ברית מס 25 אשדוד


דר' דן מנור האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו-ברית 25 – אביב תשס"ו

דר' דן מנורברית מספר 25

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת. בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תווית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלאח שבתי״, שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.

כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.

על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן.

א) מחקרו של: אי שטאל

 ב) שני מחקריו של: א' בשן

הערת המחבר : א.שטאל, " משפחה וגידול ילדים ביהדות המזרח " ירושלים תשנ"ג

אליעזר בשן , " נשים יהודיות במרוקו " דמותם בראי מכתבים בין השנים 1733-1905 –
הנ"ל – " יהדות מרוקו עברה ותרבותה – תל אביב – 200

שטאל מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה. לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים:

  1. על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם.
  2. עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז״ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם".
  3. האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו.
  4. הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש.
  5. החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים.
  6. הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות.

ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.

לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים: דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות, בעלות השכלה ועניות.

אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית, או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית, אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטלה קורקוס. רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.

אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלוונטיים לענייננו, משום שהעיקרון:"אחרי מות קדושים אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.

דר' דן מנור – האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

ברית מספר 25

ר׳ שאול סרירו בן המאה השבע עשרה, מקדיש דרושים רבים למשמעות הנישואין תוך הדגשת תרומתה החשובה של האישה בחיי בני הזוג. אך מפאת צמצומה של מסגרת זו נעמוד על שנים מהם בלבד.

הערת המחבר : ר' שאול סרירו: "דרושי מהקש"ש", ירושלים תשנ״א. על המחבר ופעלו, ראו: ר' שאול סרירו: "חנוך לנער, פירושו לספר משלי", ירושלים תשנ״ז, הקדמה מאת הרב דוד עובדיה, עמי 3-16 וכן, ר' יוסף בן נאים, "מלכי רבנן", ירושלים תרצ״א בערכו

באחד מהם הוא מציין, על פי החשיבה הפילוסופית, שכל מורכב מגיע לשלמותו רק עם איחוד כל חלקיו באמצעות כוח רוחני מיוחד. דוגמא לכוח רוחני הוא החומר ההיולי (החומר הראשון כהגדרת המחבר) המאחד את כל היסודות בעולמנו. האדם הוא עולם קטן, שאף הוא בנוי מיסודות מנוגדים, והכוחות הרוחניים המאחדים את כל יסודותיו הם השכל ככוח רוחני טבעי, והתורה הנתונה לחופש הבחירה: "השכל הוא הטבעי, והבחיריי הוא התורה, והשכל באמצעות התורה מחבר ומקשר העולמות הרמוזים בו באדם".

גם האישה כמו התורה נתונה לבחירה חופשית של האדם, ואף היא נועדה לאחד את היסוד הגשמי והרוחני. משום כך מגדירה אותה התורה בשם: "עזר כנגדו" (בראשית, ב׳ יח) :"שהאישה עזר כנגד עצמו, רצוני(לומר) לתקן עצמו לקשר חלקיו, חלק השכלי עם החומרי להיות אחד".

בדרוש אחר הוא פותח שוב בנוסחה פילוסופית על האדם כאורגניזם של חומר וצורה (השכל העיוני). שניהם נאבקים בפיתויי היצר. השכל מדכא את הפיתויים בתחום אמונות ודעות (למשל פיתויים של כפירה), ואילו החומר (כולל גם השכל המעשי) נאבק בפיתויים שבתחום החושים. שני גורמים מסייעים גם לשכל וגם לחומר, והם: התורה והאישה. התורה משמשת כלי ביד השכל, והאישה אמצעי ביד החומר. ובכך היא מצילה את האדם מפיתויי החושים.

אם כן, בשני הדרושים הוא מציב את האישה במעמד שווה לזה של התורה, ובכך הוא מעלה אותה מדמות של עקרת בית נחותה שאין לה מקום בדברים שברומו של עולם, לרמה של דמות הנוטלת חלק בעיצוב אישיותו של הבעל. אכן, די בהשוואתה לתורה כדי להורות על מעמדה החשוב בחיי הנישואין.

מחבר אחר הדן בנישואין מנקודת ראות פילוסופית הוא: ר' רפאל בירדוגו. בן המאה השמונה עשרה. לדעתו, מה שמייחד את האדם מכל הברואים, לפי סיפור הבריאה, הוא השכל והאישה. הקשר בין שניהם מתבטא בסגולתה של האישה לזכך את השכל ממה שהגדירו חז״ל "בהרהורי עבירה". בלעדי האישה נפגם השכל המייחד את אנושיותו של האדם: "כשיהיה שרוי בלא אישה, וכל שכן כשיהיה מופקר לכל אשר יחפוץ ידמה בזה לבהמות וחיות". זוהי לדעתו, משמעות האמרה: "כל מי שאין לו אישה אינו אדם".

גם מחבר זה סבור, שתרומתה של האישה בחיי הנישואין היא בעיצוב אישיותו של הבעל כאדם מיושב בדעתו, היודע להרשים את שומעיו בדברים של טעם, תופעה שמקנה לו מעמד בחברה: "כי כוח הדיבור מהשכל, ואם יהיה השכל טרוד לא יסודר דיבורו… ולזה אמר שמעת נישאת (מאז שהתחתנת) הוצק חן בשפתותיך, שכל דבריך יהיו מוטעמים (דברים של טעם), עד שכל שומעם יאמר חן חן".

במקום אחר הוא קובע שהנאות הנשמה מנוגדות לאלו של הגוף. במונח גוף כוונת המחבר היא לא רק לחושים אלא גם לרגשות, תשוקות ותאוות שמקורן בנפש החיונית כהגדרת הפילוסופים. כך לדעתו, כל המצוות מעניקות הנאה לנשמה, וצער לגוף. משום שהמצוות כרוכות בדיכוי מאוויים ותשוקות, למעט מצוות השבת שהלכותיה מעניקות הנאה לנשמה, בעוד שהעינוגים הגשמיים שבה (מאכל ומשתה מיוחדים) מעניקים הנאה לגוף.

האישה, כמוה כשבת, אף היא מעניקה הנאה לגוף ולנשמה. הנאה לגוף ייחודה בסיפוק התאווה המינית, והנאה לנשמה מתבטאת במצוות פריה ורביה. לשתי ההנאות הללו מתכוון, לדעתו, הכתוב: "מצא אישה מצא טוב, ויפק רצון מה'"( משלי, יח 22). הרישא של הפסוק מציינת את ההנאה הגשמית, והסיפא את ההנאה הרוחנית.

אם נזכור את דברי השבח וההלל שנכתבו על מעלתה של השבת בספרות ישראל לסוגיה, החל מימות חז״ל ועד ימינו, כי אז נבין מה רבה החשיבות שהמחבר מייחס לאישה בהשוותו אותה לשבת.

חובות הבעל כלפי אשתו- האישב בספרות העיון של חכמי מרוקו-דן מנור

חובות הבעל כלפי אשתו.ברית מספר 25

האהבה לאישה היא תופעה רצויה וחיובית, לדעת סרירו. הביטוי לכך הוא פינוקה על ידי לבוש ותכשיטים המשווים לה נוי ויופי, אף אם זה על חשבון הידור חיצוניותו של הבעל.

כי רישול בהופעתה החיצונית של האישה מסמן זלזול חמור יותר מרישול בהופעתו החיצונית של הגבר :"דזילותא דאתתא קשיא מדגברא.

בדיונו של ר' שמואל בן זקן בן המאה השמונה עשרה על ערכה של השבת כמתנה יקרה, וכאות ברית בין האל לישראל, הוא מוצא בכתוב (שמות לא 12) רמז לאהבת האישה. כך עולה מנוטריקון של מילות הפסוק :"את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני", ראשי תיבות: "אשתך אהב".

בירדוגו מייחס לאהבת האישה משמעות פילוסופית. נביא את לשונו: "כי שורש הכל הוא כבודו יתברך, וכבודו מחייב יצירת האדם, ויצירת האדם חייבה אהבת האיש לאישה". האל, לפי החשיבה הפילוסופית הוא סיבת ההוויה כולה, כי ממנו היא נבעה על פי החוקיות הטבעית של השתלשלות מסובב מסיבה. משמע, שגם האהבה לאישה הכלולה בהוויה נובעת מן החוקיות הטבעית, לפיכך היא חיובית מנקודת ראות תיאולוגית.

האהבה לאישה מאשרת, כי בחירת הבחור בבת זוגו הייתה בחירה נכונה :"כי סימן לאדם שהאישה בת זוגו, כשהיא מוצאת חן בעיניו תדיר". היא גם סימן ליראת שמים, שמשמעותה היא התנהגות מוסרית בחיי הנישואין :"משום שהכסיל הפורק עול מזין עיניו מנשים אחרות".

התשוקה בין בני הזוג, לדעתו, היא גזרה מן השמים לשם קיום המין האנושי: "והיתה מחוכמתו יתברך לשמירת המין וקיומו והתמדתו… בהיות האדם נרדף מגודל התאווה (של) האיש לאישה שבאמצעות זה יתקיים העולם". כאן הוא מודה שהתשוקה המינית היא תופעה טבעית שאין לדכא אותה, אלא שהוא משתמש במונח דתי ומגדיר אותה כגזירת האל (לפי החשיבה הפילוסופית כל מה שמוגדר כגזירת האל הוא תופעה טבעית), כדי למצוא הכשר לארוטיקה בשעת הזיווג, כפי שמציין בהמשך דבריו: "קודם ביאה הזכר חפץ והומה… אך בשעת ביאה האישה מתעורר טבעה לגמר ביאה יותר מן האיש".

אחד ממניעי האהבה לאישה הוא, כמובן, היופי. לפי התפיסה הדתית, מעמדה של האישה נבחן על פי אמת מידה מוסרית, ולא על פי יופייה, בהתאם לכתוב:"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא 30). אולם בירדוגו סבור, שהכתוב הזה מתכוון לציין את המיוחד לאשת חיל בלבד. דהיינו, רק לגבי אשת חיל אין משמעות ליופי, ואילו לגבי כל אישה שתי המידות חשובות, גם המוסר וגם היופי: "כי גם אישה יפה יש בה תועלת ליראת ה' 

ובמקום אחר הוא מוסיף, כי אם הכתוב אינו משבח את היופי, זה רק משום שהיופי הוא תופעה טבעית באישה, ואין נוהגים לשבח את מה שמובן כטבע, כיון שאינו כרוך בשום מאמץ כמו יראת ה' :"כי היופי הוא מוכרח, והמוכרח לא ישובח, מה שאין כן יראת ה'.

סרירו מסתמך על הכתוב המציין את יופייה של רחל (בראשית כט 17) ומסיק מכך, שהיופי הוא סימן לאופי טוב. הוא מביא ראייה גם מתפיסת חכמי הטבע: "והיופי הוא הוראה (ראייה) על המזג הטוב כמו שאמרו הטבעיים".

אף שמחברים אלה מדגישים בכמה מקומות את מצוות פריה ורביה כתכלית עליונה, הרי בדבריהם כאן הם מתייחסים לאהבת האישה וליופייה כאל ערכים חשובים בחיי אישות. שלא כתפיסת היהדות האורתודוכסית המתייחסת בביטול לאהבה וליופי, ומציבה את הצניעות, הצייתנות, הזריזות והפוריות כערכים עליונים לגבי האישה, הרי מחברינו כאן הרואים ביופייה של האישה ערך חשוב, מודים במעמדה הבלתי תלוי-מעמד המין היפה. משמע, שהאישה היא אישיות בזכות עצמה, ולא בזכות תכונות נרכשות שאינן קשורות לנשיות, כגון :צניעות, צייתנות וכד', תכונות חשובות גם לגבי הגברים, ולא רק לנשים.

דר' דן מנור- האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

עד כה נסב הדיון על חוות דעתם של מחברים אלה על מקומה ומעמדה של האישה, כפי שמשתקפת בקטעי פרשנות שונים שבכתביהם. נבהיר עתה עוד הערות אחדות בכתבים אלה שנראות כמתייחסות להתנהגותה ולמעמדה של האישה במציאות של זמנם.

בפירושו של בן זקן על חשקו של שכם בדינה(בראשית, לד 4-2), הוא מעיר: "כאשר ידוע במשל הדיוט שהמזדווג מצד החשק לסוף יתנחם". מדברי המחבר מסתבר, שמשל עממי זה מזהיר מפני נישואין מתוך התאהבות בלבד, והמשל כידוע, הוא תולדה של ניסיון חיים. מכאן, שבמציאות ההיא היו זוגות שנישאו מתוך אהבה, ולא מתוך שיקולים תועלתיים, או דתיים (לשם ייחוד קב״ה), כמקובל בקהילה דתית. מובן מאליו שנישואין מתוך אהבה, זכות הבחירה הייתה, לא רק של הבחורים , אלא גם של הבנות, בניגוד למקומות אחרים שבהם נהגו ההורים להשיא את בני הזוג בלי לשאול את פיהם, כפי שצוין במחקרו של שטאל.

אישור לכך שהנערה הייתה בת חורין להיענות, או לסרב לחיזוריו של האוהב, גלום בהערה הבאה על כשפים וקמעות שבהם השתמשו כדי לזכות באהבה: "לפי שהתקלה באה על ידי כשפים וקמעות של אהבות כמנהג השוטים". לו הגורם המכריע היה רצון ההורים, כי אז לא היה צורך במעשה כשפים. מכאן שמדובר בדחיית חיזוריו של החושק ללא התערבות ההורים.

"בקרב בני עדות המזרח, החמות רודה בכלה באישורו של הבעל". את המשפט הזה שמעתי לא אחת מפי אלה המתיימרים לדעת הכול על "המזרחיים", כשעל עצמם אינם יודעים דבר. אף על פי כן בדבריהם יש קורטוב של אמת, לפחות לגבי מקרה אחד שראיתי במו עיני.

בן זקן מתייחס לתופעה זו באחד מפירושיו. וכך הוא כותב :"שלא יהא אדם נושא אישה ובועט באביו ובאימו כדרך הכסילים אשר זה דרכם כסל למו לנטות אחר עצת נשותיהם המבקשים תמיד למעט כבוד חמותן" . דברי הגינוי של המחבר, שיש לראות בהם עדות מהימנה, הם הוכחה לקיומה של התופעה. מדובר כאן בנשים העומדות על זכותן לנשל את החמות ממעמדה כאם טורדנית, ובמאבקן זה הן זוכות לגיבוי של הבעלים. אין כאן, אפוא, שלטון החמות ובנה על הכלה הכנועה, כפי ששמעתי, וגם קראתי במחקרו של שטאל.

בירדוגו מתאר את האישה האידיאלית בהתאם ל״אשת חיל" שבספר משלי תוך השוואה לשאר הנשים שבזמנו. למשל, אשת חיל גם כשהיא מתקשטת בלבושה ותכשיטיה אינה יוצאת החוצה לבל תעורר קנאה אצל אחרות, בניגוד לשאר הנשים המשוטטות ברחובות בכל הדרן כדי להתפאר בלבושן ובתכשיטיהן.

נביא בקיצור תיאור של אחת מן הנשים "המבישות" כלשונו. היא מרבה לשוטט בחוץ, "בביתה לא ישכנו רגליה" וכשנדמה לה שחברותיה מהודרות יותר ממנה היא באה בטרוניה כלפי בעלה ומשדרת בפניו פרק בהלכות חיי מותרות על מנת: "למלאות רצונה בצבע רקמתיים ועדי זהב". הבעל נכנע מחוסר אונים לגחמותיה, מה שמאלץ אותו"לעתים לשלוח יד במעשים מפוקפקים".

בהמשך הוא מתאר נשים ענוגות המבלות את זמנן בפרכוסים ותמרוקים כדי לטפח את יופיין, בניגוד לאשת חיל הטרודה במלאכת הבית, ולא בטיפוח היופי, משום שיופייה אינו מועם לעולם. לאחר שסיים את דבריו בשבח אשת חיל, הוא חותם במשפט הבא: "ונראה שבזמננו זה לא תמצא אשת חיל כי אם בכפרים ויושבי אוהלים, אך בכרכים לא תמצא כידוע״

שוב יש לנו כאן עדות ברורה, שהאישה הכנועה והצייתנית, שאין לה בעולמה דבר פרט למשק הבית וגידול ילדים, אותה אישה המוגדרת בדעת הציבור כבעלת מעמד נחות, קיימת, אכן, במציאות, אך רק בקרב הקהילה הכפרית הנושאת עדיין את חותם דיוקנה של היהדות הקדומה מימי בית שני. לעומת זאת הנשים העירוניות הן מסוג אותה אישה המתוארת כאישה מבישה, שעל כל ריב עם הבעל היא מגיבה בהסתלקות לבית אביה מתוך התנשאות, וכאמצעי ענישה לבעל.

אם כן, כל התופעות המעוררות כאן בקורת מפי המחברים כגון, מעשה כשפים לשם אהבה, הכלה המתקוממת נגד חמותה, נשים תובעניות המתהדרות ביופיין, בלבושן ובתכשיטיהן, כשהן משליטות את רצונן על הבעל – התופעות הללו משקפות את המציאות שבה היו, כנראה, גילויים של מתירנות בקרב חוגים מסוימים.

אף על פי כן, כשמחברים אלה מכתירים את האישה בכל מיני דימויים של שבח, ומייחסים חשיבות לאהבתה וליופייה, כפי שראינו לעיל, אין הם מבחינים בין אשת חיל לאישה "מבישה", אלא מתכוונים לכל אישה באשר היא. כנראה, הם משתדלים להעריך את המצוי, אף אם אינו רצוי, לפי השקפת עולמם.

סיכומו של דבר, מעמד האישה בקרב הקהילה היהודית במרוקו, כפי שמשתקף בכתבים אלה, אינו נחות כל עיקר. אישה כנועה וצייתנית בעלת דימוי עצמי נמוך, המתייחסת לעצמה כשפחתו של הבעל, או כדמות שאינה ראויה, אלא למלאכת הבית וגידול ילדים, מצויה, כאמור, רק בכפר, ואילו האישה העירונית המתוארת בכתבים אלה היא חדורת תודעה של חשיבות עצמית, בין אם מדובר על טיפוח תדמיתה הנשית בכל המובנים, ובין אם מדובר על זכותה להגמוניה כרעיה.

אף על פי כן, עלינו להודות שאין כאן שום יומרה להפריך כליל את הדעה בדבר נחיתות האישה ביהדות המזרח, אלא הכוונה כאן היא, בעיקר, להפריך את ההכללה המאפיינת את הדעה הזאת. כי אם אמנם יש משפחות, או עדות המקפדות את זכויותיה של האישה לכדי מעמד נחות, הרי לעומתם יש גם משפחות, ועדות אחרות, המכירות בזכות האישה כרעיה וכגבירה על כל המשתמע ממונחים אלה.

סוף המאמר

דך אלבו – שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן

דך אלבו

שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-25

  • רבי עמרם בך דיוואן והאילם היהודי.

דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ״ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ״ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל״ח 1878], את הסיפור הבא:

פעם אחת נשאל רבי משה ביבאס על ידי איש דת מוסלמי מפאס שבא לבקר את הזאוויה  של וואזן – המחבר : אחווה, מסדר דתי.וואזן נחשבת כעיר קדושה לאיסלאם, בוואזן שוכנת הזאוויא וואזאניה. – , אם רבי עמרם בן דיוואן יכול להתגלות בעולם הזה וללבוש דמות אדם, ענה לו ר' משה ביבאס:

"איני יודע! תפקידי הוא להנהיג את קהילתי ואיני עוסק בענייני העולמות העליונים!" אותו איש דת מוסלמי-סופי – תורת הנסתר של האסלאם – המשיך להציק לרב:

"אתם מאמינים שהיסייד –   "קדוש " בערבית מוגרבית –  (אדונכם הצדיק) שלכם רב כוח וגיבור גדול, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק."

"כיצד תעשה זאת אדוני?" שאל רבי משה ביבאס בנימוס. האיש הצביע על שער הסמטה שהייתה מולם ואמר:

"אעליל עלילת שווא על היהודי העשירי שיצא מהסמטה הזו. אומר שהוא קילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות שהוא חף מפשע הסייד שלכם לא יוכל להצילו!"

"ראה אדוני, אני לא מציע לך לעשות מעשה פשע רק כדי להוכיח לי שהעולם הזה פגום ושאין בו צדק! אני ואתה יודעים שכל זמן שלא בא המשיח, אין שלמות אין שלום ואין שלוות נפש." "אתם מתפללים לצדיק וטוענים שהוא מחולל נפלאות נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."

"ראה אדוני, אדם נבון שוקל את מעשיו בקפידה, שווה בנפשך שהצדיק שלנו רבי עמרם בן דיוואן יפתיע אותך ויופיע בכל זאת! שווה בנפשך מה תהא תגובתו, הוא לא יחוס על מי שנכון לעולל כדבר הזה, עונשך יהיה כבד מנשוא!" נסה להניאו ממעשהו רבי משה ביבאס. בעודם מדברים חלפו על פניהם יהודים וערבים, לפתע הגיע זקן גבה קומה, צנום בעל שיער מאפיר ופנים כחושות. זה היה יונה פריינטה. הוא קרב וחלף על פניהם, לפתע עצר אותו איש הדת המוסלמי, דחף אותו, הפיל אותו ארצה ופתח בצעקות: "שמעוני אנשים, היהודי הזה קילל את הנביא! היהודי הזה קילל את הנביא!" הוא הניח את כף רגלו על גבו של יונה פריינטה וכאחוז דיבוק חזר על דבריו שוב ושוב סקרנים. נקבצו ובתוך רגעים הגיע מספרם לעשרות רבות. נאקותיו וגניחותיו של יונה פריינטה שהיה כל אותם רגעים שרוע על הקרקע על בטנו זעזעו את הרב. תחילה חשב רבי משה ביבאס להסתלק כדי להזעיק לעזרתו את הנגיד רבי יעקב אזולאי שמתפקידו לטפל בעניינים ממין זה, אך בהרהור שני, חשב כי לאור מעשיו הנואלים של הישמעאלי, מוטב שישגיח על מה שקורה ויישאר עם יונה פריינטה עד שיילקח על ידי השוטרים ויושם במעצר תחת הגנתו של הפאשה. שני שוטרים הגיעו למקום ולקחו לבית המעצר מבלי אומר ודברים את יונה פריינטה שכל פניו זבו דם מהנפילה. בשלב זה, ידע רבי משה ביבאס שרבי עמרם בן דיוואן כבר התגלה, שהרי אותו יונה פריינטה שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. ובכל זאת לא עצר בעד עצמו לשאול את הישמעאלי. "הרשה נא לי אדוני לשאול אותך: למה אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יטען שנפגע פגיעה כלשהי ולו הקלה ביותר מצד יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפני שנים?"

"אף יהודי לא עשה לי כל רע, ההיפך הוא הנכון, אני פגעתי ביהודים יותר מפעם אחת, ולא קרה לי דבר! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם ועשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי בניגוד לאמונתנו שאין צדק, אין מידת מוסר, הכל מותר, ואם אין צדק אני בספק אם יש חיי נצח, ואם אין חיי נצח, אין גן עדן ואין גיהינום אזי הכל תוהו ומהו." "אם כבר הגעת למסקנה שהכל תוהו ובוהו אדוני, אז מה יועיל לך אם היהודי הזה יומת, כיצד מותו יכול להועיל לך להבנת טיבו של היש והאין?" תמה ר' משה ביבאס. "אני רוצה הוכחה גלויה וניצחת לכך שיש אלמוות ויש עולמות עליונים ויש גן עדן ויש גיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד, הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו סוף סוף חטאיי, ספקותיי וייסוריי ואמצא מנוח לנפשי. אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה כדי להאמין בנצחיותה של הנשמה. טרחתי ובאתי מפאס לכאן כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי סופך לא יהיה טוב משלו. אעליל גם עליך שדברת סרה בדתנו." סיים באיום.

יונה פריינטה היה מוכר היטב בוואזן, בקרב יהודים וישמעאלים כאחד בגלל עיסוקו ומסירותו בעבודה. הוא היה תופר מזרונים בעל מוניטין. ה׳שורפה' של וואזן העריכו את מקצועיותו ולפיכך הזמינו אותו לעתים קרובות, לבתי הפאר שלהם לפרום ולתפור מחדש את מזרוני הצמר הרכים שכה הטיב ליצור. אילמותו לא העלתה ולא הורידה, בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב ביותר, ידיו מלאו עבודה. יהודים כלא יהודים חיזרו אחר שירותיו. ואולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לכך ששיחרו לפתחו, משום שלא בזבז זמנו בשיחות נימוסין ובדברי סרק. מרגע שהגיע לעבודה בבוקר לא הרים עיניו ממלאכתו וידיו לא משו מערמות הצמר, החוטים והמחטים. למחרת, על פי תביעתו של איש הדת מפאס, הובא יונה פריינטה למשפט לפני הפאשה. ר' משה ביבאס ביקש מהפאשה רשות כניסה לאולם המשפט הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.

"יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס. "היהודי השפל הזה היושב לפנינו, ענה בהצביעו על יונה פריינטה הנדהם, אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות עוד היום, ושההוצאה להורג תבוצע בפומבי ברחבת השוק לפני אנשי העיר, כדי שכל המאמינים והכופרים, כאן ובכל מקום ישמעו, יראו ויראו!" "האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע ?" שאל הפאשה. "אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח בעזות את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.

הפאשה המהם, לא הסגיר מיד את עובדת אילמותו של משה פריינטה, ושאל: ״באיזו שפה קלל את הנביא?" "בערבית, כמובן!"

"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בצחקוק מלא לעג.

לשמע השאלה הבלתי צפויה והצחקוק המוזר שהתלווה אליה, נפל שקט באולם. המוחאזניין- השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, התקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, הביטו באדונם והחרישו. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי בטרבוש האדום והגאלביה הלבנה והמהודרת ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב, כולם המתינו.

חלפו כמה רגעים של שתיקה מדאיגה ומעצבנת, הפאשה עבר ממצב רוח של זחיחות וצחקוקים נטולי פשר לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאם כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, או כאילו לידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע המסוים הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם להתגלות בעולם הזה, לא ידע מה שכולם ידעו: שהוא כבר התגלה.

כדי להציל את איש הדת המוסלמי מביזיון, קנם ומאסר, שאל אותו הפאשה בנדיבות יתרה: "האם תרצה לחזור בך מהאשמה אדוני?"

"וכי למה אחזור בי מאשמה חמורה כל כך, כיצד אוכל לצדד באויב הנביא ובמי שקללו?" "אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך למה: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהנאשם שלפנינו, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, לא גידף ולא צעק! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע שהנאשם היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך, לא החמיא, לא שר, ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר כי האיש שהנך טוען שקלל את הנביא, אילם הוא! מרגע שיצא לאוויר העולם!" המאשים חש לפתע כמי שנלכד בצבת ברזל. עיניו קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות. לאחר שתיקה המשיך הפאשה

"אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שיתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו." הפאשה חייך מתוך התמוגגות, הרכין ראשו לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר: "שחררו את היהודי לביתו! וקחו את השטן החצוף הזה לנקות את תעלות הביוב של העיר, עד שנגזור את דינו."

אחר כך הפטיר לעבר המאשים שהפך באחת לנאשם: "האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי לעולם אילו פסקתי אחרת." הפאשה שהיה ידוע כרודף בצע ושלמונים, שענש, עשק וגזל יהודים ללא רחם, קם בסיום דבריו, כשעל פניו חיוך דק של הקלה… זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שעשה משפט צדק. למחרת סיפר הפאשה לרבי משה ביבאס זצ״ל על הרגעים שעברו עליו לפני שגזר את הדין"סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום, בלבי רתחו המלים, שמעתי את קולו של סייד עמרן אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק כמו ילד, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים. יונה ואני בני גיל אחד, בהיותנו ילדים בני שש- שבע שיחקנו באותו רחוב, ביחד, ואילמותו עמדה תמיד לזכותו, כי הוא לא פגע באף ילד!"

"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאם את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאם ששום דיבור נוסף לא יוכל להפיג את הנס. שני נסים נעשו. פעם כאשר היהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר האילם האחד והיחיד בקהילה ופעם כאשר הפאשה הרשע נהג שלא כמנהגו ושפט משפט צדק. שׂוֹש נשׂישׂ כי אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים, בכושרות; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן" סיים רבי משה ביבאס את סיפורו.

דן אלבו שלושה סיפורי נסים על הצדיק הקדוש ר׳ עמרם בן דיוואן -ב. רבי עמרם בן דיוואן וחלות השבת מגן עדך.

ב. רבי עמרם בן דיוואן וחלות השבת מגן עדך.

ברית מספר 25דן אלבו

מימון אזולאי מסתחר – לשון הנקוטה על ידי רבנים ופוסקים בספרות השו"ת –  היה לפרנסתו מחוץ לוואזן, בכפרים של ישמעאלים. ביום חמישי מימון לא חזר מהטמפוראדה – זמן סבב הרוכלות בכפרים, נקרא טמפוראדא פעמים נמשך שבועות ופעמים חודשים. Temporada בספרדית פירושו: עונה, תקופה, זמן. בפי יהודי צפון מרוקו, המונח ביטא את זמן העבודה של בעלי המלאכה והרוכלים היהודים מחוץ לעיר-  ומעותיה של שרה רעייתו התמעטו וביום שישי אזלו לגמרי. היא ידעה כי אם רק תפנה לאחד מרבני הקהילה, ר' משה אלבאז, ר' יוסף אלבו, ר' רפאל פימיינטה, ר' יעקב טולילה או ראב״ד הקהילה ר' רפאל בירדוגו לבקש סיוע, מיד ישלח אליה גבאי הקהילה עם מעות לשבת די לצרכה ולצרכי ילדיה. ואף על פי כן לא עשתה כן, לפי שלא רצתה חס ושלום להטיל דופי באשה שהיה מסכן את נפשו בדרכים, כדי לזון את בני ביתו. הלכה שרה לבית הכנסת הגדול בפונדק סלא –  שם מקום שבו התגוררו יהודים ובו שכן ביה״ב ע״ש ר׳ עמרם בן דיוואן – רכנה על הפרוכת ואמרה לצדיק רבי עמרם בן דיוואן "יא רבי עמרם, הנה באתי אליך! הנך עדי שאיני רוצה נדבה מאיש ואיני רוצה להלבין את פני בעלי שלא יחשוב איש, חם וחלילה שאינו עושה די לפרנסתי ולפרנסת ילדינו ואיני רוצה לקטרג כלפי השם יתברך על רעבוני ושאינו משגיח עלי ועל ילדיי חם ושלום, דע כי לא נותר לי דבר בבית, אפילו זית לשבת אין לי, הנה שפכתי בפניך את לבי אם תרצה תאכיל אותנו! ואם תרצה תרעיב אותנו! מרגע זה אני, בניי ובנותיי בידיך!"

באותו רגע, בעודה לשה את חלות השבת התגלה רבי עמרם בן דיוואן לפני הרמנה – אחות בספרדית דרך רווחת לפניה ולציון שמות נשים קרובות בקהילות הצפון, דוברות יהודית ספרדית – זוהרה רעיית החכם השלם ר' יוסף אלבו, ואמר לה: "ראי בתי חמדתי, עדת מלאכים תרד השבת לעולם ומלאך אחד יבוא בזכותך לוואזן." וכשסיים ונעלם, נכנם רבי יוסף אלבו ואמר לרעייתו: "הרמנה זוהרה, הוסיפי נא קדרת בשר – ר' יעקב בירדוגו ופמלייתו אנשי מעלה ויחס יתארחו בביתנו, ויסבו בשבת לשולחננו." ולפי שנרמזה שעתיד המלאך שריאל לבוא לוואזן בשבת לבתי היהודים לא שאלה ולא אמרה דבר. נטלה בשר, ירקות ושוטים תבלה בתבלינים והכינה תבשיל טוב לעין ולחיך, הניחה את תבשיל השבת על הכירה ונפחה במפוח על הגחלים, ובתוך כך, הבחינה כי הכירה סדוקה בסדק גדול, ותיכף תשתבר כי לא תוכל להחזיק את כובד הקדרה. היא נמלאה דאגה שמא תחמיץ את מצוות הכנסת האורחים ושמא יבוא ר' יעקב בירדוגו ופמלייתו ולא ימצא תחת ידה מזון די הצורך להאכיל את כולם. על כן ירדה במדרגות, עם הקדרה בידיה ופנתה לבית שרה אזולאי שכנתה לטול ממנה רשות לבשל על הכירה שלה, אך זו לא הייתה בבית. ולפי שראתה שהכירה פנויה והזמן דוחק הניחה את קדרת הבשר והירקות על הכירה של שרה. אמרה בלבה: כשתבוא שרה אספר לה שנדחקו הרגעים ואזלו לפני כניסת השבת ומיד לקחתי רשות לעצמי להניח את הבישול שלי על הכירה שלה. הדליקה הרמנה זוהרה את הגחלים, נפחה בהם במפוח עד שעלה סומק ברמץ, הניחה את הסיר ועלתה לביתה. ובדרכה חשבה כמה גדולים רחמי שמיים שסבבו את הדברים כך ששרה סיימה כבר לבשל את תבשיליה לשבת וכירתה עומדת ריקה. כשסיימו המתפללים את התפילה במלים: "תורת משה אמת ונבואתו. ברוך עדי עד שם תהילתו", יצאה מבית הכנסת של ר' עמרם בן דיוואן ופנתה לביתה שרה אזולאי והיא בוכייה עם שלושת ילדיה הקטנים. מה רבה הייתה הפתעתה כשמצאה על הכירה שלה קדרה מבעבעת, מלאה עד שפתיה בתבשיל בשר וירקות. "נס עשה לי בן דיוואן, נס עשה עמדי הצדיק רבי עמרם." צעקה ברגשה. נכנסה עם ילדיה פנימה ומצאו שולחן ערוך ועליו חלות. מעיינות השמחה הציפו את לבה. ילדיה הסבו לשולחן כמידי שבת בלי להבחין בנס. פתחו את הקדרה ומיד עלו ממנה אדי התבשיל החם ומלאו את החדר בניחוח של גן עדן. אמרה להם אמם: טלו לכם זהו מאכל של אליהו הנביא. אותה שעה הגיע ר' יוסף אלבו מבית הכנסת של הנגיד דניאל אזולאי עצב על כך שרעו ר' יעקב בירדוגו בעל"עדות ביעקב" הראב״ד של מכנסא התעכב מפאת הגשמים העזים בדרך. וכיון שלא פגש את מימון שכנו בבית הכנסת, הלך לביתו לשאול לשלומו. וכשנקש על הדלת יצאה מיד הרמנה שרה אזולאי רעיית מימון וסיפרה לו על הנס שעשה לה הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, שהניח חלות שבת על שולחנה וקדירה מלאה תבשיל בטעם גן עדן על הכירה שלה. נפעם מהנס, עלה לביתו שבקומה השנייה. כולו נסער ונרגש סיפר לרעייתו את סיפור הנס שנעשה לשכנתם שרה רעיית מימון אזולאי. אמרה לו הרמנה זוהרה: "הכל משמים, הכל משמים, נרמזתי שר' יעקב בירדוגו יתעכב מפאת בואו של המלאך שריאל, כי אין שני מלאכים יכולים לדור במדור אחד, שידוע שאין מקום בעולם שיכול להכיל באותה עת את להבת אורם של שני מלאכים. ולפי שידוע שבין מלאך בשר ודם ומלאך מרום – מלאך מרום קודם, ירדו גשמי הזלעפות לעכב את רבי יעקב בירדוגו בדרך, מלהגיע לכאן.״

לפי שידעה שבאותו רגע ממש, מסב המלאך שריאל לשולחן שבת בבית שכנתה, הודתה לבורא עולם בלבה על שזכתה כמו אברהם אבינו להאכיל מלאך מרום ממעשה ידיה. ממרחק נשמע קול מופלא מלא הדר בוקע מבית שכנתה ומברך "המוציא לחם מן הארץ" בניגון ערב ששמעה פעם במקום כלשהו שלא הצליחה לזכור היכן. מבלי שידע דבר מכל זה, אמר ר' יוסף אלבו: "ניגון זה, נוהגים בו המלאכים ברדתם לעולם הזה, זהו ניגון של עולמות עליונים, שאינו מהעולם הזה כלל, אות הוא שהמלאך שריאל שורה עמנו. שהרי מימון אינו כאן ולפי שאין איש בשר ודם יכול להרים את העולם הזה לעולמות עליונים, ברי, שמלאך מעולמות עליונים ירד לשיר את הניגון הזה." והגם שידעה כיצד הגיעה הקדירה לכירת שכנתה והחרישה, בכל זאת תהתה כיצד הגיעו חלות השבת לשולחנה של שרה אזולאי ומי הצדקת שנפלה בחלקה הזכות ללוש חלות שבת עבור המלאך שריאל. בעודה מהרהרת בדבר שמעה את קולו השמימי של המלאך שריאל אחר שסיים לברך את ברכת המזון, לוחש לאזנה "אשריך, זוהרה שכל העולם נברא למען החסד, תנוח דעתך בעניין החלות, לפי שלא נותר די זמן עד כניסת השבת ללישת בצק ודי זמן לתפיחתו ולאפייתו שלח רבי עמרם בן דיוואן בידי את זוג החלות מגן עדן."

ג. רבי עמרם בן דיוואן ונס העקרה הישמעאלית. ד"ר דן אלבו

ג. רבי עמרם בן דיוואן ונס העקרה הישמעאלית.דן אלבו

עולי רגל נהגו ליטול אבן קטנה מגל האבנים שעל ציון הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, כסגולה לשובם בשלום לביתם. לפני נסיעות ארוכות בני קהילת וואזן נהגו ליטול מעל הקבר אבן זעירה ולהישבע לפני הצדיק שיחזירוה למקומה בשובם בשלום מנסיעתם. מספרים שכל מי שעשה כן, צלחה דרכו וחזר בשלום לבני ביתו. פעם נסע ר' רפאל בירדוגו נכדו של בעל "משפטים ישרים" שכיהן כאב בית דין בוואזן עשרים ואחת שנים משנת תרמ״ב ועד שנת תרס״ג, לטנגייר עם בנו בן השש, יוסף. בדרכם חנו בבית העלמין באז'ן, התפללו תפילת מנחה, סעדו לבם, ולפני צאתם נטל הרב אבן קטנה בגודל חלוק נחל מגל האבנים שעל ציון צדיק, כסגולה לשובם בשלום, אמר את תפילת הדרך והצטרף עם בנו לשיירה של ישמעאלים שהייתה בדרכה לטנגייר. לאחר רכיבה של שש שעות, לעת ערב, עצרו לחניית לילה באחד הכפרים, בקרבת ששאוואן.

בעלות האור, והם עוד ישנים הותקף הכפר על ידי שודדים משבטי ההר הסמוכים. הייתה אנדרלמוסיה, הנשים והילדים זעקו מפחד וברחו לקול היריות. כל אנשי השיירה נפוצו לכל עבר. רבי רפאל פנה לצד אחד ובנו לצד אחר. ר' רפאל בירדוגו מצא מחסה מאחרי תלולית עפר ואותת בידיו לבנו להצטרף אליו. הרב חשש להשמיע קול, שמא ישמעוהו הליסטים שדהרו על סוסיהם כמטורפים אנה ואנה תוך ירי באוויר. וישבו את בנו או יהרגוהו חם וחלילה. נשימתו נעתקה מפיו כשראה את בנו נלקח על ידי ישמעאלית אחת לפאתי הכפר ונעלם מעיניו. משהסתלקו השודדים עם שללם וחזר השקט לכפר, חיפש הרב את בנו ולא מצאו. היות שחיפושיו עלו בתוהו, החליט להישאר בכפר עד שימצא את בנו. הוא הוציא מנרתיקם את טליתו ותפיליו התפלל תפילת שחרית, נשא עיניו למרום והתפלל למציאת בנו בהקדם. הרב סבר שבנו נבהל ומסתתר באחת הפינות וסופו לצאת מהמסתור כשיחוש שהסכנה חלפה. בינתיים, המשיכה שיירת הישמעאלים בדרכה לטנגייר ור׳ רפאל בירדוגו נשאר בכפר.

משמים היה הדבר שאותה אישה ישמעאלית לא נפקדה זמן רב ועלתה לקברה של לאלה מנאנה הקדושה הנערצת של העיר לערייס, נשאה לפניה תפילות אין ספור ולא נפקדה. יעצו לה לעלות לקברו של הסייד היהודי הקדוש סייד עמרן באז'ן, והייתה דוחה ודוחה את נסיעתה לשם. כשמלאו עשר שנים לנישואיה ותפילותיה נשארו ללא תוצאות, פנתה לרב היהודים בוואזן ובקשה רשות להיכנס לבית העלמין היהודי. התיר לה הרב להיכנס למתחם הקבר של הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן כדי להתפלל לישועתה. והוסיף: "לא תיוושעי ותפילותיך לא ייענו אם לא תרבי רחמים בעולם! היי רחמנית על מי שכוחו דל משלך ועל מי ששכלו רפה משלך ועל מי שמזונו צר משלך! רחמי על כל נפש וקל וחומר על מי שגורלו מופקד בידיך." לסיום, השביע אותה: "אם תיפקדי החזירי לאלוהים מה ששייך לאלוהים ולצדיק מה ששייך לצדיק, כפי שריחמו עליך, רחמי על אחרים, ישמעאלים ויהודים כאחד, אם תאמצי את מידת הרחמים, רחמך ייפתח!"

ומשמים נגזר שאישה זו הבחינה בילד חסר האונים, עומד וממרר בבכי. לפי לבושו זיהתה שיהודי הוא. נכמרו רחמיה על הילד הקט הזה שגורלו הופקד בידיה, עטפה אותו בגילאביא חומה, כדי להסוותו מעינא בישא ומעינם של חורשי רע, על מנת להחזירו למשפחתו. כך צעדה עמו לוואזן. כל הדרך הרגיעה ולטפה אותו ולמרות שלא הבין את שפתה, חש בכוונותיה הטובות. ובאתנחתאות האכילה אותו בדבלות שייבשה במו ידיה. בהגיעה לוואזן, פנתה לבית הרב שהתיר לה בשעתו לעלות לקבר הצדיק והתפלל למענה. כשפתחה את הדלת וכשראתה את יוסף בנה עטוף בגלימה של גויים ישן בחיקה של ישמעאלית נוכריה, נהפכו פני בעלת הבית כשולי קדרה ויצאה מפיה זעקה שהעידה על סערת רוחה ועל השאלות ששאלה את עצמה: היכן בעלה ואיך הגיע יוסף לרשות אותה ישמעאלית. לשמע קול אמו התעורר הילד ומיהר לספר לאמו את קורותיו ביממה האחרונה. כשראתה את גודל הנס וגודל החסד של הישמעאלית, הזמינה אותה הרבנית להיכנס לביתה, השקתה אותה בחלב טרי והוציאה לכבודה תקרובת פירות, חמאה, דבש ועוגות. ולפי שהישמעאלית לא דברה לא ערבית ולא ספרדית, הזמינה הרבנית גוי, על מנת לתרגם את דברי האישה שהצילה את בנה. וזו, בלשון שבטי הריף, ספרה את הסיפור מתחילתו ועד סופו. "מיום שנישאתי בעודי ילדה לבן דודי, לא הריתי. התפללתי לאללא וללאלה מנאנה שירפאוני מעקרותי. שבעתי אכזבות ומרורים, בפי כל נקראתי "העקרה". איבדתי כל תקווה. עד ששכנתי שכנעה אותי לעלות לקבר ה'סייד' היהודי. לפני חמש שנים באתי לבית זה לפגוש את החכם היהודי, לפי המלצת הקאדי שלנו. בפגישה ההיא התיר לי החכם לעלות לקבר ה'סייד' שלכם ואמר לי: "תהיה רחמנית על בניו של בורא עולם מוסלמים ויהודים. וככל שתהיי רחמנית ונשמתך תמלא יותר ויותר ברחמים על בניו של היושב במרומים, כך יקדים רחמך להיפתח."

עליתי לקבר הצדיק, ביקשתיו שייתן לי פרי בטן, בכיתי והתפללתי מזריחה ועד שקיעה, נשבעתי לפניו לעשות צדקות מידי יום, כמצוות החכם היהודי. תשעה חודשים מיום היזיארה, ההיא, נפקדתי וילדתי תאומים, בן ובת.

היום לפנות בוקר, פשטו שודדים מיושבי ההר על הכפר שלנו, ולפתע בתוך כל המהומה והצעקות הבחנתי בילד יהודי ממרר בבכי. משכתי אותו בידו בכוח אלי כדי שלא יירמס תחת פרסות הסוסים, והברחתי אותו בריצה לעבר אסם התבואה שלנו. הסתרתי אותו בין גרעיני החיטה, עד ששככה המהומה. לאחר שהשודדים גנבו את הבקר והסתלקו, ניסיתי לדובב את הילד ללא הצלחה משום שהוא לא מדבר את שפתי ואני לא מדברת את שפתו. נגשתי לראש השיירה והתעניינה מאיפה הגיעו הנוסעים ומה יעדם. מדבריו הבנתי שהיהודי ובנו הצטרפו לשיירה באז'ן, מקום קבורת הצדיק סייד עמרן הקדוש שאליו עליתי לרגל כמה וכמה פעמים. ראיתי בכך אות משמים שזימנו את הילד היהודי הזה לידיי דווקא כדי להצילו ולהחזירו להוריו. קשרתי את הילד על גבי כפי שאני רותמת את ילדיי, ומזריחת השמש, אני צועדת ללא הפסקה עד שהגעתי לביתך." עודה מספרת את ספורה, והנה נכנס ר' רפאל בירדוגו לביתו, מניף זרועותיו מתייפח ומייבב וצועק שוב ושוב "טרף טרף, יוסף! טרף טרף, יוסף! אבד הילד!" ואז הבחין בבנו הקטן ולא הבין איך הגיע ילד בן שש שנים מהכפר המרוחק לבדו לוואזן. הוא קפץ לעברו, נטל את בנו בידיו, חבק ונשקו בהתרגשות שלא ידע כמוה מימיו. והנה נזכר בפני האישה הזרה שישבה ליד רעייתו ומנבכי נפשו עלה זיכרונה לפניו. הוא לא הבין מה מעשיה בביתו. לבסוף חייך ואמר: "כמעט איבדתי תקווה, אך אף על פי כן לבי ניבא לי שסוף הסיפור יהיה מעין זה. כשנסנו מפני השודדים ויוסף נעלם מעיני, התמלאתי דאגה לשלומו, אך לא הפסקתי להאמין שהיושב במרומים ישעה לתפילתי. ידעתי שבעל הנס ר' עמרם בן דיוואן יופיע. חיפשתי את יוסף בכל פינות הכפר. לא השארתי אבן על אבן, בכיתי, קראתי פרקי תהילים. שלוש שעות אחרי צאת השיירה, בא אחד מחברי השיירה וסיפר שרוב אנשי השיירה נסחפו בשיטפון וטבעו בנהר. הודיתי ליושב במרומים על שעיכב אותי בכפר ועל הנס שנעשה לי בזה שלא הלכתי אתם. עתה קיוויתי לנס שיעשה לבני. כשהגעתי למסקנה שיוסף נחטף ולא אוכל להשיבו בלא עזרת השלטונות, החלטתי לחזור לבית, כדי לערב את הפאשה בעניין חטיפת בני. ועתה כששמעתי את סיפור חייה של האישה האצילה הזו ואת סיפור ההצלה של בני, ברור שנס גלוי היה כאן.

בוכה משמחה על הנס המשולש שנעשה לבנה ולבעלה, שניצלו מפגיעת הליסטים, שלא המשיכו במסע עם השיירה וכך ניצלו מטביעה בנהר ועל הצלת יוסף על ידי הישמעאלית שאלה הרבנית את הישמעאלית:. "במה אוכל להודות לך, גברתי הרחומה?"

"זכיתי כבר לשכר כפול מן הצדיק. זכיתי בתאומים. משמים כתבו שיבואו לסטים לכפר שלנו ושאמצא ברגע ההוא בקרבת ילדכם כדי להצילו מפרסות הסוסים. ריחמתי על הילד כי מאז שהסייד הקדוש שלכם הציל אותי מעקרותי, שופעים בי רחמיי."

והיה זה נס גלוי בחינת "כי עתה, ראיתי בעיני." נס שסופר מדור לדור בקהילת וואזן עד שהעליתיו על הכתב כאן בירושלים עיה״ק תותב״א. זכות רבי עמרם תגן עלינו ועל כל ישראל אכי״ר.

סוף המאמר שלושה סיפורי נסים של הצדיק הקדוש ר' עמרם בן דיוואן

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים – דר' שלמה אלקיים – אוניברסיטת בן גוריון בנגב

דר' שלמה אלקיים

ברית מספר 25

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד אלקיים

א.   דברי מבוא

הציונות, שהופיעה כתנועת שחרור ותחייה לאומית של העם היהודי, ראתה עצמה מלכתחילה כתנועה שמטרתה לחולל מהפכה במצבו הקשה של העם היהודי בגולה. הפערים שנוצרו בין הקיום היהודי לבין העולם המודרני העמידו צורך דחוף למציאת פתרון למצב בלתי נסבל זה ולהצעת אפיקי פעולה בלתי שגרתיים לביטוי עצמי כדי לזקוף את קומתם הכפופה של היהודים בכל אתר ואתר. סביב פעילות זו התארגן העם היהודי בתחום התרבותי, החברתי והמדיני. פעילות זו הייתה מכוונת למפעל בארץ ישראל למרות הקשיים שנוצרו עקב כך. לשם הצלחתה, על הציונות היה לרתום אליה את דעת הקהל היהודית, שבחלקה התנגדה לרעיון זה ואף הייתה עוינת לו מתוך הנחה שהרעיון הציוני, כפי שהוצג על ידי הוגיו, היה בו כדי לאיים על היהדות הישנה. עם ייסוד הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, שבמרכזו עמד הרצל, כוונו כל המאמצים כאמור להקמת בסיס ריבוני לעם היהודי במולדתו, ולשם כך היה צורך בהשגת הכרה בינלאומית בדמותה של הצהרת בלפור וכתב המנדט. מעתה נפנה לצפון אפריקה ונבדוק אלו כיווני התפתחות חלו בקהילות השונות בעקבות חדירת הציונות עדיהן.

ב.   הפעילות הציונית בצפון אפריקה

מתוך התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי, שפרופ' מיכאל אביטבול עשה בהן שימוש, ובעיקר בזכות מחקרה של ד' בן-סימון-דונת על הפעילות הציונית בצפון אפריקה מתוודעים אנו לחדירתה של הציונות המודרנית לארצות המגרב – תוניסיה אלג'יריה מרוקו. התנועה הציונית המודרנית חדרה לצפון אפריקה בין שנת 1897 לשנת 1900. בתקופה זו נתמנה ד"ר א׳ ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין שבאלגייריה לנציג התנועה הציונית בשלוש ארצות המגירב, ובאותה תקופה ממש, ליתר דיוק בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור – אצווירא, עירו של ר' דוד אלקיים, נושא עיוננו כאן, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". באותו פרק זמן הוקמו בתיטואן, בפאס ובמקנס, כולן ערים בצפון מרוקו, אגודות ציוניות שעמדו בקשרי מכתבים עם המרכזים באירופה. אגודות אלו קיימו פעילות תרבותית – חינוכית ענפה שריכזה מאות חברים ובני נוער. גם בתוניס קמה אגודת צעירים ציוניים מיד לאחר הקונגרס הראשון, כללו של דבר, בכל מקום שהגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית, ע״י נוסעים או דרך "המליץ" וייהצפירה" החלה התארגנות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה הציונית.

הפעילות הציונית בצפון אפריקה חופפת בחלקה את עידן הכיבוש הצרפתי ואת חדירת חברת כל ישראל חברים (כי״ח) לארצות אלו. הקולוניאליזם הצרפתי לווה בשורה של שינויים, שבבסיסם השאיפה להשתית את סדריהן הפוליטיים החברתיים והתרבותיים של קהילות אלו על המסורת הצרפתית. שינויים אלה העמידו בהכרח את הקהילות בפני אתגרים חמורים, בשעה שלא היו ערוכות להתמודדות עם כל הכרוך בהם. בנוסף להתמודדות זו אף כי״ח, שנהנתה מיחס אוהד של השלטונות, העמידה אלטרנטיבה אידיאולוגית ומעשית לרעיון הציוני. מול מרכזיות ארץ ישראל בהשקפת עולמם של היחיד והציבור, העמידה כי״ח את צרפת ואת ערכיה במרכז החיים והתרבות. בכל מקום ששני גופים אלה – הקולוניאליזם הצרפתי מצד אחד והחינוך של כי״ח מצד שני – העמיקו את חדירתם, שם פחתה פעילותה של הציונות המודרנית. ראייה לכך היא אלג'יריה. העיר קונסטאנטין, השמרנית והמסורתית, הייתה המרכז היחיד של הציונות ולא הערים החשובות והמודרניות אלג׳יר או אוראן.

במרוקו, שבה הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של "אתחלתא דגאולה" היתה פעילות ציונית דתית ממש. בשנת 1910 נתקבלו חברי האגודות המקומיות של פאם ושל מקנס אל פדרציית "המזרחי". בערים אלו ובמקומות אחרים התקבלה התנועה הציונית בחוגי הרבנים כהמשך לציונות בת אלפיים שנה, בניגוד לתפיסתה ע״י חוגים חרדיים באירופה. רבני מרוקו, ובמידה גדולה גם בשאר מדינות צפון אפריקה, אף על פי שזיהו בציונות אלמנטים מודרניים, ואף מהפכניים – חדשניים, לא ראו בה איום על היהדות.

התחייה הלאומית בשירת ר' דוד לקיים- ד"ר שלמה אלקיים-אוניברסיטת בן גוריון

ג.   היסודות הלאומיים בשירת יהודי מרוקוברית מספר 25

עד שנבוא לעסוק בר' דוד אלקיים ובתחייה הלאומית בשירתו, נאמר דברים אחדים על היסודות הלאומיים שהתקיימו בשירת יהודי מרוקו לפני שקמה התנועה הלאומית – יהודית באירופה. שירת יהודי מרוקו מהווה אמצעי חשוב כדי לבטא את היחס המיוחד המקשר את היהודי לארץ געגועיו. בעזרת שירה זו מבקש המשורר לבטא את התרוממות רוחו, את אהבתו והערצתו ל״ההר חמד אלהים". קשר זה יסודו בנטייה של שירת המאה הט״ז בצפון אפריקה אל הקבלה, שהעמידה את ארץ ישראל כסמל לגאולתה.

השירים מוקדשים בדרך כלל לירושלים ולמקומות הקדושים שבה ובייחוד אל בית המקדש "בניין הדור נאה עין שזפתו תתאוה תשתאה" (מתוך תהלה לדוד לר' דוד חסין, שיר חדש, יח. ע״א); לטבריה ולקברות צדיקים, שעל פי המסורת טמונים בה (שם, אוחיל יום יום אשתאה, יז. ע״ב). המשוררים רואים לנגד עיניהם את ירושלים של מעלה "סגולת כל מדינות / ארץ לא במסכנות / מזונות / לא תחסר כל בה / תמיד טובה יתרה (שם, אערוך שיר וזמרה, יז. ע״א) או"יפה נוף משוש תבל / תמיד אותה הוא דורש / דר ערץ / צבי היא לכל הארצות" (שם, שם). עתים, תוך כדי תפילה ובקשה להשיב את ירושלים לקדמותה, בא המשורר ומונה את שבחיה: "ארמון על משפטו / ושם כהן גדול חגור באבנטו" (ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, כ. ע״ב); צוארו של עולם / ההיכל משוכלל / גם דביר ואולם / ואפריון מושלם / זהב רפידתו(שם, שם).

לשיא ההתלהבות הגיע ר' דוד אלקיים שרגשות עזים וכיסופים לציון מפעמים בשיריו כאלו שאלם מתוך שירי ציון של ריה״ל.

ד.   רבי דוד אלקיים והתחייה הלאומית בשירתו

ר' דוד אלקיים (להלן רד״א) – נולד במוגאדור במחצית השניה של המאה ה-יט ונפטר בניסן ת״ש ־ נודע לחובבי השירה והפיוט במרוקו בכלל ולמשכימי קום לשירת הבקשות  (3 )  בפרט בזכות הקצידות (4) שפירסם ב״שיר ידידות", קובץ הפיוטים המרכזי של יהודי מרוקו, שהוא עצמו היה בין שלושת עורכיו –  שני העורכים האחרים הם דוד יפלח וחיים אפריאט. משורר זה היה איש אשכולות, בעל כשרונות אמנותיים. עסק בציור, בעיטור כתובות ובגילוף בעץ וכיוצא באלה, וכן הוא שימש סופר עיתונאי לש״ כתבי עת חשובים ־"הצפירה" וי׳היהודי".

3 – כינוי להתכנסויות בלילות שבת שבין סוכות לפסח. התכנסויות אלה הנוהגות עד היום, מוקדשות לשירה ופיוט. שירה זו מכונסת בתוך קובץ הפיוטים ״שיר ידידות״ שהוא גלגול משוכלל ומורחב של קובץ הפיוטים ״רני ושמחי״(וינה תר״נ). רד״א הוא אחד מעורכיו של ״שיר ידידות״ לראשונה נדפס במראכש בשנת תרפ״א. ר׳ חיים שושנה ההדיר אותו והוציאו תחת הכותרת ״אעירה שחר״.

4 – שיר ארוך, בעל תוכן מגמתי ומבנה מורכב. רד״א פירסם ב״שיר ידידות״ 24 קצידות על פרשות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ והן מהוות כשליש מכלל שירתו. כל אחת עוסקת בנושא אחד מתוך הפרשה בשילוב דברי חז״ל מן המדרש ולעתים ממאמרי הזוהר והקבלה הלוריאנית. הן נתפרשו ־ פירוש ארוך ופירוש מקוצר – בידי ר׳ חיים שושנה. ראה הערה קודמת.

נושאי שירתו של רד״א המרוכזת ב״שירי דודים" אופייניים, בדרך כלל, לשירת צפון אפריקה: גלות וגאולה, שירי תוכחה ומוסר, שירים בשבח התורה ולומדיה ושירי שבת ומועד. אולם הנושאים שהעסיקו אותו הם נושאי התחייה הלאומית בארץ ישראל. נושאים אלה היו המסד לשירתו וגם הדחף לפעולתו למען הלשון העברית כחלק מן התחייה הלאומית. בחברה היהודית – המרוקאית, כבכל חברה יהודית אחרת, התקיימו יסודות לאומיים שנים רבות לפני שקמה התנועה הלאומית – יהודית באירופה. התקווה לקץ שעבוד מלכויות ולשחרור עם ישראל ביום הגאולה שימשה מרכיב מרכזי באמונותיה של חברה זו. תקוות משיחיות אלה, שכבשו את שירת יהודי מרוקו, ושמשורריה שעבדו להן את מחשבות לבם חוזרות ונשנות כמעט בכל אחד משירי רד״א. אך, הוא קשר אותן לתחייה הלאומית ולרעיון הציוני ששבה את ליבו.

בשירים אחדים מעלה המשורר על נס את מפעלה של התנועה הציונית ומתפלל להצלחתה:

יהּ שוּב שבוּת עם ועבודת הלוי

ותנועת ציון תצעד ותציץ בימי זריחתן

 (מתוך שירי דודים, "פיוט על הגאולה" ועל תאוות ראות המקדש", עמי 157 -159).

וכן:

בּין רוזני ארץ נקוּמה נתעודד

גם דברי פינוּ כנבוּאַת אלדד ומידד

וחכמתנו תנהר כשמש לא בא אָץ

חיש יזרח / וציץ יפרח

חפשי יתנשא / כימי רב מנשה

תנועת ציון תצלח יוצא חלוּצהּ

(שם, איה שוקל, איה סופר עת קץ, עמי 160- 161).

בקצידה לפרשת וארא "אל יושב שמימה" (שם, 74 – 77) מתוארות המכות שהביאו משה ואהרן על פי דבר ה'. בסיומה של קצידה זו מקדיש המשורר מחרוזות אחדות לגאולה, העתידה לבוא חשבון מר עם אומות העולם: "האומרים ערו ערו את כל בתימו"; השפעת "טל חיים ודעת בו רבים יחכמו"; השבתת מלחמות "בין עם ועיים"; ביאת משיח ובנין בית המקדש. הוא חותם קצידה זו בחישוב – הקץ כפי שמובא בזוהר:

קץ פדות נשלמה / חשבון ששים

 עוד ששים ושש / נקוה בו יושלמו

(ומעיר בשוליה: "שיר זה היה בשנת 5660 [1900] וכל העולם היו מצפים לביאת המשיח כנאמר בספר הזוהר… ״ כאמור לעיל(פרק ג) בקיץ של 1900 נוסדה במוגאדור, עירו של המשורר, אגודה ציונית בשם "שערי ציון". הקמתו של ארגון זה זכתה לתיאור מרגש בידי המשורר עצמו בכתבותיו לשבועון העברי ציוני דתי"היהודי". רד״א היה פעיל בארגון זה ואף נבחר לשמש כמזכירו בלשון העברית. כמשורר היטיב לתת ביטוי לאירועים שהתרחשו בעולמה של יהדות העולם. שמחה עזה תוקפת אותו לאחר הצהרת בלפור, שבה הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל. הוא מביע אותה בשיר "תודה להשי״ת עם שנתנה ארץ ישראל לבניה על ידי מלך אנגליה ירייה [ירום הודו]"

אזכיר בלשוני נסים ונפלאות / יפצחו ההרים רנהּ

תלאה כל עט לספרן / חולפות יום יום ראו עינינו

הודו לה' כי טוב כי לעולמים חסדו

 ראה בעוני אל חי ויקם מעפר

כי קנוא נתקנא על ארצותיו לטהרן

 ולנקות הר מנו אסרנו

(שם, אזכיר בלשוני עמי 233 – 234)

כמו כן חיבר רד״א פיוט "על התמנות הרב הגדול ראשון לציון כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב] יעקב מאיר הי״ו חכם באשי:

ראשון יחיד בשוּם משרה על כתפות הדום לציון

ראשון על עדה וכתרה הוד מלכות הובא לציון

(שם, עמי 136).

אף כי אין פרטים מזהים אודות הרב מאיר בשיר זה, ואפשר שלא ידע הרבה אודותיו, די באירוע כדי להביא את המשורר לידי התפעמות.

הרב מאיר ידוע גם בפעילות באגודה ״שפה ברורה״ להפצת הדיבור העברי. ראה א׳ אלמליח, הראשונים לציון, ירושלים, תש״ל, עמי 350 – 359.

בתוך אווירה ציונית זו תופסת הלשון העברית מקום של כבוד. הוא מתנה בשירים רבים את דבקותו העמוקה בה. הוא מעלה אותה על ראש שאיפות חייו ומתוודה באהבתו אליה:

"בת מלך היא וּבהּ תשוקתי, והיא סגולת נפשי ברגשתה, טרם בּ א עליה הכּורת […] יומם ולילה רוחי ונשמתי, כּהרה ללּת אספר בּמגלּתה, שופך תּחנּה ועתרת […] תמיד בּאַהבתהּ שוֹגה, ותאותהּ בוערת בקרבי בעתתו. / עד אשר משמחתה הרביתי בכיתהּ נתר לבי, נעתק מחרדתו / איכותה ומהותה, ראשיתהּ ותכליתהּ, ייעף ייגע שכל מידיעתו." (עמי 150).

וראה השיר ״שפה יפה כפרח גנה״ (עמי 221).

אולם, הוא מתנחם בכך, שסופה לקום לתחיה, לשוב לימי נעוריה, למלא את ייעודה ולשוב לכבודה כימי ילדותה בעת ששימשה את הנביאים בחזונם:

"עורי שפת אמת, שפה ברורה, שפה בין השפות מה לך נרדמת? שובי לימי נעוריך הדורה, התנוססי, ואל תהי נכלמת. תחת היות בחייתך צרורה, תתנשאי בתוך עמך נעצמת […] ובנות השיר, תוך עלמות בשורה, כבתוכך מעשה רקמה נקסמת. ילדתך בין נביאים נצורה, בך נאמו ואת להם נואמת. קומי אורי פנת יקרת כמנורה, בעזרת נדיבים אל לך נעלמת יש תקוה לאחריתך שמורה, כימי מרדכי ואסתר נחתמת" (עמי 222-221).

 

                             י׳ שטרית הסיק שרד״א ״הכיר היטב את מפעלו של אליעזר בן יהודה דרך העיתונים שראו אור בירושלים והגיעו למוגאדור״. ראה שטרית, מודעות, עמי 148 והערה 138, עמי 166. אף כי הדבר מסתבר, אין על כך עדות בשירתו.

ברם האהבה ללשון אין די בה. עליו לטפחה ולהכשירה לשימוש. בכמה כתובות בשיריו הוא מדגיש את קוצר לשונה של העברית לעומת עושרה של הערבית: "פיוט זה [נמס אולמי, עמי 182 – 183] על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ולמשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערביים וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה". "קוצר שפתנו הקדושה"  לעומת עושרה של הערבית מעורר את קנאתו כמשוררים הערבים, שלשונם מאפשרת להם חופש תמרון וחופש הבעה: "ושפת אום ואומתה מושכים בהרחבתה / מושך בה איש מלה כאותו ושפת עמי קצרתה / נעלמה ארוכתה,  סודה אם ידע איש אותו" (עמי 150). וכן: "ובכן שירי הערב רובם מתיפים ונמתקים מפני שיש להם החטפין והרבה. לכן חטפיהם יבואו מתוקים הרבה וערבים של שיריהם וניגוניהם" (עמי 144 – הערות שוליים).

הלשון העברית מציגה אמנם קשיים, אך החסרון אינו בלשון עצמה אלא באי ידיעתו אותה לאשורה "לבד סודה אם ידע אותה איש" (עמי 150). העברית המקראית לבד אינה מאפשרת לו לתת דרור לעולמו הרוחני: "ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד , ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא רוח שירתו כאותו" (כותרת לשיר "דורש ממרום חן לשירתי" – עמי 150). הוא זקוק למקורות נוספים שיספקו את דרישותיו: "ולכן תמצא לפעמים מלים עמוקים מן הפשט. ואל תאשים אותי כי כשתעמיק בהבנה תמצא כי כוונתי על דברי חז״ל או מן המדרש או מן הדקדוק […] וצריכים אנו לשים אותיות ומלות נופלות על משקלם כאשר דיברנו לעיל כדי שיהיה השיר כלול ורגיל בפי כל מצד ידיעתו בניגון ערב כי בעו״ה [בעוונותינו הרבים] ניגון ישראל לא נדע ולא נשמע" (פתיחה לדיוואן, עמי 30). בפתיחה זו ניסח למעשה את חשיבותו הלשונית. אם תמצא בלשונו חריגות מן"הפשט" של הכתוב במקרא, חזקה שיש לכך יסוד. כל חידושי הלשון והתצורות מעוגנים היטב בל״ח או על-פי הדקדוק. התנצלותו של המשורר על כך שנאלץ לחרוג מן המקובל נועדה להבטיח את שלמות התבנית והניגון של הקצידה בעלת הצורה והמבנה המורכבים ״.

בסיכומו של דבר רד״א מבקש לראות את הלשון העברית לאורך כל קיומה כזהות אחת. כל רובדי הלשון בתקופותיה השונות מהוות חטיבה אחת. מעתה עליו לנצל לא רק את לשון המקרא ולשון חכמים, כפי שנהגו קודמיו, אלא גם את האוצר הכמוס בשירת הקודש כדי למלא "תאוות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו" (עמי 150).

עד כמה השתוקק המשורר לעלות ארצה, להתדפק בעפרה ולשמוח בשמחתה נראה בקטעים הבאים מתוך שירתו:

יצדיקני בעודי חי אנשק אבניו

ועציו אדרוש שלום פרציו

ואחונן עפרו

(אהמה ליפה נוף, עמי 199)

ועת אשתומם אזכור ואהום

כל עמים לה יובלו

חלו ול א יחדּלו

נקהלו ויצהלו

הותץ מגדלי

(שם, עמי 200)

סגנונו של רד״א המפליא בעשירותו, התוודעות לרבדים השונים של הלשון העברית, להיטותו אחרי חומרים שנזנחו על ידי קודמיו, כל אלה הם חלק ממודעותו לשינויים שהתרחשו בקהילות היהודים בעולם. למודעות זו נתן רד״א ביטוי כפי שלא עשה אף משורר מצפון אפריקה בזמנו, לפניו ואחריו.

אמנון אלקבץ – הפולמוס בשבת התם "ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

אמנון אלקבץברית מספר 25

הפולמוס בשבת התם "ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

בשנת התס״ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.

 ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ״פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב״ץ) בר ראובן, ובין ר׳ שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה – הרקע לפולמוס:

 ר' שמואל אזאווי נודע כשוחט, סופר ודיין בעיר סאלי, ולאו דווקא כתלמיד חכם מובהק. כמו כן הוא לא היה מתלמידי החכמים הצנועים, ותמיד אצה לו הדרך לפרסום. בעיקר העיבו על תפקידיו יחסיו עם יתר רבני הקהילה בסאלי, שהתנהגותו כלפיהם הייתה בדרך כלל שחצנית, חצופה ומתנשאת. הסאה הגדשה מצדו כאשר התחילו להגיע שמועות שהוא שוחט בסכין פגומה, ואף נוטל שוחד מאנשי הקהילה, ותמורתו מכשיר בהמות שנטרפו בשחיטה.

זו הייתה הזדמנות מצד דייני העיר לדרוש את סילוקו מתפקידו כשוחט וכדיין, אולם דרישתם לא נענתה מצדו. הויכוח בינו ובין דייני עירו העצים וגלש לאלימות מילולית חריפה שהדיה הגיעו לרבות מקהילות ערי מרוקו. לויכוח זה שתחילתו בסאלי, נשאבו גם קהילות הערים פאס ומכנאס, והוא איים לפגוע בכל המערכת הרבנית.

בצר להם, פנו דייני סאלי לפאס, בה ישב בית-הדין שהתפרסם בדייניו המובהקים בחכמה ובתורה, בשאלת חכם בר-סמכא. לשאלתם הם צרפו גם את הסכין עליה נסב הויכוח. השאלה התגלגלה לפתחו של רי' יעקב אבן-צור, שכבר אז התפרסם כדיין מעולה בכל רחבי מרוקו ואף מחוצה לה. יעב״ץ התייחס למקרה כמו לכל מקרה אחר שהונח לפתחו, בכובד ראש הראוי והענייני, בלי משוא פנים, כי בלאו הכי לא הכיר את ר׳ ש. אזאווי. יעב״ץ, בתורו אחר האמת, חיפש בפוסקים רבים שמא יש מקום לצידוק מעשהו של ר' אזאווי, "… יתכן, הוא אומר, ובתחילה הסדק שבסכין היה רחוק מעט מחודה, מכך יתכן והייתה כשרה בתחילתה, אלא שבמשך שנות ההשחזה הרבות התקרב הסדק לחוד, והסכין נעשתה לפגומה… ויש לחוס על ממונם של ישראל". ברם עם כל רצונו להקל, לא מצא כל תימוכין לקולא. תשובתו של יעב״ץ אל דייני סאלי לא איחרה להגיע, בה כותב חד משמעית:

"… שאמת דנו דייני סאלי, ופסיקתם להדחת הדיין ר' אזאווי, מוצדקת… דאין בזה שום גמגום כלל… ולכן ברור שאין אוכלים משחיטתו של זה, שהשוחט אומר שהסכין אינה פגומה/, אם כך, אינו בקי בשיעור פגימה/, והודה השוחט שכך הייתה הסכין מימים ימימה/. ואם ידע שהסכין פגומה/, ובכל זאת המשיך לשחוט בה, הרי הוא בחזקת חשוד ופושע, ויש צורך להכשיר אפילו את הכלים בהם בושלו שחיטותיו… ״.

ר' אזאווי לא שבע נחת מפסיקתו של יעב״ץ, ובתשובתו אליו, הוא רותם לעדותו מספר חכמים שהעידו כי בדקו את הסכין, ולא נמצא בה כל פגם. אך גרוע מזה, המשך מכתבו היה התפרצות חסרת תקדים על יעב״ץ בה האשימו בגניבת דעת, וכי אפילו ר׳ שמואל הצרפתי (אחד מחכמי פאס הגדולים) התנגד לדעתו ואף נזף בו (דבר שלא היה ולא נברא). המכתב היה בוטה ומזלזל בחכמתו ובבקיאותו של יעב״ץ בתורה ובפוסקים, תוך העמדת סימן שאלה ליכולתו המשפטית. אלא שאנו מוצאים את ר' אזאווי מביע דעה אחרת שזה לא מזמן קדמה לפולמוס, בה מביע תשבחות על פסיקה מסויימת של יעב״ץ, שם הוא כותב: "… עברתי על דברי הרב הפוסק נר״ו, וראיתי שכולם בנויים על קו האמת והצדק, ודעת שפתיו מללו. והדין דין אמת. ולראיה שכך הורוני מן השמים, וקיים". (חתום ר' שמואל אזאווי).

תגובתו הבוטה של ר' אזאזווי נגד יעב״ץ, לא נשארה ללא תגובה. יעב״ץ, דיין מן המעלה הראשונה, אמן הכתיבה הבקי במכמני השפה העברית, מתפנה לענות לו במכתב מיוחד במינו, בנוי לתלפיות, הן מבחינת שפע שפתו, הסגנון, חריפות השכל החדה כתער והלשון השנונה והמליצית, עושים את המכתב לדוגמה עבור אמן במלאכת הכתיבה. ראוי שחלקו של מכתב זה יפורסם ויובא לידיעת אחינו בני המע׳רב, על הבקיאות בשפה העברית שבה התנסחו אבותינו לפני מאות שנים. ברם תחילה נכיר מעט מי היה ר' יעקב אבן-צור. (יעב״ץ).

ר' יעקב אבן-צור, או יעב״ץ, כפי שהוא חותם על רבות מתעודותיו המשפטיות, נולד ביום 13.5.1673 בעיר מכנאס ולא בפאס כפי שסבורים. ההנחה שנולד בפאס באה מזה שרבות משמונים שנות חייו עשה ברבנות בפאס, אולם ידוע שאביו, ר׳ ראובן, היה חכם גדול שהעמיד תלמידי-חכמים רבים במכנאס.

יעב״ץ היה מתלמידיו המובהקים של ר' יהודה בן-עטר ("רבי לכביריי), מי שהיה ראש אבות בתי-הדין (ראב״ד) בפאס, וסבו לעתיד של "אור החיים הקדוש", הוא ר' חיים בן-עטר. ר׳ יעקב נמנה כצאצא למשפחה מיוחסת ועתירת נכסי-רוח של סופרים וחכמים, ששורשיה מגיעים עד חכמי-ספרד שגורשו בשנת הרנ״ב (1492). משפחה זו עתידה הייתה בתוך דורות אחדים אחר הגירוש, להצמיח מתוכה את אחד מגדולי חכמיה של מרוקו שבכל הדורות, ואחד מחכמי ישראל המובהקים, הוא ר׳ יעקב אבן-צור.

בהיותו כבן אחת עשרה שנים נתייתם מאביו, וכבר בגיל שמונה עשרה אנו מוצאים אותו נושא דרשה בפני גדולי הדור, אחר פטירתו של אחד מגדולי חכמיה של פאס. בגיל עשרים מתמנה לסופר בית-דין, ובהגיעו לשלושים נבחר לדיין. אחר פטירתו של מורו ורבו, ר' יהודה בן- עטר, מתמנה יעב״ץ לראש אבות בתי הדין בפאס, תפקיד אותו ימלא עד סוף ימיו, תוך נדידות קצרות של מספר שנים כדיין במכנאס ובתיטואן, עד פטירתו ביום 8.12.1752, והוא כבן שמונים שנה.

לבד מההתייתמות בגיל צעיר, ידע יעב״ץ טרגדיות אחדות, הגדולה שבהן הייתה ש'כול ששה עשר מבניו מתוך שבעה עשר שנולדו לו. הבן היחיד שנותר לו בחיים, הוא ר' רפאל-עובד, שהמשיך זרעו עד ימינו אלה.

עד כאן היכרותנו הקצרה עם ר' יעקב אבן-צור, (יעב״ץ).

אמנון אלקבץ הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

אמנון אלקבץ

הפולמוס בשנת התס"ד בין ר' יעקב אבן־צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

בשנת התס״ד (1704), פרץ במרוקו פולמוס חריף בנוגע לעניין שחיטה בסכין פגומה שנמצאה בידיו של אחד החכמים בעיר סאלי, שלחוף האוקיאנוס האטלאנטי.

 ויכוח זה שנערך במרוקו לפני יותר משלוש מאות שנה, נודע כ״פולמוס בין ר' יעקב אבן-צור (יעב״ץ) בר ראובן, ובין ר׳ שמואל אזאווי בר משה". ברם, תחילה – הרקע לפולמוס:

המשך המאמר מהפוסט הקודם

כאמור, בתגובתו של יעב״ץ לדבריו הבוטים של ר׳ שמואל אזאווי באיגרת המיוחדת בסגנונה ובחריפותה, מצא מקום לשחרר את חרצובות לשונו בהסתמכו על מה שנאמר בנחמיה (יג/כה): "… ואריב עמם ואקללם, ואכה מהם אנשים, ואמרטם… ״, והרמב״ם מחזק את הדברים באומרו בהלכות סנהדרין(כד/ח): "… וכן יש לציין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו, ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שערו… ״.

לבד ממכות ומריטת שיער שהוא לא עשה, מאמץ יעב״ץ את שאר הכללים שבאו לביטוי באיגרתו המעניינת, שמפאת אורכה, אצטט מתוכה חלקים, ואף זאת, בדילוג. וכך הוא פותח את דבריו:

"… על כן לשון הזהב שהיה בהיכל המליצה, להגדיל תושיה ולהפליא עצה, למרס בדם אהובנו הגדול כה״ר שמואל זאווי, הן תווי שדי יענהו ולעבודתו יקרבהו, ובתשובה שלימה לפניו ישיבהו, אכי״ר.

"אחר דרישת שלום וכוי, הנה באתי באותיות שתיים שהן ארבע, יען התרגזך אלי באיגרת אוגרת ומסוכסכת, עולה ויורדת כנחש עקלתון/, ופיה פתוח כפי האתון/, ובה צוית להקריבה לבית דיננו הצדק להודיעם להשמיעם מעשי. ובתחילת ההשקפה ראיתי זוכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבורך בשם "סופר", וכתב "הסופר", ועשה "הסופר", ושלח "הסופר", "ולא אותי קראת יעקב", (ראה ההסבר על פסוק זה המצוטט מישעיה מג/כב, במסכת יומא, דף יט/ב. כאשר נפגש יעקב עם בנו יוסף, לא דבר עמו כי היה עסוק בקריאת שמע), כאילו שמי נעלם והוא פלאי. ותלמוד לומר, שמי נודע בשערים, יעקב, מלא מאור נוצץ, כצאת השמש בגבורה/, לעטרת צבי וצפירת תפארה/. חיי ראשי, אילו היית מצוי אצלי במדינה, אמצאך בחוץ אשקך/, אנהגך/, אביאך אל בית-ספרותי ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני/, אשקך מיין רקח הגיוני/, ומעסיס רמוני/. ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה/, שמורה בכל וערוכה/. כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות/, ובה לבשו שמיך קדרות/… מתוך ספרי זה אשר כתבתי, תוכל ללמוד מעט קט ניב מפואר ונאה/, אפס קצהו תראה/. והיה ראוי להשיבך על פי מידותיך, לא שתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך ורבותיך, שאם קטון אני בעיניך/, ונקלותי עוד מזאת, קטנם עבה ממתניך/. עמם אכבדה, שהם הרהיבוני ורוממוני/, וענוותם תרבני/, ובבית דינם הצדק הושיבוני וקבעתי/, ונוטרה את כרם ה' צבאות שמוני/… ובזיונך זה אינו מעלה ואינו מוריד".

יעב״ץ רואה בכינוי "סופר" בו מכנה אותו ר׳ אזאווי , כינוי מכובד מדי בשבילו, וממשיך בדבריו בהצטנעות כלשהי: "ואם אמרתי לדונך לכף זכות שתפסת אומנות חז״ל, ותבחר לשון ערומים, וכוונתך בשם "סופר"… גם בזה לא בחר ה', שהרי דרשו בפרק "איה סופר" (ישעיה לג/יח), כל אותיות שבתורה איה שוקל קלים וחמורים… ואם כן, הפלגת בשבחי יותר מדי, ולאו יאות למעבדי הכי. והנה שני תלמידים חכמים במכנאס, שבחדש שעבר יחסו אלי מפי כתבם, מה שנראה בעיני שהוא הפלגת שבח, ושלחתי להזהירם ולהוכיחם על ככה".

 יעב״ץ אינו מסתפק בכך ומגולל את התפתחות הפרשה שעמדה במוקד הפולמוס, תוך שהוא מטיח ברי שמואל אזאווי דברים קשים. אט אט מתפתחת האיגרת ללשון שנונה ודוקרנית, ששיאה יבוא ביימכתם" המפורסם המעיד על חריפות שכלו וחרצובות לשונו בהם ידע לגרוס את משנאיו. בפתיח של הקטע הבא, משוה יעב״ץ את ר' אזאווי לאיוב, כמו שנאמר בבא בתרא: "נתחלף לך בין איוב לאויב", כלומר, דיבר דברי תוכחה וגרם רעה לידידו. "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

"איש היה בארץ סאלי, איו״ב שמו (יעב״ץ כותב כאן את השם איוב בראשי תיבות לומר, אתה, ר' שמואל אזאווי, בסה״כ "אשרי יושבי ביתך", איו״ב, יושב על כנך ואינך מחדש דבר בתורה), טבח(שוחט) מומחה לרבים וסופר שטרות קבוע מסופרי דיינים. ויהי היום, באו קצת מתלמידי חכמים היושבים במדינה הנז׳ לבדוק סכינו, ומצאו בסופה, בשיפוע שבין סוף חודה לתחילת הקתא, סדק אחד גדול, דהיינו הפרדת חלק מחלק… ובשורש הסדק ההוא, יש סדק קטן הנקרא בערבי תווריק', באופן שמוכח שכך נמצאת וכך הייתה מתחילתה למן יום היוסדה, ועד עתה. ובכן, עמדו חכמי סאלי וקבלו עדויות האומנים שהיו משחיזים לו הסכין ברחיים לעת הצורך, והעידו שכך הייתה מששת ימי בראשית. גם אגב בררא, קיבלו עדויות אחרות על האיש הנז', איך הוא מעורכי הדיינים, וכי יהיה משפט בין איש ובין רעהו, מקבל שוחד מזה ומזה, ללמדם טענות שקר לזכות בדין. גם עדויות אחרות שהוא חולק עם גנב, ועובר על שבועות וכמה דברים אחרים מכוערים שתמיד הייתה לועזת עליו המדינה הנז', ועכשיו ספקות נעשו ודאות.

אמנון אלקבץ הפולמוס בשבת התם "ד בין ר? יעקב אבן־ צור מפאס לבין ר' שמואל אזאווי מסאלי

ובכן עמדו חכמי סאלי, רובם ככולם, וכתבו פסק ארוך להעבירו מהטבחות (מהשחיטה) ומהספרות, והכריזו לאסור יתר הבשר משחיטתו ולאסור הכלים, ושלחו פסקיהם לחכמי המדינות להסכים עמהם, וגם אנוכי נמניתי עמהם לדבר מצוה, וכתבתי פסק על זה… וכשנודע הדבר אל הטבח (השוחט) ההוא, עניין פסקי הבז', שלח לחכמים כתבים בדברי פיתויים והבלים… וגם שלח לאיש סודו אגרת לדבר עלי דברי דילטורין(דברי-גנאי, השמצות) לאמר, שמה שכתבתי עליו, היה מדרך התנגדות ושנאה… ומה שעשו, אלא בהתנגדות הנקראת בפיו 'אינטרס', ואני נאמן עלי הדיין שאין לי שום איבה ושנאה עליו, ולא הכרתיו ולא ראיתיו עד הנה. ואדרבא, הייתי מבקש צדדי זכות, ולא עלה בידי, כי דברי הפוסקים עמדו לנגדי… וכשראיתי שננעלו שערי הזכות בפני האיש הנז', שלחתי לו אגרת בתוכחות על עוון על אשר שלח בי יד לשונו, וכה כתבתי אליו: (כאן יעב״ץ מתפנה לכתוב אליו"תשבחות" בלשון סגי- נהור).

אילן אילן, במה אברכך/, ארוממך/, אודה שמך/, אסלסלך/, אשבחך/, אפארך/. בתחילה בפה רך… דכולהו שבחי דמרך אענה. אף אני ידעתי אדוני ידעתי/ כי במקום שאמרו להאריך, קצרתי/. ואחד מני אלף מעט מזעיר לא כביר משבחיך לא ספרתי/, כי מידותיך לא יכילם ספר, ואילו לדיו יהיו ימים/, ונמתחו בגווילים שמי מרומים/, וקני-סופר כל עצי רתמים/, אין די לכתוב קצת שורותינו רוב עוצם מפעליך העצומים/. ואם הקוראים בתחילת ההשקפה, יראה בעיניהם כי בשבחיך הפלגתי/, וגדלתי ורוממתי/, לא ידעו ולא יבינו, כי לפי האמת, הכל שריר וקיים… ומליצתם השמדת במיטב הארש, למטה לארץ היא יורדת. לא נכון לעשות כן לאדם כמוך… מעלין בקודש ולא מורידין. וכאשר האורחות עקלקלות והדרך עקלתון/, שנינו הכל הולך אחר התחתון/… אכן למחזיקים בעץ החיים ותומכיה מאושר/, אמר עם הספר ישוב באור ישר/.

לכן אמרתי אעלה בתמר המליצה, אוחזה בסנסיניה/, אתפסה בפארותיה/, ויהיו נא שדי חמדת הילולך פה נערכות/, כפי חולשת יכולתי במעשה שבכות/, ודברים בגו חק תוכות וחק יריכות/, וכבר הסכימה החכמה, כי אתה ככל אדם בעל בחירה מרצון/ללכת בכל אשר תחפוץ כפנימי כחיצון/לעלות או לרדת/ לכחור אבן-יקרה או גחלת אש יוקדת/ומגילתי זאת לא תזוז מחבבה/ הפוך בה והפוך בה דכולא בה/. והאי קרא סיפיה רישיה/, ורישיה סיפיה/ ונהרא מבריך מכיפיה.

יעב״ץ פונה לר' שמואל אזאווי ומבקשו שיקרא את "המגילה" (המכתם), מתחילתה לסופה, ושוב מסופה לתחילתה, ואז יתברך משפע אור על גדותיו. חשוב לציין שחרף אורכה של "המגילה", היא משופעת במלים עבריות תקניות שאינן חוזרות על עצמן. הדבר מורה על שליטתו במכמניה של השפה העברית, הן בתחבירה והן בדקדוקה. משום חשיבותה, אני מביא אותה כאן במלואה. "המגילה" נחלקת לחמשה טורים בני שמונה מלים בכל שורה, כפי שהובאה בספרו"לשון לימודים", כחלק מאגרתו הארוכה כפי שציינו לעיל. כדי לקרא את האגרת מהסוף להתחלה, כפי שנתבקש ר' שמואל אזאווי, יש להתחיל כך: "ידידינו אזאווי שמואל כבוS הרב גדול". ההמשך מתחיל מהמילה "אדם" והלאה, כלומר,"אדם רע, גם אוהב התרמית, ושונא העמית, ומתאב ההתנגדות, ומתעב החסידות וכו'. בכך הופך יעב״ץ את כל דברי ההלל בהם הוא מעטר את ר' אזאווי, לדברי קילוסין שליליים. זה היה כוחו, השפה, הכתיבה והחרוז. כל המכתב(האגרת), משתרע על פני שמונה עשר דפי- ספר, ארוג בפרוזה ובמליצה ומשופע בתיאור המעשה על כל היבטיו. הכעס הגדול של יעב״ץ מתמקד במילה "אינטרס" שבה מאשים אותו ר' אזאווי, שכביכול עניין פסילתו בעיניו, נובע מדבר שונה בתכלית ממה שהיה באמת.

"… גם הוגד לי מפי המגיד שעודך מסתולל ומתהולל להתעולל עלילות, ותמיד כל היום שמי מנואץ בפיך בהמולות, בתתך ברחובות קולות וקולי קולות, שלא כתבתי כן אלא מחמת 'אינטרס' ושנאה… ואסביר לך העניין בהקשות אליך קושייא אחרת, והיא שחכמי סאלי למה הוצרכו לשלוח לשאול לארצות אחרות? והרי לא נסתפקו בשום דבר… התורה אמרה 'אחרי רבים להטות'… לכן שלחו לחכמי המדינות להסיר מהם עקשות-פה ולזות שפתיים. הקילו עליך ונהגו עמך לפנים משורת הדין ממידת חסידותם. אבל בעניין איסור הכלים והעברתך מאומנותך, העבירו הדבר על הדין, דין תורה. זוהי הבנת הדברים לאמיתתן, שיודה בה כל הדובר אמת בלבבו. אכן מי שהוא 'איטרסיאדו', ודאי שיוכל להעמיס פירושים זרים לאחזוקי שקריה.

אמנם אשאלך והודיעני, מה תתי שיהא לי צד 'אינטרס' ושנאה עמך, ואני לא ראיתי פניך אפילו בחלום? גם מעולם לא הגיע כתבך אלי ולא כתבי אליך. ובשלמא יהא לך שנאה לאינטרס' עמי? כי זה דרכך, כסל לך, וכן הם מידותיך כפי שגילית בכתבך, וכן שגור בפי כל יודעך ומכריך… והנה מה שנראה לעניות דעתי להליץ עליך הוא שטעית ברמז הכתוב ד-יוהיה בית יעקב אשי, שחשבת נוטריקון המילה 'אש', הוא 'אינטרס שנאה', ולא כך דרשו דורשי רשומות, אלא 'אש', 'אהבת שלום… אתה גרמת שחשבתני כנבלה, ועל לובן שיני לא השגחת/ ובלשונך רוזנים לאין נתת/ שופטי ארץ כתוהו עשית/ ובמצנפת בית-דין צנפת/. וכל מה שכתבתי לא כתבתי אלא משלוש סיבות. א. לבל אהי כפוי טובה בנסתר. ב. לבעבור הראותך גודל אשמתך ולקיים בנגלה דיהוכיח תוכיח את עמיתך', ולא אטמון בחובי עוונך. ג. כי מדרכי קוני יש בזה דקרא קא צווח והלכת בדרכיו. 'עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפתל', ולכן עניתי על מידותיך, על אשר קדמת אותי ב'לחם צערים' וב'מים זדונים׳ על לא חמם…

 ״ מכאן פונה יעב״ץ אל ר' אזאווי בלשון מפוייסת ומבקש ממנו שיראה בגילוי המוקדם של חילול ה' בהטרפות, דבר שבא להצילו מדינה של גהינם, ולכן מוטב שיבקש מחילה מלפני הקב״ה:

"… ועתה אחי, חייך אם ייטב בעיניך שיתחלל שם שמים על ידיך, כי מוטב לנו שתתהפך שלייתינו על פנינו ולא יתחלל שם שמים על ידך. כל שכן בהוצאת שם רע על הקהילה הקדושה שכל ימיה נתפטמה בדברים האסורים על ידך, רחמנא ליצלן. ובכן, אם בעל נפש אתה, תשמח ותגיל אף גילת ורנן שנגלה כתבך אלי, שאלמלא כן, היית נשאר שקוע בחטאך עד זיבולא בתרייתא (עד עד יציאת הזבל האחרונה). אכך, עתה בהתגלותו אלי, העירותיך משנתך. ויהי רצון שיכנסו דברי באזנך דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן(דומה ואפשר שנתקנן). ואין כוונתי בזה חס ושלום שתכנע לפני, לשאול ממני מחילה וכדומה, כי אינני מרודפים אחרי הכבוד, אבל המבוקש ממך הוא שתלך עם אלהיך, ועמוד סמוך להיכל קודשו, שלא בפני שום אדם, והכנע לפני בוראיך והתודה ותתחרט על מעשיך לפניו, וככה תאמר לו: 'אנא ה׳ חטאתי, עויתי, פשעתי לפניך, והרע בעיניך עשיתי, ומעורכי הדיינין הייתי, ושוחדות קיבלתי, ועם גנבים חלקתי, ועל שבועת שוא עברתי, ונבלות לישראל האכלתי, ודברתי דופי בלבי ובמו פי'. וגם במכתב לאמר, 'וחשדתי בכשרים, והטחתי כנגדם דברים ואמרים מרים על לא חמס עשו. ואף גם זאת גדולה על כולן, שגרמתי להתחלל שמך הגדול ותורתך הקדושה, על ידי. ועתה ה׳ אלהים בושתי במעשי וחוזרני בתשובה שלימה לפניך, ומקבל על עצמי לבל אשוב בדרך הזה עודי.

ובזה ושב ורפא לך בסיעתא דשמיא. ואם ככה את עושה, הנה מעתה ומעכשיו, דלא אסמכתא, אומר בפה מלא 'מחול לך, מחול לך, מחול לך' על הנוגע אלי. ואם לא תשמע לעצתי, אני את נפשי הצלתי. נאום איש צעיר יעתר אל אלוה וירצהו, ובדרך מישור ינחהו, ובתשובה שלימה לפניו יושיבהו, ומלחם תורתו ויין סודותיה ישביעהו".         יעקב בכמוהר״ר ראובן

זצוללה״ה אבן-צור.

הבאתי כאן קטעים שונים כפי שנאמר לעיל, מאגרת ארוכה מאד, ואף זאת בדילוגים שונים. ע"פ סופם של דברי יעב״ץ, הוא אכן חיפש לשמור על השקט בקרב הרבנות. חכמתו זו עמדה לו בעת שניתק את ההתנצחות בעודה באיבה, ולא נודע לנו מה היה סופו של הפולמוס, האם ר׳ אזאווי המשיך לשמש בתפקיד שוחט ודיין, אם לאו. מכאן אנו למדים שגם בקרב הרבנים היו תמיד התנצחויות, בעיקר לגבי תפקידים שהתפנו ברבנות עליהם היו קופצים רבים. הדבר היה מביא לעתים לתחרות וקנאה, שהייתה הופכת לעתים לשנאה, והקשתה על קבלת החלטות בניהול התקין של הקהילה.

הדברים שהובאו לעיל, מבוססים על שניים מספריו של ר' יעקב אבן-צור, "משפט וצדקה ביעקב" (מוצב״י), ו״לשון לימודים".

ברית מספר 25 בעריכת מר אשר כנפו- דר' וידאל הצרפתי-קהילת פאס ומשפחת הצרפתי –תשס"ו

דר' וידאל הצרפתי

קהילת פאס ומשפחת הצרפתי

תקציר ההיסטוריה של יהודים מרוקו וצפון אפריקה

אגדות מספרות שהעברים (משנים עשר השבטים) הגיעו לצפון אפריקה בימיו של שלמה המלך כדי להביא מתכות, בעיקר זהב, לבניית בית-המקדש. הם הגיעו כנראה עם הפיניקים כבר במאה ה-10 לפני הספירה ובזמן בניית קרטגו בשנת 814.

אחרי חורבן בית ראשון בשנת 581 לפנה״ס, יהודים עוזבים את ישראל ומגיעים לצפון אפריקה (בעיקר באזור לוב הנוכחית). בסביבות שנת 300 לפנה״ס, יורשו של אלכסנדר הגדול מביא חיילים לאזור הזה הנקרא "סירנאיקה" (חלק מלוב הנוכחית). בזמן מלחמות הפוניקים, יש עדויות על נוכחות יהודים באזור. השלטון הרומי בהתחלה נראה סבלני. יוספוס פלויוס מספר שאחרי שנת 70, אחרי חורבן בית שני, מגיעים עוד יהודים לאזור צפון אפריקה. בשנת 87 לספירה טיטוס מביא כמה אלפי יהודים לקרטגו. ובשנת 115 פורצות מהומות נגד הרומאים ב״סרנאיקה" עוד לפני המרד של בר-כוכבא בארץ ישראל. בתחילת המאה השלישית מתחילה התפתחות הנצרות בצפון אפריקה. בשנת 430, ה״ונדלים" וה״ויזיגוטים" מתפשטים באזור. בשנת 535 האימפריה ה״ביזנטית", הודפת את "הונדלים" שהיהודים היו בני בריתם. בשנת 642 הערבים מתחילים להשתלט על צפון אפריקה, אבל הם נתקלים בהתנגדות נמרצת מצד הברברים. שמם המקורי של הברברים הוא "אמזיגים" או אימזיגים (אנשים חופשיים). השם ברברים ניתן להם ע״י הרומאים והוא נובע מהמילה הלטינית barbarus שפירושו הוא "זר". מקורו של העם העתיק הזה אינו ידוע. הוא מתפשט באזורים רחבים ממצרים עד ה״סהרה". לאורך כל התקופה יש עדויות על יחסים טובים בין הברברים ליהודים. נכתב הרבה מאוד על השפעת היהודים על חלק מהשבטים הברברים, ואפילו יש דעות שחלקם התגייר. האגדה על המלכה ה״כהינא" בזמן פלישת הערבים היא דוגמא לכך אבל למרות שנמצאו עדויות על הגיור, צריך להיות זהירים בקביעת ההיקף שלו מפאת החוסר בהוכחות מדעיות.

השאלה היא, מהו היחס הכמותי בין ברברים שקבלו על עצמם את היהדות לבין יהודים שנטמעו בברברים? שמות המשפחה לא יכולים לתת לנו אינדיקציות מפני שהשימוש בהם הופיע מאוחר יותר בעולם היהודי, ולעיתים קרובות הם נקבעו בהתאם לסביבה. ("אמוזיג" שהוא שם נעוריה של אימי, מקורו ככל הנראה ברברי).

האסלאם, פאס ויהודיה

בשנת 683 מתחילה פלישה האסלאם אל מרוקו.

ב-789 מולאי אידריס הראשון מייסד את העיר פאס על גדות נהר פאס. אידריס השני מפתח אותה בשנת 809. היא בצומת דרכים, ובאזור עשיר במתכות החשובות לפיתוח העיר. כבר ב- 817 משפחות מוסלמיות שגורשו מ-״קורדובה" שבספרד וממצרים מגיעות לפאס. כנראה הגיעו איתם גם משפחות יהודיות. במאה ה-9, נוסדה מה שאפשר לקרוא האוניברסיטה הראשונה בעולם, עוד לפני ה״סורבון" בפריז ו״אוקספורד" באנגליה, המסגד-אוניברסיטה "אל קראיון". פאס הופכת להיות מרכז דתי חשוב במיוחד לאסלאם. היא גם הפכה להיות מרכז דתי ורוחני ליהדות.

ליהודים היתה שכונה שנקראה "פונדק אל יהודי". רבנים מפורסמים חיו בה: בינהם דוד בן אברהם אלפסי, שלמה בן אהודה, והמפורסם ביניהם רבי יצחק אלפסי(הריף). דונש בן לברת ויהודה חיוג' כתבו את ספרי הדקדוק העבריים הראשונים במאה ה-10. תחת ממלכות ה״אידרסים" וה״אלמורבידים" מצב ביהודים משתנה תלוי בשולטן(המלך). ב-987 היהודים גורשו. ב-1035       וב-1068 600 יהודים נרצחים.

ב-1125 השבט הברברי "האלמוחדים" תופס את השלטון. הם קנאים במיוחד, ורוצים להרחיב את השפעתם כשהם מתפזרים עד לוב ועד ספרד. היהודים (וגם הנוצרים) הוצאו להורג.

בספרד רבי מימון ובנו, רבי משה בן מימון(הרמב״ם) שנולד ב-30 במרס 1138, בורחים מקורדובה שנמצא תחת שלטונם של ה״אלמוחדים", ונודדים בין עיר לעיר. כשהם נזכרים שפאס היא מרכז תורני ורוחני, הם מחליטים להגיע לפאס, ומצפים לשלום ולמנוחה. הרמב״ם כבר כתב על "אריסטוטוס" וגם על הלוח העברי. בזמן שהוא נמצא בפאס, הוא מפתח את הידע שלו ברפואה, פילוסופיה ואסטרונומיה אצל הגדולים המוסלמים. זאת "תקופת זהב" בתרבות המוסלמית. באותה תקופה מופיע משיח מדומה בשם משה דרעי. האלמוחדים חוזרים לפאס ויהודים שוב מוצאים להורג. רבי מימון כותב "איגרת נחמה" בערבית בה הוא רוצה להביע עידוד ותקווה, וקובע שההתאסלמות היא לא עבודה זרה (לעומת הנצרות שהיא כן עבודה זרה), ובגלל זה אין חובת מיתה. מאוחר יותר הרמב״ם כותב "איגרת השמד" שבא הוא מתנגד לרב קיצוני, ומגן על האנוסים בתנאי שישמרו בסתר על המצוות כמה שניתן ולחזור ליהדות בהקדם האפשרי, אבל בסביבות 1165 האלמוחדים מכריחים את היהודים להתאסלם או למות. רב יהודה הכוהן אבן שושן, מנהיג ורב הקהילה , מסרב והוא נרצח מול קהל גדול ב-8 באפריל 1165. רבי מימון ומשפחתו מצליחים להגיע לעיר"סאוטה" ולהפליג לא״י ב-18 באפריל 1165.

בספרד ה״אלמוחדים" נוצחו, וה״מרידים" תופסים את השלטון. ב-1269 פאס חוזרת להיות עיר בירה "ופאס אל זאדידה" (פאם החדשה) נוסדה. אחרי גירוש ספרד הראשון ב-1391 משפחות יהודיות מגיעות לפאם ומצטרפות לקהילה.

ב-1438 ה״מלח" של פאס נוסד (שכונה יהודית). מספר הסברים ניתנו ל״מלח". למה שכונה כזאת? האם כדי להגן על היהודים או כדי להעניש אותם? האם כדי לאסור עליהם להכנם לעיר הקדושה למוסלמים ("פאס אל באלי, העיר העתיקה) בה נמצאים קברות המייסדים ולשמור על קדושתה? למילה "מלח" כמה הסברים: האם זה היה קודם אזור בו היה מלח, או מכיוון שהשולטנים הכריחו את היהודים להשליך את ראשם של האויבים שנוצחו  ולתלות אותם על מקלות כדי להפחיד טוב יותר את האויב שהיה אולי מוכן להלחם עוד?

במשך כל התקופה הזאת היהודים זכו למעט מנוחה, אבל לא תמיד. לפוגרומים הצטרפו קנסות גבוהים, רעב, מחלות שרפות וכל מיני צרות. למלח היו חומות עם שערים כבדים שהיו נעולים בלילה, והיו קרובים לארמון השולטן.

לאחר 1492, הגירוש השני מספרד, משפחות רבות הגיעו למלח. הם נקראים "מגורשים". המקומיים נקראים "תושבים". במשך זמן רב היו חילוקי דעות רבים בין שתי הקבוצות בתחום פירושי ההלכה. הם לא דיברו אותה שפה, ורמת התרבות היתה שונה. במשך עשרות שנים השחיטה של קבוצה אחת לא היתה מקובלת על השניה. המגורשים קבען החלטות משלהם. ("תקנות יהודים מגורשי קסטיליה").

מאוחר יותר התקנות של המגורשים התקבלו על כל יהודי מרוקו. רבני פאס הופכים להיות הסמכות הדתית בכל מרוקו, והחלטותיהם מועברות לכל העם היהודי בעולם. בית הדין נקרא "בית הדין הגדול". עד לפני מספר שנים היה עדין קיים בפאס בית כנסת של התושבים (אצלא דלפאסיין או אצלא דלתושבים) אפילו עדין עם הסידור המקורי שלהם. לאחר מכן היו הממלכות "ווטיסידים" "וסעידים". מרקש חוזרים להיות עיר הבירה. ב-1659 ממלכות "אלאויים" עוברת לעיר מקכם וחוזר\ת לפאס ב-1720. במאה ה-18 הרעב והמצב הכלכלי הירוד גורמים שיהודים רבים עוזבים את פאס.

ב-1790 עד 1792 מולאי יזיד מחליט להרוס את המלח ואת בתי הכנסת ולגרש את תושביה. כמה מהיהודים מתאסלמים (עד עכשיו קיימות משפחות מוסלמיות בשם אלכהן, סקלי ועוד). ב-1843 המעשה של סוליקה הצדקת מזעזע את הקהילה. ב-30 במרס 1912 השלטון והחסות הצרפתי נחתם. ב-17 באפריל 1912 מתפרץ ה- "טריטל" (פוגרום) של המלח של פאס.

עובדה שנראת מנוגדת גורמת שלאחר 13 מאות, היהודים לא לגמרי"דחימים" ("מאוגנים") ומקבלים יותר חופש.

ב-1956, לאחר העצמאות של מרוקו, יתכן שהזיכרון הקולקטיבי הוא שדחף את היהודים לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל(הרוב), לצרפת, או לקנדה.

ברית מספר 25 בעריכת מר אשר כנפו- דר' וידאל הצרפתי-קהילת פאס ומשפחת הצרפתי –תשס"ו-עמ' 63-61

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר