ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס


רשמים מואזאן 1952-1953 – אסתר עטר-בוטבול

אליאנס

היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך, כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום-אני יודעת את החוקים של כל ספורט.

נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפאס. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א' שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל לימד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע.

הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ-1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד נב את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. במים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם. E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח' ולקבל תעודת ה-Brevet-תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.

בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה טי. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח"כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו. מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכו' וכו'. רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל ״:וי של מנהל.

ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה״ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר, המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע"פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: "מחברת הכיתה" שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח.

בואזן, פעל בי״ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה' והיו מעולים.

לא היה בי״ם תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גמ-כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי – אורט – בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.

בי״ס בואזן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו "מר" ו"גברת" לשם המשפחה.

בית הקברות "אגן" נמצא כ-7 ק"מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי"עמרם בן דיואן" (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכָּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!

ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, לאורט וכו'… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.

נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: "היית המורה שלי בואזן!" לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.

שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב-18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה(איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפאס ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.

את ואזן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.

 

הרצל חקק כל ישראל חברים, כל ישראל ילדים

הרצל חקק

כל ישראל חברים, כל ישראל ילדיםכל ישראל חברים

ברית מספר 30- כל ישראל חברים

אליאנס זה חברות, אליאנס זה ילדות.

הסיפור של הילדות שלנו, של בית הספר שלנו זוכה להוקרה, עולם האליאנס שלנו זכה לחותמת של נצח, הנפיקו עליו בול – בול כל ישראל חברים. הנה כי כן, העולם שלנו הופך להיות חלק מדפי ההיסטוריה, שרוצים להנחיל.

וזה מחזיר אותנו לאותם ילדי אליאנס, לעולם המתוק שלנו, לאותו מחוז קסמים סמוך לשוק מחנה יהודה – לאותה ילדות צבעונית, לימי שנות החמישים. כילדי כיתה אלף בבית הספר אליאנס בשכונת מחנה יהודה, הכרנו עולם של נימוסים צרפתיים, כל מורה היה "אדון", כל מורה "גברת" ומי שכח את הזריקות בחדר האחות, גברת זמרן.

תמיד זכרנו את בית הספר כמבצר של דעת, מקום שאהבנו לרכוש בו השכלה. באותם ימים לא התביישנו ללמוד בעל פה, לשנן, להפנים בתוכנו גבעות נפלאות של מלים, של שירים מן הספרות העבריות, מן המקרא, שירים בצרפתית…

כן, למדנו עשרות פרקים בתנ״ך בעל פה, ואני זוכר שלימים כשבגרנו והגענו לתיכון היוקרתי בירושלים, תיכון ליד האוניברסיטה העברית, ניגשנו אני ואחי התאום לחידון התנ״ך. השאר היסטוריה, אני ואחי התאום בלפור זכינו בשני המקומות הראשונים באליפות התנ״ך העולמית. זכות הראשונים והאשראי הגיעו לאליאנס, שם ידעו לחנך אותנו לאהוב את התנ״ך: השיעורים של גברת וינקלר היו הצגה בשידור חי. כשאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ראינו את גברת וינקלר יורה ברקים וכולה עולה בלהבות במרומים. האש היוקדת בעיניה, ודברי הנבואה שלה נותרו לנצח

את פנינו קידם בפתח שער הברזל. שנים חשנו: זה ״שער ההגנה על חיינו. יום הלימודים במגרש המסדרים, בשירה שפותחת את היום ולא התביישנו לשיר את ההמנון, את השיר מן התפילה"אדון עולם אשר מלך"..

כמובן, אי אפשר לשכוח: הייתה אז הדרת כבוד בבית הספר, היה חינוך אמיתי: כשהמורה נכנם לכיתה וקידם אותנו בברכת שלום, כולנו קמנו בכבוד ובהוקרה. ידענו לברך בצרפתית, ללמוד שירים בצרפתית, ואהבנו ללמוד בשיעורי הזמרה שירי ארץ ישראל אמיתיים וכנים. "נבנה ארצנו ארץ מולדת"…"על כתף הר פורח"…לא שכחנו את דוכן המורה שהיה תמיד מוגבה, המורים היו מורמים מעם.

מי שמגיע משוק מחנה יהודה בירושלים, עובר את מבנה המשטרה הישן, מתקרב לבניין כלל, מבין הכול. בניין של חנויות החליף את מחוז ילדותנו – את בית הספר שלנו, אליאנס כל ישראל חברים. נכון, השאירו לנו עצם למזכרת. שבר מן ההריסות. הרשנו יתומים, הרגשנו שהכול חרב, ששער הברזל קרס.

לימים מצאנו אותו, זר וחי בגלות. המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צידי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו"אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים.

היינו אז קרוב לבני שלושים. כתה אלף ושנת 1966 היו רחוקות. עידן שלם חלף, עידן של תמימות אבודה. ב-1977 עברנו כאן סמוך למקום שבו עמד בית הספר, וראינו גדר פח מקיפה את כל האזור, ומעבר לה בור פעור ובתוכו שברי אבנים מבית הספר שאיננו עוד. על הגדר היה תלוי שלט"סכנה – כאן בונים!". אותיות אדומות, אותיות של אש.

כך פתאום, בלי הודעה מוקדמת לתלמידים ולהורים, עקרו את בית הספר והחליטו להקים עוד מרכז קניות ומשרדים "מרכז כלל". מבצר הדעת והחלום הפך לגיא-קניות, קירות של לא כלום…

על הריסת בית הספר נכתבו שירים. אותם ילדים שהיינו לא שכחו את בית הספר: בלפור חקק, אחי התאום כתב את שירו"איזו שלולית אדומה" (בלפור חקק, שירי מולדת עמוד 39 ,1987 ) ואני פרסמתי אז את שירי – "תעודה נשכחת" (הרצל חקק , מתוך ספרי'תעודה נשכחת׳, השיר מופיע על העטיפה האחורית, 1987).

זה לשון השיר שלי:

 

תעודה נשכחת

 בסודר הצבאי הייתי ילד

בוער וחולם. הצבעים היחידים על הארץ השחורה

היו זעקה

של אש. ופתאם חלומותי. ופתאם מראם שֻנָה כמו לא

היו כלל. מתי

הייתי ילד. מתי לבשתי סודר צבאי שאמא קנתה

מרוכל זקן. על הגזזטרה החלודה אור כתם

שמראהו כדם שפוך. גם אז היו

טלאים במרפקי וגם במקום שאהבתי היה אור

לבן.כאן ברחוב אגריפס היה בית ספרי. עכשו

הבל נחרב. רק אור לבן.

כשאני שב ממלחמות חיי אין

בת חלום שתצא לקראתי. את בית הספו אליאנס לבנים

עקרוי בכלי מות. בבקר היינו עומדים ושרים:

אליאנס, אליאנס, כל ישואל חברים.

ובמקום האור הלבן, הקימו מבצר של חניות, אגרוף

של שיש וכלי כסף. היכן אדון סגל ואדון זמרן.

היכן הגברת וינקלר המורה לתנ״ך. ועמוד הענן.

שקיעה נוראת הוד קדמה פני ובאפק לבוש הזית

נלקח ילד בוער. הלכתי בו

ליד חנות ובה קרקפות קרשים,מַכְבֵּנות ומחלפות שער.

כאן מכרו ספרי תורה. ובמקום רוכל הסודרים

 מוכרים בשר הכל משנה פניו. וכשאני מביט בראי

הרי אני עודני שותת רוטט בסודר

 הצבאי. מתי הייתי ילד. כשאני שב אין בי מי

שיענה. הכל משתנה

 

ככל שהימים חולפים אני שותה רעל התודעה, מקפד

 החלומות נואשים. מתרגל לרוח הזמן,לרוח

 הרעה.

בסודר הצבאי הייתי ילד בוער וחולם ולא ידעתי

כי חיל הייתי במלחמה.

בכל שהימים חולפים

איני זוכר על מה. רק בלילות צורבים בי פסוקים עשנים:

מה שלמדתי ושוררתי באגריפס. באליאנס כ"ח לבנים.

 

כמה חודשים לפני צאת הספר שלי ״תעודה נשכחת״, פרסם זיסי סתוי, עורך המוסף הספרותי של ״ידיעות אחרונות״ את השיר בגיליון יום שישי ־ ובחר לפרסם אותו תחת השם ״ילד במלחמה״. זיסי סתוי אכן היטיב לקלוע לרוח השיר. כילדים חיינו בעולם תמים ומאושר – ולא ידענו, שיש להילחם על ערכי העולם הישן והטוב, על ערכי האליאנס שעליהם חונכנו.

השיר מספר על עולם משתנה, על אגריפס, שאיבד מזוהרו וממלכותו. השער היה ברחוב כל ישראל חברים. עם הקמת הקניון, הוזז השער לרחוב יפו, סמוך לבנק, כפריט נוסטלגי בלבד ובזיכרון לחברת האליאנס שהוקמה ב-1860.

כילדים זכרנו את פרקי ההיסטוריה של האליאנס וכמה סייעה ליהודים בגולה, כמה נאבקה על ערכים של רוח ותרבות, יצאה למאבק באנטישמיות, הקימה מוסדות לחיזוק הזהות היהודית. אמנו סעידה שלמדה באליאנס בעיראק רוויה בזיכרונות מן המוסד בבגדאד וזוכרת עדיין פרקים שלמים של שירים בצרפתית.

אביה היה תלמיד חכם, חכם יצחק חבשה. יצחק העמיק ללמוד בספרי הרב יוסף חיים, ה״בן אישי חי״, אך ידע שהחברה החדשה שונה ממאות קודמות. הוא בחר להעניק לבנותיו חינוך מוקפד ויהודי מאד, אך רצה שתלמדנה מקצוע, שתרכושנה השכלה מערבית, ובכלל זה לימוד השפה הצרפתית. במשך שנים זכרנו את השירים בצרפתית, שאמא למדה בכיתת אליאנס בעיר בגדד בעיראק. אמא תמיד סיפרה לנו, שבכל בתי הספר של האליאנס שילבו לימוד מקצועות, שיסייעו ליהודים לחיות חיים מועילים ויצרניים. שיעורי הצרפתית ליוו אותנו לכל מקום בעולם, שיעורי הזמרה העמיקו בנו את החינוך לאהבת הארץ, שיעורי המלאכה לימדו אותנו מה זה דבק חלב. מה זו דבקות אמיתית.

כל פעם שאמא הייתה עייפה, ידעה לומר זאת בצרפתית: ז׳ה סווי פטיגא. ואנו- לא ניעף לעולם לאהוב את הקסם הזה, את ערך התמימות של האליאנס.

מן הילדות הזאת לעולם איננו עייפים. האליאנס נשאר בדם.

בלפור חקק – סוררים ומורים,סיפור אהבה

בלפור חקק

סוררים ומורים,סיפור אהבהברית 30 - כל ישראל חברים

פתיח

בקופת לימודיי בב"ס אליאנס לבנים ברחוב אגריפס בירושלים בשנות החמישים (של המאה העשרים) נרקם סיפור של אהבה אפורה בין המורה לתנ"ך והמורה לצרפתית. מה שתמוה היה שהוא נהג להעביר לי פתקים ומסרים להעביר לה, וראה בי איש סודו (ילד סודו). היום ממרחק השנים אני כותב על כך בקלילות אך גם בגעגועים…

המורה שלי לתנ״ך והמורה לצרפתית / אהבו זה את זה אהבה אמיתית. / כן, הם היו נשואים / לפי כל הכללים והתנאים / אבל כל אחד מהם היה נשוי לבן זוג אחר / ובכל זאת הם אהבו זה את זה בקצב מסחרר.

הייתי ילד אליאנס ולמדתי צרפתית / שיננתי גם תנ״ך בפרשנות אמיתית. / אמרו לי שכל ישראל חברים / ולא הבנתי שזה כולל גם מורים. / הם היו מורים … זה לזה וסוררים לבני זוגם / ובאהבה הם רצו… גם וגם.

היא אהבה את המלה אומ- ל- לה / כי זה נשמע לה פרנסה / הוא אהב לקרוא לה פסוקים / וזה ־א נשמע לו פָּאסֶה./ כשהיא דיברה בלשון הצרפתית / הוא אהב את הלשון ואת הצרפתית. / היא ־־שה לו: מון שו, טפשון / והוא אהב אותה על כל לשון…

אני זוכר שהייתי ילד צנום ותם / והם השתמשו בי כבלדר לפתקי אהבתם. / באמצע פסוקי רות / המורה לתנ״ך נראה טרוד / ומסר בידי פתק בלוי ומרוט. / הלכתי מיד אליה בכיתה ממול / להפקיד בידה הרועדת פתק בהול.

כֵּן זו הייתה אהבה אסורה / והם שכחו עם הזמן מה טוב ומה רע. / הוא היה מאהב תנ״כי ולחש ״שיר השירים בקצב תואם / היא הייתה מאהבת צרפתית ולחשה מאנפפת: מון אמור, זֶ'ה טֶם.

Je suis allé au marché aux fleurs

Et j'ai acheté des fleurs

Pour toi, mon amour

לאחד השיעורים נכנס וישב תחתיו / שתק ודמם , חפן ראשו בכפותיו / ואז קרא לי אליו בתנועת יד / ובפנים חיוורים לחש לי בלאט:/ לך לגברת — המורה לצרפתית / ואמור לה שאני מתנצל התנצלות אמיתית. / את שליחותו עשיתי ליד דלת כיתתה / היא הביטה בי וכמעט בכתה./ עיניה הירוקות קרנו חום בכל החדר: / ״ טוב חביבי, טוב, תגיד לו שזה בסדר"./ כך אמרה וליטפה את ראשי / וגם היום בזכרי זאת איני יודע את נפשי.

הוא פסק לה פסוקים כנהר וכים / היא פסקה לו… פסוקי פרנסים זֵ'ם/ ולא ילא הלב מלספר אהבתם.

שנים חלפו מאז, ושניהם אינם עוד / ועדיין כילד אני שומר על הסוד. / ואילו הייתי יודע היום מקום קבורתם / הייתי שש להיות שוב בלדר לפתקי אהבתם. / אני עדיין זוכר אותם מחליפים מבטים / רואה אותו חיוור, את פניה רוטטים.

הם מיו לפעמים שכורים מבכי ומצחוק

הם היו מיֻסרים מן הלהבה

ואם אתם מבינים את זה הכאב המתוק

אתם כנראה יודעים מהי אהבה…

 

שני שידים על שער האליאנס/ בלפור חקק

בשנה 1977 עברתי ברהוב יפו וראיהתי את הבולדוזרים הורסים אה ביות ספר אליאנס לבנים, והיו שלטים על הגדרות "סכנה כאן בונים. כתבתי אז שיר תהת הרושם הכבד של מהיקת ביה ספרי. כעבור שנים רבות כתבתי שיר חדש ממבט מרוחק יותר. שני השירים מופיעים כאן יחד לראשונה.

איזו שלולית אדומה

ברחוב אגריפם אשר בירושלים

מתנשא גל אבנים ליד שקיעה אדמה .

במקום שהיה פעם בית ספר שלי.

כשהייתי ילד עמד ברחוב אגריפם

בית ספר שלי אליאנס לבנים.

 ברחוב אגריפס בשלולית אדמה

נעוצות המלים: סכנה כאן בונים.

 

אור הערב רוחף אל הפנים החמות

 סולח בענוה בעצב לאבנים האדמות.

בחשכה היורדת הלב משפיל עינים

בצנעה. רק בשלט מזדקר בגאוה

בנין פאר מצֻיר עם מזרקת מים

נָאָה. בנין פאר צבעוני יעמֹד במקום

שעמד בית םפר הטוב והאהוב

שלי.

 

כִּתְרוֹ של אגריפס נמס בהרבות.

זמן זהֹב זורם. זמן מתוק ברחובות.

 איזו שקיעה איזו שקיעה

נפלאה.

 תשל"ז-1977

 

אור ישן חוזר

בראשית האלף השני

האור האיר.

ראיתי איך שער ישן חוזר

 שער ששתק שנים רבות

 חוזר לדבר.

 

וחזר אלי השיר.

דובבתי את שער האליאנס

לכתֹב פרקים חסרים בעצמי

 כתבתי בית הרוס בשחֹר לבן

 והוא דובב האור החוזר

 דובב שתיקתי בדמי.

 

השער נותר ללא בית

ראה אותי שָב.

זו היתה שקיעת בין ערבים

והוא האדים זב

לבו מואר

כמו מעולם לא נעזב.

איזו שקיעה איזו שקיעה

נפלאה

חנוכה תשס״ז

מארק אליאני – האליאנס ויום הבחירה

מארק אליאניALLIANCE

האליאנס ויום הבחירה

אני זוכר את היום שאחותי הבכורה, סוזן, לקחה אותי לבית הספר אליאנס בעיר בני מלל. כאן למד אבי וכאן למדה אחותי, לפני שנסעה ללמוד בקזבלנקה, ללמדך, שבית ספר אליאנס היה קיים בבני מלל מימי נערותו של אבי, בסביבות שנות העשרים של המאה הקודמת!

אחותי מסרה אותי לידי חברתה, בת משפחת הראש, בתו של אליאס הראש, שלימים היה למנהל אליאנס, נדד בין כפרי האטלס, והקים שם בתי ספר, שחשפו גם את יהודי הכפרים לחינוך מודרני ולתרבות הצרפתית.

עד לאותו יום, נודעתי לכל בכנוי'חכם', שנקראתי על שם סבי מרדכי, ולא קראו לי בשמו כל זמן שהיה חי, לפי מנהג ספרד, אלא בכנויו: 'חכם'. והנה אני מגיע לבית הספר ואחותי מודיעה ששמי הוא 'מארק', השם שדבק בי ושרד את תהפוכות נדודי בעולם, בין ישראל לקנדה. נטבלתי אם כן לתרבות צרפת בשם חדש, שם צרפתי! אין ספק שלא הייתי היחיד שזכה לשם צרפתי.

משפחתי לא נשארה לגור בבני מלל זמן רב. אבי שהיה נשיא הקהילה, ליווה את העליה של יהודי הכפרים לישראל בתחילת שנות החמישים. ומשנתרוקנו הכפרים מיהודיהם, ולא נותרו לאבי שליחים שיפיצו את סחורותיו בקרב ערבי הסביבה, עברנו לקזבלנקה. וכאן, אחותי הבכירה, שידעה את קזבלנקה מימי לימודיה שם בבית הספר למינהל עסקים 'פיז'יה,' לקחה אותי שוב לבית ספר של האליאנס, הפעם על שם מויז נהון.,

למדתי שם עם ערב רב של תלמידים שנהרו לקזבלנקה מכל רחבי מרוקו, בדרכם לישראל. אחד ממורי הזכורים לטוב היה בנו של הרב מסס, שלמד בצרפת, התיישב בקזבלנקה ולימד אותנו חשבון שנה שלמה. איני יודע מה עלה בגורלו. היו שמועות שנשא עלמה צרפתיה והיגר לצרפת. אבל דוקא הוא נחרט בזכרוני, אולי משום שנתן לנו שוקולדים קטנים, כשסיפקנו לו תשובות נכונות. הייתי תלמיד טוב אצלו, וזכיתי לשוקולדים רבים.

למדתי בבית הספר'מויז נהון' חמש שנים. בסוף הכיתה החמישית עברתי מבחן, שמי שעובר אותו, לא נשאר ללמוד בכיתה הששית של בית הספר היסודי, אלא 'קופץ' כיתה ישר לתיכון. גם כאן אחותי הבכירה לקחה אותי ביומי הראשון לבית הספר התיכון. למדתי ב'פטי ליסה' בפלס ורדאן, שבימי נקרא 'קולז' איבן טומרט', איני יודע למה אחותי הבכירה לא רשמה אותי ללמוד בבית ספר תיכון יהודי של זרם האליאנס. למדתי שם שנה אחת, ובסוף אותה שנה עלינו ארצה, ישר לקרית שמונה.

למדתי בבית ספר מצודות בקרית שמונה. לפי גילי החליטו שעלי ללמוד בכיתה ו'. בכיתתי למדו תנ״ך, כשנכנסתי לכיתה. עקבתי אחר הקריאה בספר התנ״ך של הילדה שלידה ישבתי, הצבעתי על השורה בה אחד התלמידים קרא, והילדה קראה בהשתוממות ׳עולה חדש יודע לקרוא!' המורה קרבה אלי, ועודדה אותי לקרוא. קראתי בספר התנ״ך בשיעור הראשון שנכנסתי לכיתה בישראל! עברית למדתי במרוקו בשיעורים פרטיים ובמחנה הקיץ של 'תלמוד תורה,׳ עם סבי לפני עלייתו ארצה, ולאחר מכן עם אבי.

בכיתה ו' בבית הספר מצודות שבקרית שמונה, למדו שברים בשיעור חשבון ואילו אני כבר ידעתי לפתור משוואות עם נעלם אחד! תוך זמן קצר מורי נוכחו לדעת שרמת הלימודים בבתי הספר של אליאנס היתה טובה במרוקו. היו מורים שהמליצו להעביר אותי לכיתה ח'. אבל היה לנו מנהל שהקפיד על כללים יותר משרצה להבחין במציאות שלנגד עיניו. לדידו, עולה חדש חייב היה להצטרף לכיתה של ילדים שהיו שנה אחת מבוגרים ממנו, שלטענתו, זה נותן לעולה זמן להסתגל ללימודים בישראל. העובדה שתלמיד מבית ספר אליאנס במרוקו היה ברמה גבוהה יותר מבני כיתתו, לא הרשימה אותו. וכך הפכתי לעוזר הוראה בכיתתי ובכתות הבאות עד שעברתי לתיכון.

עברו שנים, למדתי ונדדתי ותוך כדי נדודי למדתי שממשלת צרפת, לא ממשלת ישראל ולא ארגונים יהודיים, היא שמימנה את רשת החינוך של בתי הספר אליאנס. ממשלת צרפת קנתה את נפשותינו בחינוך צרפתי מודרני. היא פתחה בפנינו דלתות וחלונות למרחב ההזדמנויות בעולם המערבי. היו בינינו שהמשיכו ללמוד בצרפת, בלגיה ושוויץ, מבין ארצות אחרות. צרפת קנתה השפעה בצפון אפריקה באמצעות יהודי המקום, שהיו למעמד הביניים, המעמד המגשר בין העולם המוסלמי לעולם המערבי. בתי הספר של האליאנס היו כלי להרחיב את השפעת תרבות צרפת בצפון אפריקה.

ואותם ימים היו ימי המאבק של ערביי מרוקו לעצמאות. היו מרוקאים שראו ברכה בחינוך הצרפתי. אולם רבים יותר היו לאומנים, שרצו בעצמאות מרוקו, ולא ראו בעין יפה את התפשטות תרבות צרפת במרוקו. יהודי מרוקו נמשכו בין שני קטבים, בין הכמיהה לחינוך מודרני גואל לבין נאמנות לארץ שהיתה ביתם מימים קדומים, ארץ שבה הברכה היתה מהולה בדכוי וימים קשים מעת לעת.

העובדה שמרוקו איבדה את יהודיה, מצביעה על הבחירה שעשו יהודי מרוקו. יש שתרמו למאבק העצמאות מרוקו. יש שבחרו להגר לארצות מערביות כגון צרפת, בלגיה, שוויץ וספרד. יש שהרחיקו לכת לקנדה ואמריקה. אחרים בחרו בדרום אמריקה, שם הצטרפו לעליות קדומות מימי ההתיישבות של מונטיפיורי בארגנטינה וציילי. אבל בסופו של דבר, רוב יהודי מרוקו בחרו בישראל. ישראל היתה משאת נפשינו מדורי דורות. לכאן עלו לרגל חכמינו וזקנינו לפני עצמאות ישראל. יהודי מרוקו שמרו על הגחלת בירושלים, צפת, עכו, טבריה ויפו, לפני העליה של חלוצי מזרח אירופה. יהודי מרוקו ישבו את הספר במושבים ועיירות פתוח, סללו את כבישיו ובנו את בתיו לאחר תקומת ישראל.

ביום הבחירה, יהודי מרוקו העדיפו את ישראל על פני ההזדמנויות שהאליאנס פתחה בפניהם בעולם המערבי ובמרוקו. כאן הם בחרו לבנות את עתידם, לגאול את עצמם ואת ישראל בו זמנית. מי יתן שישראל תשכיל להאדיר את תרומתם, לא בטכסים ומלים ריקות אלא בחלוקה יותר צודקת של משאבים וחינוך גואל, שיפתח בפני כולנו מרחב הזדמנויות לעולם הוגן יותר.

מואיז בן הראש – ההזוי מהאליאנסה – ברית מספר 30 קיץ תשע"א

מואיז כן הראשברית 30 - כל ישראל חברים

ההזוי מהאליאנסה

זכיתי וזכות זו עומדת לי לעולמי עד ללמוד בבית הספר של אליאנס הראשון שהוקם במרוקו ובכלל וזאת כבר בשנת 1862, זכיתי להיות אחד התלמידים האחרונים שלמדו בו, עד שנת 1972, מאה ועשר שנים אחרי הקמתו. זכיתי תודה לאל להיות שם משך שבע שנות לימוד וחבל שלא זכיתי להיות בו עוד שנה או אולי שנתיים ואולי עד גמר הבגרות. זה קרה בעירי תטואן.

שם קראנו לו תמיד אליאנסה, לה אליאנסה.

משהגעתי לארץ בגיל שלוש עשרה הסתכלתי במבט על מתנשא על המורים והתלמידים בארץ. למעשה ניתן לומר שאת הבגרות עברתי בקלות ובעצלות יתרה ארבע שנים לאחר עלייתי בזכות הדברים שלמדתי בבית הספר במרוקו. אפילו רמת העברית שלי היתה גבוהה יותר מזו שבארץ וכבר בשבוע הראשון כאן בבית הספר הייתי משתמש במונחים כמו"בודאות מוחלטת" לתדהמת תלמידים ומורים שלא האמינו שאני רק שבועיים או חודשיים בארץ ותיקנו אותי כדי אבין שמדובר בשנתיים. מעט מאוד הבנתי אז שמה שיועד לי בארץ היה לי להיות סוג של "פועל" שמוגבלותם המנטלית גרמה לכך שיכלו לראות בבחור הזה שלימים רצה להיות סופר כמישהו שקצת הוזה בעולם שבו הוא אמור להיות"פועל".

בית הספר של אליאנס לא הכין אותי בכלל לחיים במדינת ישראל, על תסביכי הי׳אירופאיות" שלה. ועל תסביכי "שמשון הנעבכדיקר" שלה שהיו הבסיס ליצירת תודעה כוזבת ושיכתוב ההיסטוריה של האשכנזים. על אף שמוסיה כהן לימד אותנו , באליאנס במרוקו, בימי שישי שיעור בעברית"ציונית מודרנית".

אולי היה עדיף שדווקא יכינו אותנו כבר אז את העולים הפוטנציאלים להיות אזרחי ישראל כפי שדרש בן גוריון, ולא שילמדו אותנו להיות חס וחלילה סופרים ומשוררים, בית הספר הרי גרם לי ל"השלות" את עצמי ב"אשליות" חסרות בסיס כאילו יכול להיות מצב שבו אוכל בישראל להיבחן על פי כישוריי ועל פי יכולותיי ולא על פי מוצאי.

פעמים רבות אני משתעשע ברעיון שיוקמו שוב בתי ספר של אליאנס בישראל. בהתחלה יבואו ללמד את הילדים בדימונה ובקטמונים מורים מצרפת, לאחר מכן יתחילו ללמוד תלמידים בצרפת להיות מורים ואלה תוך דור או דור וחצי ייהפכו להיות המורים והמנהלים של בתי הספר של אליאנס בארץ אשכנז. כך כמו במונטריאול, הספרדים יהיו דוברי צרפתית, והאשכנזים ידברו אנגלית כשפה שניה. כך יקרה שתוך דור או שניים יהיו כמה פרסי נובל מרוקאים, שייצאו מבתי ספר אלה, וכך אולי תחזור עטרה ליושנה. אבל ש״ס הלכו קצת רחוק מידי והפוך לגמרי, עם ה"עטרה" שלהם. המנהיג המשרקי/ מזרחי שלהם ( הרב עובדיה יוסף) שצרב את תסביכיו המשרקיים לתוך תנועת ש״ס, החליט ליצור "כור היתוך" . שהחזיר אותנו לתקופה הטרום- אליאנסית של יהדות מרוקו. לתקופה של לפני המודרניזם. לפרימיטיביות האשכנזית- ליטאית־נ־גליציינית- מזרח אירופאית. (שהרב עובדיה לא היה מסוגל מעולם לקלוט, בגלל מוגבלותו המנטלית, המשרקית/ מזרחית. שהם הפרימיטיבים)

אליאנס היה המודרניזם היהודי-מרוקאי. הוא סחף עימו יהודים רבים גם בשל היכולת להיות בשבילים' וגם בשל ערכי השיוויון שהבטיח, אך ספק אם קיים. אבל הוא לא ניתק אותנו מן העבר. גם האתיאיסטים היו הולכים לבית הכנסת, כי הקהילה היתה חזקה מכל אמונה. האמונה היהודית במרוקו היתה הקהילתיות. כך נוצרה למעשה דת יהודית חדשה, שלא כפרה בעיקר אך כן הכניסה לביתה את הקידמה. הקידמה שלא עמדה כנגד הדת. מצב זה הוא בעוכרו של כל מרוקאי שאינו מבין לעומקו של עניין את הצורך המוזר הזה של האשכנזים להגדיר עצמם או כדתי או כחילוני. וגם לא כמסורתי. על אף שהמונח הזה תפס מקום נרחב בחוויה הישראלית בארץ.

שיאה של המערכת הלימודית הזו הייתה שנות החמישים והשישים, ותמלא הארץ בפרופסורים בתלמידים לשעבר מבתי הספר של אליאנס בכל העולם, וימלאו את האוניברסיטאות של קנדה, של צרפת, של ספרד, של ארגנטינה, של ברזיל ושל ארצות הברית לרוב, אבל לא את האוניברסיטאות של ישראל. רק לא בישראל. כאן השיטה עבדה למופת, אם הגיע מרוקאי מוכשר מאליאנס לאקדמיה וביקש להתקדם וכבר ראו הפרופסורים האשכנזים שהאיש מוכשר נהגו הם בתרגילי סחבת, וכך עד עצם היום הזה. אם אתה רוצה לעשות דוקטורט, אז תמתין כי ״ אין לנו ״מנחה עד השנה הבאה…" אם אתה רוצה לפרסם ספר שכתבת בעברית, הרי שאנחנו נחשוב על זה, בהתחלה פשוט דחו אך מרגע שלא יכלו לדחות הרגישו שצריך לדחות ולדחות ולייאש את המועמד לדוקטורט עד שיוותר, ורבים וטובים ויתרו כי בסופו של דבר הריכוזיות כאן של אוניברסיטאות עם מחקר והצורך להתפרנס הכריע את הכף. מעטים עזבו את הארץ למען לימודים ואחרים פשוט המשיכו לחיות ו"הסתדרו", משל להסתדר היה המקסימום שמרוקאי יהודי יכול לעשות בארץ היהודים. אולי כבודדים חלקם הסתדרו אבל כקהל איבדנו כבר שלושה דורות של משכילים ועוד היד נטויה (כמו שהחונטה הארגנטינאית חיסלה שני דורות של אינטלקטואלים בכמה שנים).

התמונה שעולה לנגד עיניי היא דווקא הקרנות הגזזת. המשטר רצה פשוט להקרין את הראש של הילדים המרוקאים בגיל צעיר, כאילו כך הוא יוכל לגרום להם להפסיק לחשוב או למנוע מהם יכולת לנתח את המציאות לאשורה. כנגד זה עמדה האליאנס, בית ספר בו למדתי לא פחות מארבע שפות ובגיל 12 כבר ידעתי מספיק מתמטיקה כדי להיכנס לאוניברסיטה בישראל, בית ספר שהכין אותנו באותן שנים להתקדם בכל מדינה חוץ מאשר בארץ היהודים. כאן דווקא החשיבה הביקורתית והניתוחים החדים הפכו אותנו למודעים שמספרים על מרוקו שבתודעה הדפוקה של כל הישראלים לא היתה קיימת, מרוקו של חינוך ושל קידמה, מרוקו שבמרכזה עומדים ערכים של נאורות, של שיוויון ושל דמוקרטיה. למעשה אפשר לומר שדווקא האליאנסה הכינה אותנו להיות כאן "הזויים" ומנותקים מהתודעה הכוזבת והעלובה, שיצרו האשכנזים. ועל כך תבוא עליה הברכה.

ד"ר יוסף אסולין – בכי"ח, תלמיד וגם מורה.

ד"ר יוסף אסולין

בכי"ח, תלמיד וגם מורה.ברית 30 - כל ישראל חברים

חובה נעימה לי מאד, מתוך תחושת הכרת טובה, להעלות זיכרונות מתקופת לימודיי בבתי הספר של כי״ח – תחילה בבית הספר היסודי שבעיר אזמור' בשנים 1950 – 1956 – ולאחר מכן בבית המדרש למורים בקזבלנקה בשנים 1957 – 1961. באזמור, בשל מספר התלמידים הקטן שבכל שכבה, בהתאם לגודל הקהילה היהודית שחיתה בעיר, הלימודים התקיימו בשני חדרי לימוד בלבד כאשר בכל אחד מהם למדו שלש שכבות בעת ובעונה אחת. בחדר האחד- כיתות אי, ב' וגי ובחדר השני -כיתות ד', ה' ווי. המשמעת ורמת המורים אפשרו את קיום הלימודים בכיתה הרב שכבתית. זכורני, שהמורה לא הרשה לעצמו לנוח אף לא דקה אחת. כאשר טור אחד, שהיווה שכבת לימודים, שמע שיעור פרונטאלי מפי המורה, עסקו שתי השכבות האחרות בעבודה עצמית שהצריכה הכנה מדוקדקת של המורה יום או יומיים לפני כן. בתום השיעור הפרונטאלי, הוגשה לתלמידים עבודה בכתב – דבר שאפשר למורה לעבור לשכבה האחרת. שיעורים במקצועות מסוימים כגון היסטוריה וגיאוגרפיה היו משותפים, לעיתים, לשתי שכבות כאשר השכבה הבוגרת יותר נדרשה לבצע מטלות גבוהות יותר. המורים, נוסף על עבודתם הרבה, דאגו לקדם את התלמידים המצטיינים על ידי עבודות אישיות שניתנו כחצי שעה לפני תחילת השיעור. התלמידים המצטיינים נדרשו להגיע מוקדם יותר או לקצר את הפסקתם על מנת לבצע את המשימות הנוספות. את אהבתי למקצוע המתמטיקה אני חייב למורה שלי מר לוי רפאל הי״ו שהיה גם מנהל בית הספר ומודל לחיקוי.

הערות המחבר : העיר אזמור שוכנת על חוף הים כ 70 ק"מ דרומית לקזבלנקה וכ 17 ק"מ צפונית לעיר מזגן (אל גידידה). העיר אזמור זכתה לעלייה לרגל של יהודי מרוקו בזכות הצדיק רבי אברהם מול ניס ( בעל הנס ) במשך כל ימות השנה ובעיקר בסופי שבוע וביום ההילולה של הצדיק. רבי אברהם מול נס היה שד״ר שנפטר במרוקו. הוא התפרסם לאחר מותו בזכות החלומות שאנשים מכובדים חלמו אודותיו ובזכות הגיסים הרבים שקרו למאמינים בו שבאו להשתטח על קברו.

בית המדרש למורים ( Ecole Normale Hebraique- ENH) בקזבלנקה הוא עוד מפעל חינוכי רב השפעה שארגון כי״ח הקים, ניהל וסבסד על מנת להכשיר קאדר של תלמידים שיפיצו את שפת העברית, את תורת ישראל ומסורתו. בית המדרש הוקם כדי לתת מענה למחסור הגדול במורים השולטים בשפה העברית המודרנית. עד להקמת בית המדרש הוראת העברית והמקצועות היהודיים הופקדה בידי רבני המקום

מר רפאל לוי הגיע לעיר אזמור בהיותו רווק, היה בעל חזון, התחתן עם אחת המורות וקבע את מושבו בבית שהיה בתוך מתחם בית הספר שכי״ח העמיד לרשותו. הוא לא הסתפק בניהול ביה״ס ובהוראה בשכבות הגבוהות אלא נטל על עצמו תפקידים ביצועיים בוועד הקהילה. לאחר פרישתו לגמלאות, השתקע בצרפת

כמורה וכמנהל במשך 48 שנה, אינני יכול שלא להשתאות ולהתפעל ממסירותם הרבה ומכישרונם המיוחד של המורים שלימדו אותנו. גם לאחר מאמצים רבים לעורר את זיכרוני, אינני מצליח להצביע אף לא על יום היעדרות אחד של אותם מורים. מוסר העבודה שלהם היה גבוה מאד ולכן ראו במלאכתם, מלאכת קודש שאסור להרפות ממנה או לנהוג בה קלות ראש. שיטת הכיתה הרב שכבתית הייתה, אמנם, כורח המציאות, אבל ברכה הייתה בצידה. תלמידים שסיימו את שיעוריהם בכתב נדרשו לעזור למתקשים בשכבתם או בשכבה נמוכה יותר. כמו כן שמיעת שיעורים פרונטאליים שניתנו לשכבות האחרות ביססה אצל התלמידים את החומר שלמדו שנה קודם. ברם, לולא המשמעת הקפדנית לא ניתן היה לקיים לימודים בשיטת לימוד זו. כל האמצעים היו כשרים בעיני המורים. שימוש במקל כלפי המפריעים היה דבר שבשגרה. זכורני שהמאחרים לכיתה הן בתחילת היום והן לאחר ההפסקות היו "זוכים" למכות בסרגל דק על קצות אצבעותיהם. הכאב היה חזק במיוחד בימים הקרים. העמדת תלמיד מפריע בפינה למשך שיעור אחד או שניים הייתה מקובלת מאד עם כל הצער והבושה שהיו כלולים בה. הטלת כתיבת משפטים כגון: "אסור לדבר" או "אסור להפריע" במאות פעמים הייתה אף היא נהוגה. כלפי הנכשלים הונהגה השיטה המשפילה ביותר של פרסום קלונם ברבים ע״י תליית מחברתם שנשאה את הספרה בכיתה או מאחורי גבם. המעבר משכבה אחת לשכבה גבוהה יותר – במקרה שלנו, מטור אחד לטור האחר – הופעל רק כלפי התלמידים שעברו בהצלחה את מבחני אותה שנה. אני זוכר שהיו תלמידים, בודדים אמנם, שבילו כל שנות לימודיהם באותה שכבה (טור) כאשר בכל שנה חדשה הם עברו לשולחן אחורי יותר כדי למנוע הסתרת הלוח מעיני התלמידים החדשים. בדיעבד אני רואה פסול בשיטה הזאת מאחר שלא כל הנכשלים נכשלו בגלל עצלנותם או חוסר מוטיבציה שלהם, כי אם בשל העדר יכולת או בשל בעיות קוגניטיביות.

את מקצועות היהדות והעברית למדנו במסגרת בית הספר – שעה יומית – מפי מור אבי הרב חיים אסולין זצ״ל' שהיה בקיא בלשון העברית וכמובן בתורת ישראל ובמאמרי חז״ל ופסיקותיהם. למותר לציין שהשלמת השכלתנו היהודית נעשתה במסגרת תלמוד תורה שאורגן על ידי הקהילה.

ארגון כי״ח דאג לא רק לרוחניותם של התלמידים אלא גם לגשמיותם ולרווחתם לאור המצב הכלכלי הקשה ששרר לאחר מלחמת העולם השנייה. ארוחות צהריים הוגשו לכל התלמידים. ציוד לימודי שכלל ספרים, מחברות ומכשירי כתיבה סופק חינם ללא כסף. זכורני, שכנגד המחברות שהתמלאו בעבודות ושהיו חתומות במקומות רבים ע״י המורה לאחר בדיקתן, קיבלנו מחברות חדשות. המחברות הישנות נשמרו במקום של כבוד הראוי להן בארון המרכזי. בסוף השנה נמסרו כל המחברות לתלמידים לשם הצגתן בפני ההורים ולשם עיון בהן כהכנה לקראת השנה החדשה. ההורים שסמכו ללא סייג על צוות בית הספר והנהלתו, הסתפקו בדיווח חד שנתי.

הרב חיים אסולין זצ״ל שימש בעיר אזמור כרב, שוחט, חזן, עורך חופות וקידושין, מורה בבית ספר כי״ח (אליאנס)  ובתלמוד תורה. לעיר אזמור הוא הגיע מהעיר סטט הנמצאת במרחק של כ 70 ק"מ מזרחית לקזבלנקה. בשנת 1957 הוא עזב את אזמור לטובת העיר סאפי שעל חוף הים האטלנטי והנמצאת כ 250 ק"מ דרומית לקזבלנקה. בשנת 1963 הוא זכה לממש את חלומו לעלייה לארץ ישראל. הוא התגורר תחילה בנתניה והיה מבאי ביתו של הרב שלוש דוד שליט״א ולאחר מכן באשדוד בה הוא החזיר את נשמתו לבוראו בשנת 1988

די"ר יוסף אסולין בכי"ח, תלמיד וגם מורה.

%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%a4%d7%a8-30

הכתיבה במחברות הייתה בעט ציפורן שהוטבלה בדיו שהייתה בכל קסת ובהתאם לכללי הכתיבה התמה. הייתה הקפדה על לחץ חלש בכתיבה כלפי מעלה ולחץ חזק לכתיבה כלפי מטה. מי שלא הקפיד על כתיבה נכונה נדרש לחזור על עבודתו.

הודות לבית הספר של כי״ח, תלמידים רבים המשיכו את לימודיהם העל יסודיים שהקנו להם השכלה ומקצוע לחיים.

לפני שבוע, נתקלתי באתר המנוהל על ידי תלמיד כי״ח מהעיר אזמור בשם נפתלי לוי. יצרתי עימו קשר וכך נודע לי שבתום לימודיו היסודיים בעיר אזמור, נשלח לבית ספר אורט שבקזבלנקה שבו הוא למד מקצוע. הודות להשקעה שהושקעה בו בבית ספר כי״ח באזמור (הוא למד גם אצל המורה והמנהל מר רפאל לוי), הוא עשה חיל בבית ספר אורט ומאוחר יותר בטכניון שבחיפה לאחר עלייתו ארצה. כיום, הוא מנהל ציוד המעבדות בטכניון. כמו כן הוא חבר מועצת העיר עכו והנהלתה. במסגרת תפקידיו השונים הוא שימש יו״ר ועדת הכספים ויו״ר ועדת ביקורת במכללת הגליל המערבי. הוא גם עורך את "עכו- נט". כמוהו יש עוד תלמידים רבים שהתחנכותם בכי״ח, הן באזמור והן בערים אחרות, אפשרה להם להתקדם בחיים ולהיות אזרחים מועילים. רבה היא תרומתו של ארגון כי״ח ליהדות מרוקו. בלעדי הארגון פני הדברים היו נראות אחרת.

אני אישית חייב את בסיס השכלתי ואת התוויית דרכי ועיסוקי לארגון כי״ח הנפלא. בתום לימודיי היסודיים באזמור, ולאחר שנה בקולגיים שבקזבלנקה ובסאפי שאליה עברו הוריי להתגורר ולעבוד, נבחנתי, ולשמחתי, התקבלתי לבית המדרש למורים שבקזבלנקה השייך לכי״ח היישר לכיתה השנייה (חמישית) שאותה רצתה ההנהלה לתגבר בתלמידים אחדים. מבחן הכניסה היה בשיטת קונקורס. קונקורס הינו מבחן תחרותי. קובעים מראש את המכסה ורק התלמידים בעלי התוצאות הגבוהות ביותר והכלולים בתוך המכסה התקבלו.מתוך כמה עשרות נבחנים, התקבלו חמישה תלמידים. הלימודים בבית המדרש היו ברמה גבוהה. תלמידים אשר לא עמדו בלחץ הלימודים ובדרישות הגבוהות נאלצו לנשור. שיטת דירוג התלמידים בכל אחד מהמקצועות הנלמדים ובסך הכול המקצועות מיקמה כל תלמיד ביחס ליתר חבריו. בסוף השנה חולקו פרסים למצטיינים בכל מקצועות הלימוד. היו בין התלמידים תחרות וקנאת סופרים שעליה אמרו חז״ל שהיא מרבה חוכמה.

המורים היו, בדומה לאלה שבבית הספר היסודי, מסורים לעבודה ודבקים במטרה. בהערכה רבה אני זוכר את מר אמסלם שלימד תנ״ך ודקדוק, את הרב חזן אברהם זצ״ל שלימד היסטוריה יהודית, משנה תורה של הרמב״ם ומדרשי חז״ל, את הרב המקובל לוי נחמני זצ״ל שלימד תלמוד, את מנהל בית המדרש מר אמיל סבן שלימד פדגוגיה וספרות יהודית. נוסף על לימודי הקודש למדנו גם לימודי חול הן מקצועות הומאניים והן מקצועות ריאליים.

השקעת המורים הייתה רבה. התלמידים הביעו את הערכתם למאמצי המורים ע״י הצטיינותם בלימודים שבאה לידי ביטוי בבחינות הממשלתיות שהתקיימו מחוץ לכותלי בית המדרש. במרוקו היה נהוג לפרסם בעיתונים את שמות התלמידים שעמדו בבחינות בהצלחה ואת הדירוג הסופי שלהם. תלמידי בית המדרש היו תמיד בראש הרשימה שמנתה אלפים.

אורח החיים בבית המדרש היה דתי. שלש תפילות בציבור התקיימו מידי יום ביומו. בשבת, ניתנו דברי תורה בכל אחת מהתפילות ע״י התלמידים הבוגרים ולפי רשימה שהוכנה מראש.

בתחילת שנת הלימודים התשכ״א אוקטובר 1961, לאחר סיום חוק הלימודים בבית המדרש ״קבלת תעודת הסמכה, החילותי ללמד בעיר מוגדור(אסווירה) בבית הספר היהודי השייך לכי״ח. הוטל עליי ללמד בכיתות העל יסודיות ואילו על מאיר לוי – חברי ללימודים – הוטל ללמד בכיתות היסודיות באותו בית ספר שנוהל ע״י מר שרל ביטון ז״ל. בוגרים אחרים שובצו בערים ובכפרים אחרים ובכך הוגשמה מטרת ראשי הארגון להכשיר מורים שיפיצו תורה ועברית מודרנית ברחבי מרוקו.

אירגון כי״ח לא הסתפק בהכשרה ובשיבוץ כי אם גם בהתוויית תוכנית לימודים ופיקוח אחר ביצועה. מר מדיוני ז״ל2 ששימש מפקח מטעם הארגון, נהג לבקר בבית הספר, לשמוע שיעורים, להעיר את הערותיו. לקראת סוף השנה נערכו בחינות ארציות שעליהן השגיחו מורים חיצוניים. אני אישית נשלחתי פעמיים לעיר דמנת לבחון את התלמידים ולתת להם ציונים.

לסיכום

לא פעם שאלתי את עצמי כיצד דור המאה העשרים שגדל במרוקו היה נראה ללא כי״ח? לתשובה ״ שתי השערות. האחת היא שילדי הכפרים בעיקר, ובמידה מצומצמת יותר גם ילדי הערים, היו ממשיכים את מסורת אבותיהם דהיינו חינוך תורני שהיה מוביל את המצטיינים בו ללמוד בישיבות הגבוהות שבערים הגדולות כגון מרקש, קזבלנקה, מקנם. פס וכדומה ועיסוק, במלאכת הרבנות לסוגיה בתום הלימודים. הפחות מצטיינים היו מתמסרים למסחר או לחקלאות כבעלי קרקעות או לעבודות יד בתחום האומנות בהן היהודים הצטיינו במיוחד. ברם, במקרה זה, התרבות האירופאית הייתה מהם והלאה. השנייה היא שילדי הערים שלא ילמדו ב"סלא" (החדר), היו לומדים בבתי ספר צרפתיים ללא חינוך יהודי כלל וכלל. במקרה הזה שיעורים בתלמוד תורה לא היו מועילים וסכנת התבוללות הייתה מרחפת על ראשי היהודים.

כי״ח השכיל לשלב לימודי יהדות בבתי הספר שלו הן כדי לשמר את המסורת היהודית והן כדי לרצות את ההורים שחששו מהתרחקות ילדיהם מהדת. בעיקר, התנגדו לנוהג להסיר את הכובע בכניסה לכיתות כפי שהיה מקובל בתרבות הצרפתית. בדיעבד, ניתן לקבוע שטוב היה נוהג כי״ח לו הקדיש יותר שעות ללימודי קודש ממה שהיה בפועל. אין בשעה יומית כדי לענות על צורכי התלמידים. היקף שעות שווה ללימודי חול וללימודי קודש היה מביא לתוצאות טובות יותר ולמניעת הקמת מסגרות מתחרות כגון: "אוצר התורה", "אם הבנים", "מחזיקי הדת", בתי ספר של חב״ד, ו״תלמוד תורה". במסגרות האלה הוקדש רוב הזמן ללימודי קודש. ניתנו, אמנם, גם שיעורים ללימוד השפה הצרפתית, אולם אלה היו מועטים ביותר.

אין ספק שכי״ח תרם תרומה נכבדה מאד לקידום יהודי מרוקו ולהשתלבותם בחיי המדינות שאליהן הם היגרו. רוב יהודי מרוקו עלו לארץ ישראל שאליה התפללו ונשאו את עיניהם ובה עשו חיל. ברם, גם אלה שהיגרו לצרפת ולקנדה השתלבו היטב ובמהרה בזכות התרבות הצרפתית שרכשו במרוקו.

לדעתי מגיע פרס מיוחד לארגון כי״ח שפעל ועודנו פועל בקרב היהודים.

בתי ספר אלה הוקמו ע״י הרבנים הליטאיים שרצו להילחם ברוחות העזות של הקידמה שנגרמו כביכול ע״י כי״ח. מקימי בתי ספר אלה דאגו גם ללימודי ההמשך בארצות אירופה השונות בעיקר בצרפת ובאנגליה.

[1]תלמודי תורה הוקמו בדרך כלל ע״י הקהילות המקומיות ומטרתם הייתה חיזוק לימודי הקודש ומניעת התבוללות.

הרב שמעון ועקנין – ה״אליאנס" ואני

הרב שמעון ועקניןALLIANCE

ה״אליאנס" ואני

אנו שלושה אחים שלמדנו במסגרת בי״ם אליאנס בקזבלנקה. אחי המבוגר ממני בארבע שנים, ניסה לרשום אותי כתלמיד מן המניין באחד מבתי-הספר של כי״ח, ביום האחרון של ההרשמה, אך ללא הועיל, כי התור היה ארוך עשרות מטרים, ללא הגזמה; הרישום הסתיים, ואני הייתי בחוץ. בפרפראזה "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד", האליאנס בא אל מוסד "אוצר התורה", בה למדתי במיטב שנותיי אחרי תקופת הלימודים במסגרת ה"חדר", כמקובל במרוקו באותם הזמנים. בשלב מסוים, הנהלת"אוצר התורה" קיבלה החלטה לצרף את לימוד השפה הצרפתית לתוכנית לימודי הקודש והלשון העברית. אינני בטוח אם הדבר יצא לפועל דווקא עפ״י הסכם הדדי בין חברת כי״ח והנהלת הישיבה, אך עובדה היא, שהיו שנים שלמדנו חצי יום לימודי קודש ואחר הצהריים לימודי הצרפתית. היו לנו בעיקר מורות שלימדו צרפתית, מתמטיקה והיסטוריה של צרפת, דרכה התבשרנו, על פי מה שלימדו אותנו המורות, שאנו צאצאי הגאלים:

"Nos ancêtres les Gaulois" . צריך להודות, שלימוד השפה הצרפתית, הוסיף נדבך לא מבוטל בגיבוש האישיות, בחיזוק התודעה העצמית, בדרך ארץ, סדר וניקיון, כתיבה תמה ואהבת הלימודים. אני אהבתי מאד את שיעורי הקריאה בצרפתית, שכל־אחד היה מחכה לתורו בסבלנות, כדי להשמיע את קולו ב~מה באזני כל-הכיתה. כן חיבבנו מאד Les récitations par cœur, כי היו מלאים כרימון בהרבה מוסר השכל. לדוגמה: הבן איבד את הממחטה שלו, וכתגובה לגערה שספג מאימו, הגיב:

Maman, ce n'était qu'un mouchoir ! והיא משיבה לו

Tu dis, ce n'était qu'un mouchoir !

En venant, je l'ai laissé choir

Près de l'école sur la route

Ce mouchoir, sais-tu ce qu'il coûte ?

! Sit tu veux le savoir, écoute

Dans un geste large de la main

Le laboureur sème le lin

Le lin pousse, on le moissonne

A la menagère on le donne………………………………………

וכך ממשיכה   האם לתאר את כל שלבי תהליך היצור של הבד, ממנו עשו את הממחטה.

והבן המפוזר שמע, וכנראה, למד לקח. אני על-כל-פנים משתמש תמיד מאז בממחטה !

עד היום אני זוכר בע"פ, דקלום, שעשה עלי רושם כביר בלתי נשכח, והוא מרגש אותי כל־אימת שא­מכר בו:

La biche

La biche brame au clair de lune

 Et pleure à se fondre les yeux

Son petit faon délicieux

A disparu dans la nuit brune.

Pour raconter son infortune

 A la forêt de ses aïeux,

 La biche brame au clair de lune

 Et pleure à se fondre les yeux.

Mais aucune réponse, aucune

A ses longs appels anxieux !

 Et, le cou tendu vers les cieux

                                                  Folle d'amour et de rancune

La biche brame au clair de lune.

Maurice Rollinat

בכיתות הגבוהות היה לנו מורה, משכמו ומעלה. ישיש אמנם, אך חביב מאד ובעל חוש הומור, בשם ציון אזולאי( ז״ל ). הוא היה מומחה בשפה הצרפתית, עד כדי כך, שלפי השמועה, הוא היה מנסח את הנאומים להרבה אישים חשובים, יהודים ושאינם יהודים. את אוצר המילים העשיר בצרפתית, ביסס דווקא על הלשון המקראית, כי חלק נכבד בשיעורים היה לקוח מתרגום קטעים מובחרים מפרשת השבוע. למעשה המורה עצמו נהנה מזה, כי גם הו א יצא נשכר.

בשיעורי המתימטיקה, התברכנו במורה מצוין, צעיר ודינאמי יליד מראכש בשם משה בר-ששת, חניך Aix-Les-Bains. היתה לו שיטה טובה בהעברת השיעורים, ואנו שתינו בצמא את שיעוריו. לקראת סיום שנת הלימודים, לימד אותנו שיר יהודי פטריוטי בשפה הצרפתית, ולאחרונה העליתי אותו מנבכי הזיכרון אחרי כמעט שישים שנה. הנה הוא לפניכם:

Vous avez fait plus blanc

Le blanc des champs de neige

Quand flottait au vent

Notre drapeau vierge

Maccabé, Maccabé

Vous avez fait plus bleu

Le bleu de notre ciel

O peuple de D-ieu

Guerrier d'Israël

Maccabé, Maccabé

C'est un chant d'amour qui coule de tes flots

Jourdain, Jourdain, fleuve de nos pères

 Donne lui ce soir les accents les plus beaux

Des mots scandés, des marches guerrieres

Et nous chantons la gloire de notre foi

 Fiers de notre D-ieu, fiers de notre Roi

Pour l'amour de notre pays

 Maccabé, Maccabé

לאחר שנים, ואני בגיל עשרים, התחלתי ללמד יהדות ועברית בבית-ספר Wiliame Oualid (aile droite ). למעשה מלאתי את מקומו של ר' אברהם משש, בנו של הרב שלום משש, רבה הראשי של מרוקו לשעבר ורבה הראשי של ירושלים, זכרון שניהם לברכה ומנוחתם עדן. ר׳ אברהם ז״ל פינה לי את מקומו, עקב המשך לימודיו הרבניים בצרפת. זה היה בית-ספר יסודי לבנות, ורק אני והשרת היינו ממין ­זכר. לכל התלמידות נתתי שם עברי, למשל חסיבה הוחלף שמה לחפציבה. באותה שנת לימדים ( 1957 – 1958 ) כל התלמידות התחפשו בפעם הראשונה בחייהן לקראת חג הפורים. וחצר בית-הספר צהלה ושמחה. אגב, אחת מבנותיו של הרב שלום משש זצ״ל, בשם מדלן תבלח״א, היתה תלמידה שלי באותו בי״ס והיום היא גרה בסטרסבורג.

עליי לציין לטובה, שבזכות עבודתי ב"אליאנם" זכיתי, בהשתדלותה של המנהלת, מאדם אשכנזי ע״ה. לקבל דרכון מרוקאי, במקום זה של החסות הצרפתית, שהיה ברשותי, בנימוק שאני אמור לבלות את חופשת הקיץ שלי בספרד. ואכן, רק כך הצלחתי לעלות לא״י ללא בעיות, בימים ההם, שמרוקו הייתה עבור יהודיה סוגרת ומסוגרת מאין יוצא. עלי לציין, שלאחר עלייתי ארצה ב- 18/09/1958 התכתבתי עב מנהלת ביה״ס. אני מצרף שני מכתבים שקיבלתי ממנה, כי היתה הערכה הדדית בינינו. בהזדמנות זו אנ־ מבקש מאד מכל מי שחוברת "ברית 30 תגיע אליו ויעיין בה, שיתקשר לנייד שלי 052.8802909, אם יקרא על הנושא הנ״ל וימצא בו עניין.

דר' יהודה לנקרי – אליאנס ברנסאנס

דר' יהודה לנקריברית מספר 30

אליאנס ברנסאנס

בספר המופת שחיבר אנדרה שוראקי לציון 100 שנה ל,כל ישראל חברים" (אליאנס), הוא הכתיר את פועלו הנשגב של הארגון כהיסטוריה של תחייה יהודית. אכן, בתולדות העם היהודי בעת החדשה מעטים המוסדות החינוכיים אשר רשמו לזכותם פעולה בת קיימה כה יסודית, מעמיקה ומשמעותית.

מהעיר תיטואן בצפון מערב מרוקו ועד טהראן באיראן, הקימה אליאנס רשת בתי-ספר בארצות המגרב ומרוקו לבדה זכתה בקרוב לתשעים בתי-ספר. תור הזהב של אליאנס השתרע על פני המאה הראשונה לקיומה, שכן התקופה ההיא רכבה על עידן הקולוניאליזם. תקומת מדינת ישראל מאידך גיסא חוללה נהירה רבתי של קהילות יהודיות ממדינות האיסלאם אליה ולעבר מדינות המערב. פועל יוצא משינוי דרמטי זה הינו הצטמקות האימפריה של אליאנס למימדים הנוכחיים.

בשנה שחלפה ציינה אליאנס 150 שנה ולרשותה עדיין, נכסי חינוך מן המובילים בישראל(מקווה ישראל ועוד) בצרפת, במרוקו ובקנדה. תפיסת עולמה החינוכית של אליאנס התבססה מאז היווסדה על המשך טיפוח הזהות היהודית לצד הקניית חינוך מודרני וערכים אוניברסאליים. כאן טון גאונה החינוכי בסוג של תלכיד שעשוי לצמצם את פעריה ופלגיה של מערכת חינוך ישראלית שסועה ומפוצלת.

במרוקו, כמו במדינות רבות בהן פעלה אליאנס, היא היוותה עוגן הצלה לדורות רבים אשר יצאו למרחב הצמיחה המודרני כיהודים המשמרים את זהותם ואת מורשתם היהודית. בקהילות יהודיות קטנות בית הספר של אליאנס היה לעוגן מרכזי בקיום הקהילתי בחסדי יום הלימודים הארוך רווי התכנים הלימודיים המוצקים, ההזנה הבית ספרית, הענקת ספרי ואמצעי לימוד ואפילו פרטי הלבשה והנעלה. בית הספר מילא תפקיד מרכזי בכינון צדק חברתי, בשוויון הזדמנויות חינוכי ובלכידות קהילתית. זוהי בדיוק נמרץ המציאות בה טבלתי וצמחתי בקהילה הזעירה של בוזאד. בזיכרוני מעוגנות הן דמויות המופת של מורות ומורים רבי שיעור וקומה, שליחים אצילי נפש וידע נים דגולים, הן מרכיבי השיקום החומרי, מזון ביגוד והנעלה, (מי ישכח את הסוליות הבלתי נשחקות של הג׳וינט האמריקאי?) הן מקדמי ההבשלה הלימודית-רוחנית: אמצעי וספרי לימוד.

בקזבלנקה, שם התקיימו בתי הספר התיכוניים שוחזרה במשך שנות לימודיי אותה חוויה לימודית- סולידרית. חינוך מתקדם, מורים מעולים, מסגרת חומרית תומכת היו לבסיס בלתי מעורער להבטחת ההישגיות הלימודית.

שני עשורים לאחר מכן מצאתי את עצמי, כראש המועצה המקומית שלומי,נושא עיני אל המחוזות המופלאים של אליאנס, נוכח המצוקה בה הייתה שרויה המערכת החינוכית המקומית. בהקשר זה, עדיין מתקיימת בי האמונה כי לו אליאנס הופקדה על מערכת בישראל עם תקומתה, היו נחסכים כשלים רבים.

בשובי משליחות באו״ם, במרחק של 40 שנה כמעט, נקרתה בדרכי הזדמנות לחדש ימי בשירות אליאנס כנציגה ליחסים בינלאומיים – תואר מרוכך ומזוכך יותר לפעילותי בגיוס כספים למען הארגון ותוכניותיו. במשך שבע שנים בקרוב, פגשתי עשרות רבות של תורמים. באירופה וצפון אמריקה אשר היטיבו עם אליאנס מתוך ההכרה בחשיבות הגדולה של מוסד יחיד במינו שרבים כל כך חבים לו את סגוליות הווייתם.

ד״ר שלום אלדד- שיר לכבוד חברת כי״ח להרמ"א (ר' רפאל משה אלבאז-צפרו)

סם בן-שטריתברית מספר 30

הודות לכי״ח רבים הגיעו לגדולה

יהדות מרוקו חבה חוב של כבוד והערכה לחברת "כל ישראל חברים" (כי״ח) על פועלה ההיסטורי והגדול הן בעריה הגדולות של מרוקו, והן בעיירות ובכפרים הנדחים בארץ רחבת ידיים זו. כי״ח הקנתה לאנשי דורי יסודות השכלתיים וכלים להתמודד בחברה תחרותית.

לולא כי״ח, אנשי דורי ואנכי, היינו נותרים נעדרי השכלה כללית כאבותינו ואבות אבותינו, שהשכלתם הסתכמה בלימודי יהדות ותפילה.

חברת כל ישראל חברים, יזמה, מימנה ופרסה רשת של בתי ספר יסודיים בערי השדה וגם תיכונים בעריה הגדולות של מרוקו, ואף בית מדרש למורים לעברית, לצרפתית ולערבית בקזבלנקה.

בבתי ספר כי״ח לימדונו מורים שהובאו מאלגייריה, תוניסיה וצרפת, את השפה הצרפתית על מקצועות חשבון, אלגברה, טבע, היסטוריה, גיאוגרפיה, תחביר ועוד.. היא שיגרה למרוקו מורים לשפה העברית המודרנית, שהיקנו לנו לראשונה יסודות הדקדוק העברי, התחביר, הדקלום ושירי ארץ-ישראל. מורי אליאנס הוציאו אותנו לטיולים בטבע בשדות ובעיירות. באמונים על כללי הפדגוגיה נתנו לתלמידים הפסקה בין שיעור לשיעור,. בניגוד לייחדר" ובית הכנסת בהם למדנו על הרצפה, הישיבה בבתי ספר על כסאות סביב שולחנות, ולראשונה בחיינו ראינו לוח קיר שחור והמורים כותבים בגיר עליו.

ולא רק בהקניית ידע עסקו מורי כי״ח, הם לימדונו לראשונה כללי הגינה, צחצוח שיניים, ניקיון ציפורניים, בדיקה יומית של השיער וטיפול בכינמת, ולבישת חלוק אחיד כחולברבות הימים, רבים מחבריי ואנכי, למדנו בבתי ספר תיכוניים, ישיבות ובאוניברסיטאות.

אביא אך דוגמאות אחדות לדמויות מפורסמות מילדי מרוקו:

פרופ' משה בר-אשר – יליד העיירה "קסר-סוק", חתן פרס ישראל וכיום נשיא האקדמיה ללשון העברית. ד"ר יהודה לנקרי – יליד "בוזאד" לשעבר שגריר ישראל באו״ם ובצרפת, ראש מועצה וחבר כנסת. ארז ביטון – יליד הכפר "מחמדיה" שבסהרה, סופר ועיתונאי ושנים רבות יו״ר אגודת הסופרים העבריים בארץ. ויכול אני למנות עוד מאות ואלפים, שהגיעו לגדולות ונצורות, הודות לכלים שקיבלנו מראשי כי״ח. ניתן להוסיף שורה ארוכה של מדענים במכון וייצמן, מרצים באוניברסיטאות ובמכללות, אלופים בצה״ל, כשרובם ככולם נולדו בעיירות שכוחי אל כבנים להורים מעוטי הכנסה. התקיימה בהם אמרת חז״ל: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". יהדות מרוקו, הוציאה מקרבה כיום מנהיגות מובילה בכנסת, ברשויות המקומיות ובהסתדרות. ייצוג גדול מעבר לכמותה היחסית באוכלוסיה.

הכותב: מכהן כיו״ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו

 

ד״ ר שלום אלדד

שיו לכבוד חברת כי״ח להרמ"א        

(ר' רפאל משה אלבאז-צפרו)

שירת ארבעת המשוררים למשפחת אלבאז מהעיר צפרו במרוקו', אינה זרה לחובבי שירה ופיוט של קהילתם בפרט ושל הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו בכלל. כל המעיין בקובץ הפיוטים, שבספר 'שירי ידידותי ימצא את טביעת חותמם של המשוררים לבית אלבאז, האבא ר' יהודה אלבאז (1770 -1847) ר' שמואל בנו (1790- 1844) ור' עמרם בנו (1799- 1856) ונכדו ר׳ משה רפאל (1823-1896), בנו של ר' שמואל, המכונה הרמ״א (והמלאך). תרומתם להתפתחות ה'קצידה' ולשירת הבקשות, שרירה וקיימת, אך אינה מבטאת את כלל יצירתם הפיוטית, אלא מעט מזעיר. בע״ה אנו שוקדים בימים אלה, להשלים את פאר יצירתם הפיוטית ולהביאה לידי דפוס, על מנת להעמיד דבר דבור על אופניו, ולהוסיף תיעוד של רובד נכבד ממרכז השירה והפיוט של יהודי מרוקו בתקופה שלאחר גירוש ספרד. באופן זה, נציג בפני החוקר וחובב השירה, נופך נוסף של יוצרים אשר יצירתם השירית-פיוטית לא זכתה להיחשף במלואה ובאופן הראוי לה.

בחיבור קצר זה, הנני מבקש להביא לפני הקורא, שיר שכתב הרמ״א לכבוד פעילותה של חברת כל ישראל חברים במרוקו. כבר הקדימני ד"ר ר' מאיר נזרי, שהביא במאמרו 'הויכוח בין היום ובין הלילה בקצידה לרבי רפאל משה אלבאז והשוואה למקאמה השלושים ותשע לרבי יהודה אלחריזי', את תיאור תולדות חייו של המשורר, וכן מידע על יצירותיו של הרמ״א, כולל שירתו ונושאיה בתוך כתב העת הזה

בתוך נושאי שירתו, כאמור, מונה נזרי 'שיר לכבוד חברת כל ישראל חברים', שעל אודותיו אנחנו מבקשים לעמוד במאמר זה., שכן הנושא המרכזי, שנבחר להתמקד בו בכתב העת הנוכחי, מציין מאה וחמישים שנה להיווסדה של חברת כי״ח.

בפיוט המובא בפנינו, מבקש המשורר להלל ולשבח את פעילותה של חברת כי״ח במרוקו בתחום החינוך:

לְלַמֵּד לִבְנֵי יְהוּדָה,/ כְּתָב וְלָשׁוֹן חיִדָה!(17)

לְחַנְּך אֶת הַנְּעָרִים,/ דַּרְכֵי צֶדֶק מֵיְשָׁרִים!(19)

ברם, על מנת להמשיך להתבונן וליהנות מהפיוט וממי שכתבו, אי אפשר, שלא לומר מילות הקדמה . לנושא החינוך בקהילות יהודי צפון אפריקה וקהילת צפרו, עירו של המשורר, שאינו שונה מקהילות אחרות במרוקו לפני הקמת מוסדות כי״ח, בתי ספר של 'אליאנס׳ ורשתות חינוך נוספות כמו בנים', 'אוצר התורה' ו'תלמוד תורה' במרוקו.

החינוך המסורתי בקהילת יהודי צפרו(ובקהילות יהודי מרוקו)-ד"ר שלום אלדר

החינוך המסורתי בקהילת יהודי צפרו(ובקהילות יהודי מרוקו)

החינוך בתקופה הנדונה, היה נחלתם של הבנים בלבד, שכן רק משנת 1862, שבה החלה לפעול במרוקו

־ אגודת 'כל ישראל חברים' (כי״ח או'אליאנס')', זכו גם הבנות ללימודים פורמאליים מסודרים. למעשה ניתן לומר, שהחינוך בכי״ח נתן לנערה היהודייה, לראשונה בחייה, את ההזדמנות ללמוד ולרכוש השכלה. בכך נפתח בפניה עולם של שבירת מוסכמות חברתיות, שהיווה אבן יסוד בחברה המסורתית. כמו משל, עליית גיל הנישואין, שבאופן טבעי נתאחר, בגלל יציאת הבת מהבית והצורך בהשלמת ההשכלה הפורמאלית, שהסתיימה בגיל מאוחר יחסית לגיל, שנהגו להשיא את הבנות. חינוך הבנות במרוקו ובכלל זה גם בעיירה צפרו, היה על פי התפיסה הדתית מסורתית 'כל כבודה בת מלך פנימה׳ וכן על פי פיסת חז״ל שיכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות'. למרות זאת היו נשים מעטות שכן למדו תורה וידעו ספר, במיוחד בנות של משפחות רבנים או נשותיהם כמו רבקה אשתו של ר' יהודה וסבתו של הרמ״א, 'שהיתה למדנית ומתפללת שלוש תפילות בכל יום ופרשת השבוע שמו״ת' (שניים מקרא ואחד תרגום א.ש).

ראוי לציין כאן גם את מחקרו של יוסף שטרית, בעניין החינוך לבנות, המבקש לערער את 'המוסכמה המושרשות, כדבריו, לגבי השכלת הנשים, ואף מציין ש'מצויים ממצאים העשויים לערער אותה',אחת דוגמאות הבולטות לערעור מוסכמה זו, היא כמובן דמותה של פריחא בת־יוסף המשוררת ממרוקו שחייתה במאה הי״ח או י״ט לכל המאוחר, כדבריו.

מסלול החינוך המסורתי בקהילה היהודית בצפרו, לפני הפעלת בית הספר של כי״ח, דומה לזה של קהילות בית ישראל ברחבי מרוקו. המטרה המרכזית שעמדה במרכז החינוך היהודי המסורתי בקהילה היהודית היתה לחנך את הילד לקיום מצוות התורה, לדעת להתפלל וליטול חלק פעיל בתפילה בבית הכנסת ולשלבו בחיי הקהילה. משום כך התבססה תוכנית הלימודים על לימוד התפילה, התמצאות בסידור וקריאת התורה.

חינוך הבנים הוטל על האב על פי הכתוב : 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' (דברים ו,ז).

רב הקהילה דאג למנות מלמדים, שכן חזקה על הרב ההלכה בשו״ע: 'מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות היו מחרימים אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות׳.

החוקר זעפרני מציין, שלימוד קריאת כתבי הקודש ואמירתם בעל פה יחד עם פירושם והבנתם, היו תנאי יסודי להשתתפות היהודי בעבודת ה'. לשם כך, אומר זעפרני, נדרשה הכשרה ממושכת והיה צורך ברכישת מידע מרובה.

למעשה, ניתן לחלק את עניין החינוך של הבנים לשתי קטגוריות עיקריות: האחת, מסלול החינוך שבו למד כל ילד ב־חדר' (בדרך כלל בבית הכנסת) החל לפני גיל שנתיים, לעתים בטרם למד לדבר באופן ברור ושוטף . הפעוטות הגיעו לבית הכנסת 'אתאג׳י' (בהתחלה היה בית כנסת אחד) בצפרו וחולקו שם לפי גילם ורמתם, ותפקיד המלמד בשלב הזה התמקד בהשגחה יותר מאשר בלמידה. בגיל שלוש, עבר הילד לבית הכנסת הגדול 'צלא לכבירה' שחולק למספר המלמדים שלימדו שם. שנת הלימודים הראשונה לגיל הרך התמקדה בלימוד יסודות הקריאה באופן מדורג בארבעה שלבים. תחילה לימדו את צורת האותיות, לאחר מכן צירוף האותיות וכו', ובשנה השנית למד הילד 'פרשה' (חומש) בטעמים בשלושה שלבים. כשהגיע הילד לגיל חמש וכבר ידע לקרוא בחומש, היו עושים טקס מיוחד ומלבישים אותו בלבוש המיוחד למעמד ומלבישים אותו טלית קטן. בטקס עשו לילד מעין'חתונה זוטה' וערכו לכבודו משתה במשך שבוע ימים ושידכו לו ילדה בגילו. במהלך הטקס הובא הילד אל הרב שהיה כותב על לוח בדבש אותיות א־ב והפסוק ׳תורה צוה לנו'. הילד היה קורא את הפסוק ומלקק את הכתוב. טקס זה היה נערך בחודש סיוון סמוך לחג השבועות. ההיסטוריון בר-אשר מציין כי לימוד המקרא בצפרו נעשה במקביל ללימוד התרגום (שרח) וביחד עמו . הנוהג של לימוד התרגום והמקרא, לדבריו, היה מילה כנגד מילה (גם במקנס נהגו כך)'. הילד למד בבית הכנסת הגדול עד הגיעו לגיל המצוות שנקבע ערך לגיל שתים עשרה.

בגיל 'הבר־מצווה' סיים למעשה הילד את חוק לימודיו והוא נדרש לסייע בפרנסת הבית. הוריו שלחוהו לשמש שוליה במקצוע כלשהו על מנת לרכוש את המקצוע, או שיצא לעבודה כרוכל המסובב את הכפרים סמוך למקום מגוריו.

קטגוריה השנייה של מסלול חינוך הבנים במרוקו, ובכלל זה בקהילת יהודי צפרו, הייתה מיועדת למי שהתעתד לשאת במשרה ציבורית. בדרך כלל למדו במסלול זה בניהם של משפחות מיוחסות ובניהם של משפחות רבנים. המטרה המרכזית במסלול זה התמקדה בהכשרת דור העתיד של נושאי המשרות הציבוריות, שכאמור עברו בירושה למי שהיו ראויים לכך .

הלומדים במסלול זה עתידים היו לשאת במשרות הרבנות והדיינות. הכשרה דומה עברו אביו של הרמ״א ר' שמואל ודודו ר' עמרם, עד הגיעם לתפקידים הציבוריים שאותם מילאו במסגרת הקהילה היהודית צפרו ובעיר פאס.

תהליך הלימוד היה מתבצע על ידי רב שהוצמד אליו תלמיד אחד ותפקידו היה לקדם אותו במסלול לקראת מילוי ייעודו. לעתים מילא תפקיד זה האב עצמו שהיה כבר בעל המשרה של הרב והיה מלמד את בנו משנה גמרא ופוסקים. הכשרה קפדנית זו נועדה להכין אותו כראוי למי שימשיך את שושלת היוחסין, וכך היה אצל רבני משפחת אלבאז, שהתחנכו ולמדו באוהלה של תורה בבית המדרש אצל אביהם.

תלמיד שייעדוהו הוריו לתפקיד רב ודיין למד לעתים גם שחיטה של בהמה דקה וגסה והוכשר להיות מוהל . אם היה מוצלח ומוכשר וידע את מלאכת הכתיבה, היה כותב ספרי תורה, פרשיות תפילין ומזוזות וגם העתיק ספרים כפי שהיה אצל ר' שמואל ואחיו ר' עמרם.

החינוך בקהילות יהודי מרוקו משנת 1862-ברית מס' 30 בעריכת מר אשר כנפו

החינוך בקהילות יהודי מרוקו משנת 1862

במחצית המאה התשע עשרה, חלו תמורות משמעותיות בחיי קהילות יהודי מרוקו. יהודי צרפת ואנגליה, שחששו להרעת מצבם של יהודי מרוקו, נחלצו לעזרתם. בצרפת, נוסדה בפריס חברת כל ישראל חברים (כי״ח) בשנת 1860 והמקבילה לה ’אגודת אחים', נוסדה בלונדון ויחד פעלו לשיפור מצבם של היהודים המקופחים בארצות שונות ובמרוקו. מטרתם הייתה לפעול למען שיוויון זכויות וסיוע לנזקקים כדוגמת

יהודי צרפת ואנגליה'. כמו כן, ביקשו להביא את בשורת הקידמה התרבותית במיוחד בתחום החינוך.

החוקר שוראקי בספרו'קורות היהודים בצפון אפריקה', מציין שלמעשה חברת כל ישראל חברים, היתה 'קרן התקוה היחידה במחשכים האלה' ועוד מוסיף שהיא היוותה יגשר מעל לתהום הדורות', שוראקי קובע כי'המנהלים והמורים של חברת יכל ישראל חברים' יכולים היו להביא את הסיוע המוסרי והחומרי, שהיה דרוש כל כך לישוב הזה' (מרוקו א.ש).

החינוך המסורתי עבר טלטלה לא קטנה, וההתמודדות מול הרוח החדשה, שהביאה עמה כי״ח, חייב שינויים בחינוך המסורתי, עליית מדרגה, ושדרוג רמת הלמידה ורמת המלמדים. כמו כן, המוסדות שאכלסו את הלומדים, עברו אף הם בהדרגה, שינוי מהפכני, לא עוד'החדר' והא-סלא, היה צורך בבניית והתאמת בתי הספר, שיוכלו לתת מענה הולם לצד מוסדות היאליאנס' של כי״ח.

למעשה, מוסדות אליאנס הכתיבו סדר יום חדש ומשמעותי בחיי הקהילה. בית הספר הראשון של הרשת נחנך בשנת 1862 בעיר תיטואן ואט אט הרשת הלכת והתפרשה מערי החוף אל הערים שבתוך המדינה. בעיר צפרו בפס ובערים נוספות פעלו גם רשתות חינוך נוספות כמו'אם הבנים' שייסד הרב הלפרין(ב-1913) ואוצר התורה , לצד בתיה״ס של כי״ח. בעיר צפרו עצמה, נוסד ביה״ס של כי״ח בשנת 1914.

בבתי הספר של כי״ח למדו התלמידים מקצועות, שהדגישו את החינוך הצרפתי והכללי, לעיתים גם על חשבון לימודי עברית ויהדות, ובכך נוצרו עימותים ומתחים בתוך הקהילה.

המתח, שנוצר בעקבות הפעילות החינוכית במוסדות כי״ח, הביא להתנגדויות לא מעטות, מצד חסידי החינוך המסורתי, ובמיוחד בחלק לא קטן מהממסד הרבני, שדגל בחינוך המסורתי. בין היתר גם על רקע של איבוד פרנסתם של חלק מהמלמדים במסגרות החינוך המסורתיים. לכן נעשו ניסיונות לא מעטים, לשלב חלק מהמורים המסורתיים הראויים בבתי הספר של אליאנס . ההתנגדות של המימסד הרבני בקהילות למוסדות של כי״ח, הגיעה למצב של קביעת מדיניות'של הרחקת הנוער מבתי-הספר של כי״ח, כל עוד לא השלימו הנערים את חינוכם המסורתי ביתלמוד תורה' ובשל כך נמנעו נערים רבים מללמוד במסגרת כי״ח קודם התבגרותם'.

במגמה למתן את ההתנגדות למוסדות כי״ח, נעשו ניסיונות לשלב במקצועות הלימוד גם לימודי יהדות.

מצב הפשרה שאומץ על ידי רוב הקהילות היה, שהילדים נשלחו להתחנך במוסדות כי״ח במחצית הראשונה של היום ואחר הצהריים נשלחו הילדים למוסדות המסורתיים להשלמת השכלתם התורנית-המסורתית ההתנגדות הרבנית למוסדות כי״ח, לא מנעה את התפתחותם ושגשוגם של אלה, ובמרוצת הזמן ההתנגדות הלכה והתמעטה, גם בשל העובדה, שלמדיניות של המימסד המסורתי, לא היתה חלופה -הולמת לרוח החדשה שהביאה ההתחנכות במוסדות כי״ח, וגם לאור העובדה שנעשו רפורמות בחינוך ושינויים בתפיסתם של מנהיגי כי״ח, שניסו 'לפייס חוגים שונים בקהילות בנושא זהי.

בנוסף, פעילותה של כי״ח באה לידי ביטוי גם בתחומים נוספים של חיי הקהילה, אשר הפכה אט אט מחברה לא מפותחת, לחברה מודרנית עם תפיסה שונה ומשמעותית לגבי הצרכים הנדרשים להתמודדות עם הקדמה. החשיפה לתרבות הצרפתית והאנגלית, הביאה לשינויים גם בחיי היום־יום. כמו שינוי בתפיסת העולם, שיטות לימוד ותחומי דעת (כולל למידת מקצוע ומלאכה), שינוי במעמד האישה. אפילו באורחות הלבוש, החליפה האירופאית בתוספת העניבה, תפסה את מקומה של הגלאביה המסורתית. גם ההשתלבות של הצעירים המשכילים, בעמדות כלכליות ובהנהגה, הביאו לשינוי בדפוסי החשיבה של המימסד המסורתי, אשר נתבע אף הוא לשינויים בתפיסתם להנהגת הקהילה, דבר שהיווה אתגר לצד איום.

בחינת יחסם של המימסד הרבני לפעילות של כי״ח, מצביעה על תמונה מורכבת ואמביוולנטית. ההתמודדות רבת האתגרים בכל תחומי החיים, תפסה את המימסד המסורתי במצב שמחייב התמודדות מיידית עם שאלות בכל תחומי החיים: חינוך הבנות, לימוד מקצוע ומלאכה, לימוד שפות, שנוי מלבוש, כהנה וכהנה, ובת בבת למצוא את התייחסות ההלכה לשינויים הנדרשים.

מעטים היו הרבנים אשר העזו, להביע את דעתם החיובית לגבי פעילותה של כי״ח במרוקו. נדיר היה למצוא בתקופת התבססותה של כי״ח עד לשנת עד ל-1900 לערך, רבנים שייצאו בגלוי ויתמכו בפעילות בחיי הקהילה ובמוסדות החינוכיים שהעמידה כי״ח. בתקופה שבה חי ופעל ר' משה רפאל אלבאז, מעטים היו אם בכלל, רבנים שהביעו את דעתם החיובית בגלוי ואף נתנו לכך ביטוי בכתב, כדוגמת הרמ״א, שכאמור כותב שיר הלל ושבח בשם 'אעורר זמרת רנני' המובא להלן, לטובת הפעילות של כי״ח, ולדמויות מרכזיים המזוהים עם פעילותה.

ברית כתב העת של יהודי מרוק קיץ תשע"א מס' 30- אשר כנפו –עמ' 102-100

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר