אלי פילו
שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א- עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19
על הקהילה היהודית בלוב במאות ה־16-15 ועד ראשית המאה ה־18 אין ידוע לנו כמעט דבר. בקרב יהודי לוב זכור לטוב ר׳ שמעון לביא, שהיה בדרכו ממארוקו לארץ־ישראל באמצע המאה ה־16, וכשהגיע לטריפולי ונוכח בבערותם של יהודי המקום, החליט להישאר שם. הוא נחשב למניח יסודותיה של הקהילה ומחדש לימוד התורה בה. חוסר יכולתה של הקהילה בטריפולי להעמיד מנהיגות רוחנית מקירבה גם במאות ה־17 וה־18 גרם לכך, שגם מרבית רבניה באו בתקופה זו מבחוץ, בעיקר מארץ־ישראל ומתורכיה. הראשון שבהם היה ר׳ מסעוד חי רקח, יליד איזמיר, שלמד תורה בירושלים ויצא בשנת 1749 כשד״ר לטריפולי, שם השפיע מחוכמתו ומתורתו על תושבי המקום. במאה ה־19 בלטה דמותו של ר׳ אברהם אדאדי, נכדו של ר׳ נתן אדאדי יליד ארץ־ישראל, ואף הוא שימש זמן קצר כרב בטריפולי. הנכד, ר׳ אברהם, עלה לצפת בגיל 18, אך נשלח כשליח מטעמה לטריפולי. הוא נתיישב שוב בעיר זו, נתמנה בה לדיין והרביץ תורה במשך עשרות שנים.
התפוררותה של הקהילה היהודית במצריים והצטמצמות מיספר תושביה לכמה אלפים, נתנו אותותיהן גם בחייה הרוחניים. במאה ה־17 ובראשית המאה ה־18 עוד נודעו בקהיר ר׳ אברהם הלוי, שכתב קובץ תשובות חשוב בשם ״גינת ורדים״ ובאלכסנדריה ר׳יעקב פראג׳י מהמה, ששימש בה כרב הקהילה ועסק גם בחוכמת התכונה. לעתים שימשו כדיינים וכרבנים גם חכמים שבאו מארץ־ישראל כשלוחים, כמו ר׳ בנימין מעלי הכהן ור׳ חיים אברהם סורנאגה. אך גם הם לא יכלו למנוע בעד הירידה. גם החיד״א עשה בקהיר כרב וכאב בית־דין בשנים 1764 —1769. אך למרות הכבוד הרב שהעתירו עליו יהודי מצריים, הוא השתוקק לשוב לארץ־ישראל, כנראה גם משום שלא מצא בקהיר חכמים בעלי שיעור־קומה שיכול היה לשבת עימם. חידוש הפעילות הרוחנית במצריים החל בשנות ה־30 של המאה ה־19, והוא קשור בבואם של חכמים מארץ־ישראל וממארוקו.
חלק נכבד מחכמים אלה עסקו גם בפרשנות המקרא, אם בדרך הפשט ובדרך הדרוש ואם בדרך הסוד. היו גם לא מעטים שחיברו פירושים בדרך הרמז — גימטריות ונוטריקונים וכיוצא באלה פרפראות לחוכמה. חלק מפרשנות זו עלתה על הכתב לאחר שחכמים ורבנים נשאו דבריהם בצורת דרשות בבתי־הכנסת, שבהן באו לידי ביטוי לא רק השקפת־עולמם של המחברים אלא גם מאורעות הזמן, יחסה של המלכות ודמותה של החברה.
החשוב והנודע בפרשנים אלה הוא ר׳ חיים בן עטאר. הוא נולד בשנת 1696 בעיר סלא שבמארוקו למשפחה שממנה באו גם גדולי תורה וגם ״שרים״ וראשי קהל. אשתו היתה בתו של נגיד יהודי מכנאס, משה בן עטאר, ובביתו התגורר. הוא נהג מינהג חסידות ולא יצא מביתו אלא עסק בתורה יומם ולילה. בעקבות פטירת חותנו והמחלוקת על הונו, וכן בשל המצב המעורער ששרר במארוקו אחרי מות הסולטאן אסמאעיל בשנת 1727, ושנות הרעב שפקדו את הארץ בשנות ה־30, נאלץ לנדוד למכנאס ולפאס. אך לבסוף גמר אומר לעלות לארץ־ישראל — משאת נפשו. הוא חיבר ספרים בהלכה. אולם עיקר פירסומו בא לו בזכות פירושו על התורה ״אור החיים״ ועל שמו הוא נודע, כחכמים אנשי שם שקנו את עולמם בזכות חיבוריהם. הספר זכה למהדורות רבות ולתפוצה גם בקרב החסידים בפולין, רוסיה ורומניה, שם היו לומדים בכל שבת את פרשת השבוע עם הפירוש הזה. אגדות רבות נקשרו בשמו של ר׳ חיים בן עטאר. כידוע, הוא חי בזמנו של רבי ישראל בעל־שם־טוב(הבעש״ט). אגדה חסידית מספרת, שהבעש״ט השתוקק להיפגש עם ר׳ חיים, אך הדבר לא עלה בידו. את שנותיו האחרונות עשה ר׳ חיים בן עטאר בישיבה שהקים — ״כנסת ישראל״. בישיבה זו הסתופפו רבים מחכמי ירושלים, חכמים בנגלה ובנסתר. הוא נפטר בשנת 1743 ורבים הבאים להשתטח עד היום הזה על קברו. (וראה המקור על ׳כלל ישראל׳ בפירושו לתורה).
היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים
בתקופה שבה אנו עוסקים, המאות ה־19-17 , המשיך להתקיים באפריקה הצפונית אחד המרכזים הבודדים, שבהם המשיכו לגלות עניין בכתיבת שירה ופיוט. אך בדרך־כלל לא הגיעו משוררי תקופה זו להישגיהם של גדולי הפייטנים של ״תור הזהב״ בספרד. זאת ועוד, גם מרבית החכמים שעסקו בכתיבת שירים, פיוטים וקינות, עשו זאת כבדרך־אגב. מבין החשובים שבהם יש לציין את ר׳ פרג׳י שוואט, בעל כישרון פיוטי מעולה, שחי בשלהי המאה ה־16 בתוניסיה. (כיום יש הנוטים לסבור כי חי במאה ה־15). במאות ה־17 וה־18 זכו לפירסום בתחום זה במארוקו שלושה מבני משפחת אבן צור: ר׳ משה, ר׳ יעקב, איש ההלכה הדגול, ור׳ שלום. אחרים, בני סוף המאה ה־18 ובני המאה ה־19 הם ר׳ יעקב בירדוגו, ר׳ יעקב אביחצירא ור׳ רפאל משה אלבז.
במאה ה־17 ובמאה ה־18 נודעו בתלמסאן שבמערב אלג׳יריה ר׳ אליהו שוראקי ובנו ר׳ סעדיה — שעסק כאמור גם במדעים — שכמה מפיוטיהם שולבו בסדר התפילות של קהילות אלג׳יריה. בווהראן שבאותו איזור בלט מקרב משפחת קאנסינו — שכמה מבניה עסקו בשירה — ר׳ יצחק בן חיים. בתוניס ובג׳רבה עסקו בשירה כמה מן החכמים, כמו ר׳ אברהם בלעייש, ר׳ נהוראי ג׳רמון ור׳ משה עידאן. לציון מיוחד ראויים ר׳ אליהו סדבון ור׳ אהרן פרץ — האחרון היה חכם ממארוקו, שהגיע לג׳רבה בראשית המאה ה־18 והקים בה ישיבה. ר׳ אברהם כלפון איש טריפולי נתפרסם בשל פיוטו ״מי כמוכה״, שבו תיאר את המאורעות שפקדו את טריפולי בסוף המאה ה־18, ושמהם סבלו גם היהודים (ראה לעיל, פרק ד).
לתהילה מיוחדת זכה בתקופה הנדונה הפייטן ר׳ דוד חסין ממארוקו. הוא חי במכנאס בשנים 1790-1730 לערך, ושירתו ספוגה רשמים רבים מקורות זמנו. שירתו כתובה בסיגנון חי ולשונו פשוטה ומשובצת בלשון מקראית ולשון חז״ל כאחת. ביצירתו שירי קודש ושירי חול, שירי טבע, שירים לכבודם של חצרנים ונגידים ועוד. הוא התחבב מאוד על יהודי מארוקו, וכמה מפיוטיו, כגון ״אערך מהלל ניבי״ ו״אוחיל יום יום אשתאה״ זכו לתפוצה גדולה באפריקה הצפונית ובקהילות המזרח.
שירה זו בכללה שימשה ביטוי להמיית ליבם וערגת נפשם של הדורות הללו. במיוחד בולט בשירתם של המשוררים במארוקו העיסוק בנושא הגלות והגאולה. ואולם היא שימשה גם לצרכים דידקטיים, כגון לימוד המצוות בחרוזים, שינון הלכות ובמיוחד הלכות שחיטה, כללי הדקדוק וכיוצא באלה. היה לה מקום נכבד, בצד פיוטיהם של גדולי הפייטנים והמשוררים מארץ־ישראל, מספרד ומאיטליה, בתפילות ובטקסים משפחתיים. במיוחד נפוצו פיוטים רבים בקרב המוני העם, ששיחרו באשמורת הלילה לשיר ולהתפלל על הגאולה, בשירת ״הבקשות״ שנאמרה בלילות השבת שמסוכות ועד פסח.
היו אף חכמים שהעלו על הכתב את קורות קהילותיהם: בסוף המאה ה־17 חי באלכסנדריה ר׳ יוסף סמברי, שנודע בכרוניקה ״דברי יוסף״. התקופה שמכסה הספר היא מאמצע המאה ה־6 עד שנת 1672, אך הוא עוסק בעיקר בקהילות מצריים בתקופה הממלוכית והעות׳מאנית. במארוקו כתבו בני משפחת אבן דנאן, דור אחר דור, את קורות קהילת פאס מראשית המאה ה־15 ועד ראשית המאה ה־18. ר׳ אברהם כלפון, שהזכרנוהו לעיל, הותיר בכתב־יד את ״סדר הדורות״, ששימש את ר׳ מרדכי הכהן, נחום סלושץ וגבריאל רקח בכתיבת תולדות יהודי טריפוליטניה.
לסיכום, חכמי אפריקה הצפונית הירבו לעסוק בדברי תורה ויצירתם היתה עשירה ומגוונת: ההלכה, הדרוש והפרשנות מחד, והקבלה, השירה והפיוט מאידך. רוב החכמים שימשו כמנהיגי העדה וחיפשו תמיד דרכים להגשמת תורתם הלכה למעשה. בתורתם החברתית נודעו במיוחד בדאגתם לשכבות העניות ולבני תורה.
שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א– עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19
עמוד 186
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les moyens de securite dans la Misgueret.
Les moyens de securite dans la Misgueret
Bien que tout le complexe de la "preparation a la clandestinite" prodiguee aux
recrues de la Misgueret, ne devait etre que l'introduction a leur principale mission, il convient de s'y attarder quelque peu pour les raisons suivantes:
Pendant son service au sein de la Misgueret dans la clandestinite. le volontaire etait tenu de changer d'identite et d'adopter un mode de vie et des habitudes compatibles avec sa nouvelle identite. Plus ce nouveau mode de vie devenait une routine, mieux il pouvait remplir sa fonction. II ne fallait donc pas qu'il y ait de hiatus entre l'activite et la nouvelle identite adoptee.
II etait habituel que l'activiste de la Misgueret se serve de sumoms differents selon les periodes pour ne pas trahir sa veritable identite et ne pas faciliter ainsi la tache a la police qui cherchait a retrouver ses traces. II disposait d'un passeport de securite pour le cas de la decouverte de son activite par les services de securite et a partir de ce moment il ne pouvait plus utiliser son ancien passeport. Il etait comme l'acteur qui, plut-il s'identifie a son role au fur et a mesure de la multiplication des representations, plus la representation n'est meilleure. Il est souvent arrive que meme apres avoir retrouve sa veritable identite civile, il continue a porter son sumom de clandestinite – et s'en trouvait bien.
Le temps reserve au sujet de la securite, etait relativement large. Tout activiste doit y penser en permanence, consciemment ou inconsciemment. Cela dependait aussi de l'attitude du partenaire d'en face: les services de securite marocains, l'etat d'esprit politique dans les hautes spheres, l'atmosphere generate dans la population musulmane et la necessite de rester actif dans les coulisses de la rue juive.
Agents, ou emissaries d'Israel? Il y avait un conflit permanent entre le souci de securite, la voix de la conscience et les ordres venant d'Israel ou de Paris exigeant de veiller inconditionnellement a la vie de chaque juif. dans toutes les circonstances. Il arrivait a l'activiste d'etre pris entre deux exigences: celle de veiller a la securite des olim et celle de s'occuper de la securite de la Misgueret. La corde etait souvent tres tendue.
Si en matiere de surete, il n'y avait pas besoin d'etudes poussees chacun comptant sur ses instincts naturels – en matiere de securite il fallait apprendre sans cesse sans jamais atteindre la perfection. C'est le metier des agents secrets travaillant dans la clandestinite dans tous les pays, bien que le terme "d'agents" ne convienne pas exactement aux emissaires israeliens et aux activistes de la Misgueret au Maroc. Les candidats a une mission au Maroc recevaient une formation preliminaire en Israel avant leur depart. Cette preparation incluait une introduction au pays de mission et a la communaute juive avec laquelle il devait travailler, ainsi que les rudiments de l'activite clandestine. II est douteux que cette preparation soit suffisante et la rencontre avec la realite devait toujours leur reserver bien des surprises.
Des recits des emissaires dans ce bapteme de feu, nous apprenons a quel point cette preparation etait insuffisante et ne leur inculquait pas plus que quelques generalites qu'il etait necessaire de completer par l'experience personnelle sur le terrain.
Un des emissaires – sous un nom d’emprunt comme ses collegues – raconte que lorsque le policier charge du controle des passeports l'appela par son nouveau nom, il le corrigea en declinant sa veritable identite. Pour sa chance, la stupefaction du fonctionnaire fut assez longue pour lui permettre de se "racheter" (il s'agit de Moshe Amon). Les emissaires et les activistes locaux, quand leur mission se prolongeait, changeaient de temps a autre de nom. Il en etait de meme des noms de code donnes aux villes et aux lieux de rencontre. Certains, comme nous l'avons dit, devaient garder leur sumom jusqu'a ce jour.
Avec le temps, des regies furent fixees en cette matiere de changement d'identite. La routine etait qu'avant d'arriver au Maroc, les emissaires passent par Paris ou se trouvait l'etat-major de la Misgueret pour les trois pays d'Afrique du Nord – et la-bas on revisait avec lui sa nouvelle identite et sa couverture professionnelle. Il devait les connaitre en details avant de partir pour sa mission comme s'il venait de naitre a nouveau.
Nombre d’emissaires ont decrit leur nervosite dans leurs premiers pas au Maroc dans l'attente de leur premiere rencontre avec l'homme de liaison – dont l'identite israelienne avait ete effacee totalement – en un lieu convenu: hall d'hotel ou cafe. C'est seulement par un signal convenu que tombaient les barrieres entre les interlocuteurs qui souvent se voyaient pour la premiere fois. En cas de retard, pour une raison quelconque, les moments d'attente nerveuse paraissaient comm eternite.
En conclusion de cette epoque, on peut dire qu'il n'y a pas eu de bavures dans ce domaine, les anciens comme les nouveaux venus ont reussi a se reconnaitre soit parce que les rencontres avaient ete organises comme il se doit, soit en raison du haut sens de responsabilite des anciens, ou grace a l'instinct de conservation qui est ancre en chacun de nous.
Le changement d'identite de l’emissaire n'etait pas un evenement unique, mais une realite de tous les instants, depuis l'adresse de son domicile, aux relations avec les voisins, en passant par l'epicier et le coiffeur, … S'il a pris l'identite d'un homme jeune, il devait se conduire en consequence en matiere de ses relations avec les femmes et de boisson par exemple. S'il se presente comme un commerqant ou comme representant d'une grande societe, il faut savoir etre large en matiere de depenses.
Il s'ensuit que l’emissaire ne pouvait tout accepter. Il ne pouvait accepter de vivre dans n'importe quelles conditions, ni se livrer a une metamorphose trop poussee. L'ordre du jour des hommes de la Misgueret incluait un grand souci des conditions de securite en matiere de logement, de lieux de rencontre. Savoir ou et quand fallait- il se taire et ou il etait permis de parler; comment etablir une liaison; comment transferer des documents secrets. Il fallait choisir avec grand soin des cachettes pour les armes, les postes de transmission et les documents. Il y eut des echecs – du le plus souvent a l'intensite du travail. Une telle mission, quand elle se prolonge pendant des annees, inclut des convocations frequentes aux services de securite qui cherchent a mettre la main sur des suspects – et quand le travail se transforme en routine la tendance va vers la negligence par manque d'attention.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les moyens de securite dans la Misgueret.
Page 109
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
Cette fete tombait souvent au moment de la rentree scolaire. J’ai ete admis a passer en 4eme du Cours complementaire, a la rentree scolaire 1955/1956. Je me trouvais encore a Agadir. J’ai pris le telephone dans la chambre de mon oncle pour appeler Monsieur Goldenberg. C’etait la premiere fois que j’avais dans ma main droite un tel combine. Je savais theoriquement comment l’utiliser ayant vu a maintes reprises comment mon oncle telephonait a l’un ou 1’autre de ses correspondants, en lui parlant en arabe a haute et intelligible voix, assis tranquillement sur le bord de son lit. II notait tout dans sa memoire. En ce temps-la pour appeler son correspondant, il fallait passer par une standardiste. J’ai mis par ecrit ce que j’allais dire a la standardiste pour avoir au bout du fil Monsieur Goldenberg. Dans un autre texte, j’ai consigne ce que j’allais dire a Monsieur Goldenberg pour lui demander d’excuser mon absence pendant quelques jours. J’ai repete les deux messages plusieurs fois devant une glace. Mais je n’osais pas prendre le telephone. Je m’approche du telephone et je recule. Et puis je saute le pas, et j’empoigne fermement le combine assez lourd dans ma main droite. Saisi d’une frayeur soudaine, je le depose, etouffant brutalement la voix de la standardiste qui m’invitait a parler. Je me calme et, d’un coup, je me voyais heureux et soulage de me debarrasser du telephone. Durant quelques jours je vivais le fait de telephoner comme un cauchemar. Je me decidai enfin a retourner a Marrakech et a retrouver mes copains de classe, filles et gargons. Le jour de mon depart arriva et j’allais quitter avec regrets la vie agreable que je menais a Agadir, la plage et les copains de foot. Meme si certains jours, l’on etouffait d’un vent chaud dit hamsin. Je me suis rendu au port chez mon oncle grace a l’un de ses chauffeurs qui est venu m’accompagner en voiture. C’etait la premiere fois que j’arrivais dans les locaux de mon oncle. L’animation a la criee m’a impressionne et les chalutiers arrivaient les uns apres les autres. Vers deux heures du matin, mon oncle me confia a l’un de ses chauffeurs dont le camion a ete charge de poissons frais. Tous feux allumes, le camion prit la route de Marrakech. Le ciel etait d’un bleu sombre et les etoiles, en me souriant, brillaient dans le firmament. Sur la route, les nombreuses montagnes qui la parcouraient de tous cotes, a travers de nombreux et dangereux virages, exhalaient de leurs cimes une fraicheur douce, nous debarrassant du hamsin de la journee qui nous brulait les yeux. J’etais assis a cote du chauffeur. II me racontait toutes sortes d’histoires et des fables berberes pour adoucir le voyage car la route etait longue. Je l’ai suivi de longues heures dans les tournants de la route, et puis tout d’un coup je suis tombe dans les bras de Morphee.
Lorsque j’ouvris les yeux, nous etions deja a Marrakech. C’etait les premiers jours de l’automne, un automne doux et radieux. C’etait l’aurore, et, de toutes les mosquees, le chant des muezzins. Du minaret de la Koutoubia parvenait a mes oreilles l’appel «delfjer» de son muezzin. Des murailles de Berrima, a deux pas du marche, lui repondait en echo le muezzin de la venerable mosquee de la Casbah. L’imploration sortant de la bouche de Hmed-el-Khalil couvrait, de sa priere aurorale, les premiers soubresauts du mellah qui dormait encore sous ses couvertures. C’etait l’heure de shahrit. A une encablure de la, de l’autre cote de la Bahia, les cloches de la chapelle de Derb Naqoss sonnaient les marines. De toutes les rues du Mellah montaient les prieres des demiers jours de la Fete de Soucot. Tous ces appels, toutes ces cloches et toutes ces prieres s’entrecroisaient et s’entremelaient pour monter de concert vers D. ieu. Mais les gardiens du Ciel examinent les prieres avant de les faire passer. Beaucoup de prieres sont repoussees a la porte, tandis que celles du pauvre entrent sans autorisation. Cf. Zohar pericope Balaq 195a.
C’est a l’heure du matin que l’ange Raphael prodigue ses soins de guerison.
- D.ieu aime la priere du matin et reconnait ceux qui viennent a la synagogue regulierement.
- D.ieu exauce tous ceux qui font appel a sa pitie a sa misericorde, a sa grace, a son amnistie, Rahman-er- Rahim. Les deux vocables Rahman et Rahim, en hebreu, veulent dire non seulement amnistie, pitie, misericorde et grace, mais aussi amour.
Le patriarche Abraham, le bien-aime de D.ieu, et qui aimait D.ieu, cf. Isaie 41, 8 ; II Chroniques 20,7.
Dans la liturgie de Soucot, la Fete des Tabernacles, l’on recitait des poemes dits Hocha’anot/Delivrances, attribues a Rabbi Yossef ben Yitshaq Satanas. Dans l’un de ces poemes, le patriarche Abraham est qualifie Rehima: Abraham le bien-aime, Ibrahim El-Khalil.
Mon oncle Mardochee m’attendait au pied du camion, qui venait juste de se garer devant l’entree du marche. J’embrasse mon oncle qui m’apporte un verre de the a la menthe, bien chaud et sucre, pour m’aider a emerger de mon engourdissement et de la fatigue du voyage. Je prends ma valise et je me rends chez moi. Mon pere, ma mere, mes freres et ma soeur etaient heureux de me revoir. Le matin meme de mon arrivee, je suis parti a l’ecole.
Les grandes vacances d’ete etaient finies. Sans le savoir alors, c’etait la derniere fois que je les ai passees a Agadir.
Au fur et a mesure que je m’approchais de ma rue, je rencontrais sur mon chemin des fideles tenant dans leurs mains loulav, cedrat et branches de saule, chacun se dirigeant vers sa synagogue habituelle. Des maisons, sortaient ce matin l’odeur chaude et suave des « qross » et les parfums de la soupe talkhsa, plats traditionnels que l’on mange a l’heure du dejeuner Hoschana Rabba dans la Souca, pour lu dire a l’annee prochaine. C’est ainsi dans ma famille que nous disions au revoir a la cabane/Souca et a la Fete. Dans la soiree, commencera une autre fete au nom de Chemini ‘Atserete.
Ce matin de mon retour a Marrakech, je ne l’oublie pas, car il etait le dernier matin qui cloturait le bonheur de mon adolescence.
Durant plusieurs annees, j’ai oublie talkhsa ou- lqross. Les retrouvailles a Paris avec Dada Zrihen nee Dayan, la maman de mes amis David et Salomon Zrihen, fera renaitre en moi le gout de talkhsa et de lqross. Martine a repris le relais.
Sommairement, je resume en quelques lignes l’Histoire politique du Maroc: – Le 30 mars 1912 a Fes est signe le Traite de Protectorat par le Sultan alaouite Moulay Abdelhafid (1908-1912). ־ Moulay Youssef (1912-1927) deceda le 18 novembre 1927. – Son troisieme fils, Sidi Mohamed, monta sur le trone, age de 18 ans. II restera dans l’Histoire du Maroc sous le nom de Mohamed V (1927-1961). – La premiere Fete du Trone est organisee le 18 novembre 1933 par les jeunes nationalistes marocains a Fes, introduisant au Maroc la notion de Roi, Malik. Ce qui signifie l’imbrication entre l’Institution Cherifienne et la Souverainete Nationale. Le 8 mai 1934, Sidi Mohamed est recu a Fes aux cris de : «Vive le roi, vive le Maroc ». – Le 18 novembre 1952, lors de la Fete du Trone, le sultan se prononce clairement en faveur de «l’Emancipation politique totale et immediate du Maroc ». – Le 14 aout 1953, Mohamed Ben Youssef est destitue. Son vieux cousin Mohamed Ben Arafa est proclame sultan. – Le 20 aout 1953, le sultan dechu et sa famille sont exiles, apres une breve escale en Corse, a Antirabe a Madagascar. Sidi Mohamed Ben Youssef avait accepte de quitter son pays, mais il avait refuse d’abdiquer. – Les patriotes marocains, Watan, repandent une violence urbaine durant deux annees pendant lesquelles sont commis pres de 6000 attentats, suscitant un « contre terrorisme » europeen.
On releve 761 morts marocains et 159 europeens. – Une nouvelle forme de resistance a la France voit le jour au Maroc avec l’emergence de l’Armee de Liberation Marocaine, ALM, passant a l’offensive le let octobre 1955, date ou Ben Arafa demissionne. ־ Fin octobre 1955, retour d’exil a Paris du Sultan. – Le 16 novembre 1955 le Sultan rentre au Maroc, apres un exil force et impose. ־ Le 18 novembre 1955, le Sultan proclame «l’avenement d’une ere de liberte et d’independance », et le 7 decembre 1955 est constitue le premier Gouvernement du Maroc independant, preside par l’Officier berbere M’Barek Bekkai, charge de negocier l’independance. L’independance est signee par la convention du 2 mars 1956. Le 7 avril 1955 le Protectorat espagnol sur le Nord du Maroc est abroge.
Le 15 aout 1957, le Sultan prend le titre officiel de Roi du Maroc.
II a vecu avec tristesse et piete le tremblement de terre d’Agadir.
Epuise par sa longue maladie, le Roi Mohamed V deceda dans la matinee de dimanche 16 fevrier 1961, a la surprise des medecins qui etaient en train de l’operer.
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
Page37
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005– שבועת אמונים להגנה
הר הלבנון
באפריל 1941 פינו כוחות בעלות־הברית את יוון, בסיסם האחרון ביבשת אירופה. הניסיון להמשיך ולהחזיק בבסיס בכרתים נתברר כאשליה. בסוף אפריל פתח היטלר ב״מבצע מרקור״, שהשתתפו בו 250 מטוסי קרב, 300 מטוסי הפצצה ו־500 מטוסי תובלה. צבאות בעלות־הברית החזיקו מעמד והמשיכו בהתנגדות, אבל היה ברור שהקרב הזה על הכבוד נידון לכישלון. באחד ביוני נכנעו בעלות־ הברית. הגרמנים היו עכשיו בטווח־פעולה שמאפשר את כיבוש פלסטינה.
הכישלון בכרתים והמרד הפרו־גרמני של ראשיד עלי בעירק גרמו לכך שהבריטים החליטו לכבוש את סוריה, ששמרה עדיין אמונים לממשלת וישי. מבצע ״אקספורטר״ יצא לדרך שבוע אחרי התבוסה בכרתים.
בלילה שבין שבעה לשמונה ביוני 1941 נפתחה מתקפה על קווי ההגנה שהחזיקו הכוחות הצרפתיים הנאמנים לווישי. התוקפים היו שתי בריגדות אוסטרליות, שתיים הודיות, שני גדודים ממונעים וכמה אגדי ארטילריה, ועמם הדיוויזיה הראשונה של צרפת החופשית. הגנרל דנץ, שפיקד על חיילות וישי בסוריה, הניף את דגל הכניעה הלבן 43 יום אחרי תחילת המתקפה של בעלות־הברית.
דודתי רודיה הבחינה שאני מסוגר, משוטט ברחובות ירושלים, לעתים נרגן, מחפש לעצמי משהו אחר, שונה מסיורי השמירה בהר הצופים. והנה, אחרי כניסת הכוחות של בעלות־הברית לסוריה וללבנון, צצה הזדמנות. חברת בנייה ירושלמית השיגה מהצבא הבריטי חוזה חשוב לבניית קו ביצורים נגד טנקים על פסגות הר הלבנון. החברה חיפשה עובדים דוברי ערבית וצרפתית שישמשו גם מתורגמנים וגם אנשי־קשר עם העובדים בשטח. רודיה הכירה את אנשי החברה, והם שמחו מאוד לקלוט אותי לשורותיהם.
קטעתי באחת את שירותי בהר הצופים. יעקב פת אמר לי: ״אל תדאג. גם במקום שתהיה בו תוכל לשרת את ה׳הגנה׳״. אז עוד לא ידעתי עד כמה יסתברו דבריו כנכונים. ביליתי עוד שלושה ימים באביחיל, ואז עליתי על מונית־שירות לביירות. משם הוסעתי במכונית של החברה לסופר, שם היו המשרדים.
סופר, עיירה קטנה בהרי הלבנון, הייתה קרובה לאתרים שבהם חפרו צוותי החברה קילומטרים של שוחות נגד־טנקים מדופנות בטון. הגרמנים, כך אמרו, עלולים להגיע מצפון. בלי קושי מצאתי חדר אצל משפחת ג׳אבר המרוניטית, ושכרתי אותו. לא היה לי שום חשק לגור בבית שהחברה שכרה לטכנאים שלה. בחוזה שלי דובר על שישה חודשים, עם אפשרות להארכה. המשכורת הייתה סבירה. בחדר ששכרתי אצל גב׳ ג׳אבר לא היה שום דבר של מותרות. מבחינתי זו הייתה חזרה לסביבה מוכרת, לאנשים שהבנתי ולמזון שאהבתי. ירושלים שוב לא הייתה אלא זיכרון.
ב־1941 הייתה ביירות עיר עליזה, אדישה למה שהתרחש בעולם, מלאה אפשרויות והפתעות. הזמינו אותי לכל החגים והמסיבות, במיוחד בחוגי המרונים, ששם מצאתי חברים ישנים – מבית הספר של מיס קצאב, מבית הספר הישועי ואפילו מבית הספר התיכון בדמשק. הזמינו אותנו לבלות סופי־שבוע בחווילות מפוארות בדהור־שועייר, בברומאנה, בדיר־אל־קמאר (תרגום: מנזר הירח). הר הלבנון היה זירה גדולה של חיים תוססים של דור שלם של צעירים. איזה הבדל בין החיים האלה לבין ערבי החורף האינסופיים בירושלים! רק זיכרונות מאושרים נותרו לי מתקופת השהות הזאת בלבנון. לא הרבה תקופות כאלה היו לי בחיי.
עוד זמן מה עבדתי בחברת ביצורים אחרת, אך כשזו ניגשה למכרז והפסידה, לא היה לי מה לעשות עוד בביירות. בתחילת ינואר 1942 עליתי שוב על מונית־שירות וחזרתי ארצה.
ב־1942 שררה בארץ ישראל תחושה גורפת של חוסר ביטחון. הגרמנים והאיטלקים ביצרו את עמדותיהם בטריפולי, הצי האיטלקי שלט במרכז הים התיכון, וחיל האוויר הגרמני הפגין לראווה את נוכחותו בתחום התעופה.
במרס 1942 נבחר יאשה לייצג את חברת סולל־בונה מול הנהלת בתי הזיקוק באבדן, שאז היו הגדולים והחשובים בעולם. חברת הנפט האנגלו־איראנית, שבתי הזיקוק היו שייכים לה, הייתה חייבת להעלות את תפוקת הזיקוק שלה. סולל־בונה, חברה ״רבת־זרועות״ מיסודה של ההסתדרות הכללית, חתמה חוזה לגיוס טכנאים מומחים והעסקתם בשירות בתי הזיקוק. קרוב לחמש מאות מהנדסים וטכנאים, מתחומים רבים ומגוונים, גויסו במסגרת החוזה הזה. יאשה היה מאושר. התפקיד היה בתחום כישוריו. גם אחי אשר הצטרף לצוות של סולל־בונה. מכיוון שידע עברית ואנגלית, הוטל עליו לקשר בין הטכנאים שבאו מפלסטינה לבין המקומיים.
אחרי שחזרתי ארצה, הגיע שליח של הש״י, שירות המודיעין של ה״הגנה״, לאביחיל, לדבר איתי. בבית משפט השלום בנתניה נקבע תפקיד של ״משקיף״, ויעקב פת עמד על כך שאקבל עלי את המשרה הזאת. הוא המליץ עלי בפני שני השופטים האחראים, שני אנשים יוצאים מן הכלל – השופט הראשי בכור שטרית ושופט השלום ציון אלוף. פת אמר שהשופטים עשויים להזדקק לנציג של הש״י לצדם. בלי ששאלו אותי לדעתי, ״הוצנחתי״ לתפקיד.
מדי יום חמישי ישב בכור שטרית בראש ההרכב בבית המשפט של שכם. הנסיעה מנתניה לשכם ארכה כשעה באותם ימים. תפקידי היה ללוות אותו. ומה בדיוק אני אמור לעשות בשכם ? בעניין זה לא ניתנה לי שום הוראה. תפקידי מעולם לא הוגדרו כהלכה. ביליתי את הימים בצפייה בבכור שטרית, שופט יהודי שעושה צדק בסביבה מוסלמית טהורה.
אולמו היה תמיד הומה אדם. עשרות אנשים בני כל הגילים היו באים להקשיב לו, לפעמים מחאו לו כפיים, גם כשפסקי הדין שלו היו חמורים. הוא נהג לפנות אל הקהל שבאולם ולהסביר את מניעי ההרשעה, כאילו הוא מצפה לאישור שומעיו. הוא היה מסביר את דבריו בהומור ומתבל אותם בסיפורי מעשיות ובפתגמים ששאב מן הפולקלור המקומי. אנשי שכם כיבדו את השופט הזה, שדיבר בשפה מובנת להם. לפעמים היה שטרית נשאר בבית המשפט עד שעת לילה מאוחרת, לכתוב את הכרעותיו. אז היינו חוזרים שנינו לנתניה באישון לילה. הוא לא אהב לנסוע לבדו בכבישים בלילה.
בשירות הוד מלכותו בצבא הבריטי
אחי הצעיר בֶּנו ואני החלטנו יחד להתנדב לשרת בצבא הבריטי. זה היה הצבא היחיד שאליו יכולנו אנחנו, המתנדבים (היהודים) מארץ ישראל, להתגייס כדי להילחם נגד הנאצים. ולהילחם פירושו לצאת לחזית. כבוד הפלמ״ח במקומו מונח, אבל אנשיו לא יצאו מגבולות הארץ. ידידי רפי פירסט (לימים אפרת) שקל בשעתו להתגייס, אך לא העז לעשות זאת לבדו. עכשיו הצטרף אלינו, אל בנו ואלי. באותו ערב סתיו, בביתה של צילה ברגינסקי, קיננו חששות בלבי. לא בלב שלם אדם יוצא לצבא. צילה הקשיבה לי, אך לא אמרה דבר. מן הסתם הייתה מעדיפה לומר, אבל כשהגרמנים נמצאים כבר במרחק 145 קילומטרים מאלכסנדריה, מה אפשר להגיד?
הצווים המזמנים אותנו להתייצב בבסיס סרפנד הגיעו לאביחיל. אמי עקבה אחר הדואר. כל השבוע לא אמרה לנו דבר, ורק ערב היציאה העירה שאנחנו יכולים עדיין להתחרט. היא ליוותה אותנו עד נתניה, שם עלינו על האוטובוס שהוביל אותנו למחנה. לא דמעות ולא המלצות היו שם. שום חולשה. בתיה הייתה אישה חזקה כסלע. רק כשהאוטובוס התחיל לנוע, ראיתי אותה מוציאה מכיסה את הממחטה. היא חזרה לאביחיל. מבחינתה זו הייתה ראשיתה של תקופה קשה. אבי ואחי אשר היו באירן, בנו ואני בצבא. שולה גרה בכפר אתא, ומפעם לפעם הייתה באה לבקר אותה.
הרגעים הקשים ביותר בצבא הם אלה של הימים הראשונים. תחילה עליך לעבור בדיקה רפואית, שבה אתה עובר, ערום כביום היוולדך, מחובש אחד לאחר. אחר כך, במכונת תספורת חשמלית, גוזזים את כל הבלורית, ואיתה את כל הגינדור שהרשית לעצמך. בבת אחת אתה נראה כיצור מרוט ומסכן. כאילו אי אפשר להילחם בגרמנים כשראשך עטור שיער!
במצרים הציבו אותנו למחנה האימונים של חיל ההנדסה המלכותי בג׳בל מרים, בלב המדבר, לא רחוק מתעלת סואץ. לא ברור לי למה ־וראיס למקום הזה ג׳בל, כשכל האזור מישורי. האימונים העיקריים
שלנו היו בפירוק מוקשים. התחזיות לא היו מעודדות במיוחד. מי שהיה אחראי על האימונים שלנו היה רס״ר סקוטי, שני מטרים גובהו, שערו הערמוני מגולח עד הקודקוד. מראהו היה ספרטני, דיבורו קשה להבנה, והמשמעת שהנהיג קפדנית מאוד. הוא טיפל במחלקה שלנו (platoon, כך קראו לנו) באדיבות מרוחקת ובסבלנות רבה.
בג׳בל מרים נודע לנו שהטמנת המוקשים נעשית בעזרת חודי הכידונים, אך חשיפתם מתבצעת בעזרת הידיים! היינו אמורים לסלק את שכבות החול או האדמה במו ידינו, בזהירות רבה כמובן. האימונים לא שיפרו במיוחד את המוראל שלנו, וכדי לפצות אותנו, הרשו לנו יציאות קצרות מן הבסיס, תחילה לקהיר ואחר כך לאלכסנדריה.
האיטלקים, והגרמנים בעקבותיהם, טמנו אלפי מוקשים לכל אורך קווי ההגנה שלהם, והשירותים החשאיים של בעלות־הברית לא הצליחו לגלות את המפות של שדות המוקשים. השמועה שעברה במחנה שלנו הייתה שמיד עם תום האימון, ישלבו אותנו ביחידות פירוק המוקשים, הנזקקות כל הזמן לתגבורת. בתי החולים קלטו מדי יום פצועים חדשים מהפעולות האלה.
בנו אחי, שתמיד קיבל דברים בקלילות, אמר שלא ישלבו אותנו ביחידות לפירוק מוקשים. ״אתה תראה״, אמר לי, ״הצבא אף פעם לא שם את הטבחים במטבחים״. כמה צדק! כמו האחרים קיבלנו גם אנחנו, בנו ואני, פקודת העברה ליחידת אפסנאות בצפון פלסטינה, הרחק מקו החזית! הקשר היחיד שהיה לנו עם מוקשים היה תיאורטי: היינו אמורים לדעת לפרק אותם.
אבל ביום בהיר אחד הגיעה בכל זאת פקודה לצאת לחזית. זה היה כעבור חודשים אחדים. בנו ואני, שמשום מה לא יכולנו להיפרד, הוצבנו שוב יחד, הפעם ליחידת הנדסה בארמייה השמינית, שהתמחתה בפעולות הסוואה והייתה פרושה ״אי־שם״ במדבר, ממערב לאלכסנדריה.
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005– שבועת אמונים להגנה
עמוד 66
אעירה שחר כרך א'-פרשת מקץ- הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.
(230) — אסתכבאר — ס׳ אברהם
אעירה שחר כרך א'
פרשת מקץ– הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.
אֵיךְ בֵּין הַגִּבּוֹרִים / לְשׁוֹנָם עֵט סוֹפֵר —
יָרִים רֹאשׁ, כָּמוֹנִי, סָכָל חֲסַר דַּעַת?
בְּלֵב־יָם־שִׁיר גּוֹזְרִים / לְשׁוֹן זָהָב אוֹפִיר
אֲדַמֶּה לְשׁוֹנוֹתָם, בְּאֵר נוֹבַעַת:
רֹן־עֲלָמוֹת נוֹטְרִים / דּוֹמֶה לִצְבִי עֹפֶר
יָפָה בִּבְנוֹת הַשִּׁיר, לִלְשׁוֹנָם נִשְׁמָעַת:
הַלֹּא מֵרֹאשׁ אָרִים / ראב"ע אֶשְׁכּוֹל כְּפַר
כַּף מַאֲזָנִים שֶׁלּוֹ, חֲכָמִים מַכְרַעַת:
מוֹרֵנוֹ רֹאשׁ הָרִים / חִבֵּר אִמְרֵי שֶׁפֶר
"צַחוֹת" עִם "מֹאזְנַיִם", שָׁם מִשְׁקָל הַדַּעַת:
בִּנְתִיב גָּדֵר, שִׁירִים / שָׂם לוֹ בְסוֹף סֵפֶר
יְתֵדוֹת וּתְנוּעוֹת, תּוֹסֶפֶת מִגְרַעַת:
אוֹרְךָ עוֹד סְפָרִים / בְּשִׁבְחָם אֲסַפֵּר
"פַּרְדֵּס" ו־"עֵץ הַחַיִּים" וְ"עֵץ הַדָּעַת":
שֹׁרֵשׁ מִכְּלַל כָּרִים / אַף יְפֵה נוֹף סַפִּיר
בָּם יְשׁוֹטְטוּ רַבִּים, וְתִרְבֶּה הַדָּעַת:
"עֲרוּגַת הֲבֹשֶׂם" / 'שַׁרְשְׁרוֹת יְשַׁבֵּר
עִם סֵפֶר "מַהֲלָךְ־שְׁבִילֵי הַדַּעַת":
בָּחוּר כָּאֲרָזִים / לִוְיַת חֵן לוֹ־חִבֵּר
"מִקְנֵה אַבְרָם" נֶזֶם, עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת:
מִי הֵבִיא תּוֹךְ שָׂרִים / צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר?
הֲלוֹא הֵם אֲרָיוֹת, וַאֲנִי תּוֹלָעַת:
כנפי שחר
(230) הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.
סכל — כסיל. בלב ים… — בלשון זהב גוזרים לב ים השירה. באר נובעת — למעיין המתגבר. רון עלמות נוטרים — שומרים על רעננותו של השיר. דומה… — הנושא: רון עלמות, ר״ל שיר כלול ביופיו. יפה בבנות השיר… — כל מליצה נשגבה עומדת לרשותם. כף מאזנים שלו… — (ע״פ אבות ב, ח) אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים וראב״ע בכף שניה מכריע הוא את כולם. ראש הרים — גדול החכמים. אמרי שפר — חיבר דברי חכמה יפים, והם: ספר צחות ובר. בנתיב גדר… — בדרך סיום הספר כתב שירים, כמו בסוף ספר תהלים ומגילת קוהלת, וגם בפתיחת הפרשיות — מפרי בשלח עד פר, פקודי, ובפתיחה לספר ישעיה, רות קוהלת ואסתר ועוד. יתדות… — שכל המוסיף בהם גורע. שורש מכלל ברים… — אולי שב למעלה; כלומר, בספרים — פרדס, עץ החיים ועץ הדעת — שרשים חובקים שטחי הבמה ונופים יפים כספירים; כרים — ל' כר נרחב (ישע, ל, בג); ואולי גם אלה שמות ספרים. שרשרות ישבר — כלומר, אפי דברים מסוגרים מבינת אנוש בשרשרות ברזל, הספר ערוגת הבושם, (והספר מהלך שבילי הדעת) ינתק מוסדותיהם ויוציאם לאור ההסבר והתפיסה. בחור בארזים… — תואר גדלות לראב״ע ז"ל, אשר כתכשיט חן חיבר לו ספר ״מקנה אברם״, שהוא כנזם וכו'. צלפחד בן חפר — המשורר מדמה עצמו לצלפחד, שקושש עצים ביום השבת(שבת צו.). כלומר כמו שזה חילל את השבת כן גם הוא בשירתו הפגומה מחלל קדושת השירה; או: ששירתו כקש לפני שירתם.
אסתכבּאר / בּיתאין — כשם שיש מדריך המנחה את המקהלה בעזרת המטפח, זהו המתופף, כך יש לנעימה מדריך, זה ה״אסתכבאר״, שמובנו הגדה והודעה, שכן מודיע הוא מראש לאן מועדות פניה של המנגינה, ובעיקר לְתַרְגֵל את האוזן ולמלא את החלל הֵדֵי נעימה בכדי להכשיר כלי הגרון לכניסה נוחה ובשלה לעיצומו של התסדיר ולשליטה מושלמת בנעימה שלא תשתנה ולא תטה ממסלולה וצלצולה המיוחד לה. כזה הוא גם תפקידם של ה״ביתאין. והיות שהמנהג לחזור על ה״בית״ פעמיים, יהיה זה אותו ה״בית״ עצמו או מישהו אחריו. ומכאן לשם ״ביתאין״, רבוי זוגי מן בית.
אעירה שחר כרך א'
פרשת מקץ- הנושא: רבי אברהם בן עזרא ז״ל וספריו.
פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים-פיוט לחנוכה
שיבעים ושיבעה פיוטים שבתוך הקובץ ׳עת לכל חפץ׳ (המונה כאמור קרוב לארבע מאות פיוטים) שקולים במשקל הכמותי של היתדות והתנועות שיסודו בשירת ספרד. באופן יחסי משמש משקל זה, איפוא, רק בכחמישית מתוך כלל הפיוטים שבקובץ. יחס זה, קטן מן המקובל בשירת ספרד, אשר גם בה לא שימש משקל זה באופן אבסולוטי. ואולם בשירי יעב״ץ מתגלה נטייה ברורה להטות את הכף לכיוון המשקל שזכה לתפוצה רבה למן תקופת ר׳ ישראל נג׳ארה, הלא הוא המשקל הידוע בשם ׳משקל התנועות האיטלקי׳, או ׳המשקל ההברתי פונטי׳. הפיוטים השקולים במשקל הכמותי מתחלקים בין כל מדורי הספר, זאת כדי ליצור גיוון במקבץ הפיוטים שנועדו לכל ז׳אנר או לכל חג. מיגוון זה מתבטא גם בכך, שהמשקל הכמותי משמש שירים שווי חרוז מחד־גיסא, ושירים שהם בתבנית סטרופית, אזורית או מעין אזורית, מאידך־גיסא.
אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים
הסוג: רשות לקדיש.
העת: לחנוכה.
התבנית: לכל טור ארבע צלעיות. שלושת הראשונות חורזות זו בזו, והרביעית
חורזת לאורך כל טורי השיר.
החריזה: אאאב.
המשקל: חמש הברות בצלעית.
החתימה: אני יעקב אבן־צור.
המקורות: כ״י המוזיאון הבריטי 10368 Or, דף 22 ן=לן; כ״י נ״י בימ״ל
3105 Mic, דף 98 ודף 153 [=נן.
נדפס: עת לכל חפץ, דף לג עט׳ ב.
אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים, / מָסַר גִּבּוֹרִים / בְּיָד חַלָּשִׁים.
נִלְכְּדוּ שׂוֹטְנַי / בְּיַד כֹּהֲנַי, / בְּנֵי חַשְׁמוֹנָאי / גֶּזַע יְשִׁישִׁים.
יֶשַׁע וּפֻרְקַן / לְעַמִּי נִתְקָן, / כִּי לֹא נִתְרוֹקָן / פַּךְ הֶחָרָשִׁים.
יִסְדוּ תּוֹרוֹת / חַכְמֵי הַדּוֹרוֹת, / לְהַדְלִיק נֵרוֹת / שִׁשָּׁה וּשְׁלוֹשִׁים.
5 עוֹמְדִים כְּסִדְרָם / בִּפְאֵר הֲדָרָם, / אָכֵן לְאוֹרָם / אֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים.
קוֹל שִׁיר בְּמִזְמוֹר / הַהַלֵּל נִגְמֹר, / לָצוּר מִמַּכְמוֹר / הִתִּיר חֲבוּשִׁים.
בְּעֵת תְּפֵלָה / גַּם עֵת אֲכִילָה, / נוֹדֶה בְּגִילָה / בְּטוּב רְחָשִׁים.
אֵל נִסִּים עָשָׂה / לְעַם בּוֹ חַסָּה, / וְאוֹתָם פָּצָה / מִפָּח יְקוּשִׁים.
בְּעֻזָּךְ יוֹצְרִי / תָּאִיר עוֹד אוֹרִי, / וְתָהֵל נֵרִי / כְּעֵין תַּרְשִׁישִׁים.
10 נוֹצַר חֲסָדִים / שׁוּר רֵעִים דּוֹדִים, / בָּם זֵדִים רוֹדִים / אֲדוֹנִים קָשִׁים.
צוּר יֶשַׁע צַוֵּה / וְטוּבְךָ רַוֵּה, / לְעַם בְּקַצְוֵי / אֶרֶץ נְטוּשִׁים.
וּלְדַל נֶאֱלָח / פְּדוּתָךְ תִּשְׁלַח, / וְחִישׁ תְּשַׁלַּח / רְצוּצִים חַפְּשִׂים.
רוֹמֵם עַם הוּדַשׁ / וּבְנֵה בֵּית מִקְדָּשׁ, / תִּגְדַּל תִּתְקַדַּשׁ / בְּסוֹד קְדוֹשִׁים.
תיקונים של המבאר
5 כסדרם] בסדרם ל 8 חסה] חוסים נ / יקושים] יוקשים נ 12 תשלח] שלח ל
באור הפיוט
בידי בנימין בר-תקוה
1 בזמירים: זמירות. ליוצר הרים: על־פי עמוס ד יג. מסר גבורים ביד חלשים: על־פי נוסח תפילת על הנסים. / 2 גזע ישישים: כינוי לבעלי יחוס על־פי הגמרא מו״ק כה עב. / 3 ישע ופרקן: כנאמר בתפילת על הנסים: ׳ולעמך עשית תשועה גדולה ופרקן כהיום הזה׳. פך החרשים: פך, כנזכר: ׳וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים׳(בבלי שבת כא עב); וחרשים כינוי לכהן הגדול על־פי זב׳ ב ג, שם נזכרו ׳ארבעה חרשים׳ ואחד מהם הוא לפי הגמרא ׳כהן צדק׳ (בבלי סוכה נב ע״ב). / 4 תורות: מצוות בר׳ כוה; שמ׳ טז כח, ונראה שאמר הפייטן ׳יסדו תורות׳ בלשון רבים רמז למחלוקת בית־שמאי ובית־הלל לענין הדלקת הנרות אם מוסיף והולך או פוחת והולך, בבלי שבת שם, ואמרו חז״ל: ׳משרבו תלמידי בית שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות׳ סנ׳ פחע׳׳ב. / 5 עומדים כסדרם: ולא מעורבים זה בזה כמדורה, בבלי שבת כג ע״ב, שולחן ערוך או״ח תרע״א ד. לאורם אין משתמשים: כנאמר בתפילת הנרות הללו, וראה שולחן ערוך שם תרע״ג א. / 6 במזמור ההלל נגמור: ׳כל שמונת ימי החנוכה גומרין את ההלל׳, שו״ע שם תרפ״ג. ממכמור: רשת, תהלים קמא י. התיר חבושים: רומז לשחרור מעול היוונים. / 8-7 בעת תפילה… נסים עשה: ׳כל ח׳ ימי חנוכה אומר על הנסים בברכת המזון… ובתפילה׳ לשון השולחן־ערוך שם תרפ״ב א. / 7 רחשים: תפילות. / 8 מפח יקושים: ממוקש על־פי תה׳ צא ג. ושמא הנוסח הנכון הוא ׳מפח יוקשים׳ על־פי תה׳ קכד ז. /9 תאיר: באור הגאולה. ותהל: כמו ותאיר, על־פי איוב כט ג. תרשישים: אבנים יקרות שמ׳ כח כ. / 10 רעים דודים: כינויים לישראל. אדונים קשים: על־פי יש׳ יט ד. / 11 ישע צוה: על־פי תה׳ מד ה. בקצוי ארץ נטושים: על־פי שמ״א ל טז. / 12 ולדל נאלח: כינוי לישראל שהוא כאביון הנטמא בגויים. תשלח רצוצים חפשים: על־פי יש׳ נח ו. / 13 הודש: שחבטוהו בדישה. תגדל תתקדש: רומז לכך שהפיוט הינו רשות לקדיש. בסוד קדושים: בחבר קדושים על־פי תה׳ פט ח.
פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- אָשִׁיר בִּזְמִירִים / לְיוֹצֵר הָרִים-פיוט לחנוכה
דיאלוג בין יוסף וזוליכה אשת פוטיפר – נספח לנוסח טובלי- יחיאל פרץ
|
דיאלוג בין יוסף וזוליכה אשת פוטיפר – נספח לנוסח טובלי. |
|
|
|
|
פלחין גאלתלו יא יוסף אזי לענדי פסאבח. וונקמלק סניא בדהב אלי פסאבע אז אמרה לו: הוי יוסף. בוא אליי בבוקר. ואשלים לך מגש בזהב אשר בשביעי(אוליי ברקיע השביעי) . |
|
|
|
פלחין גאלהא יא לאלא יא ראדייא בנת ראדי באבאך צולטאן וולד צולטאן וואנא גיר עבד יהודי אז אמר לה: הוי גברת, הרצויה בת הרצוי, אביך מלך בן מלך, ואני רק עבד יהודי.
|
|
|
|
פלחין גאלתלו יא יוסף אזי לענדי פדאהור וונקמלק סנייא בלקרעא וולכאס יידור אז אמרה לו : הוי יוסף. בוא אליי בצהריים ואשלים לך מגש בקומקום ובכוס יסוב. |
2. זוליכה: |
|
|
פלחין גאלהא לאלא כיף נעמלו פל חאסומא. באבאך ווימא פזנא, לעדו פזאהנאמא אז אמר לה: הוי גברת מה נעשה עם הבושה? אביך ואימי הצילוני – האויב בגיהנום. |
|
|
|
פלחין גאלתלו יא יוסף אזי לענדי פלעאצר וונקמלק סנייא בדהב אלי פמאצר אז אמרה לו: הוי יוסף. בוא אליי בין הערביים . ואשלים לך מגש בזהב מצרים. |
3. זוליכה |
|
|
פלחין גאלהא יא לאלא ואכא יאנא פמאצאר מאזאל מן דוך בנו ישראל לחראר אז אמר לה: הוי גברת, אפילו שאני במצרים, עודני מאותם בני ישראל, בני החורין. |
יוסף |
|
. |
פלחין גאלתלו יא יוסף אזי לענדי פלעסויייא וונקמלק סנייא בלכראס אלי פודנייא אז אמרה לו: הוי יוסף. בוא אליי בערב . ואשלים לך מגש בתכשיטים שבעולם |
זוליכה |
|
|
פלחין גאלהא, יא לאלא פא תוסכלי וודנייא מאסי די בוי אוזדי האד אלמעסייא אז אמר לה : הוי גברת, אל תלכלכי את אזניי. העבירה הזו אינה שלי ולא של אבותיי. |
יוסף |
הדיאלוג ממחיש את גודל הפיתוי היום-יומי והתמשכותו, במבנהו הוא מזכיר את המדרש בתנחומא: ״אין את מוצא נאמן גדול מיוסף שהיה במצרים שכתוב בהן אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג) והוא בן י״ז שנה ולא נחשד על העריות ביותר שהייתה אדוניתו עמו בבית והייתה משדלתו בכל יום ויום בדברים והייתה מחלפת ג׳ חליפות בגדים בכל יום ויום כלים שלבשה בשחרית לא לבשה אותם בחצי היום ובחצי היום לא לבשה בין הערבים כ״כ למה כדי ליתן עיניו בה,״ [תנחומא (ורשא) פרשת וישב סימן ה].
בין שני הטקסטים קיימות זיקות לשוניות ותמטיות ברורות, נימוקי יוסף בשני הטקסטים זהים בלשונם ובתוכנם – הם דתיים ולאומיים. העימות בין השניים, כבקצידה, הופך לעימות לאומי ודתי בין יוסף, מבני ישראל, השומר על תורה ומצוות, ובין זוליכה בת מצרים שמנסה לפתותו בכל טוב העולם, בעושר ובכבוד, אך יוסף שומר על זהותו המוסרית, הדתית והלאומית.
בצד הדמיון בין הטקסטים יש גם הבדלים בולטים לעין, בעיקר באווירה: כנגד הסגנון הרציני בקצידה, סגנונו של הדיאלוג הוא ישיר יותר, בוטה יותר, ההצעות ישירות, והדחייה אף היא חריפה, ויש בו אף נימה סטירית שמאירה באור מגוחך את הצעותיה וחיזוריה של זוליכה. דיאלוג זה דומה באווירתו ובטיעוניו לדיאלוג בין זוליכה ויוסף ב׳ספר הישר׳, עמי 200-199. דיאלוג זה נמצא בדפוס בנוסח יהודי העיר צפרו, שהיה בידי יוסף טובלי והועלה לרשת על ידי הגברת יפה בנוז מאשדוד. הוא מודפס בנפרד מן הקצידה. הדיאלוג בנוי בהתנצחות בין יוסף וזוליכה, הוא בנוי כמעין משחק פיתוי בין זוליכה ליוסף. זוליכה מנסה לפתותו בזהב וכסף, ויוסף דוחה את טענותיה בנימוקים שונים. יוסף חוזר על הנימוקים שעלו בקצידה: הוא יהודי, מבני ישראל, וחרף היותו עבד הוא שייך לעם ישראל בני החורין, שומרי המצוות, ואינו מוכן לעבור על תורת אבותיו ולחטוא בעבירה זו. לדיאלוג מבנה ברור: הדיאלוג בנוי מפניות והצעות של זוליכה ומנימוקי נגד של יוסף. הדיאלוג בן שמונה שורות כפולות, והוא הכולל ארבע פניות-הצעות של זוליכה וארבעה נימוקי נגד של יוסף.
חריזה: חריזה בתוך השורות הכפולות, וביניהן בארבע השורות האחרונות: אא \בב \ גג \ דד \ דד \ הה \ הה.
הדיאלוג מתפתח, ויש בו הדרגה וסדר על פי חלקי היממה: הפנייה הראשונה בבוקר והאחרונה בערב. ההצעות של זוליכה הולכות וגדלות: בבוקר היא מציעה מגש של זהב, בצהריים היא משלימה את המערכת ומוסיפה קומקום וכוס. בין הערביים היא מציעה מגש מלא זהב מצרים, ובערב היא כבר מציעה מגש תכשיטים מכל העולם.
אף הנימוקים של יוסף הולכים ומתעצמים: בפעם הראשונה הוא מזכיר לה את פער המעמדות והבדלי הדתות, היא בת מלך והוא עבד יהודי, נחות שבנחותים, אבל לשווא. (יחידה 1). ביחידה 2: הנימוק הבא, הפנייה בצהריים, מי הוא אביה שהציל אותו? ומי הוא המלך שקנה אותו! הרי הוא מכנה אותה בת מלך. ייתכן שיש כאן רמז לסיפורים שרווחו באיסלם, שמספרים שזוליכה היא בת מלך, או אולי זהו שיבוש בטקסט, וצריך היה להיות: אבי ואמי הצילוני – הכוונה מן החטא הנורא והמביש שבו היא מנסה להחטיא אותו. ייתכן ששורה זו רומזת למדרש שבו יוסף דוחה אותה בנמקו כי במעשה זה הוא עלול לאבד את מקומו בעולם הבא: ״ולא שמע אליה לשכב אצלה בעוה׳׳ז, להיות עמה שלא יהיה עמה בגיהנם לעתיד לבא, ׳׳[בראשית רבה (וילנא) וישב פרשה פז סימן ו מדרש על בראשית לט 10] . יחידה 3, בין הערביים – יוסף חוזר על הנימוק בקצידה שהוא מבני ישראל, בני החורין. הוא בן חורין בזכות התורה והמצוות. וביחידה 4, בערב. הנימוק האחרון מופיע אף הוא בקצידה ובאותה לשון (המעשה אינו של אבי וסבי). תשובתו האחרונה של יוסן מנוסחת בחריפות רבה: ״הוי גברת, אל תלכלכי את אזניי.״
דיאלוג בין יוסף וזוליכה אשת פוטיפר – נספח לנוסח טובלי- יחיאל פרץ
עמוד 296
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון-הצוואה
משנתו ערוכה
ילאה עט סופר לתאר ולהעלות על הכתב אפס קצהו מההיקף הרב שיש במשנתו של הגר״א בן שמעון, הסדורה והערוכה בטוב טעם בכל מקצועות התורה. לנו קשה לתאר במסגרת מצומצמת זו, את הגות רוחו הפורה והמפיק הוד וזוהר, סדר והגיון, בבהירות המחשבה ובסגנון עשיר. כמו כן, ספריו אשר זכה להדפיסם בחייו בהונו ובממונו, השתדל הגר״א בן שמעון זצ״ל לתת להם צורה נאה, הן בהדפסה, הן באותיות מאירות והן בנייר משובח. עליו ניתן להאמר בפה מלא, ״תורה מפוארה בכלי מפואר״.
מלבד הספרים אשר ראו אור, הניח אחריו הגר״א בן שמעון ספרים רבים שלא זכינו לאורם. מהם בחדושי הש״ס, בדרש ובאגדה. ולצערינו אין אנו יודעים היכן הם גנוזים.
ברם, ספריו אשר זכינו לאורם, הנם נכסי צאן ברזל ובנין עדי עד לרבנים ודיינים, לגדולי תורה, ולתלמידי חכמים. כן נהנים מפרי עטו, ״עמך״, בעלי בתים הדורשים את ה׳ ומבקשים לשמור ולעשות מנהגי אבותיהם, וכן הסטוריונים וחוקרים למיניהם.
ואלה הם חיבוריו אשר יצאו לאור.
״נהר פקוד״ נלוה לס׳ ״שער המפקד״, והוא ביאור רחב, הגהות והערות על מנהגי ירושלים, שני חלקים. חלק א׳: או״ח, נדפס בנא אמון, שנת תרס׳׳ח. חלק ב׳: אבן העזר והוא הנקרא ״אגרת שבוקין׳ בו סודרו כל סדרי הגיטין, נדפס בירושלים, שנת תרע״ט.
״נהר מצרים״ אספת דינים על שלשת חלקי השולחן ערוך, או״ח יו״ד אה״ע, על פי מנהגי ק״ק מצרים. ב׳ כרכים, נא אמון, שנת תרס״ח. כרך א׳: או״ח יו״ד. כרך ב,: אבן העזר, ונלוה אליו ״סדר חליצה׳/ וקונטריס ״בעבור נעלים״ והוא סדר חליצה לאיטר רגל.
״טוב מצרים״, קבוצת שמות אנשי שם רבני מצרים וגאוניה, מימות הרמב״ם והלאה, מסודרים לפי א־ב, ירושלים תרס״ח.
״ומצור דב״ש״ שרית על כל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ירושלים תרע״ב, ובשנת תשמ׳׳ט יצא במהדורת צילום על ידי.
״הספד מר״ בעברית ובערבית, הספד שנעשה לכבוד השר פליקס סווארס, וניתן לבניו לזכרון מאת בית דין הצדק דק״ק מצרים.קהיר תרס״ו.
״בת נעות המרדות״ על דיני אשה מורדת, ונחלק לשני חלקים, נדפס ירושלים תרע״ז. חלק א׳: נקרא ״אם במרד״. חלק בי: נקרא ״אם במעל״.
צאצאיו: הרב מאיר אברהם, (שו"ב ומוהל), נלב״ע כ״ח אב שנת התש״ב במצרים, ושם מנוחתו כבוד, יחד עם אשתו דונא, (נלב״ע כ״ג טבת תש״ז), בחלקת קבר רבי חיים כפוסי זצ׳׳ל. ר׳ דוד רחמים, (פקיד בבנק האחים מוצרי בקהיר). הרבנית שמחה, אשת אחיו הרה״ג מסעוד חי זצי׳ל.
אין ספק, שלא יצאנו ידי חובה בביאוגרפיה זו להגר״א בן שמעון זצ״ל על חייו ומשנתו, כי לדמותו הקורנת שמור מקום חשוב מאד בגלרייה המפוארת של גדולי עולם, המאירים את נתיבי לומדי התורה בכל העתים
והזמנים.
הצוואה
בינ״ו עמ״י עש״ו‘
בשם ה׳ נעשה ונצליח, עזרנו מעם ה׳. עושה שמים וארץ.
כתוב בתורתינו הקדושה, למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית יח, יט).
אני הכותב והחותם מטה רפאל אהרן ן׳ שמעון יצ״ו [ישמרני צורי וינטרני], נתין ממשלת טורקיאה, כי היא שמה אותי חכם באשי פה מצרימה וסביבותיה, מזה שלשים שנה ועד היום בכלל, ומידה ניתנו לי אותות הכבוד המגידיה והעוסמניה, כפי תעודות הממשלה הטורקית אשר בידי, ולמפורסמות אין צריך ראיה. ואנכי השליט בכל כלפיה, לעשות בהם כרצוני לעבודת שמו יתברך. הנני בידי אני כותב את הצוואה הזאת, הן בעודני חי ובריא תלי״ת, ודעתי מיושבת עלי. וברצוני הגמור והמוחלט אני כותב את צוואותי, אשר יתנהגו על פיהם בני העי״א, יורשי אחרי, אורך ימים ושנות עולמים. והם האחים שלא יתפרדו, החה״ש כה״ר מאיר אברהם ן׳ שמעון יצ״ו, ואחיו החו״ן [החכם השלם כבוד הרב רבי.] דוד רחמים ן׳ שמעון, אתה ה׳ תשמרם [דומה כי היו לו רק שני בנים אלה, והוא מזכירם בהקדמתו לספר ״משפט וצדקה ביעקב״. אך נראה כי היו לו בנות; אחת מהן היתה נשואה לאחיו ר׳ מסעוד.] ובכח המב״י [המסור בידי] מתורתנו הקדושה שתתעלה, אני משביע אותם ש״ג' [שבועה גמורה] על דעת המקום ועל דעתי שלא ישנו דבר מדברי צוואתי זאת, ואני משביעם שנית, שאינם רשאים לישאל משום חכם או דיין או ב״ד [בית דין. המלים לשאול משום אינן ברורות בכתב היד.]או מי שיהיה התרה על שבועתם זאת. כי רצוני וחפצי הוא בקיום כל מה שאני כותב בצוואתי זאת לטוב לי להם, ה׳ יעזרנו עדכ״ש אכי״ר. [על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.]
משה עמאר
א
- אני מצווה אותם באזהרה גמורה, שלא יהיה להם שום עסק במסחר הבורסה [כנראה זה בעקבות מפולת הבורסה שהיתה באמריקה בשנת 1921 והמשבר הכלכלי שהתחולל באנגליה בשנים הללו.
], שלא להכניס עצמם בעסקיה ומסחרה, בי רבים חללים הפילה. ואני אוסר עליהם את ממוני אשר אתן להם בע״ה, שלא יכניסוהו למו״מ הבורסה כלל ועיקר.
אני מצווה את בני שיעשו כל מה שאפשר להם לצאת מארץ מצרים ולשוב לעיה״ק ירושלים ת״ו, כי אדע, כי בהסן שיגיע לבל אחד מהם ממתנתי זאת בע״ה יוכלו לדור בעיה״ק ולהסתחר בה, ובעהי״ת יצליחו
וירויחו עושר וכבוד עד עולם כי״ר.
שלא ישאו נשים לבניהם מבנות הארץ, כי אם אחרי(שיתברר להם בעדות) נאמנה, שאם הכלה היתה טובלת במקוה טהורה לנדתה, אחרי ספירת ימי הנדה וספירת ז׳ נקיים. ובלא עדות ברורה ומפורסמת, לא יחללו את כבוד משפחת בית דוד בהכניסם לתוכה את נשי בני הנדה. ואם ח״ו יעברו על זה, ידעו נאמנה כי לא יצליחו בזיווגם, ויהיו הם הגורמים רעה לעצמם, ודי בזה.
להיות מזהירים את נשיהם ובנותיהם ונזהרים גם הם להזהיר בניהם ובנותיהם, שלא יתגעלו בלבוש הנו״ז [הניאוף וזנות, ואפשר שהתכוון למלה צרפתית שמובנה ״ערומות״ כלומר בלבושי הערום]. והמתועב והמשוקץ של המלבוש שנתחדש למלבוש הנשים בדור האחרון הנק׳ דיקולטי, [צווארון פתוח] דהיינו שיתגלה בשר וגוף האשה בחלק העליון, כאשר פשטה הצרעת הזאת בנשי מצרים הרעים. וכזאת יודיעו את הבתולות אשר יקחו לנשים לבניהם, ויתנו עליהם להתהלך בהצנע לכת לכסות בשר חזיהם עד הצואר, וזרועם כולה, כאשר היתה דרך הצנועות קודם זאת המודא [האופנה] הארורה הזאת, ובזה יהיו
בני זוכים ומזכים.
ה. בשובם בעהי״ת לארץ ישראל, יהיו נזהרים באזהרה גמורה שלא יגלחו זקנם כל בני ויוצאי חלצי, הם ובניהם עד עולם, כי אם במספרים, כפי מה שהדין מתיר ותו לא, ואע״פ שדין זה נוהג גם בחו״ל, אכן בא״י צריך ליזהר יותר, וד״ב.[ודי בזה]
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון-הצוואה
עמוד 224
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני –ייבום
ב. המחבר ותקופתו
- 1. תקופתו ומקום פועלו
ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.
מעטים מאוד הפרטים הביוגרפיים הידועים על הרב יוסף אלמאליח והם נשאבים מתשובותיו, מן ההקדמות לספר שכתבו חכמי תיטואן בשנת תקפ״ד(1824) ומהקדמת המגיה בשנת תרט״ו(1855). הרב עיוש אלמאליח, אביו של הרב יוסף, כיהן בתור דיין בקהילות הסמוכות רבאט וסאלי. גם הבן, הרב יוסף, היה רב ודיין בקהילות הללו, וכן בקהילת גיברלטר. קודם שכיהן בדיינות שהה ר׳ יוסף פרק זמן בעיר תיטואן. אנו למדים על כך מהערת־אגב בספרו, המציינת את שם העיר ומקום מגוריו בה בשנים תקמ״ב־תקמ״ג (1783-1782).ג ראשית דרכו של ר׳ יוסף כדיין ברבאט ובסאלי היתה בשנת תקמ״ח (1788). לאחר מכן, כשהתכוון לעלות לארץ־ישראל, יצא הרב לכיוון גיברלטר, אבל התעכב במקום, כיהן בהנהגת הקהילה ונפטר בה לעולמו בי״א באלול תקפ״ג(1823).
- 2. ייבום
יהודי ספרד העדיפו את מצוות הייבום על־פני החליצה. כך נהגו גם יהודי מרוקו לעומת יהודי אשכנז, שהעדיפו חליצה על־פני ייבום. לקמן שני מקרים שר׳ יוסף אלמאליח נדרש להם:
הכשרת גט שניתן ליבמה. בחודש טבת תקנ״ה (1794/5) נשאל הרב אלמאליח בעניין יבם שנשא את יבמתו ובתוך חודש גירשה בגט. בקיום מצוות הייבום צריכים היבם והיבמה לקיים יחסי אישות ורק לאחר מכן הוא יכול לפטור אותה בגט. אם לא התקיימו יחסי אישות ביניהם, נדרשת חליצה כדי להתיר את זיקת הייבום.
שלוש טענות היו במקרה שלפנינו: בפעם הראשונה טען האיש שבעל את יבמתו, ובפעם השנייה חזר בו וטען שלא בעל. הוא תירץ את טענתו הראשונה בפחד מפני קרובי יבמתו העלולים לפגוע בו. בפעם השלישית שב האיש וטען – והפעם נשבע בנקיטת חפץ – שאמנם בעל אותה והכחיש את טענתו השנייה. לדבריו, הוא שיקר בעצת חבריו בעקבות קטטה שפרצה בין בני הזוג. גם היבמה טענה שבתקופת נישואיהם אכן בעלה האיש.
בתשובתו הביא הרב את דברי ר״י קארו התואמים את דבריו של הרמב״ם: ״היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאינו נאמן לאוסרה.״ לדעתו, אפשר אף להבין מן הפוסקים הללו שאין הבדל אם בקשת הגט והעדות ניתנו בתוך שלושים יום ממועד קיום מצוות הייבום או לאחר השלושים, אף־על־פי שבפסקי רש״י ובתוספות נמצא שהיא צריכה חליצה אם הבעל מעיד שלא בעל בתוך שלושים יום. במקרה זה – פסק ר׳ אלמאליח – אין היבמה צריכה לחליצה משום שנתקבלה עדותו הראשונה של הבעל, שעליה אף חזר בעדות השלישית ונשבע בנקיטת חפץ, וכאן גם מודים שניהם שאכן בעל אותה.
יבם מומר. יבמה נפלה לפני יבם שהמיר את דתו עוד לפני נישואיה לאחיו. המומר היה מוכה שחין ורגליו עקומות ואינן ראויות לנעילת מנעל לצורך ביצוע החליצה. כמו כן עזב האיש את מקומו ואין יודעים היכן הוא. בגלל היעלמו ומפני שהמיר את דתו לפני נישואי אחיו, רצו חכמי מראכש להפקיע את זיקת הייבום ולהתיר את היבמה בלא ייבום וחליצה כדי למנוע ממנה צער שלא תישאר עגונה. חכמי מראכש ביקשו מן הרב יוסף אלמאליח להצטרף להכרעתם.
הרב סבר שאין די בעובדות שהיבם מוכה שחין ורגליו עקומות ושהלך למקום אחר כדי להפקיע את זיקת הייבום – איש מן הפוסקים איננו מפקיע את הזיקה בגין סיבות אלה. הפן המקל על ההפקעה בסוגיה זו הוא עצם הדבר שהיבם היה מומר כבר בעת שנישא אחיו. בדברי הטור בשם רב יהודאי גאון מתבטלת הזיקה במצב שכזה, שכן נישואיהם נעשו בלא זיקה לאחיו המומר במקרה של מות הבעל בלא ילדים. החכם דחה דעה זו מפני שר״י קארו ופוסקים אחרים לא קיבלו את סברתו של רב יהודאי גאון שהובאה בטור. והוא אף העיר שר״י קארו מסופק בדבר אם אכן נכונים הדברים שנכתבו בשם רב יהודאי גאון. בתשובתו הביא הרב מדבריהם של פוסקים רבים שדנו בעניין יבם מומר. קצתם הפקיעו את הזיקה אך ורק כשמצאו גורמים נוספים להתרתה. הטענה היחידה אפוא היא היותו יבם מומר, ומפני שיש כאן איסור מן התורה, פסק הרב על־פי הכלל ״ספיקא דאורייתא לחומרא״.
דין יבמה שאינה רוצה לחלוץ. בשנת תקס״ז(1807) נשאל הרב אלמאליח על יבם שביקש לחלוץ את יבמתו, ואילו היבמה העדיפה להתייבם לו: האם כופים עליה לבצע חליצה והאם דינה דין מורדת אם היא מסרבת לחלוץ? בעניין זה הביא הרב יוסף אלמאליח את רב הרמב״ם שכתב כך:
יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ואיני נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי וכשאר כל האלמנות אין שומעין לה. שהרי הקנו אותה לזה מן השמים.
רצה מיבם רצה חולץ ונותן כתובה. ולא עוד אלא אפילו אמרה אני ניזונת משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה. שהרי היבם אומר לה כל זמן שאתה [צ״ל שאת] זקוקה לי אין נותנים לי אשה אחרת, ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה.
בהמשך הבהיר הרב שההחלטה אם לייבם או לחלוץ תלויה ביבם, כמאמר הכתוב (דברים כר ז): ״ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו״. הוא מתדיין בלשון הרמב״ם ומעלה שכך גם משתמע מדבריו. לפסק הרמב״ם הביא הרב אלמאליח סימוכין מפוסקים שהסכימו לדעתו: ר' יעקב בן הרא״ש בטור, ר״י קארו בחיבוריו בית יוסף ושולחן ערוך ור׳ משה איסרליש בהגהותיו לשולחן ערוך: ״ונמצא הדין ברור להרמב״ם והטור ומרן ומור״ם דאפילו רוצה ביבום, אם תבע היבם לחלוץ והיא אינה רוצה נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד להפסידד כתובתה.״
ר׳ יוסף אלמאליח הוכיח גם מדברי הגמרא בכתובות ומפירוש רש״י שאם תבע היבם לחלוץ והיבמה מסרבת, דינה דין מורדת (דין מורדת חל על אשה המונעת את בעלה מתשמיש). הרב אלמאליח קבע, על־פי כל הפוסקים שהוזכרו לעיל, שדינה של היבמה המסרבת לחלוץ כדין מורדת, אפילו היא רוצה בייבום, שכן היבם תבע ממנה חליצה.
יבם נשוי. בשנת תקס״ז (1807) נשאל הרב בסוגיה שעלתה בעיר דובדו בדבר יבם נשוי שנשא את יבמתו, וכמנהג המגורשים בכתובות במרוקו הוא נשבע שלא ישא אשה על־פניה. שתי נשותיו לא הסתדרו ביניהן והוא נאלץ לגרש את אשתו הראשונה. הגט נמצא פסול והאיש ביקש להחזירה, אבל היבמה התנגדה בטענה שנשבע בכתובה שלא ישא אחרת, והחזרת האשה כמוה בנישואין לאשה אחרת. המצב גרם לסכסוכים בין הבעל ובין היבמה, והיא דרשה שיתן לה את כתובתה אם ישיב אליו את אשתו הראשונה.
החכם סבר שדין גרושתו של אדם אינו כדין אשה אחרת; וגם אם היה הגט כשר, רשאי הבעל להחזיר את גרושתו ואין בכך כדי להפר את השבועה שנשבע בכתובתה של אשתו השנייה. כך נוהגים גם בנישואין בחול המועד – נישואין רגילים אינם מתקיימים בו, אבל נישואין של החזרת גרושה מותרים. מן הטעם הזה דינה של האשה המגורשת שלפנינו אינו כדין אשה אחרת, מה גם שנמצא פסול בגט שניתן לה. אם לא תרצה היבמה לחיות עם היבם לאחר שיחזיר את אשתו הראשונה, דינה דין מורדת והיא תצא בלא כתובתה ובלא המתנות שקיבלה מקרובי בעלה, אלא רק בנדוניה שהביאה מבית אביה.
יבמה קטנה. בתשובותיו של הרב אלמאליח מובא מקרה של יבמה בת עשר, יתומה מאב, שהשיאו אותה אמה ואחיה. היבם היה בן חמישים ושתיים, והיא סירבה לקשור את עצמה ליבם המבוגר. דעתה התקבלה, משום שעל־פי הדין קטנה שהשיאו אותה אמה ואחיה יכולה לסרב לנישואין לבעלה ולצאת ממנו בלא גט. כך במקרה שלפנינו יכולה היבמה לסרב להתייבם ובכך היא מבטלת את הנישואין לבעלה המת ואינה צריכה חליצה.
פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח*אהרן גימאני –ייבום
עמוד 57
לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו- ז׳ולייט חסין
סוגיית קידוש ה׳ היא עיקרו של המדרש הפילוסופי של ״מעשה בנערה הצדקת״ מאת הרב יוסף בן נאים שנכתב כמאה שנה לאחר האירוע(נספח א להלן). לא צוינו המקורות לפרטים האופייניים המופיעים בטקסט הדרשה. המחבר לא היה בקיא בשפות זרות, ואם היו מקורות כתובים בידיו בעת חיבור דרשתו, הם היו כתובים ערבית יהודית או עברית. חוץ משירים בערבית יהודית, לא מוכרים טקסטים עבריים מדרשיים היסטוריים שמפרטים את המקרה, להוציא את כתב ידו של הרב מונסונגו, שלא היה ידוע לבן נאים. ברם, גיבוש המדרש הפילוסופי כקומפוזיציה המסתיימת בדיון על קידוש ה׳ מוכיח שדמותה של הרוגת המלכות הוסיפה לעורר את הדמיון ואת הזיכרון גם מתוקף העובדה שלאחר מאה שנה הפרשה נותרה בלתי נהירה במכלול ענייניה. ואכן ייחודה של קהילה נבנה ממה שהיא מסתירה ומשתיקה, וגיבור תרבות נבנה מתעלומות בלתי פתורות. ניתן לסווג את הטקסט של בן נאים כדרשה ספרדית פילוסופית על פי הקטגוריות הפואטיות שהציע יוסף הקר במחקריו. את הפיוטים והשירה היהודית הערבית שחוברו על סול חאגוייל ראוי לנתח בכלים שמציעים אפרים חזן ויוסף שטרית לניתוח הפיוט היהודי בצפון אפריקה.
כיליד פאס, יודע בן נאים לנקוב בשמם של המוסלמים שהיו מעורבים בפרשה: המלומד של המלך עבדו ארחמן בדיני האיסלם (״אלפקי״ בלשון ערבית) — בן ליאמאני; האשה המושלת בנשות ההרמון של חצר המלוכה — אלה באני; פרנס הקהילה — ר׳ רפאל צרפתי, השופט המוסלמי(הקאדי) — בן עבד לאדי. לא ברור אם הצליח בן נאים לאחר מאה שנה ללקט את שמות המוסלמים המעורבים מתוך פרוטוקולים ותעודות. בשונה מהרב מונסונגו, אין הוא מזכיר את עניין הכופר תמורת הצלת חיי הנערה שהוצע על ידי קהילת פאס ולא את הרבנים שניסו לדבר על לבה לחיות כאנוסה, בעדויותיהם של רומרו ושל ריי.
בפתח הדרשה מדגיש המחבר את יפי פניה, את יפי גופה, והדרשה נחתמת בכך שיפי הגוף והפסדו מחזקים ומפארים את מצוות קידוש ה׳. ״…הנערה לא השגיחה על הפסד גופה כי יצמית, שהיה גופה לאין בפני מצוות קדוש ה׳ ואהבתו אשריה ואשרי חלקה. זתע״א״. דרך הטבע היא שאדם נוטה לשמור על גופו מפני פורענות, קל וחומר אם הדברים אמורים בנערה צעירה הרגישה ליופייה. המחבר מבקש להראות שאין במעשה הנערה משום קלות דעת פזיזה, נערית ועקשנית עד כדי מרי, אלא מעשה של שיקול דעת והקרבה.
מדוע נזקק המחבר ל״משל הצפרדעים״ כדי להצדיק ולפאר את מעשה קידוש ה׳ של הנערה אפילו כשהדבר אינו מתבקש מן ההקשר הגלוי? נראה שהתשובה טמונה בקשרים סמויים הנקשרים בזיכרון הקולקטיבי של קהילה.
על פי המלצתו של הרמב״ם ב״איגרת השמד״ ליהודים בארצות האיסלם תחת שלטונם של עריצים, רצוי לאמץ כפתרון זמני צורת חיים של אנוס ולחפש מפלט במקום אחר, שבו אפשר לחיות כיהודי בגלוי (שהרי האיסלם אינה דת עובדת אלילים). נמצא שבמעשה של הנערה יש משום נועזות יתר עד לכדי פזיזות וסכנה לקהילה שלמה שממילא נתונה לדיכוי מחפיר, לפורענויות ולמשיסה. דמותה של סול כגיבורת תרבות הביאה את הרב בן נאים לקשור לעניינה שיח אפולוגטי הבא לסנגר על החלטתה. זה כבר מאה שנה שעולים על קברה, מקוננים קינות וחורזים לה שירים, במיוחד הנשים. בשנת 1884 כשהועתק בית הקברות היהודי ממקומו, היא נקברה לצד הרב הגדול הגאון הרב אליהו הצרפתי. הסיפור על הנערה שכבר התקבלה לפנתאון הקדושים צריך אפוא השלמה וחיזוק. את זה בא בן נאים להשלים באמצעות ״משל הצפרדעים״ (פסחים נג) על פי פרשנותו של רבי יצחק גלדמאן כפי שמובאת בכתב העת האסיף בשנת תרמ״ה (1885) ובספרו של רבי מרדכי גמפל יסוד התורה, שני רבנים מארצות אשכנז, שלהם השגות אחדות לגבי מצוות קדוש ה׳.
המשל והפירוש באים ללמד זכות על חנניה, מישאל ועזריה המשמשים מופת לעם ישראל (ספר דניאל, פרק ד, ספר המכבים א, פרק ב, 59). הצפרדעים, השומרים על גופם מתוך אינסטינקט, נענו לפקודת האל נגד פרעה, וחרגו מטבעם ועלו מן המים ונכנסו לכבשנים (שמות ה, 28). לא כן באדם, נפשו ושכלו מצווים על קיום המצוות מתוך בחירה. והנה שכלם של חנניה, מישאל ועזריה ציווה אותם על הפסד גופם. מה צפרדעים נעדרי בינה שרפו עצמם על פי פקודת האל, קל וחומר בני אדם בעלי שכל ובחירה בנוסף לזכות שבידם לדעת את המצוות. הרי הגוף מצטרף אל הנפש ובוודאי ״יש רשות ביד הבינה להפקיר את הגוף מבלי להשגיח על הפסדו ובזה הותרה השאלה הנ״ל וקמה המצווה שאנו מצווים על קידוש ה׳ על תלה באין שום ערעור״. וכוונת המשל במשנה במדרש הצפרדעים ״לסלק את השאלה והפקפוק״. והדבר תקף לגבי הנערה ש״הקדישה מחשבתה ורעיונה ולא השגיחה על הפסד גופה כי יצמית״. וכך יוצאת דמותה של הנערה נשכרת. היא מופיעה כאשה משכילה בעלת שיקול דעת.
השיח האפולוגטי הטרוד ״לסלק את הפקפוק והערעור״ באשר לפרשת חייה ומותה של סול חאגוייל מובנה ומכוון לסילוק חילוקי דעות מהותיים בעולם היהודי באשר למצוות קידוש ה׳ במיוחד מאז ימי האינקוויזיציה וגירוש ספרד, ממש כשם שהוא מכוון להעלאת קרנה של הנערה והצגתה כקדושה בעיני הקהילה ובעיני העם היהודי לפלגיו. הדרשה הפילוסופית, המעוצבת כקומפוזיציה אסתטית, מקיימת קשר של מהות בין מהלך הרעיונות ובין הצורה. ברוח הכיוון האפולוגטי שוקד בן נאים להפוך את הנערה למיתוס ואומר: ״ושמענו שבעת שפינו עצמותיה, הריחו בהם ריח מור״.
סול חאגוייל נעשתה דמות שבכוחה להשרות מחשבות נוגות לכל מי שמתרפק על זכרה, ומקור לשמועות וליצירות המעלות את רוחה. ואכן רוחה נודדת אל ״קסידת סוליקה״, פואמה פרי עטו של ארז ביטון, וכאמור, בהשראתו הבלעדית של הטקסט של בן נאים (ראה נספח א). חותמו של ז'אנר הקצידה ניכר בשירת ספרד ומורשתה.
יש אפיונים המייחדים קצידה זאת כשיר ״שורשים״ — חזרה לגן עדן כשהנערה מייצגת את האם והאדמה האבודות. מתוך מגמה של סקולריזציה מתגלית הנטייה המכוונת להצפין את הממד הדתי המרטירי של הפרשה כדי להבליט את הליכתה האין־סופית בדרכים ממרקש לרבט — מדרום לצפון ולא מטנג׳יר לפאס מצפון לדרום — כיאה להשראה אורפי־דיוניסית שסגולתה להעלות באוב רוח קצבית ומוזיקה ממעמקים, כל זה כדי להשמיע את מהלך חייה של סוליקה, את אחיזתם במציאות החיים, על כל מאווייה, ריחותיה, טעמיה וצליליה. ״האני השר״ הצליח להשביע את רוחה במשך לילה שלם ולהתייחד עמה. אבל הוכרח להיפרד ממנה כשהפציע השחר, ״ז׳אני לפראק פסבח בקרי״ נאמר בחטיבה השלישית של הקצירה, ובעברית ״באה עלי מכת הפרידה השכם בבוקר״. מתוך הקינה על אובדנה של סוליקה, כשהכול נראה אבוד, בוקעת הווייתה ממעמקים, וכך מהדהדת באוזנינו מנגינת חייה.
אַתֶּן זְקֵנוֹת הַבַּיִת הַמְּהַלְּכוֹת רָכִיל
אַתֶּן שֶׁסַּכְתֵּן אֶת רַגְלַי בְּשֶׁמֶן מָרָקֶשׁ
תְּנוּ לִי בְּרָכָה בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת
כִּי אֵין דֶּרֶךְ מִן הַדֶּרֶךְ לְרַבַּת.
אֶתֵּן נַעֲרוֹת הַמֶּלַח
אֲחָיוֹת לְמַעֲשֶׂה הַלֶּחֶם בַּפֶרָאן,
לְמִשְׂחַק הַתְּמָרִים בָּעֶרֶב,
תְּנוּ לִי בְּרָכָה בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת.
כִּי אֵין דֶּרֶךְ מִן הַדֶּרֶךְ לְרַבַּת.
תִּמְתַּק לָךְ דַּרְכֵּךְּ בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת
אֲחוֹתֵנוּ לְמִשְׂחַק הַתְּמָרִים בָּעֶרֶב
תִּמְתַּק לָךְ דַּרְכְּךָ לְרַבַּת
אֶת שֶׁהִמְתַּקְתְּ אֶת עֵינֵינוּ הַזְּקֵנוֹת.
שֶׁאִי שָׁלוֹם בַּדֶּרֶךְ לְרַבַּת.
הממד ההרואי שהתממש במוות על קידוש ה׳ הוצנע כאן היטב. הוא כלול ומוטמע בתוך הוויה שכולה רוך ואהבה למשפחתה, ובמיוחד ל״אימהותיה״ המעניקות לה את ברכת הדרך, כדי לחזקה בהתמודדות עם גורלה. הפואמה ״קסידת סוליקה״ היא שיר פרדה המצפין את גורלה של סול־סוליקה ואת העובדה שחייה נקטפו באיבם. והכול כדי לגלגל את רוחה שנדדה בדרכים לתוך ניגון שלא ייגמר לעולם.
באמצעות דוגמאות בשפות שונות מהקורפוס שעניינו סול חאגוייל הרוגת המלכות, ניסינו להאיר במקצת את תהליך הבנייתו של גיבור תרבות, תהליך המסמן מערך היסטורי תרבותי שלם על כל תהפוכותיו. ביקשנו להניח אבני יסוד וכלים מחקריים לעיון שיקיף את כל הקורפוס העוסק בה.
לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו- ז׳ולייט חסין עמ' 46
אעירה שחר כרך א'-פרשת מקץ-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל
מקץ / פיוטים
(244) — פיוט — סי׳ שלמה
נועם ״אשירה נא לידידי״
שׁוֹכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה / עִם אָהֳלִי כּוּשָׁן
עִמְדִי בְּרֹאשׁ כַּרְמֶל / וּצְפִי לְהַר בָּשָׁן:
לַגַּן אֲשֶׁר נֶחְמָס / יָפָה שְׂאִי עַיִן
וּרְאִי עֲרוּגָתֵךְ / כִּי נִמְלְאָה שׁוֹשָׁן:
מָה לָךְ צְבִי נֶחְמָד / כִּי תַּעֲזוֹב גַּנִּי
לִרְעוֹת בְּגַן יָקְשָׁן / וּבְתוֹךְ עֲצֵי דִּישָׁן ?
הַב נֵרְדָה לַגַּן / נֹאכַל מְגָדִים שָׁם
וּבְחֵיק יְפַת עַיִן / תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן:
כנפי שחר
(244) הנושא: נחמה.
שוכנת — ת״ו — שוא נע, עי הקדמה, משקל היתד והתנועה ״יתירה מזו״. שוכנת… — דברי ה'. אהלי כושן — גלות כוש. וצפי… — והסתכלי משם להר בשן, הכוונה כאן להר הבית, ובעבור שהבשן הוא מקום דשן ושמן ומקום מרעה, כמ״ש (עמוס ד, א) פרות הבשן, לפיכך קרוי הר הבית הר בשן, כי שכן עליו הכבוד, ע״ד הר א-להים הר בשן (תהי סח, טז) — שהוא הר בשן, משובח. לגן — ביהמ״ק. אשר נחמם — כמ״ש (איכה ב, ו) ויחמוס כגן שובו, נחמס — נשחת ואבד. מה לך… — דברי כ״י, למה עזבת גני והשפעת טובך ליקשן בן אברהם מקטורה (בראי כה, ב). והלוא אמרת לו(שם בא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע? דישן — מבני שעיר החורי(שם לו, כא). מגדים — פירות משובחים, כנוי למע״ט וקיום מצוות התלוים בארץ. תשכב… — תשרה שכינתך בקביעות.
אעירה שחר כרך א'-פרשת מקץ-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- הקיבוץ היהודי בראשית המאה
התביעה לשוויון־זכויות
פתיחה כפויה זו של מארוקו להשפעות אירופיות לא עוררה בקרב היהודים, במישור האינטלקטואלי, שום חשיבה על זהותם, כשם שלא עוררתם להעריך מחדש את זיקתם לסביבתם המוסלמית, אלא גרמה להם רק להיצמד, פעמים בלא הבחנה, בערכי התרבות של צרפת ולשונה.
באין לשון משותפת, פסק כל דו־שיח בין משכילים וחכמי־דת יהודים ומוסלמים מאז תור־הזהב באנדלוסיה. הערבית הספרותית הפכה להיות לשון זרה ליהודים מאז גזרו האלמווחידים במאה הי״ב שהד׳ימים אינם ראויים ללמוד את לשון־הקודש של הקוראן. בחיי־היומיום שוב לא היה דבר משותף בין המלאח וה״מדינה״ זולת הערבית בניב המקומי. הגם שהרמב״ם כתב את יצירות־המופת שלו בערבית, הרי יהודי מארוקו, רבנים כלמדנים, שוב לא השתמשו אלא בעברית. השאלות ותשובות שלהם, שנכתבו כולן בשפה זו, עסקו אך ורק בתחומה המסוגר של ההלכה, להוציא כל מדע הקרוי ״חיצוני״ דוגמת פילוסופיה, מתימטיקה או אסטרונומיה.
הציבור היהודי והמוסלמי כאחד התעלמו כליל מן הזרמים האינטלקטואליים שהסעירו את המזרח והמערב כאחד ואגב כך הפכו גב זה לזה. החל במחצית השניה של המאה הי״ט קיבלו היהודים עידוד נרחב לאמץ להם את ערכי החופש והשוויון שממהותה של הציוויליזציה האירופית מכוח עשיית־הנפשות המשחררת של האליאנס, מוסד שחזר ונאחז ברעיונות של תנועת ההשכלה של יהודי גרמניה, ובכך עודד אותם לעזוב את הגטו הגשמי והרוחני שלהם ולהשתחרר על־ידי החינוך.
האליאנס לא קראה תיגר במישרים על מסורתם ודתם של היהודים. היא פעלה לפי סיסמתה הידועה, ״היה יהודי באהלך ואדם בצאתך״, אלא שהדגישה יותר את האוניברסליות של התרבות החילונית מאשר את ההתעמקות במסורתה של היהדות. ומבחינתה לא היתה אוניברסליות אלא במגילת־זכויות־האדם ובלשון הצרפתית. על בסיס רעיוני זה פיתחה, החל משנת 1862, את רשת בתי־הספר שלה, חרף התנגדותם של הרבנים המסורתיים. כשעלה מוחמר בן יוסף לכס־המלוכה כבר היתה רשת זו מפותחת כהלכה, גם הודות לתמיכתו של משטר־החסות.
האליאנס, שלא נתנה חינוך אלא לילדים יהודים – ומחוסר אמצעים, גם לא לכולם – קמו עליה תוקפים מכל עבר: הציונים, שבעיניהם לא היתה ״לאומית״ די הצורך לפי שהתעלמה מהוראת העברית החדשה; המתבוללים, שהוכיחו אותה על פניה בעבור שהקימה מסגרת נפרדת ליהודים; הרבנים, שבעיניהם לא היתה דתית דיה והאשימו אותה שהיא מפקיעה את הנוער מיהדותו; ולבסוף, המוסלמים, שבעיניהם לא היתה מארוקאית דיה לפי שלא הכלילה את הערבית בתוכניות־הלימודים שלה ולעתים קרובות אסרה על תלמידיה להשתמש בשפה זו, בהעדיפה עליה את הצרפתית.
אולם הוויכוח הזה אינו חייב להטעות. בתקופה זו של ראשית המאה עדיין היו רוב־רובם של היהודים קשורים ללימודי ההלכה המסורתיים ולשמירת־מצוות מכנית. ההדפסה בלשון העברית התקדמה בצעדים ניכרים.
שניוּת זו שיקפה את עמידתם דו־המשמעית של היהודים בין שאיפה לשוויון־זכויות ובין נאמנות אישית לסולטן, בעוד הציונות מסתמנת כנתיב שלישי. אבל הלבטים האלה לא באו לידי גילוי אלא בתקופת מלכותו של מוחמר החמישי.
בערים התבטא הבידוד היחסי של היהודים, מבחינה חברתית, בהסתגרותם במלאח, שהוקם מטעמים חומריים ולא תיאולוגיים, שהרי לא באיסלאם ולא ביהדות לא קיים שום ציווי של הפרדת מגורים. משום כך, בעצם, אטית היתה התפשטותו של המלאח, שלא נעשה חובה אלא במועד מאוחר ביחס, כאשר לפי פקודתו של מולאי סלימאן (1822-1792), שלמען האמת נטה חסד דווקא ליהודים, עשה את המגורים במלאח חובה ליהודים בכל רחבי ממלכתו, להוציא את נמלי צאפי וטנג׳ר.
עם הזמן מצאו היהודים יתרונות לא מעטים בבידול הזה, והמלאח הפך להיות מרחב של אוטונומיה חברתית ודתית כמו גם מקום בטוח למדי. אך כאשר באה התפוצצות־האוכלוסיה, עקב הריבוי הטבעי והיציאה מן הכפרים, וחייבה להרחיב את רבעי המלאח, לא מומשו מעולם ההיתרים לבנות מחוץ לחומות – גם כאשר אמנם ניתנו.
רק עם בוא הפרוטקטורט הורשו היהודים לדור בכל אשר תאבה נפשם, בין ב״מדינה״ ובין בעיר ה״אירופית״. בפאס ובקאזאבלנקה עקרו האמידים יותר לשכונות החדשות שהקימו הצרפתים. במכנאס, למרבה הפלא, בחרו ב־1925 לבנות להם מלאח חדש, שנוח היה יותר מן הישן, כמובן, אבל בקאזאבלנקה הצטופפו היהודים מלב־הארץ לאלפיהם במלאח, עקב גידולה המסחרר של העיר, ושם היתה בעיית הדיור חמורה ביותר. כך גם נשארה לאורך ימים ושנים.
אכן, מוסד המלאח יפה היה לאוטונומיה הדתית ולשלוחותיה בתחומי המשפט, המיסוי והמנהל. גם אם לא היו כללים מדויקים או בלתי־משתנים, לא רבים היו ההבדלים בארגון הקהילות בין עיר אחת לחברתה. הדגם, שהונהג על־פי התקנות, הובאו על־ידי ־״מגורשים״ מספרד.
בראש הקהילה עמד הנגיד, שדאג לקשר עם השלטונות. הוא שהיה אחראי כלפי השלטונות לתשלום מס־הגולגולת וההיטלים ־מיוחדים, ואת חלוקת התשלומים האלה קבע כטוב בעיניו בין הסרים למשמעתו. לעתים קרובות היה הנגיד זוכה בכהונתו רק הודות לתשלום שוחד ושאר מנהגים מפוקפקים: אף שלהלכה נבחר על־ידי הקהילה, למעשה מתמנה היה על־ידי המח׳זן. לכן החליטו עוד במאה הי״ח מספר קהילות, ובכללן זו של פאס, לבטל את התפקיד הזה. על כל פנים, גם במקום שקוימה המשרה, התרוקנה מכל תוכן והשלטונות התרגלו להסתייע בשייך אל־יהוד (שייך היהודים), שמופקד היה בעיקרו של דבר על תחום הבטחון.
בצד הנגיד או שייך אל־יהוד שימשה הנהלה בת שבעה נכבדים־עמיתים, הלוא הם טובי העיר, שהם עצמם מונו על־ידי אסיפת עמיתיהם, זו שקרויה היתה מעמד. הם היו יוצאי משפחות עשירות או למדניות. בנוסף לסמכויותיהם בתחום הכספים – חלוקת מס־הגולגולת – ניהלו את מוסדות הצדקה, המגביות, ענייני הפולחן, ובדרך־כלל עסקו בחיי־היומיום של הקהילה. ועד זה מילא גם תפקיד בהוצאת תקנות, שתוקנו לשם ניהול חיי הדת והחברה. ואחרון אחרון: ממנה היה את נשיא בית־הדין הרבני, על שופטיו, שלושה עד חמישה במספר.
משעה שנתמנו הרבנים־השופטים, הם הדיינים, עצמאיים היו לכל דבר ויישמו לפי מיטב מצפונם את דיני ההלכה. בית־הדין הרבני הוא לבדו היה המוסמך לדון ולפסוק בדיני אישות. בחיי־המעשה מעורב היה גם בכל הסכסוכים האזרחיים או המסחריים שנפלו בין היהודים לבין עצמם. בתחום המסחר יכלו יהודים לפנות להלכה לבתי־המשפט המוסלמיים, אלא שאם נהגו כן עלולים היו להיות מנודים מן הקהילה, והיה זה עונש מטיל־מורא שפירושו חרם אזרחי ודתי כאחד. פרט לכך, בכל סכסוך שמעורב בו מוסלמי בין בדיני עונשים ובין בשאר דינים, היתה הסמכות נתונה רק לבתי־המשפט של הקאדי והפאשה.
אחרי שש שנות היסוסים ניגשה הנציבות הכללית לרפורמה זהירה של הארגון הקהילתי: שני הצווים שהוצאו ביום 22 במאי 1918 שמרו על עקרון האוטונומיה, אך עם זאת הטילו עליה פיקוח מחמיר יותר. בכל עיר נתמנה על מקום המוסדות הישנים ועד שנטול היה סמכות משות משפטית ופעילותו הוגבלה לתחומי הצדקה והפולחן בלבד. בחירת יושב־הראש וקביעת התקציב כפופות היו לאישורו של הפאשה.
בתחום המשפטי שוב לא היו הרבנים־הדיינים נבחרים אלא ממונים. סמכותם הוגבלה לתחום של דיני־אישות בלבד. להוציא את המודרניזציה של הנוהל, התבטא החידוש העיקרי בהקמת בית־דין רבני גבוה ששימש ערכאה לערעורים, ונשיאו הראשון היה הרב הראשי של סאלה, רפאל אלנקוה, חתנו של מורהו הרב הראשי יששכר אסרף…
לשם פיקוח על המכלול הזה הקימה הנציבות הכללית ב־23 ביוני 1919 את כהונת המפקח על המוסדות היהודיים, הכפוף למנהלת ענייני הילידים שליד הפרוטקטורט. כך אפוא, עם שקיימו את אשליית אפוטרופסותו של המח׳זן, העמידו השלטונות הקולוניאליים את הקהילות היהודיות תחת פיקוחם הישיר, כפי שתעיד אישיותו של המפקח הראשון, יחיא זגורי. האיש היה תורגמן בקונסוליה הצרפתית בקאזאבלנקה, שזכה בעיטור לגיון־הכבוד בשל התנהגותו בעת נחיתתם של הגייסות הצרפתיים ב־1907 וקיבל אזרחות צרפתית. פרט לזה גם הוסיף לשמש בתפקיד יושב־ראש ועד קהילת קאזאבלנקה, וכך איגד בידו את תפקידי המפקח והמפוקח…
באשר לרפורמה זו, אפשר לומר שגם אם הגבילה את האוטונומיה של הציבור היהודי הרי לפחות העניקה לו מוסדות, שאמנם לא הצטיינו באופיים הדמוקרטי. אפשר להוסיף ולהעיר כי המבנה חסר היה במובהק רשות אחת מרכזית – שלא לומר סמכות כלל־ארצית. כדי להבטיח פיקוח משופר על יהודי מארוקו, הקפידו על האשליה כאילו אין להם אינטרסים קיבוציים להגן עליהם.
עובדה פרדוקסלית עד מאוד היא שאת הניהול הישיר של הקהילות היהודיות הנהיג אותו מרשל ליאוטיי, שהיה אויב מושבע לניהול מעין זה משעה שדובר על יישומו ברחבי מארוקו כולה. כמו על־מנת להדגיש את אופיו הלא־דמוקרטי של המבנה החדש, הטיל את הכנת הרפורמה הזאת על יהודי צרפתי בשם נחום סלושץ, גילוי נוסף של בוז לכל הליך תקין של תיאום עם הסולטן.
הצעדים החדשים הוצגו כמעשה של רצון טוב מצד הנציבות הכללית כלפי היהודים, שבכל הזדמנות נדרשו להפגין את הכרת־טובתם לצרפת, בהתעלם ממעמדם כנתיניו של הסולטן. דו־השיח הישיר וההבנה המובלעת בין היהודים לסולטן לקו אז בליקוי־חמה ממושך. אך גם אם שכחו היהודים את הדרך לארמון והעדיפו את הדרך אל הנציבות הכללית, לא גרע הדבר מחיבתם למלך, ועסקני הקהילות עשו להם מנהג להזדקק לניסוחים פתלתלים שנועדו למנוע פגיעה ברגישותו של פטרונם החוקי, הסולטן, ובזו של שליטם הממשי, הלוא הוא הנציב הכללי.
לאמיתו של דבר, מאותה שעה התנהל דו־השיח בין הציבור היהודי לסולטן באמצעותה של הנציבות הכללית. ליאוטיי, שמעוניין היה לשמור את מארוקו מפני סופה וסער הבאים מן המזרח, העמיד פנים כאילו רק את רצונו של הסולטן הוא מביע כאשר שלל כל הכרה מן התנועה הציונית במארוקו. מולאי יוסף מצדו מעולם לא התבטא בפומבי בשאלה זו, וכאשר הופנתה שאלה דוחקת מפאריז אל הנציב הכללי בנדון זה השיב הלז ב־1924 לאמור:
מן הראוי לציין כי הסולטן, המח׳זן וכל מעמד המשכילים באוכלוסיה המוסלמית, שעל נאמנותם נשענת המדיניות שלנו, רואים בעין רעה למדי את הפעילות הציונית. כעבור שנה בחר גם יורשו, תיאודור סטג, הגם שלא היה שותף לאיבתו של ליאוטיי לציונות, להסתתר מאחרי מרותו של הסולטן: הסולטן מסרב בפירוש לסבול כל תעמולה העלולה להביא לידי הפחתת מספרם של נתיניו היהודים, ומן הראוי להניח לאלה לעסוק במלאכתם בלי הסתה ולחסוך מכלל העם המארוקאי את תוצאותיה של תעמולה שעלולה להפיח חיים חדשים בקנאות שממנה סבלו היהודים ימים רבים.
דומה היה שנוסחת הפרוטקטורט, שיושמה בקפדנות, היתה נוחה ביותר לצמרת הציבור היהודי, לפי שאפשרה לו להיכנס לעולם המודרני תוך כדי שמירה על המעמד של נתיני הסולטן. על רקע הסכמת הסולטן למפעלה של צרפת, אין מקום להאשים את היהודים האלה, שרבים היו למדי, בבגידה. חזיונות־המדוחים של המערב צוררו את נפשם, ומעט־מעט התנתקו מרוב־רובה של החברה המארוקאית, אשר זמן רב מילאו בה תפקיד יקר־ערך כמתווכים.
הקולוניזציה, שהמוסלמים חזו בה מבשרם בחינת שואה לאומית ממש, בעיני יהודים מסוימים היתה בחינת שחרור. מארוקאים רבים, בין יהודים ובין מוסלמים, עתידים היו להתהלך מעתה בשני עולמות נפרדים. אף־על־פי־כן, עם בוא חוקי־הגזע של וישי, עתיד היה מי שנעשה לימים המלך מוחמר החמישי, שעלה לכיסאו ב־1927, לשוב ולהתחבר עם מסורת אבות־אבותיו ולהכיר היטב יותר את נתיניו היהודים.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– הקיבוץ היהודי בראשית המאה
עמוד 79
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
Sur le premier point, le roi confirma sur-le-champ les mesures de liberalisation prises par son ministre de l’Interieur, tout en ajoutant avec une douloureuse sincerite qu’il lui etait difficile de comprendre ce qui pouvait pousser de loyaux citoyens marocains a risquer leur vie pour quitter leur pays, mais que, si tel etait reellement leur desir, il ne saurait etre question de les retenir de force.
Par ailleurs, des instructions furent donnees aux ambassades et consulats a l’etranger pour regulariser la situation des citoyens israelites a l’etranger, et les portes etaient ouvertes a ceux qui voulaient revenir dans leur patrie. Soulignant les qualites de dynamisme de la communaute juive, Mohammed V exhorta ses interlocuteurs a convaincre leurs coreligionnaires que leur place etait au Maroc et qu’ils avaient un role important a jouer dans la renaissance du pays.
Sur le deuxieme point, celui de la conversion de jeunes filles mineures, le memoire disait:
Le Conseil des communautes du Maroc souhaite attirer la haute attention de Votre Majeste sur une question aussi grave que delicate, qui ne peut manquer d’emouvoir une mere de famille, quelle que soitsa religion: il s 'agit des mariages et conversions de filles mineures, question qui fait ressortir une veritable discrimination au detriment des Israelites marocains, comme il est facile d’en juger. Le pere marocain israelite d’une fille mineure peut parfaitemenl refuser la main de sa fille demandee par un coreligionnaire. Ce pere se trouve totalement desarme lorsque sa fille mineure est convertie et mariee. Ce meme pere, s’il etait de nationalite etrangere, ne risquerait pas de se retrouver dans la meme situation. Le cas s’applique donc uniquement aux Marocains israelites, alors que, pour la loi mosaique et pour les actes de la vie civile, la majorite est de 21 ans revolus. Sur le plan humain, il est penible qu'une fille mineure quitte le domicile matemel et soit a jamais perdue pour sa famille.
Le roi promit egalement d’examiner avec sympathie cette deuxieme requete. La delegation obtint aussi satisfaction sur le sujet des bavures policieres, ainsi evoquees dans le memoire:
Les Marocains israelites ont ete emus par les graves sevices exerces sur certains de leurs coreligionnaires a l’occasion de la derniere Conference de Casablanca. De meme, de simples suspicions suffisent a provoquer des arrestalions el des detentions arbitraires suivies de mauvais traitements. Il s’agit la d'actes commis par certains fonctionnaires de police peu conscients de leurs respomabilites legales.
Comme pour ouvrir une fenetre sur l’avenir et ne pas se contenter de ressasser des rancunes, la delegation demanda la regularisation de la situation legale des comites des communautes.
Les comites des communautes israelites restent regis jusqu’a l’heure actuelle par le dahir du 24 joumada 1364 (7 mai 1945). Dans son article 4, ce dahir prevoyait que les comites des communautes etaient nommes tous les quatre ans par voie d’elections, avec renouvellement par moitie tons les deux ans. Or, depuis 1953, aucune consultation electorate n'a eu lieu a cet effet, si bien que certaim comites sont constitues de membres designes par des gouvemeurs, tandis que d’autres voient leurs effectifs reduits, du fait de la disaffection de plusieurs de leurs membres. Une telle situation entraine des prejudices moraux et materiels serieux pour les populatiom israelites. L'action sociale des comites et des oeuvres qui en dependent est gravement entravee de ce fait, et surtout des Israelites s’etonnent que la reorganisation de leurs imtitutions ne soit pas sanctionnee par un texte du gouvemement du Maroc independant. A plusieurs reprises, des demarches ont ete entreprises aupres des services interesses et des propositiom concretes ont ete presentees a Son Excellence le ministre de l ’Interieur. Lespopulations israelites souhaitent vivement que le gouvemement de Votre Majeste donne suite a ces propositions. II est certain que la reorganisation de cette imtitution temoignera avec eclat de l’interet particidier et de la sollicitude de Votre Majeste a regard de Ses sujets israelites, et leur apportera un nouveau et precieux element de confance.
Le souverain fit immediatement droit a cette demande, comme le rappela David Amar, en ouvrant effectivement, en presence du ministre de l’Interieur, le premier Congres du Conseil des communautes depuis des annees, le 19 mars 1961, a Rabat, moins d’un mois apres la mort de Mohammed V:
Les assises du judaisme marocain, dont le projet avait ete marque dix jours avant sa mort du sceau de Sa sollicitude, continueront d’etre dominees par l'esprit eminemment humain, le dynamisme moral, la confance et la maitrise de soi qu’il a su insufjler et transmeltre a la population juive par le canal de ses representants venus lui exposer leurs problemes… Sa Majeste avait engage vivement les responsables du judaisme marocain a doter leurs imtitutions d’une armature solidemenl structuree afin de retrouver la cohesion necessaire a une participation pleinement fructueuse au developpement de la prosperite de la nation. Sa Majeste avait insiste avec force sur la perte de substance que pouvait constituer la dislocation de l’entite juive et le deracinement des membres qui la composent.
Une semaine plus tard, les promesses du roi commencerent a se traduire sur le terrain. Le 23 fevrier, en effet, le ministre de l’Interieur, Si Bekkai, declara dans une interview accordee au prestigieux New York Times et largement reproduite dans la presse locale le lendemain, que les Juifs pourraient desormais obtenir leurs passeports dans les memes conditions que les autres nationaux. Les citoyens juifs avaient le droit, ajoutait-il, de quitter le Maroc quand ils le voulaient pour tout pays, a l’exception d’Israel.
II terminait en mettant en garde ceux qui, malgre cela, se rendraient en Israel« qu’ils auraient a subir les consequences de leurs actes, c’est-a-dire la perte de leur citoyennete marocaine et de leurs biens au Maroc ». De son cote, le ministre de l’Information, Moulay Ahmed Alaoui, reprenant son vieux discours, condamna les intrigues sionistes et avertit que le Maroc ne permettrait pas d’immigration de masse en Israel.
Ces declarations marquaient-elles une nouvelle crispation, alors que le gouvemement sur les instructions du roi faisait tout, au contraire, pour ramener le calme dans les esprits ? Paradoxalement, elles ne faisaient que confirmer la volonte de detente. Cette fermete de ton etait destinee avant tout a desamorcer les critiques de l’opposition de gauche et de droite, promptes a voir dans le retablissement du droit elementaire au passeport, un grave manquement au devoir de solidarite arabe.
En fait, des negotiations serieuses etaient sur le point de s’engager avec les organisations juives intemationales pour trouver une fois pour toutes une solution equitable au lancinant probleme du droit de circulation.
Le sort ne laissa pas a Mohammed V le temps de mener a bien ce projet, puisqu’il mourut, lors d’une operation chirurgicale, le 26 fevrier 1961.
L’annonce de cette brutale disparition d’un souverain age a peine de 52 ans, que rien n’avait laisse presager, plongea le peuple entier, qui se sentait soudain orphelin, dans une prostration muette. Demotion de la communaute juive fut encore plus intense, si cela est possible, car, au deuil general, a la douleur unanime, s’ajoutait, chez elle, la crainte de la perte de son assurance vie. Traumatisee par les derniers evenements du regne et par des siecles d’experience, elle redoutait, plus que tout autre element de la population, tout changement de regne. Elle savait ce qu’elle perdait et redoutait 1’inconnu du futur.
La crainte du futur autant que la douleur reelle, sincere, donnerent au deuil juif une consonance encore plus profonde. Oubliees les demieres peripeties qui avaient quelque peu assombri la fin du regne, on ne se rappelait plus que l’homme de 1941, le protecteur a l’heure de l’epreuve, la douleur de l’exil, l’emancipateur de 1956 qui avait impose dans les faits l’egalite des juifs et releve leur prestige en se donnant un ministre juif, le souverain toujours bienveillant, l’amoureux des enfants d’Israel. Spontanement, sans attendre de mot d'ordre, les masses juives dans toutes les villes se laisserent aller sans retenue a leur sentimentalisme naturel, donnant a leur deuil un caractere public teinte de rituel juif.
A Meknes, un cortege funeraire conduit par les grands rabbins se forma au Nouveau Mellah et se dirigea vers la medina, sonnant du choffar, la come de belier et recitant a haute voix les Psaumes comme pour l’enterrement d’un tsadik, un « saint ». La foule musulmane, hagarde et desemparee, qui ne savait encore comment exprimer sa douleur et courait sans but dans tous les sens, fut impressionnee par la dignite de ce cortege inhabituel. II ne s’etait jamais aventure ainsi dans ses ruelles, et, frappee par la sincerite des endeuilles, la foule musulmane joignit ses prieres a celle de ses compatriotes juifs. A la fin de cette ceremonie d’enterrement symbolique, le cortege s’en retourna sans incidents au mellah, tout surpris de son audace dictee par la crainte autant que par 1’affliction sincere.
A Rabat, rapporte le Pr Elharar-Harari dans son Histoire des juifs du Maghreb:
Un cortege se forma dans les rues de la capitate d’hommes tout de noir vetus, recitant les Psaumes sur un air pathetique a fendre metne le coeur le plus endurci. Les chaudes larmes qui coulaient de bien des yeux ne laissaient aucun doute sur la sincerite du deuil pour la perte de leur protecteur. Les femmes et les enfants qui s’etaient joints au cortege, ajoutaient encore au pathetique du spectacle. En entendant les femmes juives chanter en chceur de pleureuses les louanges du defunt, nombre de leurs compatriotes musulmanes etaient sorties de leurs maisons pour se joindre au cortege, suivies d’un grand nombre d’hommes aussi eplores. Et, pour l'observateur exterieur, il lui semblait assister au cortege funeraire de vrais freres et sceurs pleurant la mort d’un pere commun. Le deuil des Juifs n’avait rien d'artificiel, de force, c’etait au contraire une complainte sincere sortant du fond du coeur..
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration