פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני –ייבום

ב. המחבר ותקופתו

1. 1. תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

מעטים מאוד הפרטים הביוגרפיים הידועים על הרב יוסף אלמאליח והם נשאבים מתשובותיו, מן ההקדמות לספר שכתבו חכמי תיטואן בשנת תקפ״ד(1824) ומהקדמת המגיה בשנת תרט״ו(1855). הרב עיוש אלמאליח, אביו של הרב יוסף, כיהן בתור דיין בקהילות הסמוכות רבאט וסאלי. גם הבן, הרב יוסף, היה רב ודיין בקהילות הללו, וכן בקהילת גיברלטר. קודם שכיהן בדיינות שהה ר׳ יוסף פרק זמן בעיר תיטואן. אנו למדים על כך מהערת־אגב בספרו, המציינת את שם העיר ומקום מגוריו בה בשנים תקמ״ב־תקמ״ג (1783-1782).^ג ראשית דרכו של ר׳ יוסף כדיין ברבאט ובסאלי היתה בשנת תקמ״ח (1788). לאחר מכן, כשהתכוון לעלות לארץ־ישראל, יצא הרב לכיוון גיברלטר, אבל התעכב במקום, כיהן בהנהגת הקהילה ונפטר בה לעולמו בי״א באלול תקפ״ג(1823).

2. 2. ייבום

יהודי ספרד העדיפו את מצוות הייבום על־פני החליצה. כך נהגו גם יהודי מרוקו לעומת יהודי אשכנז, שהעדיפו חליצה על־פני ייבום. לקמן שני מקרים שר׳ יוסף אלמאליח נדרש להם:

הכשרת גט שניתן ליבמה. בחודש טבת תקנ״ה (1794/5) נשאל הרב אלמאליח בעניין יבם שנשא את יבמתו ובתוך חודש גירשה בגט. בקיום מצוות הייבום צריכים היבם והיבמה לקיים יחסי אישות ורק לאחר מכן הוא יכול לפטור אותה בגט. אם לא התקיימו יחסי אישות ביניהם, נדרשת חליצה כדי להתיר את זיקת הייבום.

שלוש טענות היו במקרה שלפנינו: בפעם הראשונה טען האיש שבעל את יבמתו, ובפעם השנייה חזר בו וטען שלא בעל. הוא תירץ את טענתו הראשונה בפחד מפני קרובי יבמתו העלולים לפגוע בו. בפעם השלישית שב האיש וטען – והפעם נשבע בנקיטת חפץ – שאמנם בעל אותה והכחיש את טענתו השנייה. לדבריו, הוא שיקר בעצת חבריו בעקבות קטטה שפרצה בין בני הזוג. גם היבמה טענה שבתקופת נישואיהם אכן בעלה האיש.

בתשובתו הביא הרב את דברי ר״י קארו התואמים את דבריו של הרמב״ם: ״היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאינו נאמן לאוסרה.״ לדעתו, אפשר אף להבין מן הפוסקים הללו שאין הבדל אם בקשת הגט והעדות ניתנו בתוך שלושים יום ממועד קיום מצוות הייבום או לאחר השלושים, אף־על־פי שבפסקי רש״י ובתוספות נמצא שהיא צריכה חליצה אם הבעל מעיד שלא בעל בתוך שלושים יום. במקרה זה – פסק ר׳ אלמאליח – אין היבמה צריכה לחליצה משום שנתקבלה עדותו הראשונה של הבעל, שעליה אף חזר בעדות השלישית ונשבע בנקיטת חפץ, וכאן גם מודים שניהם שאכן בעל אותה.

יבם מומר. יבמה נפלה לפני יבם שהמיר את דתו עוד לפני נישואיה לאחיו. המומר היה מוכה שחין ורגליו עקומות ואינן ראויות לנעילת מנעל לצורך ביצוע החליצה. כמו כן עזב האיש את מקומו ואין יודעים היכן הוא. בגלל היעלמו ומפני שהמיר את דתו לפני נישואי אחיו, רצו חכמי מראכש להפקיע את זיקת הייבום ולהתיר את היבמה בלא ייבום וחליצה כדי למנוע ממנה צער שלא תישאר עגונה. חכמי מראכש ביקשו מן הרב יוסף אלמאליח להצטרף להכרעתם.

הרב סבר שאין די בעובדות שהיבם מוכה שחין ורגליו עקומות ושהלך למקום אחר כדי להפקיע את זיקת הייבום – איש מן הפוסקים איננו מפקיע את הזיקה בגין סיבות אלה. הפן המקל על ההפקעה בסוגיה זו הוא עצם הדבר שהיבם היה מומר כבר בעת שנישא אחיו. בדברי הטור בשם רב יהודאי גאון מתבטלת הזיקה במצב שכזה, שכן נישואיהם נעשו בלא זיקה לאחיו המומר במקרה של מות הבעל בלא ילדים. החכם דחה דעה זו מפני שר״י קארו ופוסקים אחרים לא קיבלו את סברתו של רב יהודאי גאון שהובאה בטור. והוא אף העיר שר״י קארו מסופק בדבר אם אכן נכונים הדברים שנכתבו בשם רב יהודאי גאון. בתשובתו הביא הרב מדבריהם של פוסקים רבים שדנו בעניין יבם מומר. קצתם הפקיעו את הזיקה אך ורק כשמצאו גורמים נוספים להתרתה. הטענה היחידה אפוא היא היותו יבם מומר, ומפני שיש כאן איסור מן התורה, פסק הרב על־פי הכלל ״ספיקא דאורייתא לחומרא״.

דין יבמה שאינה רוצה לחלוץ. בשנת תקס״ז(1807) נשאל הרב אלמאליח על יבם שביקש לחלוץ את יבמתו, ואילו היבמה העדיפה להתייבם לו: האם כופים עליה לבצע חליצה והאם דינה דין מורדת אם היא מסרבת לחלוץ? בעניין זה הביא הרב יוסף אלמאליח את רב הרמב״ם שכתב כך:

יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ואיני נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי וכשאר כל האלמנות אין שומעין לה. שהרי הקנו אותה לזה מן השמים.

רצה מיבם רצה חולץ ונותן כתובה. ולא עוד אלא אפילו אמרה אני ניזונת משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה. שהרי היבם אומר לה כל זמן שאתה [צ״ל שאת] זקוקה לי אין נותנים לי אשה אחרת, ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה.

בהמשך הבהיר הרב שההחלטה אם לייבם או לחלוץ תלויה ביבם, כמאמר הכתוב (דברים כר ז): ״ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו״. הוא מתדיין בלשון הרמב״ם ומעלה שכך גם משתמע מדבריו. לפסק הרמב״ם הביא הרב אלמאליח סימוכין מפוסקים שהסכימו לדעתו: ר' יעקב בן הרא״ש בטור, ר״י קארו בחיבוריו בית יוסף ושולחן ערוך ור׳ משה איסרליש בהגהותיו ^לשולחן ערוך: ״ונמצא הדין ברור להרמב״ם והטור ומרן ומור״ם דאפילו רוצה ביבום, אם תבע היבם לחלוץ והיא אינה רוצה נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד להפסידד כתובתה.״

ר׳ יוסף אלמאליח הוכיח גם מדברי הגמרא בכתובות ומפירוש רש״י שאם תבע היבם לחלוץ והיבמה מסרבת, דינה דין מורדת (דין מורדת חל על אשה המונעת את בעלה מתשמיש). הרב אלמאליח קבע, על־פי כל הפוסקים שהוזכרו לעיל, שדינה של היבמה המסרבת לחלוץ כדין מורדת, אפילו היא רוצה בייבום, שכן היבם תבע ממנה חליצה.

יבם נשוי. בשנת תקס״ז (1807) נשאל הרב בסוגיה שעלתה בעיר דובדו בדבר יבם נשוי שנשא את יבמתו, וכמנהג המגורשים בכתובות במרוקו הוא נשבע שלא ישא אשה על־פניה. שתי נשותיו לא הסתדרו ביניהן והוא נאלץ לגרש את אשתו הראשונה. הגט נמצא פסול והאיש ביקש להחזירה, אבל היבמה התנגדה בטענה שנשבע בכתובה שלא ישא אחרת, והחזרת האשה כמוה בנישואין לאשה אחרת. המצב גרם לסכסוכים בין הבעל ובין היבמה, והיא דרשה שיתן לה את כתובתה אם ישיב אליו את אשתו הראשונה.

החכם סבר שדין גרושתו של אדם אינו כדין אשה אחרת; וגם אם היה הגט כשר, רשאי הבעל להחזיר את גרושתו ואין בכך כדי להפר את השבועה שנשבע בכתובתה של אשתו השנייה. כך נוהגים גם בנישואין בחול המועד – נישואין רגילים אינם מתקיימים בו, אבל נישואין של החזרת גרושה מותרים. מן הטעם הזה דינה של האשה המגורשת שלפנינו אינו כדין אשה אחרת, מה גם שנמצא פסול בגט שניתן לה. אם לא תרצה היבמה לחיות עם היבם לאחר שיחזיר את אשתו הראשונה, דינה דין מורדת והיא תצא בלא כתובתה ובלא המתנות שקיבלה מקרובי בעלה, אלא רק בנדוניה שהביאה מבית אביה.

יבמה קטנה. בתשובותיו של הרב אלמאליח מובא מקרה של יבמה בת עשר, יתומה מאב, שהשיאו אותה אמה ואחיה. היבם היה בן חמישים ושתיים, והיא סירבה לקשור את עצמה ליבם המבוגר. דעתה התקבלה, משום שעל־פי הדין קטנה שהשיאו אותה אמה ואחיה יכולה לסרב לנישואין לבעלה ולצאת ממנו בלא גט. כך במקרה שלפנינו יכולה היבמה לסרב להתייבם ובכך היא מבטלת את הנישואין לבעלה המת ואינה צריכה חליצה.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח*אהרן גימאני –ייבום

עמוד 57