השירה היהודית-עממית במרוקו- יעקב לסרי
יהדות מרוקו נוהגת לפייט את הפיוט הנפלא הזה המוביל אותנו מיום הולדתנו ועד אחרון ימינו.
בהפסקה סבין מוסף למנחה, לא נהגנו ללכת הביתה אלא לפייט בין היתר את הפיוט הנפלא הזה.
בן אדמה הוא פיוט מאת רבי יהודה הלוי[1] או רבי אברהם אבן עזרא[2]. הפיוט עוסק בשנותיו של האדם, ומסקנתו היא שעל האדם לזכור את אחריתו כבר בשנותיו המוקדמות, וחשיבתו תהיה בשכר שנועד לו בעולם הבא. הרעיון רמוז כבר בתחילת השיר "בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ, כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ", והוא נאמר שוב בסיומו "אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב, אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב, רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ". גם מילותיו הראשונות של השיר, בהן מכונה האדם "בן אדמה" באו לשם דגש זה, האדם בא מן האדמה ואליה ישוב, כדברי הפסוק בספר בראשית, פרק ג', פסוק י"ט: ”עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.”
מקור הטקסט מספרו של יעקב לסרי
וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
ولد الارض يتفكر اللي ولدت
וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו-
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו-
גזייל מן סבאב, קולו לוולד כמס סנין-
דרוזו כיף שמס טאלעין-
אוממו תפרח ביה תטלב לרבב לחנין
כללי וולדי ייא רבבי, נתין כלקתו
בן האדמה יזכור את מולדתו-
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו-
צבי יפהפה, אמרו לבן חמש
מדרגותיו עולות, כצאת השמש
אמו תשמח בו, ובריבון עולמים תפציר
השאר, אלהי, בני בחיים, כי אתה היוצר !
וולד עסר סנין, לאדאב מא תכרהלו
סוואיי בסוואי ייתרתתבלו עקלו
תכללמו מעאה בלמחננא או בששרולו
מפסס ייאסר ענד אהלו ווקבילתו
וולד לארד ייתפככר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
בן עשר שנים אל תחסכו לו מוסר השכל
כי לאט לאט יתייצב לו השכל
דברו עמו בחנונות, ותנו לו בשורתו
מדושן עונג הרבה, בקרב ביתו ומשפחתו
בן האדמה יזכור את מולדתו
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו
אמא לדאד וולד לעשרין
פרכ לגוזלאן מא ייסבהלו פלחין
ייטנז עלא שייוכ, ידחכ עלא למעללמין
תאייה ברוחו טריק למעווזא גררתו
וולד לארד יתפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
ומה נעימים ימיו של בן עשרים
עופר האיילים, לא ידמה לו בפניו יפי התארים
ילעג לזקנים ויצחק למלומדים יודעי מושכלות
תועה ברוחו, השלתה אותו דרך עקלקלות
בן האדמה יזכור את מולדתו
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו
וולד תלאתין להמום בדוו עליה
רד באלו מליח פססבכא צאב רזליה
מצרופו כתיר מסדארו מה ייסזיה
מהוולינו אולאדו ומראתו
וולד לארד ייפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
בן השלושים, תלאות הזמן הציפו אותו
נתן דעתו היטב, נלכדו רגליו ברשתו
הוצאותיו מרובות, והכנסותיו לא להספיקו
הסיעו אותו בניו ואשת חיקו.
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו
וולד אררבעין ייברא יינקצר קלבו
ייפרח בקרעתו ללי עטאלו רבבו
ייתבע טריקתו וויתרכ צחאבו
עלא עדאבו וועלא סקא זריתו
וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
בן הארבעים, התחיל סובל בלב שברונו
ישמח בחלקו, אשר העניק לו ריבונו
הולך במישרי דרכו, ועזוב גם ידידיו
על יסוריו, וחרף עמל טרחותיו
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו
וולד לכמסין קלבו בדא יינהזם
יידדו עלא כדדו ייבאת ג'יר ייכממם
מא עארף בראצו כיף חצל פי האד להממ
קלבו כאייף לאמא ייתקררב ווקתו
וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
בן החמישים לבו החל נכנע
ידו על לחיו, ועם הרהוריו נד ונע
לא ידע בנפשו, כיצד נלכד במתלאה
לבו ירא, פן יתקרב סופו הלאה
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו
וולד סתתין פעאלו מאהוסי דאהר
רראיי ווצוואר ענדו תציבו חאדר
טבעו מבדדל מעא ננאס דימא וואער
מרכי פצחחתו וופמסיתו ייעתר
וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
בן השישים, מעשיו בלתי מובנים
העצה והדעה אצלו מזומנים
טבעו משונה, עם זולתו קשה במשאו ובמתנו
רופף בבריאותו, תמיד יצלע על ירכו ועל מותנו
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו
אידא סנינו יוצלו לחסאב סבעין
כלאמו מא יסוואס קדדאם ססאמעין
ייקלאל עליה חתתא ננדר דלעין
עלא עקקאייזו מחני פי תמסיתו
וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
אם שנותיו הגיעו עדי חשבון שבעים
לדבריו אין ערך, מול השומעים
נתמעטה אצלו גם חדות ראות עיניו
על משענתו שפוף, בהילוך פסיעותיו
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו
וולד תמאנין אולאדו מקללקין מננו
מחקור ענד חבאבו ווזיראנו
לכבז וולמא מאררין קבאלת עינו
קארי חסאבו אמא נהאר תקום עיטתו
וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
בן שמונים, בניו מחוסרי סבלנות כלפיו
בזוי בפני ידידיו, וגם שכניו
הפת והמים מָרים בעיניו
קורא חשבונו, ליום בו תישמע צוואתו
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו
אידא סנינו יוצלו לחסאב תסעין
מפצאלו כאמלין דימא ענדו מזעזעין
חתתא עדאמו ווערוקו ייבאנו מדעדעין
זלדו תכממס וותקררב ווקתו
וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע לרבבאתו
אם שנותיו יגיעו למנין תשעים
אברי גופו, אצלו כולם רעועים
עצמותיו ועורקיו נראים שדופים ובלואים
עורו נצטמק, קרב יומו ועתו
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו, ישוב אל אומנתו
וולד מייאת עאם פאני הווא דגייא
מא בקאתלו ווקפא וואלא מסייא
סאף חפדאנו ווסבע פכיר דונייא
ראקד פי פראצו מא מטללעין לחסאבו
וולד לארד ייתפככאר וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
בן מאה שנים, במהרה הוא הולך וחרֵב
לא נותרה זקיפות קומה, ולא זריזות הגֵו
הביט בנכדיו, שבע בטוב עולם
מוטל על יצועיו, מכלל חשבון הוא נעלם
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו ישוב אל אומנתו
מול מייא וועסרא כיף למיית יינחסאב
אבבייאד לינסאן ללי אוסל להאד לחסאב
נהאר מותו יידפנוה לולאד לקראב
ייפרחו זמיע לולאד מעא לחבאב
וולד לארד ייתפככאר ללי וולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי ררבבאתו
בן מאה ועשר שנים, חשוב כמת
אשרי בן אנוש, שהגיע לגיל זה כעת
במותו יקברוהו, בניו וקרוביו
ישמחו צאצאיו, יחד עם אהוביו
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
בהגיע קיצו ישוב אל אומנתו
אבייאד לינסאן ללי אוצל להאד לחסאב מסא פי תלמודו
עמאיילו מלאח עבבאהום כאמלין פיידו
למצוות ללי עמל יקולו עליה אבייאדו
ננאס כאמלין יקולו עליה אבייאדו
מתבבעין פי טריקתו, כללא אולאדו
וולד לארד ייתפככאר לליוולדתו
ווקת לחדד יירזע ללי רבבאתו
אשרי בו האדם, עדי חשבון זה הגיע בתלמודו
מפעליו טובים, בשלמות לקחם בידו
מצוות מעשיו, בעולם הבא יקבילו את פניו
והקהל כולו, יאמר עליו, אשריו
ממשיכים בדרכו, שהותיר לבניו אחריו
בֶּן הָאֲדָמָה, יִזְכֹּר אֶת מוֹלַדְתּוֹ
כי בהגיע קיצו, ישוב לחיק אומנתו
כתיבת תגובה