ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

הדיין צריך לדון דין אמת לאמיתו

כל זה מדובר, כאשר הדיין לפי מראה עיניו והבנתו, אינו מבחין בשום מעשה אונאה או רמאות באחד מהצדדים. אזי חובתו לפסוק לפי הבנתו ועומק עיונו בספרות ההלכה. אולם אם הדיין מבחין בבירור באחד מהצדדים, כי הוא שקרן ורמאי בטענותיו, ורצונו לגזול את חברו, מן הראוי לדון אותו בנזיפה ובהסתרת פנים כדי שלא תעשינה ידיו תושיה. גם בדרשותיו הקדיש רשות לתפקיד הדיין ולדרכי עבודתו בבית הדין, הוא מציין שהדיין צריך לפסוק באותו נושא ובאותן טענות, כל פעם לפי מה שנראית לדיין האמת לאמיתה, אם נראה לדיין שאחד הצדדים משקר וטענותיו מלומדות:

וזהו כוונת הפסוק כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר (שמות יה, טז), דהיינו דין אחד וכבר זה הדין בא אלי פעם אחת קודם זה, וזכיתי התובע על הנתבע או להפך. ועכשו ושפטתי בין איש ובין רעהו, כל פעם אני פוסק הדין לפי ענין התובע והנתבע. לכן משתנה בכל עת לפי התובע והנתבע, אם התובע תם וישר או להפך. וזהו ושפטתי בין איש ובין רעהו, דבין איש ובין רעהו ישתנה הדין, מי הוא התובע פעם הראשונה, ומי הוא הנתבע פעם השניה. שבפעם הראשונה היה התובע תם, ופעם השניה הנתבע הוא התם, וטענות התובע מלומדים. וזהו ושפטתי, בכל פעם עיקר המשפט הוא בין איש ובין רעהו.

וכדי שהדבר לא יראה תמוה בעיני הנתבעים והציבור, על הדיין להסביר את השינוי בפסיקה בין מקרה ראשון לשני.

והודעתי את חֻקי האלהים, הכוונה, בשביל שלא יהיה הדבר לשומעים כמו גזירה בלתי טעם, לכן צריך אני להודיעם טעם הדבר, משום והייתם נקים (במדי לב, כב). באמור להם, דעו לכם שכך ציונו ה', דהיינו שלפעמים יהיה הדין נפסק דרך חוקה, גזירה היא אין לך רשות להרהר (יומא סז, ב).

ופעם תהיה על פי הדין, לפי מהות התובע והנתבע, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. על זה היה מוכרח משה רבנו ע״ה, להודיעם טעם הגזירה שגזר לחייב התובע. וזהו חקי האליהים הודעתי אותם, טעם גזירות האלהים אלו הדיינים, שפעם מזכים התובע ופעם מחייבים. ואת תורותיו, שכך נצטוו מפי הגבורה, לדון דוקא כפי ראות עיניהם. וזהו הנקרא כל דיין שדן דין אמת לאמתו, דהיינו שחוקר עד שיודע אמיתות הענין. ועל זה פוסק הדין, לא על הטענות המלומדות העצות והתחבולות, דבעליהם חכמים להרע, לגזול לֶאֱכֹל עֲנִיִּים מֵאֶרֶץ וְאֶבְיוֹנִים מֵאָדָם. (משלי ל, יד).

מרוב אהבתו את האמת גם כשכתב פסק מבוסס, לא אמר קבלו דעתי, הוא פנה לחבריו הרבנים לבדוק ולבקר את יסודותיו עד מקום שידם מגעת ויחוו את דעתם:

ועתה אליכם אישים אקרא תופסי התורה, קומו השרים לעזרת ה' בגבורים,ומלאו ידיכם לחפש בכל עוז בכל ספרי דבי רב לתור בחכמה לדעת מה יעשה ישראל….

או:

ובמטו מכל קורא יחפש ויחקור, כי רצוני לעמוד על אמיתתן של דברים ואם שגיתי אכוף ראשי והדרי בי בפה מלא, וכך חובתי ואעשנה ואענה אמן, ומודים דרבנן היינו שבחייהו.

סחבת ועינוי הדין

בשבתו על כס המשפט, גילה רגישות לצערם וסבלם של אלה הנזקקים לבית הדין, הוא התריע על דרך הטיפול בתביעות הנדונות בבית הדין, הנקוטה בידי חלק מהדיינים, בסחבת הגובלת בעינוי דין. הוא ראה בתופעה זו אם כל חטאת, שבעטיה ניתכים על הקהילה פגעי טבע לרוב. כי הסחבת גורמת נזקים ישירים ועקיפים לצדדים, מתחים וביטול זמן, עד שלפעמים התובע נוקעת נפשו מהטירטורים, ונאלץ לוותר על תביעתו הצודקת ולהגיע לפשרה עם הנתבע. גם הנתבע, היוצא חייב לפעמים נמצא לוקה בכפליים, הפסיד במשפט וגם בזבז הרבה מזמן עבודתו בלך ושוב, משום כך נשארת בלבו טינא על המשפט העברי.

בהיותינו יושבים בין צוקות בין צרתן מפני חמת ה', מכמה מיני חולאים רעים משונים אשר לא שערום אבותינו מרוב עונינו, ותלינו שיש בידינו עון חמור שהחריב את ביתינו, ועדין הוא בתגבורת מרקד לפנינו, והוא עון עינוי הדין, שכל בר ישראל דאית ליה דינא בהדי חבריה, לא יצא משפטו תכף אם לטוב אם למוטב, רק יהיה נדון בלך ושוב עד שיקוץ בחייו. וסוף כל סוף יתפשר עם חבירו ברב או במעט, מחשש איבוד ימיו. וזו מידה שנתהוית מחדש אצל הגוים, ואפילו הם עצמם מצטערים על זה. ואם כן הוא חם ושלום, איך תתייחס מידה מגונה כזו לדת היקרה מפנינים, ולא תהיה תורתינו הקדושה כשיחה קלה שלהם ח״ו, ישתקע הדבר.

בעוד אם המשפט היה נגמר בזמן סביר, היה מתקבל הפסק בהבנה ובהקלה. כיום הצדדים תולים קולר עינוי הדין בדין תורה, בחושבם שכך צריך להיות לפי ההלכה, ונמצא המשפט העברי מתחלל:

על דבר זה נקעה נפשי, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה (תהי נה, וכך חובתינו שכל חכם שיבוא לפניו דין תורה, ישיב לנתבע ויקצוב לו זמן שיאמר לו ביום פלוני תבוא ותקח כתבך [=פסק דין], כפי מה שיורו אותו מן השמים, וממילא התובע והנתבע שניהם כאחד ילכו לפעולתם עד זמן קצוב, וכל אחד יקה כתבו [=פסק] בידו, ומאן דשקלי מיניה לגלימא בבי דינא ליזיל וליזמר, ולא יאבדו ימיהם התובע והנתבע יכול על מגן [=חינם], וכל ימינו אנחנו מצטערים על זה.[ כלומר, היוצא חייב מבית הדין, ובית-הדין לקח בחובו את גלימתו, עליו לצאת מבית הדין שמח, על שהצילו אותו מאיסור גזל.]

ושם התריע על היחס הסובלני שמגלים הדיינים כלפי בעלי דין רמאים, מתוך שיקול מוטעה שבכך הם יבואו להודות על האמת. מרוב אצילותו וענוותנותו הוא מסיים, שאת הערותיו אינו מטיחם כלפי איש 'ואיני מזהיר או מזכיר לזולתי בר מינן, רק כאדם שמדבר עם לבו דוקא' (שם).

ברית מס 40 בעריכת מר אשר כנפו-רבי ידידיה מונסונייגו, הראשון–פרופ' הרב משה עמאר.

עמוד 12