אלי פילו
Tehila le David-Poemes de David Ben Hassine-Andre Elbaz et Ephraim Hazan
DELIVRANCE MESSIANIQUE
Les souffrances de l’exil marocain ne suscitent pas seulement, chez David Ben Hassine, des réactions aussi désespérées. Le poète trouve sa consolation dans l’espoir messianique, étroitement lié, dans son oeuvre, au retour à Sion. Comme d’autres rabbins marocains con- temporains, il croit le salut d’autant plus proche que les malheurs de l’exil ont été plus grands:
"Un Libérateur viendra dans la ville de Sion …
Dieu (Lui-même) viendra vous sauver,
Vous tous qui vous tenez (devant Lui),
(Avec) vos enfants, vos épouses …
"O Mon peuple bien aimé! …
L’heure de Ma délivrance a sonné, Mon Salut approche.
Je vais Me hâter de vous rendre Ma faveur,
Et vous prendre en pitié.
Je mettrai en vous Mon esprit.
Je ramènerai vos captifs (dans leur patrie).
Le Messie annoncé par David Ben Hassine doit mettre fin à l’oppression et "libérer les prisonniers de la maison de servitude". Il redonne la souveraineté politique à son peuple, "soumet nos ennemis", ramène la joie à ceux qui portent le deuil de l’exil, et, surtout, les guérit de leur humiliation, en leur permettant à nouveau de marcher "la tête haute". Dans le premier des "chants splendides composés à la gloire du souverain dont nous attendons la venue, notre Messie de justice, incessamment, de notre vivant, Amen!", le poète, directement inspiré par les prédictions du prophète Isaïe, expose la plupart des thèmes messianiques qui lui tiennent à coeur, tous en contraste avec les infortunes de son exil:
Rassemble mes dispersés, mes expulsés,
Dieu Tout-Puissant! …
Accorde Ta miséricorde à Tes enfants,
Qui demeurent dans les ténèbres (de l’Exil),
En leur envoyant le Libérateur! …
Le Messie relèvera bien haut l’étendard de Juda,
Et deviendra notre souverain …
Les impies trembleront devant lui, réduits au silence.
Alors nous briserons les chaînes qui nous entravent…
Sur lui reposera l’esprit de Dieu …
Il châtiera les oppresseurs,
Et protégera les faibles et les malheureux.
Il lavera les souillures infamantes de la fille de Sion …
Pendant son règne, la sagesse de la Thora se répandra,
Sa parole sera entendue dans toute la terre.
Un peuple ne lèvera plus l’épée sur un autre peuple …
Mon Dieu! Hâte l’arrivée du Messie!
Qu’il vienne avant son heure sauver les pécheurs repentis! … Alors les enfants
(d’Israël) pourront revenir dans leur pays.
L’AMOUR DE SION
La perspective du rassemblement des exilés dans la Terre d’Israël pendant T ère messianique porte à son comble l’enthousiasme de David Ben Hassine. Son voeu le plus ardent? Etre libéré de sa captivité pour se rendre aussitôt dans "nos frontières", "notre terre", "ma patrie". Il consacre un ensemble de piyyoutim "à notre pays et au patrimoine de nos ancêtres, en l’honneur de notre Temple sacré, et à la gloire des justes enterrés à Tibériade". L’un d’entre eux, "’Ohil Yom Yom ’Eshta’é", écrit à la gloire de la ville de Tibériade et des grands sages d’Israël qui y sont enterrés, notamment le célèbre rabbin de Safed Hayyim Aboul‘afia (1660-1744), qui voulut rebâtir Tibériade en 1740, a connu depuis sa composition, vers 1770, une popularité remarquable, non seulement au Maroc mais dans toutes les communautés juives orientales. Présent dans la plupart des anthologies de piyyoutim, manuscrites ou imprimées, il a pu être inspiré à David Ben Hassine par un poème en judéo-espagnol de Ya‘aqov Beirav, "Ordenar quero un cantar", ou par l’une des nombreuses gravures représentant les lieux de pèlerinage en Terre Sainte, qui étaient répandues par les rabbins-émissaires en visite au Maroc. L’un de ces derniers, Shalom ‘Amar, originaire de Meknès, installé à Tibériade, a sans doute donné au poète des précisions topographiques sur l’emplacement des tombes sacrées, lors de sa visite dans sa ville natale, vers 1770.
A son tour, " ’Ohil Yom Yom ’Eshta ’é" va inspirer plusieurs imitations. Shir Yédidot, l’anthologie poétique la plus répandue au Maroc, contient un piyyout anonyme en l’honneur de Rabbi ‘Aqiva, et un chant composé par Eliahou Hazan, émissaire de Terre Sainte, à la gloire de Jérusalem, qui tous deux suivent la mélodie et la structure, et même reproduisent des vers entiers, du poème de David Ben Hassine. Un matrouz, ou poème bilingue, alterne les strophes hébraïques de David Ben Hassine avec des strophes en judéo-arabe.121 Un autre piyyout alterne les strophes originales avec d’autres strophes hébraïques à la gloire de Rabbi ShinTon Bar Yohay.
David Ben Hassine ne chante pas seulement la Terre d’Israël, mais ses représentants, les shadarim – les rabbins-émissaires qui rendent régulièrement visite au Maroc, et qui constituent à cette époque un lien essentiel entre les communautés marocaines isolées et le reste du monde juif. Outre les rabbins de Tibériade et de Safed, il honore les émissaires de Hébron, David Ben Mergui et ‘Amram Diwan, que David Ben Hassine considère comme un maître et un ami, ainsi que Sévi Ha- Lévi et Ya‘aqov ‘Ayyash, émissaires de Jérusalem.
Dans tous ces poèmes, la Terre Sainte représente une sorte de pays merveilleux où David Ben Hassine aimerait vivre, dans la dignité et la liberté retrouvées, en somme l’antithèse de l’univers hostile de l’exil marocain abhorré. Cette image idéalisée de la Terre d’Israël a justement pour but de consoler les exilés juifs désespérés. L’espoir millénaire de l’arrivée du Messie et du retour à Sion constituent les seuls remèdes que le poète puisse proposer à la tragédie de l’exil, car il ne peut imaginer, à son époque, une amélioration quelconque du sort réservé aux siens, au Maroc.
ELOGE DES VIVANTS ET DES MORTS
Dans Téhilla Lé-David, plus de quarante-cinq piyyoutim chantent les louanges de personnes diverses. Alors que ces poèmes de louange étaient considérés en Espagne comme des poèmes profanes, ils prennent ici le caractère nettement religieux de l’ensemble de la poésie nord- africaine. La plupart de ces poèmes sont chantés à la synagogue, à l’occasion de l’appel à la Thora de la personne louangée, et on y retrouve les thèmes dominants de l’exil et de la rédemption messianique.
Plusieurs textes honorent les amis intimes du poète, ou des mem- bres de sa famille: son beau-père, 7 son fils Aharon, ses petits-
fils, un de ses beaux-fils, etc. D’autres vantent, de façon exagérée, les mérites de rabbins contemporains comme Shélomo Shalem, le dayyan séphardi d’Amsterdam, ou Shaoul Yéshou‘a Abitbol, de Sefrou, ou encore ceux de ses nombreux mécènes: EPazar Ha-Lévi Ben Sefat, qui lui permet de survivre à la terrible famine de 1780-81, le grand négociant Shélomo Sebbag, les puissants courtiers du sultan Shalom de la Mar, Mordekhay Shriqi, Mes‘od Ben Zekri, et d’autres encore, anonymes.
Certains poèmes font l’éloge de toute une collectivité: une "congrégation qui pare un Séfer Thora de superbes rimonim et d’un beau manteau", la communauté de Marrakech, qui construit une école, celle, généreuse, d’El-Qsar, ou encore "les membres de la sainte confrérie charitable, qui enterrent les morts et divertissent les nouveaux mariés".
Naturellement, nombre de ces poèmes de louange ont été écrits "à la demande" expresse, comme le précise David Ben Hassine lui-même à plusieurs reprises, d’individus fortunés qui lui donnaient une rétribution. Parfois, c’est le poète lui-même qui dédie ses vers à une personnalité qu’il désire honorer, ou dont il espère la bienveillance.
David Ben Hassine a composé une quarantaine d’élégies, la plupart à l’occasion de la mort de sommités rabbiniques et de notables communautaires de son époque, ce qui confère à ces poèmes une grande valeur historique. Quatre élégies émouvantes sont consacrées à des femmes. Le poète prie Dieu de considérer la mort d’une défunte "comme un sacrifice d’expiation pour tout Israël". Il la traite ainsi sur un pied d’égalité avec les plus grands saddiqim, dont la mort, selon le Zohar, peut expier les péchés d’Israël. En général, la vie des per- sonnes louangées est érigée en modèle à suivre.
– POEMES LYRIQUES
On trouve enfin dans Téhilla Lé-David quelques poèmes lyriques, plus personnels. Le poète s’émerveille devant la grandeur et la beauté de la nature, dans les oasis du Tafilalet, dans les hautes montagnes où gambadent les chamois et où ruissellent les eaux vives, "dans un navire, devant les merveilles de l’abysse". Il entonne "un chant nouveau sur le vin", et ses méfaits chez ceux qui en abusent, et même profère des imprécations contre les franc-maçons de la ville de Gibraltar! N’oublions pas ses chants d’amitié, et le très tendre "Chant d’amour", véritable hymne à la beauté et à la grâce d’une jeune épousée. Enfin, David Ben Hassine épanche sa douleur au cours d’un pèlerinage ardent sur la tombe du saddiq d’Aguiga.
Ces textes émouvants, mais peu nombreux, nous donnent des indications précieuses sur les états d’âme du poète, ses aspirations et sa vision du monde. Comme dans le reste de l’oeuvre de David Ben Hassine, le leitmotiv reste l’attente de la délivrance messianique, qui parfois supplante insensiblement le thème explicitement annoncé par l’auteur.
CONCLUSIONS
Au terme de cette analyse détaillée de l’oeuvre de David Ben Hassine, qu’il nous soit permis de récuser les jugements condescendants d’un Ya‘aqov Moshé Tolédano, ou ceux d’un Abraham Elmaleh, qui trouvait cette oeuvre bien médiocre quand il la comparait à celle d’Ibn Gabirol, de Yéhouda Ha-Lévi ou d’Al-Harizi. L’étude approfondie de cette oeuvre a mis en évidence la place privilégiée du piyyout dans la vie de la communauté juive maghrébine. Elle nous a révélé, non seulement un créateur de talent, sensible aux vicissitudes du destin de son peuple, qui le considérait comme son porte-parole, mais également un grand érudit, nourri de science rabbinique, et un virtuose de la langue hébraïque, qu’il savait faire vibrer au gré de son humeur de poète.
Si David Ben Hassine ne peut certes rivaliser avec les géants de l’Ecole classique espagnole, dont il se considère néanmoins comme un des continuateurs, son oeuvre poétique constitue un maillon important dans la longue histoire de la littérature hébraïque, telle qu’elle s’est développée en Afrique du Nord, et au Maroc en particulier. La postérité lui a assuré un succès enviable. Deux siècles après sa mort, ses piyyoutim sont encore chantés par les juifs marocains, qui reconnaissent en lui l’interprète de leurs joies, leurs peines et leurs aspirations. Dans tous les pays qui ont accueilli la diaspora juive marocaine, en Israël, en Europe ou en Amérique du Nord, David Ben Hassine, chantre de l’exil, de l’espoir messianique et du retour à Sion, reste encore aujourd’hui le poète maghrébin le plus populaire.
Tehila le David-Poemes de David Ben Hassine-Andre Elbaz et Ephraim Hazan
Page 132
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-נקמת היהודי במטיף המוסלמי
נקמת היהודי במטיף המוסלמי
ליד הכפר אגבלו שבמרוקו, נמצא מעיין שאת מימיו שאבו באין מפריע, כל תושבי האיזור, יהודים ומוסלמים.
בכפר הסמוך תחסנת נפטר המטיף המוסלמי. תושבי הכפר הזמינו מטיף מאיזור מרוחק, איזור סוס. מטיף זה שלמד וקרא הרבה, פירסם כמה וכמה איסורים ביחסי המסחר בין יהודים לבין מוסלמים, איסורים עליהם לא ידעו תושביו התמימים של תחסנת. בוקר אחד, הלכו הנשים היהודיות לשאוב כרגיל מיס מהמעיין, ושם נתקלו במטיף המוסלמי החדש. הוא התחיל לקלל את היהודים ולגדף אותם. כשהלך באותו יום למסגד, הוא כעס על ציבור המתפללים והמוסלמים לא ידעו מה היא סיבת כעסו. הם שאלו אותו: ״יא סידנא, אדוננו, מה לך כי התרגזת כל־כך״? השיב להם: ״איך אתם מרשים ליהודים לשאוב מים מהמעיין עוד לפני המוסלמים? טיפשים אתם ואינכם יודעים לקרוא את הקוראן. האינכם יודעים שהקוראן אוסר על המוסלמים לראות פני יהודים בבוקר? ומי שנפגש עם יהודי, תפילתו פסולה לארבעים יום, ואם זו יהודיה לשמונים יום״? הוא הטיל עליהם עוד איסורים והם בתמימותם האמינו לו.
עוד אמר להם: ״הודיעו ליהודים, שמותר להם לבקר מוסלמי רק משעה תשע בבוקר, כי מוסלמי הנתקל ביהודי בבוקר, לא תהיה לו הצלחה באותו יום״.
כך המשיך לפעול המטיף, עד כי הכניס איבה ומתח ביחסים בין היהודים לבין המוסלמים.
יהודי אחד, סנדלר פיקח, החליט לטפל בעניין הזה שהציק מאוד ליהודים. הוא שם לב שהמטיף מוקף כל הזמן בתלמידים, והם יודעים על כל צעדיו ומהלכיו. אחד מהתלמידים האלה נהג לבקר את היהודי, גם לאחר שהמטיף אסר לקנות מהיהודים או להשתמש בשרותיהם. פעם אחת, נכנס בלילה אותו תלמיד כדי לקנות נעליים אצל הסנדלר היהודי. הוא נתן במתנה את הנעליים לתלמיד ששמח מאוד על יחסו של היהודי.
בביקור נוסף, העניק הסנדלר לחברו המוסלמי צעיף כמתנה ולפני אחד מחגיהם, נתן לו חלוק יפה. המוסלמי שמח תמיד לקבל מתנות והעריך מאוד את יחסו המיוחד של היהודי אליו.
יום אחד, הוא אמר לו: ״ברצוני לתת לך מתנה. אמור לי מה רצונך וגם אם הדבר קשה הוא, אעשה אותו ברצון״. השיב היהודי: ״איני רוצה דבר פרט לטובה אחת, שתקח חצי ליטר אראק ויצלאיה, (זוג תפילין ישן שיצא מכלל שימוש) ותניח אותם במקום בו יושב המטיף״.
שמח מאוד התלמיד ואמר ליהודי: "רק את זה אתה רוצה? הייתי מוכן לעשות למענך דבר עוד יותר גדול".
הוסיף היהודי: ״ועוד דבר. ביום העשרים ושבעה לצום הרמדן, לאחר תפילת הלילה במסגד, אבוא לשם ואבקש מהמטיף את היצלאיה׳ שלי. הוא בודאי יתרגז אבל אתם תגידו לו: 'אדוננו, הרי הוא מבקש רק את
שלוי ״.
וכך פעל התלמיד. הוא הסתיר את האראק והתפילין מתחת למקום בו יושב המטיף. בבוקר, כמוסכם, הופיע הסנדלר בזמן שהמטיף רצה לצאת. הוא נתקל ביהודי והוא כעס מאוד על שהשומרים נתנו לו להיכנס בניגוד להוראתו. ״מה רצונך יהודי״? אמר המטיף.
השיב לו היהודי: ״את היצלאיה' שלי אני מבקש". כעסו של המטיף גבר עוד יותר.
אמרו לו תלמידיו: "אדוננו, למה תתרגז? הוא רק מבקש מה שהוא נתן לך. אולי תחפש״?
הוא פנה לתלמידו הנאמן ואמר: ״לך למקום מושבי וראה אם יש שם איזה 'צלאיה׳ שלו. אם אין, אצווה לגרש את כל היהודים מהסביבה״. אמר לו היהודי: ״כן יהיה כדבריך״. הלך התלמיד למקום מושבו של מורו ומצא שם את היצלאיה׳ וכן בקבוק אראק. חזר ועמד לפני מורו. ראו הזקנים וכל נכבדי הכפר את האראק והזדעזעו. אמרו: ״אם כך, הוא שקרן ושיכור. מה הוא מטיף לנו ועושה בעצמו דברים אסורים״. התמלאו עליו חימה וגירשו אותו באלות ובמקלות, עד שהוא ברח והלך למקום אחר.
חלפו כשלוש שנים, ובעיר המחוז עמד להתקיים יריד, אליו היו מביאים סחורה מכל הכפרים של המחוז. ליריד הזה היו באים מטיפים ומכובדים, כדי לשפוט ולהכריע מחלוקות. מוסלמים מכפר תחסנת הקרוב לאגבלו, פנו לסנדלר ואמרו לו: ״אולי יש לך עוד איזה תעלול כדי שנלמד את המטיף לקח"? הוא השיב בתמיהה: ״הוא עוד חי ונמצא בסביבה״?
אמרו לו: ״כן והוא ישתתף ביריד שיתקיים אינשאללה מחרתיים״. אמר להם: ״אם כן, אני רואה אפשרות שתוכלו להענישו ואפילו להתפטר ממנו באופן סופי. בואו אליי מחר ואעוץ לכם עיצה״. למחרת, באו מכובדים ותלמידים של המטיף אצל היהודי. הוא קיבל אותם בסבר פנים יפות וכיבד אותם באכילה ובשתיה. הוא שאל אותם: ״האם אתם מכירים את משפחת המטיף? הידוע לכם אם הם בעלי רכוש״?
אמרו לו: ״כן, יהודי. להוריו יש עדרי צאן ובקר״. אמר להם: ״אם כן זאת עשו: לכו אליו ואמרו לו, שיש לכס שאלה גדולה, והיא שההורים שלו השאירו לו כירושה כמה ראשי כבשים. ספרו לו שהרועה שרעה את הצאן, שכח פעם כבשה אחת ביער. למחרת שוב לקח הרועה את הצאן לאותו מקום מרעה. הוא מצא את הכבשה שהמליטה. הכלב שמר עליה כל הלילה ונלחם בגבורה בזאב, שבא לטרוף את הכבשה והרגו. שמרנו את הרכוש והצמר עד היום, אבל עתה מת הכלב. שאלתנו היא, האם מגיע איזה שהוא כבוד לכלב הזה האמיץ עבור הטובה שעשה״? וכך עשו המוסלמים. הירהר המטיף זמץ־מה בבעיה זו ואמר: ״הכלב הזה אינו כלב רגיל והוא לא דומה לאחרים, לכן נקרא לו בשם ׳סידנא אלכלב׳(אדוננו הכלב). צריך להביא תכריכין ולקבור אותו".
האנשים ששאלו, רואים, שומעים ורושמים כל מה שהמטיף אומר. עוד ביקש המטיף שיראו לו היכן הכלב, כי הוא רצה בעצמו לטפל בו ולתת לו את הכבוד האחרון. הלך איתו תלמיד אחד למזבלה, ושם נמצאה גופת כלב שזרקו אותה לא מזמן. "הנה הוא אדוננו הכלב״ אמר התלמיד. המטיף ביקש ממנו שיביא לו דלי עם מים ותכריכין. עשו כבוד לכלב וקברו אותו. אמר המטיף: ״עכשיו נלך לסעודת הבראה, נאכל ואחר־כך נלך לראות את הצמר והרכוש השייך לי״. ישבו ואכלו והספידו את הכלב המנוח. אמר להם: ״נרד מיד למרתף ונראה את הצמר שלי״. הורידו אותו למרתף ושם היכו אותו מכות נמרצות. אמרו לו: ״אתה עוד ממשיך להתל בנו ולשקר? נוכל אתה וגנב״. היכוהו עד זוב דם והוא נמלט. מאז נעלם מהאיזור.
אמרו המוסלמים ליהודי: ״כל הכבוד לך יהודי. כל מה שאמרת התקיים כאילו נביא אתה. עכשיו נקמנו בו על מה שעולל לנו וגם לכס. מהיום אתם בטוחים ואף אחד לא ייגע בכס לרעה״. מאז חיו המוסלמים והיהודים בשלום עד שהיהודים עלו ארצה.
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו-יששכר בן עמי-נקמת היהודי במטיף המוסלמי
עמוד 102
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
מה טוב לעשות מצווה
פעם אחת, היה איש עשיר מאור וקמצן מאוד. אשתו הייתה אשת־חיל שאהבה לעשות מצוות. פעם אחת, בערב שבת, ישבו הבעל ואשתו ליד השולחן והתחילו לאכול.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. קמה האשה לראות מי שם. והנה ראתה עני מסכן נורא, עייף, יחף ומלוכלך. ״מה אתה רוצה"? שאלה אותו.
״איי״, נאנח, ״תני לי משהו, אפילו חתיכת לחם, כי אני מת מרעב״. היא רצתה לתת לו אוכל אבל פחדה מבעלה. "מה קרה״? קרא הבעל, ״מה יש״?
״יש פה איש מסכן ועייף, שאומר כי הוא מת מרעב ומבקש אוכל״. "אימרי לו שאין לנו כלום".
אמרה האשה לבעלה: ״בוא וניתן לו לפחות פרוסת לחם״. "לאי שיילך לעבוד. גם בערב שבת הם באים להפריע לנו״? ״מה לעשות״? פכרה האשה אצבעותיה, פרשה ידיה, חזרה לעני ואמרה לו: "אין לנו כלום״.
העני ששמע את כל מה שהם דיברו, אמר לה: "בכל זאת אימרי לבעלך, אולי ייתן לי משהו לשתות״. הלכה האשה לתת לו לשתות, קם בעלה, הטיח את הדלת בפניו וצעק: ״לך מפה״! העני הלך והשבת עברה לה. למחרת, חזר האיש לבית־החרושת שלו והנה, לא באו לקנות אצלו. וכך, מיום ליום, לא נכנס שום דבר לבית־החרושת. מה אעשה? חשב בלבו. הרי אין לי הכנסות. מכר את בית־החרושת ומידי־יום, ביזבז משהו עד שלא נשאר לו אפילו בשביל לאכול. ואשתו המסכנה שותקת. ראה שאשתו אינה אשמה במצב שנוצר והוא אהב אותה מאוד. אמר לה: ״ראי, כל הכסף שהיה לנו אזל. עכשיו אין לנו אפילו במה לקנות אוכל. לך יש משפחה, התגרשי ממני ולכי למשפחתך. והיה אם יחזיר לי אלוהים את הוני, אחזור אלייך, ולא, ניפרד. כך שאם יש מישהו שרוצה להתחתן איתך, יתחתן, ואני אלך לי באשר אלך ואיני יודע לאן״. כך אמר לה הבעל, כי לא רצה שתסבול, שכן ידע שהוא הוא האשם.
בכתה האשה, חזרה לבית הוריה, התגרשה מבעלה ושוב לא שמעה דבר אודותיו.
עבר זמן־מה. והנה עבר איש אחד בבית הוריה, ראה אותה ושאל את ההורים ״מי זאת"? ענו לו: ״זו בתנו", וסיפרו לו כל מה שאירע. אמר להם: "אני מוכן להתחתן איתה".
ניאותו ההורים והשניים התחתנו. לאיש היה כסף רב ודירה יפה. נטל את אשתו עימו וההורים נשארו בביתם.
לאחר החתונה, בבוא ליל השבת הראשון, הלך הבעל לבית־הכנסת והאשה נשארה בבית. חזר הבעל לביתו מבית־הכנסת ואשתו ממתנת לו. נסב עימה לשולחן, אמר קידוש והחל לשיר 'שלום עליכם מלאכי השלום,. עוד המילים בפיו והנה נשמעה הפיקה בדלת. קמה אשתו והלכה לפתוח את הדלת, והנה עומר עני בדלת: ״אנא תני לי פרוסת לחם, אני מת מרעב״, התחנן לפניה.
שמע בעלה ואמר: ״מי שם״? ״עני בדלת, רוצה לאכול", השיבה האשה. ״הכניסיהו פנימה״. הכניסו את העני והזמינוהו להסב עימם לשולחן. נתנו לו מים להתרחץ, הלבישוהו והושיבוהו עימם. הביטה האשה בעני והתחילה לבכות.
״מדוע תבכי״? שאל אותה בעלה. ״אני בוכה כי העני הזה הוא בעלי הקודם״.
הביט בה בעלה וסח לה: ״ומי אני״? ״אינני יודעת״, ענתה האשה. ״אינך זוכרת״? התעקש הבעל. ״הרי לא היכרתיך, עד היום בו באת אל בית הוריי וביקשת את ידי".
״אם כך דעי לך, אני הוא אותו העני שבא אל ביתכם וביקש מכם לחם ומים. בעלך, היושב עימנו, לא רצה לתת והטיח בפניי את הדלת". נאנחו השלושה. אמר הבעל השני: "הנה, ראו את גלגוליו של אלוהים. בגלל זה, טוב לעשות מצוות, ובייחוד כשלא רואים למי עושים אותן״.
הפרח המחייה מתים-יששכר בן עמי-מה טוב לעשות מצווה
עמוד 3
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
66 – היכן מקומו של העזאזל
מספר שלום ייתח
היכן מקומו של העזאזל
היה היו שני אחים, אחד מהם עשיר ואחד עני. היה העשיר נוהג לתת מדי שנה בשנה חיטה לאחיו, כדי שזה יאפה ממנה מצות לפסח.
פעם, זמן מה לפני פסח, בא האח העני אל העשיר, כדרכו, כדי לקבל את חלקו. אמר לו אחיו:— תבוא מחר.
בא האח העני למחרת היום, אך האח העשיר אמר לו שוב:— תבוא מחר. —
כך היה האח העשיר דוחה את אחיו העני מיום ליום, עד שיום אחד התרגז ואמר לאחיו:— לך לעזאזל!
העני המסכן חזר לביתו, ובו בוכים ילדיו מרעב ומקור. הוא פייס והשתיק אותם, ׳באומרו:— אלך לחפש דברים טובים בשבילכם.
לקח המסכן את הטלית ואת התפילין שלו, נפרד מביתו ויצא לדרך. הלך העני יום, הלך יומיים עד שהגיע לנחל וישב לנוח. הוציא מתרמילו קצת לחם יבש, הרטיבו במים ואכל. אחר־כך בירך את ברכת המזון, קרא את קריאת שמע ושכב לישון. בבוקר התעורר, נטל את ידיו, אכל קצת לחם יבש, בירך את ברכת המזון ויצא לדרך.
יום נוסף נדד המסכן, עד שראה מרחוק בית קטן ובודד. הוא אמר ללבו!— נראה, שמא זהו מקומו של העזאזל.
הגיע האיש לבית הקטן, ובו שלוש נערות טוות בפלך. אחת טווה חוטי זהב, אחת טווה חוטי צמר׳ ואחת טווה חוטי משי. שלוש הנערות קיבלוהו בשמחה רבה ובסבר פנים יפות:— ברוך הבא!— הן הכניסוהו לתוך הבית והושיבוהו ליד השולחן. אחת הנערות הביאה מים לנטילת ידים, אחת הביאה לחם ומלח, ואחת הביאה מאכלים טובים. אך כל הזמן הוא הרגיש, כי שלוש הנערות עצובות מאוד.
אחרי שסיים האיש את הארוחה ובירך את ברכת המזון, שאל את הנערות:
– הגדנה לי, בבקשה, מדוע אתן עצובות כל־כך ?
גילו לו הנערות;— מזה שנים רבות טוות אנו בזהב, בצמר ובמשי, ומשקיפות בעד החלון, שמא יבואו הבחורים המיועדים בשבילנו, שישאו אותנו לנשים. אך אלה אינם באים.
ניחם אותן העני:— אל תתעצבנה. אלוהים יהיה בעזרכן. אותו לילה לן העני אצל הנערות ולמחרת היום לבש את בגדיו, נטל את ידיו, התפלל ואכל. ולנערות הבטיח:— אם אצליח בדרכי אמלא את מבוקשכן. הודו הנערות לאיש, נתנו לו צידה לדרך ובירכוהו בדרך צלחה. הלך האיש יום, יומיים, עד שהגיע לאילן ענק ושכב בצילו לנוח. אחרי שהתעורר קטף תפוח כדי לאכול אותו, והנה הוא מר ביותר. שאל האיש את העץ;— הגד־נא לי, אילן נאה, מדוע מרים כל כך פירותיך ?
ענה העץ — יודע אני דבר זה, כל עובר־אורח הקוטף מפריי היפה ומוצאו מר, מקללני במקום לברכני. אך את סיבת הדבר לא אדע. אמר העני— אל תתעצב אל ליבך. אם אצליח בדרכי, לא אשכחך, ואברר את סיבת הדבר.
המשיך העני את דרכו אל מקום העזאזל. עבר יום, חלפו יומיים, והאיש הגיע לנהר רחב ידיים, ועליו מעברת ובמעברת איש המושיט אותה והוא בוכה כתינוק. תמה העני ושאל את האיש;— למה תבכה ?
כיצד לא אבכה — ענה האיש — ומזה שנים אני מעביר אנשים מחוף אל חוף, ואני עצמי אינני יכול לעזוב את המעברת ?
דיבר העני על ליבו של האיש וזה העבירו לחופו השני של הנהר. הבטיח לו העני;— אם אצליח בדרכי, לא אשכחך, ואשאל, מדוע אינך יכול לעזוב את המעברת.
הודה האיש לעני וזה המשיך לדרכו. הוא הלך ונדד, הלך ונדד, עד שהגיע ליער גדול ורחב ידיים. הוא הלך ונדד בו, הלך ונדד בו, עד שהגיע לבית קטן ובו זקנה היודעת הכול. דפק האיש על דלת הבית והזקנה קיבלה אותו בברכת שלום, והביאה לו מאכלים ומשקאות מכל טוב. אחרי שאכל העני די שובעו, שאלה אותו המארחת; האם יש משהו שאוכל לעשותו למענך כדי לעזור לך ? האם יש בפיך שאלות ? אוכל בוודאי להשיב עליהן. שאל העני;— מדוע טח לב העשיר מלעזור לי ?
ענתה;— מכיוון שמעולם לא ידע מחסור מהו.
- ומתי שמח העני ?
- כשמחזירים לו מה שאבד לו.
- ומדוע אין החתנים באים לשאת את שלוש הנערות הטוות בזהב, בצמר ובמשי ?
- הכל בגלל האשפה שלפני הדלת. אם תטאטאנה הנערות אשפה זו שלפני
פתח ביתן, יבואו החתנים.
- ומדוע מר פריו של האילן הנאה ?
- מתחתיו טמון אוצר גדול. אם יוציאו את האוצר ממקומו, יומתק מיד הפרי.
- ומדוע מעביר האדם כל איש ואשה במעברת הנהר, והוא עצמו אינו יכול לצאת מתוכה ?
- יושיב איש אחר במקומו ואז יוכל לצאת לחופשי.
- ומניין לוקחים מצות לפסח בשביל יהודי שאין לו מצות?— שאל העני
את שאלתו האחרונה.
- לוקחים מזה ונותנים לזה.
שמח האיש על שהשיג את מבוקשו, הודה לזקנה ויצא בדרכו בחזרה. בהגיעו אל הנהר רחב הידיים, סיפר לאיש היושב במעברת את אשר שמע מפי הזקנה יודעת הכול. העביר האיש את העני, ומכיוון ששמח שמחה גדולה
על העצה, נתן מתנות רבות לו ולבני ביתו.
הגיע העני לאילן וקרא אליו:— אם תרשני לקחת את האוצר שמתחתך, ייעשה פרייך מתוק. — מיד נפתחה האדמה והעני ירד למטה. ומה הוא רואה ? כסף ויהלומים ומנורה עשויה זהב טהור. לקח העני את כל מה שהיה שם ועם עלייתו סגרה האדמה את פיה. הודה העץ לעני על שפריו נהיה מתוק ונפרד ממנו בלבביות.
בדרכו הגיע לבית, שבו טוות שלוש הנערות. הוא סיפר להן, כי אם יטאטאו את האשפה, יגיעו החתנים. שמחו הנערות שמחה גדולה ונתנו לו מתנות:— אחת — חוטי זהב, אחת — חוטי משי, ואחת — חוטי צמר.
הגיע העני לביתו שמח וטוב לב. הוא קנה מאכלים, בגדים ונעליים לכל בני ביתו, ובליל הסדר הזמין אליו את אחיו העשיר. זה הגיע מיד, אך עיניו חשכו מרוב קנאה:— מניין לך כל העושר הזה ? — שאל. ענה אחיו:— הרי שלחת אותי לעזאזל, ממנו הבאתי לי את כל אלה.
בתום הסדר, לפני עלות השחר, יצא גם האח העשיר לדרך, לחפש את העזאזל. כך הגיע לאיש שבתוך מעברת הנהר. הוא שאלו:— היכן מקומו של העזאזל?
האיש הבין מיד במה מדובר, ואמר:— כאן, במעברת זו. אך עליך להעבירני תחילה לעברו השני של הנהר.
העביר העשיר את האיש, וזה נשתחרר וירד מן המעברת. והאח העשיר נשאר בתוך המעברת.
זה היה סופו של העשיר הקמצן. במקום שאחיו העני ילך לעזאזל, הלך הוא עצמו לשם.
שלום ייתח (מספר! סיפור 66), יליד פאס, בן 30. עלה לארץ בשנת 1958 והצטרף למושב נס־הרים שבהרי ירושלים. עתה הוא היחידי מיוצאי מארוקו שנשתרש במקום ולא עזבו. יש, כנראה, לזקות זאת על חשבון העובדה שגם הוא וגם אשתו(מוצאה ממארוקו) מצטיינים כחקלאים. את הסיפור על מקומו של העזאזל, שנרשם בידי מנשה רזי, שמע בפאס׳ מפי שכן ערבי בשם חסאן, שהיה רגיל לספר סיפורים.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
COMMENT LES MARANNES D’ESPAGNE ARRIVERENT EN ALGERIE
Cela s’est passé à l’époque de l’Inquisition. De nombreux Marannes peuplaient la prison centrale d’Espagne et les prêtres au service de 1 Inquisition, les gardaient.
Dans cette prison, les reclus se mirent à creuser un long tunnel souterrain et Dieu les aida dans leur entreprise – tous les prisonniers réussirent à s’échapper. Ils arrivèrent jusqu’au port où ils furent aides par des amis. Ils louèrent un bateau qui les transporta jusqu’à la côte de l’Algérie.
L'ambassadeur de Turquie qui régnait alors sur l’Algérie au nom du sultan de Constantinople, était en train de prier à la mosquee, à l’heure où arriva le bateau des Marannes. Parmi ces derniers se trouvaient de nombreux ducs et comtes et deux d’entre eux, Harchorech et Arivas — étaient de grands érudits.
Les réfugiés avaient à peine eu le temps de descendre du bateau quand surgirent des bateaux de guerre espagnols qui avaient poursuivi 1’embarcation des Marannes. L’ambassadeur de Turquie reçut une délégation d’Espagnols, qui lui demandèrent d’arreter les fugitifs. “Ces hommes, déclarèrent-ils, sont des sujets espagnols qui se sont soulevés contre leur roi.” Ils insistèrent qu’on, leur livre en premier lieu Harchorech et Arivas qui se trouvaient a la tete des rebelles.
L’ambassadeur dit aux membres de la délégation: “La marine militaire de votre pays est grande et puissante. Envoyez tous vos bateaux pour ramener les Juifs.”
Lorsque les bateaux espagnols se trouvèrent en haute mer, l’ambassadeur fit monter Harchorech et Arivas sur une embarcation spéciale, placée sous les ordres d’un capitaine habile et expérimente. Celui-ci avait reçu l’ordre de remettre les deux hommes aux Espagnols à bord de l’un de leurs bateaux. Les deux notables juifs Prirent avec eux un tuyau et quand leur embarcation s’approcha du bateau espagnol, ils le jetèrent à la mer. Une tempête se déchaîna immédiatement et les bateaux des espagnols sombrèrent avec leurs équipages et leurs armes.
Les sages Harchorech et Arivas réussirent à gagner la côte et s’établirent à Alger. Les Juifs de ce pays leur donnèrent le surnom de “Sages de la Sidra”. Ceux-ci fondèrent des yechivoth et enseignèrent la Tor a dans toute l’Algérie.
41.
”JUDA EST PAREIL A UN JEUNE LION”
Voici ce qui arriva à rabbi Eliezer Davila, qui ne respectait pas les sages. L'n jour, à la synagogue, il jeta un regard sur les notes de rabbi Yehouda Ben-Attar. Il trouva l’une des phrases, qu’il y lisait, contraire à ses opinions et dans un geste de mépris il jeta le livre par terre.
Lorsqu’il se redressa, il vit devant lui un lion rugissant. Rabbi Eliezer éclata en sanglots et demanda à Dieu d’avoir pitié de lui. Au bout d’une heure, le lion s’en alla. Rabbi Eliezer courut alors au marché et se mit à crier: “Serviteurs de l’Etemel, avez-vous vu le lion terrible?”
On lui répondit: “Nous n’avons rien vu.”
Rabbi Eliezer alla alors chez sa mère et lui raconta ce qui lui était arrivé. Sa mère lui dit: “As-tu porté atteinte à l’honneur d’un sage? Va à la synagogue et regarde ce qui est écrit à l’endroit où tu étais assis.”
Rabbi Eliezer se rendit à la synagogue et à l’endroit même où il avait lu les notes de rabbi Yehouda Ben-Attar, il vit l’inscription: “Juda est pareil à un jeune lion”.
Yehouda Sabbah (narrateur; texte No. 41) ; né à Rabat, Yehouda Sabbah, est âgé d’environ 70 ans; il est le fils de feu Rabbi David Sabbah qui était Dayane à Rabat. Dans sa ville d’origine, Yehouda était employé de la société funéraire. A Jérusalem, où il vit aujourd’hui, il gagne sa vie comme journalier. C’est du sage Rabbi Chlomo Dagone, Grand Rabbin de Fez, que Yehouda Sabbah a entendu une partie de ses histoires, que Issachar Ben-Ami a enregistrées.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
Page 112
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano–Pariente
PARIENTE
Nom patronymique à consonnance espagnole qui signifie littéralement le parent (se lit Patienté), ancien titre honorofïque tombé en désuétude, selon rabbi Yossef Messas. Selon l'autre explication donnée par Larédo, le nom serait l'ethnique de l'antique ville de Parientina près d'Alhucémas, dans le Rif au Nord du Maroc. A en croire cette même tradition, la chaîne de montagne du Rif tirerait même son nom des initiales du nom du fondateur de la famille: Rabbi Yaacob Parienté (en hébreu P et F s'écrivant de la même manière). On conservait dans la famille un document datant de 1815 et contresigné par les rabbins de Livourne certifiant que Yaacob Parienté fut bien le souverain du Rif et que cette chaîne de montagnes lui devait effectivement son nom. Le nom est attesté en Espagne dès le XlVème siècle, sous la forme de Parenti. Cette famille était réputée pour sa grande richesse et semble avoir été une des rares à réussir à faire sortir sa fortune d'Espagne avant de venir s'établir au Maghreb. Le nom figure sur la liste Tolédano des patronymes usuels au Maroc au XVIème siècle, sous la forme de Parienti. Autres formes: Parente, Parent¡, Parienti, Parienty, Parenty. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Tétouan, Tanger, Larache, Mogador, Marrakech, Meknès, Fès, Safi, Casablanca); en Algérie (Alger, Oran, Tlemcen, Aïn Témouchent, Bône, Constantine, Guelma, Tebessa) et en Tunisie (Tunis, Nabeul, Sousse, Bizerte, Béja, Djerba)
- YAACOB: Ancêtre mytique de la famille, savant riche et puissant qui aurait régné sur les tribus berbères judaïsées du nord du Maroc aux premiers siècles de l'ère chrétienne, avant la conquête arabe. Sa puissance et sa renomée furent telles dit la légende que ce sont ses initiale R.l.F. qui aurait donné leur nom à la chaîne des montagnes du Rif. Cette légende était si ancrée qu'en 1815 ses descendants avaient fait légaliser par les rabbins de Livourne un document signé par les rabbins de Tétouan racontant son histoire. Quel que soit le crédit qu'on lui porte elle confirme bien l'origine marocaine de la famille avant son passage en Espagne.
- YAACOB: Un des rabbins expulsés d'Espagne établis à Fès en 1492. Célèbre poète, plusieurs de ses Quinot (lamentations) sont entrées dans la liturgie marocaine.
YEHOUDA: Serviteur du chef de la communauté de Safi, rabbi Abraham Ruti, alors comptoir portugais. Il fit partie d'une délégation du Maroc qui se rendit en 1525 à Lisbonne présenter ses hommages au faux messie David Haréoubéni (Voir Molko). Il resta ensuite à son service à Lisbonne. David Haréoubéni le chargea d'une mission à Safi de laquelle il revint avec de l'argent offert par les fidèles au cours de la vente de cierges bénis par son maître.
YAACOB: Négociant à Tétouan, il servit d'interprète à l'ambassadeur de France, le Comte de Fréjus, envoyé en 1671 pour la signature d'un traité de paix et de commerce entre les deux pays. Grâce à ses relations avec le joallier du roi, Abraham Carsinet (Karsenty), il lui organisa une audience avec le sultan qui ne devait d'ailleurs donner aucun résultat positif.
SALOMON: Interprète de quatre gouverneurs successifs au cours de l'occupation du port de Tanger par les Anglais entre 1661 et 1684.
YAACOB: Un des talmidé Hakhamim de Salé qui monta avec rabbi Hayim Benattar en 1742 pour étudier dans la Yéchiva qu'il fonda à Jérusalem, "Knesset Israël”.
- ABRAHAM: Rabbin connu à Meknès, mort en 1759.
ABRAHAM: Notable de la communauté de Tétouan rendu célèbre par son refus de se plier à la Takana interdisant de construire de nouvelles syangogues. En 1818, il avait édifié un nouvel édifice de culte passant outre aux condamnations du Tribunal Rabbinique et aux menaces d'excommunication des fidèles qui y célébreraient les offices.
MOSES: Fils de Jacob. Un des grands commerçants à Tanger au milieu du siècle dernier, en relations avec Gibraltar et Manchester. Il fonda en 1844 la première banque du Maroc qui porta son nom jusqu'à nos jours. (Rachetée par la famille Abensour, elle fut plus tard transférée à Genève après l'indépendance du Maroc). Un des principaux dirigeants de la communauté, c'est lui qui en 1863 alerta Sir Mosses Montéfiori et le Président de l'Alliance, Alfred Crémieux sur l'affaire de Safi (voir Jacob Wizman) consécutive à l'exécution de deux Juifs faussement accusés d'avoir tué une prêtre espagnol. Emu par ces incidents, Sir Moses Montéfiori arriva au Maroc à bord du navire anglais "La Magicienne״. A Tanger, sa première étape, il fut l'hôte de Moses Parienté.
SHEMTOB: Il fut, en 1867, avec son compatriote de Tétouan, David Cazes, le premier juif du Maroc à étudier dans la première promotion de l'Ecole Normale Orientale fondée à Paris par l'Alliance pour former les instituteurs de son nouveau réseau d'écoles dans le monde méditer- rannéen. Après ses études, il reçut son premier poste d'enseignant en Bulgarie, la politique de l'oeuvre à l'époque étant de ne pas renvoyer les maîtres dans leur pays d'origine. Il fut ensuite muté à Constantinople puis à Jérusalem.
- YAACOB: Rabbin né à Tunis en 1830, il s'installa à Bône en 1850 et devint Grand rabbin de la petite communauté. Sa réputation d'érudition s'étendait à toute l'Algérie. Son ouvrage de Responsa, ״Chéerit Yaacob״ a été imprimé pour la première fois en 1983 à Jérusalem, avec la biographie de l'auteur par rabbi Moché Amar. Son fils rabbi Yossef fut également un rabbin connu à Tunis.
SHELOMO: Notable de la communauté de Nabeul, en Tunisie, au début du siècle. Lorsque l'émissaire de Jérusalem, rabbi Messod Cohen Elhadad arriva dans sa ville en 1901, il lui demanda de prier pour lui et ses enfants persécutés par le gouverneur de la ville qui refusait de reconnaître la validité de leur naturalisation française. Ses deux fils avaient été contraints de fuir la ville pour échapper à la prison. Le rabbin le tranquilisa en affirmant que le gouverneur ne tarderait pas à être relevé de ses fonctions. Et effectivment, trois jours plus tard, il fut rappelé à Tunis et en reconnaissance Shélomo fit le serment d'accorder chaque année un don aux yéchivot de la ville sainte.
- SHELOMO MEIR: Rabbin-juge à Bizerte à la fin du siècle dernier et au début de ce siècle. Auteur d'un recueil de sermons et de commentaires, ״Imré Shefer”, imprimé à Sousse en 1924.
YEHOSHOUA: Héros de l'auto-défense juive à Meknès. Il fut le seul combattant tué les armes à la main en avril 1911 en défendant du haut des remparts l'entrée du Mellah, assiégié par les cavaliers des tribus berbères soulevées contre le sultan Moulay Hafid. Les défenseurs infligèrtent de lourdes pertes aux assaillants qui se retirèrent après deux jours de combats et l'intronisation d'un éphémère nouveau sultan, Moulay Zin.
ISAAC: Fils de rabbi Shélomo. Grand commerçant à Tunis mort en 1967. Grand innovateur, il avait pris l’initiative de l'organisation annuelle de la "Quinzaine Commerciale des Souks״ qui connut un très grand succès tout au long des années. Pendant la période de l'occupation allemande, il fut chargé d'assurer le ravitaillement des prisonniers et des travailleurs réquisitionnés. Particulièrement pieux, il fut parmi les fondateurs de la grande yéchiba de rabbi Shélo Dana ״Hebrat Hatalmud״ et l'initiateur en 1948 de la création d'une synagogue dans le nouveau quartier résidentiel fondé par les classes moyennes juives dans la proche banlieue de Tunis, Beau-Site. II fut avec Elie Jérusalmi, le rédacteur-éditeur de l'éphémère hebdomadaire de diffusion des principes conservateurs du judaïsme, "L'Oeuvre Israélite״, qui parut en 1926 pour défendre le judaïsme contre la propagation des idées laïques et libérales diffusées par les écoles de l'Alliance.
AUGUSTE: Notable de la communauté d’Alger dans les années trente et quarante. Il fit partie des 15 personnalités désignées d'office pour faire partie du conseil d'Administration de l'Union Générale des Israélites d'Algérie, créée par décret par les représentants de Vichy le 31 Août 1942. L'association qui devait obligatoirement regrouper tous les Juifs d'Algérie, n'eut pas le temps de commencer à fonctionner, les Américains débarquant à Alger le 8 novembre 1942.
GERARD-FELIX: Directeur de société né en 1952 à Tunis, fils de Simon Pariente, employé. Créateur et président directeur général de la société parisienne de prêt-à- porter connue dans le monde entier, Naf Naf.
PATRICK-ABRAHAM: Directeur de société né en 1955 à Tunis, fils de Simon Pariente, employé. Autodidacte, il fit tous les métiers avant de fonder avec son frère Gérard la marque Naf Naf en 1978.
DR RENE GUILLAUME: Médecin et universitaire français né à la Marsa en 1929, fils de Jules Pariente, commerçant. Docteur en médecine, diplômé de chimie générale et en psychologie générale. Chef de service à l'hôpital Beaujon de Paris, professur de clinique pneumologique.
ROBERT: Journaliste sportif français né à Paris en 1930, fils de Jacques Parienté, commerçant à Tunis. Après la licence en Droit, il s'est lancé dans le journalisme sportif. Il a été notamment directeur- générai-adjoint responsable de la rédaction de ״L'Equipe", "France Footbal", ״Tennis de France", "Vélo Magazine", "L'Equipe Magazine". Il est l'auteur de plusieurs livres consacrés aux sports, dont "Jazy, la fabuleuse histoire des Jeux Olympiques"; en collaboration, "La fabuleuse histoire de l'athlétisme"; "Paris en toutes lettres" (Paris, 1986)
MICHAEL: Editeur à Paris, né à Meknès. Fondateur des à la fin des années 1970 des Editions Stavit à Tel-Aviv, spécialisées dans la publication de livres sur le patrimoine culturel du judaïsme marocain, en hébreu et en français. Il a édité notamment Ami Bouganim, Hanania Dahan et Joseph Tolédano. Après son installation à Paris, il a publié un catalgue des livres sur le judaïsme et les actes du premier congrès international organisé à Paris en 1995 par le CRJM, le Centre de Recherches sur le Judaïsme Marocain, fondé par Robert Assaraf.
PROSPER: Peintre et cinéaste à Los Angeles, né à Meknès. Auteur de plusieurs courts et longs métrages en Israël avant son installation aux Etats-Unis.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano–Pariente
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
בשיחה עם ד״ר פוקס סיפרתי לו על החיים שלי בירושלים בזמן המצור הממושך, במהלכו ירדתי הרבה ממשקלי. הוא חשב שכבר אז נפגעתי. על כל פנים הזמן עובר ואני רעב, בלא עבודה, חולה ואין אפשרות לקבל טיפול. לא עזרו הקשרים, כולם הפנו לי את הגב ואני הולך ונחלש ככה בין יהודים ״אחים״! עצמי ובשרי! בני עמי! הנותנים לי לדעוך ולמות רק מפני שאני ממרוקו? ״נאלמתי דומיה… וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש… הודיעני ה׳ קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״. מזמור זה מתנגן בראשי. בת קול לא תודיעני מתי יבוא קצי כמו שלא הודיעה אפילו לדוד מלך ישראל. באשר לכמה חדל אני, אין צורך שיודיעוני, כל ימיי אני שואף להתקדם, לתקן את מגרעותיי כי רבו, לשפר ולהשלים את החסר. כל חיי, חתחתים ומכשולים שלא סרו מדרכי המלאה קוצים ודרדרים. אבל איך נאמר: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״. אולי בסוף אמות אבל אין להתייאש, צריך להמשיך עד הסוף ולקבל טיפול. עבודה כמו מחלה, צריכים לעשות את שניתן, בלא ייאוש ובלא כניעה, כל זמן שחיים צריכים להתמיד ולשרוד. להשתפר תמיד בענווה ובמידות של הבנה ויחס טוב לזולת, בלי להיות מושפע מהתנהגותם של אנשים רעים. להיות טוב שלא על מנת לקבל פרס. תמיד להביט ולטפס לגבעה הבאה ולהשתפר ואחרי זה לגבעה הבאה ולהסתכל על הפסגה מרחוק שאולי לא נגיע אליה אף פעם, כי בכל פעם שמתקרבים אליה, היא מתרחקת. ואולם, זה סימן טוב שאנחנו בדרך הנכונה עד שנגיע לפסגה טהורים כמה שאפשר, ונשאיר שם טוב אחרינו. נעלם מבינתי שאחיי ובני עמי יכולים להיות רעים, אכזרים ורעי לב. כמה תמימות מצדי. אני זוכר כשבאתי לארץ ואמרו לי שיש שוטרים ובתי סוהר, שאלתי ״למה? למי יש צורך בהם ?״ בעירנו לא היו פושעים. אם יהודי היה פעם בבית הסוהר, מה שלא היה קורה, היה זה בגלל הפחה הרע שלא אהב יהודים, אבל בארץ?! אני עובר תהליך נפשי קשה ונוכח לדעת שיש רעים, אם אלו דתיים שצריכים להיות יראי ה׳ וסרים מרע, והם לא, ואם אלה אנשי תנועת העבודה הקוראים לעצמם סוציאליסטים ונאורים. יש או טובים -או רעים בשני הצדדים. שניהם מחויבים להיות טובים ומתעלמים מזה. אין, אם כן, להכליל. אנשים יכולים להתעלם מכל מה שלמדו בגלל אופיים הרע. נאמר: ״לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע״. אנחנו יודעים שיש בידינו את האפשרות להיות טובים ואין הרצון או הכוח להתגבר על יצרנו, ונכנסים למדרון חברתי תלול ואיננו גיבורים מספיק לחיות לפי האמת. נאמר: ״מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״. אנחנו עצלנים רוחנית ונוטים להיגרר אחרי התנהגות רעה. ״…נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״. אנחנו יודעים ועוברים את העברה או שקועים בכוח עצמנו להאמין שאנחנו מושלמים ולכן אין צורך להקשיב, ללמוד או לשנות את דרכינו.
ובכן, כפי שאתם רואים, באתי מעולם אידיאלי, תמים. שקוע במסורת העבר ומודרך על ידי רבנים תמימים. צריך כוח רצון אדיר כדי לפרוץ מחסומים של הרגל ומסורת ולגלות עולם שונה הדורש הסתגלות והתפתחות תרבותית. מרדתי בגלות ובמסורת רבותי שרצו להנציח את החיים הגלותיים וההשפלות שהיו מנת חלקנו בין הערבים. נכון שיש התנגשות, ניצוצות, אכזבות והלם נפשי – וזהו המאבק. למצוא את האיזון ולרחף בביטחון מצד לצד בלי להישאר בהלם, באכזבה או במדבר תרבותי. זה מה שקרה לבן־זומא שהציץ ונפגע. ורבי עקיבא, שכאילו נכנס ויצא בשלום לפרדס, הביא חורבן על ישראל עם בר כוכבא, או הגאון מוילנה – ששני רבנים, ר׳ שניאור זלמן יחד עם ר׳ מנחם מנדל, באו לראותו כדי לרכך את התנגדותו לחסידות, והוא ביזה אותם, נתן להם לחכות בחוץ שלושה ימים ולא קיבל אותם. לבסוף ציווה לשרוף את ספרי החסידות והלשינו עליהם לשלטונות. ביהדות שלנו במרוקו לא היה עולה על הדעת שיהודי דתי או רב יגרום ביזיון כזה לרב אחר ויעבור על האיסור שלא להלבין בני אדם ברבים, שזה כאילו עובד עבודה זרה ושופך דמים. אמר אליהו הנביא ״מעיד אני עלי שמים וארץ: בן ישראל בן גוי, בן איש בן אשה, בן עבד בן שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו״. ״אין הקב״ה פוסל לבריה אלא לכל הוא מקבל. השערים נפתחים בכל שעה וכל מי שהוא מבקש לכנס יכנס״. כל אדם בפני עצמו יכול להיות טוב או רע. לכן בעיניי אותם אנשים שמתייחסים אליי רע רק בגלל שאני מיוצאי מרוקו הם בעיניי רשעים, גסי רוח וטיפשים. צריך לדון כל אחד לפי מעשיו כפי שעקביה בן מהללאל אמר לבנו: ״מעשיך יקרבוך מעשיך ירחקוך״. ובכן, מה עושים כעת
חודשים עברו ואין מושיע. יום אחד, בייאושי, כשהייתי במצב רוח עצוב ומדוכדך, הלכתי לאדם חשוב מאוד והבאתי בפניו את דאגותיי לארץ, לעתיד העם, לשנאה שתהרוס אותנו, וזעקתי מרה. דיברתי ודיברתי במר נפשי בצער וברוגז ״ואדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי״, ושפכתי את לבי. על כך שאבותינו סבלו דורות בתקווה לחזור לארץ ישראל ופה מתייחסים אלינו רע מאוד. ממה נפשך ? או לתת לי טיפול רפואי או לתת לי לצאת מהארץ. היחס לא לכאן ולא לכאן – זהו פסק דין מוות ללא חרטה מצדם, ללא מצפון. לא אכפת לאיש. זוהי אכזריות לשמה. אפילו כלפי חיות צריך להיות רגש חמלה משום ״צער בעלי חיים״. אמרתי לו דברים קשים מאוד וכי מוטב שיעזור לי לפני שבייאושי אסיק מסקנות קשות ומרות. אלה לא יהודים בשבילי, והגרוע מכל, הם גם לא בני אדם, אלא חיות רעות נעדרי צלם אלוהים. הם פועלים כאבנים, מנותקים מכל רגש… כך שפכתי את לבי וגם איימתי במעשים קיצוניים, כי הגיעו מים עד נפש… בן שיחי הרגיע אותי ואמר לי: ״תחזור למחרת, תן לי זמן לסדר משהו…״. למחרת לקח אותי למשפחה יהודית ברחביה שבניה היו ידידיו. בנם היה רופא בסנטוריום. הוא הזמין אותי לבית החולים שלו, בדק אותי, ונתן לי מרשם לרפואות לקנות על חשבונו. הוא אמר לי שישתדל למצוא לי מקום בסנטוריום. כך היה. לאחר שבוע הוזמנתי לסנטוריום במגרש הרוסים, שם אבלה שלוש שנים מחיי. יודעים אתם מה גיליתי בסנטוריום זה? שהיה שם מקום, ולעומת זאת לא היה שם אף אחד ממרוקו, בזמן שבעיתונות טענו שיהודי מרוקו הביאו את השחפת. היה זה שקר גס כמו יתר השקרים על עולי מרוקו. שתי זריקות ליום של סטרפטומיצין במשך חודש עזרו לי לצאת מסכנה וגם להיגמל מהקדחת שבה חליתי שבע פעמים מאז קפריסין. מה שיציל אותי זו האופטימיות שלי, כרגיל. בבית חולים זה עסקתי בלימוד, קראתי והקשבתי למוזיקה קלאסית. אנשים חולים עישנו, התעצבנו במשחקי קלפים ומתו בזה אחר זה. לא נתתי לזה להעכיר את רוחי. צחקו עליי ואמרו שאם ממילא מתים – אז מה הטעם ללמוד? ואני בשלי. מאלה שחשבתי שהם ידידיי ושעשיתי למענם הרבה טובות – אף אחד לא בא לבקר אותי, כי פחדו להידבק במחלה. כתבתי סיפור שהופיע בספר ״שבטים״ בהוצאת עם עובד 1953, בעריכת ברכה חבס, שבאה לבקר אותי בסנטוריום. לאחר שהתחזקתי החילותי לארגן ספרייה מתרומות שקיבלתי לפי בקשתי מהוצאות הספרים שנענו ביד נדיבה. ארגנתי הרצאות וחוגי לימוד לעברית בין העולים החדשים שהיוו את הרוב בסנטוריום. ארגנתי קבלות שבת וחגים בצורה מסודרת. באמצע השנה השנייה התקבלה בחורה צעירה מיוצאי מרוקו. עליית הנוער שלחה אותה חזרה למרוקו, מאחר והטיפול ניתן על ידי רופאים שבאו להתמחות שם, ולא למדו טוב. כל הזמן התלוננתי שאני מרגיש לא טוב והתעלמו מזה. מקץ שנה רצו לשלוח אותי לתל-אביב לניתוח, לכריתת הריאה החולה. התלוננתי על חולשות ועל חום במשך חודשים והרופא לא שם לב. עברנו שיקוף פעם בשבוע. ביום שהייתי צריך לנסוע לתל־ אביב עם מכתב ההפניה ביד, הרגשתי רע מאוד והיה לי חום גבוה. עשו לי שיקוף ורק אז גילו שהריאה הבריאה נפגעה קשות והייתה במצב רע מאוד. ביטלו לי את הנסיעה ואת הניתוח והתחילו בטיפול חדש לריאה החולה. יום אחד הופיעו בבית החולים אנשים ממשרד הביטחון שהביאו לי תעודת שחרור מהצבא ואת אות הקוממיות. כך יעברו עוד שנתיים. בינתיים, בעקבות מכתבי לסוכנות ומכתבים ששלחתי לעיתונות, אפשרו סוף סוף להוריי לעלות, אחרי שחיכו כמעט שנתיים בצרפת במחנה עולים לתורם לעלות. אמא הגיעה ואבא עדיין חיכה בצרפת שייתנו לו לעלות. חלקם הגדול של החולים ששהו איתי, מת לנגד עיניי, ואלו ששוחררו חזרו כעבור כמה חודשים. ואולם, אני בשלי, ממשיך ללמוד, לקרוא ולהקשיב למוזיקה ברדיו שקניתי לעצמי, בו התקנתי אוזניות, כך שהמשכתי להקשיב למוזיקה אחרי כיבוי אורות בערב. כתבתי סיפורים קצרים שהיו עמי בכתובים, אבל סירבו להדפיס אותם במדורי הספרות בעיתונות היומית. למזלי המציאו רפואה חדשה, מה שעזר לי להבריא. בשלב מאוחר יותר סגרו את כל הסנטוריומים שכן לא היה בהם עוד צורך.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הקליטה
עמוד 298
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
רובר גמזון – "קסטור" – היה מייסדה של תנועת הצופים בצרפת ואחד ממנהיגי המחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה. רעיון הקמת גרעין צופי, בארץ ישראל בכלל ובשדה אליהו בפרט, יסודו בשלהי מלחמת העולם השנייה, עת רובר גמזון – שעתיד היה לסיים את שהותו בשורות המחתרת בצרפת – התלבט יחד עם חברים לנשק לעלות ארצה ולהצטרף לשורות הלוחמים הנלחמים על עצמאות ישראל או שמא להמשיך את הפעילות החינוכית הצופית בצרפת. קבוצה בת עשרה אנשים החליטה בחיוב על עלייה ארצה, במגמה להקים בהמשך קיבוץ ייחודי של צופים. (ביניהם היה לאו כהן, שלא זכה לעשות כן משום שנעצר על ידי הגסטאפו בטולוז ונשלח לדראנסי, ולבסוף נרצח באושוויץ בשלהי מלחמת העולם השנייה). לאחר חציית הפירנאים ושהות קצרה בספרד הגיעו חברי הקבוצה לחיפה, הצטרפו לדגניה ב' ולכפר רופין והקימו בשנת 1946 את הקיבוץ נוה אילן. עם עצמאות ישראל והעלייה ההמונית, מארצות האסלאם בכלל ומארצות המגרב בפרט, רקם קסטור את רעיון הקמת הגרעין הצופי להתיישבות בארץ. ביולי 1947 עלה גרעין צופי – גרעין "לָרוש" במגמה להתיישב בארץ ישראל ובשום אופן לא להתפרק על רקע דתי, אלא שחבריו עלו על האונייה "אקסודוס", על תלאותיה הידועות. גרעין בן 35 משתתפים הגיע בקיץ 1949 לחיפה וקבע את מיקומו בקיבוץ הדתי שדה אליהו. חלק מחבריו הצטרפו לקבוצת יבנה ולמושב נווה אילן.
גרעין זה והמאווים שבו הפכו למקור השראה רב עוצמה ל "שרל נטר". בעיתון "נוער" הרבו לכתוב על ארץ ישראל על כל גילוייה. הכותבים מרבים לשוות לעלייה לארץ ישראל נופך של כמיהה של דורות – רבי יהודה הלוי משמש כדמות הבולטת לחיקוי, "ירושלים של זהב", עיר של השראה ונצח. מרבים להתחקות אחר דמויות המופת ש הציונות, מרבים להתעניין בקורות עליית הנוער והעלייה ההמונית ; מרבים להתעניין בקונגרס העולמי היהודי – בזיקה לעולם היהודי בכלל ולארץ ישראל בפרט ; מרבים לעקוב אחר התנועה הקיבוצית וההתיישבות הצפון אפריקאית בארץ ישראל.
במאמרו של המחנך יוסף מדיוני הקורא לחדש את אהבת ארץ ישראל, המהווה אחד מעמודי התווך של החינוך של הצופים ושל "שרל נטר". מאמר זה נכתב בעקבות נסיעה ארצה – דוח מסע שנכתב ביד אומן, ביד משורר:
………………כבר עם הגעתך ארצה, ארץ ישראל נגלית כולה, בבת אחת לנגד מהותך. אין הדבר נעשה בהדרגה. האור של ארץ ישראל שוטף אותך בבת אחת ומסנוורך, באחת : אנו יודעים כי "אווירא דארץ ישראל מחכים"
קהיליית בני הארץ פעילה עד מאוד, אין לבזבז דקה אחת…..בארץ ישראל אנו רוצים, אנו מבקשים להשלים את האיחוד הענק של 2000 שנות גלות. ועוד רבה העבודה….העבודה בארץ ישראל היא חוק חיינו…כל בנאי כאן בונה את העתיד. איש לא חש בודד, שכן הכול מקושרים למפעל הלאומי. בונים כאן ארץ לדורות. דבר זה חרוט במצפון כל אחד, מתוך צו חיים, מתוך ברית עם העתיד.
הכול חולמים בארץ ישראל. התוכניות רבות אין מספור…..ומאחורי הופעה של אי יציבות מסתתר ביטחון עצמי שהוא רגש כמעט דתי : אנו כאן לעד…זוהי ארץ ההזדמנויות, ארץ היוזמות הבלתי מוגבלות.
הגיעו אל ארץ ישראל מיליוני בני אדם, איש, איש ושפתו הוא. חששנו כי ארץ ישראל תהפוך למגדל בבל ! אלא שהכול נזכרים בשפת האם בטרם הגלות הארוכה : שפת עבר. זוהי אחת הדרכים להסביר את תחיית השפה העברית…..וכך מתוך בליל של שפות, שפת האבות אט, אט תופסת את מקומה, והבנים מדברים אותה באופן רהוט.
הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אף היא מתגלית במלוא רבגוניותה. לא שום אחידות יש בה, לא מונוטוניות יש בה. חשים את הרצון לרכז בה את כל הנופים, של צרפת כמו של שוויץ, של השפלה כמו של אפריקה הטרופית……..ארץ ישראל הובטחה לישראל והוענקה לו כשם שתורת ישראל ניתנה לו. לאחר שצפינו בארץ ישראל קשה לדמיין קיום של יהדות אל מחוץ לה…..בארץ ישראל נס וראליה משמשים בעירבוביה…….כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ".
ל "גרעין שדה אליהו" מצוי מקום של כבוד בעיתון זה. וכך כותב רובר גמזון :
פעם אמר לי בעל החווה לוטרק, בעת נטיעת עץ דובדבנים : "אני לא אטעם מדובדבנים אלו, אולם בני כבר יוכל לטעום מעט טובים, אבל נכדי יטעם מהדובדבנים מלוא פיו". ואז הבנתי, בהבזק, שהחקלאות האמיתית אינה בעלת משמעות, אלא כשנהנים ממנה הנכדים והנינים. אני ידעתי בכל מקרה בתת המודע שלי כי נכדיי שלי לא יטעמו מדובדבנים אלו……פעם אחרת אמר לי אותו אדם : "אתה רואה את הקברים הללו, אלו של משפחתי, בני ארבע מאות שנה !" ואני, בכותבי מאמר זה, בעיני רוחי חשתי כי הייתי בירושלים, ובעמק יהושפט, שוהים קברים שלנו בני שלושת אלפים שנה….
.באורסיי- נולד הרעיון של עבודה חינוכית בגולה, תוך רצון של הרבה מבינינו לחיות בארץ ישראל. פרויקט זה נועד להקים קיבוץ או אף קבוצה, שלא יהיה משק רגיל כי אם מרכז ארץ ישראלי המקרין על כל התפוצה, יהדות הקמה לתחייה……..תפקידו של האדם היהודי הוא להכשיר את הקרקע לבוא המשיח, ולא לעשות את מלאכת המשיח עצמו : מתפקידנו להכשיר את מרכז החיים והמחשבה ; כשם שדוד המלך הכשיר את המלכות ואת העיר בה ייכון המקדש. אולי בנינו יבנו את הבית הרוחני עצמו.
מצד שני, לתנועת " הצופים " תפקיד בארץ שיראל והוא להכשיר את הקרקע לעלייתם של יהודי צפון אפריקה המיוצגים היטב בגרעין שלנו….אנו חיים כאן בין חברים, לא מתוך אהבה בלתי מציאותית כי אם מתוך סולידריות ליצירה משותפת, מסבי לייעוד משותף ומסביב לתקווה משותפת.
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
עמוד 150
יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה
מדבר שקר תרחק
בקהילה יהודית קטנה, חיו אנשים טובים ותמימים, העוסקים במסחר ובלימוד תורה. רק אחד, סוּמֵּל, קלקל את שמם הטוב. הוא היה ערמומי, רע לב, ואף נתפס כמה פעמים במעשי נוכלות וגניבה. נוסף לכל אלה הוא היה אלים, ונהג להשיג דברים בכוח הזרוע.
ופעם, כאשר לא יכול יותר להתפרנס על חשבון קהילתו, ביקש סומל להיות קבצן הנע ונד מכפר לכפר. לשם כך היה עליו להשיג מהחכמים מכתב המלצה שיעיד על יושרו.
אך אף אחד מהחכמים לא הסכים לתת לו אישור כזה. הוא התחנן ולחץ, לשווא. ״לא נעשה שקר בנפשנו״, אמרו לו.
כשראה סומל שהוא אינו משיג את מבוקשו, איים שאם לא יקבל את מכתב ההמלצה, ינהג באלימות. בלית ברירה אמר אחד החכמים: ״אני אכתוב לך מכתב המלצה!״. ואכן ישב וכתב, ומסר לידי האיש מכתב שבו נכתב: ׳לרבני הקהילות באשר הם, הנני מאשר כי נושא מכתב זה, סומל, הוא אדם ישר והגון, שומר מצוות ונאמן. וראוי הוא שאחינו בני ישראל באשר הם יעזרו לו ויתמכו בו. על החתום: רב פלוני׳.
החכם חתם בנוכחותו של סומל, וציווה עליו למסור את המכתב לידי החכם של כל יישוב שאליו יגיע.
שמח וטוב לב יצא הנוכל מהעיר והחל בנדודיו. כשהגיע לאחד היישובים, פנה אל בית החכם המקומי ומסר לו את המכתב. קרא החכם בעיון את המכתב ואמר לסומל: ״צא מביתי ואל תבוא שוב!״.
סומל היה המום. ״בוודאי השתגע החכם הזה״, חשב לעצמו.
הוא יצא מהעיר ופנה לעיר אחרת, ניגש לבית החכם ומסר לו את המכתב. החכם קרא בעיון את ההמלצה, אחר כך תפס אותו בצווארו והוביל אותו
החוצה: "איני רוצה לראותן בעיר הזאת!׳ אמר.
ראש הקהילה שהיה נוכח בגירוש הקבצן, שאל מדוע מסלקים בבושת פנים יהודי המצויד בהמלצה חמה של חכם חשוב.
״החכם שנתן את ההמלצה ידע מה הוא עושה״, הסביר החכם, ״הוא כתב בתחתית המכתב שהאיש שקרן ונוכל״.
ראש הקהילה הביט בו כנדהם.
״קראתי את ההמלצה ולא היה כתוב בה שום דבר ממה שאמרת!״.
״עליך להבין״, אמר החכם, ״שבגלל האלימות של האיש, אי אפשר היה לכתוב את האמת. על כן החכם נתן לנו סימן מובהק שכל מה שכתוב שם הוא שקר!״.
״ומהו אותו סימן?״, תמה ראש הקהילה.
״הוא חתם בתחתית העמוד, הרחק מהמכתב, בבחינת ׳מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק׳
(שמות כג, ז)".
(רבי שלמה חי כנאפו / תה עם נענע, עמי 189)
נשים דעתן קלה
מעשה היה ברבי שלמה אבן צור מהעיר פאם שבמרוקו, שנסע בשליחות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, עד אשר הגיע להודו הרחוקה. כנהוג, כל השליחים והחכמים היו מתארחים בביתו של הגביר המפורסם רבי דוד ששון. ביתו היה פתוח לרווחה בפני כל, ובפרט בפני תלמידי חכמים.
רגיל היה המארח רבי דוד לשבת ולהשתעשע עם אורחיו בדברי תורה. ובתו של רבי דוד, שהייתה גם היא מלומדת ומשכילה, נהגה לשאול את האורחים שאלות בתלמוד ובענייני הלכה, ועל פי תשובותיהם הייתה מייעצת לאביה מה גודל התמיכה שיתמוך בהם.
כשהגיע רבי שלמה אבן צור לבית משפחת ששון, נשאל גם הוא שאלות שונות בענייני תלמוד והלכה. לבסוף אמרה לו בתו של הגביר, כי מתקשה היא בהבנת המאמר ׳נשים דעתן קלה', שהרי הנה היא יודעת תלמוד ובוודאי שיש עוד נשים רבות כמותה, ומדוע זכו לכינוי זה?
מיד השיב לה רבי שלמה ואמר: ״נשים דעתן קלה לקלוט יותר מהגברים״…
נחה דעתה של השואלת, ואמרה לאביה לקצוב לו סכום הגון.
(אבנר אחלאי / אבותינן ספרו, מעשה 104)
יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו
תשועת היהודים והצלתם הגיע קודם המועד שנקבע לפוגרום, כשטרם מועד זה נחתו כוחות בעלות הברית במרוקו ושחררו אותה, אולם על כך נספר בהמשך.
גם מצוקות המלחמה ותקופת הטלטלה הנוראה, לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. היו ערבים מקומיים שפתחו את ליבם ליהודים הנרדפים, אך כמעט כולם לא זכו מעולם להכרה פומבית. אך לא כולם נותרו אלמונים.
הנודע מכולם הוא סולטאן מרוקו מוחמד החמישי, בנו השלישי של הסולטאן מולאי יוסף, צאצא למשפחה שמשלה במרוקו עוד משנת 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, שנולד בשנת 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע עשרה בלבד. הם חשבו כי הנסיך הצעיר יציית להם בתקופת השלטון הצרפתי שפרס את חסותו על מרוקו, אלא שלא עברו ימים רבים ומוחמד לא ציית להם. מאוחר יותר ישלם על כך מחיר כבד, שיוגלה על ידי הצרפתים בתחילת שנות החמישים למדינה במזרח אפריקה. התנהגות זו של הצרפתים הביאה לזעם רב בעם המרוקני, עד שבעיצומו של חג הסוכות – ט״ו בתשרי תשט׳יז (1 באוקטובר 1955) השיבוהו למרוקו, שם התקבל כגיבור. מספר חודשים לאחר מכן, ביום י"ט באדר (2 במרץ 1956), בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, הכריזה מרוקו על עצמאותה, אז נתמנה למלך עד מותו בשנת תשכ׳׳א (1961).
אלא שבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא מלך, אך לא משל. חיילים צרפתים הוצבו ושלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון. הנציב העליון של צרפת הציג לסולטאן המלצות, שהיו פקודות לכל דבר. למרות זאת ייחסו הצרפתים חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטאן מצדו הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי עדויות היהודים, הרי שהוא לא היה שותף לשנאת היהודים שיובאה מגרמניה הנאצית, וזועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו כנגד היהודים כולם, גם על אותם שהיו מגדירים את עצמם מוסלמים מחמת הפחד, דבר הנוגד את מצוות האסלאם לקבל בברכה את כל החפץ להתאסלם. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, ללא קשר להגדרתם העכשווית.
ביום כ״ט בתשרי תש״א (31 באוקטובר 1940), פחות מחודש לאחר שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, חתם הסולטאן בחותמת המלכות על הצו המחיל את החוק על מרוקו. אלא שלפני חתימתו, סחט התחייבות מהצרפתים שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת האישית, ולא על פי הגזע או ההורים. כך גם קיבל הבטחה מהצרפתים בנוסף, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של תלמידים יהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לכך הייתה השלכה מעשית חשובה מאוד, שהחיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. ואילו להתחייבות הצרפתים הראשונה הייתה משמעות סמלית יותר ממעשית, שכן רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזירות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים.
כשהידקו הצרפתים את חוקי משטר וישי על היהודים, הורו על כתיבת מסמך המפרט את כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו. המנהיגים היהודים חששו מאוד כי בעקבות מפקד זה תתבצע החרמה כללית של הרכוש היהודי. הסולטאן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. בפגישתו הסודית עמם, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם.
לא רק בחשאי הצהיר הסולטאן על מחויבותו לשלומם של נתיניו היהודים, אלא גם בפומבי. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטאן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. "עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר. אני מסרב להפלות בין נתיני", אמר בקול רם אל מול עיניהם המשתאות של אנשי וישי.
כבר בראשית ימי שלטון וישי, נפוצה שמועה כי היחסים בין הסולטאן לבין השלטון הצרפתי נעשו מתוחים ביותר, על רקע התנגדותו של הסולטאן ליישם את החוקים נגד היהודים. הוא נפגע מהזלזול בכבודו ובמעמדו, והחליט להפגין בפומבי את סלידתו מהצעדים נגד היהודים. לשם כך הוא המתין לחג הכתר, ביום י״ז בחשוון תש״א (18 בנובמבר 1940), מספר חודשים לאחר עלייתו של שלטון וישי. לרגל חג זה רגיל היה הסולטאן לערוך ארוחה חגיגית, שאליה מוזמנים הנציגים הצרפתיים ואישים בכירים של האוכלוסייה המוסלמית. ולראשונה, הזמין עתה נציגים של הקהילה היהודית והושיב אותם במכוון במקומות הנבחרים ביותר, לצדם של הנכבדים הצרפתים. כאשר התפלאו האישים הצרפתים מנוכחותם של היהודים באירוע חגיגי זה, הוא אמר להם: "אינני תומך בחוקים האנטי־ יהודיים החדשים, ואני מסרב לתת את ברכתי לצעד שאני מגנה. אני רואה חובה להזכיר לכם שכמו בעבר, היהודים נשארים תחת חסותי ואני מתנגד לכל אפליה בין נתיני". הצהרה מרעישה זו הייתה לשיחת היום בקרב האוכלוסייה המרוקאית, אך לא נזכרה באמצעי התקשורת, כך שאל רוב היהודים הפזורים ברחבי הממלכה הגיעו רק הדים עמומים.
אחת האגדות התמימות שהשתרשו בקרב יהודי מרוקו, מתארת את ההתנגדות של הסולטאן לענידת הטלאי הצהוב. אגדה זו מספרת שיום אחד הודיע הנציב הכללי לסולטאן כי נפלה ההחלטה שבדומה לצרפת יענדו יהודי מרוקו את הטלאי הצהוב – סימן ההיכר הבזוי הידוע לשמצה, בהיותו כסימן מזהה ואות קלון. הסולטאן שאל בתמימות כמה טלאים יודפסו, וכשנענה כי יודפסו 200,000, כמספר היהודים במרוקו, ביקש להדפיס 20 נוספים, עבורו ועבור בני משפחתו.
על כך העיד גם רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, בספרו ׳קהילת צפרו׳, כי פקידים אנטישמיים נשלחו למרוקו, ובהשראתם ועידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים, "ולולא המלך סידי מוחמד החמישי ושרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי יודע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי, והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי״. על תפקידו וסיועו של רבי דוד עובדיה לבני קהילתו בתקופה זו, יסופר להלן(עמי 498-497).
תמיכתו של הסולטאן בנתיניו היהודים ודאגתו להם, הביאה להזכרתו של מוחמד החמישי במסורת של יהודי מרוקו כחסיד אומות העולם, וכאחד השליטים הסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. אולם למרות כל זאת, הצהרותיו ופעולותיו של הסולטאן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על מדיניות האנטישמיות של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו המשיכה להכות ביהודים הן על ידי הצרפתים והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטאן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו
עמוד 258
רבי דוד בן אהרן חסין-אַתָּה ה' עַד מָתַי
רד. אתה ה׳ עד מתי
בין ישראל לעמים. מחאה ופולמוס כנגד לעג האומות ובתיאור שיעבוד גלויות. שיר מעין אזור בעל שבע מחרוזות. בכל מחרוזת – שלושה טורי ענף וטור אזור אחד, במחרוזת הפתיחה טור אזור שני המשמש רפרין, ובמחרוזת החותמת משתנה הרפרין.
חריזה: א/א א/א א/א ב/ג ב/ג ד/ה ד/ה ד/ה ד/ג ו/ז ו/ז ו/ז ז/ג וכר.
משקל: שמונה הברות בכל צלע.
כתובת: שיר יסדתי על גלות ישראל בין האומות. נועם ׳סגולתי ואור עיני׳. מרובע. סימן: אני דוד חזק.
מקור: ק- ו ע״ב.
אַתָּה ה' עַד מָתַי / תַּעֲשֶׂה מִשְׁפָּט בְּרוֹדְפַי
בּוֹזִים חֻקּוֹתַי, תּוֹרוֹתַי / מַלְעִיגִים בְּחוֹזַי, צוֹפִי
לְהַגִּיד בָּשְׁתָּם בִּשְׂפָתָי / הֵשִׁיבוּ אוֹתִי סְעִיפַי
כִּי זִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָן / וּבְשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם
תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם
נִלְאֵיתִי נְשֹׁא דִּבְרֵיהֶם / הָיוּ עַל רֹאשִׁי לַטֹּרַח
לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם / כָּל הַיָּמִים פִּיהֶם יִצְרַח
תֶּחְשַׁכְנָה מַרְאוֹת עֵינֵיהֶם / וְהָיוּ כַּעֲדַת קֹרַח
גַּם צָרַעַת בָּהֶם תִּפְרַח / תְּכַסֶּה אֶת כָּל בְּשָׂרָם
תִּפְתַּח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם
יוֹם הַמַּר מְאֹד לִי שַׁדַּי / שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת אַרְבָּעָה
בָּבֶל וְיָוָן וּמִדֵּי / וּמַלְכוּת אֱדוֹם הֲרִשְׁעָה
הָאֵל קָצַף מְעַט לִי דַּי / וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה
הוֹסִיפָה עַל הַשְּׁמוּעָה / בְּאָמְרָם ה' הִסְגִּירָם
תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַתֲ אֲבִּירָם
דְּבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו / יָצָא וְהַדָּת נִתְּנָה
לְאַבְרָהָם אָב הֲמוֹנָיו / בָּחַר לְיִשְׂרָאֵל מָנָה
וּבָחַר שִׁעְבּוּד לְבָנָיו / הִסְכִּימָה עִמּוֹ שְׁכִינָה
תְּמוּרַת תָּפְתֶּה הוּכְנָה יִמְנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם
תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם
וְעַד מָתַי אֶל חֵי עוֹלָם / תֶּחֱרַשׁ וְתִשְׁקֹט לָהֶם
הָשֵׁב לָהֶם אֶת גְּמוּלָם / כְּמוֹ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם
עָקָר וְתוֹסֶפֶת מֻשְׁלָם / תְּחִלָּתָם גִּלָּה סוֹפְהֶם
לֹא מֵהֶם לֹא מֶהֱמֵהֶם / הַשְּׁבִיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם
תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם
דַּי יֹאמַר לְצָרוֹתֵינוּ / הָאוֹמֵר דַּי לְעוֹלָמוֹ
יָחִישׁ זְמַן פְּדוּתֵנוּ / כָּל הַקָּצִין סָפוּ, תַּמּוּ
זֶה ה' לוֹ קִוִּינוּ / יִפֶן בְּרַחֲמָיו לְעַמּוֹ
יִבְנֶה מַהֵר בֵּית הֲדוֹמוֹ / קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל פֵּאֲרָם
תִּפְתַח אֶרֶץ, תִּבְלַע דָּתָ"ן / וּתְכַס עַל עֲדַת אֲבִּירָם
חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת / זְמַן זֶה קִוִּינוּ לִהְיוֹת
וּמֵרֶדֶת בּוֹ צַלְמָוֶת / וְהַמֵּתִים לְהַחֲיוֹת
עֲנִיָּה סֹעֲרָה מִתַּאֲוִית / חֵרוּת מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת
וּכְמוֹ שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת / יָשׁוּבוּ בָּנִים לְעִירָם
לְמַעֲנָךְ דָּר עֲלִיּוֹת / אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם
אתה… מתי: על-פי תה׳ ו, ד. תעשה… ברודפי: תה׳ קיט, פד. 2. בוזים… תורותי: על-פי בר׳ כ, ה. וכוונתו לויכוחים עם שכניו המוסלמים. צופי: נביאי, חוזי, על-פי יר׳ ו, יז. 4־5. כי… בשרם: על-פי יח׳ כג, כ. תיאור של גנאי לאויבי ישראל. 5. תפתח… אבירם: על-פי תה׳ קו, יז וזהו שיבוץ שונה הוראה: ׳דתן׳ משמעו – הדת שלהם, ו׳אבירם׳ עניינו מנהיגיהם וגדוליהם. 6. נלאיתי… לטורח: על-פי יש׳ א, יד. וכוונתו לטענות המוסלמים ולדברי הגנאי שהם משמיעים. 7. לעשות כמעשיהם: דורשים שישראל ילכו בדרכיהם. יצרח: דבריהם נאמרים בגסות ובצעקות רמות. 8. תחשכנה… מראות: על-פי תה׳ סט, כד. עדת קורח: במ׳ כו, ט; כג, ז. 9. גם… בשרם: על-פי וי׳ יג, יב־יג. 10. יום… שדי: על-פי רות, א, כ. 11-10. שעבוד… הרשעה: על־פי בר״ר פרשה ב ׳אמר ריש לקיש: תוהו זו בבל, ובוהו – זו מדי וחושך – זו יון. תהום – זו אדום הרשעה׳, ועוד. 12. האל.. לרעה: על-פי זכי א, טו. והכוונה: הקב״ה כעס מעט על עמו, והגויים הרבו להרע לישראל מעבר לכוונת הקב״ה. 13. הוסיפו… השמועה: על-פי דה״ב ט, ו. באמרם… הסגירם: על-פי דב׳ לב, ל. 14. דבר… יצא: אס׳ א, יא. והדת ניתנה: אס׳ ג, טו. 15. לאברהם… המוניו: על-פי בר׳ יז, ד-ה. 16. בחר… שכינה: על-פי שמו״ר נ״א, ז: ׳במה אתה מבקש שישתעבדו בניך ־ בגיהנום או בגלויות? א״ר חנינא בר פפא: אברהם בירר לו הגלויות, ומנין? שנא׳ ״אם לא כי צורם מכרם״ זה אברהם ׳וה׳ הסגירם׳ – שהסכים הקב״ה אחריו׳. 17. תפתה: כינוי לגיהנום, על-פי יש׳ ל, לג. ובחר אברהם בגלויות במקום בגיהנום. וימנע… אורם: על־פי איוב לח, טו. וכך מנע אברהם את אש הגיהנום מרשעי ישראל. 18. ועד מתי: על-פי שמ״ב ב, כו. אל חי: על-פי יהו׳ ג, י. תחרש… להם: על-פי תה׳ פג, ב. 19. השב ידיהם: על-פי תה׳ כח, ד. 20. עיקר ותוספת משלם: עונש מלא ומוחלט. 21. לא… מהמהם: על-פי יח׳ ז, יא. ונדרש בסנהדרין קח ע״א, ב״ר לא: ׳וכך אמר הקב״ה למשחית (בדור המבול): אינך זקוק להשאיר נפש, כי אין תועלת לא מהם ולא מהמונם ולא ממשאם׳. השביתה.. זכרם: על-פי דב׳ לב, כו. 22. די… לעולמו: על־פי הזוהר, ח״ג, רנא, וראה רש״י לבר׳ מג, יד. 23. כל הקיצין: על-פי סנהדרין צז ע״ב: ׳כלו כל הקיציף. 24. זה… קיוינו: על-פי יש׳ כה, ט. יפן… לעמו: על-פי לשון הקדושה במוסף של שבת ויו״ט. 25. בית הדומו: כינוי לביהמ״ק, על-פי איכה ב, א. קדוש… פארם: על-פי יש׳ נה, ה. 26. חרות ממלאך המוות: על־פי שמו״ר, פרשה נא ח: ׳בשעה שנתן הקב״ה התורה לישראל לא היו ראויים שישלוט מלאך המוות בהם ׳חרות על הלוחות׳. מהו חרות? ר׳ נחמיה אומר: חירות ממלאך המוות׳. 27. והמתים להחיות: על-פי אבות, ד, כב. 28. עניה סוערה: על-פי יש׳ נד, יא. מתאוית: משתוקקת לגאולה. 29. שנים קדמוניות: על־פי מל׳ ג, ד. ישובו… לעירם: על-פי יר׳ לא, טז. 30. דר ״עליות: כינוי לקב״ה, שוכן שמים.
סרח בת אשר-פרשת פנחס-אפרים חזן
פרשת פנחס
אני שֶׂרח בת אשר / נכנסתי לגן עדן ואני חיה
פרשת ויגש הציגה את שמות בני ישראל הבאים מצרימה, ואף ציינה בהדגשה (מו, ז) את 'בנות בניו' של יעקב בין הבאים, וציין רש"י שמותן: 'סרח בת אשר ויוכבד בת לוי'. הרמב"ן מסתייג וטוען כי גם אם נֶאֱמַר 'בנות בניו' בלשון רבים הכוונה היא לסרח בת אשר שנזכרה במפורש ( מו, יז) 'אבל יוכבד לא יזכירנה הכתוב כמו שאמר 'כל נפש ששים ושש', אבל ירמוז אליה כדעת רבותינו'. מכל מקום זוכה סרח בת אשר להזכרה מפורשת של הכתוב, לאחר מניין בני אשר מציין הפסוק 'ושרח אחותם', כבר כאן אין האגדה משאירה אותנו עם השם בלבד, ואורגת סביבו מסכת חיים מופלאה, כפי שהרחיב בעל התרגום המיוחס ליונתן 'ושרח אחתהון דאידברית כד היא קיימא לגינוניתא דעדן על דבשרת ליעקב דיוסף קיים היא שיזיבת ליתבי אבל מדין קטול ביומי יואב' ותרגום הדברים: 'ושרח אחותם שהובלה כשהיא חיה לגן [עדן] על שבישרה ליעקב שיוסף חי. היא הצילה את יושבי אָבֵל מדין-מוות בימי יואב…[1]
במניין השבטים בפרשתנו עולה שוב שמה של שרח 'ושם בת אשר שרח' (במדבר כו, מו), וכאן מוסיף המיוחס ליונתן פרט מעניין 'ושום ברת אשר שרח דאדברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגינתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים'. הוסיף ותיאר את כניסתה לגן עדן בשישים ריבוא של מלאכים, כנגד יוצאי מצרים, ובכך רמז לאגדה נוספת, שגאולתם של ישראל תלויה הייתה בסרח בת אשר, לפי שרק היא ידעה מקום ארונו של יוסף, ובזכותה הגיע משה אל הארון, כדי לקיים את השבועה שנשבעו ישראל ליוסף, כמתואר במסכת סוטה יג ע"א ובמדרשי אגדה נוספים. יתר על כן סוד גאולתם של ישראל בידיה היה מסור, כפי שמציג זאת ילקוט שמעוני (פרשת לך לך רמז סד) 'ר' אליעזר אומר חמש אותיות נכפלו וכולן לשונות של גאולה… ף"ף בו נגאלו ישראל ממצרים… ואשר בן יעקב מסר סוד גאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרון אל זקני ישראל ועשו אותות לעיניהם הלכו זקני ישראל אצל סרח בת אשר… אמרו… אמר 'פקד פקדתי' אמרה להם הוא האיש לגאול את ישראל בא שכך שמעתי מאבא ף"ף, מיד 'ויאמן העם"
י' היינמן דן בהרחבה באגדות סרח בת אשר והצביע על המכנה המשותף באגדות אלה, שהוא ידיעת הסוד וגילויו לראוי לכך 'היא מגלה למשה היכן יוסף קבור, היא מגלה ליעקב אבינו כי יוסף חי וקיים: והיא מגלה לבני ישראל את סוד הגאולה' נוסיף כי היא גם מגלה ליואב את סוד השלום, וכי אין צורך לפגוע בעיר שלמה בגלל מורד בן בליעל, וכדבריה 'אנכי שלמי אמוני ישראל' (שמואל ב כ, יט). היא היא המביאה שלום ואמונה ('ויאמן העם'). דמותה המופלאה של סרח בת אשר מצאה את מקומה בשירים שונים שנכתבו עליה בלשונות היהודים. שירה זו הייתה על פי רוב שירתן של נשות ישראל, ומדרך הטבע נאחזו והדגישו את דמויות הנשים. כי על כן נציג הפעם משהו משירה זו מתוך שירתן של הנשים היהודיות בג'רבה. הן זיהו את דמותה של סרח עם האגדות הקסומות שהילכו לגבי בית הכנסת "אלגריבה", אחד מבתי הכנסת העתיקים בצפון אפריקה, ואפילו שמו המיוחד הוא מופלא (אלגריבה פירושו המופלאה).
אני סרח בת אשר
ערבית-יהודית עברית
אנא גריבה נכאפי באלכיר אני גריבה אגמול אושר וטוב
אלדי יזורני ויג'ני לייא אשר יבקרני ויבוא אלי
אנא סרח בנת אשר אני סרח בת אשר
דכלת ללגננה ואנא חייה נכנסתי לגן עדן ואני חיה
באבא יעקב צ'מנלי אבי יעקב הוא הבטיחני,
מלך אלמות מא יוצללי מלאך המות לא יגיעני,
ואלדי יזור מקאמי ויצללי מי שמבקר מקומי ויתפלל
עמרהו מא ישוף חתא שייה כל חייו לא יראה שום רעה
זורוני בנסאכם וצגארכם בקרוני בנשיכם ובילדיכם
חתא דוני מא יג'רא לכם שום רעה לא תבוא אליכם
אנא נצללי ונצ'תררע ליכם אני אתפלל ואתחנן עבורכם
קודם ראבי אלעאלייה לפני ה' אל עליון
יעקב באבלו הכבד על יוסף ממאן להתנחם, והנה הוא שומע את סרח בת אשר, השרה ומנגנת לפניו:
דיים דיים קיים קיים
שידנה יוסיף פי מצרים אדוננו יוסף במצרים
ענדו מנשה ואפרים יש לו מנשה ואפרים
יעקב שומע ושואל בספקנות מה את שרה? וסרח עונה לו:
אנא נגני בתחקיק אני שרה דבר אמת
עלה שידנה יוסיף אל צדיק על אדוננו יוסף הצדיק
יעקב, שבע תלאות ואבל, חוזר ושואל: מי הוא יוסף זה שאת שרה עליו, והאם דברייך אמת? והיא עונה:
אנא נגני בל מגדוד אני שרה באמת ובתמים
עלה שידנה יוסיף מוזוד על אדוננו יוסף חי וקיים
לה כלאתו ווחשה וולה דוד לא אכלתהו חיה ולא תולעת
כשמוע יעקב את הבשורה, הוא מתנער, עיניו נפקחות, והוא מברך את נכדתו:
יךְִּ אל בניה, יךְּ אל בניה אוי בת חן אוי בת חן
דוויתי לי עינייה ריפאת לי את מאור עיני
תדכלי לגן עדן חיה תיכנסי לגן עדן חיה
עיון ודיון
לא ייפלא שדמותה המופלאה של סרח בת אשר השתלבה בסיפורי יוסף, המסופרים בלשונות היהודים, ומובא בהם סיפורה של סרח המבשרת ליעקב 'עוד יוסף חי'. כך, למשל, ב'קצת יוסף' הוא סיפורו של יוסף בערבית-יהודית בנוסח המצוי בין יהודי עירק, שהגיע עד לתימ. מבקשים השבטים השבים ממצרים לאחר התגלות יוסף מסרח ליטול כלי נגינתה בידה ולשיר לפני יעקב את בשורת יוסף. היא שרה וחוזרת פעם ושתיים, ואז מרים יעקב את ראשו ואומר לנכדתו: 'את שימחתיני והחיית את רוחי, כך תחיי לאורך ימים ולא תטעמי טעם מיתה'.
סיפורה של סרח קָסַם קֶסם רב לשירה העממית בערבית-יהודית, המושרת בפי הנשים בקהילת ג'רבה. שירה זו כוללת סידרה ארוכה של שירים העוסקת בסיפורי המקרא תוך שילוב מדרשים ואגדות ממקורות שונים ומגוונים, והיא קרויה 'שירת הנביאים'.
באופן מפתיע ביותר מזהה שירה זו את דמותה של סרח בת אשר עם הדמות האגדית והמופלאה המסתתרת מאחורי בית הכנסת 'אלגריבה'. בית כנסת זה מרוחק מן השכונה היהודית ועומד כבניין בודד לעצמו. מקומו ושמו התחברו במסורת העממית אל דמות עלומה של אישה מופלאה ומיוחדת בצדיקותה ובאישיותה, שהגיעה באורח פלא למקום ולפתע נעלמה, ומאחר שהוא אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר והמקודשים ביותר נכרכו בשמו סיפורי עם ואגדות רבות. המסורת קושרת את מקומו המיוחד לימי מלכות ישראל ומספרת על כתובת אבן: 'עד כאן הגיע יואב בן צרויה'.
עוד קושרת המסורת את מבנה בית הכנסת אל בניין בית המקדש ומספרת על אבן מאבני המקדש המשוקעת ביסודותיו ועל דלת מדלתות המקדש שהובאה בידי הגולים הראשונים ושובצה בבניין. והנה בא 'שיר הנביאים' המיוחד ומזהה את הדמות העלומה עם סרח בת אשר. עצם הזיהוי נובע מן המגמה של הסיפור העממי שלא להשאיר גיבורים אנונימיים, ואפשר שהקשר של המקום עם שמו של יואב בן צרויה התחבר אל דמותה של סרח בת אשר שעמדה מולו במצור על אבל, והצילה עיר ואם בישראל.
עוד אפשר שמטעי הזיתים בדרך אל בית הכנסת התקשרו לפסוקי הברכה בברכת יעקב 'מאשר שמנה לחמו…' (בראשית מט, כ) ובברכת משה '…טֺבל בשמן רגלו' (דברים לג, כד). אף נתבקש הסבר להיעלמותה הפתאומית של אותה דמות עלומה ופלאית, והזיהוי עם סרח אומר, כי הייתה כאן התגלות מיוחדת של סרח בת אשר שבוודאי חזרה למקומה בגן עדן, אליו היא נכנסה בעודה בחיים השיר עובר במסורת שבעל פה מאם לבת, ויש נשים הזוכרות את סבתן שרה להן את השיר. מדרך הטבע מתייחס השיר אל כניסתה של סרח לגן עדן בחייה, ולהבטחת יעקב אבינו כי לא ישלוט בה מלאך המוות. בשירנו עובר התיאור מדמותה של סרח אל נפלאות 'אלגריבה', ובכך נתלים מעשי הפלא בדמות מופלאה .
סרח בת אשר-פרשת פנחס-אפרים חזן
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-רוח הקנאות
רוח קנאות
כך בני הזוג עברו בשלום את הניסיון הזה ושלום הבית חזר לביתם. אבל האם לתמיד? לא בטוח. קחו למשל את מסעוד ואת פרחה. הם זוג מוצלח, יש להם משפחה גדולה, העסקים טובים… אז מה השתבש? יכול להיות שאישה מכובדת כפרחה תסטה מדרך הישר? ונניח שזה קרה, האם בשביל זה צריך לשבור את הכלים? ומה יהיה עליה ועליו? מי תבשל לו את ארוחותיו? מי יגדל לו את ילדיו? כל אלה דברים חשובים שצריכים לתת עליהם את הדעת. אז הולכים אל החכם, אבל גם החכם לא תמיד מועיל. אם תקראו את ההמשך ואת העצה של עְקִיקִיבּ, תבינו כמה נכונים דברי חז״ל: היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה…
ועוד דבר, אפרופו דברים חשובים או לא חשובים:
אתם מכירים את הבדיחה על אותו איש שפוגש את חברו שנראה רע מאוד. ״מה קרה ?״ שואל הוא בבהלה. ״אשתי נדרסה על ידי מכונית!״ עונה האיש. ״אה כן? מאיזו פירמה המכונית?״ סיפור זה דומה לסיפור הספה, אבל כבר מולייר הקדים את כולם בקומדיה שלו, ׳תעלולי סקפף: סקפן צריך להשיג כסף לאדונו הצעיר והוא פונה לאביו של זה ובודה סיפור של חטיפת בנו בשעה שהפליג על ספינה והחוטפים דורשים כופר עבורו. במשך כל הסצנה הזאת, במקום לדאוג לבנו החטוף (כביכול!) חוזר ושואל האיש:
Que diable allait-il faire dans cette galère?1
[1] מה לעזאזל הוא היפש בספינה ההיא?
מן הספה אל חחוץ
מְסְעוּד וּפְרֵחָה אִשְׁתּוֹ הָאֲהוּבָה,
מַרְעִיפִים זֶה עַל זֶה רֹב חִבָּה.
הָאֵ־ ל בַּמְּרוֹמִים חָנָן אוֹתָם בִּילָדִים –
תִּשְׁעָה, כֻּלָּם נְבוֹנִים יָפִים וַחֲמוּדִים.
מְסְעוּד מְבַלֶּה רֹב זְמַנּוֹ בַּחֲנוּת
זְעַפְרָן, זַעְתָּר, זַנְגְּבִיל, רָאס לְחָנוּת
בְּכָל הָעִיר יָדוּעַ שֶׁנִּפְלָאִים תַּבְלִינָיו
וְאָכֵן בִּגְלָלָם שְׁמוֹ הוֹלֵךְ לְפָנָיו.
פְרֵחָה שׁוֹלֶטֶת בְּיָד רָמָה בְּבֵיתָהּ
יְלָדֶיהָ וְהַמְּשָׁרְתוֹת, סָרִים לְמָרוּתָהּ
וּכְשֶׁהִיא מְכִינָה אֲרוּחָה בְּמִטְבָּחָהּ
אֲזַי מִתְגַּלֶּה כִּשְׁרוֹנָהּ וְכֹחָהּ.
הִיא מְכִינָה שָׁם מִטַּעֲמֵי מֶלֶךְ
נָאִים לְמַרְאֶה וַעֲרֵבִים לַחֵךְ
מְסְעוּד הָעוֹבֵד כָּל הַיּוֹם בַּחֲנוּתוֹ
מַעֲלֶה בְּדַעְתּוֹ מַנְעַמֵּי אִשְׁתּוֹ.
פַּעַם לִקְרַאת הַצָּהֳרַיִם
קָרָא לְעוֹזְרוֹ, בְּרָהִים
צִוָּה עָלָיו: לֵךְ אֶל אִשְׁתִּי
וְהַב לִי מִשָּׁם אֲרוּחָתִי
אַל תִּהְיֶה עוֹזֵר קַל עֵרֶךְ
וְאַל תְּדַבֵּר עִם אִישׁ בַּדֶּרֶךְ
אֵינִי אוֹהֵב לִהְיוֹת רָעֵב
אַל תְּעַכְּבֵנִי עַד הָעֶרֶב
אַךְ יָצָא בְּרָהִים לְדַרְכּוֹ
וְהִנֵּה פָּגַשׁ אֶת מַרְקוֹ
חֲבֵרוֹ מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים
יְדִיד נַפְשׁוֹ הַטּוֹב וְהַתָּמִים.
הִתְיַשְּׁבוּ לָהֶם בֵּטֶרָסָה
שֶׁל בֵּית הַקָּפֶה שֶׁל מוּסָה
אָמְרוּ נִשְׁתֶּה כּוֹסִית קְטַנָּה
אַחַת בִּלְבַד טוֹבָה וּמְהַנָּה
שָׁתוּ כּוֹסִית לְחַיֵּי מַרְקוֹ
אָמְרוּ בָּרוּךְ שֶׁהַגִּיעֵנוּ עַד כֹּה
בְּרָהִים זָכָה לְכוֹסִית גַּם הוּא
וְטַעְמָהּ הָיָה מַשֶּׁהוּ מַשֶּׁהוּ.
עָבְרָה שָׁעָה עָבְדוּ שְׁעָתַיִם
וְהֵם עֲדַיִן שׁוֹתִים לְחַיִּים
מְסְעוּד נֶאֱנָק מֵרָעָב בַּחֲנוּתוֹ
וְחוֹשֵׁב שֶׁהָעִכּוּב בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ.
כְּשֶׁבְּרָהִים לְבַסּוֹף הִבִּיט בַּשָּׁעוֹן,
זָעַק: ־ אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי, אָסוֹן!
מָה אֶעֱשֶׂה עַכְשָׁו, טִפֵּשׁ שֶׁכָּמוֹנִי?
אָמַר לוֹ מַרְקוֹ: -שְׁמַע עֵצָה מִמֶּנִּי:
מְרַח עַל מִצְחֲךָ צֶבַע אָדֹם
אֱמֹר לְפְרֵחָה: הַכּוּנִי בְּקַרְדֹּם!
כְּשֶׁהִיא תִּרְאֶה אוֹתְךָ כָּכָה
גַּם הִיא וְגַם בַּעֲלָהּ יִסְלְחוּ לְךָ.
עָשָׂה בְּרָהִים כַּעֲצַת הַיָּדִיד
בָּא לְפְרֵחָה, רֹאשׁוֹ עָטוּף בְּמַטְלִית.
זָעַק: -רֹאשִׁי רֹאשִׁי, זֵדִים הִכּוּנִי!
בְּקַרְדֹּם פָּגְעוּ כִּי, מֵת הִנְנִי!
פְרֵחָה קָרְאָה קְרִיאַת בֶּהָלָה,
הוֹשִׁיבַתּוּ בַּסַּפָּה בִּמְקוֹם בַּעֲלָהּ,
יָשְׁבָה לְיָדוֹ שָׂמָה רֹאשׁוֹ כְּחֵיקָהּ,
הִרְעִיפָה מִלִּים, הִדְּקָה חִבּוּקָהּ.
-אַל תָּמוּת, בְּרָהִים! אָמְרָה,
הָאֵ־ל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
יְרַפֵּא מְהֵרָה פְּצִיעָתְךָ
וְיַחְזִירְךָ בְּקָרוֹב לְאֵיתָנְךָ!
מַסְעוּד שֶׁנִּלְאָה מִלְּחַכּוֹת,
חָשַׁב: 'אֶת בְּרָהִים צָרִיךְ לְהַכּוֹת,
אֵלֵךְ לְבֵיתִי אֶרְאֶה מָה קָרָה
לָמָּה הִשְׁאִירוּנִי כָּךְ לְלֹא קְדֵרָה ?
כְּשֶׁהִגִּיעַ מַסְעוּד לְבֵיתוֹ
רָאָה אֶת בְּרָהִים וְאִשְׁתּוֹ
יוֹשְׁבִים מְחֻבָּקִים עַל הַסַּפָּה,
חָשַׁב: 'אֲנִי מִתְפַּלֵּא טִיפּ-טִפָּה
מִי עָמַד אִתָּהּ מִתַּחַת לַחֻפָּה ?
אֲנִי אוֹ זֶה שֶׁיּוֹשֵׁב עַל הַסַּפָּה'?
אָמְרָה לוֹ פְּרְחָה לִמְסְעוּד:
– אֶת אֲרוּחָתְךָ לֹא אָכַלְתָּ עוֹד
בִּשַּׁלְתִּי לְךָ כַּרְפַּס וְכֻפְתָּאוֹת
שֵׁב לֶאֱכֹל רְאֵה כַּמָּה הֵן נָאוֹת!
מְסְעוּד אֹכֶל אַךְ הוּא מֻטְרָד
בְּרָהִים וּפְרְחָה עַל הַסַּפָה בְּיַחַד
עָבַר עַל מַסְעוּד שָׁבוּעַ יִסּוּרִים
תַּבְלִינָיו מְתֻבָּלִים בְּהִרְהוּרִים
מַחְשָׁבָה אַחַת מִמֶּנּוּ לֹא מַרְפָּה:
מָה לַעֲזָאזֵל עָשׂוּ הֵם עַל הַסְפָּהּ?
לְבַסּוֹף אֶל הֶחָכָם הוֹלֵךְ הוּא,
אוּלַי עֲצוֹתָיו יַעְזְרוּ בְּמַשֶּׁהוּ
הֶחָכָם מְיַשֵּׁר עַל רֹאשׁוֹ הַכִּפָּה
כַּאֲשֶׁר מְסְעוּד מְסַפֵּר עַל הַסַּפָּה.
אָמַר הֶחָכָם: ־ הִנֵּה פְּסַק דִּינִי
הוּא חָכָם, נָכוֹן וְהֶגְיוֹנִי'
לֵךְ לְרַבָּנוּת הִתְגָּרֵשׁ מֵאִשְׁתְּךָ
כָּךְ עִנְיַן הַסַּפָּה יֵרֵד מֵרֹאשְׁךָ!
– לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתִּי פְּרְחָה ?
אֵיךְ עָלָה דָּבָר זֶה עַל דַּעְתְּךָ?
מִי יְטַפֵּל בְּתִשְׁעַת 'יְתוֹמִי'
וְאֵיךְ יֵרָאוּ אַחַר כָּךְ יְמֵי?
־ אִם כָּךְ; אָמַר הֶחָכָם בְּנַחַת,
אֲיַעֵץ לְךָ עוֹד עֵצָה אַחַת:
גָּרֵשׁ אֶת בְּרָהִים מֵחֲנוּתְךָ
כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב לְךָ מְנוּחָתְךָ!
־ לְגָרֵשׁ אֶת בְּרָהִים מֵחֲנוּתִי?
הוּא נָחוּץ לִי מְאֹד בַּעֲבוֹדָתִי!
מָה אֶעֱשֶׂה בְּמִסְחָרִי בִּלְעָדָיו?
וְהוּא, אֵיךְ יְפַרְנֵס אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו?
־ אֵלֶּה כָּל־עֲצוֹתַי לְךָ; יְדִידִי,
עַתָּה אֶחְזֹר אֶל תַּלְמוּדִי,
שִׂים מְעַט כֶּסֶף כָּאן בַּקֻּפָּה,
וּפְתֹר לְבַד אֶת עִנְיַן הַסַּפָּה!
חָזַר מְסְעוּד אֶל תַּבְלִינָיו
וּמִבְּרָהִים לֹא הֵסִיר עֵינָיו:
הֵיכָן מָצָא זֶה עֹז וְחֻצְפָּה
לִשְׁכַּת עִם אִשְׁתּוֹ עַל הַסַּפָּה?'
בָּא לְבַקְּרוֹ יְדִידוֹ הַוָּתִיק
עְקִּיקִיב, הַתָּמִים וְהַמַּצְחִיק
שְׁאַל עְקִּיקִיב: ־ לָמָּה נָפְלוּ פָּנֶיךָ
וְלָמָּה כָּל־כָּךְ אֲדֻמּוֹת עֵינֶיךָ?
עָנָה מְסְעוּד: ־ אַל תִּשְׁאַל יְדִידִי
דָּבָר כְּזֶה לֹא קָרָה לִי מֵעוֹדִי!
חַיַּי כְּבָר לֹא שָׁוִים קְלִפָּה,
בִּגְלַל בְּרָהִים, אִשְׁתִּי וְהַסַּפָּה!
גּוֹלֵל אֶת סִפּוּרוֹ הַמִּסְכֵּן,
וְעְקִּיקִיב שָׁאַל וְהִתְעַדְכֵּן
לְבַסּוֹף קָרָא: ־ זוֹ הַבְּעָיָה כֻּלָּהּ?
הֵא לְךָ יְדִידִי פִּתְרוֹן מֻפְלָא:
הָאַשְׁמָה הִיא בַּסַּפָּה שֶׁבַּסָּלוֹן
הִיא שֶׁמְּמִיטָה עָלֶיךָ קָלוֹן
עַל כֵּן הִנֵּה גְּזַר דִּין הַסַּפָּה:
מְכֹר אוֹתָהּ וְהָסֵר הַחֶרְפָּה!
־ אֶפָּטֵר מֵהַסַּפָּה וְאָסִיר אֶת הַחֶרְפָּה?
אֲבָל אֵיךְ! אֵינִי יוֹדֵעַ, Je ne sais pas ־
הַרְשֵׁה לִי לְטַפֵּל בְּעַצְמִי בַּמִּרְשַׁעַת
שֶׁהִתְנַהֲגוּתָהּ לֹא מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת.
אֶת הַסַּפָּה הֶעֱמִיס עְקִּיקִיב עַל עֲגָלָה
לָקְחָה לְשׁוּק קִבֵּל כֶּסֶף בִּשְׁבִילָהּ.
אוֹ אָז נִרְגַּע גִּבּוֹרֵנוּ מַסְעוּד
הוּא שָׂמַח בִּידִידוֹ עוֹד וְעוֹד
יְדִידֵנוּ עְקִּיקִיב זָכָה בְּכָל הַקֻּפָּה
כִּי שִׁלְשֵׁל לְכִיסוֹ אֶת דְּמֵי הַסַּפָּה.
מְכֹר אֶת הַסַּפָּה וְהָסֵר אֶת הַחֶרְפָּה
עמוד 55
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-רוח הקנאות