חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי – יגאל בן־נון
חברת כי"ח וסוגיית החינוך היהודי העצמאי
יגאל בן־נון
עם פרסום דהיר המרוקניזציה ב26- בנובמבר 1958 וסגירת משרדי קי"ע והיא"ס, התפנו השלטונות לטפל בעניין כי"ח שפעלה במרוקו בהאם לאמנה שנחתמה עם הנציבות משנת 1928. כל הגורמים היו אמנם משוכנעים בחשיבות תרומת החברה לחינוך ילדי הקהילה, אך הפריעה להם העובדה שנותרה מחוץ לפיקוחם וגם נוהלה בידי גורמי חוץ, דבר המנוגד לדהיר העמותות. ראשי כי"ח נאלצו להכין תקנון לאגודה חדשה בשם "אליאנס־מרוקו". עם קבלת המסמך ביקשה מזכירות הממשלה לשנות את שם האגודה ולהסיר ממנה את המילים "ברית יהודית אוניברסלית". השלטונות דרשו באותה הזדמנות לאפשר רישום חופשי של תלמידים במוסדות האגודה ללא הבדל מוצא. בדצמבר 1959, ביקשו השלטונות שאחד ממנהלי כי"ח בפריס ייבא לדיון דחוף על עתיד החברה במרוקו. בגלל הדחיפות, חשבו תחילה בפריס לשלוח את אג'ן וייל Eugène Weil לניהול השיחות, אך המרוקאים ויתרו על הדחיפות והמתינו עד לפברואר 1960, חודש שיגיע בו רנה קסן, כיו"ר האספה הלאומית הצרפתית, לסדרת הרצאות במרוקו בעניין זכויות האדם.
ב9- במרס 1960, קיבל שר החינוך החדש עבדלכרים בן־ג'לון, החלטה להלאים שליש מבתי־הספר של הרשת החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר. הכוונה הייתה להשתלט בעיקר בבתי הספר המפוארים יותר כגון בתי הספר המקצועיים בקזבלנקה על שם ויליאם ואליד, מואיז נהון ובתי ספר תיכוניים במרכש ובפס. התכנית המעשית הייתה לחלק את יום הלימודים הארוך של שבע שעות שקיים בבתי הספר של כי"ח לשני חלקים. בבוקר ילמדו התלמידים היהודים במשך שלוש וחצי שעות ולאחר מכן יחליפו אותם תלמידים מוסלמים. הדבר נודע לאנדרה שורקי מידיעה שפרסמה סוכנות ידיעות צרפתית ברבט על כוונת ממשלת מרוקו להלאים החל מפתיחת שנת הלימודים באוקטובר את בתי הספר המנהלים במרוקו על־ידי כי"ח.
אך ראשי כי"ח לא קיבלו שום הודעה רשמית על כך. בראשית יולי, דיווח שורקי על כך לג'ו גולן והאחרון העריך שזו שיטה מרוקאית טיפוסית ושכוונתם לבחון את תגובות דעת הקהל בחוץ. כיוון שלא היו תגובות, הם יתחילו בביצוע בעוד זמן מה הם. להערכתו טעו ראשי כי"ח כיוון שלא ניסו לכלול, בזמן המשא ומתן לעצמאות מרוקו, את מימון הפעלת בתי הספר במסגרת הסכמי התרבות צרפת־מרוקו. על ראשי כי"ח היה להודות שבתי ספר אלה היו מוסדות צרפתיים לכל דבר, אך במקום זאת קיבלו החלטה לכלול אותם ברשימת הנכסים ששלטון החסות מעביר לרשות הממשלה המרוקאית החדשה. תוצאות מדיניות זו יצרו עיוות בולט לעין. האוצר המרוקאי הקציב כל שנה, משך ארבע שנים, 600 מיליון פרנקים להפעלת בתי הספר בזמן שהמימון הכולל של כלל החיוך היסודי במרוקו הגיע רק ל1800- מיליון פרנקים. הדבר יצר דיספרופורציה לטובת המיעוט היהודי ועלול ליצור להערכת גולן אווירה לאומנית־דתית בלתי נמנעת.
עם בחירתה, הגישה ההנהלה החדשה של מועצת הקהילות ב11- ביולי 1960, לשר הפנים מְברכְּ בכּאי, תזכיר ובו פירוט הבעיות שהעסיקו את הקהילה. המסמך התעכב בייחוד על כוונות הממשלה להלאים חלק מבתי־הספר של רשת כי"ח ואת החששות שאחזו בציבור היהודי מן הערביזציה הצפויה בחינוך. באותו חודש נסע חבר ההנהלה העולמית של כי"ח איש העסקים האמריקאי מרסל פרנקו לפגישה עם ידידו שר החוץ דריס מחמדי במרוקו כדי לדון איתו בסוגיית כי"ח, אך ללא תוצאות ממשיות. לקראת פגישותיה הצפויות של משלחת קי"ע ב21- ביולי, עם יורש העצר, מברכּ בכּאי ומחמדי ביקשה יעל ורד מגולן שבשיחותיהם עם השלטונות יזכירו את נושא החינוך היהודי המסורתי מבלי לדון מפורשות בהלאמת בתי הספר של כי"ח.לדברי שורקי, נשיא כי"ח רנה קסן עמד לכנס מנהיגים יהודים מן העולם כולו, גם מישראל, כדי לדווח להם על הקשיים שנתקל בהם כי"ח במרוקו ולבקש מהם לשאת יחד באחריות למדיניות יהודית ביחס למדינה זו.
בראשית אוגוסט 1960, נסע סגן נשיא כי"ח בפריס ז'יל ברנשוויג, למרוקו כדי לברר עם השלטונות את דרך ביצוע ההלאמה ולנסות לבטל את הגזרה. בפגישותיו עם השר בן־ג'לון התלווה אליו המפקח חיים זעפרני. הוא הגיע למסקנה שהממשלה המרוקאית עומדת על דעתה להלאים את בתי־הספר אולם השלטונות הסכימו לתת לברנשוויג ארכה של חצי שנה לפני הביצוע, כך שההלאמה תתבצע הלכה למעשה רק בספטמבר 1960, עם פתיחת שנת הלימודים. הם גם דרשו שהטיפול בענייני כי"ח יתבצע על־ידי ועד יהודי מרוקאי וכי חברת כי"ח בפריס תמשוך את ידיה מן הנושא. ברנשוויג התנגד לכך בתוקף וראה בהעברת בתי־הספר לידי אזרחים יהודים מרוקאים את חיסול החברה במחי יד ולכן על כי"ח להילחם במגמה זו. אחרי ביקורו במרוקו, דיווח ברנשוויג על שיפור יחסי במצב היהודים. לדבריו רבים מן הצעירים והצעירות היהודים מועסקים כפקידים במשרדים ממשלתיים, בבנקים ובחברות ביטוח. המצב הכלכלי השתפר במידה רבה, ואף על פי כן קיימת דאגה לעתיד. הרגשתו הייתה שעוד שנים אחדות, משכילים מוסלמים יתפסו את מקומות העבודה של היהודים. דבר זה, עם איסור ההגירה לישראל, מגבירים לדעתו את הרגשת חוסר הביטחון ואת הרצון לצאת מן המדינה.
הערת המחבר : ז'יל ברנשוויג (1993-1908) נולד בפריס. סבו בנימין, רב בעיר ליון, כבר התיישב בטנג'ה בשנת 1889 וסחר במוצרי משי. אביו ג'ורג', סחר בנכסים בפריס ובקזבלנקה והיה בעל טחנות קמח במרוקו. ז'יל אף הוא עסק במסחר בין שתי המדינות, אך התפנה גם לפעילות ציבורית ומשנת 1932 היה חבר בהנהלת כי"ח. בשנת 1935 ייסד עם מרקוס כהן את בית־ספר "מיימוניד" (הרמב"ם) ליד פריס, שלמדו בו גם תלמידים ממרוקו. במלחמת העולם שירת כקצין בצבא צרפת ונשבה במשך חמש שנים באוסטריה. מרקוס כהן שהיה שבוי יחד אתו לימד אותו עברית, משנה ותלמוד. לאחר שחרורם, התרכז ברנשוויג בפעילותו בכי"ח ובשנת 1973 התמנה לסגנו של קסן כנשיא הארגון. בהזדמנויות רבות תיווך בין שלטונות צרפת ובין הקהילה במרוקו. בעיני שלטונות החסות נחשב עם פרוספר כהן כתעמולן ציוני. משנת 1976 עד 1985 שימש כנשיא כי"ח. ייסד את בית הספר כרם בירושלים לקירוב דתיים וחילוניים. עסק שנים רבות בציור והציג תערוכה בירושלים בשנת 1991. Les Cahiers de l'AIU, Nouvelle série, avril 1994, n° 7. ביוגרפיה של ברנשוויג אמורה לצאת לאור פרי עטו של ההיסטוריון אלן מישל. שיחה עם גלדיס ברנשוויג, ירושלים, 11 בינואר 2002.
החינוך בקהילות יהודי מרוקו משנת 1862-ברית מס' 30 בעריכת מר אשר כנפו
החינוך בקהילות יהודי מרוקו משנת 1862
במחצית המאה התשע עשרה, חלו תמורות משמעותיות בחיי קהילות יהודי מרוקו. יהודי צרפת ואנגליה, שחששו להרעת מצבם של יהודי מרוקו, נחלצו לעזרתם. בצרפת, נוסדה בפריס חברת כל ישראל חברים (כי״ח) בשנת 1860 והמקבילה לה ’אגודת אחים', נוסדה בלונדון ויחד פעלו לשיפור מצבם של היהודים המקופחים בארצות שונות ובמרוקו. מטרתם הייתה לפעול למען שיוויון זכויות וסיוע לנזקקים כדוגמת
יהודי צרפת ואנגליה'. כמו כן, ביקשו להביא את בשורת הקידמה התרבותית במיוחד בתחום החינוך.
החוקר שוראקי בספרו'קורות היהודים בצפון אפריקה', מציין שלמעשה חברת כל ישראל חברים, היתה 'קרן התקוה היחידה במחשכים האלה' ועוד מוסיף שהיא היוותה יגשר מעל לתהום הדורות', שוראקי קובע כי'המנהלים והמורים של חברת יכל ישראל חברים' יכולים היו להביא את הסיוע המוסרי והחומרי, שהיה דרוש כל כך לישוב הזה' (מרוקו א.ש).
החינוך המסורתי עבר טלטלה לא קטנה, וההתמודדות מול הרוח החדשה, שהביאה עמה כי״ח, חייב שינויים בחינוך המסורתי, עליית מדרגה, ושדרוג רמת הלמידה ורמת המלמדים. כמו כן, המוסדות שאכלסו את הלומדים, עברו אף הם בהדרגה, שינוי מהפכני, לא עוד'החדר' והא-סלא, היה צורך בבניית והתאמת בתי הספר, שיוכלו לתת מענה הולם לצד מוסדות היאליאנס' של כי״ח.
למעשה, מוסדות אליאנס הכתיבו סדר יום חדש ומשמעותי בחיי הקהילה. בית הספר הראשון של הרשת נחנך בשנת 1862 בעיר תיטואן ואט אט הרשת הלכת והתפרשה מערי החוף אל הערים שבתוך המדינה. בעיר צפרו בפס ובערים נוספות פעלו גם רשתות חינוך נוספות כמו'אם הבנים' שייסד הרב הלפרין(ב-1913) ואוצר התורה , לצד בתיה״ס של כי״ח. בעיר צפרו עצמה, נוסד ביה״ס של כי״ח בשנת 1914.
בבתי הספר של כי״ח למדו התלמידים מקצועות, שהדגישו את החינוך הצרפתי והכללי, לעיתים גם על חשבון לימודי עברית ויהדות, ובכך נוצרו עימותים ומתחים בתוך הקהילה.
המתח, שנוצר בעקבות הפעילות החינוכית במוסדות כי״ח, הביא להתנגדויות לא מעטות, מצד חסידי החינוך המסורתי, ובמיוחד בחלק לא קטן מהממסד הרבני, שדגל בחינוך המסורתי. בין היתר גם על רקע של איבוד פרנסתם של חלק מהמלמדים במסגרות החינוך המסורתיים. לכן נעשו ניסיונות לא מעטים, לשלב חלק מהמורים המסורתיים הראויים בבתי הספר של אליאנס . ההתנגדות של המימסד הרבני בקהילות למוסדות של כי״ח, הגיעה למצב של קביעת מדיניות'של הרחקת הנוער מבתי-הספר של כי״ח, כל עוד לא השלימו הנערים את חינוכם המסורתי ביתלמוד תורה' ובשל כך נמנעו נערים רבים מללמוד במסגרת כי״ח קודם התבגרותם'.
במגמה למתן את ההתנגדות למוסדות כי״ח, נעשו ניסיונות לשלב במקצועות הלימוד גם לימודי יהדות.
מצב הפשרה שאומץ על ידי רוב הקהילות היה, שהילדים נשלחו להתחנך במוסדות כי״ח במחצית הראשונה של היום ואחר הצהריים נשלחו הילדים למוסדות המסורתיים להשלמת השכלתם התורנית-המסורתית ההתנגדות הרבנית למוסדות כי״ח, לא מנעה את התפתחותם ושגשוגם של אלה, ובמרוצת הזמן ההתנגדות הלכה והתמעטה, גם בשל העובדה, שלמדיניות של המימסד המסורתי, לא היתה חלופה -הולמת לרוח החדשה שהביאה ההתחנכות במוסדות כי״ח, וגם לאור העובדה שנעשו רפורמות בחינוך ושינויים בתפיסתם של מנהיגי כי״ח, שניסו 'לפייס חוגים שונים בקהילות בנושא זהי.
בנוסף, פעילותה של כי״ח באה לידי ביטוי גם בתחומים נוספים של חיי הקהילה, אשר הפכה אט אט מחברה לא מפותחת, לחברה מודרנית עם תפיסה שונה ומשמעותית לגבי הצרכים הנדרשים להתמודדות עם הקדמה. החשיפה לתרבות הצרפתית והאנגלית, הביאה לשינויים גם בחיי היום־יום. כמו שינוי בתפיסת העולם, שיטות לימוד ותחומי דעת (כולל למידת מקצוע ומלאכה), שינוי במעמד האישה. אפילו באורחות הלבוש, החליפה האירופאית בתוספת העניבה, תפסה את מקומה של הגלאביה המסורתית. גם ההשתלבות של הצעירים המשכילים, בעמדות כלכליות ובהנהגה, הביאו לשינוי בדפוסי החשיבה של המימסד המסורתי, אשר נתבע אף הוא לשינויים בתפיסתם להנהגת הקהילה, דבר שהיווה אתגר לצד איום.
בחינת יחסם של המימסד הרבני לפעילות של כי״ח, מצביעה על תמונה מורכבת ואמביוולנטית. ההתמודדות רבת האתגרים בכל תחומי החיים, תפסה את המימסד המסורתי במצב שמחייב התמודדות מיידית עם שאלות בכל תחומי החיים: חינוך הבנות, לימוד מקצוע ומלאכה, לימוד שפות, שנוי מלבוש, כהנה וכהנה, ובת בבת למצוא את התייחסות ההלכה לשינויים הנדרשים.
מעטים היו הרבנים אשר העזו, להביע את דעתם החיובית לגבי פעילותה של כי״ח במרוקו. נדיר היה למצוא בתקופת התבססותה של כי״ח עד לשנת עד ל-1900 לערך, רבנים שייצאו בגלוי ויתמכו בפעילות בחיי הקהילה ובמוסדות החינוכיים שהעמידה כי״ח. בתקופה שבה חי ופעל ר' משה רפאל אלבאז, מעטים היו אם בכלל, רבנים שהביעו את דעתם החיובית בגלוי ואף נתנו לכך ביטוי בכתב, כדוגמת הרמ״א, שכאמור כותב שיר הלל ושבח בשם 'אעורר זמרת רנני' המובא להלן, לטובת הפעילות של כי״ח, ולדמויות מרכזיים המזוהים עם פעילותה.
ברית כתב העת של יהודי מרוק קיץ תשע"א מס' 30- אשר כנפו –עמ' 102-100