קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

רבי רפאל ברוך טולידאנו (תר"ן, 1890 – י"ח בחשוון תשל"א, 17 בנובמבר 1970)

לא תגורו מפני איש

אחד התחומים בהם באה לידי ביטוי ההקפדה של רבינו היה נושא כשרות השחיטה. הוא עצמו בדק את סכיניהם של שוחטי העיר. אם פרט כלשהו לא עמד באמות המידה שהציב, לא היסס לפסול את השחיטה כולה. היו מקרים בהם אף פסל את השוחט עצמו מלעסוק בשחיטה.

פעם נודע לרבינו כי אחד השוחטים שחט עופות במשך יום שלם מבלי לבדוק את הסכין, והתעורר חשש לכשרותו. משהתברר לו שיש אמת בשמועה, לא היסס רבינו. הוא פרסם כרוז כי כל מי ששחט באותו היום אצל פלוני יבוא ויטול את דמי העופות ששחט שכן השחיטה פסולה. לשוחט לא נותרה ברירה אלא למלא אחר הוראתו של רבינו על אף ההפסד הכלכלי הכרוך בה.

במקרה אחר, הסתייג רבינו מהתנהלותו של שוחט שנחשב ירא שמים, אך לא קיבל את התקנות וההקפדות של הרב. על אף שהלה נמנה עם ידידיו הקרובים של רבינו, אסר עליו הרב להמשיך לשחוט עבור הקהילה. רק לאחר שהשוחט התנצל בפני רבינו וקיבל על עצמו לנהוג על פי הוראותיו, ניאות רבינו להתיר לו לשוב למלאכת השחיטה.

צריך גם ״צדק״

כאשר נגעו הדברים לשמירה על גדרי הדת, נהג רבינו בבחינת ׳יקוב הדין את ההר', אולם כאשר נגעו הדברים לעניינים שבין אדם לחברו, הייתה גישתו שונה לחלוטין. הוא ידע לרדת לעומקה של הלכה ולמצות את חקר האמת עד תומו,אך במקביל הקפיד הקפדה יתירה להתרחק משורת הדין. גישה זו הנחיל גם למקורביו ושומעי לקחו.

דוגמה לכך במעשה הבא אותו סיפר רבי שלמה גיגי:

אביו של רבי שלמה היה שותף בעסק עם יהודי פלוני שנפטר לבית עולמו. לאחר הפטירה ביקשו יורשיו למכור את חלקו בקרן. האלמנה העניקה לרבי שלמה את זכות הראשונים לרכישת חלקו של המנוח, הן מ׳דינא דבר מצרא' והן באשר ידעה את תומתו ויושרו.

כדי לברר כראוי את שווי חלקו של המנוח נבחרו שני בוררים, אחד מטעמו של כל אחד מהצדדים. לאחר שיקול דעת ובחינה יסודית, חרצו הבוררים וקבעו כי שוויו של המקח הינו שישים אלף ריאל. אלא שלאחר מעשה הזמין אליו רבינו את רבי שלמה, וביקש ממנו כי יוסיף על הסכום עוד עשרת אלפים ריאל כדי להתרחק משורת הדין.

״אבל הסכום נקבע על ידי הבוררים!״ טען אביו של רבי שלמה.

״ראה נא״, הסביר רבינו. "הנה דוד המלך אומר בתהילותיו (קיט קכא) – ׳עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעשקי׳. דוד המלך אינו מסתפק בכך שהוא פעל על פי ה׳משפט, דהיינו שורת הדין. הוא מזכיר את זכותו בכך שנהג לפנים משורת הדין – על פי הצדק! וה׳צדק׳ אומר שצריך לוודא שהיתומים לא יקופחו בשום אופן ויקבלו את המרב שביכולת ירושת אביהם להניב!״

מיותר לציין כי רבי שלמה לא הפסיד מוותרנות זו. ברכת שמים שרתה במעשה ידיו והוסיפה לו כהנה וכהנה.

נקיות כפיים

מפורסם היה רבינו בנקיות הדעת, בניקיון כפיו וביושרו, עד שגם המלעיזים התקשו למצוא רבב בהנהגתו. על כך יעיד המעשה הבא:

יהודי מתושבי מקנס, עשיר מופלג ובעל נכסים רבים, רחש אמון רב כלפי רבינו. לאחר שהסתלק לעולמו נפתחה צוואתו של העשיר ועיני היורשים חשכו. הם ציפו כי הרכוש העצום יתחלק ביניהם ויאפשר להם לחיות חיי רווחה חסרי עול. בפועל התברר כי אביהם הותיר להם רק חלק קטן מהרכוש ואת כל היתר העביר באפוטרופסות לרבינו.

הדבר לא מצא חן בעיני היורשים, אך ברירה לא הייתה להם, שכן הצוואה הייתה כתובה וחתומה על פי עדים נאמנים. בלית ברירה נאלצו למסור לידיו של רבינו את הסכום העצום, אולם בליבם חיבלו תחבולות כיצד להשיב את הכסף לרשותם.

בנסיבות אלו בא העורב אצל הזרזיר ומצא מין את מינו. אל יורשיו של העשיר חברו מספר אנשים מקרב עסקני הקהילה אוהדי התרבות הצרפתית. הללו הפיצו דברי לעז ורכילות על רבינו כי משתמש הוא בכספים לצרכיו האישיים.

כל מי שהכיר את רבינו ידע שהטענה חסרת שחר ומשוללת הגיון. שנאת הבצע של רבינו הייתה מן המפורסמות. ידוע היה כי את כספו הוא מפזר ברוחב יד למען עניי העיר. כלום יעלה על הדעת שדווקא בכספי הפיקדון שנמסרו לו בנאמנות ישלח יד?!

אולם כדרכם של דברי לשון הרע שיש ביכולתם לעוור את עיני השכל, גם רכילות זו החלה לקנות שביתה בקרב יושבי הקרנות. בענוותנותו הגדולה, פנה רבינו לדייני העיר וביקש מהם להכריע בגורל הכספים שהופקדו בידו כדי לקיים מצוות"והייתם נקיים״.

הוסכם כי הסוגיה תימסר לבוררותו של רבי שלום משאש, מבני העיר מקנס שעתה כיהן כראב״ד בעיר קזבלנקה. לא בלב קל קיבל על עצמו רבי שלום את המטלה, בפרט לאור העובדה שהייתה לו קרבת משפחה מסוימת ליורשי המנוח. למרות זאת לפי בקשתו של רבינו נאות לקחת על עצמו את הבוררות.

במשך מספר ימים בחן רבי שלום את טענות כל הצדדים, שמע עדויות והשווה נתונים, בירר פרסים והשלים את תמונת המצב. לאחר מכן הכריע באופן ברור לטובת רבינו. כך נוכחו בני העיר להיווכח שוב בענוותנותו וניקיון כפיו של רבם הגדול.

הרחק מלזות שפתים

על נקיות דעתו של רבינו מבלי רבב יעיד גם המעשה הבא:

בשנת תש״ח הגיעו אל רבינו שניים מתלמידיו הקרובים וביקשו להבחן אצלו. האחד רצה להבחן לדיינות וחברו ביקש לקבל סמיכה לשחיטת בהמות. רבינו ביקש למלא אחר מבוקשם, אולם נקיות דעתו לא הניחה לו לעשות כן. הוא חשש כי אם יעשה זאת, ירננו אחריו ויאמרו כי הוא דואג לתלמידיו למשרות לפרנסתם.

משום כך, שלח רבינו את תלמידיו להבחן אצל גדולי תורה אחרים. את האחד שלח לבית הדין הגבוה בקזבלנקה, ואת רעהו שלח לעיר רבאט. מה גדלה שמחתו כאשר שבו שני התלמידים לאחר תקופה ובישרו לו כי עברו את המבחנים בהצלחה. בפרט רבתה שמחתו על שזכה שמלאכתו נעשתה על ידי אחרים, באופן שלא הותיר מקום לפקפוק ולזות שפתיים.

שלא ירננו הבריות

סיפור דומה מספר גם רבי רחמים בן עמארה, מתושבי מקנס:

רבי רחמים ביקש להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה לשמה, אולם משהכריזה מועצת הרבנות במרוקו על קיומם של מבחנים לדיינות דחקו בו מכריו שייגש גם הוא להבחן.

מועצת הרבנות דרשה מכל מועמד להציג המלצה מרב העיר שתעיד על יראתו, חכמתו, אורח חייו ומשפחתו. הואיל והיה רבי רחמים מקורב לרבינו ואף למד עמו תקופה ארוכה בחברותא, פנה אליו באחד הימים וביקש ממנו למלא את חוות הדעת ולכתוב עבורו מכתב המלצה. אולם רבינו ביקש ממנו לשוב אליו למחרת היום אל בית הדין, כדי למלא את המסמכים בהשתתפות כל חברי בית הדין.

הדבר הפליא את רבי רחמים, שכן רבינו מכיר אותו שנים רבות וקשר עמוק נרקם ביניהם. מדוע אפוא מטריחו לבוא לבית הדין כאילו היה אדם זר? כלום אינו יכול למלא את חוות הדעת באותו מעמד בביתו?

חש רבינו במבוכתו של רבי רחמים, אך עמד על דעתו שיגיע אליו לבית הדין.

לאחר מעשה הסביר לו רבינו: ״דע לך כי דווקא בשל יחסי הקרבה והידידות השוררים בינינו, לא רציתי למלא את המכתבים על דעת עצמי. שלא ירננו הבריות ויאמרו כי המלצתי מבוססת על הידידות העמוקה שבינינו. לפיכך עמדתי על כך שתגיע לבית הדין ומכתב ההמלצה ייכתב בשיתוף כל הדיינים. מעתה אין מקום ללזות שפתיים!״

קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

עמוד 116