מורשת יהדות מרוקו

פרק תשיעי הקצידה

הערת המחבר:בפרק זה אני נעזר בספר ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״ מאת אברהם אמזלג ומאמר מ״פעמים״ 19 של אותו מחבר ״הקצידה ב״שיר ידידות״.

הקצידה היא חלק בלתי נפרד מערב ״שירת הבקשות״. מאז שצורפה לקובץ ״שיר ידידות״ היא מהווה מעין שיא בסיומו של ערב ״שירת הבקשות״, היא מגוונת את המעמד ונותנת לו מימד נוסף ושונה.

מהי הקצידה? מהם בטוייה החילוניים אצל הערבים? ומהם מאפייניה אצל היהודים?

בעניין הקצידה אפרט בהמשך פרק זה.

הקצידה ־ היבטים כלליים

הקצידה הינה סיפור מושר המשמש, יהודים וערבים כאחד, באירועים שונים, משמחים, טראגיים או בסתם אירועים והזדמנויות. לסגנון הקצידה במרוקו היה מעמד נכבד, והיא שימשה אמצעי ביטוי לצרכים דתיים וחילוניים כאחד; היא אפשרה למחבריה להציג את דעתם ולהביע את דבריהם ואת רגשותיהם.

מקור השם ״קצידה״: השם ״קצידה״ הוא מלשון ״קצא״ ־ סיפור. המקור הוא ברברי ובמקור היא מושרת בצורה אמנותית בערבית. מאוחר יותר היא נכתבה גם בעברית.

מבנה הקצידה : לקצידה יש מבנה צורני מיוחד. זהו סיפור מושר הכולל בתים בני 5־4 שורות, חריזה עשירה ומורכבת, טורים של צלע אחת או שתיים ופזמון חוזר. הקצידה בולטת באורכה. הבית האחרון מסכם את הקצידה ולעתים הוא נושא את שם מחברה, בבית האחרון יש מהירות והאצה של הלחן וזהו התצריף מהמוסיקה האנדלוסית.

סוגי הקצידרת:

״מקצור אזנאח״ (=שבור כנפיים) ־ קצידת אהבה הפותחת בדרך כלל במילים ״והווא יא וודי״ (ובכן ידידי).

״משלוק״ ( = שרוט, פשוט עור) ־ קצידה סאטירית.

סאטירה ־ זוהי יצירה ספרותית המתארת את הפגמים שבמציאות בצורה לגלגנית־ עוקצנית.

״סוסי״ ־ מאזור הסוס שבדרום מרוקו(אגדיר, אינזגאן, תרודנט).

״משרגי״ (=מזרחי״) ־ קצידה בעלת כתות דתיות.

״בורג׳ל״ ( = בעל הרגל) ־ קצידה בעלת אפיונים מוסיקליים מיוחדים.

״גומחי״ (סואן, נמרץ) ־ קצידה קצבית.

הקצידה בוצעה ע״י גברים ונשים, היא סיפקה בזכות כח הביטוי שלה מידע וסיפורים מן החיים. יתרונה הוא ביכולתה להגיע לתפוצה גדולה. המבצעים הקפידו להדגיש כל מילה בהטעמה נכונה וברגש רב, הפסקה במקומות הנכונים ותיאור הרגשות הקיימים בקצידה.

ידוע על מבצעי קצידה ששרו בפני כול תמורת מטבעות כסף[עניין זה בולט בכיכר ׳׳ג׳מע אל־פנא׳׳ (כיכר האובדים) במרקש. בכיכר זו מופיעים בולעי אש, להטוטנים, בדחנים וחרזנים בשירה, ובין השאר גם מבצעי קצידות שתמורת מספר מטבעות הם שרים קצידה לעיני כול ]. הקצידה בתקופה של היעדר תקשורת ומקורות מידע שימשה, כאמור, מקור לסיפוק מידע. מכאן גם הלהיטות של האנשים לשמוע קצידות תמורת כסף.

נושאי הקצירה

נושאי הקצידה מגוונים ולקוחים מחיי הפרט והכלל. אצל הערבים נושאי הקצידה היו אהבה וחשק, מוסר והתנהגות וענייני חברה.

אצל היהודים במרוקו הקצידה כללה נושאים כמו:

1. תיעוד אירועים היסטוריים:
2. קצידה על חורבן העיר אגדיר שפתחה במילים:

״פלילת אתלאתא פלוסת א־ליל יא סאדאת,

תרעדת אל־ארד ובלאד אגדיר נכלאת״

״בליל שלישי באמצע הלילה רעדה האדמה והעיר אגדיר נחרבה״.

הקצידה על מגפת הדבר שפרצה בעיר תאפילאלת ב־ 1779.

״קצידת דלכור״ ( = ״קצידת הפגזים״) ־ על סבל יהודי פאס במרד שבטי האודאיה ב־ 1825 ־ 1832 :

״ביסס אללה נבדא נעיד לכום מא דאז

עלינא במדינת פאס ג׳דיד כוננא מא סאר לאה״

״בשם אללה, אספר לכם את שארע לנו

בעיר פאס אל־ ג׳דיד בהיותנו נתונים לחסדי אללה״.

״קצידת בן שושן״ הידועה על בחור יהודי מאלג׳ריה ואהבתו לנערה הנוצריה מריה מולינה. הקצידה פותחת בבית:

ובליל יא טול היג'רי

ובלילה בו נתמשכה בו אהבתי

מעא נאס מולוע ביהום

עם אנשים אהובי לבי

ג'אני לפראק םצבאח בכרי

אתני הפרידה מוקדם בבוקר

ולחבאב קלת נג'יהום

מעטתי לבקר את אהובי"

 

	סיפורי תנ"ך והיסטוריה קצידות על חנה ושבעת בניה, ייסורי איוב, עשרת הרוגי מלכות, חורבן ירושלים ע"י בבל
	להלן קטע מהקצידה על איוב;
	אזיו תשמעו האד לקצדא בואו תשמעו זו הקינה קצדת איוב עלא מא קאדא קינת איוב שסבל ייסורים או קצידה על יוסף הצדיק" ביסם אללה אנא נבדא נעיד מא סאר בשם האל אתחיל ואספר מה
	סידנא יוסף מעא כתו בעשרה שקרה לאדוננו יוסף עם אחיו עשרה

 

3. 3. קצידות אקטואליה: חוברו כתגובה לאירועים כמו הקצידה על המרגל אלי כהן ז״ל, הקצידות על מלחמות ישראל האחרונות, הקצידה על שמו של ר׳ ישראל אבוחצירא זצ״ל ה״באבא סאלי״, או הקצידות לזכרם ולכבודם של צדיקים רבים, כמו הקצידות על ר׳ דוד ומשה -קבור באגויים., ר׳ שלום אזאווי קבור הרבאט, אולאד בני זמירו.אחים הקבורים בסאפי

הקצירה ב״שירת הבקשות״

״שיר ידידות״, שהינו קובץ ״שירת הבקשות״ של יהודי מרוקו, כולל בתוכו 89 קצידות; בסוף כל סדרה של פיוטים לשבת מופיעים בין 2 ל־8 קצידות. הם נכתבו, בעיקר, במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה־20 והורכבו על לחנים של קצידות ערביות מוכרות.

מה היו הסיבות להתפתחות הקצידה ב״שירת הבקשות״?

1. 1. מאבק בתמורות חילוניות ־ בראשית המאה ה־20 החלה נהירה של יהודים במרוקו לערים הגדולות קזבלנקה, פאס, מקנס, מרקש. שם פגשו והכירו אורחות חיים חילוניים. (למעשה פריצת המסגרות החברתיות ־ משפחתיות המסורתיות והנוקשות של החברה היהודית־הדתית בקזבלנקה החלה מיד לאחר נחיתת צבאות בעלות הברית במרוקו בסוף 1942. חיילים אמריקניים רבים החלו להתרועע עם בחורות יהודיות).

הכיבוש הצרפתי של מרוקו ב־1912 האיץ את התהליך. התפתחות הערים הביאה לנהירה גדולה של יהודים לערים בעיקר לקזבלנקה בין השנים 1907 ־ 1921, ובמשך כ־14 שנים גדלה אוכלוסיית יהודי קזבלנקה וקיבלה תוספת של 8010 יהודים, גידול מעל ל־150 אחוז. תהליכי הגידול האלה מזרזים את השתלבותם של היהודים בחיי החברה החילוניים בכרך הגדול. יהודים בעלי השכלה מערבית ובעלי רצון ללמוד ניצלו את כושר הסתגלותם התרבותי המהיר, כדי לבסס את מעמדם בחברה. הדבר פגע בחייהם הדתיים ובקשריהם האישיים והמשפחתיים עם הקהילה היהודית שהיתה סגורה בחלקה הגדול בתוך ה״מלאח״ הצפוף שבקזבלנקה. תהליך דומה קרה גם בערים כמו מרקש שמנתה 14,000 יהודים ב־1906, פאס שמנתה 8,000 יהודים ב־1912.

סקירה זו באה להסביר את הרקע לשינויים שחלו בקהילה היהודית, התרחקות מסוימת מהדת ומהמסורת. בכתב יד מאת ר׳ שמואל כהן אמזלג ממרקש כותב הלה על התופעה הזו:

" ועכשיו בזה הדור שלנו אבן מאסו הבונים, מפני הנשים המגונות שאינן רוצות בשירי דוד המע"ה(המלך עליו השלום) הנבונים, ובעליהם אל עצתם פונים….וביום שבת קודש כל העם ישנים"

כדי למשוך את הציבור בחזרה לבתי הכנסת ול״שירת הבקשות״, החליטו הפיטנים באותה תקופה להוסיף ל״שירת הבקשות״ את הקצידות. הקצידות שיכללו תכנים מרתקים ויורכבו על לחנים ערביים מוכרים, ייתכן ויהיה ביכולתן למשוך בחזרה את המתפללים ל״שירת הבקשות״ ולהחיות את המנהג הזה. כך לפחות הם חשבו אז. קו דומה היה גם לעורכי ״שיר ידידות״.

2. חינוך ומוסר ־ פעמים רבות חוברו הקצידות בנושאי חינוך ומוסר. תרגמו קצידות ערביות לעברית והשאירו את הלחן הערבי המקורי. לדוגמה: הקצידה ״צמאה נפשי לאל תמים דעים״ מאת ר׳ רפאל משה אלבאז לשבת ״בראשית״ מבוססת על חקצידה בערבית ״אס מן עאר עליכום ארזאל לכנאס״ מאת משורר ומלחין מרוקאי ידוע מהמאה ה־19.

קצידה זו מספרת על ירידתו של עשיר מנכסיו ובעקבות עוניו נטשוהו חבריו. הקצידה מגיעה למוסר בתכלית המסר לשומעים כי אין לבטוח בעושר ואין ערך לחומריות:

"אל יתהלל עשיר בעושרו/ עשיר ואביון אל עמק שווה

מה יתאונן אדם יחוד אישה/ קצר ימים לא בכח יגבר

שני חייו כמלונה ומבקשה / כשצף קצף ומת או נשבר"

מכאן יש לעסוק בתורה, וכדברי הקצידה:

"ושוב היום בתשובה שלמה כי לא ידע אדם את עתו

ובחר בתורת האל תמימה ובלומדיה תגדל אהבתו

חילו ואונו להבל דמה ישכיל ויבין לאחריתו"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הקצידה-חלק א'

עמוד 106

קצידות נוספות העוסקות בחינוך ובמוסר קיימות בפרשת ״נח״ ו״מקץ״. הדוגמה הבאה היא מפרשת ״נח״, הקצידה של ר׳ רפאל משה אלבאז:     

"ראה והתבונן, אדם ילוד אשה / מטיפה חלושה

כי היום קצר, כמה ימי חייך?

כי קרוב הדבר בפיך ובלבבך

3. 3. קצידות על פרשת השבוע: מחברי הקצידות מתארים דמות או עניין בדרכם שלהם, ודרך זו מסתמכת על מקורות חזלי״ם. הבולט ביניהם הוא ר׳ דוד אלקיים (קיים) ממוגדור, שכתב 23 קצידות מתוך 89 קצידות הקיימות ב״שיר ידידות״. בכל פרשה מופיעה לפחות קצידה אחת שלו.

רוב הקצידות שכתב ומופיעות ב״שיר ידידות״ עוסקות בפרשת השבוע:

פרשת ״תולדות״:

ואחיו עקבו, ידו הדה:

עשו מעודו נכר צד בפה

איש חסדי יעקב איש תם, שומר תורה ותעודה"

הפרשה מעמידה זה מול זה את עשו האדמוני הלבוש בגדי שער ושאמנותו הוא הציד.

מולו יעקב ״איש תם יושב אוהלים״־ אוהלים בלשון רבים: רמז לבית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר.

פרשת ״וישב״:

דברו חלומם / כרצון נפשם

ספר שר המשקים כרצונו/ ענה לו, זה פתרונו

אותץ ישיב על כנו/הבינו/גלה אזנו

הרבה בשטחו/המצא נא משלוח;

ברוך הגבר השם באל מבטחו/אף אם ידכה, ישוח

אך הבלתי מאמין דמיו ירתחו/חיי הבלו כקדוח"

שר המשקים, כמו שר האופים, מחפש מפלט בפתרונו הצפוי של יוסף ושופך בפניו את ליבו ואת חלומו. המשורר ר׳ דוד אלקיים משתמש בפסוק מירמיהו ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳״, כדי לציין את הרווח שיפיק השם מבטחו בה׳. ״אף אם ידכה, ישוח״ ־ יתרענן כאחד השיחים, אך לא כן לגבי מי שאינו מאמין ״ויהיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב״.

המשורר מסיים כל בית בשתי צלעות חוזרות: ״ברוך הגבר…״ כדי לציין כי יוסף לא בטח בה׳ ואמר לשר המשקים ״וזכרתנו והזכרתני״ לכשישתחרר.

4. 4. מחברים אחרים כתבו קצידות על נושאים שונים:

פרשת ״לך־לך״, ר׳ רפאל משה אלבז, כמבין איש לאישה:

קול ענות גבורה, אנכי שומע, במחנה העברים

האיש בעל דברים, אל האישה אמר….

אף היא תשיב אמריה לו…."

הקצידה מתארת התנצחות בין איש לאישה: הטענות משולבות בקצידה, כאשר כל אחד בא בטענות לבן זוגו על חייהם המשותפים.

פרשת ״וירא״, ר׳ שלמה בר יוסף אביטבול, על הגאולה:

"יום יום אוחיל/אצפה/ישועתך/ידיד/ מבשר טוב אליה….

פודה חסידיו/מארץ נוכריה

צורר את מורדיו בבור תחתיה"

המשורר כותב על ציפיותיו לישועה ומקוה, כי יבוא הקץ לייסורי העם כמו שקרה לעם ישראל בצאתו ממצרים: אויביו סבלו מעשר מכות וטבעו בים סוף.

פרשת ״ויצא״, ר׳ משה הכהן, על חזון אחרית הימים:

"שמים וארץ האל יסד/העושה נפלאות לבדו

מעל שמים חבדו/כל באי עולם הודו/העידו

אין בלעדו/לו יודו/ולכבודו/כולם מראש ועד הסוף"

גדולת האל שאין בלתו באה לידי הכרה גם אצל עמי העולם. כולם יודו לה׳ מגדול ועד קטן.

שילוב הקצידות המופיעות ב״שיר ידידות״ הוא שלב אחרון בסדרה של שלבים:

שילוב של לחן ערבי לקצידה עברית, כדי למשוך את ההמון בחזרה לבתי הכנסת.

שילוב של מוסר יהודי מענייני פרשת השבוע או של נושאים שונים בקצידה.

שילוב של קצידות עבריות קדומות ב״שיר ידידות״.

מכאן נסיק, כי מחברי הקצידות ראו את עצמם לא רק כמשוררים פיטנים שהרכיבו לחנים ערביים לפיוטים עבריים, אלא כיוזמים של יצירה עברית מקורית. כדי להפיץ את הקצידות, היה צורך לכלול קצידות עבריות המורכבות על קצידות ערביות מאזורים שונים במרוקו. בדרך כלל, הכירו פיטני ״שירת הבקשות״ את הקצידות שחיברו פיטנים בני סביבתם. בדרך זו חדרו הקצידות, כסוג ספרותי חדש, לחיי היומיום של הפיטן היהודי המרוקני המצוי. היכרות אמיתית עם הקצידה ב״שיר ידידות״ הושלמה לקראת סוף הרבע הראשון של מאה זו, עת התגברה נהירת ההמון לערים הגדולות.

הטבלה הבאה מפרטת את הקצידות ב״שיר ידידות״: הפרשה, הנובה בה מתבצעים הפיוטים והקצידות, מספר הקצידות בכל פרשה ושמות מבצעיהן.

הפרשה     הנובה של הפרשה     מס' הקצידות     שמות המחברים של הקצידות

בראשית     רמל מאיא     3       רפאל משה אלבאז,שלמה אביטבול, דוד קיים

נח              צביהאן         3        רפאל משה אלבאז, דוד אדהאן, דוד קיים

לך לך       רמל מאיא       4    רפאל משה אלבאז, שלמה אביטבול (2) דוד קיים

וירא       חגאז משרקי      8     שלמה אביטבול, אברהם קוריאט(2) יים פינטו (3)  יוסף, דוד קיים

חיי שרה   רצד           3      שמואל אלבאז, דוד קיים(2)

תולדות       רמאל מאיא או צביהאן  5  רפאל משה אלבאז, עמרם, מסעוד, חיים פינטו, דוד קיים

ויצא         רמאל מאיא או צביהאן  6 שמואל אלבאז, יוסף חזן, חיים פינטו, משה הכהן, מרדכי טרזמן, דוד קיים.

וישלח    חג'אז כביר   4      חיים פינטו, יעקב כהן, מרדכי טרזמן, דוד קיים.

וישב   מאיא          4       יעקב כהן, מרדכי טרזמן, דוד קיים(2)  

מקץ     חג'אז כביר   4 רפאל משה אלבאז, יעקב כהן, סעדיה מאראטשי, דוד קיים

ויגש    חג'אז כביר   6 דוד קיים(2) יעקב שבת, מרדכי טרזמן, משה עטיה קצידה ללא ציון שם

ויחי    רצד או איסתיהלאל   4   דוד קיים, שלמה אביטבול, מרדכי טרזמן, דוד דהאן

שמות   איסתיהלאל או מאיא    5     דוד קיים,מרדכי,עמרם, מסעוד, סעדיה

וארא    עושאק   4    דוד קיים, עמרם, סעדיה רבוח, סעדיה

בא      חג'אז כביר   5     דוד קיים, רפאל אלבאז, משה חלווא, יוסף אביטבול, יעקב בן שבת.

בשלח   חג'אז משרקי    4     רפאל משה אלבאז, שלמה אביטבול(2), דוד קיים

יתרו   גריבת לחסין     7   שלום אזולאי, שלמה אביטבול, יוסף מלכא, נסים אסבאג, יעקב כהן, דוד קיים, שלמה קאביסה

משפטים חג'אז כביר   5    שלמה קאביסה (4), דוד קיים

תרומה   ערק עג'ם או מזמום   2   מרדכי טרזמן, דוד קיים

זכור    רצד   3    שמואל אלבאז,, שמעון אוחיון, דוד קיים

נוסף ל־20 הפרשיות שבין שבתות ״בראשית״ לשבת ״זכור״ ישנן עוד 4 סדרות נוספות ל־ 4 הפרשיות של שנה מעוברת: שבתות ״תצוה״, ״כי תישא״, ״ויקהל״ ו״פקודי״. בכל שבת 3 קצידות, ובסך הכול 12 קצידות הלקוחות מהסדרות השונות שבין ״בראשית״ ל״זכור״.

מי היו מחברי הקצידות?

להלן פרטים אחדים על אודות מחברי הקצידות:

אביטבול, ר׳ שלמה בן יוסף: חיבר 8 קצידות: פיטן ממוגדור. נפטר ב־1914.

אדהאן(דהאן), ר׳ דוד : חיבר 2 קצידות.

אוחיון שמעון: חיבר קצידה אחת.

אזולאי ר׳ שלום: חיבר קצידה אחת: נולד ב־1848. פעל בעיר ספרו, ובה שימש במשרת רבנות. כתב פסקי דין, אחדים מפיוטיו נדפסו בקובץ ״צלצלי שמע״. נפטר ב־ 1922 בהיותו בן 74 שנה.

אלבאז, ר׳ שמואל: חיבר 3 קצידות: נולד ב־ 1789. פעל בעיר ספרו, חיבר קובץ פיוטים בשם ״נועם שיח״, ספר קינות וספר דרשות. נפטר ב־1844 בהיותו בן 55 שנה. אביו של הבא ברשימה.

אלבאז ר׳ רפאל משה: חיבר 7 קצידות: נולד ב־1823 בעיר ספרו, ידוע כפיטן ובקי בתורה, נתמנה לחבר בית ־ דין בעירו בהיותו בן 28 שנה. חיבר הלכות רבות, מדרשים, פיוטים וקצידות. את הלכותיו ופסקיו קיבץ בספר ״הלכה למשה״. כתב את הספר ״כסא מלכים״ העוסק ב״זכרון מלכי קדם וקורות היהודים״ ואת ספר הפיוטים ״שיר חדש״. נפטר ערירי בלא בנים ובנות בכ״ב בתמוז תרנ״ו ־ 1896, בהיותו בן 73 שנה. זהו מחבר הקצידות השלישי מהעיר ספרו והמופיע ב״שיר ידידות״, עובדה המלמדת על היותה של עיר זו עיר של תורה ושל חיי רוח תוססים במאות ה־ 20־18.

אסבאג, ר׳ נסים: קצידה אחת.

בן שבת (שבת), ר׳ יעקב: חיבר 2 קצידות: תלמיד חכם ששימש כראש ישיבה במוגדור, כתב ספר פיוטים ״יגל יעקב״, ספר דרושים ״רוח יעקב״ והספר ״המון חוגג״ על מסכת ״חגיגה״. נפטר ב־1858 ונקבר במערת אופראן.

הכהן, ר׳ יעקב: חיבר 4 קצידות, פעל במוגדור.

הכהן, ר׳ משה : חיבר קצידה אחת נולד ב־1683 ופעל בעיר פאס. ידוע כחסיד וצנוע במידותיו. מחזיר בתשובה בעיר. נהרג יחד עם אחיו בפוגרום בגיל 31 שנה בשנת 1714.

חזן, ר׳ יוסף: חיבר קצידה אחת.

חלאוא, ר׳ רפאל משה: חיבר קצידה אחת.

טרזמן, ר׳ מרדכי בן יוסף: חיבר 7 קצידות.

מאראטשי, ר׳ סעדיה: חיבר קצידה אחת.

מלכא, ר׳ יוסף: חיבר קצידה אחת. נולד ב־1879, פעל במוגדור, היה ידוע כמחברם של פיוטים נוספים. נפטר ביום השישי של פסח בשנת תשי״ז ־ 1957, בן 78 שנה במותו.

עטייא, ר׳ משה: חיבר קצידה אחת. נולד ב־1820, פעל בעיר פאס, וגדל כיתום. חיבר את ספר הפיוטים ״שיר משה״, הניח שני בנים חכמים וסופרים. נפטר בן 60 שנה בשנת 1880.

פינטו, ר׳ חיים: חיבר 6 קצידות. נולד בעיר אגדיר ועבר בהיותו בן 10 לעיר מוגדור. הוא אחד מקדושי יהדות מרוקו וידוע כעושה נסים. אחדים מהפיוטים שכתב מופיעים בקובץ הפיוטים ״יגל יעקב״, שכתב ר׳ יעקב ברדוגו. נפטר בשיבה טובה בכ״ו באלול תר״ה ־ 1845. קבור בעיר מוגדור.

קאביסה, ר׳ שלמה: חיבר 5 קצידות.

קוריאט, ר׳ אברהם: חיבר 2 קצידות. פעל בעיר מוגדור וידוע כבנו של המקובל ר׳ יהודה קוריאט. קובץ הפיוטים שחיבר אבד בשנת 1844.

קיים (אלקיים), ר׳ דוד: חיבר 23 קצידות. בין המשוררים החשובים של יהדות מרוקו בכל הזמנים. נולד במוגדור ב־1851. היה בין העורכים של ״שיר ידידות״, ״איש אשכולות״, שהיה בקי בתחומים אחרים. נפטר בשיבה טובה ב־1940 בהיותו בן 91.

רבוח, ר׳ סעדיה: חיבר קצידה אחת. פעל בפאס במחצית השניה של המאה ה־16.

בסקירה זו קיימים 79 קצידות המזוהות עפ״י מחבריהן. מלבדן קיימות 10 קצידות נוספות ללא זיהוי מחבר:

3 קצידות מזוהות בשם ״עמרם״, 2 מזוהות בשם ״מסעוד״ ו־2 מזוהות בשם ״סעדיה״.

3 קצידות ־ אחת מזוהה בשם ״יוסף״, אחת מזוהה בשם ״מרדכי״ ואחת אינה מזוהה כלל בשום שם.[ האם הכוונה למחבר יוסף מלכא שכתב קצידה אחת והמופיעה בשבת ״יתרו״, ואולי גם כאן מדובר במחבר אחרי]

חשיבותו לפיוט של יהודי מרוקו אינה מוטלת בספק, ומשום כך אני מקדיש לו פרק נפרד בהמשך.

קיים סעדיה מאראטשי, שכתב קצידה אחת והמופיעה בשבת ״מקץ״ וקיים סעדיה רבוח, שהקצידה שכתב מופיעה בשבת ״וארא״. למי לשייך את הקצידות מפרשת ״שמות״ ומפרשת ״וארא״ז ואולי מדובר בכותב אחר בשם זה. ׳׳מסעודי׳ הוא גם מחברו של פיוט משבת ״תולדות״ (פיוט מס׳ 146 ב״אעירה שחר׳׳) וסימנו ״אני מסעוד חזק״.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הקצידה-חלק ב'

עמוד 112

יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן

נולד באמצע המאה העשירית ומת אחרי 1020;נתגורר זמן-מה בקורדובה ונדד הרבה ממקום למקום

אַבּוּ־אבּרהים יצחק אבן־כ׳לפון הוא המשורר הנודד הראשון בספרותנו. טרוד היה תכופות בחיפוש לקוחות לפרקמטיה הספרותית שלו, ומרובות היו אכזבותיו. הוא שתה עד תומה את קובעת כוס הבזיון והעוני׳ ואף־על־פי־כן נאלץ להבליג! אמנם, פה ושם תמצא בבתי־שיריו איומים נסתרים וגלויים כלפי נדיבים שלא נענו לו או עיכבו את תשלומו. ואולם לעתים עלולים איומים אלה אפילו לבדחנו (כמובן, בניגוד לרצון המשורר!), למשל,

אֲנִי אֶדְרֹשׁ בְּחַיֶּיךָ נְדָרַי, וְאִם אָמוּת – אֲצַוֶּה בָּם יְלָדַי!

וידיד נפשי, 7)

אביו של אבן־כ׳לפון בא לספרד מצפון אפריקה, ואין זה מן הנמנע שגם המשורר נולד שם. מכל מקום עמד בקשרים עם כמה מתושבי היבשת השחורה, ובייחוד עם נכבדי קירואן, המרכז המפורסם, הנמצא כיום בתחומי תוניס. בספרד פיזר את שבחיו לחצרן היהודי יקותיאל אבן־חסאן, נצר למשפחת בני קפּרון. ואגב, למשפחה זו היתה לו ליצחק גם קירבה מסוג אחר־ הוא נשא לאשה אחת מבנותיה, ומפני סיבות שאינן ידועות לנו נתן לה גט פיטורין. כדי להתגונן מפני כעם חותנו מוכן היה אבן־כ׳לפון לפנות אף לערכאות של הגויים. אחד ממכריו דיבר אותה שעה על לבו ומנעו ממעשה זה; היה זה הצעיר שמואל הלוי אבן־נגרילה, בן למשפחת עשירים בקורדובה. על אף ההפרש הניכר ביותר בגילם, נכרתה ביניהם ברית ידידות נאמנה׳ ובשעת מצוקה יכול היה יצחק לסמוך על חסדיו של שמואל. כשפּוטר הלה בשנת 1020 ממשרה ממשלתית חשובה, שלח לו ידידו הזקן דברי עידוד ונחמה והשביעו שלא יחת מפני הגורל ההפכפך והאויבים המרימים את ראשם. ואכן שמואל לא נכנע, וכעבור שנים אחדות נתפרסם בעולם כמשנה למלך גרנאדה וכנגידם של יהודי ספרד. מסיבות החיים אילצו את אבן־כ׳לפון לתרבות בחיבור שירים ללא הליטוש הדרוש. שירי שבח וברכה תופסים אצלו מקום בראש, ולא יקשה על המבקר למצוא בהם בתים דלי־תוכן, או ציורים חסרי טעם ומידה. אף־על־פי־כן אין להכחיש את השינוי העצום שחל בשירתנו תוך דור אחד לאחר הופעתו של דונש בספרד. בלשונו של אבן־כ׳לפון אין עוד גימגום, יש שטף וגמישות; משקליו אינם דחוקים וצולעים; לדימויים וההשאלות, האופייניים לדוגמאותיו הערביות, הצליח למצוא כמה וכמה הקבלות עבריות־לאומיות, שמקורן העיקרי בספרי התנ״ך. בכמה משיריו יש עליזות עילאית; במקום המתיחות וההתאמצות שביצירות קודמיו אתה מוצא אצלו חן וקלות. ודאי לא כל שיריו שירי נועם. יש שהוא קובל גם על קללת הנדודים, על הדאגה למקום לינה בדרך׳ על הפחד מפני הרעב, על קשיחות־לבם של נדיבים. אכן לפי טיבו הריהו ״בּוהמי״ מובהק. רוחו משתנה תכופות׳ לבו אינו נתון למחשבות נוגות ושואף ליהנות מחדוות החיים. יודע הוא להעלות לפעמים תיאורים חיים ורעננים, השונים מן הנוסח המקובל אצל משוררי ארצו, וכשיצרו דוחפו מוכן הוא להשתובב ולהתהולל. בשירי היין והאהבה שלו בולטת נימה אישית.

הדיואן של אבן־כ׳לפון היה ידוע בימי־הביניים, אבל נעלם במרוצת הזמן. חוקרי דורנו הצליחו לגלות כמה קטעים מתוכו, שהיו מפוזרים בספריות שונות, וכעת נמצאים בידינו 50 שירים בערך שאפשר לייחסם למשורר בבטחון גמור, ועוד כ־15—17 שירים, שרק משערים כי פרי עטו הם. כולם יחד הם ודאי רק חלק קטן של הקובץ השלם.

13

[המשורר מבקש שיכבדוהו ביין]

אֲנִי מוֹדֶה, יְדִידִי, בַּעֲוֹנִי / וְחֵטְא נַפְשִׁי אֲשֶׁר אֵינָהּ חֲכָמָה:

אֲשֶׁר קָמָה בְּרֹב פִּתְיָהּ וְהֶבְלָהּ / לְהִתְרַפֵּא בְּעֵשֶׂב הָאֲדָמָה –

וְהַזְּנִיחָה נְאֻם פִּיךָ אֲשֶׁר בּוֹ / רְפוּאָה הַמְּחַיָּה כָּל נְשָׁמָה!

וּמָה יוֹעִיל רְפוּאוֹת הַפְּגָרִים / אֲשֶׁר תִּהְיֶה יְחִידָתָם הֲלוּמָה?

 

5 וְעָלֶיךָ לְשַׂמֵּחַ בְּיוֹם זֶה / יְחִידָתִי בְּמוֹ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה –

בְּמִשְׁלָחָה מְשֻׁבָּחָה נְכוֹחָה / מְקֻיָּמָה מְרוֹמָמָה נְעִימָה,

בְּרֵאשִׁיתָהּ מְשַׂמַּחַת לְבָבוֹת / מְרַקֶּדֶת לְכָל נֶפֶשׁ עֲגוּמָה,

מַזְקֵקָה כְּמוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, / כְּדָם פָּרִים, כַּהֲרֵי עַד קְדוּמָה

וְנוֹשֶׁנֶת, בְּתוּלָה לֹא יְדָעָהּ / אֱנוֹשׁ, מִיּוֹם שְׁחָטוּהָ – חֲתוּמָה,

10 וְאָז אֶשְׂמַח וְאָגִיל עִם חֲבֵרַי / בְּךָ, בֶּן הַיְּרֵאָה הַתְּמִימָה.

תְּהִי בָּרוּךְ, תְּהִי נִטָּר, וְיִהְיוּ / שְׁנוֹתֶיךָ לְמִי עַיִשׁ וְכִימָה!

 [13]

משקל השיר: המרובה. — תרגום כתבתו הערבית בדיואן של אבן־כ׳לפון: לאבו אברהים יצחק אבן כלפי ן נ״ע כתב אל אבו סלימאן דוד אבן באבשד [בפנותו אליו] בזה ובבקשו ממנו מתנת יין.

2. 2. פתיה (משלי א, כב)— סכלותה! להתרפא — כנראה חלה המשורר. 4. הפגרים —בשימוש הספרדים (מדונש ואילך): הגויות סתם, ולאו דווקא גופות המתים; יחידתם (תה׳ בב, כא) הלומה — נפשם נגועה. 6. במשלחה — במשלוח (חידוש לשון). המשורר מלביש את משאלתו בכוונה בצורת חידה ואינו מזכיר את שם ה״תרופה״ (היין): מקוימה — מונחת למשמרת. 7. בראשיתה — מיד! מרקדת לכל נפש — מרקידה כל נפש (השימוש בפיעל בהוראת ההפעיל מצוי גם אצל יהודה הלוי).

• מזוקקה — היין המשובח זך וטהור! כדם פרים — בצבעו! כהרי עד — על פי חב׳ ג, ו. לא ידעה (גר׳ כה טז) — היתול נפוץ המוסב על היין הישן שעמד זמן רב מבלי שנגעו בו! חתומה — בחביות. 10. עם חברי — הנאה שלמה מן המשתה יש רק בחברה! בן היראה התמימה — שבח למוצאו (עיין משלי לא, ל). 11. ימי עיש וכימה — דרך הפרזה, כגון ״עד בלי ירח״(תה׳ עב, ז).

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-יִצִחָק אִבְּן־כַ׳לְפוּן

עמוד 68

יוסף גלילי בן שלמה. שם זה נזכר בכמה חיבורים, ומעורר בעיות קשות באשר לזיהויו, מקומו וזמנו. החיד״א מתארך אותו בתקופת הרשב״א, על פי מה שנמצא כתוב בכנסת הגדולה לר״ח בנבנשת. היות שחבריו של ר׳ יוסף נזכרים שם בתוספת מוצאם, וכולם מערי מארוקו, הסיק טולידנו שגם הוא ״חי במערב״. בספרו של דיין תל־אביבי, מיוצאי מארוקו, מצאנו כי בין חכמי תאזא מנה את ״יוסף בן גלילי. חונך בספרד אצל המקובל רבי אברהם אבולעפיה״. אך את מקור הידיעה לא הגיד. והנה מ׳ אידל הביא עדות מפורשת מספרו של אבולעפיה על ״שלמה הכהן ב״ר משה הכהן ז״ל הגלילי אשר מארץ הצבי״, אשר נמנה עם תלמידיו. מכאן גזר גזירה שווה לזמנו של יוסף הגלילי, אשר בשמו מובא קטע קצר, כמחצית עמוד, בכ״י ששון 919, עמ׳ 50: ״אמר החכם המקובל הר׳ יוסף ב״ר שלמה ז״ל גלילי ממדינת צפת, אמר הפילוסוף נשגבה ממנו דעת הישות״ וכו׳. אמנם יש מקום לבדוק אם מבחינה גאוגרפית ניתן לדבר במאה הי״ג על ״מדינת צפת״. נוסף לכך, שמות החכמים המלווים את ר׳ יוסף, וכן ״דבריו המובאים על סמך עדויות שמיעה וראייה״ (ראה להלן) נותנים מקום לשער שהוא חי במארוקו בערך במאה הט״ו. זאת ועוד, נראה לי ששמו האמיתי הוא יוסף גלילי (בן שלמה), כפי שכתוב בכ״י ששון 919, עמ^׳ 69, והוא קובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במארוקו, במאה הט״ז, ובו נזכר ״יוסף בר שלמה גלילי ז״ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה היא פשתאלה״, כמחבר קונטרס קבלי מסוים. (ועיין עוד להלן, ערך יצחק קלדרון). לכך אין קשר עם חבל הגליל, והצורה ״הגלילי״ כפי שמופיעה בכ״י ששון 921, מו ע״ב: ״וכן שמעתי מה״ר אברהם אבן מוחא שכך קבל הה״ר יוסף בן שלמה ז״ל הגלילי״, לעניין תפילת ליל שבת – אינה אלא כינוי שנגרם הודות לתנא ר׳ יוסי הגלילי. וראיה לדבר, שבכ״י בהמ״ל בניו־יורק 1805, והוא כבר מן המאה הי״ח, כתוב: ״שאל ר׳ יוסי הגלילי״. מעתה יהיה עלינו להתמודד עם ההודעה, הנזכרת לעיל, מתוך כ״י ששון 919, לפיה הוא ״גלילי ממדינת צפת״. ובכן, סבור אני שזו תוספת מעתיק, מן המאה הט״ז, שבזמנו זכתה צפת לגדולה, והאסוציאציה גליל־צפת גרמה לו לערב מין בשאינו מינו. ועדיין אנו צריכים למודעי.

יוסף ן׳ טבול. המאה הט״ז. מחשובי תלמידי האר״י, ובעל עמדה עצמאית לצידו של ר׳ חיים ויטאל. הוא נקרא: ר׳ יוסף המערבי, או המוגראבי, או ר״י טבול המערבי. לפי השערת ג׳ שלום, הוא ״בא מקן המקובלים שבדרעא״. רשימה חלקית של כתביו ערך יוסף אביב״י. פירושו לאדרא רבא נדפס. חיבור חשוב אחד משלו נדפס, למרבה האירוניה, על שמו של רח״ו, והוא: דרוש חפצי בה (בראש שמחת כהן, ירושלים תרפ״א).

יוסף כנאפו בן משה. תלמיד חכם חשוב ומקובל ממוגאדור. נולד כנראה בתקפ״ג, ונפטר בכח בכסלו תרס״א. בימי נעוריו היה מקורב, כנראה, לר׳ אברהם קורייאט. כתב חיבורים רבים (ולפי אליהו בן אמוזג, בשער חסד ה׳, ליוורנו תרמ״ח, יצאו לו מוניטין בחיבוריו הקודמים: זבח פסח ואות ברית קדש), חלקם נדפסו וחלקם עדיין בכתב־יד. בהקדמה לספרו יפה עינים מספר שספרו זך ונקי(מוקדש לערכים ולמועדים שונים) נשלח לוורשא להדפסה, והמדפיס שטיפל בכך הלך לעולמו, והספר אבד. אך הוא נמצא ונדפס בירושלים תשמ״ז. רוב חיבוריו עוסק בעניינים אקטואליים, אם במסגרת דרושים וענייני הלכה, ואם במסגרת ׳תיקונים קבליים. בתחום הקבלי הוא נשען הרבה על הזוהר ועל החיד״א. חיבוריו שנדפסו הם: זבח פסח (ליוורנו תרל״ה); אות ברית קדש (ליוורנו תרמ״ד), מוקדש בעיקר לברית מילה: חסד ה׳ (ליוורנו תרמ״ח), מוקדש ללימוד תורה; מנחת ערב (ליוורנו חש״ד, נגמר בתרנ״ו, נדפס כנראה בתרנ״ז לפי לוח המולדות), מוקדש לתיקון תפילת מנחה; יפה עינים (נשלם בו׳ בתמוז תרנ״ט ונדפס בליוורנו תר״ס), פירוש ענייני תקון הנשיאים, הלכות פסח, ופירוש להגדה של פסח; טוב רואי(ליוורנו תרנ״ט. אמנם נדפס לפני יפה עינים, אך נתחבר אחריו), פירוש לפרקי אבות. כאמור, חיבורים נוספים עדיין בכתובים. שיר לא קבלי, הסוקר את הלכות תפילין וציצית, נמצא בכ״י בן־צבי 56, 146ב-147א. מתחיל: ״תורה חמודה חקוקה נתת ממרום קודשיך״ וכו'. רשימה של חיבוריו נמצאת אצל בן־נאיים, מ״ר, סא ע״א (וכן בראש זך ונקי). והוא גם מספר על מעשה מופלא שאירע סמוך לפטירתו. ר' דוד אלקיים כותב עליו: ״ורב יוסף בתקפו, ספרו קשור בכנפו, חסיד קדוש עד סופו, רבי יוסף כנאפו .

יוסף מוגרבי. טיטואן. ראה מ׳ בניהו, ספרים שנתחברו בבבל, ירושלים תשנ״ג, עמ^׳ י.

יוסף נחמיאש בן דוד בן שאול. מראכש. מחבר יוסף חן, דרושים ופירושים קבליים לתורה (תונס תרע״ה).

יוסף נחמיאס בן מסעוד. אולי ממראכש. בכתובה נקרא: ״חסידא קדישא ופרישא המקובל סוה״ר״(מ״ר, נו ע״ד).

יוסף סירירו. יד בתשרי תר״ג־תרס״ב. פאס. חסיד ומקובל (שם, ס ע״ד).

יוסף הצרפתי בן אהרן. חיבורו בן פ[ו]רת, הוא ״מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר הקדוש״, ככתוב בסופו (דף 139 ב). כלומר, מציין בקצרה נושאים שונים, והיכן הזוהר מדבר עליהם. מחולק לאמירים ופארות. בדפים 123 א-138 א יש מפתח של פסוקי חמש המגילות, והיכן נתפרשו בזוהר. לפי ההקדמה, חשב ללכת לונציה להדפיס הספר, ולא עלתה בידו. כתב־היד, שנכתב בתטואן בשנת שפ״ח, ונשלם בכב באייר שפ״ט, נמצא בביהמ״ד לרבנים בניו־יורק ומספרו 1814 (138 דף). כתב־היד קשה לקריאה, נאכל ברובו על ידי הדיו. בראשו שיר על הספירות. בדף 122 א-ב, שיר על טיב הספר. בדף 139 א-ב, ״פיוט לי הצעיר יוסף צרפתי ס״ט חדשתיו פה טיטואן יע״א״. כותרת: ״צהלי קולך בת גלים מי כמוך אל באלים״. מתחיל: ״יושבת מה לך שוממת כעטיה על כל דוממת״ וכד. אקרוסטיכון: יוסף צרפתי חזק (10 בתים).

וסף קורקוס. סביב 1800. גריבלטאר. חיבר תיקון שיעור קומה (ליוורנו תקפ״ה, ירושלים תרצ״ד), והוא אוסף של מקראות ומאמרי זוהר, שאדם צריך ללמוד בהם לשם תיקון. מסודר לפי אברי הגוף. בשער הספר :כתב: ״לאחד מהקדושים אשר בארץ לא נודע שמו״, ושמו של ר״י קורקוס מופיע כמלבה״ד. אך בשער יוסף חן(ליוורנו תקפ״ה) נרמז שמו של קורקוס גם כמחבר שיעור קומה. אף בקצת כתבי־יד הוא נקרא מחבר. הספר יוסף חן, כולל פירושים קצרים לפסוקי המקרא ומשניות, ומשולבים בו דברי קבלה. קורקוס הוא גם מעתיק של כתבי־יד קבליים.

חייא בן וייזמאן. נפטר תנ״ו. מו״ץ במראכש, עם ר׳ יצחק די לויה. באיגרת אליו כתוב: ״וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן״ ומ״ר, סג ע״ב). יעב״ץ שלח אגרת־תנחומין על פטירתו.

יחיא מלכה. נפטר תרפ״ט. בנו מתארו כ״חסיד ומקובל״ ורב ראשי למחוז תודג׳ה בהרי האטלס (ראה ח׳ זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, לוד תשמ״ו, עמ^׳ 149).

יחייא בן חמו. מאה ט״ו-ט״ז(?). בכ״י ניו־יורק/בהמ״ל 1805, דף 33א־ב: ״מ״כ [= מצאתי כתוב] בס׳ ישן כ״י פי׳ עשר ספירות בקיצור בשם החכם השלם הה״ר יחייא בן חמו ז״ל״. ובלא שם המחבר, בכ״י ירושלים :8°54, דפים 8ב-10א. בכ״י מן המאה הט״ז, הספרייה הבריטית 788, דף 9ב, כתוב: ״מצאתי משם החכם זצ״ל ר׳ יחייא בן חמו זלה״ה שראה בספר אחד של הקבלה כי זמרי נתגלגל בר׳ עקי״׳ וכו׳.

הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש

עמוד 37

הקליטה

הגעתי אל נחלת אבותיי הקדמונים! משאת נפשי התגשמה! הנה אני בארץ ישראל, ארץ חלומותיי, לה נפשי כמהה. עוד במרוקו, נישאתי בגעגועים ובכליון נפש לארץ ישראל, שבה ישבו נביאינו ומלכינו ביהודה ובישראל. אני שמח ומשנן ״רוני ושמחי בת ציון״. הנה אנחנו באים לשכון בתוכך, לא עוד ייאמר לך עזובה.

25/8 – כאמור, אנו עוזבים את עתלית ויוצאים באוטובוס לבית-עולים בבניין קטן בנווה-חיים ליד חדרה. אני לא שבע מלהזין את עיניי בנוף הארץ המחדשת את נעוריה כימי קדם, עם בניה השבים אליה. התיישבנו בבית העולים ולמחרת כבר ביקשתי לנסוע לביקור אצל דודי בירושלים. אצה לי הדרך לדרוך על אדמת ירושלים ולהרגיע את נפשי השוקקת, לראות את מקומותיה הקדושים ולהשתכנע שאני דורך על אדמת ירושלים.

הנה אני בירושלים עיר הקודש, נכנס בשעריה לראות את חומותיה. ״יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ״שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש״. כל העורגים אליה. כמה געגועים וכמה אהבה בלבי לירושלים, ״גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים״,״לה נכספה נפשי מפאתי מערב״. הכל מתנגן בתוכי וקשה לשלוט בהתרגשותי ההולכת וגאה בתוכי. כמה דורות התפללנו על ירושלים לבנותה מחורבנה והנה עומדות רגלי בשערייך ירושלים, וברגע זה עולה בזיכרוני דמות סבתי האהובה שהשתוקקה כל כך לזכות ולעלות לירושלים, ונפטרה ללא עת. ״התעוררי, התעוררי, קומי ירושלים״. עינינו נשואות אלייך תמיד, בתפילותינו, בחגינו ותמיד על ראש שמחתנו. במרוקו לא נהגנו להגיד ״הולכים לארץ ישראל״, אלא ״הולכים לירושלים״ – שכרכה ועטפה בה כל ארץ ישראל. עיר דוד, העיר המהוללה, שלה שרנו בפיוטים שלנו ואליה התגעגענו, לה ערגנו בכיסופים גואים ובאהבה רבה. אכן חלומי מתגשם, חלום של כל יהודי לזכות ולחזות ביופייה של ירושלים. ירושלים חיכתה לבואנו, אנחנו בניה החוזרים אליה, העיר שכבוד והדר יעטרוה. אני הולך, כמו נישא על כנפי החלום ורוחי הומייה מרגש ומהתפעלות להיות בעיר מלכינו. אני כמו חולם בהקיץ. האם אכן אני באמת בירושלים?

אותה ירושלים שראיתי בדמיוני כשלמדנו התנ״ך, הרי יהודה, מקומות היסטוריים שדיברו אלינו בקול דממה דקה בתוכנו, כיפת שמים הודה ותהילתה מלאה הארץ. הולך ולא שבע מנופה ומהרריה סביב לה. בן דודי מימון פינק אותי ויצא איתי לטייל ולהתבשם מהודה. הנה הכותל המזכיר לי בית מקדשנו, הנה יד-אבשלום ועוד. כתבתי למשפחתי במרוקו וידעתי שישמחו בשמחתי. קבלת מכתב מירושלים תשמח אותם לאין ערוך והם יבינו שאחרי תלאותיי המרובות והסיכונים שלקחתי על עצמי, באתי על שכרי והנה אני כותב להם מירושלים עיר הקודש. אני יודע שיתקשו להאמין שרגליי דורכות על רגבי עפרה. אני נזכר בפיוטים שהייתי שר ברגש בלילות, ה״בקשות״ – בכל ערב שבת עד השחר העולה. שירו של ר׳ חיים הכוהן, מתלמידיו של ר׳ חיים ויטאל במאה השבע עשרה: ״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך ומארץ רחוקה אקבץ פזורך, עוד אבנך ונבנית ביופיך והדרך… גדל כאבי כל עת אזכרה איכה שיפחה תירש גבירה״. אני רואה הר הבית ויודע למה הכוונה. שלל שירי געגועים שהביעו אהבה לציון ואשר שרנו ברגש – מתנגנים בי כעת: ״יבוא דודי לגן עדנו, למה מני כצבי ברח. על מה נטש מעט צאנו ולרום מעונתו ארח.

השכח דוד בית מלונו…, ישלח מבשר המונו חיש כגיבור לרוץ אורח״, שירו של ר׳ ישראל נג׳ארה, עם מנגינות נעימות שעודדו את נפשנו בגולה, מנגינות אנדלוסיות נפלאות שאבותינו הביאו אותם מספרד עם לחנים עשירים ומגוונים. אני הולך והמנגינות עולות במוחי ומתנגנות מאליהן. בבית הכנסת שרנו כל שבת ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״, ״הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים״. כל הקהל כאחד, בהתלהבות ובנעימה ערבה. ״שאלו שלום ירושלים ישליו אוהבייך״, ״עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים״. עכשיו זה ממשי, רגליי עומדות בשערי ירושלים. זה לא רק בשיר, אלא ממש! היש עוד עם בעולם ששמר אמונים במסירות ואהבה כזאת? בלב פועם חוזרים בני עמנו לארצם ולמורשתם. איזה מזל יש לדורנו שפעמי משיח הביאו אותו לכאן. הדורות הקודמים סבלו עגמת נפש וייסורים קשים מעצם תקוותם לרגע זה, ולא זכו. ואולם, הם עברו מן העולם ללא מרירות, ובאמונה שיזכו בתחיית המתים להתגלגל במחילות לארץ ישראל. אמונה זו עזרה להם לשמור על שפיות נפשם והפיחה בהם גבורה ואומץ שעמדו להם בכל התלאות. הם נפטרו מן העולם הזה עם חיוך של תקווה שלא אבדה אף פעם. אנחנו עם של תקווה. הנה הגיע הזמן, ״דברו על לב ירושלים וקראו אליה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים״. הכל מתנגן בראשי. התענגתי מיופייה ואני מלא השתוממות והתרגשות על הזכות שנפלה בחלקי.

״עשרה קבים של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים… אין לך יופי כיופייה של ירושלים״. כל הסבל והסכנות בדרכנו כדאיים היו. ״שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים ואלו הן: תורה, ארץ־ישראל ועולם הבא״. היה לי קשה להיפרד מירושלים, ואולם אני נאלץ להתנתק. אני מביע משאלה שאזכה לחזור ולדור בירושלים. לעת עתה, תם הביקור. ״יברכך ה׳ מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך״. אני יוצא מירושלים שמח וטוב לב. אני לא מש מחלון האוטובוס וגומע בשקיקה את הנופים המרהיבים של ארץ ישראל, ההרים סביב ירושלים. בשפלה האוויר מלא בבושם פרי הדר שריחו מעדן את הנפש, משכר את החושים, ממלא את כל הסביבה ומענג אותי. זיו וזוהר בכל הפרדסים בשרון ולאורך החוף. אני מנסה לשחזר את השיחה במשרדי עליית הנוער בירושלים, ומדוע רצו להיפטר ממני. כשהייתי בירושלים ביקרתי במשרד עליית הנוער. סיפרתי מהיכן אני ומתי באתי לארץ. בתום שיחה קצרה, העירו לי: ״אולי תישאר עם משפחת דודך?״ התייעצתי עם בן דודי מחוץ למשרד. בן דודי אמר לי שהם מבקשים להיפטר ממני. אני יודע שהם לא אוהבים מרוקנים וגם לא ספרדים. ״יש לך זכויות כמו כולם, תממש אותן ותגיד להם שאתה רוצה לחזור לבית העולים״.

נכנסתי חזרה למנהלת ואמרתי לה שאני רוצה לחזור לחבריי בבית העולים. היא החמיצה פנים והבנתי שהרעיון לא קסם לה. חזרתי לקבוצה שלי. הגעתי לבית העולים וגם שם מצאתי שמחמיצים לי פנים. לא ידעתי מדוע. ניסיתי לספר להם על ביקורי המעניין בירושלים ועל התרשמותי מהעיר. הבחנתי שאין זה מדבר אליהם וכי התרגשותי זרה להם. הם היו אדישים ומנוכרים לכל. באחת השיחות הם סיפרו לי שקינאו בחבריהם שנסעו לקרוביהם בארצות הברית. עוד הם הוסיפו כי אם היו להם קרובים באמריקה – אף הם לא היו באים לארץ. הבנתי משיחתם שאין להם קשר רגשי, או נפשי לארץ ישראל. הם פה כמו שהיו יכולים להיות בכל מקום אחר בעולם. הבנתי מדבריהם שאין להם שורשים ביהדות. כל מה שידעו היה על התנועה הקיבוצית וההשתייכות האידיאולוגית שלהם שלא הייתה אחידה. המדריך שלהם בא מקיבוץ של השומר הצעיר. לפעמים התווכחו ביניהם בלי סוף עם המדריכים שלהם בנוגע למרקסיזם. השיחה נסבה סביב הזרמים השונים במרקסיזם. עניין הפילוג של היהודים היה זר ללבי. אני האמנתי שצריך לאהוב ולבנות את הארץ ביחד, בכוחות מאוחדים, ושרק העניין הלאומי ובניית המדינה בדרך צריכים להיות היעד – בלא שטיפת מוח פוליטית שרק הסיתה אחד נגד השני. אני חשבתי שצעירים אלה צריכים קודם כל ללמוד, ורק אחרי הלימודים לבחור את דרכם ואת השתייכותם לפי נטיותיהם ואמונתם הפוליטית.

בינתיים, הם לא יודעים טוב את השפה, את התנ״ך. על ההיסטוריה היהודית כמעט שלא ידעו כלום. מבחינה זו הם תלושים ואינם חדורים באהבת עם ישראל והכרת מקומה של ארץ ישראל בחיי העם לדורותיו. אני חושב גם שקינאו בי, על שיש לי משפחה בארץ ועל כך שאני יודע טוב את השפה. הבנתי ללבם, וצר היה לי על שמשפחותיהם נספו. הבנתי לרוחם, ונהגתי בהם באהבה ובנועם ככל שאפשר, ואולם לא יכולתי שלא לתהות – היכן הענווה שיש ללמוד מהסבל שלהם ?

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה

עמוד 246

פרשת נח

יוֹנָה מָצְאָה בֹו מנוח / וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

אפרים חזן

בתוך סיפור המבול על עצמתו הרבה, חורבן העולם והתחלה חדשה, בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף. האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא ׳יוצא יצא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (בר׳ ח,ז)׳. והשליחה השנייה היא היונה, הממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: 'וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה… וְיִשְׁלַח יָדוֹ וְיִקָּחֶהָ ׳(ח,ט). ובפעם השנייה: 'וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה… וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'. ובפעם השלישית: ׳ וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'ח,יב).

תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה בציורי שיר השירים ובמדרשי חז״ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק ׳ לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים…: ׳לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא…׳.(תהלים נו, א)

משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי. שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.

הפיוט ׳יונת רחוקים נגני היטיבי׳ למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא ׳ופני אלי קנך לדרך אהלך׳. ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית והסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד, כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר ׳יונה נשאתה׳:

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל־כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וְקִנְּנָה בְחֵיקְךָ /בְּחַדְרֵי חֲדָרִים –

לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדְדָה בַיְעָרִים?

וּמִכֹּל עֲבָרִים / פֹּרְשֵׂי מַכְמֹרִים.

יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים,

וְהִיא בְמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.

 

וּבֶן־דִּישָׁן וְדִישׁוֹן / יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן,

וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן

 

היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי ׳יונה׳ לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן ׳כנפי נשרים׳, ׳הנשרי בצד ׳היונה׳ אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המילה. ואע״פ שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נשאת על כנפי הנשר.

נמצאנו למדים, כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי, האחת העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד'. והאחרת המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.

ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיו׳׳ב .

מכל התיאורים הנפלאים של היונה־כנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם מתוך הזמר לשבת ׳יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח׳, שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נוח בבראשית ח, ט. המשורר לא הסתפק בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסופו כשהוא מסיים ׳כאשר נשבע על מי נח׳, זהו שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו נד, ט ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אָעִיר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ'.נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף בבחינת ׳כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי׳(בבלי ברכות י, ע״א), ופירשו התוספות שם ׳לאו דווקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה׳. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה – ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.

הנוסח הנפוץ

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

5-הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד‏
10-נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד
וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד
בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ

דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ אֵל בְּהַר הַמֹּר‏
יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר
15-וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר
חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ

הנוסח המקביל

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ
זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ
יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ
וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים
זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים
חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים
מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל,‏
וְעַל עָב הֵרִים יֹשְׁבֵי שָׁפֶל,
וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נֹפֵל,
אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹח.

דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים‏
וְגַם הַמְעַד קַרְסֻלֵּי זָרִים
וְאָז יַעֲנוּ לָךְ עַמִּי בְּשִׁירִים
אֵל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ.

הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַצֹּאן תָּעָה
יִזְכּוֹר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה
לְבַל יַעֲבֹר בָּם מִקְרֵה רָעָה
20-כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ עַל מֵי נֹחַ

1-יום שבתון: על פי שמ^׳ טז, כב-כג ׳ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה׳ שבתוןשבת־קןש לה׳…׳ ובעשרת הדברים, שם, כ, ח-י;. אין לשכוח: כנגד ׳זכור את יום השבת לקדשו׳ (שמי כ, ז). 2. זכרו: ריחו, על פי הו׳ יד, ח, ורמז גם למצוות ׳זכור׳. כריח הניחוח: על דרך ׳ וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ!׳, בר׳ ח, כא, והצירוף מתקשר לסיפור המבול וההצלה ממנו. 3. יונה… מנוח: על פי ׳ולא מצאה היונה מנוח׳, בר׳ ח, ט. והיה זה ביום השבת: ׳ותשב אליו היונה לעת ערב ודא ערב שבת׳, תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין, נד, ע״ב. 4 יונה: היא כנסת ישראל. ושם… כח: ביום השבת, על פי איוב ג, יז, ואולי רמז גם למנוחת הרשעים בגיהנום בשבת (בבלי סנהדרין סה, ע״ב). 5. היום נכבד: על פי ׳מה נכבד היום מלך ?שךאל׳₎ שמ״ב ו, כ¡ ׳לקדוש ה׳ מכבד וכבדתו׳, יש׳ נח, יג. לבני אמונים: לבני ישראל הנאמנים לה׳, על פי יש׳ כו, ב. 6. זהירים לשמרו: מקיימים מצוות ׳שמור את יום השבת לקדשו׳(דב׳ ה, יא). אבות ובנים: כנאמר ׳אתה ובנך ובתך…׳(שם, שם), והלשון על פי יר׳ ו, כא. 7. לחות אבנים: לוחות הברית, על פי דב׳ ד, יג. 8. מרב… כח: מידי האל, אשר לו הכוח והגבורה, על פי יש׳ מ, כו. 9-16. ובאו…לגמור: חוקרים שונים מפקפקים בייחוס שתי מחרוזות אלה בנוסח ׳הנפוץ׳ לריה״ל (ראו: נפתלי בן מנחם, זמירות של שבת, ירושלים תש״ט, עמ׳ קעא). 9. ומתוך… אפל: ממקום משכנו של האל בערפל(מל״א ח, יב) האיר לעמו את חשכת הגלות והרימם משפלותם בזכות השבת. 10. יושבי שפל: עלפי ׳ועשירים בשפל ישבו׳, קה׳ י, ו. 11 .מגדל צרי: גדולתם ושלטונם של אויביי, ורמז למגדל בבל . 12. אך… כח: על פי ׳ואולם אנכי מלאוני כח׳, מיכה ג, ח. –13 14 דרך בנעל: הלשון על פי: ׳והדריך בנעלים׳, יש׳ יא, טו ועניינו השפלת האויב. המעד קרסלי: על דרך: ׳ולא מעדו קךסלי׳, תה׳ יח, לז. זרים: אויבים אכזרים והשוו יח׳ כח, ז. 15. ואז… בשירים: יודו לך, על דרך: ׳אז מץיר מ׳\ךאל את השיךה סזאת עלי באר ענו לה׳, במ׳ כא, יז. 16. המהלך… רוח : על פי תה׳ קד, ג. 17. ובצאן תעה: על דרך: ׳כצאן תעינו׳, יש׳ נג, ו.18. זכר… ושבועה: זו השבועה המתוארת בהמשך ומסיימת דברי השיר, ורמז גם אל ברית האבות, ׳זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור: אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק ׳, תה׳ קה, ח-ט ועוד. 19. מקרה רעה: פורענות. 20. באשר… נח: על פי ׳ כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ / יש׳ נד, ט. ופסוק זה מביא עמו את נבואות הנחמה בישעיהו.

על המחבר

רבי יהודה בן שמואל הלוי נחשב, בצדק, למעולה במשוררי תור הזהב של שירתנו הספרדית. יצירתו מאחדת בה את כל המעלות הטובות ואת כל הסגולות הנפלאות היכולות לבוא בשירה. הוא חי בתקופה קשה ליהודי ספרד (1075-1141); מלחמות של קבוצות מוסלמים בינן לבין עצמן ומלחמות בין מוסלמים לנוצרים פוגעות בראש ובראשונה ביהודים חסרי המגן, כדברי ר׳ יהודה הלוי: ׳בין צבאות שעיר וקדר / אבד צבאי ונעדר… הם כי ילחמו במלחמתם / אנחנו נופלים במפלתם…׳. מצב קשה זה גרם להרגשה של דיכאון ורפיון בקרב היהודים, ובין אויביהם נשמעה הטענה, כי מצבם השפל והבזוי של היהודים מלמד, כי דתם ותורתם אינן נכונות, שהרי הן אינן עוזרות להם להצליח כעם. נגד טענה זו כתב רבנו יהודה הלוי את ספרו(הכתוב בלשון הערבית יהודית) ׳ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת המושפלת׳, או כפי שהוא ידוע מתרגומו העברי, ספר ׳הכוזרי׳. ואכן הספר תופס מקום של כבוד בעולם המחשבה היהודי. השם העברי מלמד על המסגרת הספרותית של ספר נפלא זה – הסיפור על מלך הכוזרים המחפש את דת האמת, ולאחר חקירות ודרישות הוא מגיע אל היהדות. בספר זה מדגיש ריה״ל את חשיבותה של ארץ־ישראל ואת שבחיה, וכאדם השלם עם עצמו מגיע הוא להחלטה, כי עליו לעלות לארץ־ישראל. הוא עוזב את כל טוב ספרד. את כל הישגיו החומריים והרוחניים הוא משאיר שם בארץ הולדתו כדי לחיות בין חורבות ארץ מולדתו. הוא הגיע למצרים והתקבל בכבוד רב ורבי רצו להחזיק בו, עד שהוא מבקשם ׳אם רצון נפשכם למלאת רצוני / שלחוני ואלכה לאדוני׳. למרבה המזל, פרקים חשובים מחיי ריה״ל מתועדים במסמכים מן הגניזה , ומהם אנו למדים, כי משוררנו עלה הפליג בספינה מאלכסנדריה לארץ ישראל, משאת נפשו. תקופה זו בחיי ריה״ל העניקה לשירה העברית את השירים היפים ביותר בתולדותיה מאז ימי התנ״ך, הלא הם שירי הים והמסע ושירי הגעגועים לציון. ביניהם השיר המוכר כל כך ׳ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך׳, שהוקבע כקינה לתשעה באב. ונעשה דגם לעשרות קינות ושירים במתכונתו.

מלבד שירים אלה שהם שיא בפני עצמו, כתב רבי יהודה הלוי שירי חול ושירי קודש רבים ויפים. בין שירי הקודש מצויים גם שירים רבים בנושא הלאומי של גלות וגאולה וגעגועי העם לארצו ותקוותו לגאולה. יש להבחין בין שירים לאומיים אלה לבין שירי ציון ושירי המסע.

האחרונים הם שירים מתוך חוויה אישית-ביוגרפית של ריה״ל, ואלו הראשונים נובעים מן החוויה הלאומית המשותפת לכל העם.

עיון ודיון

על הפסוק ׳כטוב לב המלך׳ (אסתר א, י) נאמר בבלי מגילה יב, ע״ב: ׳שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות׳. דברי התושבחות הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהילים ב׳מזמור שיר ליום השבת׳(תה׳ צב)׳. שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים. עיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב״ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב״ה בחר בה מכל הימים והנחילה לישראל. כמו כן נידונים בשירי השבת ההכנות לשבת והכיסופים לקראתה, אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.

שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת על דרך מאמר חז״ל: ׳אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין׳(שבת קיח ע״א).

בתקופתנו זו, תקופת ׳זמירוני השבת׳, הרואים אור חדשים לבקרים כמזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, אנו רגילים למאות מהדורות והוצאות של קובצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של ׳זמר לשבת׳ החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש ׳דרור יקרא׳, קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייסנות הקדומה על פי צרכיה. משנתחדשה הסוגה החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי בתקופה של מאתיים שנה מדונש ועד רבי יהודה הלוי לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.

על כן בולטים שירי השבת שכתב ריח״ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והדבר משתקף היטב בזמירות השבת, כך למשל בפיוט ׳יקר יום השבת תגדיל׳, הלועג לאומות:

הָאוֹמְרִים אַךְ דְּבַר לָשׁוֹן / לְדַמּוֹת יְמֵיהֶם לְיוֹם קָדְשִׁי

אֱדוֹם מִקֶּדֶם לְיוֹם רִאשׁוֹן / עֲרָב מֵאָחוֹר לְיוֹם שִׁשִּׁי

פרשת נח- אפרים חזן

פרשת לך לך אפרים חזן

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ/ אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר

פרשות לך לך-וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, אֵ יתנו של עולם. 'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם', כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש נס"ה, ממנו נגזר מאוחר יותר השם 'ניסיון', שמנסה האל את האדם, נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו, כפי שנראה בעיוננו בפרשת וירא. כנגד זה לגבי שאר תשעת הניסיונות אין במקרא רמז כלשהו כי מדובר בניסיונות, כי על כן הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי מנייתם של עשרת הניסיונות, התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו – לא) כאן נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט 'שנים ב'לך', שני בשני בניו, שנים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה'.

כפי שניתן לראות, לא כל הניסיונות הנמנים כאן ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו, כמשתקף מן התיאור הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק מבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם והוא מקטנות מחפש את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם, אבי המאמינים: כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ב ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים, וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו.

כיון שגבר עליהם בראיותיו בקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו 1 ספרים. מתוך דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מן ניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. עוד זאת ניתן לומר כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו מעורכי ספר השירים 'שיר ידידות', קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. נוסף על חלקו בעריכה הוסיף רבי דוד פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות, ובפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו תוך שהוא מייחד מקום, לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהֱדָר
הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמַּי מָזוֹר:

קָבַל אֶת דִּבְרִי א–ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדַּר
אַרְצָהּ כְּנַעַן, שָׁם רַגְלָיו יִבְזֹר:

אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָבֵד הָרָעָב, דָּר —
בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:

 

הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פִּקְדָּהּ בִּדְבָרוֹ / כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת רָר
"אֲחוֹתִי אַתְּ!", כִּי בָךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר:

5-שָׁרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ / מַרְאֵה זִיוָה כִּסְמָדָר
בֵּיתָה פַּרְעֹה תִּקַּח, כִּי כֵּן גָּזוּר:

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׁרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבְּנוֹת מֵאֻשָׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעָר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָּן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַּמָּטָר
עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:

10-צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר
נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:

קָרְאוּ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / מַדּוּעַ פִּיךָ תֶאְטַר ?
מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי ? — לֹא בְּמִישׁוֹר!

קַח אִשְּׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחֲרוּ / כָּל-מָקוֹם מֻגָּשׁ מָקְטָר
פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בְּכִישׁוֹר:

מִקֶּדֶם לָעִי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׂם מִשְׁטָר
בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִּשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵ–ל הוּעַר
15-אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָה / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱ-לֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפוּ וַיֶעְתַּר
לְבֶן–אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בְּמָצוֹר:

הָרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר
הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:

מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר
הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵ–ל צוּר:

20-רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ, / לְכָל–אִישׁ חֶלְקוֹ בַּתַּר
אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצֹר:

קָפַץ נִשְׁבָּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר,
לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִּמְשׂוּרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בִּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

25-דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוּ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר
"אַל תִּירָא אַבְרָם", שָׁמְעָה וַתִּצּוֹר:

אֵ-לִי, עֵינִי לְךָ יְשַׁבְּרוּ / הָעֶבֶד יְהִי טַפְסָר ?
בֶּן–מֶשֶׁק בֵּיתִי — קִנְיָנִי יֶאֱצֹר ?

לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָּנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר,
יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצֹר:

מִמְּרוֹם דִּבְרִי–א–ל לוֹ נָהֲרוּ / אַל תְּהִי זַעַף וָסָר
הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:

כְּדִבְרִי, בָּנֶיךָ לְיָא יְסַפְּרוּ, / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר,
אַךְ בִּירֻשַּׁת–אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

30-מָה לְךָ תַּרְבֶּה חֲקִירָה / ש–דַּי בּוֹ גָּעַר
שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר —
קַח, וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאֶל תְּעַרְעַר

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר,
אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:

 

אַחַר יֵצֵא בְּמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר
וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַּחֲרֹשׁ תִּקְצֹר

35-שָׂרָה שָׁמְרָה דִּבְרִי אֵ–ל, מוּסָרוֹ / אָמְרָה, דְּבָרוֹ יָשָׁר
נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר:

אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְּעֵינֵי מֻכְשַׁר
אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:

הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר
שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָּאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אָוֶן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נְאַר
40-יָצְאָה, בָּרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִּזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵ-ל גָּדְלוּ, וּמָה גָּבְרוּ, / אָב הֲרַחְמָן לֹא נָטַר —
אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:

גִּלָה מַלְאָכוֹ בַּעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר
כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעֱלָבִים יָשׂוּר;

שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָּל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר
יִשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְּעֵין 'שׁוּר:

קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לְמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר —
כָּל זֵכֶר אֲשֶׁר לֹא מַל וַיִּבְצֹר:

45-חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר
יִתְגַּדל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

ביאור הקצידה

1 .בדורו: רומז אל פרש"י לבר' ו, ט נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו– '…ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום'. ארז לבנון: רומז למדרש בתנח' לך לך, ה ובבב"ר מא, א (תיאודור-אלבק, עמ' 387-386 .)כסמי מזור: כתרופה למכה, והוא על פי המדרש, 'ראוי היה אברהם להבראות קודם אדם הראשון, אלא אמר הקב"ה, שמא יקלקל ואין מי שיתקן… ברא הקב"ה את אברהם באמצע הדורות, כדי שיסבול דורות שלפניו ודורות שלאחריו', בר"ר יד, ו (תיאודור-אלבק, עמ' 130 ,)והשוו: אבות ב, ה. 2 .מארץ קוץ ודרדר: ארצם של רשעים על פי המדרש 'שהיו אוכלין ושותין ופוחזין… ]וארצם מעלה קוץ ודרדר[, בר"ר לט, ח -תיאודור- אלבק, עמ' 371 . רגליו יבזור: ילך, יפזר רגליו, על פי הלשון בבבא קמא ס ע"ב. 3 . ארצה מצרים ירד: בר' יב, י. דר… קנן: לשעה, שלא ירד להשתקע אלא לגור שם, על פי בר"ר מ, ב (תיאודור-אלבק עמ' 382 .)כחו אזור: שכל נסיונות של רעב 'כולם לא באו אלא בימי בני אדם גיבורים', על פי בר"ר מ, ג -תיאודור-אלבק, עמ' 383 . 4 .הביט באשתו: רמז למדרש שעד עתה לא נסתכל בה מתוך צניעות, פירש"י לבר' יב, א, על פי תנח' לך לך ה; וראו גם: ב"ב טז ע"א. פקדה: ציווה עליה. כי יופיה: על פי בר' יב, יא. כסוחרת דר: רמז למדרש שאברהם החביא את שרה בתיבה, ולפי שתבעו את המכס, והוא היה מוכן לשלם גם בעבור אבנים יקרות, פתחו את התיבה ומצאוה (בר"ר מ, ה )תיאודור-אלבק, עמ' 385 .)מעזור: חידוש לשון של הפייטן, ורמז לבר' יב, יג. 5 .שרים… תיקח: ראו פירש"י לבר' יב, טו: 'הללוה ביניהם לומר הגונה זו למלך'. כסמדר: כצעירות ורעננות, וראו בר"ר מה, ד )תיאודור-אלבק, עמ' 451 .)6 .אוילים: הם המצרים, על פי יש' יט, יא. שבו שרה: השוו: בר"ר מא, ב )תיאודור-אלבק, עמ' 389 .)מלך נבער: הוא פרעה, על פי יש' יט, יא. 7 .מבנות מאשרה: 'שהכול בפני שרה כקוף בפני אדם', ב"ב נח ע"א. מעט מזער: שלא נשארה בבית פרעה אלא זמן קצר. 8 .תנער: מכולן היא נראית צעירה כנערה. על דרך המדרש 'בת עשרים כבת שבע', בר"ר נח, א )תיאודור-אלבק, עמ' 618 .)וחידש הפייטן משמעות בפועל זה על יסוד הלשון במסכת עירובין נג ע"ב: 'עלץ בנערה אהרונית עירנית והעירתו'. 9 .נכותו: אוצרו, על פי בר' יב, טז. ובצרו: זהבו, על פי איוב כב, כד. 10 .גדר גדרו: הגן עליו והקיפו כחומה. לאשת חיקו: את אשת חיקו. נטר: שמר מפני פגיעתו של פרעה; וראו: בר"ר מא, ב )תיאודור- אלבק, עמ' 389 .)נגע: נצטרע, על פי המדרש שם. כתל ושור: קירות וחומות לקו אף הם, על פי המדרש. 11 .קראו: פרעה לאברהם. הוכח: תוכחה על משקל הסכם, לצורה ראו: דמאי כב, ג. עברו: בתוך השיחה. תאטר: תסגור, על פי תה' סט, טז. מה… לי: ראו בר' יב, יח. לא במישור: לא נהגת עימי ביושר. והלשון על פי יש' יא, יד. 12 .קח אשתך: בר' יב, יט. מגש מקטר: אלו המתנות, שם, טז. פקדם:

וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים , שם, כ. בכשור: בצורה ראויה וכשרה. ואף זה חידוש לשון רד"ק. 13 .מקדם לעי: על פי בר' יב, ח; יג, ג. שפרירו: אהלו, על פי יר' מג, י. שחה שם: וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה., בר' יג, ד. משטר: סדר וחלוקה, וראו גם בר' יג, ט ובר"ר מא, ח )תיאודור-אלבק, עמ' 395 .)ובנה גשור: אף-על-פי שהתרחקו זה מזה, שמר אברהם על הקשר עם לוט, וראו גם תנח' לך לך ג, י. גשור: גשר )לא כשם פעולה(, חידוש הפייטן הוא. 14 .שרה… הועד: לאחר שנפרד ממנו לוט נתגלה ה' לאברהם, ראו: בר"ר מא, ח )תיאודור-אלבק, עמ' 395 .)15 . ארץ עדן מדברה: על פי יש' נא, ג. 16 .אחוז בקו משטרה: על פי בר' יג, יז, והמשטר הוא בהליכה המסודרת. וסער: התהלך בה בסערה, שהליכתו הוא מעשה קניין, והוא רמז שתהא נוחה להיכבש לבניו )ב"ב, ק ע"א(. 17 .ידע… עזרו: אברהם בטוח היה שה' יהיה בעזרו על פי בר"ר מג, א )תיאודור-אלבק, עמ' 415 .)עלה קצפו: נצטער וזעם על מה שקרה. ויעתר: הִּ רבה להצטער, ולשון עתר וריבוי על- דרך מש' כז, ד. 18 .הריק חניכיו: בר' יד, יד. חיל אזרו: ששילח מבין חניכיו כל הירא ורך הלבב, בר"ר מג, ב )תיאודור-אלבק, עמ' 416 .)חתר: התאמץ והשתדל. ויעצור: שביקשו למנותו מלך עליהם )בר"ר מג, ו(. 19 .מלך רם: מלכי צדק, בר' יד, יח. אשכר: מנחה, הוציא לחם ויין שם. 20 .רכוש… אנצור: דברי מלך סדום שם, כא. בתר: חילק, ראו שם, כב. 21 .קפץ נשבע: אברהם נשבע הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ…. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל …', שם, כב-כג. מן הזהב עד הצור: מזהב ועד אבן פשוטה. 22 .במשורה: בצמצום ובמידה. ילידי נער: על פי הנאמר בבר', יד, כד. 23 .אנשי צורה: הם בעלי בריתו של אברהם: אשכול, ענר וממרא. במשער: בשיעור הנכון ולא יותר. 24 .אל תתהלל: על פי הנאמר בבר' יד, כג. 25 . דאבה רוחו: על פי המדרש 'תאמר שנתקבלתי שכרי בעולם הזה' בר"ר מד, ד )תיאודור-אלבק, עמ' 428 .)אל תירא אברם: דברי ה' אליו )בר' טו, א(. שמעה: רוחו שדאבה. ותצור: שמר הדבר בלבו. 26 .עיני לך ישברו: על פי תה' קמה, טו. העבד יהי טפסר: הייתכן כי עבדי יירשני ויקבל את גדולתי? בן משק ביתי: בר' טו, ב. קניני אצור:יצבור את רכושי. 27 .בני… מרום: בר' טו, ה. 28 .נהרו: האירו. והתיצבה על מצור: על פי חב' ב, א. ובמדרש שנינו: א"ר יהודה העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע הבט נא מלמעלה למטה, בר"ר מד, יב )תיאודור-אלבק, עמ' -432  29 .בניך… בצור: מה ששאל 'בַ מָּ ה אֵ דַ ע כִּ י אִּ ירָּ שֶ נָּה' )בר' טו, ח( לא כקורא תיגר, אלא אמר לו באיזו זכות, על פי בר"ר מד, יד )תיאודור-אלבק, עמ' 435 .) האמין בו: בבר' טו, ו. בירשת ארץ: לגבי זכותו לרשת את הארץ. 30 .מה… גער: 'מפני מה נענש אברהם שנשתעבדו בניו למצרים… שהפריז במידותיו של הקב"ה שאמר במה אדע', נדרים לב ע"א. 31 .שלש עגלה: בר' טו, ט. גוזל נער:גוזל צעיר. 32 .וקבל בגזרה: שהם כנגד השעבוד, על פי בר"ר מד, טו )תיאודור-אלבק, עמ 437' 33 .ודע… מצור: על פי בר' טו, יג-יד. יעשר: שם, יד. לעם מצור: למצרים, על פי יש' לז, כה. 34 .במרבית אוצרו: באוצר רב, ברכוש גדול. ובשיבה טובה: בר' טו, טו. תחרוש תקצור: יעברו ימיך, על דרך בר' ח, כב. 35 .שרה… ישר: שרה הצדיקה עליה את דין עקרותה. נתנה… עצור: על פי בר' טז, א-ג. 36 .אם… יוצרו: שהקב"ה הבטיח לאברהם בנים. גם… מכשר: אף זה דבר ראוי, ולכן נתנה את הגר לאברהם. אולי… הצור: כדבריה 'אּולַי אבנה ממנה, בר' טז, ב. 37 .הגר הרתה: שם, ד. כאיש יין עברו: הריונה גרם זחיחות דעת כשל שיכור. על… כצור: ששכחה מקומה ונתגאתה על גברתה על פי בר' טז, ד. גאתה כצור: לבה גאה כסלע רם. 38 .רעה וצרורה: שנעשתה צרה, אישה יריבה לגברת, והייתה כפוית טובה. לא… מהר: שלא הייתה אלא פילגש. 39 .רבת… נאר: שנהגה בחוסר יושר כלפי מטיבתה. מביתי נאר: במרי רוחה טענה שרה כלפי אברהם, על פי בר' טז, ה. וכאילו ביקשה לגרשה מן הבית. 40 .יצאה ברחה: על פי הנאמר שם, ו. גזעה מואר: לפ שהיא מבני מצרים שהוא מבני חם המקוללים, ראו: בר' ט, כה. 41 . אב… שור: הקב"ה לא העניש את הגר על מעשיה. יושבת שור: זו הגר, שברחה והגיעה לדרך שור, בר' טז, ז. 42 .מלאכו: ראה שם. בענן אורו: על פי איוב לז, יא, שנגלה לה על עין המים. שער דמעתה כתער: שערי דמעות לא ננעלו, ברכות לב ע"ב, וכן שערי תפילה, איכ"ר ג, לה. עתר: תפילה, על פי בר' כה, כא. כבודו… ישור: שאינו מתעלם מן העלובים, וראו יש' סו, ב. ולפי ששרה עינתה את הגר הקב"ה ראה בעוניה. 43 .שוב: על פי בר' טז, ט-י. ארבע כעתר: יהיו בריבוי ובשפע, על פי מש' כז, ד. ישמעאל… שור: על פי בר' טז, יא-יב. בעין שור: כי שם, על העין בדרך שור, נגלה המלאך להגר. 44 .קים… מל: על פי בר' יז, מב-נז, ובנושא אברהם. ויבצור: לשון חיתוך וגזירה ולשון התחזקות וביצור. 45 .חזק נאזר בגבורה: כינוי לקב"ה. בגבורה אזרו: חיזקו והרבה כוחו, והמלה 'גבורה' נקראת כפל. חותם בריתו נטר: שאברהם שמר על מצוות המילה. יתגדל שמו: יתגדל שם ה' ששמר על אברהם.

על המחבר רבי דוד קיים (אלקיים) הנו אחד משלושת העורכים של קובץ הפיוטים 'שיר ידידות'. בהקדמה לקובץ מודיעים העורכים כי חלק מן הרווחים יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים של רבי דוד 'שירי דודים'. ספר שירים זה לא יצא לאור. לאחרונה נתגלה עותק של הספר בכתב-יד נאה והוא פורסם במהדורה 3 פקסימילית בצירוף מבוא מאת י' שיטרית. הדיוואן כולל 87 שירים מהם אחד בארמית ושניים בערבית-יהודית. 27 מן השירים נדפסו כבר ב'שיר ידידות', אלו הן הקצידות שכתב רבי דוד לפרשות השבוע מבראשית ועד שבת זכור. הקצידות הללו מעלות את סיפור הפרשה בצורה דרמטית תוך שילוב יסודות מאגדות חז"ל ומן הפרשנות. שיריו של רבי דוד הם בעלי נשימה אפית רחבה ומצטיינים בתיאורים מפורטים ובדיאלוגים מעניינים. בצד שירה מקראית זו כתב רבי דוד שירים נוספים, מהם ליריים רגישים ומהם בעלי מגמה דידקטית-מוסרנית; באחד משיריו הוא יוצא כנגד מסיבות פאר מיותרות. רבי דוד היה גם צייר אמן וגלף מעולה, ועיטורים שעיטר כתובות שונות מפורסמים ביופיים. הוא היה במגע עם משכילי אירופה ואף פרסם כתבות אחדות ב'הצפירה' וב'היהודי'.

משהו מרוחה של ההשכלה האירופית ניכר בחלק משיריו, בעיקר בשירי ההלל שלו לחכמה ולהשכלה ובשיריו ללשון העברית. רבי דוד מודע היה לענייני לשון ולענייני שירה, ומודעות זו באה לביטוי בהקדמות שהקדים לשיריו, בדרך מבנה השיר ובדיון בענייני המנגינות לשירים. הוא מתנצל שהוא נזקק למנגינות זרות ומזכיר כי המנגינות העבריות המקוריות מימי הבית אבדו לבלי שוב. בהתמודדותו עם הצורות החדשות של הקצידה חוזר רבי דוד לדרך חידושי הלשון במתכונת הפייטנות הקדומה, ושירתו כוללת חידושי מילים  וחידושי צורה נועזים . בחינות ספרותיות מצד הצורה והתבנית ומצד התשתית המקראית נבחנו בעבודתה של א' בן-סעדון, מעניינים בשירתו.

עיון ודיון הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבבם של בני דורו, שראו בו 'נשיא אלוהים', כדבריהם של בני חת (בראשית כג , ו). המילה 'בדורו' באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו 'לתקן עולם במלכות שדי', וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: 'והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד'. עוד יש במילה 'בדורו' כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר 'בדורותיו', מלבד המובא בביאורנו יש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה.(תה' צב, יג) לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש מתנובת התמר ומפריו. תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד 'קבל את דברי אל חי יוצרו', אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא 'ארצה מצרים ירד' וכבר מגיע ניסיון נוסף 'אוילים שבו שרה בית מלך נבער'. הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו 'קח את אשתך לכו אל תאחרו', ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה 'בניך לא יספרו', אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן 'נתנה לו שפחה כי רחמה עצור', 'הגר הרתה' והתוצאה 'שפחה על רעיה גאתה כצור', מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו ניסיון המילה 'קיים בבריתו למול בשרו'. המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא. כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה, וצליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז 'דר' על משמעויותיו השונות: את הציווי 'לך לך' שמע אברהם 'מארץ קוץ ודרדר', ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך 'כי כבד הרעב דר / באהלם קנן' מציין החרז 'דר' את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה 'דר' את יופיה של שרה ואת 'מראה זיוה כסמדר'. בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרשת לך לך-אפרים חזן

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור שלנו לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

"חיי שרה – הצדיקים מחיים ימיהם,

והרשעים ימיהם מחיים אותם"(רבנו-אור-החיים-הק').

 

הרב משה אסולין שמיר.

 

"ויהיו חיי שרה, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים –

 שני חיי שרה" (בר' כג, א).

 

"ש – רה מ – אה ש – נה" {ר"ת}  ש-מ-ש {בעל הטורים}.

שרה האירה את חייה כמו שמש,

וממשיכה להאיר את דרכן של כל האימהות הצנועות בעם ישראל.

הדוגמה הראשונה לכך היא – כלתה רבקה אמנו:

 

"ויביאה יצחק האהלה שרה אמו –

ונעשית דוגמת שרה אמו" (רש"י בר' כד סז).

 

מידות החסד והצניעות אצל רבקה אמנו,

הן תוצאה של מידות הדגל של שרה אמנו.

 

פרשת  "חיי שרה", היא הפרשה היחידה הנקראת על שם אישה, והיא מתמקדת בשלושה נושאים מרכזיים:

הנושא הראשון: בתחילת הפרשה אנו נפרדים משרה אמנו, ובסופה מאברהם אבינו.

כדי לנסות לתמצת את גדולתם הרבה, נביא את דברי הגמרא (בבא קמא צז' ע"ב) המספרת שהוטבעו מטבעות עם דיוקניהם של אברהם ושרה. מצד אחד זוג זקנים, מצד שני בחור ובתולה. זו בעצם תמצית חייהם: גם בהיותם זקנים, הם המשיכו ללא לאות להפיץ את דבר ה' בעולם, כעלם ועלמה צעירים, בבחינת דברי רבי שמעון בן עקשיא: "… זקני תורה, כל זמן שמזקינים – דעתם מתיישבת עליהם, שנאמר: "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" (קנים ג', משנה א'. איוב יב).

 

אברהם אבינו הוביל את האנושות לחיבור בין אלוקי השמים לאלוקי הארץ. כלומר, הקב"ה קיים לא רק בשמים, אלא הוא משגיח ומנהל את העולם, בבחינת דברי הנביא ישעיהו: "השמים כיסאי – והארץ הדום רגלי" (ישעיה סו א). וכדברי רש"י בפרשתנו: "אמר לו {אברהם לאליעזר}: עכשיו הוא אלוקי השמים ואלוקי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלוקי השמים ולא אלוקי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ" (בר' כד, ז). רש"י מסביר לנו, מדוע כאשר אברהם השביע את אליעזר הוא אומר: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בר' כד, ג), ואילו בפס' ז, הוא מזכיר רק "אלוקי השמים".

עד אברהם, האנושות האמינה באלילים, וגם האמינה שאלוקים בשמים, אבל אינו מעורב בנעשה בארץ.

אברהם אבינו לעומת זאת, הוכיח שניתן לפעול בעזרת הא-ל מעל לטבע, היות וה' שולט בטבע, כמו בניצחון על ארבעת המלכים, לידת יצחק בגיל מאה, העקידה, ההכרה בו כ"נשיא אלוהים בתוכנו" מצד מלכי צדק מלך שלם, למרות שהיה גר בארץ. גם בני חת אומרים לאברהם: "אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו – במבחר קברינו קבור את מתך" (בר' כג, ו). וכן ההתקפלות של פרעה ואבימלך כלפי אברהם ושרה וכו'.

 

הנושא הראשון המתפרש על פני 20 פס', מתאר את קבורתה של שרה אמנו בחברון, כאשר שם הפרשה "חיי שרה" – מבטא את צדקותה, בבחינת "צדיקים במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח א-ב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "… ובזה תהיה החזקה. ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה', לומר כי אחר שקבר אברהם וגו', בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (בר' כד א).

יוצא שהאחיזה הראשונה שלנו בא"י, החלה עם מקום קבורתה של שרה, דבר המבטא קשר נצחי.

בהמשך, מתוארת קבורת אברהם ע"י יצחק שהיה בן 75, ישמעאל בן 89, ויעקב בגיל 15.

 

הנושא השני המתפרש על 67 פס', מתאר את חילופי המשמרות בין אברהם ושרה ליצחק ורבקה, הנכנסים בברית הנישואין. אברהם השקיע מאמצים כבירים במציאת בת זוג הולמת ליצחק. הוא השביע את אליעזר שיקח אישה לבנו רק ממשפחתו בארם נהריים. אליעזר שהיה עבד נאמן, השקיע יצירתיות רבה כדי לברך על המוגמר.

רבקה אמנו מתגלית כאשת חסד כמו שרה אמנו, כאשר היא משקה את אליעזר והגמלים.

 

בהמשך אנו נגלה, שרבקה הייתה צנועה, כשרה אמנו. כאשר יצחק יצא לשוח בשדה כדי להתפלל על הצלחת השידוך כדברי חז"ל, הוא נשא את עיניו והנה שיירת הגמלים מתקרבת לעברו.

מהכיוון השני, רבקה נושאת עיניה ורואה את יצחק – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים… ותישא רבקה את עיניה ותרא את יצחק" (בר' כד, סג-סד). כאשר עיניהם מצטלבות, יצחק מתמקד בגמלים ולא ברבקה היפה מפאת צניעותו. גם רבקה "הטתה את עצמה לצד אחד להסב פניה ממנו, בגלל צניעותה כדברי רמב"ן, והיא גם כיסתה פניה.

יוצא ששתי המידות חסד וצניעות, שאפיינו את שרה אמנו – היו מושרשות גם אצל רבקה אמנו.

גם ההשגחה העליונה הייתה מעורבת בשידוך – "ויאמרו מיהוה יצא הדבר" (בר' כד, נ).

 

מסר חינוכי בשידוכים וא"י: הקמת "בניין עדי עד" על אדני התורה, ואחיזה בא"י נחלת אבותינו, מחייבים השקעה ויצירתיות, ואז הקב"ה יברך על המוגמר, בבחינת: "וברכך יהוה אלוהיך – בכל אשר תעשה" (דב' טו, יח).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שלוש שאלות:  

1. מדוע נאמר פעמיים: "ויהיו חיי שרה", שני חיי שרה"?
2. 2. מדוע כתוב "ויהיו" שזה לשון צער, ולא "ואלה ימי חיי שרה" כמו אצל אברהם?
3. 3. האם שרה אמנו מתה טרם זמנה, היות ולדברי חז"ל, נשמתה פרחה כאשר נודע לה על העקידה, או ניתן לומר שהיא השלימה את מכסת ימיה, והעקידה היוותה בסך הכול גורם מזמן? 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: הייתור של הביטוי: "שני חיי שרה", מלמד אותנו על שתי אפשרויות שונות:

א.  שרה אכן השלימה את חייה, ורק נפטרה מצער בזמן העקידה, ולכן נאמר "ויהיו" שזה לשון צער.

 

ב. או, שרה לא השלימה את מכסת חייה ומתה מצער בזמן העקידה. מאידך, הקב"ה יתעלה שמו נתן לה שכר מלא גם על השנים שנחסרו ממנה, היות ואם הייתה ממשיכה לחיות, וודאי שהייתה צדיקה, וכל זאת לפי הכלל האומר: "החושב לעשות מצוה ולא עשאה מאונס, כאילו קיימה. את זאת דורש רב אשי מהכתוב: "ולחשבי שמו" (מלאכי ג, טז). כלומר, החושב לקיים מצוה לשמו יתברך ולא יכל, כאילו עשאה (ברכות ו ע"א). וכדברי קודשו: "ושני חיי שרה, כיוון אל השאר – שכל שנותיה היו חיים ממנה, והאירו מכבודה".

 

ג. כמו כן, השימוש בביטוי "חיי שרה", מלמד אותנו לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "הצדיקים מחיים את ימיהם – והרשעים ימיהם מחיים אותם" (זהר, חיי שרה. קכד ע"א – ע"ב).

כלומר, שרה אמנו שעברה תלאות רבות כמו עקרות, נדודים וחטיפות, היא מסתכלת תמיד קדימה בגלל אמונתה כי רבה ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". וכדברי רש"י לכתוב: "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה".

 הביטוי הנ"ל רומז לכך שיש לשמוח לא רק ב"טובה" אליה אנו מגיעים כמו שרה לאחר לידת יצחק, אלא גם בדרך אותה עברנו כדי להגיע "ל-טובה", היות והכל מאתו יתברך – "כולן שווין לטובה".

. 

בעל הטורים אומר: שרה אמנו מסמלת את השמש, דבר הרמוז באותיות הראשונות של המלים "ויהיו חיי ש-רה מ-אה ש-נה…", בבחינת הכתוב: "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפה בכנפיה" (מלאכי ג, כ).

כידוע, השמש מחיה את עולם כולו, כך שרה אמנו כאם האימהות, היא האירה את דרכה באור יקרות, וממשיכה להאיר את דרכן של כל בנות ישראל לאורך כל הדורות.

הדוגמא הראשונה לכך היא רבקה אמנו הבאה אחריה, והולכת בדרכה כדברי רש"י לפס': "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו – ונעשית דוגמת שרה אמו.

כל זמן ששרה הייתה קיימת, היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל. ומשמתה פסקו, וכשבאה רבקה חזרו" (רש"י בר' כד סז).

 

איך ניתן להסביר את עניין "הנר דולק מערב שבת לערב שבת אצל שרה ורבקה"?

 "הדלקת הנר מנין? חוה כיבתה נרו של אדם, דכתיב: 'נר יהוה נשמת אדם' (משלי כ, כז), לפיכך תשמור הדלקת הנר". (תנחומא נח). הנשים זכו לקדימות במצות הדלקת נרות קבלת שבת, כדי לתקן את חטא חוה שאכלה מעץ הדעת, האכילה את בעלה, וגרמה לכיבוי {מיתת} "נר ה'" אצל בני אדם  – "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".

הדלקת נרות שבת, מהווה התנתקות מעולם החול, וכניסה לקדושת השבת, המהווה מעין עולם הבא – מעין גן עדן ממנו גורשה חוה, ואליו שואפים לשוב. אצל רוב הנשים, הדלקת הנרות מלווה בהרגשת התעלות רוחנית.

שרה ורבקה משכו את אותה חוויה רוחנית של אורות השבת, גם להמשך ימות השבוע. לכן, הקב"ה גמל להן, ועשה להן נס מעל הטבע, כך שהנרות ידלקו כל השבוע, דוגמת נר התמיד בבית המקדש שדלק מערב עד בוקר.

שרה אמנו התעלתה מעל הטבע, בכך שקיבלה את הניסיונות הלא קלים אותם עברה, בבחינת "כולם שווים לטובה".

כנ"ל לגבי כל אחד מאתנו, ככל שנתעלה מעל הטבע בעבודת ה', נוכל לזכות  בנסים ונפלאות, דוגמת שרה.

 

שרה אמנו זכתה לכך, היות והאירה את דרכן של נשים רבות אותן גיירה כדברי המדרש לפסוק: "והנפש אשר עשו בחרן". אברהם גייר את האנשים, ושרה גיירה את הנשים להן דאגה מבחינה כלכלית ורוחנית, בכך שהנחילה להן אמונה בקב"ה, וקיום מצוות בהן מחויבות נשים, כאשר בראש כולן, מידת הצניעות כפי שיוסבר להלן.

כמו כן, היא דאגה להן גם מבחינה כלכלית בכך שביחד עם אברהם אבינו, הם קבלו את אורחיהם בפנים מאירות, וסיפקו להם א.ש.ל = אכילה, שתיה, לינה, והכל ברוחב לב דוגמת קבלת המלאכים שנראו להם כערביים, להם הכינו סעודת מלכים: "בן בקר רך וטוב – ג' פרים היו, כדי להאכילם ג' לשונות בחרדל" (רש"י בר' יח ז).

 

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: "עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך: 'ויהיו חיי שרה'. פירוש, בצער היו חיי שרה מאה שנה, כי בכולן הייתה בצער. עד תשעים שנה, והיא בחבלי לידה שלא ילדה לאברהם. וצא ולמד מה שאמרה רחל ליעקב: 'הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי'. ומצ' עד מאה בקירוב, שהיה ישמעאל רודף את יצחק להורגו כאומרם ז"ל: "רבי עזריה משום רבי לוי אמרו: ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק – ועושה עצמו מצחק" (בר' רבה נג י).

יוצא שרק בעשרים ושבע שנים האחרונות לא הייתה בצער "כי אז בטחה בבנה, כי כבר גירש אברהם את ישמעאל".

 

 לסיכום: חיי שרה נמשכו 127 שנים המתחלקים כך: 100 השנים הראשונות היו בצער, לכן נאמר: "ויהיו חיי שרה" – "ויהיו" לשון צער: עד גיל 90 לא ילדה, ולכן חייה היו בצער. בעשר השנים הבאות, שרה הייתה בצער, היות וישמעאל ניסה להורגו דבר שציער אותה, ולכן ביקשה מאברהם לגרש את הגר וישמעאל.

יוצא שבמשך 100 שנים הייתה בצער, ורק ב- 27 השנים הנותרות, הייתה בשמחה.

 

"בת ק' כבת כ' לחטא… ובת כ' כבת ז' ליופי (רש"י).

"שרה" – מלשון שררה. "יסכה" – מלשון נסיכה.

למרות גדולתה ויופיה – היא נהגה בצניעות.

 

רש"י נדרש לכך, בגלל הפירוט: "מאה שנה, ועשרים שנה, ושבע שנים" במקום לומר מאה עשרים ושבע שנים.

בת ק' כבת כ' לחטא. מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. בת כ' כבת ז' ליופי".  הגר"צ סלנט בספרו (באר יוסף) שואל על הסיפא "בת כ' כבת ז' ליופי". הרי המודעות ליופי אצל בנות, קיימת בגיל בוגר כמו 20, ולא בגיל 7, ולכן היה צריך לומר ההיפך: בת ז' כבת כ'?

תשובתו: כידוע, שרה נקראת גם בשם "יסכה" ככתוב: "ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה" (בר' יא, כט).  רש"י ע"פ הגמרא מפרש: "יסכה זו שרה ע"ש שסוכה ברוח הקודש, ושהכול סוכין ביופיה" (מגילה יד, א). הפירוש הראשון מורה על נפשה הגבוהה, ואילו הפירוש השני משקף את יופיה הנדיר (מגילה טו, א).

 הקשר בין שני הפירושים: היות ושרה הייתה צנועה ולא התגאתה ביופיה למרות שכולם התפעלו ממנו, הקב"ה זיכה אותה לסכות ברוח הקודש.

"בת ק' כבת כ'": את המשך הפסוק הוא מסביר כך: בגיל 100 אחרי תלאות רבות, נשארה בתמימותה כמו בת 20, ולכן המדרש מייחס לה את הפס' (תהלים לז, יח) "יודע ה' ימי תמימים…" – זו שרה שהייתה תמימה במעשיה.

שרה אמנו הייתה אישה יפה מאוד בכל הגילאים. התמונה שלה בת מאה, כמו בת עשרים. ובת עשרים כבת שבע. כל זה מסביר מדוע גם בזקנותה, נחטפה בגלל יופייה ע"י המלכים פרעה ואבימלך.

גם אצל משה רבנו נאמר בסוף ימיו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו" (דב' לד, ז), למרות היותו בן 120 שנה.

 הצדיקים מאירים ומתקנים את כל איבריהם, לכן הזקנה לא שולטת בהם.

 

הזיווג הנכון – לאור הזיווג של רבקה ויצחק.

 מהלך הזיווג הנ"ל – משקף את חיי המעשה אותם עובר כל זוג.

 

א. "ויאמרו… מיהוה יצא הדבר".

1. הרצון הטבעי לזיווג 2. המאמץ להשגתו 3. המעורבות האלוקית.

     

פרשת הזיווג של יצחק ורבקה, משתרעת על פני 20 פס' המתחלקים לשלושה רבדים.

ברובד הראשון, הרצון של אברהם להשיא את בנו, וכל זאת בהמשך לרצון הטבעי של יצחק להינשא.

ברובד השני, השתדלות אברהם המטיל את השליחות על זקן ביתו אליעזר, ומשקיע בזה הכנות בכל התחומים: מינוי שליח נאמן כמו אליעזר לביצוע המשימה. המיקוד על קשרי נישואין עם משפחתו, ולא מבנות כנען, ואפילו לא עם ביתו של אליעזר עבדו הנאמן. אברהם גם מתפלל לה' שישלח מלאכו להצלחת השליחות. במבצע, אברהם השקיע ממון רב – עשרה גמלים נושאים כל טוב לרבות צמידי זהב.

 גם אליעזר השליח, עשה מאמצים כבירים כדי לברך על המוגמר, למרות שבת הייתה לו, ובשמחה היה שמח להשתדך עם יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר, שגם אליעזר "בטוח היה באדונו {אברהם} שתפילתו מקובלת אשר התפלל – הוא ישלח מלאכו", והוא גם הוסיף "להתפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו" כדברי קודשו.

פועל יוצא מכך הוא: בשביל זיווג טוב בבחינת "ענבי הגפן בענבי הגפן", יש להשתדל ולהתפלל הרבה.

יש האומרים שגם יצחק התפלל "לפנות ערב" להצלחת זיווגו ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בר' כד, נ), באותה שעה שאליעזר התפלל "לעת ערב – לעת צאת השואבות" (בר' כד, יא).

 

ברובד השלישי:  ההתערבות האלוקית ככתוב: "ויאמרו, מיהוה יצא הדבר…". (כד, נ).

עניין הזיווג, נגזר מן השמים  כדברי רבי יהודה בשם רב: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סנהדרין כב, א).

למעשה, שלושת הרבדים הנ"ל משקפים כל זיווג:

 א. הרצון להינשא ככתוב "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד).

 ב. ההשקעה ביישום הרצון להינשא.

 ג. המעורבות האלוקית בהצלחת השידוך, או אי הצלחתו.

 

ב.  זיווג הולם – "ענבי הגפן בענבי הגפן" – איך וכיצד?

   סוגים שונים של זיווג.

 

א.  אהבה – רק אחרי הנישואין: רק אז יכולים להגיע לאהבה אמתית ככתוב: "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאשה – ויאהבה". לפני כן, יש לבטוח בה' ולבדוק  בעיקר את ההתאמה.

ב.   הזיווג מן המעיין: השידוך של יצחק ורבקה התקיימו ליד מעיין המים. אהבתם פרצה מאליה עם נישואיהם כמו מעיין המים  בו המים מפעפעים כל הזמן, לכן יצחק אבינו אהב את רבקה מיד עם נישואיהם.

ג.  הזיווג מן הבאר: השידוך של יעקב אבינו ומשה רבנו היו ליד הבאר. בשונה מן המעיין, את הבאר יש לחצוב כדי להגיע אל מאגר מי התהום. גם אהבתם תתגלה רק מאוחר, לאחר שיחצבו אל מקור נשמתם.

ד.  הזיווג מן הבור: זהו זיווג ללא תוצאות חיוביות כמו בור אשר אין בו מים, אבל מלא נחשים ועקרבים ל"ע.

ה.   מעורבות ההורים: בחלק הארי של השידוכים, יש לשתף את ההורים בבחירת בן/בת זוג כמו שראינו בשידוך של יצחק ורבקה, ויעקב והאימהות. חכמי הקבלה אומרים שהקב"ה נטע בהורים את היכולת לראות למרחוק את מידת התאמת הזיווג לב"ב.  

 

ג.  "אעשה לו עזר כנגדו" (בר' ב, יח).

הביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר.

"כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ידועה האמרה המובאת ברש"י לפס' הנ"ל: "זכה – עזר, לא זכה כנגדו להילחם". בקשר בין בני זוג, קיימות שתי אפשרויות: אם האיש זכה – מלשון זיכוך, האישה תהיה לו לעזר. לא זכה – היא כבר תדע להילחם בו כדברי רש"י,

בתורת החסידות נאמר שתפקידה של האישה הוא לשמש כמראה לגבר, כך שכאשר היא מתנגדת לו, מן הראוי שיבדוק את הליכותיו, וינסה לתקן את דרכיו.

הרב יצחק גינזבורג שליט"א בספרו "ברית הנישואין", מעלה עוד אפשרות אותה הוא לומד מהביטוי בפסוק "אעשה לו".  הביטי "לו" רומז לכך שהאישה תתמסר "לו" – לבעלה, דבר שיגרור אחריו התמסרותו לאשתו, וכך יהיו להם חיים על מי מנוחות בהם כל אחד מבין את השני. הביטי "לו" רומז ל-לו' צדיקים הנמצאים בכל דור.

כוונת הביטוי "איזו היא אישה כשרה? שעושה רצון בעלה", רומז לכך שהאישה עוזרת לבעלה לפתח את הרצון הפנימי שבו, וכך הוא יצליח להוריד שפע לו, לאשתו ולבני ביתו דרך "צ-נ-ו-ר" {אותיות ר-צ-ו-ן}. 

נראה שהביטוי "לו" רומז לזיווג מן המעיין. "עזר" – רומז לזיווג מן הבאר. "כנגדו" – רומז לזיווג מן הבור.

 

ניתן גם לפרש את הביטוי "עזר כנגדו" כך: באמצעות היותה "כנגדו" במקרים מסוימים בהם נראה לה שהוא טועה, בכך היא מצילה אותו מנפילות וטעויות, וכן להיפך. אם שניהם יהיו באותה דעה ללא ביקורת, הם יפלו לעיתים קרובות, היות ואין מי שיתריע על סכנות האורבות להם מהחלטות שגויות.

 

בקורס מנהלים בו השתתפתי, נאמר לנו ע"פ מחקרים, שלקראת כל דיון בפני הצוות, על המנהל להביא לדיון, פתרונות שונים ומגוונים לאותה בעיה, דבר שיוביל אחרי סיעור מוחין, לפתרון הטוב ביותר.

 כנ"ל בחיי הנישואין. לכל בעיה ניתן לגשת מזוויות שונות, כך שכולם יהיו נשכרים.

הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות הלכה י"ט – לאיש, והלכה כ' – לאישה, דורש דרישות שונות מבני הזוג, היות ואינם דומים צורכי האיש לאלו של האישה. ברגע שכל אחד מבני הזוג יודע את תפקידו, ויפנים את הצרכים של בת/ן הזוג ויתחשב בהם, חיי הנישואין יתנהלו על זרי דפנה…

 

"אלוקים מושיב יחידים ביתה,

          מוציא אסירים בכושרות" (תהלים ס"ח ז).

 

"קשה זיווגו של האדם – כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א).

מה המשותף לזיווג ולקריעת ים סוף?

 

המהר"ל: כמו שבקריעת ים סוף הקב"ה שמר את הים קרוע בניגוד לטבע עד שעברו בנ"י,

 כך בנישואין – יש להתפלל ולעמול כל הזמן בשימור הזוגיות עליה נאמר:

"מושיב יחידים {כל יחיד לעצמו} ביתה {ביחד בבית אחד}"… בכושרות".

"בכושרות" = בכו – שרות" = בכי או שירה – תלוי בבני הזוג.

אמר רבה בר בר חנה: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף,

שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות" (סוטה ב ע"א).

 

רבינו בחיי מציין את המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים… כי בשעה שחילק הקב”ה את המים {ביום השני לבריאה}, נתן אלו למעלה למטה. התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו, העזו פניהם ובקעו תהומות וביקשו לעלות, עד שגער בהן הקב”ה… אמר להם הקב”ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר: "מקולות מים רבים, אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח בניסוך המים" (רבנו בחיי ויקרא).

פועל יוצא מן המדרש הנ"ל הוא: המים התחתונים בכו בגלל הריחוק מקב"ה, לאחר שביום השני הופרדו על ידי הרקיע. ביום השלישי נעשה תיקון ע"י הפרדה בין המים ליבשה, כך שגם המים התחתונים ישמשו את ה' בניסוך המים וכו'. כמו כן, לפני אמירת שירה לקב"ה ע"י המים העליונים, הם יצטרכו לקבל רשות מהמים התחתונים. כלומר, חיבור בין הרוחני העליון לגשמי התחתון.

לאור זאת, ניתן להסביר את הביטוי "בכושרות" = בכי – ושירות. כלומר, בקריעת ים סוף בה נבקעו המים לשנים, גם המים התחתונים הבוכים – הצטרפו אל השירה של המים העליונים. לאור זאת ניתן להסביר את הקשר לבני הזוג בה הגבר מסמל את העולם הרוחני בבחינת המים העליונים, ואילו האישה את העולם הגשמי בבחינת המים התחתונים, אבל מצד שני, קיים חיבור רוחני ביניהם, בכך שכל אחד מהם זקוק לשני.

 

 מהסיבה הנ"ל, קבעו חכמים בקריאת המזמור של יום שני, את הפרק הרומז למחלוקת קרח ועדתו: "שיר מזמור לבני קרח", כדי להראות לנו שגם כאשר חילק הקב"ה את המים לשניים לטובת יצירת כדור הארץ ובריאת האדם עלי אדמות, זה לא כל כך חיובי, בגלל שיש בו ריח של מחלוקת.

בהמשך המזמור, נאמר: "כי הנה המלכים נועדו – עברו יחדיו… נבהלו נחפזו. רעדה אחזתם שם – חיל כיולדה" – זה רומז לדעת המדרש, למחלוקת בין יהודה ליוסף בנושא הצלת בנימין.

שוב רואים אנו שיש להתרחק מהמחלוקת גם כשמדובר בדברים חיוביים.

 

שבת "חיי שרה" – שבת החיבור לחברון – עיר האבות.

"מערת המכפלה" – שער עליית הנשמות לגן עדן.

 

   ראשית הקניין בארץ ישראל.

"ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת ארץ ישראל על כל הארצות, לחיים ולמתים.

  ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (רבי אברהם אבן עזרא. בר' כג, יט).

 

"ויקם שדה עפרון… לאברהם למקנה…

ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר" (בר' כג, יז – כג).

 

"תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך" (רש"י).

"אחר שקבר אברהם את שרה…

 בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מאז ומעולם, יהודים רבים פקדו את מערת המכפלה בחברון, דרכה מתחברים בתפילה ובתחנונים לאבינו שבשמים, בזכות האבות והאימהות הקשובים לתפילותינו, כפי שעולה מהעליה לחברון לאורך הדורות:

 

כלב בן יפונה התפלל שם, כדי להינצל מעצת המרגלים: "ויעלו בנגב, ויבוא עד חברון" (במ' יג, ע"ב. סוטה לד, ע"ב).

 דוד המלך החל את מלכותו בחברון, ככתוב: "וישאל שאול ביהוה לאמר: האעלה באחת ערי יהודה? ויאמר יהוה אליו: עלה. ויאמר דוד: אנא אעלה? ויאמר: חברונה" (שמ"ב ב', א').

 הרמב"ן ביקש להיקבר ליד מערת המכפלה כפי שעולה ממכתבו, ויש אומרים שהוא אכן קבור ליד שבע המדרגות המפורסמות, והרשימה ארוכה מני ים.

 

 במשך השנה, יהודים רבים פוקדים את מערת המכפלה, כאשר בחול המועד סוכות ופסח, מגיעים אלפים מבני ישראל לעיר האבות, כדי להתחבר לחברון בעבותות אהבה, כיאה לשמה העברי חברון – המחברת בין עם ישראל לאביהם שבשמים, בין בני ישראל לאבות ולאימהות, וכן בין איש לאחיו דוגמת "ירושלים שחוברה לה יחדיו" – המחברת "ועושה כל ישראל חברים" כדברי רבי יהושע בן לוי (מדרש שוחר טוב פרק קכב).

 

בשבת "חיי שרה", מערת המכפלה זוכה לעדנה, כאשר רבבות מעם ישראל עולות לרגל כדי להתחבר לאבותינו ואימהותינו בחברון.

 

שבת "חיי שרה" נקבעה כאות הזדהות עם תושבי חברון המהווים שליחים של עם ישראל, היות ובפרשה מסופר על קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו, בה קבר את שרה אמנו.

בעצם, שרה אמנו היא היהודייה הראשונה שזכתה להיקבר במערת המכפלה שנקנתה ע"י אברהם אבינו, לאחר שגילו לו מן השמים את סודה המקודש כמקום בו נקברו אדם וחוה.

 

הזהר הק': חברון מהווה את השער לגן עדן (זוהר בר' ל"ח ע"ב, מאמר "ז" היכלות דגן עדן).

כמו כן, היא מהווה את המקום  דרכו עולות הנשמות לגנזי מרומים (זהר בר', ל"ח ב').

 

 האלשיך הק': "כי תקרא חברון – על התחברות של המערה ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו – כי היא כניסה לגן עדן הארץ" (פרשת 'חיי שרה').

 רבי אברהם אזולאי כותב בספרו 'חסד לאברהם':

"והפתח שדרך בו נכנסות הנשמות – הוא דרך מערת המכפלה. ולא שיהא הגן במערה תחת הקרקע – אלא שמשם יכנסו הגשמי אל הרוחני" ('חסד לאברהם'. מעין חמישי, נהר מ"ד).

מערת המכפלה: פתח גן עדן – מקום התעדנות הנשמות; חברון – חיבור הרוחני בגשמי.

 

פרשנים רבים כמו רבנו יונה (על פרקי אבות ה, ג) וכן "מגן אבות" לתשב"ץ, כוללים את קניין מערת המכפלה בתוך עשרת הניסיונות בהם התנסה אברהם אבינו, היות והקב"ה הבטיח לו את כל ארץ ישראל, והנה כאשר נפטרה שרה נוות ביתו, לא הייתה לו פיסת קרקע משלו כדי לקבור אותה. אברהם המאמין, אינו מתלונן ואינו שואל שאלות.

התורה משקיעה 20 פסוקים כדי לתאר את קניית מערת המכפלה ע"י אברהם אבינו המשלם עבורה 400 שקל עובר לסוחר, סכום גבוה גם בתקופה ההיא.

 

השאלה המתבקשת, מדוע אברהם התעקש על רכישת "מערת המכפלה… בכסף מלא… לאחוזת קבר" (בר' כג, ט), ולא הסתפק בשטח קטן לקבורת אשתו כמקובל, וכפי שהציע לו עפרון, ואף בחינם?

 

רבי אברהם אבן עזרא אומר: "ומאז נתקיים השדה לאחוזת קבר – לו ולזרעו. ונזכרה הפרשה להודיע – מעלת א"י על כל הארצות לחיים ולמתים. ועוד – לקיים דבר ה' לאברהם לו נחלה" (בר' כג יט).

רבי אברהם אבן עזרא מצביע על שני עקרונות חשובים ביחסינו לארץ ישראל:

העיקרון הראשון, מעלת א"י לחיים ולמתים, לכן רואים אנו שגם רבנים גדולים שנקברו בחו"ל, צאצאיהם דאגו שעצמותיהם יובאו לקבורה בארץ ישראל.

העיקרון השני: לקבוע עובדות בשטח, ולא להסתפק בהבטחה האלוקית, ולכן אברהם אבינו השקיע רבות להשגת אחוזת קבר, דבר שהוא נצחי, ולא ניתן להעברה ולקניה, היות ואיש לא יקנה קבר.

כמו כן, אברהם אבינו סלל לנו את הקשר הנצחי לארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה… ואחרי כן קבר אברהם… ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת" (בר' כג, יז – כ): "ומעתה יתיישב טעם שחזר הכתוב לומר פעם ב' 'ויקם השדה' – לומר כי אחר שקבר אברהם, בזה הושלמה הקימה של השדה לאברהם, וזולת זה הגם שבערך עפרון נחתמה גזירתו שסילק זכותו, אבל עדיין אינו נקרא של אברהם כי הדין כנזכר, ואחר שקבר וכו' – ויקם וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שלמרות שע"י העברת הכסף פקעה בעלות עפרון על הקרקע, בכל זאת יש צורך בחזקה שנעשתה ע"י קבורת שרה, כדברי הרמב"ם בענייני קנין מגוי (רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פ"א הי"ד). לכן, נאמר הביטוי "ואחרי כן" בפס' יט', ופעמיים הביטוי "ויקם שדה עפרון". פעם ראשונה, עם קבלת הכסף, ופעם שניה – עם הקבורה, וכך בעצם, נעשה קנין גמור גם לפי ההלכה.

 

מדרש הביאור אומר: המערה נקנתה בארבעה דברים:

א. בכסף – ארבע מאות שקל עובר לסוחר.

ב. בשטר – כפי שכתוב בתורה "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב" (בר' כג, יז).

ג. בעדים – בסיפור הקנין נכחו עדים – "לעיני בני חת, בכל באי שער עירו וכו'".

ד. בחזקה – מיד לאחר הקנין, נקברה שרה.

רש"י אומר: "תקומה הייתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך.

 

אברהם אבינו ברוח קודשו, גילה שבמערת המכפלה קבורים אדם וחוה כדברי המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לה) לכתוב: "ואל הבקר רץ אברהם" (בר' יח, ז). "רץ אברהם" – רדף אחרי הפר ונכנס למערת המכפלה ומצא שם אדם הראשון ועזרו {חוה}, שוכבים על המטות וישנים, ונרות דולקים עליהם, וריח טוב עליהם כריח ניחוח. לפיכך חמד המערה לאחוזת קבר".

 

האלשיך הק' (בר' יח, ג): אברהם אבינו שהיה נביא, וככל יהודי גם סוחר ממולח, לא גילה לאיש את חשיבות המערה: "וגם נתאחר הרבה בהספד, ובסוף עשה כאילו רוצה להיפטר ממתו ולא לחפש קבר לפי מעלת שרה".

בעל הטורים אומר: "ואל הב-ק-ר" – אותיות "ואל הק-ב-ר רץ", שרץ אחריו למערה.

כמו כן, "ואל הבקר רץ – גימטריא "למערה רץ".

 

ייחודם של מערת המכפלה בחברון,

 בית המקדש בירושלים, וקבר יוסף בשכם.

הערים הנ"ל, נקנו בכסף מלא ע"י אבותינו.

לכן, הערבים מחברון, שכם וירושלים – הכי שונאים אותנו.

 

"ויקן את חלקת השדה… {שכם}. אמר רבי יודן ברבי סימון: זה אחד משלושה מקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולים הם בידכם, ואלו הם:

1. מערת המכפלה – דכתיב: "וישקול אברהם לעפרון את הכסף… ארבע מאות שקל עובר לסוחר" (בר' כג, טז).

א.  בית המקדש – דכתיב: ויתן דוד לאורנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות" (דברי הימים א, כא).

ב.  קבורת יוסף בשכם דכתיב: "ויקן את חלקת השדה… מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה" (בר' לד, יט. ב"ר)

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

סיפור על אברהם אבינו שהשלים מנין בביכנ"ס בחברון, בערב כיפור.

ביכנ"ס "אברהם אבינו" בחברון.

 

ברובע היהודי בחברון, שוכן ביכנ"ס ע"ש אברהם אבינו הזוכה למבקרים רבים. במאורעות תרפ"ט {1929}, פגעו הפורעים הערבים ביהודי חברון, ולא פסחו על ביהכנ"ס ע"ש אברהם אבינו אותו החריבו. השבח לא-ל שהשיב אותנו לנחלת אבותינו בחברון, וחיבר אותנו מחדש למערת המכפלה. ביהכנ"ס הנ"ל שופץ מחדש, וזוכה לביקורים רבים שבאחד מהם השתתפתי בהדרכת הרבנית לווינגר. היא הצליחה לרתק אותנו בסיפורי מופת בהם השתתפה עם בעלה הרב משה ע"ה בשיקום ביהכנ"ס, והתפתחות הישוב היהודי ביש"ע בכלל, וחברון בפרט.

 

המקובל רבי נפתלי מספר מדוע נקרא ביהכנ"ס בחברון ע"ש אברהם אבינו.

בימי רבי יצחק ארחא – תלמידו של האר"י הק', התקשו תושבי חברון במציאת מניין לתפילה בימות החול. בשבתות וחגים לעומת זאת, התאספו יהודים מהסביבה, וכך יכלו להתפלל בציבור.

בערב יום הכיפורים, התאספו היהודים לתפילה בביהכנ"ס שבחברון. דמדומי השקיעה הגיעו, אבל העשירי למניין בושש להגיע, כך שהיו רק תשעה מתפללים דבר שימנע מהם לומר קדיש ולקרוא בתורה וכו'.. המתפללים שהיו מחסידי עליון, נשאו עיניהם לשמים והתחננו לקב"ה שיושיע אותם וישלח להם יהודי אחד לתרופה.

תפילתם עשתה רושם בשמים, והנה אל מול עיניהם המשתאות, מתקרב לו לאיטו איש זקן לכיוון שערי ביהכנ"ס. מיד הציעו לפניו אוכל לסעודה המפסקת, אבל הוא סיפר להם שכבר סעד. שמחו שמחה גדולה והודו לקב"ה שמנע מהם את הצער להתפלל ביחידות ביום הקדוש. את האיש כיבדו עד מאוד ביום כיפור, ובמוצאי היום הקדוש, כל אחד מהמתפללים רצה לזכות בצדיק שיסעד על שולחנו. היות ולא הגיעו להסכמה, עשו הגרלה, והגורל נפל על חזן ביהכנ"ס ששמח שמחה עילאית.

האורח אכן התלווה לחזן, אבל בהגיעם לשערי הבית, הזקן נעלם כאילו לא היה. החזן הצטער מאוד, אבל בחצות הלילה הופיע אצלו הזקן בחלום, וכך סיפר לו: "אני אברהם אביכם שכנכם ממערת המכפלה. באתי להשלים לכם מניין, היות וראיתי את צערכם ורצונכם העז להדבק בקב"ה מתוך קדושה עם עשרה יהודים כשרים.

על שם האירוע הנפלא והמופלא הנ"ל, ביהכנ"ס קיבל את שמו: "אברהם אבינו".

 

"אור זרוע לצדיק"

למקובל הרה"צ רבי אברהם אזולאי ע"ה

 שזכה להיכנס ולצאת בשלום  – לפתח גן עדן במערת המכפלה.

יום ההילולא שלו – כד' מרחשון ה'ת'ד {1643}.

 

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע"ה (1570 – 1643). נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא"י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד' חשון ה'ת'ד.

הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע"ה {תלמידו המובהק של האריז"ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ"ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז"ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו "אור החמה" – פירוש לזהר, "חסד לאברהם" על הקבלה. "בעלי ברית אברהם" על התנ"ך, "הגהות על הלבוש", 'הגהות על הרמב"ם', "כנף רננים" על כוונות האריז"ל, "אור הגנוז" – פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

לפי המסופר בהקדמה לספר "אוצרות חיים" המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע"ה, רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז"ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז.

הוא זקנו של החיד"א = רבי חיים יוסף אזולאי ע"ה, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע"ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צר המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

 

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת.

חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר "המתנדב" להוציא את החרב.

רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, "זכה" בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו.. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים.

 האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

 אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ"י לאביהם שבשמים.

 

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע"ה.

 

"במעלת המחזיק תלמיד חכם"

(רבנו אברהם אזולאי, שהיום יום ההילולה ה- 377 שלו.

מתוך ספרו הקבלי 'חסד לאברהם'. מעין שני. נהר לב).

 

עם הארץ התומך בתלמיד חכם מבחינה כלכלית,

עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם,

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום.

 

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. "הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר (תרומה דף קלו).

 

לעולם, יש לתלמיד חכם נשמה יתירה,

ובשבת יש לו כפליים"  כדברי קדשו.

 

כאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו,

 "כי הצדיקים מתים ע"י סכין בדוק {והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד 'ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון".

 

מסר לדורנו:

א.  תמיכה כלכלית ביד נדיבה בתלמידי חכמים, בבחינת דברי הגמרא: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח – ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין" (יומא עא א).

ב. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל, כ). יראת כבוד ויראת הרוממות בפני תלמידי חכמים.
לצערנו, בעידן הרשתות  החברתיות, ישנם חכמים בעיניהם המרשים לעצמם לדבר סרה וצרה בתלמידי חכמים, בכך שמקטלגים אותם לפי ראות עיניהם, ועל כך כבר נאמר:

 "אמר רבי יהודה: לא חרבה ירושלים  – אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ב).
לצערנו, הביזוי נעשה בשם ה' כאנשי סדום עליהם נאמר: "ותשחת הארץ – לפני {בשם} האלוקים". אנשי סדום חיפשו צידוקים בדציי"ם למעשיהם.

 

 

חשיבות לימוד הקבלה ("אור החמה" על הזהר).

 

"ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה' אלפים ר"נ {1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר".

 

רבי בנאה –

האמורא הא"י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים,

וביקורו במערת המכפלה.

 

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום.

כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל". הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: "כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית" (בבא בתרא נח ע"א). באגדה הנ"ל ישנם סודות עילאיים. הרי"ף אומר: "כל המעשה אירע בחלום" (כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמ' ש).

 

שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

 

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם ובקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה, עזיזה בת חניני ע"ה שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי לבית מאסטי ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. זהר בת שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

״שירת הבקשות״

פרק עשירי

ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור

כיצד היינו מתייחסים לאדם ברוך כשרונות שהצטיין בפיסול, בציור, בנגרות, בעיצוב שופרות וכנורות, בחריטה, בכתיבת שלטים ובכתיבת כתובות ועוד? היינו בודאי אומרים כי הוא עילוי ו״איש אשכולות״. אם נוסיף לכל הנ״ל תחום נוסף שבו הוכיח את כישוריו ־ כתיבת שירה ופיוט ־ נוכל לומר עליו שהוא יוצא דופן, חריג ביכולתו, אמן מחונן ועוד. אמן כזה היה ר׳ דוד אלקיים, ולא לחינם הוצמד אליו התואר ״אמן״.

מעיון במספר מאמרים העוסקים בר׳ דוד אלקיים (להלן הרד״א) אפשר לומר בודאות, כי הוא ראוי לכל התארים. הוא מוגדר כ״אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון אפריקה, ואולי אף הגדול שביניהם״.

במה זכה ר׳ דוד אלקיים ז״ל לתארים אלה? מי הוא היה? ומה היו סגולותיו בכלל, ובתחום חיבור הקצידות בפרט?

הוא נולד ב־1851 במוגדור. הוא היה דור שישי בעיר זו ונקרא ע״ש סבו שלמד תורה עם הצדיק ר׳ חיים פינטו זצ״ל. עוד לפני שנודע בעירו כמשורר, יצא שמו כסופר וכעיתונאי. הוא שלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעתונים העבריים ״הצפירה״ ו״היהודי״, שיצאו לאור בלונדון. בשנים 1893־1892 בהיותו בן 42־41, הוא שאף להרחיב את השכלתו והחל לכתוב שירי חכמה. הוא אף הצטרף לחוג משכילים, ובמסגרתו פעל יחד עם חברו הקרוב יצחק בן יעיש הלוי. הם עסקו בכתיבת שירה עברית והשתדלו, כנראה, לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון העברית.

הערות המחבר:אחד המאמרים החשובים העוסקים בר׳ דוד אלקיים נכתב ע״י החוקר יוסף שטרית: ״ר׳ דוד אלקיים משורר, אמן ומשכיל״ המופיע בספרו של חנניה דהן ״מקורות השירה היהודית במרוקו״ וב״אפיריון״ מס׳ 1. את הדיוקן המקצועי עליו הוא חיבר בעזרת ראיונות שערך בקזבלנקה עם מספר ממכריו של ר׳ דוד אלקיים.

חוג המשכילים:פעילותו של החוג באה על רקע פריחתה של התנועה הלאומית העברית במאה ה־ 20 בצידה של המודרניות הצרפתית שדיברה על חיי קידמה, חופש וצדק חברתי. תוך כדי חדירתה של מודרניות לחיי היהודים, הוכשר כח אדם שיתאים את עצמו לנהל ולקדם את הקהילה היהודית לתוך חיים חברתיים, תרבותיים וכלכליים חדשים. על דמויות וחוגים בהשכלה העברית במרוקו ועל הרקע לתופעת ההשכלה העברית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל ראה מאמרו של יוסף שטרית ״מודרניות לאומית עברית מול מודרניות צרפתית״ מתוך החוברת ״יהודי צפון אפריקה במאות ה־ 20־19״ של ״האוניברסיטה הפתוחה״.

יצחק בן יעיש הלוי (1895־1850) עיתונאי עברי ראשון במרוקו ששלח כתבות לעיתונים ״הצפירה״, ״המגיד״ ו״המליץ״ שדרכם ניסה להזעיק את יהדות מערב אירופה כדי שתפעל לשיפור מצבם החברתי והפוליטי של יהודי מרוקו•

פעילותו של הרצל, מעשיה של ההסתדרות הציונית והתפתחותו של היישוב היהודי בארץ־ ישראל שילהבו את דמיונם של הרד״א ושל חבריו. כך קורה שהפעילות הציונית מתעוררת במוגדור, כבשאר תפוצות הגולה. בין השנים 1895־1885, בהיותו בן 44־34 שנה, כותב הרד״א את שירי החכמה וההשכלה שלו. הוא מגלה עניין רב בהשכלה כמקור החכמה וכזו שתשפר מצבם של יהודי מוגדור בפרט ומרוקו בכלל:

"אמרתי אחכמה, בגללה אצתי

חמדת צלבבי זרתי

אש בקרבי מתלקחת

קצור קצרה בינתי וידיעתי

קדם ואחור רצתי"

הוא גילה אהבה עזה לשפה העברית אותה הוא משבח בפיוט שכתב. בהקדמה לפיוט כותב הרד״א: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים, כלי זמר, והוא על יקרת השפה״. בנוסף לרצונו כי ילדי ישראל ילמדו ויכירו שירה עברית, הוא משבח שירה זו באחד משיריו וכך הוא כותב:

"עורי שפת אמת, שפה ברורה

שובי לימי נעוריך נדורה….

שפה בין השפות, מה לך נרדמת?

התנוססי, ואל תהי נכלמת"

 

מחשש לזעמם של הרבנים ובני הקהילה, החוג, יחד עם ר׳ דוד, התכנס כמעט במחתרת. למרות הכל סבל ר׳ דוד מחשדותיהם של בני הקהילה, אשר אף העלילו עליו שחדל לקיים תורה ומצוות. על כך כתב באחד משיריו:

"לו אף זו, שמעתי ונרגזתי

ראיתי ונבהלתי

רגל זרים עלי פוסחת

לאל חשבו בלתי ילדת מחרשת

קיים חי לעיד

כי דתי לא פרעתי

תורה היתה וטר מקל תפארתי

אהבתיה בעין נפקחת"

לאחר שנים פג טעמן של החכמה ושל ההשכלה. הרד״א מכה על חטא על שהתקרב להשכלה:

"פיוט זה על החכמה

והעושר ואורך הימים

הכל הבל וריק נגד יראת הדת לבד"

התפכחותו של ר׳ דוד אלקיים מההשכלה חלה בסוף המאה ה־19 באמצע שנות ה־40 לחייו. מאז הוא שקע בעולם השירה והפיוט.

[1] ומאוחר יותר, גם הצהרת בלפור שנמסרה ב־2.11.1917 שלהבה את דמיונו ואת דמיון חבריו לחוג המשכילים. בעת הצהרת בלפור היה ר׳ דוד אלקיים בן 66 שנה. בעת ששמע על הצהרת בלפור הוא כותב: ״אל תמיתני/ אנא ה׳ טרם אראה בית נכונה/בתי ציון בעשרן/די מצרה שבעה לה׳ נפשנו/אקריב קרבני/עולתי מנחתי״. יש להניח כי שיר זה נכתב בהשפעת התקופה בה פעל, יחד עם משכילים נוספים ממוגדור, בארגון פעילות ציונית שנמשכה עד תחילת המאה ה־20.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-ר׳ דוד אלקיים ־ אמן הקצידה במוגדור.

עמוד 115

(130) — קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה ע״מ יא-יב/יא-יב/יא-יב/יא הגאים במחרוזת א׳ יא-יא/יא-ה — במחרוזת ב׳

בשקל ״דאתי ליום מאזאלא בין לעוצף והול"

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֵ-ל, אָדָם בִּדְמוּתוֹ

נֹחַ נוֹחָה הֵימֶנּוּ רוּחַ כָּל־נִבְרָא

 

לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ

וַיֵּרָא אֵלָיו נָחָשׁ־שָׂטָן בִּמְהֵרָה

 

לְחַיָּיו יָרַד עִמּוֹ, פִּתָּה אוֹתוֹ.

תּוֹלְדוֹתָיו — עֲלֵיהֶם נִקְנְסָה גְּזֵרָה

וְיֵצֵא וְיָשׁוּב לַאֲחֻזָּתוֹ:

 

וַיְשַׁלְּחֵהוּ הָאֵ-ל בִּגְזֵרַת דִּין

וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לִפְנֵי גַּן עֵדֶן

וַיְהִי מִקֵּץ כִּי פַּגָּם בִּשְׁנֵי דַלְתִין

וַיֵּצֵא בְּדִין:

 

וַיִּגַּשׁ הוּא וְזַרְעוֹ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

חַיָּיו גַּם מִיתָתוֹ בְּיָדוֹ נִמְסָרָה

שֵׁמוֹת קָרָא הוּא לַנִּבְרָאִים אִתּוֹ

וַיַּרְא אֵ-ל כִּי לֹא מָצָא לוֹ נֶגְדּוֹ עֶזְרָה

 

בָּא אֵלָיו וְהוּא נִרְדַּם תּוֹךְ שְׁנָתוֹ

שָׁלַח יָדוֹ אֶל הַצֶּלַע וֶהֱסִירָהּ

יֶתֶר, בָּשָׂר סָגַר אֵ-ל בְּחָכְמָתוֹ: וְיֵצֵא

          

מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים, מִדַּעְתּוֹ, נָשָׂא —

תְּרוּמָה מִמֶּנּוּ וּקְרָאָהּ אִשָּׁה

וִיצַוֶּה אוֹתָהּ בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

לִהְיוֹת לְאִשָּׁה:

 

תִּשָּׂא כָּל־דְּבָרָיו, גַּם כָּל־מִצְוָתוֹ,

בְּהַקְהֵל, כָּל נַפְשָׁהּ בְּנַפְשׁוֹ נִקְשְׁרָה

פְּקוּדֵי אֵ-ל שָׁכְחָה, עָזְבָה אִמְרָתוֹ

וַיִּקְרָא   לָהּ הַנָּחָשׁ וִידַבֵּר סָרָה

 

וַיְצַו אוֹתָהּ לְמַלֹּאת שְׁאֵלָתוֹ

וַיְהִי בְּיוֹם נִטְמְאָה וְהִיא נִסְתְּרָה,

הָאִשָּׁה, כִּי הִשְׁלִיךְ בָּהּ זוּהֲמָתוֹ: וְיֵצֵא

 

וְזֹאת אֲשֶׁר הָיְתָה לָהֶם תַּקָּלָה

אַחַר אֲשֶׁר עָבְרוּ עַל מִצְוָה קַלָּה

 

קְדוֹשִׁים הָיוּ מִטֶּרֶם נִבְעָלָה

לְאִישׁ־קְלָלָה:

 

וַיֶּאֱסֹר לוֹ אֱ-לֵהִים בִּתְבוּנָתוֹ

בְּהַר שָׁמִיר הִשְׁלַכְתָּ זֹאת הָאֲמִירָה

 

חֻקָּה אַחַת הָיְתָה בְּיוֹם צַוֹּתוֹ

בַּמִּדְבָּר קִבְּלוּ קְלָלוֹת עֲשָׂרָה

 

נָשָׂא חֶטְאוֹ עַד שׁוּבוֹ לְיוֹלַדְתּוֹ

וּבְהֵעָלוּת עִם כָּל־מֵתֵי מְעָרָה

יִשְׁלַח א-ל לְפִשְׁעוֹ וְגַם חַטָּאתוֹ: וְיֵצֵא

 

וְיִקַּח שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא

חֻקּוֹת אֵ-ל אָשֵׁר קִיֵּם בְּאַהֲבָה

 

יֵרָאֶה לִפְנֵי אֱ-לֵהִים בִּתְשׁוּבָה

בְּשִׂמְחָה רַבָּה:

 

גַּם פִּינְחָס יִשְׂמַח עִמּוֹ בְּשִׂמְחָתוֹ

בִּרְאוֹת רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נוֹסְעִים בְּזִמְרָה

 

דִּבְרֵי אֵ־ל קִיְּמוּ, מִצְוֹת תּוֹרָתוֹ,

מִתְחַנְּנִים לָאֵ-ל כְּנֶגֶד כָּל עֶבְרָה

 

עֵקֶב הָלְכוּ כָּל־אִישׁ אַחַר חֶמְדָּתוֹ

רָאוּ וַיָּשׁוּבוּ לִפְנֵי אֵ-ל הַנּוֹרָא

שׁוֹפֵט אִישׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ וּכְצִדְקָתוֹ: וְיֵצֵא

 

אָז יֵצְאוּ לַחֵרוּת בְּכָל־הָעוֹלָם

יָבוֹאוּ וִיקַבְּלוּ שָׂכָר מֻשְׁלָם

 

יִתְיַצְּבוּ כְּמַלְאָכִים בְּהִלָּם

אָז יֵלְכוּ כֻלָּם:

הַשָּׁמַיִם יִשְׂמְחוּ בְּשִׂמְחָתוֹ

כְּבִרְכַּת אָבוֹת הַשּׁוֹכְנִים בַּמְּעָרָה

 

דָּוִד בֶּן יִשַׁי תַּצְלִיחַ מַלְכוּתוֹ

אֲזַי דִּגְלוֹ תָּרִים אֻמָּה נְצוּרָה

 

חַי זַךְ קַיָּם יִבְנֶה עִיר חֶמְדָּתוֹ —

יְרוּשָׁלַיִם, כִּי הִיא בֵּית הַבְּחִירָה

אָז יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ בְּתוֹךְ עֲדָתוֹ:

 

כנפי שחר

(סבו) הנושא: אדה״ר, חטאו ותשובתו, ואגב שילוב שמות פרשיותיה של תורה, רשות ל״ברכו״.

לאחוזתו — לאדמה שממנה לוקח. פגם בשני דלתין — עבר על ״עשה״, שהיה לו לשמור על עץ־הדעת ולא שמר, ועל ״לא־תעשה״, שלא היה לו לאכול ממנו — ואכל (עי מעשה חרש;. דלתין — דלתות, פתחים. ויגש… — לעבוד את האדמה, להוציא לחמו ממנה או ימות ברעב. כי לא מצא — אדם — לו — לעצמו יתר — מקום הצלע שנותר ריק. בשר סגר… — סגר אותו ה' בבשר. משפטים ישרים… — דברים מכוונים אמר כאשר ידע שממנו הורמה אשתו: ״לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה

זאת״. בהקהל — כשנזדווג לה. וידבר סרה — ״לא מות תמותון…. לאיש קללה — הנחש. בהר שמיר השלכת… — זאת האמירה שצויתיך השלכת אותה בהר מלא שמיר ושית, קוצים וברקנים; אגב רמז לעונש ״וקוץ ודרדר תיצמיח לך״. נשא חטאו – קבל ענשו. שגורש מג׳יע. ובהעלות… — אבל בתחית המתים יקום גם הוא. ישלח א-ל לפשעו — יסלח, יסיר את פשעו מלפניו, לי שלחו נא זאת מעל פני(ש״ב יג. יד). ע״ב מענין אדה״ר, מכאן עובר המשורר לשומרי מצוות ובעלי תשובה. ויקה שכרו… — מי שקיים חוקות ה׳ יקבל שכרו בעוה״ב. יראה — יקובל וירצה. ראשי המטות — הכוונה לשלוש כתות של מלאכי השרת. שבשעה שהצדיק נפטר מן העולם, יוצאות לקראתו… (כתר קד.). דברי א-ל קיימו… בעלי מצוות הם הראויים להתחנן לה על כל צרה. שלא תבוא. עקב הלבו… — מחרוזת זו והסמוכה לה תואמת לעונת הפרשיות – אלול ועשרת י־ת. שופט איש — רמז ליום הרין. יצאו לחירות — זכאים. יתיצבו במלאכים — רמז ליום כפור, שכולם בתענית ובתפלה לבושים בגדים לבנים ומעוטפים כמלה״ש (שוח״ט בז). במלת ״יתיצבו״ רמז לנוהגים לעמוד כל יום כפור, לילו ביומו. בהלם — בזהרם ויפעתם.

קצידה — שילוב שמות פרשיות התורה ושילוב דוד חזק-קיים בסופה-פרשת חיי שרה

• 49

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האיש העלוב אשר היה ראש חברת גומלי חסדים ויהיה גומל עם החיים ועם המתים יר״א וסמ״ר משה בן יוסף בן גיגי נ״ע אשר נלב״ע ועלה בשמי…

• 50

זאת מצבת קבורת הזקן הבשר מרדכי בן יהודה מרציאנו שנלב״ע ביום ר״ח טבת שנת תשי״ב תנצב״ה. 1952

• 51

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר יוסף בן נונא מרציאנו שנלב״ע ביום עשרים לח״ו חשון שנת תשי״ב תנצב״ה.

• 52

זאת מצבת קבורת משה בן חמו נפטר ביום תענית דבור יום 15 שבט

עאם 1949

M.B.

53

זאת מצבת קבורת הבחור ונחמד אשר נתדכא ביסורים קשים ומרים כל ימיו ונקטף במבחר ימיו הוא הוא העלוב וקצר ימים אליהו בן שלמה המכונה ענקונינא נ״ע שנלב״ע ביום ב״ב לחו׳ אדר ש׳ תש״ו

לפ״ק תנצב״ה.

• 54

מצבת קבורת החבר ירא אלהים וסר מרע מרדכי בן כה״ר דוד מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום תשעה לחודש אייר ש״ש תש״ה תנצב״ה.

• 55

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר החבר אהרן… שנת תש״ו..

 

 

56

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האיש יר״א וסמ״ר ישר ונאמן מתהלך בתומו גומל חסד לעמו והוא מחברת גומלי חסד ועתים קבע בחוקה דיומא גם בי״ח פרקי משנה ותלים בכל יומא נהנה מיגיע בפיו משכים ומעריב ופורש כפיו הזקן הכשר המנוח ראובן בן יצחק בן סוסאן נולד פה דבדו יע״א ג׳ לחו׳ תשרי תרל״ו נתבש״ם ב׳ לחו׳ מר

חשון ש׳ תש״ט תנצב״ה.

REOUBEN D'ISAAC BENSOUSSAN DÉCÉDÉ LE 14   NOVEMBRE 1948

57

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר יצחק שרביט המכונה ספריווי נלב״ע

שנת התש״ה תנצב״ה.

58

זאת מצבת קבורת ירא אלהים וסר מרע זקן ונשוא פנים פזר נתן לאביונים מגזע ישישים ונבונים הר׳ אליהו בן משה מרציאנו נ״ע שנלב״ע בשלושה ימים לחו׳ שבט ש׳ תש״ט לפ״ק והיו ימיו שמונים

שנה תנצב״ה.

ELIE MARCIANO DÉCÉDÉ LE 2.2.49   A L'AGE DE 80 ANS

59

זאת מצבת קבורת איש תם וישר החבר מחברת זוה׳׳ק המנוח החכם השלם כמוהר״ר רבי יעקב בן רבי דוד הכהן שנפטר לב״ע בשנת

התש״ט תנצב׳׳ה.

60

מצבת קבורת מרדכי המכונה מריטך די משה מרציאנו להרהאר ז״ל.

ו6

זאת מצבת קבורת איש תם ר׳ דוד בן מרישא כהן בן חידא…

62

… משה בן אהרן די יוסף בהן…

 

 

                                                         63

•  

זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר שנתייסר ביסורים קשים המי רפאל ב״ר משה מרציאנו נ״ע ויהיו ימיו ע״ה שנה נלב״ע ביום ב׳ לחו׳ אב הרחמן ש״ש התשט״ו לפ״ג פה דברו יע״א תנצב״ה.

• 64

זאת מצבת אהרן די יעקב מרציאנו תנצב״ה. 1954

שורה מס׳ 4

• 65

מצבת המי הזה״כ יצחק… תרמ״ו.

• 66

זאת מצבת קבורת איש תם וישר שלמה עכו שנלב״ע שנת תש״ו

תנצב״ה

• 67

זאת מצבת קבורת האיש העניו ירא אלהים ציון בר דוד מורציאנו שנלב״ע… ת״ש לפ״ק תנצב״ה.

• 68

זאת מצבת קבורת רחמים בן שלמה מרציאנו משישו נלב״ע ביום ט״ו לחו׳ טבת ש״ש תרצ״ט תנצב״ה.

RAHAMIM DE SALOMON MARCIANO MCHICHO 1939

69

זאת מצבת קבורת הזה״ך החבר אהרן בן מכלוף מרעילי שנלב״ע ביום ו׳ לחו׳ תמוז שנת תרח״ץ תנצב״ה.

AHARON BEN MAKHLOUF MARELLY NE EN 1858   DÉCÉDÉ LE 5.7.1938

 

                                                                     70

•  

זאת מצבת קבורת הזה״ך יוסף בן יעקב משישו מרציאנו שנלב״ע ביום ו׳ לחו׳ אייר ש״ש תרח״ץ לפ״ק תנצב״ה.

• 71

זאת מצבת קבורת הזה״ך ירא אלהים משה בן יהודה הכהן נלב״ע יום ב״א לחו׳ שבט ש״ש תרח״ץ תנצב״ה.

• 72

זאת מצבת קבורת מימון סעדון אוטאטי נלב״ע ביום שנים ועשרים יום לחו׳ כסלו ש״ש תרח״ץ תנצב״ה.

• 73

זאת מצבת קבורת ענוותן כהלל איש תם וישר ונתדכא ביסורים קשים ומרים ועם כל זה היה משכים ומעריב לבה״ך ה״ה המי כה״ר יצחק בן חמו ז״ל ויהיו ימיו אשר חי על פני האדמה שנים ושבעים שנה ונפטר לב״ע ביום שמונה עשר לחו׳ כסלו … פה דבדו יע״א.

• 74

זאת מצבת קבורת העלוב וקצר ימים משה בן דוד בלשגר נלב״ע ביום ב״ג לחו׳ תשרי שנת תרח״ץ תנצב״ה.

• 75

זאת מצבת קבורת העלוב וקצר ימים משה בן יהודה בן חמו שנלב״ע ביום י״ב לחו׳ אלול ש״ש תרצ״ו תנצב״ה.

• 76

זאת מצבת קבורת הזה״כ ירא אלהים מסעוד די אברהם בן חמו

שנלב״ע בן מאה שנה…

77

זאת מצבת קבורת הזה״ך אהרן בן יצחק בן חמו שנלב״ע יום ד׳ לחודש סיון ש״ש תרצ״ו תנצב״ה

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

עמוד 34