גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי


תהפוכות, התרוצצות….והמעגל נסגר. אוי לדור שאלה פרנסיו.

תהפוכות, התרוצצות….והמעגל נסגר.גולה במצוקתה

אוי לדור שאלה פרנסיו.

הנוהל שהיה קיים שהנהלת הסוכנות, בשוב חבר הנהלה מביקור בחוץ לארץ, שהיה מדווח על ביקורו בישיבה הקרובה של הנהלת הסוכנות. הישיבות היו נערכות אחת לשבוע. והנה הפעם, בשובי לא הוזמנתי ולא הוצע לי לדווח. ידעתי שהדבר נעשה בכוונה להשתיק את הדי ביקורי בצפון אפריקה. לכן ערכתי את מסיבת העיתונאים הנ"ל.

האווירה סביב נעשתה עכורה. חברי ההנהלה ויושב הראש – פרט למר שרגאי, כמובן – כמעט שלא החליפו עמי דברים, איש לא נכנס לחדרי.

 הייתי בעיניהם " אגפן טרריבל " , מפריע ומזיק. ואכן, הלא ההנהלה התנגדה כל העת להגדלת מכסות העלייה המקוצצות לצפון אפריקה, הלא חוברו הוראות " דרקוניות " לסלקציה, נשלחו צוותו מיון…..והנה אדם אחד, המייצג מפלגה קטנטונת מעז לעבור על " ההסכם הג'נטלמני " ונוסע לצפון אפריקה, מדבר עם העולים הפוטנציאלים, ואפילו מופיע בעיתונות בפאריס ובארץ

חלף זמן וכאשר הגיעה עת מסירת הדין וחשבון ישבו הכול כ " סירים נפוחים " ועיניהם תקועות בשולחן. לא קיבלתי דוחות רשמיים על ישיבות המוסד לתיאום ואסור היה לי להראות שאני יודע כמה דברים שהתרחשו, אבל לי הדברים נודעו בעקיפין.  שאלתי את יושב הראש דובקין – חבר הנהלת הסוכנות -, כיצד קרה שאני, ראש מחלקת הקליטה, לא הוזמנתי להתייעצות במשרד האוצר על הקליטה, שעה שהיו בה חברי הנהלה אחרים ? לא קיבלתי תשובה על כך.

הבאתי עמי דו"ח מקוצר :

מביקורי באלג'יריה למדתי על מרד הקבילים  נגד השלטון הצרפתי, מרד מתמשך. הטרור אינו רחוק מן העיר אלג'יר. מרד מאורגן מתחולל גם בהרי " אורס ". לפני שבע שנים, בשלוט ממשלה סוציאליסטית בצרפת, וכאשר המושל הכללי באלג'יריה היה סוציאליסט, הרגו הצרפתים 45.000 אלג'יראים.

כיום המדיניות השתנתה, אין קטילה כזאת. אומנם נופלים צרפתים בטרור, אבל המתמרדים לא נהרגים כי אם נשפטים, והדבר מכביד על הצרפתים. הקבילים לא שכחו את הטבח שנערך בהם. הצרפתים חיים תחת איום וטרור מתמיד והמרד עלול להתפשט. היהודים החיים שם סבורים שבשעת צרה יוכלו לעבור לצרפת……..

בתוניסיה הייתי בעת הפסקת מו"מ בין התוניסאים ובין ראש ממשלת צרפת, מנדס פראנס, אחרי מפלתו…נזדמנתי לשיחה עם אלברט בסיס, היהודי היחידי שהשתתף במו"מ מטעם תוניסיה. בפאריס שוחחתי עם ד"ר פרלצווייג – מזכיר הקונגרס היהודי העולמי. אין זהות גמורה בין דברי שני האנשים. אני משוכנע שהתוניסאים ובורגיבה בראשם, הסכימו שבחוזה בין צרפת לתוניסיה יהיה כתוב שיש ליהודים חופש תנועה בארץ ובחו"ל. בסיס חושב שתנאי זה יכנס להסכם. ואילו פרלצווייג מפקפק. בינתיים משתדל בורגיבה לא לפגוע ביהודים והורה לעצור את ההתפרצות. בפאריס, בתחילת פברואר, נפגשה קבוצת סטודנטים יהודים תוניסאים עם ברוגיבה. הם שאלו אותו כיהודים אזרחי תוניסיה : " מה יהיה יחסך למדינת ישראל ? והוא השיב: " ישראל היא סרטן על גוף של המזרח הקרוב, ואין עצה אלא להטביע אותה בים התיכון ". הסטודנטים לא פרסמו דברים אלה.

……המצב במרוקו קשה יותר, מפני שאין עם מי לנהל מו"מ. שורר שם תוהו ובוהו. יש פרו צרפתים נהרגים על ידי האנטי צרפתים. לעת עתה לא פוגע הטרור ביהודים , אבל קיימית אווירה של טרור. יש חרם כלכלי ערבי על סחורות צרפתיות, הצרפתים ילידי המקום מדורות עוזבים את אפריקה הצפונית וחוזרים לכור מחצבתם, לצרפת. ערך הרכוש החקלאי כאן יורד. יהודים בעלי קרקע אינם מקבלים תמורתה אפילו עשירית מערכה…..עשירי היהודים חוששים שאם יזוזו ממקומם, יהפכו לקבצנים, והם נשארים. אבל המוני יהודים אין להם מה להפסיד, והם זזים. כאשר יצאה אונייה עם שש מאות עולים ממרוקו, הופיעו ששת אלפים יהודים מלווים ברחובות הסמוכים למשרד העלייה. כעת הפסקנו תופעה זו ואנו מוציאים את היהודים מהארץ כמו במחתרת….בפאריז עושה פעולה חשובה איש נהלל יהודה גרניקר. הוא רוכב על חמור או הולך ברגל. הוא הגיע ל-42 כפרים במרוקו. יש לו שם מעמד של " מלך ". הוא רשאי לבוא בשבת רכוב על סוס ; הרב טולידאנו התיר לו מפני שהוא עוסק במצווה. אנשי הכפרים " זזים " בלי הזמנות ובלי המלצות, הם חיסלו את רכושם ויוצאים לקזבלנקה. השנה פקדה בצורת את המקום והיהודים רעבים ללחם. הם מכרו את רכושם ואוכלים אותו. העוני לא יתואר.

יום אחד הוזמן מנהל מחלקת העלייה במרוקו, עמוס, לשלטונות הצרפתיים. נאמר לו : " אתם שולחים אנשים רבים ממרוקו, קרוב לאלפיים בחודש, ויש הסכם בינינו ( ! ) שעליכם לשלוח רק שבע מאות בחודש. עליכם להבין שלא נוכל לסבול עלייה בממדים כאלה. אולם התברר אחר כך שפעולות התגמול בעזה הרגיזה את הערבים והצרפתים ביקשו שנפעל בשקט……

באלג'יר הופעתי בפגישה ציונית של 30 איש. חזרתי על דברי ד"ר גולדמן ואמרתי : " למדו עברית, היו ציונים טובים, הכניסו בבתי הספר אל הלשון העברית למען ילדיכם, ודאגו לקורסים לעברית ". ידעתי שאין סיכויים לעלייה משם. והנה קם לזרוס, איש הקונגרס היהודי העולמי, וטען לעומתי : " מה פירושה של מדיניות הקטסטרופה שהנהלת הסוכנות דוגלת בה ? חבר הנהלת הסוכנות, מר קול, מופיע באמריקה ומודיע שצריך להציל אותנו כאן באלג'יריה.  אחר כך מופיעים דברים אלה בעיתונות המקומית. איך ניראה בעיני שכנינו ? איך אנו יכולים להראות את פרצופנו לערבים ? מה אתם רוצים מאתנו ? ד"ר גולדמן הודיע לנו בקונגרס היהודי העולמי, שארץ ישראל אינה קולטת יותר משלושים אלף עולים לשנה. מדוע אתם דורשים מאיתנו לעלות, בשעה שאתם מסתדרים בקושי עם יהודי מרוקו ותוניסיה ? פרץ ויכוח סוער ואני אמרתי : " אני מאמין שארץ ישראל תקלוט יותר משלושים אלף לשנה ". על זה הגיב לזרוס : " היו"ר שלכם הודיע בפאריס שלא יוכל להסכים לקבל יותר משלושים אלף לשנה ".

עניתי לו : " יש לי ידיעה שד"ר גולדמן, לאחר נפילת מנדס פראנס, שינה את דעתו, והידיעות הן נאמנות ". הוספתי ואמרתי : " אני חי בארץ ישראל 26 שנים, ואני חושב שאנו יכולים לקלוט 60 אלף בשנה ". הישיבה הנ"ל הפכה לישיבה אנטי ציונית, הוצרכתי לנאום נאום ציוני בפני הציונים המקומיים, כדי להפיג את הרעל האנטי ציוני שהוכנס על ידי הנשיא ד"ר גולדמן.

תוניסיה היא ארץ מפותחת למדי. באסיפות משתתפים רופאים, עורכי דין ונוער לומד. לפני ביקר ציגל, והוא הקשה מאוד על פעולתי. הוא קיים אסיפה ציונית, דיבר בעברית, ודבריו תורגמו. הוא דיבר על המכסות והותקף קשות על ידי שומעיו. הוא אמר : " אין אני איש פוליטיקה, אחרי יבוא ברגינסקי ויענה לכם על כל שאלותיכם ". כשבאתי לשם הודיעו אנשי המקום שלא יבואו לאסיפה אם לא תינתן רשות לוויכוח.

כאשר סיפרתי על המצב הפוליטי בארץ שיראל, קם אחד הרביזיוניסטים והודיע : " מה אתה מספר לנו ? הלוא יש בארץ 150 אלף מחוסרי עבודה ! שאלתי : " מנין לך מספר זה ? על מה אתה מסתמך ? הוא הוציא דף משוכפל של העיתון " חירות " ובו מסופר על 150 אלף מחוסרי עבודה בארץ, ושהממשלה " אינה טובה ". עמדתי והוכחתי לו שאין אמת בפרסום זה.

במרוקו הותקפנו בצורה חריפה : מדוע אין אתם מאשרים לעלות משפחה בת 8 ילדים, הלוא בן גוריון אמר, תעשו ילדים, ועכשיו אתם רוצים להשאיר את הילדים כאן. אמרנו להם, ששני ילדים אפשר למסור לעליית הנוער. והם שאלו : מדוע נמסור את ילדינו לעליית הנוער, בשעה שהשליחים באים הנה עם ילדיהם…….

ועוד נאמר לנו " אל תעשה ההנהלה הציונית שגיאה היסטורית, מדינת ישראל צריכה להיבנות, ומצב הביטחון מחייב עלייה, ודווקא עכשיו מעכבים יהודים מלעלות. אחד הנואמים אמר : " אתם מציעים שיטת קליטה מאורגנת, אבל אם פירושה של השיטה הזאת שאנו לא נעלה – מה התועלת בה ? קלטתם 750.000 איש משך שלוש שנים, ובכל זאת העניין סודר איך שהוא. מדוע אתם גוזרים עלינו ?

היהדות במרוקו בשפל. ההתארגנות היהודית לעלייה אינה מתנהלת בדרכים טובות, בגלל העדר תנועה ציונית חזקה. יש מלחמה גדולה נגד תנועות הנוער. בכל בתי הכנסת קוראים בשבתות כרוזים נגד תנועות הנוער שלנו. איך אתם רוצים שננהל את " החלוץ " ? יש כנראה איזו יד בוחשת.

ההאשמות כלפי ומערכת הלחישות לא פסקה. דברים הקשורים בעלייה מצפון אפריקה הוחזקו כ " סוד כמוס " מטעמי ביטחון, אולם אני המשכתי לחתור להבאת העניין לבירור ולדיון בישיבות הנהלת הסוכנות. כיוון שלא נרשמו פרוטוקולים בנושא העלייה נקטתי שיטה של שאילתות, ואלו אכן נרשמו, למשל :

21.4.1955 דבר אחד לא מובן לי. היושב ראש מסר על המברק של שרגאי שעלינו לעכב את יציאתם של חברי ההנהלה לצפון אפריקה. האם הכוונה היא לחברי ההנהלה בלבד ?  – יו"ר מר ברל לוקר : לנסוע יכולים רק שליחים שצריכים לעבוד שם. אני חושב שאין אנו צריכים להסתפק במה ששמענו. אם היושב ראש יסכים וחברים ירצו בכך  אולי נחליף דעות בסעיף זה. מן הראוי למצוא דרך איך להתגבר על מכשול זה. הייתי מציע לשלוח לפאריס עוד מישהו נוסף על שרגאי.

יושב ראש מר ברל לוקר : שרגאי כבר עזב את פאריס בדרכו לאמריקה. הייתי מציע שמישהו מחברי ההנהלה ייסע לפאריס – מר א. דובקין : אני עומד לצאת בימים הקרובים לפאריס. אסתפק בדובקין. לא הייתי מטיל את כל העבודה על השגריר צור. יש דברים שדיפלומט קשה לו לעשותם ".

אנסה להסביר את סבך הדברים שבשאילתה הנ"ל, שהייתה מובנת לחברי הנהלת הסוכנות. וזה מה שקרה : ב – 28/2/1955, כשהייתי בצפון אפריקה, נערכה פעולת תגמול נגד עזה. היו בוצעה ימים אחדים לאחר שבן גוריון שב לממשלה כשר הביטחון.

ראש הממשלה, משה שרת, טען כי הופתע מתוצאותיה. האבידות : המצרים – 38 אבידות, צה"ל – 8. הערבים הגיבו בכך שדרשו מצרפת להפסיק את עליית היהודים מצפון אפריקה, הם טענו שתוספת כוח אדם לישראל מחזקת את כוחה המלחמתי וישראל משמשת בכוח זה לתקוף את הערבים. הצרפתים פנו בצינורות מדיניים אל מדינת ישראל ודרשו להקטין יותר את העלייה המצומצמת בלאו הכי מצפון אפריקה. רק עכשיו התברר לי שכבר מזמן היה קיים לחץ צרפתי להקטנת העלייה היהודית. אבל ה " מעשייה " שסיפר לי השגריר יעקב צור בזמן פגישתנו בפאריס, שהצרפתים מעוניינים ביהודים ככוח שיגביר את חילם בצפון אפריקה – הייתה עורבא פרח. הצרפתים רצו שיהודים לא יצאו מצפון אפריקה, לא מפני שהם נחוצים להם למלחמה בערבים, כי אם מפני הלחץ הפוליטי של הערבים, כדי שלא יעלו בכלל יהודים מצפון אפריקה.

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה

וזאת הסיבה ל " גמגום " בישיבות. אני דרשתי בלי הרף לקיים דיון בעניינים אלה שמדברים בהם בחצאי מלים.

בישיבת ההנהלה ביום 9/5/1955 אמרתי :

" אני מציע שנקיים דיון קצר ותכליתי בעניין צפון אפריקה. טוב שנמצא כאן גם לוי אשכול. הנושא אינו טכני, אלא עניין פוליטי ציוני. יוזפסטאל הביא לנו ידיעה על אסון הקשור בעלייה מצפון אפריקה. כתבו על כך באהדה ב " הארץ " וב " הבוקר ". אנו, כלומר אגף העבודה, גזרנו על עצמנו שתיקה. בינתיים נתעוררה פניקה – שחברי הנהלה לא יצאו לצפון אפריקה. על סמך הודעה זו כתב ראש ההנהלה הודעה למחלקות שלא יישלחו שליחים. אנו בעצמנו לא עשינו שום דבר.

אני מסביר – אני התכוונתי להוציא את עניין צפון אפריקה ממסתריו, להעמידו לדיון פומבי, ובכך ליצור לחץ על צרפת – כפי שמוסר עכשיו יוזספטאל, לא נעשתה שם שום פעולה מחוץ להוראה ששליחים וחברי הנהלה לא יסעו לארצות אלה. אני שואל את יוזספטאל : מה עלינו לעשות ? לפי דעתי עלינו לפעול. ההנהלה אינה יכולה, חודש לאחר שקרה ה " אסון ", לשבת בחיבוק ידיים. בשום פנים אינני יכול לקבל את הצעתו של יוזפסטאל שנדחה את הדיון עד לשובו של שרגאי.

אין לנו שום רשות לעשות זאת. עלינו להחליט. אני מציע שנדון בשאלה ונדע מי יעסוק בעניין הזה. יש הצעה לשתף את ד"ר גולדמן בפעולה זאת. עלינו להודיע לד"ר גולדמן כדי שידע איך לעסוק בזה. שמענו מיוזספטאל שייתכן שהעניין יסתיים בפשרה. זה יהיה אסון בשבילנו. אנו צריכים לדרוש עלייה חופשית. אני מסביר – הבינותי תיכף ומיד שאלה " הבוחשים ", מנהלים משא ומתן עם הצרפתים, או בתיווכם, עם הערבים – שישראל מוכנה להסכים לקיצוץ העלייה באופן עקרוני, ואחר כך ידובר על ממדים. זאת לא רציתי בשום פנים ואופן. חששתי שאלה מצד הממשלה שדרשו כל הזמן צמצום העלייה מצפון אפריקה, ישמחו בלבם לפשרה המוצעת. אני לא ראיתי שום זכות לי, להנהלת סוכנות, ולממשלת ישראל למכור את זכויות יהודי צפון אפריקה לעלייה ולחתום באופן רשמי במסמך על מספר היוצאים. רק עלייה חופשית.

ועוד דבר : יוזפסטאל אמר – כך סיפר דובקין – שיש מכתב מצור לשרת, שחברי ההנהלה שהיו בצפון אפריקה גרמו לפניקה, בסך הכול היו בצפון אפריקה רק שני חברי הנהלה, יוזפסטאל וברגינסקי. יוזפסטאל וודאי לא גרם לפאניקה, מפני שלא הודיע שום דבר. אם הכוונה אלי – וכאן במסדרונות מתלחשים שצור כתב לשרת שברגינסקי עיכב את העלייה – כך הצהיר דובקין בפני שלושה אנשים, אינני יכול לעבור על הדבר בשתיקה. דובקין אוסר עלי לפנות לצור. מסרתי בדין וחשבון שלי שבשעה שהייתי בתוניס ועמדתי להיפגש עם המזכיר הראשי של השלטון שם, באותו יום הוזמן מנהל מחלקת העלייה ודובר על עניין עזה, באופן כללי. ההודעה הראשונה שלי לעיתונות בפאריס נמסרה ימים אחדים לאחר שעמוס רבל – עליו עוד ידובר – נקרא לשלטונות במרוקו בדבר צמצום העלייה, עלינו לדון ולקבוע מי מטפל בדבר ".

ב – 31.5.1955 נערכה בירושלים ישיבת הנהלת הסוכנות בהשתתפותו של ד"ר נחום גולדמן. הוא מסר דין וחשבון כללי והפטיר מלים אחדות על קשיים מסוימים בעלייה מצפון אפריקה. אמרתי :

" אני מפנה את תשומת לב החברים לכך, שזה שלושה חודשים ישנם קשיים בעלייה מצפון אפריקה, וההנהלה לא הגיעה לדיון בעניין זה. אני מבקש דיון בשאלה הזאת. במשך כל הזמן אנו שרויים במין מסתורין. עד לישיבה עם צור – השגריר בפאריס – לא ידענו דבר. לפחות פרופורמה, על ההנהלה לדון בעניין זה. אני מציע ליושב הראש ולחברים למצוא אפשרות להמשך הדיון על העלייה מצפון אפריקה ".

ב – 13.6.1955 מסר בישיבת הנהלת הסוכנות ש.ז.שרגאי – ראש מחלקת העלייה דין וחשבון על ביקורו בחו"ל. אמרתי באותה פגישה :

" איַּחד דברי על צפון אפריקה בלבד. אני רוצה לתאר בפני ד"ר גולדמן, שלא היה כאן, את התמונה לאשורה. זו הפעם הראשונה בשלשות החודשים האחרונים שההנהלה שומעת דו"ח בעניין העלייה מצפון אפריקה. אני מזכיר שהבאתי הצעות לדיון, ואף על פי כן לא קויָם כל בירור. גם היום, כפי שאתם רואים, למרות היות הסעיף הזה על סדר היום כבר שלושה חודשים, הדיון אינו מתקיים…..רבים מחברינו כאן נוהגים כבת יענה ומתעלמים מן המציאות. לדעתי, המצב הפוליטי והביטחוני בצפון אפריקה רע מאוד. אני צופה שבעוד חצי שנה או שנה תתחיל בריחה מבוהלת מתוניסיה. הלא ליד שולחן זה מסרתי לראשונה להנהלה, מה ששמעתי מד"ר פרלצווייג, שבהסכם בין צרפת לתוניסיה אין סעיף המזכיר תנועה חופשית של יהודים.

בעוד חצי שנה יעמדו יהודי תוניסיה על חומרת המצב, ויתחילו לברוח. הנה, ממרוקו בורחים כבר היום. מסרתי בדו"ח שלי להנהלה, כי 125.000 יהודים ממרוקו מוכנים לעלות. רק השבוע קיבלתי דו"ח מעובד מחלקת הקליטה, אדם שעבר את כל מרוקו לאורכה ולרוחבה – באוג'דה בצפון מזרח, טנג'יר בצפון מערב, מראקש והכפרים בדרום מזרח ומיישובים במערב מרוקו – אגאדיר, סאפי וכו…. – לדבריו, בכל מקום רוצים היהודים לעלות. מה אנו עושים לזירוז תהליך זה ? איך אנו מעריכים את מצבם ? אני סבור שהם נתונים בסכנה של ממש, אבל ההנהלה הציונית, מתוך שקט אולימפי לא דנה במצב. אינני יודע אם דברי יעשו את הרושם הדרוש, אך אני אומר מה שאני אומר כדי שבפרוטוקול יהיה רשום, אחר מחברי ההנהלה עמד על כך.

אני רוצה לשאול את ד"ר גולדמן : " איך אתה מעריך את המצב הפוליטי של יהודי מרוקו ? לדעתי מצבם גרוע מאוד ! יש חברים היודעים טוב ממני מה מתרחש. זה שלושה חודשים שאנו מסתובבים סביב עצמנו עד שלבסוף חזר העניין אל ז'ילבר – שגריר צרפת בישראל. לטובת עניינינו רצוי שהדבר יסוכם בפאריס. מה שנקבע כאם עם ז'ילבר יעבור ממילא דרך המסננת של הממשלה הצרפתית, אחר כך ללא קוסט – המושל הכללי במרוקו – והעניין יתחיל מחדש……לפני שאנו באים לדון בסעיף הקליטה, אם לבנות צריפונים או בדונים, עלינו לקבוע שהעלייה ממרוקו היא עליית הצלה ".

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי – שְׂפַת-אֱמֶת, תִּכּוֹן לָעַד

שְׂפַת-אֱמֶת, תִּכּוֹן לָעַד-משלי יב, יט

בישיבת הנהלת הסוכנות ב – 27.6.1955 הועמד על סדר היום סעיף תוכנית הקליטה לשנת 1955. פתח יוזספטאל, לדבריו צפויה הגברת העלייה ממרוקו. ברור שיהיה צורך להיזקק גם לשיכון ארעי, ולפתרון זה היו מתנגדים מצדדים שונים, גם בממשלה וגם בסוכנות, והיה צריך להתגבר על התנגדויות אלו.

כיום לו גם היה נמצא מימון מתאים אי אפשר להספיק לבנות בתים בגלל הפסד הזמן. בתים חדשים יהיו מוכנים, אם ייבנו, רק כעבור שנה או שנה וחצי. אני תמכתי כל הזמן בפתרון זמני, למרות שזה לא יפה, למרות שיש בכך בזבוז כסף.

"לאחר דבריו של יוזספטאל, אני רוצה בכל זאת לדבר לא רק על בניין הארץ, אלא גם על הרזרבה היהודים, על אלה שחיים בחוץ לארץ. אנו רגילים לראות את עניין הקליטה והעלייה כפועל יוצא של בניין הארץ ושל מצב היהודים בתפוצות. קשרנו את עצמנו במספר 30.000, זה מזכיר לי את המכסה שנתנו לנו האנגלים. אנו ממשיכים לדבוק במכסה זו. מדוע 30.000 ?.

ברצוני להפנות את תשומת לבכם למספרים שהביא יוזספטאל על הריבוי הטבעי של היהודים בצפון אפריקה. אני מעריך שהגידול הטבעי באפריקה הצפונית, מגיע ל – 30.000 בשנה. לפי יוזספטאל – 10.000. התברר שישנם יהודים רבים מכפי שחשבנו. כך היה גם בתימן. בצפון אפריקה יש חצי מיליון יהודים, ומהם רוצים לעלות 350.000, הילודה שם גדולה. מספר יהודים שאנו מעלים בשנה אחת מתמלא מחדש עם הריבוי הטבעי.

בשנים 1948 – 1951 קלטנו 750.000 יהודים, וב 1952 – 1955 רק 60.000 יהודים. התנועה הציונית חייבת להעמיד בפני עצמה את השאלה : האם זאת תופעה אובייקטיבית נתונה מראש שמשך שלו וחצי שנים קלט יישוב שמנה 600.000 יהודים עלייה של 750.000. ואילו באותו פרק זמן, יישוב של 1.350.000 גדל רק ב – 60.000 יהודים ? אני מעז לומר שאין זו מציאות הכרחית. זוהי תוצאה של מדיניות של אנשים שבידיהם המפתח לעלייה וקליטה. הפחד שמא לא נעמוד בקליטת העלייה, הוא שמרפה את ידינו, איך קלטנו בשנים הראשונות 750.000 יהודים ? מפני שרוב אלה היושבים כאן, רצה בכך בכל לבו. הארץ כולה רצתה בכך. הכול ראו בהגדלת היישוב בארץ ערובה רצינית לקיום היהודים כאן. נוצר לחץ, והודות ללחץ זה עשינו הכול לקליטת יהודים."

אני נאבקתי על הכנת תוכנית לקליטה מוגדלת : כדי שאם תופיע עלייה נהיה מוכנים לה, אחרת, תיפסק העלייה, וימצא מי שיאמר : הלוא אמרנו לכם שאי אפשר לקלוט. לכן העליתי את בעיית השיכון הארצי, בלי שיכון ארעי לא תהיה עלייה. מי שאומר שבדיקת אפשרויות הקליטה קודמת להחלטות על עלייה – אינו מודע לעובדה שלא היה להנהלת הסוכנות מגע מתאים בענייני העלייה מצפון אפריקה עם הממשלה, מלבד מה שעשו יוזספטאל ואשכול, שהחליטו החלטה נחושה להקטין את ממדי העלייה, בעיקר מצפון אפריקה…..

כרגיל לא נתקבלו החלטות מעשיות, והדברים נראו כתלויים באוויר. ב – 01.08.1955 מסר שרגאי בישיבת ההנהלה דו"ח בענייני עלייה. אותם הדברים….לבי היה כל כך מר עד שביקשתי לוותר על דברי שהיו ידועים לכל….חברי ההנהלה ממילא לא קבעו בכך, הפתרון נתון בידי גורמים אחרים – הממשלה.

דרשתי לכנס באופן דחוף את מושב המוסד לתיאום בי הממשלה והסוכנות, ולהטיל עליו להכריע. טענתי שאיננו מתקדמים בגלל האיסור מטעם הממשלה לבנות צריפים. אמרתי שלא נספיק לבנות בתי קבע, מפני שנדרש לכך זמן רב והדבר קשור גם בבעיות משפטיות של רישום קרקעות.

לשמחתי התקיימה ישיבת המוסד לתיאום כעבור ימים אחדים, ונתקבלו החלטות שאת פרטיהן אינני זוכר. לא נותר שום מסמך מאותה ישיבה חשובה. נודע לי שדובר על הגדלה מסיומת של מספר העולים וכי נתקבלה גם החלטה " נועזת – להקים במרסיי שבצרפת מחנות, שאליהם יועברו העולים. שם ישהו עד שתהיה אפשרות להביאם לארץ ל "קליטה קבועה".

בישיבת מליאת הנהלת הסוכנות ב – 19/08/1955 הגבתי על החלטות המוסד לתיאום :

" לאחר שנתקבלה החלטת המוסד לתיאום, סברתי שנשמח במקצת, לא נרגז ולא נעסוק בהטפת מוסר. אינני יכול לומר שאני שבע רצון. כאשר אני מנתח את התוכנית אני רואה שהיא צולעת – יש בה ליקויים אורגניים. יוזספטאל צריך היה להגיד שלא יתכן להחזיק יהודים במרסיי. איזה מין תוכנית זאת ? מניין ניקח מטבע חוץ להחזיק את העולים שם ? מדוע להחזיקם במחנות ? לא נוכל לעמוד בלחץ המחנות האלה. איזה ערך יש להסדר זה ?. תוכנית זו אינה מגדילה את מספר העולים אלא במעט, ואין היא פותרת דבר.

אבל עשינו כמה דברים גרועים. על בסיס תורות כלכליות בלתי מבוססות כתבו כאן אנשים תיזות אנטי ציוניות והעבירו אותן לחוץ לארץ נאמר בהן שאיננו יכולים לקלוט יותר יהודים בארץ. העובדים שלנו במחלקת הקליטה, בחום הוויכוח על הגבלת העלייה הגיעו להכרזות, שאם קולטים יותר מ – 30.000 בשנה, נהרוס את כלכלת הארץ.סיסמאות כאלה מתפשטות ויש בהן משום פעולה אנטי ציונית. אם תדברו היום על 30.000 יהודים בלבד, ומחר תוסיפו עוד 3.000, ותגידו שרק זה ולא יותר – כיצד תוכלו לדבר על עלייה יהודית לארץ ? כיצד תוכלו לומר שאתם רוצים ליישב את הארץ אם אין לכם מקום ? אתם מעמידים את עצמכם במצב מביש. האם אלה הסיכויים כאן ? אם חושב מישהו שתוספת 50.000 יהודים לארץ תביא עליה אסון – יכלא זאת בקרבו, ואל יאמר את הדברים בקול רם. כאשר הייתי במרוקו, אמרו לי שאני מדבר בעד עלייה גדולה, בעוד שהנשיא שלנו – ד"ר גולדמן – אמר שאפשר לקלוט רק 30.000 איש. אמרתי בתשובה שייתכן כי לאור מה שמתרחש לאחרונה – ישנה את דעתו

גולה במצוקתה-יהודה בראגינסקי

גם הצרפתים ישיבו את פנינו ריקם ויאמרו שאיננו יכולים לקלוט את היהודים האלה, ומדוע לדרוש את יציאתם משם. הערבים יעוטו על זאת בשמחה, הרי במו ידינו אנו נותנים בידיהם חומר נפלא להסברה אנטי ציונית.

סגל – חבר ההנהלה מארצות הברית – תרם תרומה גדולה לעניין הסלקציה. ידוע שמפלגתי היא נגד הסלקציה. הסלקציה הינה דבר רע. אפילו הצרפתים אמרו שלא יפה להשאיר סבא זקן אם שולחים את כל המשפחה. זה לא נאה מבחינה מוסרית ואנושית. יש לנו ויכוח עם יוזספטאל. איך אומרים לאדם רווק שאם הוא רוצה לבוא, עליו ללכת לקיבוץ, ואחרת לא יתנו לו לעלות ?. אני עצמי חבר קיבוץ וגם מי שאינם חברי קיבוץ, מבינים זאת יפה. לא יקרה דבר אם ילך לקיבוץ באופן זמני. אבל בחוץ לארץ קשה ליהודים להבין את האונס שישנו בדבר כזה. בכפר אחד השאירו אלמנה בת 38 ואת בתה בת ה – 18, משום שאמרו שבשבילם אין עבודה כאן. סגל הבין את ההיגיון של דברי, ואני מודה לו על עזרתו.

ההחלטה במוסד לתיאום הייתה שהגדלת העלייה – עד 45.000 לשנה  – תיחשב לא מאפריל אלא מדצמבר. אם נרצה נוכל לעשות זאת מדצמבר. דרוש לכך מאמץ, יוזפסטאל ואשכול יכולים להתגבר על כך מבחינת הנהלת החשבונות. אני נגד חלוקה כזאת, שבחודשים הראשונים יעלו 3.000 בחודש ואחר כך יגדילו כל חודש בכמה מאות, עד שיגיעו ל – 45.000. היום, לקראת עונת הגשמים אולי אי אפשר לקלוט יותר מ – 3.000 איש בחודש, אבל החל מינואר יש לקלוט 4.000 איש לחודש – והדבר הזה יכול להיעשות.

בישיבת הנהלה מיום 20.08.1955 אמרתי :

" ההנהלה הירושלמית בחרה בוועדה לקביעת מספרי העלייה, אך היא לא התכנסה. אילו ישבנו בוועדה כזאת, אולי היינו מונעים את הוויכוח הזה שלא הביא תועלת. אם עד למושב הוועד הפועל הציוני תוכל לשבת וועדה כזאת ותדון בפרטי תוכנית העלייה, יהיה בזה מן התועלת. לפנינו תוכנית של המוסד לתיאום, שאני חושב שבשום אופן אי אפשר לקבלה. בכל אופן צריך להכניס בה תיקונים. – לוי אשכול : למה לך לתקן את התוכנית ההיא, יש הצעה של 100.000, אני מעוניין במספר זה, בתנאי שתבוא בתוכנית כספית, גם תוכנית של 100.000 אפשר לעשות אבל לשם כך צריך לשנות את הממשל כדי שתשנה את כל התוכנית שלה. זאת אינני מציע. אני מוסיף שלוועדה הזאת יתן לנו אשכול את עזרתו, או הוא עצמו או על ידי פקידו. לא נוכל להעלים מהוועד הפועל הציוני שאין גם 45.000. כדי להבטיח מספר זה של 45.000, דרושה וועדה שתבטיח אפשרות לביצוע התוכנית הזאת.

מסרתי הודעה מסוימת ואני רוצה שהחברים יבינו את מצבי. אני בעד עלייה בלתי מוגבלת. כל מי שיכול לבוא ארצה צריך לבוא. אין תקווה להעביר החלטה כזו ליד השולחן הזה. אבל יחד עם זה אגיד משהו : במשך 6 – 7 שנות עבודתי במחלקת הקליטה, אני מתנהג בלויאליות כלפי מוסד זה. אני גם לויאלי כלפי הסלקציה שאני שונא אותה. אני לויאלי למספרים שמתקבלים פה. אבל אתם אינכם יודעים להעריך זאת. רציתי להשלים עם התוכנית של 45.000. כשחזרתי ממרוקו לפני ארבעה חודשים, הייתה תוכנית המינימום של 65.000, עכשיו תוכנית זו אינה ריאלית לגבי, מפני שיש יותר עולים.

זאת ועוד, הצעתי דבר דרסטי וקונקרטי, כי אני רואה שגם 45.000 לא נקלוט בכלים המצויים בידינו, מפני שהממשלה עדיין לא החליטה להכניס עולים אלה לצריפים ולאוהלים. אין החלטה איך להגדיל ממש את הקליטה. לדעתי, אפשר לשכן את אנשי הכפרים האלה באוהל או בצריף או בפחון, בסביבות באר שבע או מקום אחר. על זה היה ויכוח עקרוני בוועדה, והיא לא קיבלה את דעתי.

ומלים אחדות על יחסי החברות ונוהלי עבודה משותפת במוסד זה שאנו יושבים בו. בישיבת וועדת העלייה של הוועד הפועל הציוני שהתכנס באותם ימים בירושלים, הודיע שרגאי שההנהלה החליטה להעלות באוקטובר ובנובמבר 5.000 עולים בחודש. לא ידעתי שיש החלטה כזאת. לפגישה עם הצפון אפריקנים, בה נכחו פקידי הסוכנות, לא הוזמנתי, למרות היותי ראש מחלקת הקליטה. באותה פגישה הודיעו להם על 5.000 איש לחודש. לא ידעתי על החלטה כזאת אם כי אני מקבל אותה בשביעות רצון.

הדבר לא יכול להימשך כך. שרגאי הודיע, שהדבר קרה בשבת ואי אפשר היה לכנס את ההנהלה לישיבה – בערב. אני מוחה. אני, חבר ראשות מחלקת הקליטה, אינני יודע על החלטות שנתקבלו בהנהלה !   יכולתי לבוא גם בשבת, ויסלחו החברים הדתיים, הלא פיקוח נפש דוחה שבת. הועמדתי במצב טיפשי כלפי האנשים מצפון אפריקה. הם שאלו אתי היכן הייתי, ואמרתי שהייתי חולה…אני מבקש מיוזספטאל שיסביר כיצד מצא את האפשרות הפתאומית להגדיל את העלייה. הרי הייתה גם לי יד בכך שבוועדת העלייה יגיעו לאחדות דעות.

ולעניין הסלקציה. שאלה הומניטארית שאינה שייכת לקואליציה. הסיעה שלנו בוועד הפועל הציוני דנה בסלקציה וקיבלה החלטה נגדה. איננו רוצים שהדבר הזה ישמש תקדים, להאשים אותנו בהפרת תנאי הקואליציה. בישיבות הקודמות של הוועד הפועל הציוני העלתה המפלגה שלנו הצעת החלטה שלילית, הצביעו עליה והיא נדחתה. המפלגה שלנו היא נגד סלקציה….

יהודה בראגינסקי – גולה במצוקתה-ביקור בצפון אפריקה, 1955

העדר תוכניות קליטה פגע בגידול ממדי העלייה. כאשר נתקלה הקמת המחנות במרסיי בקשיים ולא היה אפשר לבצעה המתכונת הדרושה, הוצע להעביר חלק מיהודי מרוקו לאיטליה. שוב הקמת מחנות, השקעות ובזבוז זמן. בישיבת ההנהלה תקפתי הצעה זו ונימקתי את הדבר בשיקול פוליטי : " האם אין בהעברת יהודים לאיטליה סטירת לחי לממשלת צרפת. כאילו אנו מכריזים בפומבי שאין אנו בטוחים בממשלת צרפת., שהיא תוכל להגן על היהודים בארצו הנתונות לשלטונה, ואנו ממהרים להוציאם באופן דחוף לארץ אחרת באירופה ? ". ההצעה הורדה מסדר היום.

סוף ספטמבר 1955. לאחר ישיבת הוועד הפועל הציוני שהחליט על הגדלת מכסות העלייה עד 45.000 לשנה. כל בר דעת הבין שהביצוע של היקף זה איננו מובטח. הוויכוח על הורדת רמת השיכון, נמשך בלי סוף. הסוכנות הציעה להקים בנייני אסבסט, הממשלה התנגדה בטענה שאין להרבות בשיכונים ארעיים מסוג ירוד. אבל בלחץ הנסיבות נטתה הממשלה להוריד את רמת הבנייה. והנה הגיעה מפאריס ידיעה מאת מזכיר הקיבוץ המאוחד, ישראל גלר, שיש סכנה ממשית לסגירת העלייה ממרוקו. ראש מחלקת העלייה מר שרגאי שנמצא באותו זמן במרקו הודיע בסוף נובמבר 1955 שיש צורך דחוף להוציא 120.000 איש ממרוקו ומתוניסיה. מר שרגאי שהיה לוחם בלתי נלאה להגדלת מספרי העלייה, צידד גם בתנאי קליטה טובים, קודם כל שיכון. קליטה טובה, לדבריו, מבטיחה גם את ממדי העלייה. כעת שינה את דעתו ותמך בשינויים ובהורדת רמת השיכון, בשל דחיפות הצורך בהגברת העלייה.

ידענו שבתוך הממשלה מתנהל מאבק, לפעמים חריף, על ממדי העלייה. היו מחייבים ושוללים. לא ידענו פרטים. רק לאחר עשרים שנה נודעו לי ממקור מהימן פרטים אחדים. בן שיחי, שציטט את בן גוריון, מסר לי שבתוך הממשלה היו שני מחנות. בראש מחייבי הגדלת העלייה עמדה גולדה מאיר ובראש המתנגדים עמד אבא אבן. באותן שנים לא היה אבא אבן חבר בממשלה, אלא שגרירנו באו"ם. רק לאחרונה נודע לי שמטעמי ייצוג ניתנה לו דרגת שר, והוא השתמש בזכות זו, שהייתה ייצוגית בלבד, והוסיף את משקלו נגד הגדלת ממדי העלייה……….

באותה עת נקבע עמוס רבל, חבר קיבוץ מ "איחוד הקבוצות והקיבוצים " כבא כוח הסוכנות לא רק בארצות אפריקה, אלא גם בצרפת. הידיעות על המצב בעלייה הגיעו בשמו של רבל : רבל הודיע, רבל בא, רבל יבוא וכדומה. מפיו למדתי דברים שהועלמו מידיעת רבים : ממשלת מרוקו הודיעה במפורש שהעלייה תופסק באוקטובר 1956. אנו היהודים התעקשנו במו"מ לחצנו להמשיך במתן רשות לעלייה גם אחרי מועד זה. היה ברור שמסיבות ערביות פנימיות לא תהיה הסכמה לדרישתנו.

כך חלפו חצי שנה ללא שינוי.

בסוף מאי 1956 עשו השלטונות המרוקניים, שבינתיים הלכו והתעצמו ונעשו פחות תלויים בצרפת, צעד ראשון להפסקת יציאת היהודים ממרוקו לישראל. בישיבת ההנהלה ב – 21.5.56 מסר ד"ר נחום גולדמן פרטים על כך. אז אמרתי את הדברים הבאים :

"אני חושב שהצעד הראשון שנעשה להפסקת עליית יהודי מרוקו, צריך היה להישמע כאן, באטמוספירה אחרת. ד"ר גודלמן הודיע, והחברים שמעו ולא שמעו. אנו עומדים לפני הספקת העלייה, יש בידינו 12.000 דרכונים מוכנים. אל 5.000 יהודים אי אפשר כיום להגיע. נותר אפוא מלאי של 7.000 בלבד. החמצנו במו ידינו את הגדלת העלייה ממרוקו. עלינו ליפות מיד את כוחו של שרגאי, חבר ההנהלה היחיד שנמצא בפאריס, לעשות הכול להגדלת בכול העלייה ממרוקו. הדבר יעודד אותו בשליחותו. יהיה עלינו לחפש דרכים לא שגרתיות להגברת זרם העולים…"

ב –.1956 30.05 אמרתי במסיבת עיתונאים בתל אביב :

" כידוע התנהל בקונגרס הציוני האחרון ויכוח בוועדה לענייני עלייה וקליטה  על ממדי העלייה לארץ. הוויכוח התעורר לרגל הדרישות הבלתי פוסקות מארצות צפון אפריקה להגדלה מיידית של העלייה מארצות אלה. הקונגרס קיבל החלטה " שהוא מטיל על ההנהלה הציונית לנקוט אמצעים דחופים ולעשות מאמצים יוצאים מן הכלל, כדי לאפשר עליית יהודים במספר מכסימאלי בפרק זמן קצר ביותר ". החלטה זו מתבטאת במספרים הבאים :

1.10.55 עד 1.6.56 – 8 חודשים – 34 אלף

1.6.56 עד 1.10.56 – 4 חודשים – 20 אלף

סך הכול בשנת תשט"ז – 54 אלף.

המספר הזה כשלעצמו מפריך את ההנחה ששלטה בארץ במשך כל שנת 1955, שאין הארץ יכולה לקלוט יותר מ – 30.000 עולים חדשים לשנה. דווקא בשנה של מאמצים גדולים בתחום הביטחון ההנו מוכיחים שנוכל לקלוט כמעט פי שניים. הדבר התאפשר בעיקר הודות לתרומתה של יהדות הגולה, שהתחייבה להגדיל את הכנסות המגבית בחצי ואפילו ב100% בארצות מסוימות. התוספת הזאת תוצא לקליטת עלייה מצפון אפריקה, ולא יופרשו ממנה סכומים למטרו אחרות, ולו החשובות ביותר. הננו מעריכים את ההגדלה בסכום של 25-30 מיליון דולר בכל העולם.

אבל התפתחות המאורעות בצפון אפריקה מקדימה כל חישובינו לרגל המרוץ המהיר לעצמאות מלאה בתוניסיה ובמרוקו והמרד המתפשט באלג'יריה – הולך וגדל עלינו הלחץ מצד היהודים שם. הננו מוצפים יום-יום בקריאות השליחים שם והם תובעים פתרון לפניות של הקהילות, הארגונים, של הרבנים שם, ושל ארגוני יוצאי צפון אפריקה בארץ. אין ספק שנצטרך להתחשב בכל אלה ולתכנן תוכניות חדשות ולשנות את התוכניות המוכנות : הכול להגדלת העלייה והקליטה בארץ. ועכשיו לא לפרסום : צפוה קטסטרופה גדולה ביותר והיא – ניתוק יהודי צפון אפריקה מהארץ – הפסקת העלייה. העיתונות הישראלית נתבקשה שלא לפרסם את הידיעות האלה ומלבד מקרה בודד, עמדה בכך. הפרסום יכול להזיק. אם תופסק העלייה נגיב במלוא כוחנו בפניה ליהדות העולם, ובפעולה פוליטית. בימים אלה מתנהל בחוץ לארץ משא ומתן בדרגים שונים למניעת הגזירה, ריכוכה או עקיפתה. על כל פנים הנני יכול להגיד בשם ההנהלה שייעשו כל המאמצים להמשך העלייה מצפון אפריקה בממדים גדולים.

בדיונים בקונגרס נקטו עליית 100.000 נפש בשנה הקרובה. אין זה סתם מספר גדול. המספר הזה מאפשר להוציא את עשרות אלפי יהודי מרוקו שכבר נרשמו לעלייה ו "בוררו " – עברו את הסלקציה. זה מאפשר למתן את הלחץ בתוניסיה. זה גם נותן אפשרות לפתוח פתח ליהודי אלג'יריה. המספר הזה יכול היה לשמש עליית הצלה לזקוקים ".

הדיונים התיאורטיים על העלייה מצפון אפריקה נמשכו בהנהלה כל הזמן. השערות וניחושים על ההתנהגות הצפויה של ארצות ערב וכדומה. על הדיבורים הנ"ל כיסו על חולשת המנהיגים בעבר ועל היסוסיהם לגבי העתיד.

ב – 16.6.56 אמרתי :

" המאבק שלנו במרוקו אינו דומה להתמודדות שהייתה לנו עם הצרפתים. לצרפתים לא הייתה כוונת זדון ועשו מה שעשו מתוך טיפשות ומתוך הנחה שהדבר עשוי לעזור להם להגיע להסכם עם הערבים. רובר לקוסט, הנציב הצרפתי במרוקו ניסה דרך זו. עתה המצב שונה. עלינו להתמודד באידיאה. האיסתיקלאל הוא כוח אידאי, אפילו אם נושאי דגלו הם פיאודלים. יש ניגוד אינטרסים בינינו. אינני מקבל את הדעה שאם בעיראק היה כן ובתימן היה כך, יהיה כך גם במרוקו. בהתנהגותה של ממשלת מרוקו יש אינטרס פוליטי, כלל ערבי. צפויה לנו מערכת קשה. אין לנו סיכוי לפייס אותם ולפתות אותם לאורך ימים. אני חושב שהמסך הולך ויורד. נקבל 7.000 או 15.000 עולים כמה שיתנו. המצב החדש מחייב פעולות אחרות. נעשו פעולות מסוימות ולעת עתה בהצלחה. אלא שהבעיה היא לא בתוניסיה אלא במרוקו. מפני שהיהודים שם רוצים מאוד לעלות. עלינו להקים מוסד מיוחד לטיפול בעלייה.

מדובר לאחרונה בהסכם עם מרוקו על מספר היהודים העולים. אני מתנגד למינוח כזה. ד"ר גולדמן סיפר לי על הצעה לסכם עם המרוקנים על 80.000 עולים יהודים ולסיים בכך. הגבתי ואמרתי שעלינו להיות זהירים. לא תיתכן שום הסכמה של הסוכנות, של יהדות העולם או של ממשלת ישראל – על מספר.

אסור לנו להסכים ולסכם על 200.000 היהודים של מרוקו פחות אחד. וכשמדובר עכשיו על 7.000 עולים ממרוקו והסכם על כך בינינו ובין ממשלת מרוקו – יש בכך טעם לפגם. אין מקום להסכמים. אפשר לקבל את העיקרון " לעולם תיקח " אבל אל לנו להתחייב על נוסחה מגובשת. אם ראש המשטרה במרוקו יודיע שאף אחד לא יעלה, לא תהיה לי ברירה אלא לקבל הודעה זו, אם יתן לי 7.000 – אקבל 7.000.בשום פנים לא אסכים להשתיק את קולה של היהדות. איננו יכולים להסכים שאיזה יהודי יישאר בארץ כלשהי נגד רצונו ".

סיום הספר "גולה במצוקתה" מאת יהודה בראגינסקי. 1978

בסוף יולי 1956, דנו בהנהלת הסוכנות על דרכי העלייה העצמאית. היה ברור לכל שבאוקטובר תיפסק העלייה ממרוקו כליל. אמרתי באותה ישיבה.

"איני סומך על העלייה הרשמית ואין להסתפק גם במה שנעשה לגבי עלייה עצמאית התלויה בעיקרה בגויים. אתם קראתם לה עלייה ד', ואולי לא כל החברים יודעים מדוע. עליה א' הייתה של האנגלים, עלייה ב' בלתי לגאלית, עלייה ג' הייתה על ידי גיוס ללוחמים בארץ. לכן זאת עלייה ד'.

ראש משטרת מרוקו יכול לקטוע עלייה זו. המעבר דרך טנג'יר לא תמיד יהיה פתוח לפנינו. דרך זו עלולה להיסגר בפנינו יום אחד. תוצאות הניסיון שנעשה היו חיוביות למדי. במשל חודש ומעלה הגיע מספר העלים ל – 1650 איש. לא קל להגיע למספר עולים כזה, אבל אין ביטחון שדרך זו תתמיד. על כן אינני מסתפק בכך. אינני מקבל את הנחת שרגאי, שלא להבריח עולים דרך הים – ש.ז. שרגאי : " אמרתי כלפי מה שאומרים – נוציא 5.000 איש דרך הים, והצי של מדינת ישראל יגן עליהם ויכנס לקרב – אין זה אלא דמיון. אתה אמרת – דרך הים לא. איש לא מציע להילחם. איש לא העלה על הדעת שמדינת ישראל תהא מעורבת בזה. אני רוצה לקבוע שבהנהלה זו יש מי שחושב שזו דרך מתאימה. אך יש להכינה היטב. מה יקרה אם המרוקאים ירמו אותנו שנית, והדרך שבה אנו הולכים היום תופסק בידי ראש המשטרה ? עלינו להכין דרכים אלטרנטיביות….".

ב-9.9.56 עלה שוב עניין העלייה מצפון אפריקה על סדר היום של הנהלת הסוכנות לרגל בואו של מר איסטרמן, בא כוח הקונגרס היהודי העולמי שעשה במרוקו ונהל שם מו"מ עם גורמים שונים. הוא מסר דו"ח על פעולתו ואני הגבתי :

" מר איסטרמן תיאר איך ישב בקזבלנקה וחיכה לנס. הוא סיפר כיצד עולים יהודים לארץ ישראל. גם לנו היו חוויות כאלה וקלטנו כמה מאות אלפי יהודים. אני מבין יפה לרוחו, אבל בוויכוח זה עלינו לצאת מנקודת השקפה אחרת :

1 – אם אין לנו מרוקו – אין ארץ אחרת שיכולה למלא את מקומה במפת העלייה. העלייה מפולין שתמנה אלפים אחדים, לא תתפוס את מקומה של מרוקו, העלייה המרוקנית הולכת לנגב ולהתיישבות. גם העלייה מפרס עוד לא מוכנה לבוא.  באוקטובר נעמוד בפני מחסור בעולים להתיישבות, אין לתאר את ישראל בלי עלייה הבונה את הארץ, ומגדילה את אוכלוסייתה. זו שאלת חיים ומוות בשבילנו. ליהודים במרוקו רע מאוד. הייתי שם לפני שנה וחצי, ובמו עיני ראיתי כיצד הם חיים. והמצב עוד ילך ויורע. אתה תיארת זאת יפה. היהודים מתים שם מרעב ומעוני. אומנם ממשלת מרוקו טוענת שאלה יהודים שלה, אך כלום עושה היא משהו למענם ? ל – 50.000 יהודים רע והם חוששים לחייהם.  אמרת שבמהומות נהרגו שישה יהודים. אני שמעתי על חמישה עשר הרוגים. הם נהרגו מפני שההתפרצות הראשונה הייתה נגד היהודים. הצרפתים יצאו ממרוקו מפני שיש להם לאן ללכת. ליהודים אין לאן ללכת מלבד ישראל".

סוף ספטמבר 1956. בעוד ימים אחדים, בתחילת אוקטובר, תיסגר רשמית העלייה ממרוקו. לא היה כל סיכוי לשינוי היחס של ממשלת מרוקו. היה ברור לי שבסוף החודש יגיעו משלוחים מוגברים של עולים, וקליטה, כאמור, לא הוכנה.

ב-18.9.56 אמרתי בישיבת ההנהלה :

" אני מציע לא לבדוק במספרים. בספטמבר ובאוקטובר יבואו לארץ 16.500 עולים ממרסיי. בנובמבר יבואו 4.500 עולים חדשים. הארץ הזאת איננה יכולה לקלוט במשך שלושה חודשים 21.000 עולים, לאחר שהוזנחו באופן כל כך בלתי אחראי ההכנות לקליטה. אמרנו שנקלוט 6.00 איש בספטמבר. אתה – שרגאי – רוצה 10.000 איש נוספים. איש הקליטה אמר כאן, שאנו  מוכנים לקלוט עוד 1000 כלומר 7.000 עולים, אבל שלא יבואו במטוסים, אלא באוניות ויהיה לנו זמן למיין אותם בעודם באוניות.

שרגאי לוחץ : עלינו לפתוח מחדש את "שער העלייה" ולהחזיק בו את העולים עד שיסודרו אפשרויות הקליטה. או שיהיה במרסיי קצת סבל, ושרגאי ידאג קצת. זאת ועוד, אפילו אם תהיינה אוניות לא נוכל לקבל יותר מ-6.000 עולים. איננו מוכנים ליותר מזה. בשלושת החודשים הקרובים אין לנו מקומות ל -21.000  נפש. איננו עושים קסמים. איננו יכולים לשלוף אוהל מהשרוול. עלינו לפתוח את "שער העלייה " או להקים מחנות ארעיים במרסיי.

לאחר ימים אחדים, ב-21.9.56, אמרתי בישיבה נוספת של ההנהלה :

יוזספטאל הציע לקלוט השנה 55.000 עולים ושרגאי 60.000. שתי התוכניות בנויות על המצב השורר במרוקו, שמדי פעם יצאו משם "מקרים מיוחדים". היה בינינו ויכוח האם לסגור את העלייה בפני עולים מפרס, מהודו ומתורכיה.  לדעתי אל לנו להחליט כאן מה לסגור. כלום אתם מתארים לעצמכם שנסגור את העלייה בפני עולים מפרס ולא נרשה לאיש לעלות ? כלום עולה על דעתכם שנסגור כליל את הדרך בפני עולים מהודו? ואם יש יהודים המתפרצים לעלות מתורכיה – הננעל בפניהם את הדלת?  אלה שחושבים כך מציעים תוכנית קליטה של 60.00 בלבד או של 55.000 בלבד. והם אינם לוקחים בחשבון רזרבה. אינם לוקחים בחשבון גם את השתדלותו הנמשכת של איסטרמן במרוקו.

אני מדבר כאיש מפוצל לשנים והדבר עשוי לעורר רוגז. אני חושב שיש להעלות הרבה יותר יהודים לארץ. אבל אני ממלא תפקיד במחלקת הקליטה ! מחלקה זו, שאני מדבר גם בשמה, אינה יכולה להציע תוכנית גדולה יותר. עכשיו אינני יכול לשנות את המצב. לכן אני מציע שההנהלה הזאת תקבל היום תוכנית קליטה של 60.000. תוכנית העלייה תקיף גם היא 60.000 נפש ויש לקחת בחשבון רזרבה מסוימת, ואם במשך השנה תהיינה התפתחויות נוספות – יהיה עלינו לדון כל פעם מחדש.

ובאשר לקליטה. בנושא זה יש להחליט במשותף עם הממשלה. כפי שהדבר נעשה עד כה, שמישהו הולך אל הממשלה ומדבר, מסכם משהו ואחר כך מובא הדבר אלינו. אם המוסד לתיאום יתכנס רצוי שד"ר גולדמן ישתתף בדיון. כיום, המקשר שלנו עם הממשלה מביא מסקנות ומשהו מהן הוא מוסר לי. חלק מהן אני מקבל, וחלק אחר אני דוחה. אינני מקבל את הקביעה שלא תקום השנה התיישבות חדשה. אשכול קובע בשם הנהלת הסוכנות שלא תהיה התיישבות, בשעה שההנהלה לא החליטה על כך. אינני מקבל הודעה זו – זלמן שזר : "זו הייתה הודעה פרטית". אילו ישב אשכול אתנו, היינו מבקשים ממנו שלא יאמר כך שיגיד שתהיה התיישבות יותר מצומצמת .

ב- 8.10.56 הייתה נגיעה קצרה בעניין הקליטה. אמרתי מלים אחדות :

" מתברר שממה שדובר לפני שבועים לא יצא דבר. כיום אין מגיע מספר העולים ממרוקו ל – 15.000 או 20.000  נפש. קיבלנו ידיעה שבנובמבר יהיו רק אלף עולים – היו"ר זלמן שזר : "עוד מוקדם להגיד כך " – על כל פנים הוברר שהמספר יהיה קטן ממשה ששיערנו. שמעתי שהאשנב היחיד – טנג'יר – עלול להיסגר. הפעולה הפוליטית גם היא נסתיימה בלא כלום. שאלתי את הדובר שלנו" "מדוע אתה מדבר על 50.000 עולים ממרוקו ? ". הוא השיב לי : " צריכים לחמם במקצת את האט האטמוספרה. וכי כמה פעמים יוכל הדובר לדבר ? כבר בחוץ לארץ אין לנו בא כוח. אני מבקש מיוזספטאל : הואיל והסיכויים לעלייה ממרוקו קטנים מהמינימום והמשוער – ינסה יוזספטאל לעשות משהו עד ששרגאי יבוא. יברר נא את סיבת השיבושים באיוש אנשי הקונגרס היהודי העולמי ממרוקו. אני מציע שיוזספטאל ייפגש עם אלה העוסקים בעלייה העצמאית וישמע מהם מדוע פחת מספר העולים ".

ב – 29.10.56 פרצה מלחמת סיני.

מסרתי על מהלך העניינים בשבוע האחרון של המלחמה :

"בימים הראשונים של המלחמה היה קצת ערבוב תחומים. כמה דברים יוכלו להתקבל בחוץ לארץ לא כמו שהם במציאות. אינני זוכר את תוכנו של המברק הראשון שנשלח על ידי חבר ההנהלה הרמן, אבל הוא יכול להתפרש כהפסקת העלייה בכלל, לא רק מצפון אפריקה. אחרי זה השתדלנו לנסח את הדברים כדי שיובאו כראוי. יש עדיפות לצד הביטחוני. הממשלה אינה מעכבת את העלייה, לא בים ולא באוויר ! אבל יש בעיה של טרנספורט. בעניין זה קרה דבר שתמיד חששנו לו, שבזמן של זעזועים לא יהיה לנו טרנספורט לא יהודי. אין אוניות. אילו היה מצבנו יותר גרוע לא היו האוניות הזרות מביאות לנו אפילו גרם אחד של לחם. בעלי אניות זרות הרגישו את עצמם בטוחים במימי האגן המזרחי של הים התיכון – כי הרי אין אוניות צרפתיות ואנגליות לרוב בסביבה. לא כך הדבר בכל הנוגע לעולים. אנחנו חששנו מלסכן אותם בשמץ של סיכון. ולכן היו אוניות הנוסעים מביאות את העולים לאי כרתים, מורידות אותם, ומשם הייתה אוניה אחת מובילה אותם לארץ בליווי מזוין מיוחד.

באוקטובר קלטנו יותר מ – 8.000 עולים. הקליטה בנובמבר נתקלה בקשיים : צ.ה.ל נטל מאתנו 250 יחידות דיור וזה גרעון בשיכון ל – 1250 נפש. מסרנו לצ.ה.ל גם שמיכות ומיטות, ואין לנו מלאי מוכן. קיים גם קושי בהשגת מכוניות להובלת אנשים וחומרים.

האונייה  "ירושלים " הביאה 900 עולים ; מהם 500 שהעלתה על סיפונה בכריתים. צ.ה.ל נענה לפנייתנו ושחרר שני אוטובוסים של אגד, להסעת כל 900 העולים לקצווי הארץ. תארו לכם כמה ימים נמשך הדבר…..משק המכוניות של הסוכנות גויס כולו לצהל, רוב האנשים גוויסו גם הם. אין אנו מבקשים להחזיר את המגויסים בשביל עבודות הקליטה ; אנו מנהלים משא ומתן עם משרד הביטחון שישחרר מהגיוס שישה אנשים שהם רכזי מדורים בקליטה. גויסו מנהלי עבודה ומהנדסים ולכן פסקה גם בניית השיכונים. אין אפשרות לקבל חומרי בנין מבית החרושת. אין להשיג "מזונית" המשמש כיסוי לגגות הפחונים ולכן אי אפשר להכניס עולים לפחונים שכבר נבנו. במצב זה עיבדה מחלקט הקליטה תוכנית המסתמכת בעליית 4.500 נפש בחודש נובמבר. 3000 יעלו מהמחנה במרסיי ; 1.200 ממזרח אירופה – 1.000 מפולין ו – 200 מרוסיה ; מטוס אחד יביא עולים מפרס ויגיעו גם עולים מתורכיה.

לאחר שבועיים, ב- 19.11.56 מסרתי על תוכנית הקליטה לחודש דצמבר : במחנה מרסיי יהיו ב – 1.12.56 קרוב ל – 3.000 איש. נוסף לכך יבואו בדצמבר למחנה זה 500 נפש ו – 1.000 ממרוקו – בדרך חדשה שאנו משתמשים בה.

הודות ללחץ של היהודים העולים, הודות למאבק שהתנהל על ידי אנשים אחדים להרחבת העלייה ובזכות פעולתם הנאמנה של שליחי העלייה והקליטה בצפון אפריקה, הוצאנו מאוקטובר 1955 עד אוקטובר 1956 – 60.000 נפש ממרוקו ו – 12.000 נפש מתוניסיה. אך השארנו מאה וחמישים אלף יהודים במרוקו שהשתוקקו לעלייה. הם נשארו בידי הערבים לגורל בלתי ידוע, והיו לבני ערובה בידי שלטונות מרוקו, ותזכורת חיה להתנהגות ישראל.

כמעט כל היישובים שנוסדו בששת החודשים האחרונים בחבל לכיש הם של עולים חדשים. בכולם, חוץ מאחד, המתיישבים הם מיוצאי אפריקה הצפונית.

מתוך דו"ח , 1955.

אפילוג……..

……אך הדברים התפתחו אחרת. יהודי מרוקו לא הספיקו לעלות לארץ בגלל ההתנגדות והעיכובים וחלוקת מכסות עלייה מצומצמות לפי חודשים. כפי שהזכרתי, נשארו לפי הערכתי אנשי העלייה, במרוקו בלבד הרבה יותר מ – 150.000 יהודים שרצו לעלות והדבר לא ניתן להם מטעם היהודים בארץ. אך עבר שמן מה ובקרב הציבור היהודי בארץ חל שינוי ערכים ופסקה ההתנגדות "הזואולוגית" לעדה המרוקנית. הממשלה והנהלת הסוכנות, העריכו מחדש את ההתפתחויות הפוליטיות והקשרים עם צרפת וגם ראו לנגד עיניהם את ההישגים הגדולים שנעשו על ידי העלייה היהודית ממרוקו, הן בשטח ההתיישבות החקלאית והן בשטח פיזור האוכלוסייה וקליטת יהודים בעיירות הפיתוח.  חל מפנה חיובי ביחסו של הציבור הישראלי לעולים ממרוקו. מוסדות ואנשים התמסרו לעולת הוצאתם ממרוקו בכל דרך. וכל לאט-לאט הוקם גוף, שנטל על עצמו את גאולת יהודי מרוקו ממקום גלותם. יהודי מרוקו קראו לאנשים אלה "ציונים". אם תשאל יהודי מרוקני שהגיע ארצה לאחר אוקטובר 1956, בתקופת סגירת שערי היציאה על ידי השלטון המרוקני – מי הביא אותו ארצה, הוא יענה : "הציונים". עוד לא הגיע הזמן לספר על עשרות רבות של אנשים ונשים שהקדישו ממרצם, סיכנו את חייהם למען המפעל הזה של העפלה בנוסח חדש. אני, שכבר לא מילאתי כל תפקיד בהנהלת הסוכנות, פגשתי באותם אנשים, בחלקם אנשים מישראל שהיו קרובים לענייני ביטחון ובחלקם אנשים ששלטו בשפות שונות, בעיקר בצרפתית, והייתה להם אפשרו חוקית להיכנס למרוקו כמי שאינם קשורים בישראל ובתנועה הציונית.

מפי אחדים מהם שמעתי את הקורות אותם.

באחת מנסיעותיי באירופה, עוד בתפקיד בהנהלת הסוכנות, ביקרתי בעיר שדה גדולה באיטליה. ידיד הציע לי לבקר במקום, שבו עוזרים ליהודים בסידור ניירות ליציאה מארצות משובם ולעלות לישראל. הוא הביאני לבית בין שתי קומות באזור מסחרי. בחזית הייתה חנות לצורכי צילום. הוצגתי בפני בעל החנות והלה הוביל אותי בדלת האחורית למסדרון ואל דלת נעולה במנעול כבד. הוציא מפתח מכיסו ופתח את המנעול. אחר כך דפק דפיקות אחדות על הדלת. מישהו ניגש לדלת מבפנים, פתח אותה במפתחו והזמין אותנו להיכנס. עמדנו בחדר גדול שתריסיו מוגפים והוא מואר באור עצום של נורות חשמל. בדירה זו עמדו מיני מכונות ומכשירים שלא ידעתי למה הם משמשים. אנשים אחדים עסקו בניירות ליד המכשירים. אחד מהם פתח את פיו בחיוך רחב, הושיט יד ל "שלום עליכם" שמח בנוסח יהודי ואמר : אתה זוכר אותי עוד מהתקופה שלפני המדינה שעסקנו בעניינים אלה בארץ אחרת ובעיר אחרת, ועכשיו גם בימי שיומה של מדינת ישראל אנחנו עוסקים באותו עניין. העובדים היו כלואים ללא אוויר וללא אור יום במשך המשמרת שלהם. ברצותם לצאת היו מצלצלים את האיש שישב על משמרתו בחנות. העובדים האלה ישבו במשך שנים 12 שעות ביממה ב "בית סוהר" מודרני זה. הם עשו את עבודתם במסירות, בגבורה ובסכנה, שאם יתגלה ה " עסק " – סופם בבית כלא זר.

בסוף שנות החמישים נסעתי לגיברלטר, לבקר במחנה מעבר של עולים ממרוקו. שדה התעופה אינו נמצא בתוך המושבה הזערורית הזאת ; הוא בנוי כולו מאבנים בתוך הים. ליד המטוס פגשני מנדל וילנר, מי שעבד בזמנו במרוקו במשרד העלייה. הוא הגיע בלוויית בנו של הקונסול הישראלי במקום והלה הוציא אותי בלי קשיים מצד השלטון האנגלי. הלכנו מיד למחנה שהוקם על רצועת אדמה צרה לאורך חוף הים, צריפים עלובים אחדים, וביניהם מעבר צר שבו זרמו מי ביוב. הצריפים עמדו צפופים והיו ממרוכזים בהם כ -100 נפש שהגיעו זה עתה. כיבדוני בהדבקת מזוזה לשער הכניסה, ואני מלאתי מצווה זאת ברצון ובשמחה גדולה כדי להשביע את רצון הקונסול הקשיש שהופיע גם הוא במקום, ואמרתי את הברכה בכוונה ובהדרת קודש.

היהודים הגיעו למחנה זה מהעיר הספרדית סאוטה שנשארה תחת שלטון ספרד. לשם היו היהודים מסתננים כחוק או שלא כחוק מכל קצווי ממרוקו, עוברים במעבורת במעבר הצר המפריד את צפון אפריקה מאירופה, ונכנסים לגיברלטר ללא קושי, הודות לרשות שניתנה באדיבותה הרבה של הממשלה הבריטית. התחנה הבאה של נדודי העולים הייתה מרסיי שבצרפת, לשם טסו באווירונים מיוחדים שהגיעו מצרפת. התחנה השלישית בדרכם של העולים היו מחנות המעבר של הסוכנות היהודית בסביבות מרסיי. משם היו עולים באוניות ומגיעים לישראל. צא וחשב אילו הוצאות מיוחדות ורבות הוצאו על עלייה זו, וזאת בנוסף לסיכון הכרוך בכך. הסוכנות, שהייתה אחראית לעלייה, שילמה בעד סוג זה של עלייה הרבה יותר משהייתה עולה לה באופן רגיל עד שנת 1956.

מפעל ההעפלה מצפון אפריקה נמשך מסוף 1956 ועד 1965. באותה תקופה עלו ממרוקו יותר מ – 100.000 יהודים, כולם נקלטו לברכה להם ולארץ.

והיה גם מקרה אסון : הוחלט לנסות את דרך הים הישר ממרוקו למרסיי או לגיברלטר. אבל בשל חוסר ניסיון בשטח ההעפלה הימית, נשכרה ספינת עץ, העלו עליה 42 מעפילים והיא התפרקה בלב ים וכל נוסעיה טבעו….אך המפעל נמשך.

מה שנהרס בידי הסוכנות והממשלה, תוקן על ידי העם וחלוציו. העם רצה להגיע אל חוף, והוא הגיע…..

סיום הספר "גולה במצוקתה" מאת יהודה ברגיסקי. 1978

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר