתותה לעומת המציאות החדשה המתרקמת בארץ) וגם עקב עלייתם המלווה רדיפות וסבל במחנות, בנדודים ובהעפלה. עולים אלו דיברו ללא בושה על טובת עצמם ועל רצונם להסתדר בחיים ולהגיע אל המנוחה ואל הנחלה והתמרמרו על כך שדבר זה נראה רחוק מהם. היו שביטאו בגלוי את החרטה על בואם לארץ. עולם המושגים של הוותיקים היה זר להם והם הקרינו סביבם ניכור, בעיקר בלט הקושי בקרב עולי ארצות האסלאם בכלל לבטא את עצמם.

בקרב הוותיקים רווח החשש שמעמיסים על הארץ דווקא את הנכים, את הקשישים, את חולי הנפש ואת אלה שיתקשו להסתדר. הסיבה לכך הייתה מצויה בקהילות המתחסלות, אשר ביקשו לשלוח תחילה את אלה שמצבם קשה ואינם יכולים להסתדר לבדם. למרות טענה זו, הסגנון הציבורי הלאומי שהעלה על נס את ישראל כארץ מקלט לכלל היהודים, עדיין לא אפשר מקום לדיבורים מפורשים על צמצום ממדי העלייה או על "סלקציה" – ברירה של העולים היותר כשירים לעבודה בארץ. עם זאת, החלו דיבורים על הצורך של הסדר והכוונה של העלייה או "רגולציה" שלה.

עוד ניגוד חברתי היה קיים בין יוצאי אירופה, "האשכנזים" ובין יוצאי ארצות האסלאם, המזרחיים, שאז עדיין נהגו לכנותם בשם "הספרדים". רובו של היישוב הוותיק היה אשכנזי ולוותיקים שבו הייתה שפה משותפת עם העולים מאירופה – האידיש. רבים דיברו שפות שהיו נפוצות בקרב העולים החדשים מאירופה (הונגרית, גרמנית, פולנית וכד'). לעומת זאת, לרובו של היישוב האשכנזי לא הייתה שפה משותפת עם עולי ארצות האסלאם שדיברו ערבית. כך נוצרה חלוקה אחת כללית בארץ-ישראל בין "ישראל הראשונה", שכללה את הוותיקים ואת רובם של העולים החדשים מאירופה, לבין "ישראל השנייה" שכללה את העולים החדשים מארצות האסלאם וחלק מתושבי שכונות העוני בערים הגדולות שהיו ברובם ממוצא מזרחי. 

הדילמה של הסלקציה בעליית יהודי מרוקו וחלקו של שליח הסוכנות היהודית – זאב חקלאי – בסוגייה זו.טל רוסט-עבודת תלמיד