שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א- עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19
על הקהילה היהודית בלוב במאות ה־16-15 ועד ראשית המאה ה־18 אין ידוע לנו כמעט דבר. בקרב יהודי לוב זכור לטוב ר׳ שמעון לביא, שהיה בדרכו ממארוקו לארץ־ישראל באמצע המאה ה־16, וכשהגיע לטריפולי ונוכח בבערותם של יהודי המקום, החליט להישאר שם. הוא נחשב למניח יסודותיה של הקהילה ומחדש לימוד התורה בה. חוסר יכולתה של הקהילה בטריפולי להעמיד מנהיגות רוחנית מקירבה גם במאות ה־17 וה־18 גרם לכך, שגם מרבית רבניה באו בתקופה זו מבחוץ, בעיקר מארץ־ישראל ומתורכיה. הראשון שבהם היה ר׳ מסעוד חי רקח, יליד איזמיר, שלמד תורה בירושלים ויצא בשנת 1749 כשד״ר לטריפולי, שם השפיע מחוכמתו ומתורתו על תושבי המקום. במאה ה־19 בלטה דמותו של ר׳ אברהם אדאדי, נכדו של ר׳ נתן אדאדי יליד ארץ־ישראל, ואף הוא שימש זמן קצר כרב בטריפולי. הנכד, ר׳ אברהם, עלה לצפת בגיל 18, אך נשלח כשליח מטעמה לטריפולי. הוא נתיישב שוב בעיר זו, נתמנה בה לדיין והרביץ תורה במשך עשרות שנים.
התפוררותה של הקהילה היהודית במצריים והצטמצמות מיספר תושביה לכמה אלפים, נתנו אותותיהן גם בחייה הרוחניים. במאה ה־17 ובראשית המאה ה־18 עוד נודעו בקהיר ר׳ אברהם הלוי, שכתב קובץ תשובות חשוב בשם ״גינת ורדים״ ובאלכסנדריה ר׳יעקב פראג׳י מהמה, ששימש בה כרב הקהילה ועסק גם בחוכמת התכונה. לעתים שימשו כדיינים וכרבנים גם חכמים שבאו מארץ־ישראל כשלוחים, כמו ר׳ בנימין מעלי הכהן ור׳ חיים אברהם סורנאגה. אך גם הם לא יכלו למנוע בעד הירידה. גם החיד״א עשה בקהיר כרב וכאב בית־דין בשנים 1764 —1769. אך למרות הכבוד הרב שהעתירו עליו יהודי מצריים, הוא השתוקק לשוב לארץ־ישראל, כנראה גם משום שלא מצא בקהיר חכמים בעלי שיעור־קומה שיכול היה לשבת עימם. חידוש הפעילות הרוחנית במצריים החל בשנות ה־30 של המאה ה־19, והוא קשור בבואם של חכמים מארץ־ישראל וממארוקו.
חלק נכבד מחכמים אלה עסקו גם בפרשנות המקרא, אם בדרך הפשט ובדרך הדרוש ואם בדרך הסוד. היו גם לא מעטים שחיברו פירושים בדרך הרמז — גימטריות ונוטריקונים וכיוצא באלה פרפראות לחוכמה. חלק מפרשנות זו עלתה על הכתב לאחר שחכמים ורבנים נשאו דבריהם בצורת דרשות בבתי־הכנסת, שבהן באו לידי ביטוי לא רק השקפת־עולמם של המחברים אלא גם מאורעות הזמן, יחסה של המלכות ודמותה של החברה.
החשוב והנודע בפרשנים אלה הוא ר׳ חיים בן עטאר. הוא נולד בשנת 1696 בעיר סלא שבמארוקו למשפחה שממנה באו גם גדולי תורה וגם ״שרים״ וראשי קהל. אשתו היתה בתו של נגיד יהודי מכנאס, משה בן עטאר, ובביתו התגורר. הוא נהג מינהג חסידות ולא יצא מביתו אלא עסק בתורה יומם ולילה. בעקבות פטירת חותנו והמחלוקת על הונו, וכן בשל המצב המעורער ששרר במארוקו אחרי מות הסולטאן אסמאעיל בשנת 1727, ושנות הרעב שפקדו את הארץ בשנות ה־30, נאלץ לנדוד למכנאס ולפאס. אך לבסוף גמר אומר לעלות לארץ־ישראל — משאת נפשו. הוא חיבר ספרים בהלכה. אולם עיקר פירסומו בא לו בזכות פירושו על התורה ״אור החיים״ ועל שמו הוא נודע, כחכמים אנשי שם שקנו את עולמם בזכות חיבוריהם. הספר זכה למהדורות רבות ולתפוצה גם בקרב החסידים בפולין, רוסיה ורומניה, שם היו לומדים בכל שבת את פרשת השבוע עם הפירוש הזה. אגדות רבות נקשרו בשמו של ר׳ חיים בן עטאר. כידוע, הוא חי בזמנו של רבי ישראל בעל־שם־טוב(הבעש״ט). אגדה חסידית מספרת, שהבעש״ט השתוקק להיפגש עם ר׳ חיים, אך הדבר לא עלה בידו. את שנותיו האחרונות עשה ר׳ חיים בן עטאר בישיבה שהקים — ״כנסת ישראל״. בישיבה זו הסתופפו רבים מחכמי ירושלים, חכמים בנגלה ובנסתר. הוא נפטר בשנת 1743 ורבים הבאים להשתטח עד היום הזה על קברו. (וראה המקור על ׳כלל ישראל׳ בפירושו לתורה).
היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים
בתקופה שבה אנו עוסקים, המאות ה־19-17 , המשיך להתקיים באפריקה הצפונית אחד המרכזים הבודדים, שבהם המשיכו לגלות עניין בכתיבת שירה ופיוט. אך בדרך־כלל לא הגיעו משוררי תקופה זו להישגיהם של גדולי הפייטנים של ״תור הזהב״ בספרד. זאת ועוד, גם מרבית החכמים שעסקו בכתיבת שירים, פיוטים וקינות, עשו זאת כבדרך־אגב. מבין החשובים שבהם יש לציין את ר׳ פרג׳י שוואט, בעל כישרון פיוטי מעולה, שחי בשלהי המאה ה־16 בתוניסיה. (כיום יש הנוטים לסבור כי חי במאה ה־15). במאות ה־17 וה־18 זכו לפירסום בתחום זה במארוקו שלושה מבני משפחת אבן צור: ר׳ משה, ר׳ יעקב, איש ההלכה הדגול, ור׳ שלום. אחרים, בני סוף המאה ה־18 ובני המאה ה־19 הם ר׳ יעקב בירדוגו, ר׳ יעקב אביחצירא ור׳ רפאל משה אלבז.
במאה ה־17 ובמאה ה־18 נודעו בתלמסאן שבמערב אלג׳יריה ר׳ אליהו שוראקי ובנו ר׳ סעדיה — שעסק כאמור גם במדעים — שכמה מפיוטיהם שולבו בסדר התפילות של קהילות אלג׳יריה. בווהראן שבאותו איזור בלט מקרב משפחת קאנסינו — שכמה מבניה עסקו בשירה — ר׳ יצחק בן חיים. בתוניס ובג׳רבה עסקו בשירה כמה מן החכמים, כמו ר׳ אברהם בלעייש, ר׳ נהוראי ג׳רמון ור׳ משה עידאן. לציון מיוחד ראויים ר׳ אליהו סדבון ור׳ אהרן פרץ — האחרון היה חכם ממארוקו, שהגיע לג׳רבה בראשית המאה ה־18 והקים בה ישיבה. ר׳ אברהם כלפון איש טריפולי נתפרסם בשל פיוטו ״מי כמוכה״, שבו תיאר את המאורעות שפקדו את טריפולי בסוף המאה ה־18, ושמהם סבלו גם היהודים (ראה לעיל, פרק ד).
לתהילה מיוחדת זכה בתקופה הנדונה הפייטן ר׳ דוד חסין ממארוקו. הוא חי במכנאס בשנים 1790-1730 לערך, ושירתו ספוגה רשמים רבים מקורות זמנו. שירתו כתובה בסיגנון חי ולשונו פשוטה ומשובצת בלשון מקראית ולשון חז״ל כאחת. ביצירתו שירי קודש ושירי חול, שירי טבע, שירים לכבודם של חצרנים ונגידים ועוד. הוא התחבב מאוד על יהודי מארוקו, וכמה מפיוטיו, כגון ״אערך מהלל ניבי״ ו״אוחיל יום יום אשתאה״ זכו לתפוצה גדולה באפריקה הצפונית ובקהילות המזרח.
שירה זו בכללה שימשה ביטוי להמיית ליבם וערגת נפשם של הדורות הללו. במיוחד בולט בשירתם של המשוררים במארוקו העיסוק בנושא הגלות והגאולה. ואולם היא שימשה גם לצרכים דידקטיים, כגון לימוד המצוות בחרוזים, שינון הלכות ובמיוחד הלכות שחיטה, כללי הדקדוק וכיוצא באלה. היה לה מקום נכבד, בצד פיוטיהם של גדולי הפייטנים והמשוררים מארץ־ישראל, מספרד ומאיטליה, בתפילות ובטקסים משפחתיים. במיוחד נפוצו פיוטים רבים בקרב המוני העם, ששיחרו באשמורת הלילה לשיר ולהתפלל על הגאולה, בשירת ״הבקשות״ שנאמרה בלילות השבת שמסוכות ועד פסח.
היו אף חכמים שהעלו על הכתב את קורות קהילותיהם: בסוף המאה ה־17 חי באלכסנדריה ר׳ יוסף סמברי, שנודע בכרוניקה ״דברי יוסף״. התקופה שמכסה הספר היא מאמצע המאה ה־6 עד שנת 1672, אך הוא עוסק בעיקר בקהילות מצריים בתקופה הממלוכית והעות׳מאנית. במארוקו כתבו בני משפחת אבן דנאן, דור אחר דור, את קורות קהילת פאס מראשית המאה ה־15 ועד ראשית המאה ה־18. ר׳ אברהם כלפון, שהזכרנוהו לעיל, הותיר בכתב־יד את ״סדר הדורות״, ששימש את ר׳ מרדכי הכהן, נחום סלושץ וגבריאל רקח בכתיבת תולדות יהודי טריפוליטניה.
לסיכום, חכמי אפריקה הצפונית הירבו לעסוק בדברי תורה ויצירתם היתה עשירה ומגוונת: ההלכה, הדרוש והפרשנות מחד, והקבלה, השירה והפיוט מאידך. רוב החכמים שימשו כמנהיגי העדה וחיפשו תמיד דרכים להגשמת תורתם הלכה למעשה. בתורתם החברתית נודעו במיוחד בדאגתם לשכבות העניות ולבני תורה.
שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א– עולמם הרוחני של חכמי אפריקה הצפונית במאות ה־19
עמוד 186