מורשת יהדות מרוקו

פרחה שנולדה ב1918 בעיירה טרודנט במרוקו הגיע לגיל מבוגר והיא בת 119 לא רשמי, למה לפי הסיפורים שלה היא בת 170… נולדה לפני כולם והכי כואב שגם  כל החברות שלה והנכדים מתו ורק היא נשארררה קלטסחחה…

בקיצור קראו לה לשחרר אותי בערבות  אמרה להם לא חותמת הְנַּנק יִבְּקָּא… לא רצתה שאני ילכלך לה את הבית… שנה שעברה אכלה 2.5 קילו של חרוסת כל החרוסת של הבית כנסת ששמרתי בבית. ואין לה לא סכרת ולא לחץ דם ולא כלום, חייה רעה אמרתי לה השבוע ראית מזל השכנה,וחווה הרומניה נפטרו חבל כל הטובות הולכות ורק את נשארת….

מה אני יגיד לכם עכשיו אני מחפש מקום לעשות בו את החג אולי נְמְשִׁי עֵנְד חְח'ת מַמַה דיִ שַׂכְּנַה פְבאר שבע… אם אתם מכירים אולי… קוראים לה ימנה בנת תמו נולדה בשנת 1911 יש לה כתם שחור לבן על הגב…. תעזרו לי בחייכם תעזרוווו אני בזזזזז"וווווו

ובהזדמנות זו : למסירה לבית חם ואוהב חתול גדול העונה לשם פרחה מתאים לבית שיש בו זקנים בני 120 לפחות,נוחה, והכי חשוב יודעת לנקות חלונות בלי למות…..

תמשיכו לעקוב אחרי מעללי פרחה מבטיח להמשיך לעדכן סימו

מסיפורי סימו וולד רבי מכלוף

במקהלת בית הכנסת האלג'רי    Le temple algerien(סלאת אל אוהראניין)

 היינו מופיעים באירועים כמו חגים ולרוב חתונות  לטכס הכתובה בלבד , המורה  אדון בנג'ו ניגן על העוגב כמו בכנסיה .המקהלה בה הייתי חבר שרה בקולות בנים בנות והיינו לבושים כמו כמרים ,שמלה מקטיפה כחולה עם כובע פונפון .

קְבְּל מְל עְרְס פְסּלָא יִקְראֻו אְל כְּתֻובָּה             לפני החתונה בבית כנסת קוראים בכתובה

מְל פִּיאנוֹ יְתְסְמָע  מְן אְל בָּלְכּון בָּרֻוך הָבָּא      מן העוגב שבמרפסת ישמע ברוך הבא

אְנאָס אִיעְתִיאֻו תְרֻומָה פְסְלָּא מְתֻוובָּא           אנשים יתנו תרומה בסל מהודר

דְרָאגֵ'ה פְל כּוֹרנֵט אֻול פְלִיסָאת דְל מְחְבָּא        סוכריות דראג'ה בקורנת וכסף של אהבה.

בזמן הטקס של אחד החתונות ,הודיעו לנו שהמלך מת , והיינו צריכים לחזור הביתה מפחד שמה הקיצוניים יבצעו משהו נגד היהודים.

פְחָאל פָּאפָּאזְ מְלָאבְסִין פְסְלָאת  אֻואֵהְּרָאן             כמו כמרים היינו לבושים בבית כנסת האלג'ראי.

מסייה בנג'ו פל פיאנו לבנאת איג'ינאו סופראן.          אדון בנג'ו בעוגב והבנות שרות בקול סופרן.

אִיתְלְע שְף יִסְכְּתְנָא אִיקֻול מָאת אְסְלְטָאן                   עלה האחראי השתיק אותנו ואמר מת המלך.

כְּל אֻואָחְד זְרָא אְל דָארוֹ מָכָּאִין אָמָאן.                    כל אחד רץ לביתו אין אמונה.

בית הכנסת  (סלאת בן הרוש) שייכת למר בן הרוש, בשם נעים זמירות ,היינו פזורים בקבוצות בבתי כנסת גדולים בערבי שישי ,שבתות בוקר וחגים.

בשבתות אחרי מנחה ,היינו נפגשים במן מועדון בו היינו מבלים לאחר התפילה ושתיית תה עם בגט וקונפיטורה, משחקים עם החברה לאחר ישיבה עם "הבוס"

מדי פעם קפצנו לאם הבנים שנמצא כמאה מטר מאיתנו, שם היינו שרים עם החסידים.

נָעִים זְמִירוֹת פְסְּלָא דִי בֵּן הָרֻוש               נעים זמירות בבית כנסת בן הרוש

אִיעְלְמֻנָא אְל פִּיוּטִים  מוֹרֵה אָזֻואֵלוֹס         מלמד אותנו פיוטים אדון אזואלוס

אְנְתְפְרְקוֹ אְל סְלָאֻואָת בְּלָא פְלֻוס               מתחלקים לבתי כנסת בלי כסף

לְעִיאָד אוֹל פְרָאח בְּלְ כּוֹמְפְּלֵה מְלְבֻוש        בחגים ושמחות בחליפה לבוש

עייש דוד

יוסף מויאל נודע גם בנדבנותו. תדהר כתב עליו כי ״הרבה לפזר צדקה, וגם רעייתו נתנה צדקה ביד רחבה. בייחוד היה מחלק כסף לנצרכים בפורים ולפני הפסח. היה מחלק ליהודי יפו הנצרכים כסף, מצות ותפוחי אדמה. תמך בצורכי ציבור והיה ראש ומנהיג בעדת המערביים״.

בנו של יוסף מויאל – ד״ר שמעון מויאל: נולד ביפו ב-1866. רופא במקצועו שהרבה לעסוק גם בענייני ציבור. תרגם את התלמוד לערבית ופרסם מאמרים בעיתונים ובכתבי עת ברחבי המזרח. ביקש להוכיח לערבים, שתקפו את היהודים והציונות, ששיבת היהודים לארצם תביא ברכה לארץ, לתושביה כולם ולאזור. ב-1913 הוציא ביפו את העיתון בשפה הערבית צאות אל עותומניה, שבו באה לידי ביטוי עמדת הצד היהודי. היה ממייסדי אגודת ״המגן״, שעמדה בקשר עם מנהיגי הערבים והטיף לפעולה משותפת לסילוקה של טורקיה מארץ ישראל. נפטר בקיץ.1915

בנו של יוסף מויאל – דוד מויאל: נולד ב-1880 ביפו ולמד בבתי ספר בעיר, ולאחר מכן בקולג׳ ובאוניברסיטה האמריקנית בבירות. הוסמך לעורך דין בגיל 24 ובשובו לארץ היה עורך הדין היהודי הראשון שהופיע בפני בתי הדין העות׳מאניים. היה בידידות עם השלטונות האזרחיים והצבאיים הטורקיים (בזמן מלחמת העולם הראשונה), ומשום כך הורשה להישאר ביפו לאחר הגירוש ב־1917.

דוד מויאל היה אחד מראשי גואלי הקרקע בארץ. רכש חלקות גדולות בתל-אביב וסביבתה, שאפשרו את הרחבת השטח הבנוי. התמחה גם בחקלאות והייתה לו חווה חקלאית בנס ציונה, שבה ערך ניסיונות לטיפוח זנים. נמנה עם צירי אסיפת הנבחרים הראשונה מטעם הספרדים. כל חייו פעל לקירוב בין שני העמים, היהודי והערבי, בארץ.

שלום מויאל

אחיו של אברהם מויאל, שסייע לו בשליחותו הציבורית. עסק בנטיעת פרדסים ביפו ואף הרחק ממנה. כן היה ממניחי היסוד לבית העלמין של תל-אביב (לימים ברחוב טרומפלדור) ולבית הכנסת הספרדי ״אוהל מועד״.

שמואל מויאל

בנו היחיד של אברהם מויאל, לצד שש בנות. הוא היה איש עסקים ביפו ומחוצה לה ובין מפעליו הנודעים, יחד עם אחרים כמו שמעון רוקח ופרץ פסקל (שניהם קרובי משפחתו), מאיר אפלבוים, יחזקאל בלום ולייב לוי, היה נטיעת ״פרדס בהריה״, הפרדס הגדול ביותר בארץ בזמנו – בשטח שבין פתח־תקווה להוד השרון בימינו. הפרדס בעל 600 הדונמים עובד בשיטות המתקדמות ביותר, ורבים מחלוצי היישוב הודרכו בו בעבודה חקלאית.

בנו של שמואל מויאל – אהרון מויאל: נולד ב־1914. בוגר גימנסיה הרצליה ואוניברסיטת לונדון (משפטים). שימש בתור קצין בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה תובע כללי בחיל האוויר, ומאוחר יותר ־ הפרקליט הצבאי הראשי בצה״ל. השתחרר מצה״ל ב-1952. לאחר מכן היה מנכ״ל משרד הפנים.

יוסף אליהו שלוש

בן למשפחת שלוש הנודעת, שהייתה מחלוצות היישוב היהודי ביפו, עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19. לפי המסורת המשפחתית הוא נקרא בשני שמות לזכרם של שניים מאחיו שלא הכיר, שטבעו בעת שהוריו הגיעו לחוף הארץ בסירה שנטרפה. הוא נשא לאישה בשנת 1887 את פרחה-שמחה מויאל, בתם של אברהם מויאל ורעייתו אסתר.

שלוש נולד ביפו ב-1870 והיה מנעוריו איש עסקים ואיש ציבור. עמד בראש המפעל המשפחתי לייצור מוצרי אבן ומלט ונחשב לבונה הראשון והחשוב ביותר של תל-אביב. הוא ורעייתו אסתר נמנו עם 60 המשפחות המייסדות של אחוזת בית. כקבלן גדול בתקופתו בנה שלוש את רוב בתיה הראשונים של השכונה.

יוסף אליהו שלוש שנשא לאישה את פרחה, בתו של אברהם מויאל היה איש רב פעלים ביפו ובתל אביב. בין השאר הוא היה הקבלן שהקים את רוב בתיה של שכונת אחוזת בית, כפי שיכולה להעיד המודעה. ראוי לשים לב שעבודת ילדים הייתה בעת ההיא מקובלת.

כשנה לאחר מותו של אברהם מויאל, שודכה לו בתו, פרחה, לאישה. סיפור ההיכרות שלהם, השידוך והאירוסין, ראוי לפירוט מלא, כפי שעשה יוסף אליהו שלוש בספרו סיפור חיי. שלוש נשלח ללמוד בבית הספר היהודי"תפארת ישראל״ בבירות. את דרכו לשם עשה באונייה, יחד עם יוסף מויאל(אחי אברהם) ושני בניו, שאף הם התעתדו ללמוד באותו בית ספר. כמה חודשים לאחר מכן, בשובו לבית משפחתו ביפו לחופשה, הוצע לו שידוך. וכך מתחיל סיפור התקשרותו למשפחת מויאל: ״באחד מימי חול המועד פסח, כשהתארח בביתנו הרב המערבי מירושלים, הרב משה מלכה, בסועדנו את ארוחת הצהריים, היללני אבי בפני הרב והראה לו את הספרים שנתכבדתי בהם על ידי הנהלת בית הספר. הרב, בשמעו את דברי התהילה, חייך ואמר: ׳הגיעה השעה לחפש לבנכם כלה בת טובים^,. הורי נתנו את הסכמתם והתחילו לשוחח ביניהם בקטעי מילים שלא יכולתי לתפוס את משמעותם. אחר הצהריים, בשעה חמש לפנות ערב, בא הרב מלכה אל הורי ונכנס אתם בשיחה סודית. הרגשתי כי מדברים אודותי ושכולם מביעים אותות הסכמה ושמחה לדברי הרב.

״כשנכנסתי לחדרי ועיינתי בספר ניגשה אלי מרת אמי המנוחה והחלה לנשקני באומרה לי: 'החלטנו לשדך אותך עם כלה נעימה בת נכבדים, העלמה פרחה, בת המנוח סיניור אברהם מויאל, הידועה לך^,. הקשבתי לדבריה ולא ידעתי מה להשיב על דבריה, כי נאלמתי דומיה והדיבר לא היה בפי. הורדתי עיני לארץ, מחריש ומתעמק במחשבותי. כשעזבתני אמי נשארתי בודד לעצמי, תוהה ומתפלא. רק בן שבע עשרה אנוכי, התחלתי זה עתה ללמוד, וכבר מדברים הורי ברצינות על שידוך בשבילי. אולם הבינותי יפה כי אסור לי בהחלט להרהיב עוז בנפשי ולהתערב בענייני הורי ולחוות דעה בדבר הזה. בזמן ההוא נערים גדולים ממני לא העזו לדבר עם הוריהם בדבר נישואין, אלא סמכו עליהם… ״עלי להתוודות על האמת שמצד אחד שמחתי להתחתן עם בת טובים ממשפחה מיוחסת ולצעירה נאה, ששמעתי שמעה הטוב והכרתיה עצמי מרחוק, על כן נקשרה בה מיד נפשי. מצד שני הייתה תשוקתי גדולה לגמור את לימודי והתחילה לענותני מלחמה נפשית פנימה. ״בליל שבת, כשהיינו מסובים כולם ליד השולחן ואחרי שקידשנו את היין, פנה אלי הרב מלכה שסעד אתנו בדברים האלה: 'הנה בחרתי לך כלה חרוצה, יפהפיה והגונה. בת גדולים וטובים, פרחה אל-עזיזה [היקרה], שהנך בוודאי מכיר אותה'. האדמתי מבושה והרגשתי בסמרמורת שעברה בגופי וזיעה קרה כיסתה את מצחי. ישבתי על מקומי ושתקתי. משיחת המשפחה הבינותי כי על פי דרישת הורי בא הרב מלכה בדברים עם משפחת הכלה, שהביעה את שביעות רצונה לשידוך וקבעו אל ליל האירוסין למוצאי שבת… ״בליל האירוסין, אחרי גומרי בסידור תלבושתי ותסרוקתי כיאות לכבוד היום, הלכתי בלוויית כל משפחתי לבית המחותנים. כשנכנסתי לבית רעד וחלחלה היו בכל גופי וסמרמורת באיברי. התאמצתי להתחזק אבל לא יכולתי להבליג על רגשותי העזים. גופי רעד וידי היו רטובות וקרות.

״האולם היה מלא אנשים ובחדר השני ישבו הנשים. את הכלה הושיבו על ידי ונשארה לשבת עד תום התנאים. עלי ציוו לנשק את ידי הוריה והורי, אולם לנו לא הורשה לא רק מגע, אלא גם דיבורים. כל היחסים שביני לבין כלתי הסתכמו רק בראייה חטופה מרגע לרגע, שתוצאותיה היו שפני סמקו מבושה ומרגש…"

יוסף אליהו חזר להמשך לימודיו בבירות, ולאחר חצי שנה הועמדה החופה. במשך כל אותה תקופה לא זכה לשוחח עם כלתו אפילו פעם אחת. בהיותו ביפו ארב לה ברחוב כדי להביט בה בלי שתרגיש.

החתונה נערכה ברוב עם בחג הסוכות, והייתה סיבה נוספת לשמוח: משפחת שלוש עברה לביתה החדש ״מחוץ לעיר״, בשכונה החדשה נווה צדק. אליה הביא החתן בן ה־17 את כלתו בת ה-15, והם היו נשואים באושר ובעושר כמעט 50 שנה, עד פטירתם של בני הזוג – תחילה האישה, ולאחר מכן הבעל, בשנת 1934.

שלוש היה מראשי הציבור בתל-אביב הנבנית, אך שמר על קשריו עם יפו שבה התנהלו עסקיו המסועפים ובמשך שנים היה חבר מועצת העיר. פעמים לא מעטות חילץ את עיריית יפו מתסבוכות שונות. כך היה גם ב-1923, עת הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה שלו בארץ, בתל-אביב. יפו הייתה בזמן ההוא העיר הגדולה ותל-אביב רק שכונה צפונית שלה, שהייתה לה עצמאות עירונית חלקית.

בעוד שהתל-אביבים נהנו מיתרונות החשמל, סירבה עיריית יפו להתחבר ל״חשמל היהודי״. על הסירוב הזה הצליח שלוש להתגבר בדרך מקורית: הוא העביר תזכיר לראש העירייה, עאצם ביי, שבו הוכיח בעזרת נתונים מפורטים כמה מפסידה העיר יפו בגלל אי שימוש בחשמל. ״הסברתי את יתרון האור על החושך ועמדתי על הגניבות הנעשות בחשכת הלילה״. הוקמה ועדה של שלושה – עלי מוסתקים המוסלמי, מסעוד סייג הנוצרי ויוסף אליהו שלוש היהודי, והיא החליטה לקבל את הצעתו של רוטנברג ״להאיר את יפר׳ מטעמים כלכליים בלבד. ראש העירייה יצא לחופשה, וסגנו חתם על ההסכם עם חברת החשמל. לאחר מכן טען עאצם ביי שלא ידע שסגנו חתם…

יוסף אליהו שלוש פעל כל חייו לקירוב בין ערבים ליהודים. הוא עשה מאמצים להוכיח לערבים כי אין סתירה בין התפתחות וגידול של היישוב היהודי לבין השאיפות של הערבים.

שלוש נפטר בתל־אביב באב תרצ״ד (יולי 1934), שלושה חודשים לאחר פטירת רעייתו פרחה-שמחה. הם הותירו אחריהם שישה בנים ובת אחת: משה, מאיר, אבנר, צדוק, הלל, יהודית ויורם.

משה שלוש התפרסם מאוד בשלהי 1936, כשנבחר לראש עיריית תל-אביב לאחר מות מאיר דיזנגוף. בעקבות מאבק ממושך בין השמאל לימין במועצת העירייה (שלוש היה מועמד השמאל והמרכז), התערב הנציב העליון הבריטי וקבע כי סגן ראש העירייה הקודם, ישראל רוקח, הוא שיהיה ראש העירייה. משה שלוש זכה להיות ראש עיריית תל-אביב במשך עשרה ימים…

המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- בני משפחת מויאל בהמשך הדרך

אברהם ביג׳אג׳ו

נולד בשנת תרי״ח בקושטא, ובעודו ילד העלהו אביו ירושלימה. אביו אהרן היה בעל מלאכה פשוט, איש תם וישר, ולו שני בנים. את הבכוד למד את מקצועו הוא, ואת השני מסר ללמודים. בילדותו למד בבית המדרש ״דורש ציון״, ורכש לו ידיעות בשפה הערבית, צרפתית ותורכית. נודע לאחד מחשובי החכמים בעדת הספרדים בירושלים. דין, מו״צ, חזן ודרשן, שו״ב מומחה, מוהל ראשי וכמעט יחידי בעדה הזו במשך שנים רבות, עסקן צבורי חרוץ, גבאי פעיל בבית החולים הכללי ״משגב לדך״ וכו'. ע״י מסעיו הרבים לכמה ארצות בשליחויות שונות, רכש לו נסיונות בהליכות עולם. הוא סובב את כל ארצות המזרח, חצי אי ערב ופרם, ערי בבל ומדי. שנים רבות שמש במשרת רב ושו״ב בעיר פ׳ארו אשד בסודסוגל. היה גם בהודו ובסביבות סין, ובכל מקום בואו הנית שם טוב ורשם מצוין על ידי אמרותיו המתוכמות, ובקיאותו בספרים רבים ודינים. השתתף בפרי עמו ב״המאםף״ שנה א. סי׳ ו. היה בבית דינו של מהר״מ תגייד בשנת תדם״ט ועמו הרב יצתק לבטון וחתום על פם״ד עמהס בם, ע״ם מרדכי לד״מ עזראן בסופו. בספרו ״ושחטתם בזה״ שהוציא לאור אחד מקרוביו הדב יהודה אלעזד בשנת תרצ״ב, באה הסכמת הדאב״ד ב״צ קואינקה, והיא מכילה תאור קצד מאישיות המחבר ז״ל.וזו עדותו:

״מכיר הייתי היטב את הרב המנוח כי היה גדול בוצרה ובחכמה׳ בצרוף יראת ה׳ טהורה הקודמת לחכמתו, שקדן ואיש חמודות הדיין המצוין וכו' כמה שנים שמש עמדי בביה״ד ומצאתיו מלא רוח חכמה ובינה בחריפות ובקיאות. ועתה בעברי על כ״י, מצאתי עונג רב בחבורו על התורה וה׳ מגילות חבור גדול מלא וגדוש מפגינים יקרות אשר אסף וקבץ מגדולי המפרשים שקדמוהו והוא הוסיף עוד דברים משלו כהנה וכהנה. גם בספר דרושיו ראיתי כמה דברים נחמדים בדרוש, בהגדה,

בהלכות שו״ב, מסודר לתועלת התלמידים והשוחטים וכו'! נלב״ע בירושלים ביום ל. מנ״א תרפ״ג.[1923]

חיים בכור בן משה ביג׳אראנו

נולד באסקי זאגורה בשנת התרט״ז ( 1846 ). בן להודים אמידיo ומשכילים. למד בjדר, ואח"כ עבר לישיבה, כנהוג בעת ההיא בקהלות ישראל. בצעירותו נתגלו בו כשרונות נעלים לשפות, ובלימודים קנה ידיעות רחבות בצרפתית, אנגלית, אשכנזית, תורכית, רומנית ועוד. בהיותו בן יז מלא כבר את מקום מורו בעיר מגוריו, וכעבור שלש שנים הוזמן לרוסג׳וק. שהותו בעיר זו היתה לברכה לכמה מיחידי ונכבדי הקהלה, ביניהם ר׳ אברהם ב"ר ישראל רוזאניס, שבביתו התארח המורה הצעיר שנתים ויותר. תוך כדי כך למד עברית וערבית, יונית ורומית, ואחר מלתמת רוסיה ותורכיה בשנת 1878 עבד לבוקרשט, כמנהל ביה"ס של עדת היהודים הספרדים שם. שנות עבודתו ברומיניה נתשבות לתור הזהב שלו בחייו. פרסומו הרב כבקי בכל שפות אירופא קרבהו אל הצד המלכות, ויהיו לו מהלכים בארמון המלך קרל הראשון והמלכה הנבונה המשוררת הנודעת בשמה הספרותי ״קרמן סילווה׳, מאז כל שנות המצאו בבירת רומניה, היה המתורגמן היחידי לשפות השמיות בחצר ובכל המוסדות הרשמיים, כי הוכר מטעם הרשות כאיש מומחה לכך. מכאן עבר לכהן במשרת רב בקהלת אדדינופלה. חמש השנים שישב בעיר זו היו לו תקופה של עבודה רוחנית מטרדת ומאומצת. בהפנות כסא הרבנות בקושטא בראשית תרפ"ב, הוזמן למלא משרה זו, ואת עולה הכבד והמעיק ביותר, נשא על שכמו עד יום מותו. היה חבר נכבד של האקדמיה הספרדית, הצרפתית, ונשא תואר ״קוליגום ווריטאיס׳ שנתן לו ע"י מכללת ״דנטי אליגידי׳ ברומא. געגועיו לא"י לא הרפו ממנו אף לרגע, ותמיד הצטער כי מסבות משפחה הניאוהו ממחשבתו הטובה, לעלות אליה ולהתישב בה. באחד משיריו הליריים המובא בזה נכלל ודויו הקצר, שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה:

ח׳מקו עברו שנות חרותי בהיותי תמיד שקט ושלאנן, י׳ום עמדי תחת גפני ותאנתי שלו בביתי ובהיכלי רענן י׳געתי באנחתי ברוב צוקתי יום ולילה אצעק ואתאונן מי יובילני לעיר חמדתי וכימי קדם בצלה אתלונן. נלב״ע כ ׳ מנ״א תרצ״א. כתב ספרים שונים, וכלם נשארו אחרי מותו בכ״י.

מתוך ויקיפדיה

הרב אנריקה בכור חיים משה בז'רנו (Enrique Bekhor Haim Moshe Bedjerano, בטורקית Haim Moşe Beceran ,‏ 1846 או 1850 – 1 באוגוסט 1931), שכונה "נסיך השירה והחוכמה", היה רב ספרדי מבולגריה שחי ופעל שנים רבות ברומניה ובטורקיה, תלמיד חכם, פייטן עברי וחוקר של השפה לדינו. עמד 32 שנה בראש הקהילה הספרדית בבוקרשט ואחר כך בין השנים 1920–1931 היה ממלא מקום (קיימקאם)‏ של הרב הראשי של טורקיה. היה בעל השקפות ציוניות ונמנה עם מקימי תנועת חובבי ציון.

  רקע המשפחתי, לימודיו ופעילותו כרב בבולגריה

חיים משה אנריקה בז'רנו נולד בעיר סטארה זאגורה, (בטוקרית- אסקי-זגורה) בבולגריה, בתקופה העות'מאנית כבן למשה בז'רנו, ממשפחה יהודית שמקור שמה בשם העיר Bejar בחר או בכר בקסטיליה, במחוז סלמנקה. אמו הייתה קאלו קלדרון, בתו של הרב יצחק ברוך מפלבן. בילדותו נשלח חיים ללמוד תורה אצל סבו ובגיל 12 חזר אל הוריו. בתום לימודיו במספר ישיבות, כולל אצל מקובל בשם הרב נסים אלקלעי‏ היה חיים בז'רנו, בגיל 17, לרב. הוא החל את פעילותו בעיר רוסה בבולגריה, שם לימד במלדארי ואחד מתלמידיו היה הנער שלמה אברהם רוזאניס.‏ למד באותה תקופה אנגלית, צרפתית וגרמנית ולימד עברית בבית הספר "אליאנס" (של כל ישראל חברים). פריצת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877-1878) על אדמת בולגריה הביאה אסון על משפחתו. כשהעיר הוקפה ונכבשה על ידי צבא האימפריה הרוסית, נהרגה אימו מפגיעת פגז. חיים בז'רנו בחר אז לברוח עם המשפחה לרומניה.

קישור למאמר המלא:

https://dictionary.sensagent.com/%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D%20%D7%91%D7%96'%D7%A8%D7%A0%D7%95/he-h

אברהם בירב

בנו של הרב המוסמך מהר״י בירב ז״ל. חברו של הרב המבי״ט שיחד עמו למדו תורה אצל הרב מהרי״ב ז״ל. נודע לשם בין רבני זמנו. הסכים עם הרב המבי״ט בכמה פסקים. לפי מקורות שונים, נפטר ר'  אברהם עוד בחיי אביו. נזכר בשו״ת המבי״ט ח״א סי׳ רמ״ז, בשנת השי״ט, לאמר י״ג שנה לאחד פטירת אביו, בשם החכם השלם כה״ר אברהם ז״ל. באחת מתשובות המבי״ט ח״א סי , ל״ב חותם שם: המר והנאנח אברהם בן לאדוני הרב כמהר״ר יעקב בירב.

אהרן בירב

חי במצרים בשנת ת׳ לערך. בנו של מהר״י בירב השני. וכתב עליו ר״ד קונפורסי בע״ס קורא הדודות שהיה חכם חסיד וגביר מחזיק ידי התורה ולומדיה, ואגב מזכיר את שלשלת יחוסו, כדלקמן: הרב אהרון בירב בן הרב יעקב בירב ברבי אברהם בירב, בנו של הרב המוסמך מהר״י בידב ז״ל. קורא הדורות עמ׳ מא. ע״ב.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– חיים בכור בן משה ביג׳אראנו

עמוד 144

חכמי המערב

הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

[מבחר מאמרים מתוך הספר ״הוד יוסף״ שי״ל לזכרו של רבי יוסף שלוש זצ״ל בשנת תשכ׳׳ו, בעריכתו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל נשיא ועד העדה המערבית בירושלים]

מאת: אברהם אלמאליח

את שמעו הטוב של הרב יוסף שלוש שמעתי עוד בהיותי נער והוא אז תלמיד עילוי בישיבת הרה״ג יוסף הכהן בעל הספר ״מנחת כהן״, אחד הפוסקים המצויינים שבדור, שממנו למד תורה ויראת שמים טהורה והשפעתו על מהלך חיי תלמידו היתה כבירה.

אולם, את מדותיו התרומיות של הרב יוסף שלוש ז״ל, פקחותו, רעננותו, דינמיותו הלוהטת, עוז רוחו, אומץ לבו, מרצו הכביר, עקביותו ומסירותו לא לעניי עדתו בלבד אלא לכלל ישראל— יכולתי להעריך רק משניתנה לי ההזדמנות לכך בעשרות שנות עבודתנו הצבורית המשותפת, וביחוד משנבחר המנוח לחבר ועד עדת המערבים בירושלים בר״ח אדר א^, תרפ״ט. מאז, לא זזה ידי מתוך ידו בעניני צבור בהם גיליתי בו אישיות בלתי שכיחה המקפלת במסכת חייה שלשלת פעולות ארוכה שמהן צומחות ברכה ותועלת לצבור היהודי.

לפני היבחרו לחבר ועד העדה, יצק המנוח מים על ידי רבניה, חכמיה ומנהיגיה, וזמן ידוע שימש גם מזכיר ועד שחתם את מכתביו בשם: המזכיר אי״ש צעיר ס״ט.

במשך שנות כהונתי הרבות כנשיאה של עדה ותיקה וחשובה זו בירושלים, ניתנה לי ההזדמנות להכיר מקרוב הרבה רבנים, תלמידי חכמים ועסקני צבור שהקדישו אף הם את זמנם וכשרונותיהם לצבור שלא על מנת לקבל פרס. אולם, עסקן דינמי מסור ושופע חיים ומרץ כהרב יוסף שלוש לא ראיתי הרבה.

כנצר משלשלת אדירי תורה, הוא עשה תמיד רושם כביר על רואיו, בכח זכרונו, פקחותו, גדולתו בתורה, חריפותו, שאיפתו העזה לפעולות ומעשים ברוח ישראל סבא, ובעיקר באהבתו את האמת שנחל מרבותיו.

כי איש אמת היה הרב שלוש מעודו, ועמד תמיד בעקשנות על דעתו.

וכשהיה משוכנע שהאמת והצדק דורשים ממנו מידה תקיפה על דעותיו, לא היה אצלו מקום לפקפוקים, לויתורים ולפשרות, וכך נודע לצבור כאדם תקיף דעה המצליח להטיל מרותו על שומעיו ומשכנעם בדברי נועם, לבטל את רצונם הם מפני רצונו הוא.

גדולתו בתורה

לא כותב הטורים האלה, הוא האיש המוסמך לדבר על הרב שלוש ז״ל כגדול בתורה, אולם, על סמך חוות דעת ששמעתי הרבה פעמים מפי רבנים גדולים שהמנוח עבד במחיצתם ויצק מים על ידם, ומקריאת אחדים מפסקי דינו כחבר בית־הדין, שוכנעתי כי עלוי מצטיין היה המנוח, צנא מלא ספרא, אשר תודות לכשרונותיו המזהירים, ושקידתו המופלאה עלה שלב אחרי שלב בלימודו, וזכה להתפרסם כלמדן חכם ואיש המעשה היורד לעומקה של הלכה ועורך תשובות לשואליו.

משנות שחרותו עד שנות העמידה ועד הגיעו לזקנה, לימד הרב שלוש, ועד יומו האחרון הוסיף להתעמק בעיוניו, וללכת בעניני הלכה ואגדה, בדרך רבני הספרדים בדורות שונים שדנו על כל הלכה והלכה מתוך סברה ישרה. בסדר למודו ופלפוליו תפסו מקום רחב בקיאותו והגיונו הבריא, ובעולם הדינים וההלכות בו היה שקוע, היה— לפי דברי רבנים גדולים שהכירוהו— אחד המצויינים בהוראה בימינו ששח בים התלמוד ונושאי כליו, מלא חכמת חיים ומגלה את תפארת היהדדת המקורית.

הטוב והמטיב

תכונה מיוחדת היתה להרב יוסף שלוש ז׳׳ל והיא: אהבת האדם בכלל ואהבת ישראל בפרט. כל אלה שהכירוהו, ומספרם רב, יכולים לספר הרבה עובדות על תכונתו, נועם מדברותיו, חכמתו וחריפותו, רעיון האהבה והשלום שקינן עמוק בלבו, כשרון פעולה, טוב לב ועדינות נפש. ענוותנותו בפרט הפליאה את הקרובים אליו, והיתה לשיחה בפי כל. כל מעיניו היו נתונים לגמול חסד עם כל מי שנזקק לעזרתו. את עבודות הצבור עבד המנוח בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס, ואת המשכורת שהיה מקבל ממוסד ידוע היה מקדיש לדברים שבצדקה ולגמילות חסד, וגם נתן מלחמו לדל.

בהרב יוסף שלוש נתמזגו המעלות הטובות שמנו חכמים בפרנס צבור ובמנהיג. במבטו, במרצו, ובסגולותיו הנפשיות המצויינות היה משפיע על אנשי שיחו להתיחס אליו ביראת הכבוד, וע״י כך תפס, בין ראשי הצבור היהודי בירושלים, מקום ראשון כפרנס אציל רוח רווי אהבה לעמו ולוחם את מלחמתו בראש מורם ובגאוות אצילים.

הרב יוסף שלוש הקדיש את כל חייו, כמעט, לשאלות המרובות שעמדו על הפרק בחיי היהודים בירושלים, ביחסים שביניהם לבין עצמם וביחסים שביניהם לבין שאר הקהלות, כי לא קנינה של העדה המערבית בלבד, היה המנוח, אלא נכס הכלל כלו שידע לסגל לעצמו ולמזג בקרבו את הטוב והיפה האצור בכל שבטי ישראל בלי הבדל מוצא וארץ.

המנוח היה חביב הצבור היהודי הירושלמי לעדותיו ולמפלגותיו: הם ראו בו הרוח החיה והמקיפה, בהסתכלותו בעינים בהירות בצרכי הזמן ושכל מעשיו טבועים בחותם ההבנה העמוקה בהכרח שבדברים.

ספרא וסייפא

הרב שלוש לא עשה מעודו את תורתו קרדום לחפור בו; הוא לא פרש, כרבנים אחרים בזמנו, לקרן זוית הרחק מן החיים התוססים שבסביבתו, אלא דעתו היתה מעורבת עם הבריות ועינו פקוחה על כל המתרחש בעולם המעשה, הוא היה בן־העם, חי למענו ומקריב את כחותיו לרוחתו ולהצלחתו.

לפי אופיו ומזגו התוסס לא היה יכול המנוח להצטמצם בארבע אמות של הלכה בלבד, משום שמימי נעוריו קלט וספג את הד־קולם של החיים הצבוריים שרחשו סביבו, ולפי נטיותיו הפנימיות הוא נדחף לפעול ולטפל בצרכי צבור; הטיל על עצמו תפקידים ידועים ומילא אותם באמונה, בכשרון, באהבה, במסירות, ובכח התמדה בלתי־מנוצח בו חונן. בכחות הרוחניים הכבירים שהיו צפונים בו לא עברה עליו כמעט יממה אחת שלא הקדיש אותה לטובת הצבור ולכן הצמיח ברכה ותועלת בכל אשר הניח ידו.

ומשום שכל ימיו שאף להתפרנס מיגיע כפיו ולא ליפול למעמסה על קופת הצבור, יצא המנוח מחוג הלמדנים שתורתם אומנותם ועסק במסחר סת׳ים וסוגי פרקמטיא אחרים, ושמו התפרסם לשבח כסוחר ישר ונאמן, בין הבאים בקשר מסחרי אתו.

אולם, יחד עם עסקיו לא ויתר המנוח מעולם על תלמודו וקבע עתים ללימוד מדי יום ביומו, ובשעות אלה לא מש מאהלה של תורה שהיוותה חלק מנשמתו וממנה שאב השראת קודש.

אהבתו העזה לירושלים

הרב יוסף שלוש אהב אהבה עזה את ארץ ישראל בכלל, אך נשמתו חוצבה כנראה מאוירה של ירושלים וביחוד מהעיר העתיקה בה גר כל ימיו ולא רצה לותר אף רגע עליה, עד שהכריחוהו המסיבות לצאתה, ואפילו בימים הקודרים והמסוכנים ביותר, ימי מאורעות הדמים והפרעות, היה יורד העירה ומכתת את רגליו לילה לילה לבית הכנסת של ר׳ אלעזר הלוי בן טובו ז״ל החביב עליו בעיר העתיקה, כדי לערוך בו תיקון חצות, מבלי שים לב לסכנה הנשקפת לחייו, מנדידה בסמטאות אפלות אלה ששרצו בימים ההם שודדים פורעים ורוצחי נפשות, בהיותו בטוח ביוצרו, אשר כשליח מצוה, לא תאונה אליו רעה.

חבל על תורה ופקחות כאלה שהלכו אתו לבלי שוב עוד; חבל על ארז זה שנגדע בשעה שאיש לא ציפה לכך, כי רק שבועות אחדים לפני פטירתו היה עדיין במלא כחותיו, רץ לכל דבר מצוה ולכל גמילות חסד, כאדם שלא נס ליחו וטעמו עמד בו, ופתאם נתגלתה המחלה הממארת שהורידתהו אלי קבר.

זכר פעולותיו ומעשיו הטובים יישאר חי לאורך ימים בקרב מוקיריו ומעריציו הרבים.

יהי זכרו ברוך!

חכמי המערב-שלמה דיין–הרה״ג יוסף יצחק שלוש זצ״ל.

עמוד372

תקנה מח

תקנה משנת התט״ו

קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות

טופס הסכמה שלא יחתמו בשטרות כי אם סופרי בית ריף.

אנו ב״ד חתומי מטה, הסכמנו וגזרנו שמהיום והלאה לא יהיו חותמים בכל השטרות שיכתבו במדינה זו הן שטר חובות או משכונות או כתובות, כלל העולה כל השטרות שהם צריכים שיקנו מיד הזולת בהם, כי אם סופרי בית דיננו הצדק, וכל שטר שיבא לידינו ולא יהיה חתום בשני סופרים אין נזקקים לבעליו ואין דנין בו לא לזכות ולא לחובה, ולראיה שכך הסכמנו להיות מהיום והלאה חתמנו פה בעשרה ימים לאייר שנת ברוך תהיה ליצירה בכאן בפאס יע״א, והכל שריר וקיים. ע״כ נוסח ההסכמה הנז'

וחתומים עליה

החכם השלם הה״ר שמואל סירירו ז״ל

והחכם השלם הה״ר סעריה בר כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל

והחכם השלם הה״ר יצחק הצרפתי ברכ״ה ר׳ וידאל ז״ל

והחכם השלם הה״ר עמנואל סירירו ז״ל

נספח

בדין חתימת חשטר על ידי סופד ועד אחד.

אמנם בהיותי מתבונן לחשוב מחשבות אם הענין נכון כאשר נראה בתחלת ההשקפה או לאו, ראיתי שאף שיתברר מדברי הפוסקים שיש לו דין שטר מן הדין, מ״מ מטעם המנהג אין לו דין שטר אלא דין מלוה על פה, שכך קבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכמוהר״ר מנחם סירירו ולה״ה, וכן ג״כ קבלתי מהחכם השלם ספרא רבא דישראל כהה״ר דוד עוזיאל זלה״ה שהיו תמיר רבותי הנז' זלה״ה סומכים על דברי קבלתו שקבל מחכמים הראשונים בענייני התקנות והמנהגים, וקבלתי משלשתם שהיה מנהג קבוע בפאס יע״א מדורות ראשונים מחכמי קשטילייא זלה״ה חלקם בחיים, שכל שטר שאינו חתום בסופר ועד אין לו דין שטר, ר״ל דבעינן שיהא לפחות אחד מעידי השטר החתומים בו סופר מסופרי ב״ד הקבועים לכתוב שטרות, וכ״ש אם יהיה חכם רשום או דיין קבוע ואז יש לו דין שטר, ואף אם העד השני הוא הדיוט מהמון העם לית קפידא, אבל אם שני העדים החתומים בו הם הדיוטות מהמון העם ולא אחד בהם סופר קבוע לא אלים כחייהו למישוייה שטרא , ואינו נידון אלא כמלוה ע״פ, וזה בין בשטרי חובות בין בשטרי משכונות או מכירות או שכירות קרקע אדם וכלים או שטרי כתובות וכדומה.

וטעמא דמלתא כי המון העם לאו הלכתא גמירי, ואינם יודעים איזה דבר מועיל בו קנין סודר ואיזה דבר אין מועיל קנין וצריך שבועה, גם אינם יודעים דיני אסמכתא ושאר דינים הצריכים לעניני שטרות, גם כשמקנין בסודר אינם יודעים סודר זה מה טיבו והיאך ע״י הסודר יתחייב זה ויזכה זה, וחושבין שתפיסת הסודר הויא כעין שבועה ואין יודעין שתפיסת הסודר ענינה הקנאת חליפין כדכתיב (רות ד, ז) שלף איש נעלו ונתן לרעהו, גם אין יודעין שהנותן הסודר נעשה שליח לזוכה ונותן סודרו במקומו לקנות בחליפין בחריקיה דזכין לאדם שלא בפניו, ואם אינו יודע זה היאך יועילו מעשיו בסודרו על חבירו וכ״ש כשאינו יודע ענין הסודר מעיקרו מה טיבו כנז״ל, גם אין יודעין איזהו האופן המועיל בכל פרט ופרט, ולא עוד אלא שלפעמים קונץ בסודר או משביעין בתקיעת כף ומתנין תנאים כפי דעתם והולכים אל הסופר ומספרים לו הענין והוא כותב והם חותמין, והרי הסופר כותב אופנים המועילים כפי ידיעתו אשר לא צוו ולא עלתה על לבם והם חותמין על מה שלא היה ולא נברא ולא ידעוהו ולא נתכוונו לו כלל ואשתכח דחתמי אשיקרא, והסופר עובר על ולפני עור לא תתן מכשול.

יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה מח משנת התט״ו [1655]קובעת שרק הסופרים רשאים לחתום על כל השטרות.

שליחותו של הרב אברהם פינטו למרוקו. אברהם חיים.

ועד עדת הספרדים בירושלים קיים קשרים מסורתיים עם קהילות רבות בעולם. היחסים עם קהילות במזרח (משרק) ובמערב (מגרב) היו הדוקים במיוחד. אנשי ארץ זו העריכו וכיבדו את יושבי הארץ מתוך זיקה חזקה דתית ורגשית לארץ ישראל.

שד"רי ארץ ישראל שפקדום, נתקבלו בחמימו רבה וקיבלו תרומות, נדבות, עיזבונות והקדשות, שהיו המקורות העיקריים להכנסות העדה בארץ השליחויות למערב החיצון (טריפוליטניה, תוניסיה ואלג'יריה) ולמערב הפנימי (מרוקו) היו בחזקת מונופולין בידי ועד עדת הספרדים עד מחצית המאה ה-19.

מאז היפרדות עדת המערבים בהנהגת הרב דוד בן שמעון (הרדב"ש) מעדת הספרדים, נשלחו שד"רים למגרב ולמקומות אחרים גם מעדת המערבים. הרשות לשלוח שד"רים נכללה בתנאי ההסכמים (פשרים) שנחתמו בין שתי העדות מידי כמה שנים.

ההסכמים חודשו בדרך כלל כשלא קוּים ההסכם הקודם, ואז פתחו ראשי העדות במשא ומתן מייגע להשגת הסכם חדש. הפשר האחרון בין שתי העדות נחתם באדר א' תרע"ב – 1913 לתקופה של עשר שנים. על פיו קיבלו המערבים תשעה אחוזים מהנטו מהכנסות הספרדים, לרבות הכספים שנאספו על ידי השד"רים, ואילו הספרדים קיבלו עשרים וחמישה אחוזים מהכנסות המערבים.

כמו כן הותר לכוללות המערבים לשלוח שד"רים בהתייעצות עם ראשי עדת הספרדים ובהסכמתם בלבד. אף על פי כן, כמה שליחים מן העדה המערבית הניחו מכשולים על דרכם של שליחי עדת הספרדים, הפיצו שמועות שווא על יחסי הוועד האחרון לעדת המערבים, הריקו את הקופות של עדת הספרדים והזהירו את הנדבנים לבלי תת אף פרוטה לשד"ר ספרדי.

מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלה הפסקה בשליחת השד"רים בכלל, ובשנים הראשונות לאחריה ניגש ועד עדת הספרדים לארגן מחדש את מוסד השליחות. ההכנסות ממקור זה הידלדלו מאוד בשנות העשרים והשלושים, בהשוואה לדורות הקודמים, ברם, השליחויות למגרב המשיכו לתפוס יחסית מקום חשוב.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, שיגר ועדת עדת הספרדים שלושה עשר שליחים לארצות המגרב, שהם כמחצית מספר השליחים שנשלחו ליתר חלקי העולם. שליח אחד יצא לשתי שליחויות (רפאל עזריאל) ושני שליחים (סעדיה אוחנה ואהרן בן שמעון), שנועדו לצאת לטריפולי ולתוניס, ביטלו את מסעם בגלל אי קבלת אשרות הכניסה הקונסולריות.

להלן רשימת השד"רים, יעדי שליחותם ושנות מסעם :

רפאל עזריאלי – טריפולטניה, תוניסיה ואלג'יריה – תר"פ – תרפ"ג 1920 – 1923

רפאל עזריאלי – אלג'יריה – תרצ"ב – 1932

אברהם פינטו – מרוקו – תרפ"א – תרפ"ד – 1921 – 1924

אליהו דנאן – מרוקו – תרפ"ה – תרפ"ו – 1925 – 1926

מאיר רופא – טריפוליטניה ותוניסיה – תרפ"ו – תרפ"ז – 1926 – 1927

רחמים שלמה מיוחס – אלג'יריה – תרפ"ו – 1926

מסעוד בן שמעון – מרוקו – תרפ"ה – תר"ץ – 1925 – 1930

שלמה עמאר – תוניסיה ואלג'יריה – תרפ"ט – תרצ"א – 1929 – 1931

שלמה אוחנה – מרוקו – תר"ץ – תרצ"ד – 1930 – 1934

חזקיה שבתי – טריפוליטניה ותוניסיה – תרצ"ג – 1933

דוד שטרית – אלג'יריה – 1934

אקיבא אביטבול – תוניסיה – תרצ"ד – תרצ"ה – 1934 – 1935

יעקב חי אביכזיר – מרוקו – תרצ"ז – תרצ"ח – 1937 – 1938

מרדכי אמוזג – אלג'יריה – תרצ"ח – תרצ"ט – 1938 – 1939.

הרבנים רפאל עזריאל ואברהם פינטו היו הראשונים שיצאו למגרב בשליחות ועד עדת הספרדים בירושלים לאחר מלחמת העולם הראשונה. אברהם פינטו היה הראשון שנשלח למערב הפנימי – מרוקו.

אין לנו בכתובים רבות על הרב אברהם בן ברוף פינטו. הבן, הרב אברהם פינטו, התגורר בעיר העתיקה בירושלים ברחוב חמידאן שברובע היהודי, בחצר (קורטיז"ו) שהייתה בחזקתו ובחזקת אחיו הבכור יוסף. היה מתלמידי הרב יצחק אשכנזי ונחשב לחריף ולשקדן גדול. פרסם חידושי תורה בקובץ התורני "המאסף" בעריכת הרב בן ציון קואינקה, ונחשב לאחד ממורי התלמוד המצטיינים בישיבת "תפארת ירושלים"  בית היוצר לחכמי הספרדים.

שנים מספר כיהן כרב בבוח'ארה והרביץ שם תורה, ובשנותיו האחרונות שימש חבר בבית הדין של הרב אברהם פילוסוף. מעת לעת יצא כשד"ר בשם עוללות עדת הספרדים שירושלים לקהילות שונות. נפר בכ"ג חשוון תרפ"ז – 1926.

שליחותו האחרונה הייתה למרוקו בשנים תרפ"א – תרפ"ד. ועד עדת הספרדים, שדן בנושא השליחות בכלל במשך ישיבות מספר בראשית שנת תרפ"א, אישר ביום ה' אדר א' את שליחותו למרוקו וגם קבע את חלקו של הרב פינטו – ארבעים אחוזים – עוד לפני עריכת שטר התנאים. כמו כן הוסכם בי"ז אדר ב', שהרב פינטו לא ייקח עמו פנקס שליחות. ההסבר הוא, שנדיבים אשר בדעתם לתרום סכום נכבד יחזרו בהם בראותם נדבות פעוטות של אחרים. חלף זאת נקבע, שהשד"ר ינהל יומן אישי, שבו ירשום את כל הנדבות שקיבל.

בכ"ד אדר ב' קיבל עליו הרב פינטו לטפל בהעברת הכספים שנאספו בידי השד"ר הקודם, הרב יקותיאל בן שמעון. המחלוקת בוועד עדת הספרדים בין הרבנים חמ"א ומאיר, בשאלת החתימות של מכתבי הוועד ובענייני כספים לטובת העדה, עיכבה את יציאתו.

עם יישוב המחלוקת ובחירת ועד פועל חדש בא' סיוון תרפ"א, נתאפשרו החתימות של שטר התנאים ומכתבי הבקשה וההמלצה לראשי הקהילות במרוקו. הבסיס לשליחות היה, כמקובל, שטר התנאים. מובאים הו עשרה תנאים, המפרטים את המשימות והתפקידים המוטלים עליו :

איסוף תרומות, איסוף הכספים מהקופות ומההקדשות ומינוי גבאים שירכזו את הכספים בין שליחות לשליחות. כן קבעו את החלוקה היחסית של הכספים בינו ובין ועד עדת הספרדים ( בדרך כלל, שני שלישים לוועד ושליש לשד"ר ).

הוא צויד במכתבי המלצה ובקשה לקול קורא בעברית ובצרפתית בחתימת ראשי העדה אל הרבנים הגבירים וראשי הקהילות שבמרוקו, שקיבלוהו בספר פנים יפות ושיושיטו לו את עזרתם למילוי שליחותו. חלקם נשלחו לפני יציאתו וחלקם במהלך השליחות.

לא ידוע לנו התאריך המדויק של יציאתו מן הארץ, אולם נראה שיצא כעבור שבועות אחדים למן החתימה של שטר התנאים. הוא הפליג מפורט סעיד והגיע לליסבון במחצית תמוז תרפ"א, שם שהה כארבעה שבועות. לאחר מכן ביקר בשתי עירם נוספות " בפארו שבדרום פורטוגל (במפרץ קאדיס) ובג'יברלטאר.בליסבון קיבל נדבות וקיבץ את כספי הקופות.

בפארו קיבץ את כסף הקופה וקיבל מטבעות כסף מפדיון נפש ונדבות לעילוי נשמה. בג'יברלטאר קיבץ את כספי הקופות בלבד בארבעה בתי כנסת ובשני בתים פרטיים ולא התרים, משום שבו בזמן ביקר שם שליח מטעם ישיבת המקובלים "בית אל" .

תחנתו הראשונה במרוקו הייתה טנג'יר, שאליה הגיע בכ"ד אב תרפ"א – 1921. הוא חזר אליה בי"ט חשוון תרפ"ב, וממנה יצא לביקור שני בג'יברלטאר, ובערב חנוכה שב למרוקו וביקר בזטאט. תחנתו האחרונה הייתה בסאוטה, שם קיבל כספים בי"ב אב תרפ"ד.

במהלך השנים האלה ביקר הרב פינטו בריכוזים היהודיים בערים וגם בכפרים, מהם נידחים שלא ביקרו בהם לפניו או שביקרו בהם שנים רבות קודם לכן. במהלך שני ביקוריו בעיר צפרו, אסף את הסכום הגבוה ביותר – למעלה מעשרים אלף פרנקים צרפתיים, בחמישים אחוזים יותר מאשר בפאס.

גם במקומות אחרים קיבל סכומים שלא היו להם תקדים.

אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'

עמוד 174

דוד חיון

דוד חיון־מוגרבי, בעלה של רבקה, בתו של אברהם מויאל שלה נישא ב-1912, היה אחד מעמודי התווך של המושבה ולאחר מכן העיר פתח-תקווה כמעט בכל שנות המחצית הראשונה של המאה ה־.20

הוא נולד בדמשק בניסן תרמ״א (אפריל 1881) למשפחה אמידה, שעלתה לארץ ישראל מצפון אפריקה ב-1852, אך בשל קשיי פרנסה העתיקה מגוריה לסוריה. הילד דוד נשלח תחילה לתלמוד תורה ולאחר מכן – כפי שהיה נהוג ברבות מערי המזרח – לבית ספר עממי (יסודי) של חברת ״אליאנס״(כי״ח). כישרונותיו הרבים הביאו לכך שמוריו שלחהו לבית המדרש למורים של כי״ח בפריז ובמקביל נרשם גם למחלקה לפדגוגיה בסורבון ולבית המדרש לרבנים.

חיון לא הסתפק בכל אלה ורכש השכלה אירופית רחבה וכן ידע מקיף בתחומי היהדות. הוא שלט היטב בצרפתית ובעברית ומנעוריו דבק ברעיון הציוני. אחד מידידיו בפריז היה הצעיר הירושלמי איתמר בן־אב״י, בנו של אליעזר בן־יהודה. בלימודיו בבית המדרש לרבנים הושפע מאוד ממורו פרופ׳ נחום סלושץ, שעודד את תלמידיו לעלות לארץ ישראל ולחיות בה.

את הסטאז׳ שלו בהוראה עשה בבית ספר של כי״ח בטוניס. לאחר שנת הוראה אחת נקרא למשימת חייו – לנסוע לארץ ישראל כדי לקבל את ניהולו של בית ספר כושל בפתח-תקווה – בית ספר ״הברון. חיון הגיע ל״אם המושבות״ בתחילת שנת הלימודים תרס״ה (1904/05), וגילה כי המוסד החינוכי שקיבל – שבינתיים שונה שמו לבית ספר יק״א – עומד במרכזו של פולמוס גדול, שכן החוגים החרדיים שהייתה להם השפעה גדולה במושבה התנגדו לקיומו של בית ספר כללי. בעת ההיא היו בו רק כמה עשרות תלמידים.

חיון ניהל את בית הספר יק״א, שב-1924 קיבל את שמו המוכר עד היום, בית ספר פיק״א, במשך 43 שנה, עד סיום שנת הלימודים תש״ז(1947). הוא הפך אותו תוך תקופה קצרה למוסד חינוכי מוביל במושבה, בעל כיוון לאומי ברור, בהשוואה לכיוון הצרפתי שהיה נחלתם של רוב בתי הספר הראשונים במושבות. זאת, בהשפעת פקידי הברון ויק״א.

עדות לכך יכול לשמש מכתב למערכת העיתון החרות, ששלח חיון לאחר שהעיתון פרסם ״פייק-ניוז״ לדעתו. לפי הידיעה, שהופיעה בגיליון של 24 באוגוסט 1909, בית הספר בהנהלתו של חיון מעודד את ה״צרפתיות״ על חשבון העברית. חיון השיב במכתב נרגז במיוחד: ״לכבוד עורך החרות שלום! בגליון יום ד׳ שעבר נתפרסם מכתב מהאדון פנסקי בשם ׳פתח תקוה הצרפתית׳, שכולו מלא עובדות מזויפות ושקרים, בכונה להרע לבית הספר שאני עומד בראשו. על דבריו הסותרים זה את זה והלעז שאין לו כל יסוד, אין לי תשובה אחרת בלתי: בוז לכתבן ולשקריו! מתפלא אני איך יכול העורך הנכבד לתת מקום בעתונו להתנפלות מוזרה כזו. בכבוד, דוד חיון־מוגרבי״.

חיון החליט, כבר בעשור הראשון של המאה העשרים להכניס בנות לבית ספרו – לצד הבנים. בכל פרסום של המוסד בעשרות השנים הבאות הודגשו המילים: בית הספר העממי המעורב

חיון לא רק שם דגש על חינוך לאומי־ציוני ועל אהבת עבודת-האדמה שכללה טיפוח גן־ירק גדול על ידי התלמידים, אלא גם העז לשבור ״טאבו״: לאחר עשרות שנים שבהן היה בית הספר מיועד לבנים בלבד, הוא הכניס ב-1908 אל הכיתות את בנות המושבה, ולא עזרו כל מחאות החוגים הדתיים והחרדיים. מעמדו של חיון במושבה היה כזה שמילה שלו הייתה תמיד האחרונה. במשך שנים רבות התנוסס על שלט בית הספר וגם בכל הניירת הרשמית שלו הכותר: בית הספר המעורב.

בית הספר פיק״א בפתח־תקווה היה מוסד חינוכי מוביל במשך כל השנים. המנהל חיון ראה בו חלק בלתי נפרד מחיי הקהילה וההורים היו תמיד מעורבים בכל הנעשה בין כותלי המוסד. אף שהיה חניך התרבות הצרפתית, הוא דגל, מיד עם כניסתו לתפקידו, בשיטת ״עברית בעברית״, כלומר שכל השיעורים יילמדו בעברית, דבר שלא היה מקובל עד אז ברוב בתי הספר. בית הספר בהנהלתו שם את דגש על החינוך הלאומי ועל לימודי תנ״ך, ספרות עברית והיסטוריה של ארץ ישראל.

רעייתו רבקה, בתו של אברהם מויאל, הייתה עזר כנגד בעלה לא רק בביתם, שנבנה סמוך לבית הספר, אלא גם במוסד עצמו. היא נפגשה עם תלמידים, ובעיקר עם תלמידות, ועודדה אותם ללמוד ולפעול לטובת המושבה.

דוד חיון היה גם איש ציבור בפתח-תקווה, חבר במועצה המקומית ונשיא הכבוד של העדה הספרדית. הוא נפטר בסתיו 1958, ובהלווייתו השתתפו מאות ממוקיריו, בהם תלמידים שלמדו בבית הספר עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1985, כשציין בית הספר – שנקרא לאחר פטירת מנהלו הוותיק ״בית הספר פיק״א על שם דוד חיון״ – 100 שנה להקמתו, ראתה אור חוברת מיוחדת. רבים מתלמידיו של חיון סיפרו על מורם ומנהלם הנערץ והאהוב. להלן כמה מדברים אלה: דבורה קריל: ״דוד חיון ורעייתו רבקה ידעו לקרב לביתם קרובים ורחוקים. היינו באים אליהם ותמיד מצאנו אוזן קשבת, תשומת לב ויחם של ידידות״.

דורה גרינברג-דגן: ״מר חיון דרש מתלמידיו שיופיעו לבית הספר בתלבושת צנועה, כדי לא לעורר רגשות קנאה ונחיתות בין התלמידים מעוטי היכולת״.

משה נאמן: ״מר חיון היה עדין־הליכות וידע לדבר עם כל אחד בסגנונו המיוחד. לא אזכור אותו יוצא מכליו. ראיתיו בסיטואציות שונות והוא היה תמיד מאופק, שולט בעצמו ומשרה סביבו הרגשת ביטחון ותחושת יושר״.

המשוררת אסתר ראב: ״בית הספר הכניס קרן־אור בחיינו. רצתי לבית הספר בחשק ובהתלהבות. המנהל נראה בעיניי כמישהו מיוחד במינו״.

ראש העיר לימים, דב תבורי: ״בראייה לאחור, קשה לי להיזכר במנהל בית ספר שהגיע לרמתו של מר חיון. הוא עורר יראת כבוד בלב חניכיו והיה אישיות חינוכית יוצאת מגדר הרגיל״. חולדה ספיר: ״מר חיון השרה בבית הספר אווירה מיוחדת במינה. הוא עורר בלב כולנו רגשות הוקרה, הערכה ודרך ארץ״.

הסופר יוסף חנני: "דוד חיון היה מאצילי הנפש, המשרים על סביבתם מאורם שלא זכו בו מן ההפקר. רוחו זו, האציל גם על בית הספר פיק״א, שאותו ניהל במשך שנים רבות ברוח ליברלית״

המשורר נתן יונתן, בוגר מחזור כ״ב, כתב על דוד חיון, בעקבות עונש שקיבל: ״…שפטני נא אתה אדון חיון ברחמיך, בקולך העמוק והמוכיח, וכבר מבט עיניו העייפות והמצועפות נוגע עדינות בשתי עיניי, אצבעותיו הרועדות מגששות לחרוש עמוק בתלתליי, וקול האליקנט שלו בלחן צרפתי מציף אותי. כל תוכחותיו באות בעצמותיי כמו שיקוי של אהבה וכבר נגזר העונש הצפוי: עידור ועבודת גינון כל האביב. לעולם אהיה אסיר תודה למי שזיכני להמיר שולחן כתיבה שומם בריח אדמה מפולחה, בשיגיונות אביב. והשנים, אף שחפזו, הותירו פה ושם מהתלות קטנות על פני הדף, כמו למשל נזיפותיו של האדון חיון וזעם המורים שבזכותם, אולי, חזרתי באיחור כבד למחברות ולספרים״.

דוד ורבקה היון הותירו אחריהם שלושה בנים: יגאל, אברהם ושלמה. יגאל נישא לד״ר אידה דנון, ושתי בנותיו הן סמדר – שנישאה ליעקב פרוינד, ורבקה – שנישאה לפרופ׳ נעם למלשטריך־לטר (שאימו זיוה לבית חומסקי נולדה בעקרון); אברהם נישא לרות קובלינר, ובתו היא רבקה אשר נישאה לדני רוזנטל; שלמה נישא ליהודית ברקר, ושני ילדיו הם רבקה חיון – שנישאה לד״ר רן כהן, ודוד היון.

המנהיג המזרחי הראשון-מרדכי נאור- דוד חיון.

עמוד 169

אדיר ומהולל אברהם – מילים וביצועים

פרשות לך לך–וירא הן פרשותיו של אברהם אבינו, איתנו של עולם. "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם", כך מוסרים לנו חכמינו במסכת אבות (ה, ג). השורש "נסה" (שממנו נגזר מאוחר יותר השם "ניסיון") נזכר במקרא רק לגבי העקדה. ואכן נושא העקידה עולה במשנה, באגדה, בתפילה ובמסגרות שונות בפיוט, ואף קבע ז'אנר פיוטי לעצמו. לעומת זאת, לגבי שאר תשעת הניסיונות לא נאמר כי מדובר בניסיונות, וממילא הועלו הצעות שונות במדרשים למיניהם לגבי אופן מנייתם של עשרת הניסיונות.

התיאור המפורט של ניסיונות אלו בא בפרקי דרבי אליעזר (פרקים כו–לא) שם נבנה תיאור הניסיונות כמערכת בת חמישה זוגות, וזאת על פי אבות דרבי נתן המפרט "שניים ב'לך', שניים בשני בניו, שניים בשתי נשיו, אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים, אחד באור כשדים ואחד בברית מילה." כפי שניתן לראות לא כל הניסיונות הנמנים ברמזים מעוגנים במסופר בתורה ולא לגבי כולם ברור כי בניסיון מדובר. בין כך ובין עשרת הניסיונות, על פי המניינים השונים, יוצרים מבנה לסיפור חייו של אברהם, ומציגים אותו בגדולתו תוך התפעלות נלהבת מאישיותו.

הדבר משתקף בתיאורו הנלהב של הרמב"ם את דרכו של אברהם אבינו לאמונה באל אחד. לאחר שסקר את התהליך שהביא את בני האדם להתרחק בבורא עולם ולהתחיל להאמין בעבודה זרה עד שכל העולם שקע באלילות, נולד אברהם המחפש מקטנות את האמת עד שהוא מגיע להכרה בבורא עולם. דבריו של הרמב"ם הם המנון לאברהם אבי המאמינים:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו… (רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק א, הלכה ג )

מתוך כלל דברי הרמב"ם ניתן לזהות ארבעה מהניסיונות, ברם הם מובלעים בתוך סיפור הדברים, כמי שאינו רוצה להתחייב, אף על פי שבפירושו למשנה במסכת אבות הוא מזהה את עשרת הניסיונות על פי פרקי דרבי אליעזר. ניתן לומר עוד כי שלב החיפוש אחר הבורא וההכרה באל אחד הוא הניסיון הנמנה ראשון כמעט בכל המניינים.

בקפיצה של מעל שמונה מאות שנה אנו מבקשים להציג את פיוטו של רבי דוד קיים בן מוגדור אשר במרוקו, מעורכי ספר השירים "שיר ידידות", קובץ הפיוטים של שירת הבקשות של יהודי מרוקו. רבי דוד הוסיף פיוטים פרי עטו לכל פרשה ופרשה מן הפרשות שבהן נוהגת שירת הבקשות (משבת בראשית עד שבת "זכור"). בפרשת לך לך העלה בשיר מורכב במתכונת מיוחדת הקרויה קצידה (מרוקאית) את קורות אברהם בפרשתנו, תוך שהוא מייחד מקום לאותם עניינים שנחשבו לניסיונות מבלי לציין זאת, וזה סיפור הפרשה בסגנון יצירתו המורכב של רבי דוד קיים:

אַדִּיר וּמְהֻלָּל אַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ / אֶרֶז לְבָנוֹן נֶהְדָּר / הִבִּיעַ לִקְחוֹ כְּסַמֵּי מָזוֹר:
קִבֵּל אֶת דִבְרֵי אֵ-ל חַי יוֹצְרוֹ / מֵאֶרֶץ קוֹץ וְדַרְדָּר / אַרְצָה כְּנַעַן, שָׂם רַגְלָיו יִבְזוֹר:
אַרְצָה מִצְרַיִם יָרַד בְּעָבְרוֹ / כִּי כָּבֵד הָרָעָב, דָּר – / בְּאָהֳלָם קִנֵּן, כֹּחוֹ אָזוּר:
הִבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, פְּקָדָהּ בִּדְבָרוֹ/כִּי יָפְיָהּ סוֹחֶרֶת דָּר/'אֲחוֹתִי אַתְּ, כִּי בָּךְ אֶמְצָא מַעְזוֹר'
שָׂרִים רַבִּים הִלְּלוּהָ אָמְרוּ: / 'מַרְאֵה זִיוָהּ כִּסְמָדָר / בֵּיתָה פַּרְעֹה תֻּקַּח, כִּי כֵן גָּזוּר':

אֱוִילִים שָׁבוּ שָׂרָה / בֵּית מֶלֶךְ נִבְעָר
מִבָּנוֹת מְאֻשָּׁרָה / עוֹד מְעַט מִזְעַר
יָפָה נָאוָה נֶהְדָּרָה / עַל כֻּלָן תִּנְעַר

נְכוֹתוֹ הִרְבָּה, כַּסְפּוֹ וּבִצְרוֹ / הִרְעִיף עָלָיו כַמָּטָר / עֶבֶד וְשִׁפְחָה, גַּם כֶּשֶׂב וָשׁוֹר:
צוּר קִנֵּא לַצַּדִּיק, גָּדַר גְּדֵרוֹ, / לְאֵשֶׁת חֵיקוֹ נָטַר / נֻגַּע פַּרְעֹה וְגַם כֹּתֶל וָשׁוּר:
קְרָאוֹ, הוֹכַח וְחֵמָה עָבְרוּ, / 'מַדּוּעַ פִּיךָ תֶּאְטַר? / מַה זֹאת עָשִׂיתָ לִי? – לֹא בְּמִישׁוֹר!
קַח אִשְׁתְּךָ לְכוּ אַל תְּאַחְרוּ, / כָּל מָקוֹם מֻגָּש מָקְטָר' / פְּקָדָם לְהַרְבּוֹת לוֹ בִּכְשׁוֹר:
מִקֶּדֶם לָעַי נָטָה שַׁפְרִירוֹ / שָׁחָה שָׁם, וְשָׁם מִשְׁטָר / בֵּינוֹ וּבֵין לוֹט וּבָנָה גִשּׁוּר:

בַּר לֵבָב עָלָיו שָׂרָה / דְּבַר אֵל הוּעַד
אֶרֶץ עֵדֶן מִדְבָּרָהּ / כַּרְמֶל וְיַעַר
אֱחוֹז בְּקַו מִשְׁטָרָהּ / הִתְהַלֵּךְ וּסְעַר

יָדַע כִּי הָאֱלֹהִים עֲזָרוֹ / עָלָה קִצְפּוֹ וְיֶעְתַּר / לְבֶן אָחִיו כִּי נִשְׁבָּה בַּמָּצוֹר:
הֵרִיק חֲנִיכָיו, חַיִל אֲזָרוֹ, / אַחַר מְלָכִים חָתַר / הֵשִׁיב רְכוּשׁ וּנְפָשׁוֹת וַיַּעְצוֹר:
מֶלֶךְ רָם עִם הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ / מִכֵּס מַלְכוּתוֹ נִתַּר / הֵבִיא אֶשְׁכָּר, וַיְבָרֶךְ לְאֵל צוּר:
רְכוּשׁ קַח, מִשּׁוֹרוֹ עַד חֲמוֹרוֹ / לְכָל-אִישׁ חֶלְקוֹ בָתַר / אַךְ הַנְּפָשׁוֹת בִּרְצוֹנִי אֶנְצוֹר:
קָפַץ נִשְׁבַּע, קִיֵּם מַאֲמָרוֹ / מִנַּעַל עַד חוּט נִסְתָּר, / לֹא אֶקַּח, מִן הַזָּהָב עַד הַצּוּר:

רַק שֶׁאָכְלוּ בִמְשׂוֹרָה / יְלִידֵי נֹעַר
וְחֵלֶק אַנְשֵׁי צוּרָה / לְבַד בְּמִשְׁעָר
אַל תִּתְהַלֵּל בְּיָהְרָה / פִּיךָ אַל תִּפְעַר

דָּאֲבָה רוּחוֹ כִּי רַב יְקָרוֹ / פֶּן מִזְּכוּתוֹ נֶחְסַר / 'אַל תִּירָא אַבְרָם' שָׁמְעָה וַתִּצוֹר:
'אֵלִי, עֵינַי לְךָ יְשַׂבֵּרוּ / הַעֶבֶד יְהִי טַפְסָר? / בֶּן מֶשֶׁק בֵּיתִי – קִנְיָנִי יֶאְצוֹר?
לִי הִבְטַחְתָּ, כִּי בָנַי יַזְהִירוּ / כִּצְבָא מָרוֹם אַל יוּסַר, / יוֹצֵא חֲלָצַי, לוֹ הוֹנִי נְצוֹר':
מִמָּרוֹם דִּבְרֵי אֵל לוֹ נָהֲרוּ / 'אַל תְּהִי זָעֵף וָסָר' / הַבֵּט וְהִתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר:
כִּדְבָרַי, בָּנֶיךָ לֹא יִסָּפְרוּ' / הֶאֱמִין בּוֹ, עוֹד לוֹ סָר, / אַךְ בִּירֻשַּׁת אֶרֶץ חָקַר בַּצּוּר:

'מַה לָךְ תַּרְבֶּה חֲקִירָה?' / שַׁדַּי בּוֹ גָעַר
'שַׁלֵּשׁ עֶגְלָה בִּבְתִירָה / תּוֹר גּוֹזָל נַעַר –
קַח וְקַבֵּל בִּגְזֵרָה / וְאַל תְּעַרְעַר'

וְדַע כִּי זַרְעֲךָ יֵט צַוָּארוֹ / לְעֹל, אֲשֶׁר בּוֹ יֶעְשַׁר / אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים לְעַם מָצוֹר:
אַחַר יֵצֵא בְמַרְבִּית אוֹצָרוֹ / וּשְׁבָטָיו שְׁנֵים עָשָׂר / וּבְשֵׂיבָה טוֹבָה תַחֲרוֹשׁ תִּקְצוֹר:
שָׂרָה שָׁמְרָה דִבְרֵי אֵל, מוּסָרוֹ,/ אָמְרָה, דְבָרוֹ יָשָׁר/נָתְנָה לוֹ שִׁפְחָה, כִּי רַחְמָהּ עָצוּר
אִם אַבְרָהָם הִבְטִיחָהוּ יוֹצְרוֹ / גַּם זֶה בְעֵינֵי מֻכְשָׁר / אוּלַי אִבָּנֶה וְיָחֹן הַצּוּר:
הָגָר הָרְתָה, כְּאִישׁ יַיִן עֲבָרוֹ / עַל גְּבִרְתָּהּ וַתָּשַׁר / שִׁפְחָה עַל רַעְיָה גָאֲתָה כַצּוּר:

שִׁפְחָה רָעָה וּצְרוּרָה / לֹא הוֹן לֹא מֹהַר
רַבַּת אוֹן וּמְאֵרָה / מִבֵּיתִי נֵאַר
יָצְאָה, בָרְחָה מְצֵרָה / כִּי גִזְעָהּ מוּאָר

דַּרְכֵי אֵל גָּדְלוּ, וּמַה גָּבְרוּ, / אָב הָרַחֲמָן לּא נָטַר – / אֵיבָתוֹ לְזֶרַע יוֹשֶׁבֶת שׁוּר:
גִּלָּה מַלְאָכוֹ בַעֲנַן אוֹרוֹ / שַׁעַר דִּמְעָה כְעָתָר / כְּבוֹדוֹ עַל הַנֶּעְלָבִים יָשׁוּר:
שׁוּבִי, שִׁמְעִי כָל אֲשֶׁר יִגְזוֹרוּ / זַרְעֵךְ אַרְבֶּה כְעָתָר / יְשְׁמָעֵאל תִּקְרָא שְׁמוֹ בְעֵין שׁוּר:
קַיָּם בִּבְרִיתוֹ לָמוּל בְּשָׂרוֹ / וּבְנֵי בֵּיתוֹ לֹא נוֹתַר – / כָּל זָכַר אֲשֶׁר לֹא מָל וַיִבְצוֹר:
חָזָק נֶאְזָר בִּגְבוּרָה אֲזָרוֹ / חוֹתַם בְּרִיתוֹ נָטַר / יִתְגַּדַּל שְׁמוֹ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר:

הפיוט פותח בהתפעלות רבה מאישיותו של אברהם, אשר כבש את לבם של בני דורו, שראו בו "נשיא אלוהים", כדבריהם של בני חת (בראשית כג ,ו). המילה "בדורו" באה להדגיש את מעורבותו של אברהם ואת המשימה שנטל על עצמו "לתקן עולם במלכות שדי", וכפי שתיאר זאת הרמב"ם: "התחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד." עוד יש במילה "בדורו" כדי להבדיל את אברהם מנח שעליו נאמר "בדורותיו", ויש בשינוי הזה כדי לציין שאברהם התפלל על בני הדור וביקש עליהם, ואילו נח לא ביקש על בני דורו. דימוי הארז הבא בטור זה רומז אל הפסוק "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגא", לאמור יש בצדיק מעצמת הארז ומיופיו ויש בו מתנובת התמר ומפריו.

תולדות חייו של אברהם מתחילים בשירנו, כמו במניינים רבים של עשרת הניסיונות, ברמז הכרה באל אחד "קבל את דברי אל חי יוצרו", אך הרמז מופנה באחת אל ניסיון ההליכה אל ארץ כנען, ומכאן לניסיון הבא "ארצה מצרים ירד" וכבר מגיע ניסיון נוסף "אוילים שבו שרה בית מלך נבער", הצלתו אינה מאחרת לבוא, ופרעה מצווהו "קח את אשתך לכו אל תאחרו", ואם נרצה יש כאן מעין רמז למעשה אבות סימן לבנים לעת יציאת מצרים. עם החזרה לארץ כנען נופל עליו ניסיון מלחמת המלכים ומניסיון זה לניסיון ברית בין הבתרים וגזרת גלות מצרים תוך ההבטחה "בניך לא יספרו", אך המציאות עדיין קשה ושרה כמהה לבן, "נתנה לו שפחה כי רחמה עצור", "הגר הרתה" והתוצאה "שפחה על רעיה גאתה כצור", מכאן לניסיון המסיים את פרשתנו, ניסיון המילה: "קיים בבריתו למול בשרו".

המבנה הצורני המיוחד של הקצידה המרוקאית ומתכונת החריזה יוצרים מצלול מיוחד הממקד את הקורא, כך הוא צליל הרי"ש במחרוזת הראשונה; צליל זה של הרי"ש נשאר כחלק מן החרז לאורך השיר כולו, והשינויים החלים בחריזה מבליטים את קביעות הרי"ש.

מתוך כך בולט החרז "דר" על משמעויותיו השונות: את הציווי "לך לך" שמע אברהם "מארץ קוץ ודרדר", ובכך המחיש הפייטן את הפגמים של ארם ואנשיה, בהמשך "כי כבד הרעב דר / באהלם קנן" מציין החרז "דר" את הזמניות והארעיות בירידה מצרימה. בפעם השלישית מתארת המילה "דר" את יופייה של שרה ואת "מראה זיוה כסמדר". בתוך כל עושר הצליל והמוסיקה המיוחדת מפתח המשורר דימויים ומטפורות, רמזי מקראות ומדרשי חז"ל, תוך שימוש מפתיע בלשונות נדירים מן המקרא והרבה חידושי לשון מקוריים ומעוררי עניין. הפיוט בונה דרמה מרתקת ומרבה בציטוטים מפי גיבורי הסיפור. דבר זה מצטרף לכך שמחרוזות השיר בנויות מחמישה טורים ארוכים ושלושה טורים קצרים, כאשר הטורים הארוכים מספרים ומפרטים את סיפור הדברים ואילו הטורים הקצרים הם מעין תמצית ותגובה שירית למסופר. כמין מקהלה הצופה מן הצד ואומרת דברה על המתרחש על הבמה. ובעת ביצוע הפיוט באשמורת הבוקר של השבת נבנית מעורבות הקהל והאהדה הגדולה לאבות לקראת קריאת הפרשה בעוד שעות אחדות.

פרופ' אפרים חזן הוא חוקר שירה ופיוט, היה ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן.

סוף דבר

בעמודי ספר זה נעשה מאמץ לשרטט את דמותו של אדם מיוחד, חלוץ ומנהיג, שפרטי חייו ומעשיו נשתכחו עם השנים – אברהם מויאל. איש יפו זה, בן למשפחה שעלתה ממרוקו באמצע המאה ה-19, היה ממקימי המושבות הראשונות בתקופת העלייה הראשונה, אך כפי שקרה לעלייה זו – שזיכרונה ותרומתה התעמעמו, אירע גם לו: פרט למחקרי עומק של היסטוריונים אין מודעות לתרומתו הגדולה.

אברהם מויאל נולד במרוקו ועלה ארצה עם הוריו ואחיו באמצע המאה ה-19. הוא הגיע לחיפה בגיל שנתיים וליפו בגיל חמש, ועבר מסלול של נער ״ספרדי״ בן הדור ההוא: לימוד בתלמוד תורה ומעבר לישיבה בירושלים, שבה השלים את לימודיו התורניים. מויאל קיבל הסמכה לרבנות ואף הוסמך למוהל. מן הרבנות התרחק, שכן היה כל חייו(הקצרים) איש מעשה במלוא מובן המילה, ואילו כמוהל מל תינוקות רבים לשם מצווה, ובעיקר עשה זאת אצל משפחות עניות ונצרכות.

מגיל צעיר מאוד היה אברהם מויאל איש עסקים מצליח. הוא – כמו שלושת אחיו – ניהל עסקים חובקי עולם בתנאים הקשים של המאה ה-19, עסק ביבוא וביצוא, העברת כספים, רכישת קרקעות, אך בעיקר קינן בו דחף עצום לסייע לשיבת עם ישראל לארצו ההיסטורית. חנותו ביפו הייתה בית ועד לחלוצים הראשונים, אלה שהגיעו בעלייה הראשונה, והוא עשה כל מה שניתן כדי לסייע להם.

מויאל היה דמות חריגה: בין כל הפעילים והעסקנים של חובבי ציון ושל מקימי המושבות הראשונות, שרובם ככולם נמנו עם עדות אשכנז, הוא היה ה״ספרדי״ היחיד. ביפו של הימים ההם לא היה אפשר להתעלם ממנו. הוא ייצג בארץ את הברון רוטשילד, וכל כספיו של הברון להקמת המושבות הראשונות עברו דרך ה״בנק״ של מויאל. כן היה הדבר לגבי בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שנבנה על ידי חברת ״אליאנס״ (״כל ישראל חברים״ – כי״ח). כשהגיע לארץ באביב 1885 שליח חובבי ציון, ה״גביר״ קלונימוס זאב ויסוצקי, איל התה הידוע עד ימינו, כדי לעמוד מקרוב על התפתחותן של המושבות הראשונות, הוא התכוון תחילה להקים שתי שלוחות של חובבי ציון בארץ – בירושלים וביפו. לאחר שלא התגבר על ״מלחמות היהודים״ של העת ההיא, גמלה בלבו החלטה: במקום שני ועדים הוא יטיל את תפקיד הממונה על פעילות חובבי ציון בארץ על אדם אחד – והבחירה שלו נפלה על אברהם מויאל. ניתן להניח כי היו לכך שתי סיבות: הוא גילה ביפואי בן ה-35 אדם כלבבו – שקט, סולידי, פעיל ומקושר עם האוכלוסייה הערבית. חשובים עוד יותר היו קשריו המיוחדים עם ראשי הממשל הטורקי.

חליפת המכתבים בין ויסוצקי למויאל, בין ויסוצקי לד״ר פינסקר, נשיא חובבי ציון ובין מויאל לפינסקר – מעמידה לרשות הקורא בן זמננו הצצה אל מעבר לכתפה של ההיסטוריה: איך חיו, עבדו וסבלו הראשונים, מהן הבעיות שהעיקו עליהם, המרוץ אחר קרקעות שיש לרכוש, הקשרים הפתלתלים עם הרשויות הטורקיות ושוב ושוב מאבקים פנימיים ו״מלחמות יהודים״ בלתי פוסקות. מרתקת במיוחד היא עמדתו הדו-פרצופית של ויסוצקי, שמינה את מויאל למעשה למנהיגו של היישוב היהודי החדש בארץ ישראל, תמך בו בהתלהבות, אחר כך התחרט, ואחת השאלות שהציב הייתה – האם ניתן לסמוך על ״ספרדי״, שיבין את המנטליות האירופית? בשפתו המליצית של ויסוצקי נראו הדברים כך: ״ספרדי [הפיזור במקור] הוא, ולא מן המדה שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל העניינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה״.

לאחר מכן שוב תמך בו, ואחר כך שינה את דעתו פעם נוספת. הוא הציע למנות אדם בשם יוסף סטרבולסקי כממונה־על מטעם חובבי ציון וכ״בוס״ שתחתיו יעבוד מויאל. אולם לא איש כמויאל ימחל על כבודו. במכתב חד-משמעי כתב לפינסקר: "אקח את החופש לבקש מאדוני לבל יסבב אותי בכל עת בהמון עצות מרחוק או בהרכב אלופים על ראשי, מאלה אשר לא ידעו או לא ירצו לדעת אשר לפניהם, כי בשום אופן לא אקבל אחריות על פעולות אחרים, אשר יפעלו נגד רצוני ופקודתי״.

בסופו של דבר פסק פינסקר, כי מויאל יהיה הממונה היחיד על כל פעולות חובבי ציון במושבות הראשונות, והוא עשה זאת במרץ ובהתלהבות. אלא שהוא לא זכה להשלים אפילו שנה אחת בתפקידו, שכן נפצע כנראה, ואף שטיפלו בו טובי הרופאים של התקופה, לא הצליחו להצילו. קרוב לוודאי – והדברים אינם כתובים במפורש – שהפצע ברגלו הזדהם, מצבו החמיר והוא מת בייסורים קשים עוד טרם מלאו לו 36 שנה. לפי המסופר, בשעותיו האחרונות הוא מלמל דברים הקשורים למושבות, לציוד שעליו לרכוש עבורן ולנושאים נוספים שכולם עוסקים ביישוב הארץ. לפי דיווחים בני הזמן, בשבועות האחרונים לחייו, בעודו נאבק על חייו, הזניח את עסקיו הפרטיים, אולם לא הרשה לעצמו שלא לטפל במושבות הראשונות וביושביהן.

במשך כארבע שנים, מתחילת 1882 עד שלהי 1885, היה מויאל הכתובת הראשית בארץ לכל נושא התיישבותי – בכפר או בעיר. יחד עם כמה מטובי העיר יפו עבד מויאל על מיזם נוסף ־ יישובם של בני הארץ, יהודים ספרדים מיפו, בערים ערביות, כדוגמת עזה, רמלה או שכם, כדי להקים בהן שכונות יהודיות. ואכן, בכמה מקומות הדבר עלה יפה, אולם זה קרה לאחר מותו.

הספר גם מנסה לעקוב אחרי בני משפחתו של מויאל ופעולותיהם בארץ לאחר מותו. היו לו בן אחד ושש בנות, שנישאו לאנשי מעשה ויזמים, הן בחיים הכלכליים של הארץ דאז והן במה שייקרא לימים ״פעילות ציונית״. שניים מחתניו, שנישאו לשתיים מבנותיו, הטביעו חותם משמעותי על הארץ: יוסף אליהו שלוש היה יזם, תעשיין, קבלן ואיש ציבור נודע ביפו ולאחר מכן בתל־אביב במשך כ-50 שנה. הוא ורעייתו פרחה-שמחה כלולים ברשימת 66 המייסדים של תל-אביב, ששמותיהם חרותים על אנדרטת המייסדים בשדרות רוטשילד בתל־אביב. חתן נוסף, דוד חיון, היה מדמויות המופת של החינוך הארץ־ישראלי במשך עשרות שנים. מאז ראשית המאה ה-20 ועד סמוך להקמת המדינה – קרוב לחצי מאה – הוא ניהל ביד רמה את בית הספר פיק״א בפתח-תקווה, שנחשב למוסד חינוכי מוביל כל השנים ולימים נקרא על שמו.

דמותו של אברהם מויאל אינה דומה בשום אופן וצורה לדמויות אחרות שבלטו בתקופת העלייה הראשונה, כגון זלמן דוד ליבונטין, אליעזר בן־יהודה, יחיאל מיכל פינס, משה סמילנסקי או פקידיו הראשיים של הברון רוטשילד. הוא היה יוצא דופן בכול: במוצאו, במעמדו המיוחד ביפו ובקרב השלטון העות׳מאני וביחסים שפיתח עם הנהגת חובבי ציון. ראוי להודות בראש וראשונה לד״ר פינסקר, נשיא חובבי ציון, שקלט בחושיו החדים את הפוטנציאל הגלום במויאל, וגונן עליו נגד מערערים ויריבים.

מדוע נשכח? חתנו דוד חיון אמר לימים כי הדבר נובע בין היתר מצניעותם היתרה של היהודים המזרחיים: ״אחת התכונות היפות ביותר של הספרדים היא להצניע לכת. הם ידועים בתור ענווים, נחבאים אל הכלים ואינם בשום פנים ואופן רודפי כבוד ומחפשי תהילות ותשבחות. אבל התכונה הזאת היא-היא שהייתה בעוכרינו. ייתכן מאוד שבדברי ימי היישוב תיזכר לטובה, אבל על פי רוב היא שגרמה לשכחה מעליבה ולסילוף האמת. היא גם שלא מאפשרת להוציא משפט צדק, לא בקשר לתולדות היישוב ואף לא ביחס לאישיו הפעילים ביותר. "נעיף עין על התקופה בת ה-70,60 השנים האחרונות [הדברים נאמרו בשנות ה-40], האם לא היו בין הספרדים מדריכים פעילים, אנשים נלהבים לרעיון הציוני? האם לא קמו לנו אנשים שעבודתם הייתה למופת ולברכה לכולנו? אם כן, מדוע אין אנו מעלים אותם בזכרוננו? ״האמת היא שהיישוב שכח אותם לגמרי! לא הנציח את שמם בשום מפעל בר קיימא, אפילו לא קראו אחדים מרחובות ערינו על שמם!״

חיון ציין בסוף דבריו את שמותיהם של חמישה ״אבות מייסדים" ספרדים שנשכחו: נסים בכר, אברהם ענתבי, מר אברביה, יוסף אליהו שלוש ואברהם מויאל.

העלייה הראשונה, בניגוד לעלייה השנייה שבאה אחריה, לא הוציאה מנהיגים בולטים, שהייתה להם השפעה על התפתחותו של היישוב היהודי בדרך להקמת המדינה, אנו מרשים לעצמנו להשתעשע ולשאול, מה היה קורה אילולא קטעה פציעתו של אברהם מויאל את מהלך חייו. האם היה ממשיך בתפקידו? האם היה מתפתח למנהיגו המוכר של היישוב היהודי? לשאלה זו כמובן אין תשובה, ואפשר רק להעלות השערות ולעסוק בתחזיות. ואולם לא תהא זו טעות לקבוע שלנגד עיניהם של אנשי העלייה הראשונה בארץ, ושל מי שתמכו בהם מרחוק, בכסף ובתמיכה ציבורית – מהברון רוטשילד בפריז ועד חובבי ציון במזרח אירופה – צמח לזמן קצר מנהיג מקומי, שעבר בשמי הארץ ככוכב שביט – האיר וכבה. שכן אברהם מויאל היה, קרוב לוודאי, המנהיג הראשון שהוציא היישוב היהודי שזה עתה החל לקום. ולא מנהיג שהכשיר עצמו בגולה, אלא בן הארץ – ועוד מבני מרוקו. המנהיג המזרחי הראשון.

סיום הספר בשלמותו באדיבות מר מרדכי נאור

עמוד 173