מורשת יהדות מרוקו

המסמך מתואר ומצוטט לראשונה על ידי ההיסטוריון דוד קורקוס במאמרו ׳יהודי מרוקו ומלאחיהם׳ (׳Les Juifs Au Maroc et leurs Mellahs) להלן ציטוט מהמאמר(תורגם מצרפתית, ס;ק.):"כתב היד המדובר אינו עתיק: מסוף המאה ה-19 נכתב במהירות עם שגיאות ובו חוסר ידיעה של המחבר על הנוסחאות העבריות. לעומת זאת הסופר, כנראה אדם צעיר,בעל ידיעה טובה של העבר המרוקאי ולא חושש להביע ביקורת מסוימת. הוא נעזר בארכיונים של משפחות יהודיות של מוגאדור שאליהן הוא כנראה השתייך. ה׳הערות' שבהן השתמש עתיקות, וברור הוא שאחדות מהן מגיעות עד התקופות הראשונות של מוגאדור. כתב היד הינו במקור ספר חשבונות של חברה מרוקאית-יהודית-אנגלית". הוא מוסיף וכותב שהקונסול הצרפתי, לואי שניה(Louis Chenier), במכתב ששלח ב-1768 מאשר למעשה את ׳מסמך קורקוס', בהתייחסו לסמואל סמבל, יועצו היהודי של הסולטאן, ’המרכז סוחרים מאגאדיר ומאסאויירה במטרה להפעיל את הנמל".

המסמך ממשיך ומפרט את התנאים המיוחדים שסיפק להם הסולטאן כדי להתמודד בהצלחה במשימה שהטיל עליהם: "נתן להם בתים שיגורו בהם ונתן להם עבד ואשתו לכל אחד,ושני מחסנים לכל אחד,ונתן רשות לאומנים להקדים להם אלפים של מאכלים של זהב,והאנשים האלו שהיו כולם עשירים ומילא אותם המשפחה שלהם נתן עליהם כמעט בשביל עשר שנים,שכנו כולם בקסבה בין הבית שלנו לבית השליט ועשה להם כבוד גדול. הגיעו הם 'בניהם ובני בניהם לגדולה גדולה,והמילה שלהם הייתה מילה של ברזל".

להבטחת ההצלחה של השליחות הייתה כל משפחה אחראית על נציגה במשך עשר שנים. הסולטאן האמין שהסוחרים הם אנשים ישרי דרך ואמינים והעניק להם תנאים טובים ומיוחדים. בשנת 1760 אנו עדים בפעם הראשונה לכך שהסולטאן נתן רשות ליהודים להתגורר ברובע הקסבה בעיר, שהיה הרובע האדמיניסטרטיבי ובו בתים מרווחים הכוללים מחסנים לסחורות. אם כי בספרו של ריילי שביקר במוגאדור, נטען שהיהודים חויבו לשלם ביוקר עבור שהייתם בקסבה, אך אין לכך סימוכין נוספים.

היהודים הנבחרים שנקראו להגיע לעיר היו כאמור עתירי ניסיון מסחרי, דוברי שפות אחדות, בעלי קשרים עם אירופה ורשתות מסחר באגן הים התיכון. הם נודעו כסוחרים שניתן היה לתת בהם אמון. מאוחר יותר הצטרפו אחרים, בעיקר לאחר המשבר בשנת1844 ,בעטיה של ההתקפה הצרפתית על העיר. יהודים אלה למרות שהשתייכו למעמד ה׳ד׳ימי׳ ובני חסות), כלומר נתינים בני חסות שאינם בני דת האסלאם בארץ מוסלמית ואינם מהווים איום על השלטונות, היו טובים בעיני השליטים המוסלמים לתפקידי מסחר ודיפלומטיה. דור אחר דור הם קירבו אותם לחצר המלוכה ומינו אותם לתפקידים דיפלומטיים, לבנקאים וליועצים. מעמדם של היהודים כ׳ד׳ימי׳, לא היה להם לרועץ, למרות שתקופה ארוכה הם נדרשו להציג אישורי יציאה מן המדינה ולהניח מאחוריהם בני משפחה כערובה לחזרתם. אולם עם הזמן הלכו והצטמצמו ההגבלות המעשיות שהוטלו על מעמד זה, בוודאי ביחס לסוחרים המקורבים למלכות. כך, אם כן, נולדו ׳סוחרי המלך׳(תאג׳ר אל-סולטאן) של מוגאדור והאליטה היהודית החדשה של מרוקו. עם זאת יש לציין שתופעת היהודים המשרתים בחצר המלוכה או בשירותו אינה חדשה במרוקו והיא החלה עוד במאה ה~13תחת שלטונם של המרינידים (1465-1244). גם אחרי גירוש יהודי ספרד ופורטוגל השתלבה שכבה אינטלקטואלית של משכילים כיועצים במערך הדיפלומטי של מרוקו. את שיאה של תקופה זו ניתן לראות במאה ה-17 בפעילותה של משפחת פאלאש (ראו משפחת פאלאש) בתקופת שלטון הסעדים (1663-1554), ובהמשך תחת שלטון העלאוית (1666 ועד ימינו). אולם אין ספק שתור הזהב של יהודים בשירות הממלכה במרוקו, הוא עידן ׳סוחרי המלך׳ במוגאדור של המאות ה-18 וה-19. הרשות והתואר שניתנה לקבוצה קטנה יחסית של יהודים אף היא ייחודית למוגאדור. (ראו בהמשך רשימה של כל סוחרי המלך במוגאדור בכל הזמנים כפי שהצלחנו לרכז).

להלן הדף הראשון של המסמך שהוא בכתב-יד שהועתק על ידי סבי, יעקב קורקוס, בתחילת המאה ה-20 מן המקור האמור המכיל חמישה עמודים, ובהמשך מובאים תרגום ופענוח המסמך כולו:

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות-פרק 2: ׳מסמך קורקוס׳ סוחרי המלך הראשונים.

עמוד 22

ו. כמוהר״ר אברהם בן סוסאן (בן שושן)

אוּרִים וְתוּמִּים אַבִּיר הָרוֹעִים

כתובת מצבתו של ר׳ אברהם בן סוסאן ״אביר הרועים״ שהיה רבה הראשי וראב״ד מוגדור. ר' אברהם הוא נצר לגאון הקדוש ר׳ יששכר בן סוסאן, יליד פאס שעלה לא״י במאה ה-16 ונתיישב בצפת שבה שימש כרבה של קהילת המערביים, היה בקי בחוכמת העיבור וכתב על כך ספר בשם ״תקון יששכר״ (שאלוניקי 1564, מהדורה נוספת יצאה בשנת 1578 בשם ״עיבור השנים״ בוונציה). ר' אברהם הוא נכדו הישיר של הגה״ק רבי יעקב בן סוסאן הנקרא ״בן כולילוף״, שהיה רבו של הקדוש מרן רבי יעקב אבוחצירא זיע״א (ראו ״גאוני משפחת אבוחצירא״ לשלמה מיארה, ערך ״בן סוסאן״). ר׳ אברהם שימש בקודש בעיר הולדתו דבדו ובעיר קזבלנקה. ר׳ אברהם נחשב לתלמיד חכם גדול, זכה להעמיד תלמידים הרבה שהפכו לדיינים ורבנים בערים ברחבי מרוקו. בנו רבי חיים בן שושן שימש אחריו כראב״ד במוגדור, מאוחר יותר בקזבלנקה ולאחר מכן כרבה של מרוקו. נכדו רבי אליהו בן שושן היה רבה של העיר ליון בצרפת. יש להניח שבנו רבי חיים בן שושן הוא שחיבר את הנוסח של המצבה(רמז לכך בטור 8).

חריזה: אא // בב // בב

מָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו

אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא

קָדוֹשׁ יֹאמַר לוֹ שֶׁבּוֹ נִגְנַז וְנִטְמַן כֶּתֶר

וַעֲטָרָה

אֲרוֹן הַתּוֹרָה אַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה

אוֹרָה זוֹ תּוֹרָה הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים

5. גָּדוֹל וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּכָל הַשְּׁעָרִים

הַמְּצֻיָּנִים לַהֲלָכָה וּבְמִשְׁפַּט הָאוּרִים

אוּרִים וְתוּמִּים אַבִּיר הָרוֹעִים

אָבִינוּ רוֹעֵנוּ רוֹעֵה צֹאן קָדָשִׁים מֵעוֹדוֹ

 בִּהְיוֹתוֹ בֶּן כ״ב שָׁנִים נִתְעָרֵב מֵהָרַבָּנִים

10. הַמֻּפְלָאִים חֶלְקָם בַּחַיִּים לְהוֹרוֹת וְלָדוּן

בְּכָל דְּבַר הַמִּשְׁפָּט וְהוּא שָׁפַט אֶת

יִשְׂרָאֵל

בְּעִיר הֻלַּדְתּוֹ הַמְּהֻלָּלָה בעי״ת דבדו יע״א

גַּם בעי״ת דָּאר אַלְבִּידָא יע״א

גַּם שִׁמֵּשׁ פֹּה קָרוֹב לְעֶשְׂרִים שָׁנָה

15. גַּם רִבָּה פְּעָלִים בַּתּוֹרָה מֵהֶם חֲכָמִים מְחוּכָמִים

וּמֵהֶם רַבָּנִים מוּבְהָקִים יוֹשְׁבֵי כִּסְאוֹת לְמִשְׁפָּט

בְּעָרֵי מַעֲרָב הַפְּנִימִי וְהַחִיצוֹן

הֲלֹא הוּא גָּדוֹל אֲדוֹנֵנוּ עֹז תִּפְאַרְתֵּנוּ

ראב״ד מִקוּדֶשׁ שֶׁקִּדְּשׁוּהוּ שָׁמַיִם כקש״ת

20. כמוהר״ר אַבְרָהָם ן' סוֹסָאן זלה״ה וזיע״א

נוֹלַד שְׁבָט שְׁנַת תרי״ג נתבש״מ כ״ו אֱלוּל

סִ[מִן] כִּי תִּשָּׂא אֶת רֵאשׁ לפ״ק ת.נ.צ.ב.ה.

1. 1. מה… הוא: על פי שמו׳ ג,ה. ראה גם יהו׳ ה,טו ׳כי המקום… קדש הוא/ קשה לדעת אם במכוון שונה מהמקור, או שזו טעות חורט המצבה. מקום קבורתו הפך לאתר קדוש. (רבי אברהם היה הראשון שבנו בשבילו חדר בבית העלמין החדש של מוגדור – עוד לפני שבנו את הציון של רבי חיים פינטו (בבית העלמין הישן). 2. קדוש יאמר לו: למקום זה. על פי ישע׳ ד,ג. נגנז ונטמן: בשבח הנפטר שהיה גופו קדוש כקדושת ספר תורה הטעון גניזה בקרקע. בתר ועטרה: המנוח היה ככתר ועטרה לבני קהילתו. 3. ארון התורה: המנוח היה אדם גדול בתורה עד שדימוהו לארון הברית שבתוכו הלוחות וספר התורה שכתב משה. אספקליא המאירה: מארמית, דימוי המנוח לראי מלוטש ובהיר שהאיר לכל הסובבים אותו. 4. אורה זו תורה: על פי הכתוב בבבלי, מגילה, טז,ב ד״ה ׳אמר רב יהודה אורה זו תורה׳. המאיר לארץ ולדרים: על פי סדר היוצר בתפילת שחרית. המנוח האיר את עיני תלמידיו ושומעי לקחו. 6-5. בכל… להלכה: מפורסם ומהולל מאוד בכל בתי הדין ובתי המדרש העוסקים בלימוד הלכה למעשה. אביר הרועים: כינוי כבוד והערכה לגדול בתורה. על-פי שמו״א כא,ח. 7-6. ובמשפט… ותומים: משפטיו ופסקי דינו היו כהוראה שניתנה מן האורים והתומים שעל הכהן הגדול. אביר הרועים: תואר כבוד וכינוי לאב בית דין. על פי שמו״א כא,ח. 8. אבינו רוענו: כינויי כבוד למי שהנהיג את הקהילה והיה להם כאב. רועה… מעודו: צאן קדשים, על דרך הכתוב ביחז׳ לו,לח. עדתו הקדושה שהנהיג. מאז היותו צעיר ועול ימים נשא בעול הרבנות וההנהגה הרוחנית של הקהילות ביישובים בהם גר. 10-9. נתערב מהרבנים המופלאים: בגיל כ״ב שנים החל שמו להתפרסם ולהיות מעורב בקרב רבנים גדולים. 10. חלקם בחיים. כינוי לנפטרים הצדיקים שאין הם מתים, אלא חלקם ושכרם בעולם הבא הנצחי ששם הם חיים. 12. עי״ת: עיר תהילה. 13: דאר אלבידא: שמה הערבי של העיר קזבלנקה. 14. שימש פה: בעיר מוגדור. 16. יושבי בפאות למשפט: כלומר שמונו להיות שופטים. על דרך

הכתוב בתה׳ קכב,ה ׳כי שמה ישבו כסאות למשפט׳. 19. ראב״ד מקודש: כינוי ייחודי ורם מעלה לראש אב בית דין, על פי המשנה במסכת ראש השנה ב,ז'ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש׳. שקדשוהו שמים: נתקבל בכבוד רב בשמים. תואר שניתן לנוהגים בקדושה ובטהרה מראשית טל ילדותם. כקש״ת: כבוד קדושת שם תפארתו. 20. אברהם ן׳ סוסאן: למד בפאס ונתמנה למו״צ בעירו דבדו, ואח״ב בעיר תאזה, וכשזו חרבה נתיישב בפאס, ואח״ב נתמנה מטעם הממשלה לאב״ד בעיר מוגדור. חיבר פסקי דינים וגם ליקוטי דינים וגיליוני חשן משפט עם חידושים משלו. ראה מלכי רבנן, עט׳ יח,ב. 21. נולד… תרי״ג.: ינואר 1853 למניינם. 22. בי… ראש: על-פי בט׳ כא,כו. לרמוז על המנוח שהיה נשיא וראש קהילתו. שנת תש״א, 1941 למניינם.

רבי אברהם בן סוסאן הוא נצר לרבי יששכר בן סוסאן בעל "תקון יששכר". ראה: איל דורסו!, "חכמי צפת בין השנים 1540-1615, מעמדם הדתי והחברתי", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תש״ע. (עמ^׳ 20, שם מסופר על הגעתו של ר' יששכר בן סוסאן לצפת מאה ה-16)

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-ו. כמוהר״ר אברהם בן סוסאן (בן שושן)

אוּרִים וְתוּמִּים אַבִּיר הָרוֹעִים

עמוד 51

רשימת הספרים

להלן רשימה חלקית של הספרים שפורסמו על־ידי מכון ״אורות יהדות המגרב״

ושההדיר פרופ׳ הרב משה עמאר שליט״א:

• פירושים וביאורים

1. ראש משביר ־ חידושים לש״ס; כנף רננים ־ דרושים וחידושים על התורה; להרה״ג רבי משה בירדוגו ממכנאס, נפטר בשנת תצ״א (1731). מבוא ותולדות הרב.
2. פרח לבנון ונחל איתן ־ פירוש על התורה להרה״ג רבי יהודה פרץ ורבי יצחק קאוואליירו. ההדרה הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 372 עמ^׳.
3. חפץ ה׳ – חידושים וביאורים על מסכתות שבת, ברכות, הוריות, וחוליון, לגאון עוזנו ותפארתנו נר המערבי הרב הקדוש כמוהר״ר רבי חיים בן עטר זצוקלל״ה זיע״א, מהדורה באותיות גדולות 1178 עמ^׳
4. באר משה והשיב משה ־ ביאורים וחידושים על התורה להרה״ג רבי משה מלכה זצ״ל, הרב הראשי וראב״ד פתח־תקוה, נפטר בשנת תשנ״ז(1997), 300 עמ^׳.
5. דברי שמואל ־ חידושי ש״ס; מעולפת ספירים ו־ערוגת הבושם ־ חידושים למסכת עבודה זרה ושבועות, ולדברי הפוסקים; להרה״ג ר׳ שמואל צרפתי זצ״ל, מחכמי פאס נפטר בשנת תע״ב (1712). ההדרה עם תוספות מכת״י, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 480 עמ^׳.
6. מרכבת המשנה – פירוש מקיף על כל מסכת אבות להרה״ג רבי יוסף אלשקאר זצ״ל, ממגורשי ספרד בתלמסאן שבאלג׳יריה במאה הט״ז. ההדיר מכת״י, מבואות והערות מאת י״ש שפיגל. 396 עמ^׳ + 18.
7. הלכה שאלות ותשובות
8. דברי יוסף – ארבעה ספרים כרוכים יחד: עדות בהוסף – על הרמב״ם; דרך עץ חיים – על טור ארח; רפואת הנפש – על התשובה; התפוח – ביאור אגדות וח״ל; להרה״ג רבי יוסף אלשקאד זצ״ל. ממגורשי ספרד בתלמסאן שבאלג׳יריה במאה הט"ז, ההדירו וערכו והוסיפו הערות ומבואות מ׳ עמאר וי״ש שפיגל, עמ^׳ 580.
9. הלכה למשה ־ שאלות ותשובות להרה״ג רבי רפאל משה אלבאז זצ״ל, מצפרו. פוסק, משורר, מקובל, בלשן ובעל השכלה כללית רחבה. נפטר בשנת תרנ״ד (1894). צילום מהדורות ירושלים תרס״א, בצירוף מבוא מאת מ׳ עמאר, 310 עמ׳.
10. מורשת משה – שאלות ותשובות וחידושים להרה״ג רבי משה * מרציאנו זצ״ל, מחכמי דבדו. נפטר בלוד בשנת תשרו (1996). ההדרה, הערות ומבוא מאת מ^, עמאר, 368 עמ^׳.

10-כתונת יוסף ־ מערכות ושו"ת על שו"ע אבה״ע וחו״מ להרה״ג רבי יוסף בירדוגו, מחכמי מכנאס. נפטר בשנת תרי״ד (1854). שלשה כרכים בכרך אחד. ההדרה מחדש ומבוא מאת מ׳ עמאר, 510 עמ׳.

11. ונשמת חיים ־ מערכות בדיני או״ח; שבילי הזבח ־ מערכות בדיני טרפות; שבילי העזר ־ מערכות בדיני אבה״ע להרה״ג רבי יהושע מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאט נפטר בשנת תרנ״ב (1892). מנחת זכרון ־ מערכות בדיני חו״מ להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ ל,מחכמי פאס נפטר בשנת תרכ״ח (1818). ההדרה מכת"י, עריכה ומבוא, הערות ומפתחות מאת מ׳ עמאר, 550 עמ^,.

משפט וצדקה ביעקב – להרה״ג רבי יעקב אבן צור זצ״ל מהעיר פאס נפטר בשנת תקי״ד (1754). פוסק, דרשן, משורר ומקובל. הוא כיהן ברבנות גם בערים מכנאס ותיטוואן. שני כרכים שאלות ותשובות ופסקים. מהדורת צילום נא אמון (תרנ״ד־ס״ג), בצירוף מבוא מקיף לתולדות המחבר וליצירתו מאת מ׳ עמאר, ירושלים.

ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו-משה עמאר
עמוד 9

בע׳׳ה התקנ״א-1791

בא לפנינו אח״מ הנגיד הר׳ יוסף בן מכלוף הן׳ חמו ואמר לנא מהודעני לכון שהר׳ מרדכי הן אלבאז ובניו הלא המה הר׳ משה והר׳ אהרן והר׳ אברהם ושמעון אחיהם הכרת פניהם ענתה בם שלא רצו ליתן במושלם מה שמוטל וקצוב עליהם «הממון שהטיל המלך יר״ה על קהל צפרו י״א, ומה גם שמרבים תקרובות ומנחות לשר העיר בתוספת מרובה פיוסין בתחנות ובקשות לתשר הנז׳ אולי יפותה ויוותר להם מקצת מהקצבה שמוטלת עליהם וחששתי פן יכריחני השר הנז׳ לוותר ולהתפשר עמהם במקצת ממה שמוטל עליהם או יפצירו בי גם אני להתפשר עמהם ולנכות להם ממה שמוטל עליהם ומה גם מפני המחלוקת לכן אני מגלה דעתי בפניכם שכל וויתור ופשרה ומחילה שאעשה עמהם ואף אם תהיה הפשרה והמחילה בקוש״ח[בקנין שלם ושבועה חמורה] בביטול מו׳ דמו׳ ופיסול עדיהן וכו׳ אין פי ולבי שוים והכל כמאן דליתנהו דמי ולא ידון הדין עליהם כלל וכלל כי על מודעה זו אני סומך ועליה תמכו אשורי ואחר שאגבה מהם היום מה שאגבה עוד ידי נטויה עליהם ואגבה מהם הנשאר ואף שאודה להם בש״ח שלא מסרתי שום מודעה נגדם ושדברי האחרונים פוסלים את הראשונים אדרבא ונהפוך הוא שהראשונים עיקר ותפו׳ץ לשון אחרון ונשח״ך הנגיד הנז׳ שלא יבטל מודעה זו לעולם וידענו אח״מ ידיעה נאמנה שזה היה קודם שיתפשר עמהם הנגיד הנז׳ והיה זה במאמר בדי״א[אם ראית את הביטוי "בקוש״ח" (בקנין שלם ושבועה חמורה) בתוך מאמר בפסק דין של בית דין אזורי (בדי״א) – אז הכוונה היא בדיוק אותו דבר, אבל בשפה המתאימה למסמכים משפטיים תורניים:] בארבעה ימים לתשרי שנת ה׳ אלפים והי מאות וחמשים ואחת ליצירה והכל שריר ובריר ואמת ונכון וקיים.

מסעוד א״א עטור ן׳ יתאח סי׳׳ט אכרהם אדהאן סלט״א

הביטוי "בקוש״ח" הוא ראשי תיבות של "בקנין שלם ושבועה חמורה".

הסבר:

מדובר בלשון הנהוגה בשטרות, מסמכים משפטיים או פסקי דין מסורתיים, בעיקר בדיני ממונות ובהתחייבויות, שמטרתה להדגיש את חוזק ההתחייבות של האדם.
הנה משמעות כל רכיב:

• בקניין שלם – נעשה קניין באופן תקף ומלא לפי ההלכה (למשל, קניין סודר: העברת חפץ סמלית כמו מטפחת). זה מעיד שהצדדים הסכימו באופן פורמלי ותקף להתחייבות.
• ושבועה חמורה – תוספת של שבועה מחייבת וחמורה, כדי להבטיח שאדם לא יחזור בו, תוך הטלת יראת שמיים ואחריות מוסרית גדולה יותר על המתחייב.

מטרת הביטוי:

לבטא שההתחייבות נעשתה בצורה הכי מחייבת והכי רצינית – הן מצד הדין (קניין) והן מצד המוסר והדת (שבועה חמורה).

סיכום ופירוש התקנה הזו:

מדובר כאן במסמך הלכתי-משפטי קלאסי מתקופת הגלות, שבו אדם חשוב (נגיד הקהל) בשם ר׳ יוסף בן מכלוף חמו, מבקש להודיע מראש ולהצהיר ברורות על כך שכל פשרה עתידית שיעשה עם משפחת אלבאז, תהיה לא תקפה, גם אם תיעשה ב"קניין שלם ושבועה חמורה" (בקוש״ח), כלומר – גם אם היא תיראה מחייבת מכל הבחינות ההלכתיות והמשפטיות.

עיקר הדברים:

הנגיד בא לבית הדין (כנראה בדי״א = בית דין אזורי / בית דין עירוני), ואומר:

1. הרקע:

• המלך (יר״ה = יאריך ימים המלך) הטיל מס (״הממון שהטיל המלך״) על קהל צפרו.
• משפחת אלבאז (מרדכי ובניו) לא משלמים את חלקם כפי שמוטל עליהם.
• לא זו בלבד, אלא שהם מנסים לפייס את השר המקומי ע״י תקרובות, מנחות ותחנונים, כדי שיוותר להם על חלק מהמס.

2. חשש הנגיד:

• הנגיד חושש שמא השר ילחץ עליו לוותר להם.
• או שהם עצמם יפצירו בו לוותר להם – בשם השלום או בשל מחלוקות שעלולות להחריף.

3. ההצהרה (המודעה):

• הנגיד בא ומודיע בבית הדין:
  • שכל ויתור, פשרה או מחילה שיעשה להם – גם אם ייעשו בלשון הכי מחייבת, כולל בקוש״ח – הם בטלים ומבוטלים.
  • אין פה "פי ולבי שווין" – כלומר, גם אם אומר משהו בפה, לא התכוונתי בלב (כוונה מפורשת לפסול את ההתחייבות).
  • הוא מצהיר: "הכל כמאן דליתנהו דמי" – כאילו לא נעשה דבר.
  • ומבהיר – אפילו אם אודה בפניהם שלא הייתה לי שום מודעה – דבריי הקודמים (המודעה הזו) הם העיקר, והדברים המאוחרים יותר (שייתכן שייאמרו תחת לחץ) הם בטלים.

4. המשמעות ההלכתית:

• זו "מודעה" הלכתית – הצהרה מראש בבית דין, שבאה לפסול כל התחייבות עתידית שייעשה מרצון או מאונס, אפילו אם נראית תקפה מבחוץ.
• הוא אף מבקש שהמודעה לא תבוטל לעולם.

סיכום הכוונה של הביטוי "ואף אם תהיה הפשרה והמחילה בקוש״ח…":

גם אם אעשה בעתיד פשרה איתם בכל התוקף ההלכתי המחייב ביותר – בקנין שלם ושבועה חמורה – הרי שהכוונה שלי הפוכה, ואין ההתחייבות ההיא תופסת כלל.

זה כלי הלכתי מקובל כדי למנוע שמי שייחלץ ללחץ ייאלץ אחר כך לעמוד בדברים שנעשו שלא בלב שלם. הנגיד כאן נוקט בזה בצורה נחרצת כדי לשמור את האפשרות לדרוש מהם את כל הכסף עד תום – ולא לתת להם כל פתח להתחמקות.

תעודה מספר 52

קהילת צפרו-דוד עבדיה כרך א'-תעודות ותקנות

עמוד 63

ציר הזמן: קיצור התהליך הטקסי ושינויים תרבותיים

ציר הזמן מתמקד בטרנספורמציות שחלו בשל קיצור התהליך הטקסי הקודם לחתונה ובשל שינויים תרבותיים, במונחיו של ויקטור טרנר.²⁷ הטקס המקורי, כפי שהיה מקובל במרוקו הספרדית, נקרא כאמור גם ערב הכלה(noche de novia), והחובה הייתה לקיימו ערב לפני החופה – אחד מתוך שבעה ימי טקסים שקדמו לחופה, שהתקיימה תמיד ביום רביעי. נהוג היה להתחתן בטיטואן ביום רביעי מפני שביום חמישי התכנס בית הדין של הקהילה, וכך ניתן היה להצהיר על נישואים פסולים מחמת פגם כלשהו. ביום שלישי שלפני החופה התקיימו שני טקסים: אחר הצוהריים נהוג היה למרוח את החינה, ובערב – ללבוש את שמלת הנוצ׳ה דה פניוס. גם יום קודם לכן, ביום שני, נהוג היה להלביש את הכלה בשמלה המסורתית, לאחר מכן הפשיטו אותה וליוו אותה אל המקווה, ובערב התקיימה ארוחה מסורתית שהכינה משפחת הכלה – הטקס הנהוג כיום הוא למעשה שילוב של כמה תהליכים טקסיים שהתקיימו בימי שני ושלישי שקדמו לחופה, אך כולל גם מרכיבים מסורתיים הקשורים לימי הטקסים האחרים שקדמו לחופה במרוקו הספרדית.

כחלק מן השינוי באופי הנוצ׳ה דה פניוס השתנה גם רפרטואר השירים. בעבר היה נהוג לשיר שירים ייעודיים לטקס מעבר זה: שירים המתארים בתקריב את פניה וגופה של האישה וכאלה המפרטים את המאכלים שיש להסעיר בהם את החתן ואת הכלה ביום חתונתם, למשל השירים ׳הכלה בעלת הפנים המאופרות'(La novia de cara pintada), 'הפאיפרו (El paipero), ׳הללו את הכלה^,(Alabanza a 1a novia) וארוחת הערב של הארוס (La cena del desposado). בשל ביטול הטקסים הקודמים ודחיסתם לערב אחה שרים כיום בערב אחד גם שירים מן הטקסים האחרים: שירי נדוניה (Ashuar nuevo), שירים לכלה ביום חתונתה, ולמעשה מושרים גם כל השירים הידועים בחכתייה, ובהם שירי חגים, כגון ׳משה יצא ממצרים׳(Moisés salió de Misraim), שנועד לפסח, ו׳המלכה אסתר׳(La reina Esther), שנועד לפורים, וכן הרומנסה הידועה ׳ערב אחד של קיץ׳(Una tarde de verano). למעשה זהו כיום הטקס היחיד שניתן לשיר בו שירים בחכתייה, ולא נועד לכך זמן אחר.

תהליך דומה של הצגת כל המגוון בטקס אחד חל גם באשר לתקרובת. בעבר נהוג היה להגיש בטקס בעיקר עוף ממולא ומבחר של עוגיות מרציפן מעוצבות. אך כיום מגישים במקרים רבים בערב זה את כל האוכל המסורתי המוכר ממרוקו הספרדית: פשטידות מסורתיות, קציצות, פסטליטוס (עוגות תפוחי אדמה עגולות, ממולאות בשר ומטוגנות), קוסקוס עם חַמְבְּרִיָה (תבשיל מתוק של שקדים, דלעת ובצל), שבלולי קליפות תפוזים מסוכרות, מיני מתיקה ועוגיות מקושטות ומעוצבות.

ציר שינויי המדיום: מן השמלה אל התמונה

בציר השינויים במדיום יש היבטים מהותיים הקשורים לעולם הצילום. בקטגוריה זו נכללות טרנספורמציות הנוגעות לאופי הטקס ולניסיון לשמרו בדרכים נוספות. עתה, עם היעלמותם של דוברי החכתייה וגסיסתה של השפה, לצד עליית מחירה בשוק הלשוני, במונחיו של פייר בורדייה, בין היתר בזכות החסות האוניברסיטאית המוענקת לה בהקשרים שונים, נעשים ניסיונות להבליט בטקס מאפיינים הקשורים לשפה. מארגני הנוצ׳ה דה פניוס נוהגים להדפיס שירונים ובהם השירים הידועים בחכתייה שנזכרו לעיל, המשווים לטקס את האופי הספרדי. הקהל מנסה לשיר יחד עם מובילי השירה, לאו דווקא מקרב המבוגרים, שרבים מהם עדיין חוששים ולעיתים אף נרתעים מלהזדהות עם השפה. השירונים הכרוכים מועברים ממשפחה למשפחה, מצולמים, והופכים למזכרת מן הטקס ולחלק מן הטקס החדש.

בני הקהילה, המפוזרים ברחבי העולם, יוצרים בכך קהילה מדומיינת, המנסה לשמור על קיומה באמצעים חזותיים וחומריים המקילים על הנכחת הזהות ועל השמירה עליה. סגנון עיצובם של השירונים משתנה משנה לשנה: תחילה היו השירונים צרור דפים מודפסים הקשורים בסרט זהב, המזכיר את השמלה, אך בשנים האחרונות, עם התפשטות הדפוס הדיגיטלי, הם הופכים למעין ספרים מודפסים הכרוכים בכריכות צבעוניות שמודפס עליהן דגם העיטור של השמלה. השירונים המופקים כיום הופכים אף הם לחפץ ביוגרפי ולפריט משמעותי בסיפור חייהם של בעלי הטקס. גלויה שמשני צדדיה הודפסו תצלומים חולקה לאורחים בכניסה לטקס של אתי וחנון, שנישאה ליהודי ממוצא אשכנזי ביוני 2012 במלגה שבספרד. בצידה האחד נדפס הפיוט ׳יעלת חן העלמה נעימה׳, ובצידה האחר תמונתה של אדריאנה וחנון, אם הכלה מטיטואן, לבושה בתלבושת הפניוס – אות לקשר בל יינתק עם משפחתה של האם ועם מסורותיה. הגלויה המצולמת, שהיא חפץ דקיק במונחיה של סוזן סונטג, הופכת למזכרת הטעונה בקונוטציות ובקשרים רב דוריים.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

עמוד 59

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

יצחק פריאנטה

ליקוטים  לפרשת שלח לך  

אלה שמות האנשים אשר שלח לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן-נון יהושוע [יג/טז]אומר ילקוט שמעון למה משה ברך רק את יהושוע ? שלא יכשל בעוון המרגלים ולא ברך את שאר השבטים אומרים חז"ל מכוון שיהושוע היה משבט יוסף פחד משה שיהושוע יוציא  דיבת הארץ כפי שכתוב ויבא יוסף את דיבת רעה אל אביהם ומעשה אבות יעשו בנים לכן התפלל עליו משה והוסיף לו אות [יוד]  בשמו יה יושיעך מעצת מרגלים ולמה הוסיף לו אות [יוד] ולא אות אחרת המדרש אומר שמשה ראה ברוח הקודש אות יוד שהייתה בשרי ונקראה  שרה  יוד זו נעה ונדה ומתרעמת בפני ה" יש כ"ב אותיות ומה עם היוד אמר לה ה" ביתי אני אשם אותך בראש האותיות במקום שרי בסוף בהתחלת השם של יהושוע אשימך ולכן הוסיף לו אות יוד.

עוד מדרש משה הייתה לו אות יוד שנשארה מהדיו שבמילה עניו משה כתב ענו מכל אדם אות יוד חסרה בעניו והאות מסר אותה ליהושוע שהיו פניו כלבנה כמו שכתוב וסמכת ידך עליו ונתת מהודך עליו וכמו שהלבנה מקבלת אורה מהחמה שהוא משה רק אתה תיתן לו על ידי סמיכת היד.

ויקרא משה להושע בן נון יהושוע : עוד מדרש שמצאתי בחוברת משכן שילה [קהלת משה] וזה לשונו מה טעם נאמר "בן" בחיריק ולא בסגול כרגיל ? לפי שאמרו חכמינו כי אותה "יוד" שהוסיף משה ליהושע הייתה "יוד" זו של שרה אימנו, שנקראה תחילה "שרי" ככתוב " לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" [בראשית יז-טו] ה "יוד" של שרי הרי לא הייתה מנוקדת, ומנין איפוא לקח משה את שתי הנקודות הדרושות בשביל השווא שמתחת ל "יוד" ב "יהושע" ? על כן נאמר "בין" בחיריק במקום סגול, כי מכאן נטל משה שתי נקודות ונתן תחת ה "יוד" של "יהושע".

שלח לך אנשים ויתורו את -ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם [יג/ב] אומר אור החמה אנו לומדים מפסוק זה מצווה ומוסר גדול שלח לך אנשים ראשי תיבות [אשל] נוטריקון אכילה שתיה ליוויה קיום מצווה 3 הדברים אלו באורחים.

שלח לך אנשים : ביאר הגאון רבי יעיש קורייני מחכמי תימן כי משה בחר את המרגלים מכל שבט לפי חוכמת הפרצוף, וראה בפניהם את מעלתם הגדולה שיזכו להיות השליחים של בני ישראל, וזו לשונו: " שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני" ראשי התיבות בגימטרייה 361, כמניין "שבטים"[361] וסופי התיבות "שלח לך אנשים"הם [חכם].  היינו שאמר הקב"ה למשה חכם אתה, וידע בסוד הפרצוף של כל אדם, כמו שכתוב" ואתה תחזה מכל העם [שמות יח-כא] אם כן, בחר לך אנשים אשר הם צדיקים ויהיו ראויים להתעבר בהם נשמות השבטים כדי שיבחרו הארץ לעצמם, מכיוון שהם ראשי שבטי ישראל ונשמות אבותיכם מעוברות בהם. נחשב כאילו נכנסו כולם וראו אותה.

                                         –  ש  ל  ח   ל  ך  –

איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחון  יש לדקדק בכפל הלשון ואפשר לומר שבא לרמוז מה שאמרו חז"ל שנשמות השבטים הלכו עם המרגלים כל נשמה עם הנשיא של שבטה בכדי לשמור שלא לחטא ולהוציא דיבה על הארץ אך בא השטן והגביר כוחו נגדם והצליח להכשיל אותם ולזה כפל הלשון איש אחד איש אחד לרמוז על שניהם המרגל ונשמת ראש השבט  וזהו רמז הפסוק וישלח אותם משה כולם אנשים רמז למרגלים ראשי בני ישראל המה רמז לנשמות של השבטים שלח לך 2 אנשים מ2 שבטים בלבד שיש להם שם מלך והם יהושוע וכלב וזהו שאמר למטה אבותיו תשלחו " כל נשיא בהם".

ויבואו עד-נחל אשכול ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים ומן-הרמונים ומן-התאנים [יג/כג]    אומר אור החמה היה עליו לכתוב ויבצור שהרי בציר הוא בענבים וכן היה לו לומר ברימונים ויקטוף ובתאנים היה לו לומר וארו אלא שנקט לשון ויכרתו על שם סופם שנכרתו בעוון  הוצאת הדיבה וכן אשכול ענבים מלשון שכול שנגזרה עליהם גזירת מוות בעוונם.

וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את -ההר [יג/יז]  וראיתם את- הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב [יג/יח] אומר אהבת חיים הרב מנחם מנשה :  אין דבר שלא נרמז בתורה ומשה רבינו  ראה ברוח הקודש ענין נקדימון בו גוריון שאמרו בגמרא [תענית ד/יא סוף עמוד ב] וזה הרמז עלו זה ב[נגב] ראשי תיבות נקדימון בן גוריון שנקדה לו חמה, תנו רבנן פעם אחת עלו ישראל לרגל ולא היה להם מים לשתות, הלך נקדימון בן גוריון אצל האגמון אחד שהיה לו מים, אמר לו הלוני שנים עשר מעינות מים לעולי  רגלים, ואני נותן לך שנים עשר עינות מים ואם לאו אני נותן לך שנים עשר ככרי-כסף וקבע לו זמן, כיוון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים, בשחרית שלח לו: שגר לי מים או מעות, שלח לו  נקדימון עדין יש לי שהות, בצהרים שלח לו, שגר לי מים או מעות, שלח לו, עדין יש לי שהות במנחה שלח לו אותו אגמו, שגר לי מים או מעות, שלח לו עדין יש לי שהות לגלג עליו אותו אגמון, אמר כל השנה  כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים?  נכנס אותו אגמון בשמחה לבית-המרחץ, ונקדימון בן גוריון נכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפילה. אמר לפניו ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי כדי שיהיו מים לעולי רגלים. מיד עלו עבים וירדו גשמים ומלאו כל המעיינות והותירו, עד שיצא אותו אגמון מבית המרחץ. נקדימון יצא מבית המקדש כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי ככרי כסף שאמרתה, אמר לו נקדימון אינך יודע שירדו גשמים ומלאו כל המעיינות אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך, אלא עדין יש לי פתחון פה עליך להוציא ממך מעותי, שכבר שקעה החמה וגשמים ברשותי ירדו אחר שקיעת החמה חזר נקדימון לבית מקדש נתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו ריבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך ובשם שעשית לי נס בראשונה, כן תעשה לי נס באחרונה, מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה. אמר לו אותו אגמון, אילו לא נקדה חמה היה לי פתחון פח עליך שאוציא ממך את מעותיי בא וראה כמה גדול כוחה של תפילה בכוונה וקידוש השם ובפרט תפילת נפילת אפים.

                                             –  ש  ל  ח   ל  ך  –

ויספרו-לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה [יג/כז] אומר רש"י :כל דבר שאין אומרים קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו בזה יובן בגמרא[שבת קד] שקר אין לא רגלים והיינו שאותיות המלה שקר עומדת על רגל אחת ולכאורה אות [ש] אינה עומדת על רגל אחת כי בכל שקר צריך שיהיה בו קצת אמת בתחילתו לכן באה אות [ש] בתחילת מילת שקר עם בסיס רחב לרמוז לאותו קצת אמת שאומרים בתחילת דבר שקר.

ושם ראינו את-הנפילים בני ענק מן-הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו    בעיניהם [יג-לג] אומר הזוהר הקדוש רבי חייא אמר ג שמות נקראו, נפילים, ענקים, רפאים. וכולם האריכו ימים. נפילים נקראו תחילה בעת שהפילו אותם משמים, ואחר שנתחברו בבנות האדם, והולידו מהם נקראו הבנים ענקים. ואחר כך שהיו הולכים ומשוטטים בעולם הזה, וחרפו עצמם מן העולם שלמעלה, נקראו רפאים. אמר רבי יהודה הרי כתוב הרפאים יחוללו. רפאים יחשבו אף הם כענקים. ואתה אומר שרפאים הוא לשון רפיון. אמר לו רבי חייא כך הוא. משום שענקים באו מצד המלאכים ומצד בנות האדם ונעשו מיואשים יותר לחיות בארץ. כעין זה הרפאים שיצאו ונולדו מן הענקים, נתיאשו עוד יותר עד שחרפו את עצמם לגמרי מלמעלה והיו מאריכים ימים. וכשנחלשו, נחלש ומת מחצית גופם, וחצי הגוף עמד חי, מחמת שהיו חצים ממלאכים שאינם מתים וחצים מבני אדם שמתים. כיון שחצי גופם היה מת, היו לוקחים עשבי מעשבי השדה, דהיינו סם המות,ושמו לפיהם ומתו. ומשום שהם רוצים להרוג את עצמם, נקראים רפאים. על שם שמרפים את עצמם מן החיים אמר רבי יצחק היו משליכים עצמם בים הגדול ונטבעו ומתו. זה שכתוב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל טובה הארץ מאאד מאד [יד-ו] המילים מאד מאד הן בגימיטרייה 90 וגם  המילה מים בגימיטרייה 90, והרי כבר לימדונו חכמים שאין מים אלא תורה. ועל זה רמזו להם יהושוע וכלב, שאומנם ארץ כנען אוכלת יושביה, אך לנו בני ישראל יתהפך הכול לטובה, ותהיה לנו הארץ טובה מאוד מאוד בזכות התורה הקדושה, שהיא מגינה ומצילה ומביאה שפע וברכה.

ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה" בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה" ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך יומם ובעמוד אש לילה [יד/יד] אומר אור חמה עין מה שכתב בעל הטורים לפי דרכו שעין רומז לממון ואפשר לפרש שעל יד הצדקה שייתן ביד העני מייחד שם השם שהפרוטה כנגד אות [יוד] וחמש האצבעות כנגד אות [ה] וזרועו כנגד אות [ו] וחמש האצבעות של העני כנגד האות [ה]בעין  אותיות בעני שנותן צדקה לעני כלומר שמייחד שם השם ברוך הוא ויש לפרש בדרך רמז כי תיבת עין עולה בגי"  [ 130] וכשאומר עין בעין רוצה לומר פעמיים חשבון עין [260] כמניין 10 פעמים שם [הוי"ה] ברוך הוא, וזהו שסיים נראה אתה ה". וזהו שסיים משה ואמר ועתה יגדל נא כוח ה" ומובא במסרה שאות [יוד] של יגדל גדולה, ובא הרמז לעשר פעמים שם הוי"ה וזהו שאמר יגדל נא [כוח ה"]. ובן איש חי אומר כשיאמר וראיתם אותו יסתכל בציציות שבידו

                                          ש  ל  ח    ל   ך

שתי פעמים בזו אחר זו, ואחר כל פעם משתי הפעמים אלו יעבירם על גבי עיניו, ובעת שמסתכל בהם יכוון: מספר עין הוא חמש הוי"ת, וינשקם אחר כך ביחד עשר הוי"ת מכוונים נגד 10 ספירות שהם כתר/חכמה/בינה/חסד/גבורה/תפארת/נצח/הוד/יסוד/מלכות.

ה" ארך אפים ורב חסד נושא עוון ופשע ונקה לא ינקה פוקד עוון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים [יד/יח] אומר  אהבת חיים הרב מנחם מנשה: הובא במדרש " אדרת אליהו" מתחננת הנשמה ליצר הרע תעזבני . דייך בשעת התפילה כל-שכן בנפילת אפים שישתדל אדם בנפילת אפים לומר מלה במלה לאט יען שבזה המזמור יש סודות נפלאים כמו שכתוב בזוהר [ חלק ג ע"ז חלק ב]. כל מי שמכוון במזמור זה על הפשט ולא יכניס באמצע המזמור מחשבה אחרת זה רפואת נפשו וגופו וניצול מגיהינום, אמרו חז"ל על מה שכתוב בזה המזמור לדוד אליך נפשי אשא מה זה אשא? נוטריקון אכילה/ שתיה/ אישה אין אדם חוטא בשלושה דברים אלו, אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו ואנחנו באנו לתקן, והיצר הרע לא מניח אותנו, אדם הראשון פגם באכילה מעץ הדעת, נח פגם השתייה שנאמר וישת מן היין ויישכר ויתגל בתוך אהולו, גם בני ישראל חטאו עם בנות מואב וזה כתוב אליך השם נפשי אשא. אומרת הנשמה ליצר הרע הפרד נא מעלי בשעת נפילת אפים שישתדל האדם בכול כוחו בנפילת אפים לא למהר למען השם ולהוציא מלות שלמות מפיו כי בזה מכפרים לו עונותיו של אדם.

דבר אל-בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [טו/לח]כתב הרב שער בת רבים הטעם שכאן  כתוב ועשו להם ציצית בלשון נסתר ובסמוך אמר והיה לכם לציצית בלשון נוכח לפי שהפסוק [א] מדבר על טלית קטנה שהיא עיקר המצווה  והיא תהיה נסתרת תחת מלבושו של אדם אבל בפסוק [ב] מדבר על ציצת גדולה שתהיה גלויה לעין  כל לכן אמר והיה לכם בלשון נוכח ובזה ניחא שבפסוק א אמר ועשו ובפסוק ב אומר והיה לרמוז למה שכתב הרב כף החיים  שרבנו שלמה מולכו היה עושה יוד כריכות ואחר כך ה כריכות ואחר כך ו כריכות ואחר כך ה כריכות בשם  השם ברוך הוא וזהו שאמר והיה לכם לציצית לרמוז שאפילו  בטלית גדולה צריך לעשות כשם הויה ולא כמו שחולק וסובר שבטלית יעשה ט"ל כריכות ובטלית קטנה יעשה כ"ו כריכות.

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת [במדבר טו-לה]

כתב רבינו הבן איש חי כאשר האדם מקבץ בידו את פתילי הציצית בזמן קריאת שמע, ומניחם כנגד ליבו, דבר זה הוא סגולה עצומה להסיר את מידת הכעס מן הלב, ורמז לזה תמצא שהמילה כעס בגימטרייה 150, וגם המילה כנף היא בגימטרייה 150 להורות שכנפי הציצית מסייעות להסיר את הכעס מן הלב.

הציצית מזכה את האדם לעתי לבוא : אומר מקור חיים כאשר גופו של אדם יחזור ויתנער מעפר בזמן תחיית המתים, אז תעמוד לו זכות מצות הציצית שבזכותה יקום מהקבר. ורמז לזה ממה שנאמר [ישעיהו כו-יט] " הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך" ותמצא שהמילה "טל" היא בגימטרייה 39 לרמוז על 39 קשרים וכריכות שיש בפתילות הציצית, ובזכותם יקום

ז. כמוהר״ר דָּוִד בֶּן עָטָר

מזרק טהור

רבי דוד בן עטר(בן רבי שמעון ן׳ עטאר) נולד בשנת תרנ״א 1891 במרקש ונפטר במוגדור והוא רק בן 57. חי חיי סיגוף, ישן מעט ובכל אשמורת הבוקר היה קם להתפלל ולהתייחד עם קונו. כל היום עסק בהוראה. לפני תפילת הבוקר נתן שיעור למשכימים, ולאחר התפילה לימד בישיבה שלו. לאחר שאכל ארוחה צנועה ויחידה בהפסקת צהרים, היה שב להמשיך להרביץ תורה. ר׳ דוד העמיד עשרות תלמידים שנפוצו בכל מרוקו(ואחר כך בישראל) והיו לרבני ערים ולראשי ישיבות. ר' דוד לא הותיר אחריו ספרים או חיבורים כלשהם (מלבד כתב יד המצוי בידי רבי משה הכהן). כאשר נשאל על ידי תלמידיו, מדוע אינו מחבר ספרים? נהג להשיב: ״אני מלמד את התלמידים מה שהם יכתבו אחר כך בספריהם.״ רבי דוד לימד תחילה בעיר ספרו. לאחר מכן עבר למוגדור. בספר ״הליכות שבא״ מאת רבי שמעון אוחיון, (לפנים ראש ישיבת ״כתר תורה״ בקזבלנקה, מרוקו, ובארץ רבה של יפו) מנה המחבר אחדים מתלמידיו של רבי דוד: ״ממבחר תלמידיו ושהיו חברים לי בישיבה ה״ה הרה״ג כמוהר״ר משה ויזגאן, המכהן כעת כרב ראשי בעירנו הנ״ל. הרה״ג שמעון וענונו שליט״א, המכהן כעת בעיר מראכש יע״א. הרה״ג כמוהר״ר דוד עובדיה שליט״א חבר מועצת הרבנות הראשית ירושת״ו. הרה״ג ידידי ועמיתי כמוהר״ר יהושע ממן שליט״א, חבר לשכת הרבנות חדרה (השניים הטובי״ם האחרונים יצקו מים על ידי רבנו זצ״ל) לאחר שעזב עיר צוירא ונתמנה בישיבה הגדולה בעיר ספרו יע״א מש׳ תרצ״ו עד תרצ״ט ועוד הרבה רבנים שאיני יודע מקום כבודם היע״א". אפשר להוסיף לרשימה הזאת את רבי מסעוד אלקבץ מבאר שבע, רבי יצחק הרוש מנתניה ורבי משה מלכא ראב״ד פתח תקוה. על פי מאמר שכתב בנו נסים עטר בכתב העת ״ברית״, גיליון מס׳ 12, נמצא כתוב שהוא למד מדי לילה עם אליהו הנביא.

אנשי מוגדור רחשו לו כבוד גדול וכשהוא נפטר, קברו אותו בתוך חדר שנבנה במיוחד עבורו. משום מה, הכתובת שעל קברו לקונית מאוד. כאשר נשאל בנו רבי נסים על כך, ענה שזאת הייתה דרישתו של הרב המנוח שהיה צנוע מאוד.

חוברת ״ברית – כתב העת של יהודי מרוקו״ מספר 12 הוקדשה לו ברובה. ראו ספרם של אשר כנפו ודוד בן שושן ״חתונה במוגדור״. בהקדמה של הספר שכתב פרופ׳ ח. זערפני, הוא מונה בין מוריו גם את שמו של המנוח.

[1] מזרק טהור: מזר״ק, ראשי תבות ״מזרע קרושים״ – כינוי בשבח המנוח שהיה מלא בתורה. כלי קיבול ששימש לקבלת הדם בעבודת הקורבנות(ראה להלן ראשי תמות וקיצורים בעמוד 700)

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-כמוהר״ר דָּוִד בֶּן עָטָר

עמוד 53

רשימת ספרים

1. עץ חיים – להרה״ג רבי חיים גאגין זצ״ל יליד העיר פאס אשר היגר לספרד ללמוד בישיבותיה, בשנת רנ״ג (1492), חזר לפאס עם המגורשים וכיהן כרב התושבים. תיאור פולמוס הלכתי חריף שהתעורר סביב היתר נפיחת הריאה בין המגורשים לבין התושבים. ההדיר וערך מכת״י, מבוא, הערות ומפתחות מאת מ׳ עמאר, הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, רמת גן 200 עמ'.

14-פאת ים ־ שו"ת; פרחי שושנים – מערכות על שו"ת; אם הבנים – מאמרים בהלכה; להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, הרב הראשי ליהדות מרוקו, נפטר בשנת תשנ״ד (1994). ההדרה מכת״י ומבוא מאת מ׳ עמאר, 360 עמ^׳.

15-קופת הרוכלים ־ מערכות בדיני ארה להרה״ג רבי ידידיה מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תרכ״ח (1818). ההדרה, עריכה מכת״י, מבוא בעברית ובצרפתית, הערות ומפתחות מאת מ׳ עמאר 370 עם׳.

16-פי חכמים ־ שו"ת וחידושים לקוטים מכת״י מראשוני הרבנים למשפחת טולידאנו מהמאה הי״ז ואילך; יד ידידיה ־ חידושים להרה״ג רבי ידידיה טולידאנו; ויזרע יצחק ־ חידושים לה רה״ ג רבי יצחק טולידאנו; מאיר עינים ־ שו"ת להרה״ג רבי מאיר טולידאנו; נחמד ונעים – יומן מסע להרה״ג רבי חביב טולידאנו, ועוד. ערכו מכת״י ומבואות: ח׳ טולידאנו, ח׳ בנטוב ומ׳ עמאר, 500 עמ^׳.

17-שבילי משפט ־ מערכות על שו"ת חושן משפט להרה״ג רבי יהושע מונסונייגו זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תרנ״ב (1892). ההדרה מכת״י, עריכה, הערות ומבוא מאת מ׳ עמאר, 378 עמ^׳.

18-שו"ת רבי אישטרוק אבן שאנג׳י ־ רבה של העיר סופיה בבולגריה. נפטר בשנת ת״ג (1643). עריכה, ההדרה מכת״י, מבוא, הערות ומפתחות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 331 עמ^׳.

19-שארית הצאן – ד׳כ שו"ת להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל. נפטר בשנת תשכ״א (1961), בצירוף מבואות והערות מאת מ׳ עמאר. כרך א׳ ־ 414 עמ^׳. כרך ב׳ בצירוף מבוא לתולדות הרה״ג רבי שלום משאש זצ״ל, ־ 426 עמ^,. כרך ג׳ – כולל מזכרת גיטין 321 עמ' .כרך ד' הדרת פנים זקן 334 עמ^׳.

20-צאן יוסף ־ שאלות ותשובות; כל חדש – שאלות ותשובות בהלכה בחידושים הטכנולוגיים, להרה״ג רבי יוסף בן נאיים זצ״ל, מחכמי פאס, נפטר בשנת תשכ״א (1961). ההדרה ראשונה בצירוף מבוא מאת מ^׳ עמאר, 352 עמ^׳.

21-אבני שי״ש – שו״ת ב״כ, על ארבע חלקי שו"ע, להרה״ג רבי שאול ישועה אביטבול זצ״ל אב״ד צפרו, נפטר בשנת תקס״ט(1809) בצירוף מבוא לתולדות העיר צפרו והרב המחבר, ההדרה עם הערות, מבוא ומפתחות מאת מ׳ עמאר, כרך א׳ – 323 עמ^׳ כרך ב׳ – 405 עמ^׳ + מבוא בצרפתית.

22-תשובות ופסקים ־ למו״ר הרה״ג הפוסק הגדול, מופת הדורות המלוב״ן, ארבי אלכביר ,כמוהר״ר רבי יהודה אבן עטר זצוקללה״ה וזיע״א ראב״ד פאס במאה הי״ח, ליקוט מאוספים בכת״י תשובות על או״ח ויו״ד, עריכה, ההדרה עם הערות מבוא מאת מ׳ עמאר.

23-שיר מכתב – שירה דידקטית על הלכות שו"ב, עריכה, ההדרה עם הערות מבוא, ומפתחות מאת מ׳ עמאר, הוצאת מכון ירושלים.

24. 24. שיח יצחק ־ שאלות ותשובות ואגרות להרה״ג רבי יצחק אלמאליח זצ״ל, רבה של העיר תלמסאן באלג׳יר. בסוף ימיו כיהן ברבנות בצרפת. עריכה וההדרה מתוך עזבונו הספרותי בכתובים 186 עמ^׳.

משה עמאר-מאמרים ופרסומים-ערב עיון ביצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו
עמוד 11

הקהילה היהודית נחשבת תא המסד לחיי האומה היהודית בימי־הביניים. היא היתה המסגרת שסייעה ליהודים, שהיו מיעוט בחברות זרות, להמשיך ולפעול: לדאוג לקיומם באותן חברות, לשמור על ייחודם ולמלא ייעודים שונים, בתנאים של גלות. חיבור זה מבקש למלא חוסר, בהיותו מוקדש לתיאור מפורט של חיי קהילה מקומית, אחת מקהילות ישראל בארצות האסלאם בימי־הביניים, קהילת קירואן שבלב המגרב, בתוניסיה. התיאור מכוון גם לתקן את התפיסה שקנתה לה שביתה במחקר ההיסטוריה היהודית, ולפיה הקהילות היהודיות הראשונות בימי־הביניים התפתחו באשכנז בשלהי המאה העשירית, בעוד שבארצות האסלאם היו הקהילות נטולות עצמאות ושאבו את הסמכות לפעילותן מן ההנהגה המרכזית, בעיקר מזו שישבה בבבל.

הקהילה המקומית מוארת בספר בעזרת מקורות רבים מגניזות קאהיר ובהם מקורות היסטוריים, ספרותיים והלכתיים. מקורות אלו כונסו כדי לשקף את עולמם של בני קירואן, את חיי החברה ואת המוסדות המקומיים בה, מתקופה קדומה ועד למאה האחת־עשרה; מועד חורבן הקהילה בעת הריסת העיר בידי בדווים. התופעות החברתיות של עצמאות הקהילה ותלותה במרכזים, נדונות על רקע ההתרחשויות ההיסטוריות. מן הספר עולה שהיו קהילות מקומיות עצמאיות בארצות האסלאם כבר במאה התשיעית. אך חרף העצמאות התפקודית והיכולת האינטלקטואלית, שבקהילה המקומית, בניה טיפחו קשרים תדירים עם מרכזי ההנהגה המקודשים, קשרים שהביעו מחוות כבוד למרכזים ללא תלות רשמית או תפקודית בהם.

אגב הדיון בקירואן עולה בחיבור תמונת העולם היהודי בארצות האסלאם על קשריו בין מזרח ומערב ומקומה של קהילת הגשר, קירואן, בצומת החשוב שבו היתה ממוקמת.

מנחם בן־ששון הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם־ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. עיקר מחקריו מוקדשים לתולדות עם־ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים, והם נשענים על ממצאים מגניזות קאהיר.
עיצוב העטיפה: שמעון שניידר התצלום בשער: דגם מבצר בבילון שבפסטאט המוצג במוזיאון הקופטי בקאהיר. בדגם נראה מבנה תלת־טורי, מנכסי הקהילה היהודית בסמוך לבית הכנסת הירושלמי, שבו נמצאה הגניזה.

צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם-קירואן 1057-800-מנחם בן ששון

מחקרים בהתהוות האסלאם
תרגום מאנגלית -אהרן אמיר

מאיר – יעקב קיסטר

עורך – מיכאל לקר
מבוא
בשנות החמישים לימד פרופסור מ״י קיסטר ערבית בבית ספר תיכון בחיפה. כמה מתלמידיו באותה תקופה שהיו לאנשי מדע מקיימים עמו קשר הדוק עד היום. קיסטר היה ועודנו קיסטר: שיפוט נוקב של שותפים לעשייה המדעית לצד אהבה ורחמים לשאר הברואים בצלם, ביטחון עצמי, הומור, חכמת חיים ונאמנות ללא גבול.

פרופ׳ קיסטר הוא אחד האבות המייסדים של חקר הערבית והאסלאם בישראל ומאלה שתרמו ביותר ליוקרה הבין־לאומית של המזרחנות הישראלית. מי שיבדוק את הפרסומים החשובים בעולם בתחום זה ימצא, שמעמדה הבין־לאומי של ישראל אינו עומד בשום יחס לגודל אוכלוסייתה. בעשורים אחרונים הטביע קיסטר חותם בל יימחה על מחקר הערבים והאסלאם ונודעת לו השפעה רבה על תלמידיו שבעל־פה ושבכתב. מחקריו המעמיקים מבוססים על תיעוד חסר תקדים בהיקפו בתולדות מדעי הערבית והאסלאם.

בכרך זה נכללו מחקרים שיש בהם עניין מיוחד עבור הלומד והמתעניין הישראלי המבקש להרחיב את ידיעותיו על תולדות האסלאם וספרותו. הוא ילמד על תולדות השבטים הערביים בחצי האי ערב ערב האסלאם, על עלייתה הפוליטית והכלכלית של מכה, על היחלשות האימפריה הסאסאנית וממלכת החיץ שלה, אלחירה, שבמערב עיראק, על הקשרים בין מכה לבין שבטי הבדווים, על יישובי היהודים בצפון ערב לפני האסלאם, על המאבק בין יהודי אלמדינה לבין מוחמד, על התפתחות ספרות הביוגרפיות של הנביא מוחמד, על מנהג המילה באסלאם, על חדירת מדרשים יהודיים ונוצריים לאסלאם ועוד ועוד. זהו אוצר בלום של ידע בדוק, המוגש לקורא העברי בפעם הראשונה. בסוף הספר ימצא הקורא מפתח ורשימה מקיפה של המקורות הראשוניים שבהם השתמש קיסטר במאמרים המתפרסמים כאן.

מאמרי פרופ׳ קיסטר שקובצו בכרך זה מציעים לקורא העברי מבט מעמיק על אירועים, מסורות והשקפות שעיצבו את עולם האסלאם. מאז פרסומם בכתבי העת השונים הם זכו להסכמה כללית של ראשי מדע האסלאם בעולם ורק בודדים חלקו עליהם פה ושם.

עבודתו של פרופ׳ קיסטר מתאפיינת בשימוש נרחב ועיקרי בכתבי יד ערביים. לא פעם הוא היה הראשון שהצביע על חשיבות כתב יד זה או אחר עבור המחקר המזרחני. בינתיים יצאו לאור רבים מכתבי היד המצוטטים במאמריו(כמו למשל ספרי אבן אלכלבי על היוחסין של שבטי הערבים, אלמנאקב אלמדךיה מאת אבו אלבקאא, אלגיליס אלצאלח מאת אלמעאפא בן זכריא, כתאב אלפתן מאת נעים בן חמאד, כתאב אלמחן מאת אבו אלערב ועוד).

שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל

נולד במאלאגה בשנת 1021—1022׳ חי בסאראגוסה,

ומת בואלנסיה בין 1053—1058

מעטות הן הידיעות על חייו של אבן גבירול שהגיעו לחוקרי זמננו, ועל כן אין בכוחם לבאר כמה וכמה סתומות שביצירתו. חיים אלה לא היו אולי עשירים במאורעות, אך מלאי מתיחות, רוויי אכזבה וצער. שמואל הנגיד בעל התשוקות ראה את עולמו בחייו, ובאחזו ברסן השלטון הכריח את בני זמנו לכרוע ברך לפניו. העילוי גבירול שאף אף הוא להוקרה ולכבוד מצדם בזכות יצירותיו, אך באדישות סביבתו או באיבתה לו שתת לבו דם.

שלמה בן יהודה (בערבית: אבו־איוב סולימאן בן יחיא) אבן גבירול נולד ב־1022/1021 במאלאגה, עיר היינות המהוללה, למשפחה שמוצאה היה מקורדובה. הוא גדל ובילה את רוב חייו בסאראגוסה, בירתה של אחת המדינות המוסלמיות המרובות שקמו בספרד לאחר חורבן קורדובה (1013). בהיותו צעיר מת עליו אביו, ובשש הקינות שנשא על מותו הביע את גודל יאושו. באחת מהן מופיעה דמות החכמה, המוכיחה את היתום על שהוא מזניחה באבלו, והופעתה של דמות זו אינה מקרה! הרי מימי ילדותו התמסר גבירול ללימודים ולעיון, והתשוקה לחדור יותר ויותר לתעלומות החכמה היא היא שנתנה טעם לחייו. והוא עבד בהתאמצות יתרה, כאילו הרגיש שלא יאריך ימים ועל כן הוטל עליו לעשות לא פחות מאלו הזוכים לזקנה ולשיבה.

לשם כך היה מוכן לכל קרבן:

הֵן מִדְרַשׁ חָכְמָה בְּשָׂרִי נֶאֱכַל / וּבָשָׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת.

(לו היתה נפשי, 3)

הוא אילץ עצמו לעבוד בשארית כוחו, אם כי היה נגוע במחלת עור ממארת. טיבה של מחלה זו אינו ברור לנו כל צורכו, אך היא גרמה למשורר עינויים קשים. לעתים קרובות רותק למיטתו, נתייסר בנדודי שינה ובבדידות. אין ספק, שמצב זה השפיע הרבה על יחסו לבריות ועל השקפת עולמו. מראשית דרכו בטוח היה שנועד לגדולות ולנצורות. גאוותו המופרזת באה לידי גילוי בשיריו הראשונים הידועים לנו, ואותם חיבר בהיותו בן ט״ז—י״ז.

הקוראים שהרגיזוהו בלעגם עוררוהו להשמיע מפעם לפעם דברים עוד יותר יהירים וחריפים. אמנם, מאחורי התרברבות זו מורגש צערו של איש היודע כי ״נפשו נגופה״ מטבעה, המקונן, כשהוא בן שש־עשרה בלבד, על הנעורים שחלפו ואינם! צער לב הכואב על שנגזר עליו להיגזר משמחת החיים. הגורל התאכזר עליו ודווקא הוא הוכרח להפוך את שירתו קרדום לחפור בו, לבלום את ״נפשו הרגזנית״(כביטוי של משה אבן־עזרא) ולהתייצב בפני נדיבים המוכנים להעניק לו שכר. קיום כזה כרוך היה בהשפלה עצמית ובעלבונות. ואולם נראה שתחילה האירה לו ההצלחה. בדמותו של השר היהודי יקותיאל בן־יצחק אבן־חסאן (אלמתואכל אבן־קברון) הופיע. לפניו לא רק בעל ממון המקורב למלכות, אלא גם משכיל ומלומד, שהיה מסוגל להעריך את שיריו ואפילו את מחקריו המופלאים. כעדותו של משה אבן עזרא ״בכל מקום שגבירול הילל את אבן־חסאן הצליח מאד בדבריו והתרומם למעלה גדולה. הסיבה לזה פשוטה, משום שמצא חומר יפה ונעים לשירו ושכר לעמלו״. אושר זה לא נמשך זמן רב. מחמת סיבות שאינן ידועות לנו הוטל יקותיאל לבית־הסוהר וב־1039 הוצא להורג. אמנם, האויבים שגרמו לאסונו באו על ענשם כעבור שנה, אך גבירול נשאר ללא פטרון.

גם עם שמואל הנגיד קשר המשורר קשרים בימי נעוריו, וכן שלח לו ברכה לאחר שקרא את שירו ״אלוה עוז ואל קנוא ונורא״ על נצחונו על אבן עבאס (1038). אולם היחסים בין שני גדולי דור אלה נפגמו לאחר זמן. פעם אחת, לפחות, פרץ ביניהם סיכסוך גלוי, ושוב אין אנו יודעים, אם נגרם על ידי התנהגותו של הנדיב או מחמת רגשנותו ורגזנותו של המשורר. יהי כאשר יהי» גבירול סיים זמר־יין קצר בהערה עוקצנית על קרירות שירתו של הנגיד. ואם נקמה ספרותית זו נתנה לו סיפוק מה לרגע קט, הרי כעבור זמן מה הוכרח לשנות את סגנונו בתכלית ולערוך שיר־התנצלות אל הנדיב. אמנם, הוא הביע את צערו על המקרה בדברי הסתייגות וכיסוי, אף־על־פי־כן היתה כאן הודאה בכשלונו.

כנראה, הוטל עליו לחבר כמה קינות על מותם של אנשי־שם, והן הוקראו בימי אבלם! סימן, שזכה להוקרה מסוימת בנעוריו, אך אין להפריז במידתה. בבדידותו המדכאת ביקש תמיד אנשים שיהיו מוכנים לשמור לו אמונים. גבירול היהיר והעוקצן, שלא חונן בצורה נאה והיה נגוע במחלה קשה, לא היה עשוי למשוך בקלות את הבריות. ומה גם, כשלבו נתון היה לעיונים נועזים, שלא היו לפי טעמם. אמנם, היה גבירול ירא־שמים, אך הוא לא נסתפק בדעות שקיבל במורשה מקודמיו, אלא בדק יסודותיהן מחדש. הניאו־אפלטוניות, שהגיעה לספרד בלבוש ערבי, עוררתהו למחקריו. לאורה ביקש לברר את הבעיות העמוקות ביותר, כגון חומר וצורה, מוצאו של העולם, מהות יוצרו. למחקריו אלה ייחד כמה ספרים שחיבר בערבית, וביניהם ״מקור חיים״. יהדותו של המחבר אפילו אינה נרמזת בו! מוצאים בו את שמו של אפלטון, אבל אין בו זכר לתנ״ך או לספר עברי אחר.

[55]

[הנפש הנגופה]

מְלִיצָתִי בְּדַאֲגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְּחוּפָה,

וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק-יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שֶׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.

״יְדִידִי, הַלְּבֶן עָשָׂר וְשִׁשָּׁה / סָפַד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִפָה-

אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת / בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?״

5 שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי / וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְפוּפָה,

וְשָׁם הַבִּין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ / וְנַפְשִׁי הַחֲרוּצָה שָׁם קְצוּפָה.

״וּמָה בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף? אֲבָל דֹּם / וְקַוֵּה כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה!

וּמָה יוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים / וּמָה יוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?״

וּמָה אוֹחִיל וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל – / וְהַיּוֹם עוֹד וְלֹא מָלְאָה תְּקוּפָה?

01 וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִּלְעָד-וְיָמוּת / אֱנוֹשׁ נִכְאַב אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.

(1037־1038)

[55]

משקל השיר: המרובה. — דו־שיח בין המשו­רר וידידו. המשורר: 1—2, 5—6! 9—10. הידיד: 3—4, 7—8.

2. 2. לחיתי(תה׳ קמג, ג)— על נפשי; שהיא שוא בשי״ן כמו בקה׳ ג, יח. 3. וששה במקום ״ושש״, לצורך המשקל; האסיפה

מיתה בלשון התלמודית (השווה ״האסף אל עמיו״). 4. כחבצלת (יש׳ לה, א)— פרח אדום. 5. לבבי— מושבו של השכל בלב.

6. 6. החרוצה — המשתוקקת לפעול. 8. ומה — ומה התועלת בדמעה השפוכה ? יועיל (איוב טו, ג)— שם לפי המשקל של אוביל, אופיר וכו׳. 9. והיום— והיום עוד ארוך ותקופת מכאובי לא נגמרה. 10. וימות —וי״ו בהוראת ״הרי״.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן- שְׁלמֹה אִבְּן גַּבִּירוֹל-ספר ראשון חלק א

עמוד 178

ג) תולדות חייו של ר׳ דוד אלקאיים

כאן בקהילה היהודית במוגדור נולד, חי ופעל ר׳ דוד אלקאיים, שעל תולדות חייו כתב לראשונה יוסף שטרית ביוגרפיה על סמך מקורות וראיונות. אחריו כתבו חוקרים נוספים, והאחרון שהעשיר את הביוגרפיה של רד״א ומשפחתו הוא דוד אזולאי. הדברים להלן נשענים על קודמיהם ומוסיפים עליהם.

לידה: ר׳ דוד אלקאיים נולד במוגדור ב-1851, מאה שנה לאחר יסוד מוגדור החדשה.

כתבותיו בעיתון הצפירה: בשנים תרנ״ב-תרנ״ג (1893-1892) שלח ר׳ דוד אלקאיים כתבות לעיתון הצפירה. שתיים מהן מופיעות בנספח של מהדורה זו. באחת מהן מתאר הוא את חגיגת בר מצווה של בן נשיא הקהילה ראובן אלמליח, כולל סעודות ותזמורות, שהשתתפו בה קונסולרים ושגרירים שבאו לחלוק כבוד לנשיא הקהילה. זהו מכתב תיעודי שיש בו גם משום תעודת כבוד לעיליתא היהודית במוגדור שלא זנחה את מסורת אבות של תפילות ופיוטים, עלייה לתורה ודרשת החניך. בכתבה שנייה המלווה במקורות תורניים מביע הוא את השקפתו בלימוד מלאכה לשם פרנסה בכבוד ויוצא נגד תורה שאין עמה מלאכה, כאשר האידיאל הוא תלמיד חכם המתפרנס מיגיע כפיו.

כישוריו האמנותיים: ר' דוד אלקאיים ניחן במגוון כישורים, שבהם גם עסק למחייתו: עיסוק בנגרות וייצור רהיטים אמנותיים ומסגרות למראות, ייצור שופרות וחנוכיות, הכנת מצבות מיוחדות לנפטרים וחריטת נוסחאות לזכרם, ציור דיוקנאות ובכללם חתנים וכלות לפני חתונתם וכתיבת כתובות על קלף ועיטורן בצבעי זהב וכסף, שמדגם מהן מופיע בנספח למהדורה זו.

ר׳ דוד אלקאיים כמשורר וכאחד מעורכי שיר ידידות: ר׳ דוד אלקאיים הוא אחד משלושת העורכים של ׳שיר ידידות׳ יחד עם דוד יפלח ור^׳ חיים ש. אפרייאט, קובץ שיצא לאור בתרפ״א/.1921 לראשונה נכללות בקובץ שירים ופיוטים מאת חכמי מרוקו במאות ה-20-19 וביניהם קצידות הנשענות על לחני המלחון ובכללן קצידות שחיבר ר׳ דוד קיים על פרשות השבוע של שני חומשים בראשית ושמות, וכאן הוא מתגלה גם כמשורר. ההנחה היא שכבר אז סיים את קובץ שירתו ׳שירי דודים/ שלא יצא לאור בחייו. שירת הבקשות שיש לה היסטוריה חשובה עם מגוון מסורות קיבלה תוקף רשמי על ידי הנוסח האחיד והרפרטואר הנבחר שגובש ונערך בספר ידידות מתרפ״א, שר׳ דוד אלקאיים הוא אחד מעורכיו.

השכלה ועברית: ר׳ דוד נמנה על חבורת משכילים עבריים שפעלה במוגדור. הוא כתב כתבות בעיתונים ׳הצפירה׳ ו׳היהודי/ שבהן דיווח על מקרים שאירעו במוגדור. חלק מהכתבות שימשו טורי דעה, שבהם הביע את דעתו על מנהגים שנהגו בעירו. ר^׳ דוד היה פעיל בהקמתן של כמה אגודות יהודיות במוגדור, שאחת מהן היא ישיבת 'קהלת יעקב׳ שנתייסדה במלאח ב-1898, בראשה כיהן ר׳ דוד כנפו ובמסגרתה למדו עשרה חכמים, שקיבלו פרס מנדיבים. במעמד ייסוד הישיבה נאמו רבנים ונסים אביטבול, המורה לעברית בביה״ס של כי״ח. חברה אחרת היא אגודה משכילית, ראשונה מסוגה בשם 'לשכת יסוד המערבי׳, שהייתה לשכת בת של 'חברת בני ישראל׳ בירושלים. חברי האגודה היו מתכנסים ודנים בעניינים שעמדו על הפרק. אחת ממטרותיהם הייתה לדבר רק בעברית ולפעול פעולות למען תושבי העיר, שלא ראו בעין יפה את התכנסויותיהם של חברי האגודה, ועקב כך החלו להתכנס בחשאי. בסופו של דבר התפרקה אגודה זו בעיקר בגלל חוסר קשר עם חברת האם הירושלמית, ומשכילי העיר הקימו אגודה אחרת בשם ׳שערי ציון׳ ומטרותיה היו ציוניות מובהקות, וגם בה ניתן דגש על החייאת השפה העברית. בני החברה התכתבו עם הרעל בנוגע למטרותיהם. רד״א כיהן כמזכיר האגודות האלו ואף נשא בהן נאומים אף שלימים חדל מלהשתתף בהן.

ר׳ דוד עסק בהחייאת השפה העברית בקרב בני עירו. הוא שימש כמורה לעברית בבית הספר האנגלי של סטלה קורקוס שהיה במוגדור, ואף כתב כמה שירים בשבח השפה העברית (נב-נו).

חבורת הזוהר: ר' דוד היה בקי בזוהר והעביר שיעורים בספר, כך העיד עליו ר׳ שמעון זעפרני:

׳זכורני, כד הוינא טליא, בגיל עשר לערך, אבא מארי ז״ל היה לוקח אותי עמו בלילות שני וחמישי של ימות החורף עוד בטרם עלה השחר לשמוע שיעור בזוהר הקדוש מפי ר׳ דוד אלקאים. השיעור התקיים בבית הכנסת שנקרא על שמו. הוא הסביר את השיעור באופן ברור ונעים בשפה הערבית המרוקאית׳.

גם אביו, ר׳ מרדכי זעפרני, מספר שבבל שני וחמישי בלילות החורף היו באים בני החברה לבית הכנסת, שם היה ר׳ דוד מוסר את השיעור. השיעור היה בין השעות אחת אחר חצות ועד לאור הבוקר. בלילות שבת היו קמים בשעות אלו לשירת הבקשות. לפני פטירתו בעת גסיסתו ביקרו ר׳ מרדכי. ר׳ דוד פקח את עיניו ואמר לו ׳היה תמיד זהיר בלימוד הזוהר, ואפילו תלמד אותו יחיד׳, ואכן כך היה ור׳ מרדכי מונה לראש חברת הזוהר הקדוש (פיוט לט).

עדות נוספת לכך היא מצבת קבורתו, עליה נחקק ׳מעיין מתגבר בזוהר הקדוש כתם פז ומקדש מלך האיר לחברתו׳. ר׳ דוד חיבר פיוט על סיום הזוהר הקדוש. ספר שירי דודים על גלגוליו: ר׳ דוד חיבר ספר פיוטים בשם ׳שירי דודים/ שתכנן להדפיס עוד בימי חייו. בתחילת ספר ׳שיר ידידות׳ (מראכש תרפ״א) חתמו העורכים ר״ד אלקאים שייך דוד יפלח ור׳ חיים אפרייאט הסכם. בהסכם נאמר, שהרווחים ממכירת הספר, לאחר ניכוי הוצאות הדפוס, יתחלקו בין שלושתם בשווה, והכסף יחולק על ידם לצדקה, מלבד רד״א שישאיר את חלקו להוצאת ספרו ׳שירי דודים׳. כך משתמע גם ממקור פיוטי, שכבר היה במחשבתו להדפיס ספר זה בכתובת שבראש הפיוט ׳אשיר שירה׳ (קלט):

׳פיוט זה חברתי לידידי החתן הנעים הר׳ מסעוד אבן חיים ביום חתונתו, ובשמחת לבי שרתי עליו בעלותו לספר תורה, והוא אח לידי״ן ואו״ע הגבר המרומם הנעלה זרע קדש אשר הזיל זהב מכיסו לעזריני בהדפסת הספר הזה, שכרו כפול מן השמים כה״ר מנחם אבן חיים יצ״ו אבי״ר, ושני לו בעזרה הגבר המרומם הנעלה לשם ולתהלה בה״ר מאיר טאפיררו יצ״ו אבי״ר.

עקב בעיות מימון לא זכה רבי דוד להדפיס ספר זה בחייו. רק בשנת תשמ״ג הודפס ספר זה בירושלים במהדורה פקסימלית מכתב יד בהעתקת ר׳ מרדכי זעפרני. ר׳ מרדכי סיפר, שאת שיריו היה כותב ר׳ דוד בשעות הלילה לאחר חצות, מכיון שבשעות אלו דעתו של אדם צלולה.

על כתיבתו של הספר מספר ר׳ מרדכי, שלאחר שר׳ דוד היה כותב את שיריו, היה מוסר לו אותם להעתקה, והיה אומר לו ׳שים לב על השירים שלי ושמור אותם׳. האוטוגרף של הספר נמסר לאחר פטירתו לחיים משה, בנו של ר׳ דוד, שהעתיק את מקום מגוריו לאגאדיר. לאחר רעידת האדמה שאירעה באגאדיר בשנת 1960 נחשב הספר לאבוד. למעשה, האוטוגרף לא אבד, ונשמר בידי צאצאיו של ר׳ דוד. הספר נסרק על ידי ר׳ משה כהן מירושלים והסריקה נגישה במכון לתצלומי כתבי יד. באוטוגרף נמצאים שירים, שלא הועתקו על ידי ר׳ מרדכי זעפרני, והם מופיעים כנספח במהדורת תשפ״ה.

שירי דודים-מאיר נזרי

עמוד 20

הרא״ה כדיין

בשנת התק״י(1750) עם פטירתו של הרשב״א, נותר היעב״ץ לבדו דיין ומורה הוראה בעיר, לכן סמך היעב״ץ חמישה חכמים לדיינים שישבו עימו בדין, והם הנקראים ׳בית דין של חמש' הרבנים:

ר׳ אפרים מונסונייגו, רבי אפרים עזב בשנת לתיטואן ושם כיהן כדיין. עליו ראה מלכי רבנן, כג טור ג.

ר׳ שאול אבן דנאן, נולד לאביו רבי יעקב, בסביבות שנת הת״ס. נפטר בסביבות שנת התק״ל, עליו ראה נר המערב, עמ^׳ 184.

ר׳ רפאל עובד אבן צור, בנו של היעב״ץ, נולד בשנת התס״ו. נסמך ע״י אביו לדיינות, חיבר פסקי דין רבים שרובם נשארו בכת״י, וחלקם נדפסו בספרי חכמי דורו.

 ר׳ אליהו הצרפתי,

ור׳ מתתיה סירירו. בן בתו של היעב״ץ. עודו בקטנותו נתייתם מאביו, ונתגדל בבית זקינו. נפטר ביום אחד בשבת, ונקבר ביום שני ז׳ אדר ראשון שנת התקמ״ו. הרא״ה הספידו בבית החיים, קול אליהו עמ^׳ רכד. וראה להלן ליד ציון הערה 431.

כלומר, חמישה והוא השישי. דומה כי הם חתמו לראשונה כדיינים עם היעב״ץ בשנת התק״י, בדיון על הורשת השררה שהיתה לרשב״א בבית כנסת.

הרא״ה כמורה ומנהיג

הרא״ה ישב בדין עם היעב״ץ ועם חכמים גדולים ממנו בשנים, מהם למד מסורת הפסיקה ודרכי ההכרעה. החל משנת התק״ל (1770) לאחר פטירתם של הרבנים רבי שאול אבן תאן ורבי רפאל עובד אבן צור, הרא״ה הפך להיות המרא דאתרא בפאס, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, והסמכות הגדולה בהלכה לכל הקהילות היהודיות במרוקו.

חכמים פנו אליו בשאלות הלכה מכל הפזורה המרוקאית. גם חכמי מכנאס הרבו להפנות אליו שאלות ולבקש חוות דעתו והכרעתו. הם נהגו בו כבוד, במיוחד החכמים בני גילו ומבוגרים ממנו. הוא כתב מאות תשובות, פסקי דין, ועשרות אגרות, שהורצו לכל ערי המערב. פסקיו ותשובותיו של הרא״ה, עוסקים בנושאים משו״ע אבה״ע וחו״מ. וגם תשובותיו בדיני יו״ד, הן סובבות ברובן סביב דיני רבית ומשכנתאות.

הרא״ה נהג להשאיר אצלו העתק מפסקי הדין שכתב עם האסמכתאות עליהן ביסס את הכרעתו. וכך יכול היה לברר בשעת הצורך את פרטי המקרה, הפסק שניתן ועל מה הוא מבוסס: ׳ובדקתי וחפשתי בהעתק הפסקי דינים שיש לי, ומצאתי העתק הפסק דין הנ״ל׳. כמו כן היה רגיל לעיין לאחר זמן בפסקי דין שכתב, מוסיף בהם הבהרות וחיזוקים. כשהתברר לו שלא דייק בתשובה או בפסק שכתב, הוא לא היסס לתקן את עצמו ולחזור בו מהפסק הראשון ׳ובזה לא דברתי נכונה והדרי בי בזה, כי הוא הודי הוא הדר״י׳. או בענין ירושת הבת את חלקה גם בשררת בית הכנסת, בהתחלה פסק שהבת היורשת זכאית גם בשררת בית הכנסת אם הוא פרטי. וכשהעירו לו שזה מנוגד לפסיקת חכמי פאס הקודמים, חזר בו:

וכי תאמרו שיש בנמצא פס״ד כתוב וחתום מידי זה כמה, שהבת נוטלת בשררה. הלא תדעו שבאותו זמן שהיינו בב״ד של חמש, שלח מוהר״ר יעקב טולידאנו זלה״ה ונשאל ממנו ע״ע זה, והזהיר לכל אחד ממנו לכתוב דעתו בפ״ע ולא יודיע לחבירו, וכן עשינו. והסכימה דעתי לבד שהבת נוטלת בשררה, יען שחילקתי בין בה״ך של יחיד לשל רבים, ופסקתי דבבה״ך של יחיד תטול הבת חלקה בשררה. וכשידעו בזה חבירי, חברו עלי והראו לי קבלת רבותינו ואבותינו הרא׳ נ״נ, שכתבו הלכה למעשה, שאין הבת נוטלת בשררה אפי׳ בבה״ך של יחיד…. ואז חזרתי לאחורי וכתבתי ושלחתי למוהרי״ט זלה״ה, הדרי בי ממ״ש שהבת תיטול בשררה……… 

גם מיהר לתקן את פסק דין שכתב, כשהתברר לו שהראיות עליהן הסתמך הן רעועות: ׳ועכשו אשר נגלו לפני הכתובים בענין זה, אני רואה שהשאלה שבאה לפני מקדמת דנא על ענין זה, נעשית במרמה וערמה ואין לסמוך על מה שכתבתי בתשובת״ה׳.

שרבו כמו רבו בעו״ה[בעוונות הרבים] עידי שקר וסהדי שקרי וכו', ואין לדבר סוף ואיכא אטרוחי בי דינא, הלאות אנשים ויגיעת בשר וזלותא דבי דינא, וגדולה מזו חלול ש״ש [שם שמים ] והמ״ה בכי״ם.[על פי במדבר כה, ו. ופירוש רש"י: והמה בוכים-נתלמה ממנו הלכה. כלומר, קשה לפסוק את הדין במצב זה] אשר על כן גזרתי אומר, וכן אמרתי בְּגִזְרַת פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא,[ על פי דניאל ד, יד. מצודת דוד: בגזרת – הדבר נגזר בגזרת המלאכים המחריבים העושים דין המקום. שאלתא – הגזרה ההיא עשויה במאמר המלאכים הקדושים והיא היא, וכפל הדבר במילות שונות. רש״י: שאלתא – גזרה, ועל ידי שנמלכין בהקב״ה קודם שיגזרו הגזרה קורא אותה שאלתא].

חקה חקקתי גזרה גזרתי שלא יגבה ישראל הנז׳ מהשטר עיסקא הנז׳ זולת סך ארבע מאות אוקיות מכ״ט דהיינו מהקרן ותו לא, אבל הריוח לא יגבה אפי׳ פש״ן [אפילו פרוטה של נחושת] לא מבני חרי ולא ממשעבדי. שכך עלתה הסכמתי ….

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

עמוד 57