גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי-ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים :
אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.
עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו !
נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.
תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.
המחבר.
עם הקמת מדינת שיראל ותיחת שעריה לעלייה יהודית החלה עלייה המונית שלא ידעונה עד אז. בתקופה שמן החמישה עשר במאי 1948 ועד סוף יוני 1951 – במשך שלוש שנים וחצי עלו לישראל שש מאות ושנים אלף עולים, ובממוצע, מאתיים אלף עולים בשנה.
והנה בשל נסיבות שנוצרו הן בשטח העלייה ואפשרויות היציאה מארצות שונות, הן בשל תנאי הקליטה – ירדו אחר כך ממדי העלייה באופן מפתיע. במשך השנים 1952, 1953 ו-1954 הגיעו לישראל בסך הכול חמישים אלף עולים, כלומר – כשבעה עשר אלף עולים בשנה. ממדי העלייה התקופה זו מתאזנים בערך עם ממדי הירידה מן הארץ, ירידה שהחלה להסתמן באותן השנים.
מארצות האסלאם מן האוקיאנוס האטלנטי ועד לגבול הודו, עלתה בשלוש וחצי השנים הראשונות של קום המדינה, מרבית האוכלוסייה היהודית שבהן או חלק נכבד ממנה לפי הפירוט הבא :
עיראק – 121.000 , טורקיה – 31.000 , פרס – 25.000 , תימן 45.000, לוב – 31.000, מצרים – 16.000.
אך בשלוש ארצו המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, על חצי מיליון היהודים, הייתה תמונה אחרת לעלייה ;
מרוקו – 30.000, תוניסיה 13.000, אלג'יריה 1.500.
ובסך הכול 44.5000, כ10% מן האוכלוסייה היהודית, חלק זעיר לעומת אחוז העלייה מארצות המוסלמיות האחרות.
אני מנסה הים להעלות בזיכרוני את מצב הדברים מלפני 22 שנה ולשחזר את חוויות חברי בעבודת הקליטה, את הפגישות הרבות, הישיבות והביקורים המחנות ובמעברות. ימים קשים היו הימים, רבבות העולים שבאו בגל הגדול היו עייפים כולם, מן המלחמה, מן השואה, מן המתח הנפשי.
החוג הצר שלנו, חוג אנשי הקליטה, היה המום. אוכלוסיית ריכוזי העולים הייתה מתחלפת לעתים בתוך יממה אחת. מספר העובדים במחלקת הקליטה הגיע ל-300 איש. אך למעט עובדי המטבחים, הניקיון ושאר העיסוקים הטכניים, היו מאות אחדות של אחראים על ניהול העניינים ממש.
מנהלי המחנות, המזכירים הטכניים, המטפלים שהוצרכו להסתגל אל נוהגי העולים ושפתם, עולים שבאו מ-72 ארצות. אנחנו, אנשי הקבוצה המצומצמת שניהלה את כל הקליטה, היינו עייפים ומתוחים מקצב המאורעות שהתרחשו לנגד עינינו, מן האנדרלמוסיה.
עדיין לא נמצא אז המימון הדרוש לסידור הצרכים המינימאליים, העולים החדשים לא נפגשו עדיין עם בני עדותיהם תושבי הארץ. הכול זעק אז – רמים ! מנוחה !
והנה באה המנוחה המיוחלת. בשנת 1952 יבשו נחלי העלייה. היישוב היהודי בארץ תפש ברובו את כל עניין העלייה כקטסטרופה, כמטרד שהפריע למהלך החיים התקין במדינה. נתעורר כעין ויכוח האם העלייה אוכלת ומכלה את מסי האזרחים הוותיקים, או להיפך, הוותיקים דווקא נהנים מכמה יתרונות שבאו על העלייה : ביקוש רב לעבודה ומטבע זר שהזרימו יהודים מחוץ לארץ.
לפי חלוקת התפקידים במדינה החדשה, קיבלה הסוכנות היהודית על עצמה את הדאגה והמימון לפעולות העלייה, הקליטה וההתיישבות. המדינה נטלה על עצמה את השיכון, אבל לא היו אמצעים לכך. עד מהרה התברר שהקמת שיכונים בממדים מינימאליים, בתנאים הנתונים בארץ ובנוהגים המקובלים, תארך לא פחות משנתיים או שלוש. ואז נולד הרעיון על בניית שיכון ארעי : צריפין, פחון, בדון, ולפני כל אלה האוהל.
צריך היה להיות מאמין גדול בחזון העלייה, נוכח המצוקה שנוצרה, שעה שצרכים אלמנטאריים בשביל העולים שכבר הגיעו לארץ, לא סופקו – לקום ולחפש מקורות עלייה חדשים. ונמצאו מאמינים, אם כי לא במספר כה רב.
כחבר קיבוץ המאוחד, וכתלמידו של המורה הדגול יצחק טבנקין, ראיתי את תפקידי במחלקת הקליטה של הנהלת הסוכנות, כמי שהוטל עליו למצוא דרכים לאי הפסקת זרם העלייה לארץ ולעודד כל עלייה בכל מקום – היום, מחר, מחרתיים, מבלי להתייאש מן התנאים הלא מספקים של הקליטה.
עניין העלייה מצפון אפריקה הועמד בהנהלת הסוכנות באופן בלתי צפוי לגמרי. כאמור, שרר בארץ מצב קשה : התקפות פדאיון, אי ביטחון בדרכים ; מצב כלכלי קשה ומשטר של צנע. בתחילת 1954, בהגיעו לארץ, מסר ד"ר גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות על הנעשה בקרב יהדות ארצות הברית.
הוא התאונן על שאין לנו סיסמה להלהיב בה את המוני בית ישראל לעניין הציונות והעלייה לארץ. ומכאן שמלאכת ההסברה אינה מתגייסת לעזרה כספית. הגבתי ואמרתי שאם דרושה לנו דרמטיזציה, כלום אי אשפר להציג את הנחיצות של ביסוס היישוב בארץ והרחבתו ?.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
האין זה נושא שאפשר להלהיב בו ? עמדתי על כך שהאנשים הממונים על הכספים לא עשו דבר להגדיל את ההכנסות, והוספתי שמלבד הטיפול בענייני המגבית, הארגון וחינוך הנוער, עלינו לפנות לגולה ולדרוש ממנה אנשים.
הזכרתי שקיימת תוכנית של הבאת 50.000 יהודים ממרוקו ללא צורך מיוחד בסידורה קליטה וכספים – אלה דברים בעלמא ואין להם שחר, קרא משה קול, הייתי במרוקו ואני מכיר את המצב.
אין אלה דברי הבאי ! הגבתי, יהודים אלה, או שאנו נוציא אותם בהקדם ממרוקו או שאחרים ידחפו אותם משם. האם היינו מסתלקים עכשיו מהעלאת אלפי צעירים לארץ ? הלא נקבל אותם ברצון ! ואם לא ייקלטו בקיבוצים, בהתיישבות – מדוע לא נצא בסיסמה, שהם דרושים לעבודה ולשמירה ? ואפילו יבואו רק 2.000, על ההנהלה הציונית לקרוא לעם היהודי לבוא לעזרת הציונות בכוח אדם.
ביום 12/04/1954, מסר מר שרגאי בישיבת הנהלת הסוכנות דין וחשבון על ביקורו בחוץ לארץ, הגבתי :
" לפי דברי מר שרגאי, לא ברור אם יהודי צפון אפריקה רוצים לעלות לארץ…..כשד"ר רופין בא לפולין בשנת1939 ופנה ליהודים האמידים בקריאה, שיסייעו ב-3% מכספם להתיישבות בארץ ישראל, לא קיבל אף פרוטה.
אותם יהודים סברו ז, שאין צורך לעלות לארץ, לעומתם היו שסברו שהעלייה היא הכרח ופתחו דרכים בלתי לגליות. יהודי מרוקו יבואו לארץ כשידקרו אותם בסכינים, או כאשר נאחז בציציות ראשם. אני מציע לקבוע ועדה שתבדוק האם אפשר להעביר תיכף תושבי 10 כפרים יהודים ממרוקו לישראל.
בתגובה לדו"ח של ראש הממשלה דאז, מר שרת – 13/04/1954, הצעתי : 1 – מתיחת הגולה והבאתה להתעניינות בישראל ; 2 – ניצול מצבנו כדרבון למגביות ; 3 – התנועה הציונית תקרא לאנשים צעירים לבוא לארץ לתקופה קצרה.
תשובת ראש הממשלה אינה זכרוה לי. לקראת הישיבה של המוסד לתיאום בין הממשלה וההנהלה הציונית 24/04/1954 מערכה שיחה מכינה בישיבת הנהלת הסוכנות, שם אמרתי :
לא תהיה לי אפשרות לדבר במוסד לתיאום ולכן אחווה דעתי כאן. אינני מקבל את עמדתו של ד"ר יוספטל – גיורא יוספטל– שכל העניינים הציוניים יתבססו רק על הקיים. אני סבור שאם נביא 50.000 יהודים לארץ – והייתי מרוצה לו היו אלה 50.000 צעירים – תשנה הדינאמיקה של העלייה את המצב.
לוי אשכול מעוניין בעובדים לביצוע תוכנית הקמת החוות החקלאיות ומשום כך הוא מציע להעביר את העובדים הללו לחווה. אם כי אינני סבור שהחוות הנן שיטת התיישבות נכונה, ולמרות התנגדותי לפרופורציה המוצעת של החוות בהתיישבות כולה, כדאי לנסות גם זאת.
באותה תקופה היו ענייני ההתיישבות יגעים. העלייה לא הייתה מוכנה ללכת בהמוניה להתיישבות הקיבוצית, ונשלחה בחלקה הגדול, ובעיקר בני עדות המזרח שבהם – להתיישבות מושבית. קשיי הסתגלותם לעבודה היו רבים ואשכול חיפש צורות התיישבות חדשות.
" ניקח יהודי בעל ממון ". אמר אשכול, " נעמיד לרשותו אלפי דונמים, מים , נעזור בהבאת מכונות, והוא יתחיל לעבוד עם כספו " עד מהרה התברר שלא נמצאו פועלים לעבודה בחוות – בשכר נמוך, בשיכון עראי, בשעות עבודה ללא הגבלה.
אז הובע הרעיון להעלות ממרוקו עולים צעירים, בלי כל קרובי משפחה. " חומר " עלייה זה יענה לכל הבעיות שמעוררת צורת ההתיישבות החדשה . יוספטל, בתוכניות הקליטה שלו, הציע הפרדת משפחות, אפילו בין בעל לאשתו ובין הורה לילדיו.
אני התנגדתי להצעה זו בכל תוקף. ראיתי בכך גזירה ואקט בלתי אנושי, שוודאי לא יצלח. אמרתי שבכוחו להחליט על הקמת תור העלייה של בני הכפר אחד שאין בו מקרים סוציאליים, אבל אל לו להפריד בין בני משפחה. בישיבה הנ"ל הוספתי :
" הגיע שעתה של העלייה, והדבר אינו תלוי בחישובים אלה או אחרים. הגיעה שעתה של העלייה מפני שלארץ הזאת נמאס לחיות בלי עלייה. יש מצב פוליטי מסוים, ואנשים כמוני סבורים שעלייה דווקא תיטיב את המצב הכלכלי.
בשום מוסד ציוני לא תתקבל עכשיו החלטה האומרת " לא ". אני מכיר יפה את המציאות שלנו, כך היה וכך יהיה לעולם. לעולם לא יהיה תכנון מראש, לעולם לא יבנו בתים לעולים בטרם בואם, ולא יכינו מקומות למקרים סוציאליים במוסדות המתאימים ויצפו לעולים.
כאשר אין עולים – אין לחת. אנשים חיים עושים את העלייה. אנו יושבים שנתיים בלא עלייה ועדיין לא פתרנו את שאלת קליטתם של המקרים הסוציאליים. מעולם לא קדמו הסידורים הדרושים – לעלייה עצמה……
תמיד תהיה העלייה קטסטרופלית, ואת שיטותינו בקליטה יש להתאים למצב זה, שוב נקים בדונים, אם יהיה צורך בכך. עלינו להכין עצמנו לעלייה בהיקף גדול, הן מבחינה מעשית והן מבחינה פסיכולוגית.
יוספטל הציע הפרדת משפחות. הדבר אינו בא בחשבון ! אשפר לקבוע רק כפר זה או אחר, שמצויים במקרים סוציאליים מרובים לא יהיה ראשון בתור לעלייה. לפי דעתי כבר איחרנו במקצת את המועד. השבוע סופר על בהלה והתרוצצות בקרב יהודי צפון אפריקה.
איך אפשר לדון בהעלאת 400 איש ! אינני מתאר לעצמי שמוסד זה או הממשלה ידונו בהעלאת 400 איש בתקופה זו. נושא זה קשור בצורך הדחוף לחסל שבעה כפרים יהודיים שנשקפת להם סכנה. האם בכך נפתור את שאלת הכפרים שיעמדו בסכנה מחר או מחרתיים ?
אני מציע שעניין צפון אפריקה כולו – מרוקו ותוניסיה – יעמוד על הפרק בישיבת המוסד לתיאום. מן הידיעות המגיעות אלינו מאנשי הקליטה שם יש להסיק על הוצאת כל יהודי דרום תוניסיה. מדובר ב-6.000 נפש ולא 400. משונה הדבר שכל פעם נדון בעלייה של טפטוף. אנו עומדים בפני מבול !
ישיבת ההנהלה ב-13/07/1954. שיחה על המצב הכללי בתנועה הציונית ; על שיהודי אמריקה אינם " ממהרים לעלות ". בישיבה בנושא זה לפני שנתיים אמר שז"ר דבר שלא הסכמתי לו – על יציבות של חיים יהודיים בגולה.
אינני יודע מה יהיה באמריקה. מתוך רבבות יהודי צפון אפריקה באים עכשיו רק 500 יהודים. האם התנועה הציונית יכולה להשלים שם עם המצב הקיים ? מדוע אין מבחינים במתרחש מתחת לפני השטח ?
יוספטל בתמיכת אשכול לא זנחו את עניים הפרדת משפחות ורצו אישור לכך מהנהלת הסוכנות – מבלי לקורא לילד בשמו. כאמור עיבד יוספטל תוכנית להעלאת 400 צעירים – רווקים או אנשים שיופרדו ממשפחותיהם . המשפחות הנשארות יישארו בתוניסיה או במרוקו – והג'וינט יטפל בהם.
התוכנית הובאה בפני ישיבת מליאת ההנהלה, כלומר, בהשתתפות החברים האמריקניים. רתחתי. שני האישים שרצו לפתור שתי שאלות בבת אחת ; להוכיח שיש עליית הצלה מסוימת מצפון אפריקה, ולהמציא פועלים לחוות החקלאיות.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
אמרתי באותה ישיבה :
" אמנם יוספטל עמל לא מעט על הכנת התוכנית אבל לצערו ולמזלנו לא תוכל התוכנית הזאת לצאת את הפועל. אין לקבל את ההצעה שיהודי ייפרדו ממשפחותיהם, שחלק מן המשפחה יבוא הנה, והחלק השני, דווקא החלש, יישאר שם לגורלו.
האם כאסקימוסים ננהג ונפקיר את הזקנים שאין בהם תועלת ונשאיר אותם לגורלם במדבר הקרח ? אין כוח בעולם שיכריח את היהודים להשאיר את ילדיהן או את הוריהם. לא תכריחו איש יהודי, אפילו זה החי בפחד ממה שיקרה לו במרוקו, שיעזוב שם את אמו החולה.
האם יסכים האם היהודי שנעזוב את חולינו אצל הגויים ? האם היהודים העשירים מצפון אפריקה, שהיגרו לצרפת או למקומות אחרים – יקבלו על עצמם את הטיפול בחולים ובזקנים שלא מבני משפחותיהם ? אם גולה שלמה תהיה מוכנה לנטוש את מקומות מושבה במשך רבות בשנים, תחפש את דרכה לישראל ותראה בה את עתידה – עלינו לקבל את כולם ללא יוצא מן הכלל.
אני משוכנע שכל יהודי תוניסיה ומרוקו יבואו לארץ שיראל. אחוז מסוים מהם ימצא לו מפלט בפריס או באמריקה הדרומית. הדבר יקרה בתוך 5-6 השנים הבאות. הנהלת התנועה הציונית העולמית, אל לה לדון במאות אחדות, אלא להכין תוכנית קליטה של עשרות אלפים כבר בשנה הבאה, למצוא דרכים לעשותם פרודוקטיביים, כדי שבעבודתם יתמכו בזקנים ובחולים מבני משפחותיהם ויתפרנסו בכבוד "
הדיונים על העלייה מצפון אפריקה עלו כל פעם מחדש על סדר היום בישיבות הנהלת הסוכנות, והם נסבו לפעמים על השאלה האם יהודים מצפון אפריקה אכן רוצים לעלות לארץ ישראל……. הדגשתי את עמדתי.
" —–בימים אלה נערך יום עיון לשליחים ממחלקת הקליטה ומחלקת ההתיישבות היוצאים לצפון אפריקה. ד"ר פלש איש משרד הבריאות, סיפר לי על הימים שעשה בקזבלנקה. מרחבי מרוקו הגיעו אליו לבדיקה רפואית 250 איש יום יום.
גם יצחק הראל וחיים טלמור ממחלקת הקליטה שהיו כבר זמן מה במרוקו, סיפרו שכבר אושר לעלייה מספר עולים. גם שרגאי סיפר לי על אלה המוכנים לעלות. לאור עובדות אלה אני מציע להפסיק את הוויכוחים בינינו האם יש אנשים המוכנים לעלות וכמה יעלו.
שיתוך הפעולה בין אנשי מחלקת העלייה ומחלקת הקליטה נעשה בצורה יפה. עלינו לסכם : אין פקפוק שמצויים יהודים הרוצים לעלות לארץ. בתוניס התעוררו לכך דווקא אנשים אמידים, אנשים שי להם מה להפסיד. אני מעריך שעד סוף 1955 יגיע מספר העולים לפחות עד 60.000 נפש בשנה, ולקליטת מספר כזה עלינו להיות מוכנים.
יוספטל הכין תוכנית לעליית 30.000 בשנה. אינני מקבל את דעתו ומציע 60.000. אנחנו מאבדים אפשרויות מפני שאיננו פועלים בשטח. למשל : היינו אמורים להיפגש על ראש ממשלת צרפת, מנדב פרנס, אך לא עשינו כן מחשש שמא לא ייבחר שוב כראש ממשלה. וזאת הזנחה.
השליחים סיפרו לנו שכל מקד צרפתי מקומי קובע את ממדי העלייה מאזורו, מתוך רצון לשמור על איזון מסוים ולא לעורר את רוגזם של הערבים. כיום זקוקים אנחנו לעזרת ממשלת צרפת כדי להתגבר על המכשולים. עלינו לשכנע את הצרפתים ולכבוש אותם לענייננו, עם מנדס פרנס או בלעדיו.
ואם לא יצליח הדבר, נמצא דרכים משלנו להכין את הכלים הדרושים. יש לפעול עוד בטרם יגיעו הערבים לעצמאות ולשלטון. אני חושש שמא נחמיץ את שעת הכושר, שאין אנו מתכוננים כראוי. אני מציע לקיים מגע פוליטי עם צרפת.
לפעול בקרב יהדות צפון אפריקה בתחומי החינוך ובעבודה קהילתית, וככל שנקדים לארגן את היהדות במקום, יקל הדבר על העלייה והקליטה בארץ. כן עלינו לתת את דעתנו על ענייני הגנה וביטחון ולהגדיל את מספר השליחים "
בעוד אנו מכלים זמננו בשיחות ברק על ממדי העלייה ועל דרכי קליטה הוקמו צוותות של סלקציה. כל צוות הורכב משלושה אנשים : איש הקליטה, איש ההתיישבות – מושב – וריש מחלקת העלייה. אלה היו צריכים להתפרס במרוקו ובתוניסיה ולבצע את הברירה של החומר האנושי.
" מומחים , עיבדו כללים קשים ומסובכים של סלקציה, בנוסף לחוקי הבדיקה שהיו קיימים קודם לכן לגבי העולים : מחלות מדבקות, נכות וכו'…….הכללים החדשים כוונו אך ורק לצפון אפריקה והיו קשים ואכזריים. ראיתי את החוקים מודפסים ומשוכפלים בשני עמודי סטנסיל. ולא עלה בידי להחזיקם ולשמרם כהוכחה.
אני זוכר שהיו בהם הגבלות שונות ומשונות : שלא יעלה איש ממרוקו ומתוניסיה אם הוא מעל גיל 40 ; שמספר הילדים שמשפחה לא יעלה על ארבעה ; ואם נוסף על ארבעת הילדים יש במשפחה אב או אם זקנים, לא יורשו לעלות אם במשפחה אין מפרנס אחד נוסף.
אם יש במשפחה חולה כרוני – אפילו שאינו מדבק, ואין במשפחה מפרנס נוסף – על המשפחה לא תעלה. ההגבלות הנ"ל הקטינו באורח ניכר את מספר המועמדים הבאים בחשבון לעלייה, כיוון שיהודי הארצות האלה היו מבורכים בילדים רבים.
והיה איש במחלקת הקליטה שלמראה רשימת המשפחות המועמדות לעלייה היה צורח : " ילדים ! ילדים ! " ואני הייתי טוען כנגדו : יש אנשים מיוצאי גרמניה שהאידיאל שלהם הוא שני בני זוג, זקנים, חשוכי ילדים….
אולם לדעתי לא תהיה למדינה שום תועלת ממשפחות כאלה. לעומת זאת, הילדים הקטנים והרבים האלה יגדלו, יתגייסו לצבא, יעבדו יפרנסו את משפחותיהם והודות להם נתקיים כולנו……….
השליחים, אנשי המיון עצמם היו אנשים נפלאים : מתיישבים חקלאים לשעבר, פועלים, פקידים מוכשרים, פעילי מפלגות ויוצאי תנועות נוער. הם ידעו על הבצורת שפקדה את העלייה לארץ, ובכל זאת קיבלו על עצמם להקטין את ממדיה – להפריד משפחות, ולפי מיטב הכרתי – להביא נזק למדינת ישראל.
אחדים מהם לא היו פקידים שכירים אלא עצמאיים ובעלי מעמד כלכלי איתן ולא היו נפגעים מפיטורים אם לא יקבלו ולא יפעלו על פי ההגבלות. מדוע אפוא הסכימו לעשות עבודה בזויה כזאת ? הפליאה אותי העובדה שאף אחד לא הסתלק מאותה שליחות שלא הוסיפה כבוד לעושיה. הם עמדו לצאת למשימתם בקבוצות בסוף 1954 ובתחילת 1955. מה נותר לי לעשות ?
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
מתוך מכתב ממרוקו :
ובכן ביקרו אצלם שליחנו ואמרו בשמן של המדינה והסוכנות והראשים : הוצא נוציאם אל אוניית הישועה בתנאי שתעזבו את הזקנים והחלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו אם היא גיבנת או צולעה, כי זה יסוד מוסד אשר על פיו, בתוך השאר, נתקן ונערך תקציב העלייה. עד כאן מתוך מכתב ממרוקו.
הנסיעה, סוף, סוף !
שאלת עליית היהודים מצפון אפריקה הייתה לי בבחינת נעלם גדול. הרוצים יהודים אלה לעלות ? מדוע עד היום עלו מהם כל כך מעטים ? האם קשריהם הלאומיים והדתיים לארץ ישראל חלשים מקשריהם של שבטים יהודים אחרים בארצות המזרח ?
הלא במשך שנה וחצי פעלו שם אנשי מחלקת העלייה ואנשי מחלקת הקליטה, כדי לעמוד על טיב החומר האנושי העומד לבוא משם ? מדוע מלא הרחוב היהודי בארץ סיפורי זוועה על האנשים " הנוראים " האלה ממרוקו, " מרוקו סכין ".
החלטתי לצאת לארצות צפון אפריקה ולראות מקרוב ובמו עיני. נועצתי אפוא במר שרגאי, שהיה בקי בנעשה וסבר שיציאת חבר ההנהלה לצפון אפריקה תביאו תועלת,, תפזר את המבוכה ואולי תקטין את הפער בחילוקי הדעות החריפים השוררים בהנהלה הציונית ובממשלה. הוא הבטיח לסייע בידי להגשים את מסעי ואמר שיורה לאנשיו בחו"ל להגיש לי עזרה ככל שתידרש.
פניתי למשרד הסוכנות בתל אביב, אל המדור להכנת דרכונים, אשרות, וכרטיסי נסיעה לשליחים. אמנם היה לי דרכון שירות של מדינת ישראל, שניתן כרגיל לחברי ההנהלה בנסיעותיהם לחוץ לארץ. אבל היה עלי להצטייד גם בדרכון ישראלי רגיל, כי רק בו הייתי יכול לקבל את האשרות הדרושות.
התחלתי בטיפול בתחילת נובמבר 1954, וכעבור ימים אחדים היה הדרכון בידי. האשרות לארצות צפון אפריקה הוזמנו אצת הקונסול הכללי הצרפתי בירושלים, ומשרד החוץ הצרפתי היה צריך לקבל אישור ממשרדי הביטחון הצרפתיים בכל ארץ.
והזמן חולף, עובר שבוע, שבועיים, חודש ! ואין תשובה. יום יום אני מתעניין בגורל האשרות ובפי איש המדור בסוכנות – תשובה שלילית. הלה פורש כפיו ומרים עיניו למרום כאילו רק משם תבוא הישועה.
ובמשרדי הסוכנות נודע לי שמנהל מחלקת הקליטה, שאני הייתי מראשיה, מר א. ציגל עומד לצאת לצפון אפריקה. הדבר חרג מתחומי הנימוס. הלה ידע שאני מצפה מזה שבועות לקבלת האשרות, והנה מזמין הוא לעצמו נסיעה לאותם המקומות מבלי לתאם את הדבר אתי.
הפלא ופלא. ציגל, שהגיש את הבקשה כחודש ימים אחרי, כבר קיבל את האשרות הדרושות ואני " יושב לי על שפת הים ומחכה למזג אוויר נוח "….בדקתי ומצאתי לאחר מכן שאשרה משולשת לשלוש הארצות ניתנה לי כבר ב-13 בדצמבר 1954, אך האחראי למדור השליחים, החזיק את דרכוני במגירתו כחודש וחצי, גלגל כל פעם את עיניו לשמים וסידר בינתיים לציגל את הנסיעה.
ציגל יוצא את הארץ, ואני….ורק לאחר שביקר ציגל בפריס וכבר הגיע למרוקו, רק אז נאמר לי שהגיעו האשרות….היה ברור לי שהדבר הוא פרי תככיהם של אנשי מפא"י כנגדי, איש אחדות העבודה. במפא"י הייתה זו התנגדות לעלייה מצפון אפריקה, והיו שחששו כי ביקורי שם ישבש את מהלך העניינים, ולכן נשלח ציגל לפני.
חודשים אלה של עיכוב נסיעתי הכאיבו לעי מאוד. חשבתי שיעלה בידי לעזור במשהו לעליית היהודים. ונוסף לכך הייתה זו סטירת לחי מעליבה שניתנה לי כראש מחלקת הקליטה, לעיני המון הפקידים עובדי המחלקה, שידעו וודאי את סוד העיכובים.
גם היום לאחר שנים רבות שואל אני את עצמי מדי פעם, מה הייתה הכוונה של יריבי בעניין העלייה מצפון אפריקה ? למה התכוונו בהקדימם לשלוח איש לפני ? האם רצו להכין לי קבלת פנים עוינת כאלמנט לא מהימן ולא מקובל, מפני שהייתי באופוזיציה לממשלה ?
האם רצו להזהיר מפני את הציבור היהודי המקומי לבל יתיידד אתי. כי מסוכן הדבר, שעלולים הם לאבד טובות הנאה שמפא"י הייתה מפזרת ביד רחבה ? ציגל היה בעיניו כבא כוח של רשות גבוהה משלי ואף לא מצא לנחוץ להיפרד ממני לפני נסיעתו…….
חפצי הוכנו בתוך שעות אחדות. לפי האשרה היה עלי לנסוע לצפון אפריקה דרך צרפת. בפריס נפגשתי עם מנהל מחלקת העלייה י. דובדבני. סיפרתי לו על מהלך העניינים ועל העיכובים המכוונים בארץ. הוא קיווה שהעניין יזוז מעתה ושמח על כך.
בתוך אותה פגישה צץ רעיון בראשי : הבה " נמכור " לג'וינט את רעיון חיסול הכפרים הנדחים והמבודדים. אמנם בזמן חלוקת התפקידים בתוך מחלקת הקליטה, בין ד"ר יוספטל וביני, סוכם שאת הטיפול הסוציאלי בעולים החדשים יטול לידו. הצעתי חרגה אפוא מהתנהגות נאותה, אך מה אין עושים בשעת חירום ?
ביקשתי מדבדבני, שהיה יוצא ונכנס במשרדי הג'וינט שיסדיר לי ראיון קצר עם המנהל המקומי לקראת פעולתי העתידה בצפון אפריקה. למחרת בבוקר נפגשתי עם מנהל הג'וינט בתרפת באפריקה הצפונית, מר י. באקלמן.
דובדבני נלווה אלי. לא הכנסתי את באלקמן בסוד הוויכוח הקיים בתוך הנהלת הסוכנות, בנוגע לממדי העלייה, אלא הרציתי בפניו את תוכניתי. תוכנית זו הייתה אליבא דאמת ידועה מזמן, אבל אני הדגשתי את דחיפותה.
מר באלקמן שלא הכיר אותי, התייחס לביקורי כאל מטרד וניסה להיפטר ממני. ארשת פניו העידה על כך והוא חיפש מלים של נימוס לדחותני. והנה נכנס לחדר סגן יושב ראש הג'וינט העולמי, מר לויטט, מניו יורק, בתפס מיד במה מדובר ואמר : " חכה, חכה, נשמע עוד פעם את הדברים "
חזרתי שוב על הצעתי. לויטט גילה התעניינות רבה והגיב : " זאת תוכנית מצוינת. הג'וינט יהיה מוכן לטפל בעניינים טלה, ובכך נשתחרר מן הדאגה לביטחון, לכלכלה ולבריאות היהודים בשטחי ארץ רחוקים ומבודדים ". מעודדים במידת מה, עזבנו דובדבני ואני את משרדי הג'וינט.
מרוקו צעדים ראשנים.
למחרת, 3/02/1955 עליתי במטוס אייר פראנס, בדרכי לקזבלנקה. במשך קרוב לשש שעות חצינו את צרפת לאורכה, חלפני על פני ספרד ואחר ריחוף מעל האוקיאנוס נחתנו בעיר החופשית טנג'יר. היו בידי שני דרכונים.
כחבר הנהלת הסוכנות החזקתי בדרכון שירות, דבר שהקל עלי במעבר מארץ לארץ ואף שחרר אותי מלהיזקק לאשרות בכמה ארצות. אך לארצות הערביות של צפון אפריקה לא יכולתי להיכנס בדרכון זה, שהרי לא הכירו במדינת ישראל ודרכון השירות עלול היה להיות לי לרועץ.
את אשרות הכניסה למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה קיבלתי באמצעות הקונסוליה הצרפתית הכללית בירושלים, והן הוטבעו בדרכון הרגיל של אזרח ישראלי. הייתה לי הרגשה לא נוחה כאשר בשני הכיסים הפנימיים של המקטורן שלי, היו מונחים שני הדרכונים.
ביציאה משדה התעופה בפריס הגשתי להחתמה את דרכון השירות, ועכשיו, כשהגעתי לטנג'יר, הוצאתי את הדרכון האחר, שהיה " בתולי " בהחלט, בלי שום סימן שבאתי מאיזה מקום. טנג'יר היא עיר חופשית, ולא היה צורך באשרת כניסה כלשהי, אך בבואך עליך להראות את דרכונך.
נכנסתי לחדר המשטר ולא מצאתי בו אף שוטר במדים. ניגשו אלי שני אדונים מבוגרים, לבושים ברישול והתחילו להתעסק בדרכונים : פתחו, דפדפו, החליפו מבטים, ולבסוף החזירוהו לי מבלי להחתים אותו. – כפי שנודע לי אחר כך, בביקורי השני בטנג'יר, הם היו יהודים.
משם חצי שעה של טיסה, ואנחנו בקזבלנקה. גם כאן עבר הכל בשלום, חותמת הכניסה הוטבעה מבלי לשאול מניין באתי. את פני קידמו חברי לעבודה במחלקת הקליטה בארץ, ובהם מנהל המחלקה, אברהם ציגל, וכן משלחת מכובדת של ראשי התנועה הציונית במרוקו. הובאתי ל " נואיי " מלון נקי, שקט מכובד, אך לא מדרג גבוה.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
כעבור שעתיים נתכנסנו, אנשי הקליטה, לישיבה. ציגל שהה במרוקו מזה ימים אחדים, האחרים שהו במקום מזה חודשים אחדים. בימי שהותו ביקר ציגל עם אנשי הקליטה האחרים במרביתה של מרוקו – בעיר הגדולה בדרום, מרקש, ובכפרים שבהרי האטלס.
ציגל עמד לצאת כעבור יום או יומיים בדרכו לאלג'יריה ולתוניסיה. כפי שמסר לי אחר כך אחד החברים לעבודה, לא התעכבו המבקרים בשום מקום לשם לימוד הבעיות, לא נפגשו עם אנשי הקהילות. זה יה מירוץ יל פני מאות ואלפי קילומטרים.
רציתי מאוד לבקר ביישובי היהודים במרוקו יחד עם חברי לעבודה, כדי לאסוף מידע וכדי לשתף אותם ברשמים שאספוג. אך כאמור, לא היה זמן, ולא יכולתי להציע להם לעבור שוב במקומות שבהם ביקרו. מאחר שאצה לו הדרך לציגל לא היה לי במי להיוועץ בעריכת תוכנית בירוקי ברחבי מרוקו.
אנשי מחלקת העלייה הישראליים שבמקום היו עסוקים בעבודתם הגדולה ויחד עם זאת לא היו קרובים ביותר לענייני הציבור היהודי במקום. התכוננתי לשהות זמן לא קצר בצפון אפריקה, להכיר מקרוב את חיי היהודים שם, ורציתי לעורר בקרבם התעניינות בעלייה לארץ ישראל, ללמוד גם על סיכויי העלייה בכוח ואת ממדיה המשוערים. מידע זה יעזור לי לסתור את הטענות על צמצום העלייה.
נטלתי מפה של מרוקו, ציגל סימן בה את המקומות שביקר בהם, ואני, ערכתי מן ה " שאריות, תוכנית של מסע לשנינו מכיוון שכעבור יומיים היה על ציגל לחזור לקזבלנקה.
יצאנו לארץ הריף, אזור הררי בצפון מרוקו, והגענו לשערי מקנס. תחילה נסענו לאורך חומת לבנים גבוהה, עד שהגענו לפרצה רחבה בה. זה היה השוק, שדמה לבית מלאכה גדול ובו המוני אנשים יושבים כפופים ליד גוש אבן או שולחנות עבודה קטנים ועוסקים בצורפות זהב.
תמונה כזאת לא ראיתי מימי ! מקנס נתפרסמה בצורפי הזהב שבה, ובהם – יהודים רבים. מן השוק ההומה שמנו פעמינו העירה דרך הסמטאות והנה אנחנו ברחוב הראשי.
מלבדי ומלבד ציגל היו במכוניתנו גם שני שליחים שבאו מן הארץ להשתתף בעבודת המיון. ועמנו עוד איש מקומי, דוד מוייאל, שאמור היה להיות הרכז הטכני של אנשי צוותות המיון. ביקשתי מדוד, שיתעניין מיהו ראש ההסתדרות הציונית במקום ומי הוא ראש הקהילה היהודית.
האישים האלה היו מנכבדי העדה, בירדוגו וחמו, שקרובי משפחה היו. תחילה פנינו לביתו של ראש ההסתדרות הציונית. בית בעל קומה אחת ברחוב מכובד. דוד הידפק על דלתו וביקש להודיע לבעליו שבאו אורחים מישראל. הוזמנו להיכנס. הובלנו לחדר גדול מלא אור ובו שולחן ערוך לארוחת הצהריים.
בני הבית כבר סיימו את ארוחתם, הצגנו עצמנו בפני מר בירדוגו וסיפרנו לו על מטרת בואנו למרוקו. הוזמנו אל שולחן האוכל. התביישתי שפלשנו לבית זר והפרענו לאנשים בארוחתם. אין זה מדרכי הנימוס הצרפתי. קרה לי שבפריס, לפני מלחמת העולם השנייה, נזף בי המארח שלא הקדמתי להודיע על בואי….אבל משרתות ומשרתים מיהרו לערוך מחדש במפות נקיות את השולחן ואנחנו הומנו להשתתף בארוחה.
ידענו מראש שבערי הריף אין מצוקה כלכלית והחיים מתנהלים כסדרם, היהודים אינם מבודדים מבחינה פוליטית והשלטון באזור אינו מעורער. מר בירדוגו אישר מה שידענו ממילא ואנחנו החלטנו להמשיך בדרכנו ולא להתעכב במקנס.
המשכנו בדרך לפאס. כשהגענו לעיר זו ירד הערב. היינו עייפים מתלאות הדרך וברצון רב ובעונג גדול נכנסנו למיטות בחדרי המלון הראשון הצנוע שנמצא לנו. ידענו שגם בעיר זו אין לחץ של יהודים לעלייה. שוטטנו בעיר, הצצנו באתרים היסטוריים יפים, ולפתע צץ רעיון בראשי – להיכנס לבית " אליאנס ".
היה זה בית ספר לבנות. עצרנו ליד השער, דוד מיודענו הקדים ונכנס למשרד ומשם שב עם הזמנה אדיבה לבקר בבית הספר. בעקבותיו באו לקראתנו שתי נשים קשישות, המנהלת ואחת מן המורות. החצר הגדולה מוקפת בניינים סביבה.
הכיתות מרווחות ונקיות, התלמידות לבושות כמקובל בבתי ספר ערביים בחלוקים שחורים, שהזכירו מלי במראיהן את התלמידות הערביות בארץ ישראל בימי השלטון הבריטי. נתקבלנו בכיתות בדברי נימוס. הפעמון צלצל להספקה הגדולה והתלמידות יצאו אל החצר בסדר מופתי.
הבנות התרכזו בפתחי כיתותיהן וציפו לאות מהמנהלת, ועל כיתה יצאה ללא המולה, ללא דחיפות וצעקות. הבנות שיחקו בשקט בחצר הגדולה. משתמה ההפסקה נשמע שוב צלצול של פעמון זעיר, הבנות הסתדרו בטורים זוגות-זוגות וכיתה אחר כיתה חזרו למקומותיהן.
המנהלת והמורות היו אדיבות, וענו על שאלותי בגילוי לב. תוכנית הלימודים במתכונת צרפתית. ישנם גם לימודי דת יהודיים במידה צנועה. לימוד עברית אין. ישראל ידועה מעט לתלמידות, לא מן הלימודים.רציתי לשוחח עם התלמידות הבוגרות על ישראל, ולהות על ייחסן לארץ, אבל ידעתי שאני אורח במוסד כמעט ממשלתי צרפתי, והשיעורים נלמדים על פי תוכנית קבועה מראש. ויתרתי במצער על רצוני.
ארוחת צהרים סעדנו במסעדה צרפתית . התנהגנו שם באורח חופשי, והמלצר הגבוה בהיר השיער הביט בנו בחשש מה. כשביקשנו לחם אחר הגבינה, העיר את אוזנינו בחוצפה כי לפי המקובל מסלקים את הלחם מן השולחן מיד לאחר אכילת הגבינה…..
כאשר יצאנו מהמסעדה דנו בינינו האם להמשיך בסיורים או לחזור לקזה, אז נזכר אחד מאתנו שבמרחק עשרות קילומטרים, מצויה עיירה יהודים בשם ספרו, ואפשר לשמוע בה דיבור עברי גם ברחוב.
כשני קילומטרים לפני העיירה, בכביש הראשי, עברנו על פני ארבע ילדות נחמדות וילד, כפניהם לעיירה. עצרנו ופתחנו בשיחה בעברית. הבכירה כבת 15 שנים, שוחחה עמנו עברית שוטפת. הם לומדים בבית הספר המקומי ורוב הלימודים – בעברית. כאשר יצאו לטייל אל מחוץ לעיירה, נתלווה אליהם הילד לשמור עליהן מפני פגיעתם של אנשים זרים.
הגענו לעיירה. הידיעה על דבר בואנו התפשטה חיש מהר ברחבי העיירה, ועוד בהיותנו עומדים בכיכר החלו לזרום אלינו יהודים ויהודיות מברכים לשלום בהתרגשות ומנסים להסביר לנו דבר מה. רובם דיברו ערבית, אחדים דיברו עברית רצוצה, ואנחנו לא הבינונו דבר.
מלוונו דוד, התערב בשיחה ומיד נודע לנו במה מדובר. בעיירה זאת היו רשומים יהודים רבים לעלייה, וכבר קיבלו אישורים לעלייתם. חלק מהם עשה את כל ההכנות, חיסל את עסקיו, וחיכה לקריאה לבוא לקזבלנקה לעלות באונייה. אבל ההודעות על העלייה משתהות שבועות רבים, והאנשים אינם יודעים מה לעשות.
נלקחנו לסמטה על גדות נחל, בתוך נקיק עמוק. נכנסנו לדירה קטנה מלאה טחב. מבחוץ נשמעה המולת מים הזורמים בנחל. בעלת הבית, אישה לא צעירה, צנומה ומצומקת מרוב עבודה וסבל. היא אחזה בידי והוליכה אותי לסל קלוע, מרובע. בו אומרת היא, ארוזים זה מכבר כל חפציהם.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
הם נדרשים לנות את הדירה, והזמנה לעלייה אין. היא בוכה במעות שליל, גוחנת לנשק את שתי ידי ומבקשת רחמים. הייתי נבוך. ילדי המשפחה עמדו בשולי החדר והביטו בנו כעומדים גם הם לפרוץ בבכי ויללות. הבטחתי להם שבבואי לקזה אברר את עניינם ואשתדל למענם.
כך נראה צמצום העלייה בביצועו הממשי. בעקבות ההסכם בין ד"ר נחום דולדמן ובן גוריון על צמצום העלייה נשלחו כפי הנראה הוראות לעכב עלייתם של אנשים שכבר אושרו והיו מוכנים לעלייה.
בעמדי נזעם בין אנשי ספרו, חלפה במוחי מבלי משים, להבדיל, אסוציאציה : הגרמנים שולחים יהודים להרג, איננו מוצאים דרך להצילם ולהביאם לארץ ישראל….הלא גם ליהודי צפון אפריקה צפוייה שואה….עלינו להילחם……
חזרנו לקזה, עשינו עם ציגל את הימים לפני צאתו ממרוקו בהסדרים ובתיאומים. והנה קפצה עלינו צרה : האישורים הרפואיים לעולים.
עניין הבדיקות היה מסורבל ומסובך בהליכים של בדיקות חוזרות והיה טעון אישור של רופא ממשרד הבריאות בישראל שעשה במקום. וכזה היה ד"ר מ.ששהה זה שנה וחצי בקזבלנקה ולא ניכרת כל התקדמות בהליכי הבדיקות.
נוסף לשני אויבינו – הסלקציה והוראות הצמצום – הנה גם עיכוב נוסף. ביקשתי מציגל שייפגש עם אותו רופא ד"ר מ. וכי אני אזדמן אל הפגישה במקרה, כביכול.
הרופא איש בשנות הארבעים, לבוש סוודר, ללא עניבה – אנו כולנו שמרנו על נוהג זה – מדבר צרפתית רהוטה, קנה כנראה את השכלתו הרפואית בצרפת. אשתו נראית לא יהודית, שתקנית. הריהוט בחדרם דל, החפצים המעטים, בתוך סל קלוע מרובע.
הרופא נשאל האם נשלחו כבר למקומות כרטיסי בריאות ומתי הוא מתכנן לצאת לביקורים אצל המועמדים עלייה. והנה תגובה בלתי צפויה :
" סבורני שכל היהודים פה לוקים במחלות שונות ואין טעם לערוך להם בדיקות רפואיות ".
אנחנו תמהנו, אמרנו מה שאמרנו, , והרופא הוסיף בגילוי לב מתמיה :
" אני חושב שאין להעלותם לישראל. הם אינם יודעים ואינם יכולים לעבוד וכל תועלת לא תצמח מהם.
כברק הבזיק במוחי זיכרון בגידה דומה שנעשה בשורות " החלוץ " בפולין בשנות העשרים. התארגנו שם חמישה קיבוצי עלייה גליליים שריכזו את החלוצים מכל גליל, קיבוץ עלייה של ווהלין, שנכלל בו גם קיבוץ חוצבי אבנים המפורסם, קלוסוכה, בחר במזכירות שמתפקידה לדאוג לדרכונים, לכספים – דבר שהיה מסובך באותם ימים בפולין – והנה שלושת חברי המזכירות נתפסו לקומוניזם ועשו ככל יכולתם לחבל בעליית חבריהם, וכל נדחתה עלייתם של יותר ממאה חלוצים.
היה ברור לי שכאן מתרחש דבר דומה. לפנינו אויב ויש להספיק מיד את פעילותו. לא השתתפתי בהמשך השיחה, גם חברי היו נבוכים – ונתפזרנו. ביקשתי מציגל שבשובו לארץ יבוא בדברים עם משרד הבריאות ומחלקת העלייה של הסוכנות ויפעל להחזרתו של אותו רופא לישראל. ואכן, סודר הדבר.
קזבלנקה.
החלטתי ללמוד מקרוב את ארצות צפון אפריקה, ובפרט את מרוקו – לא לרוחב, כלומר לא להתרוצץ בעשרות יישובים ולראות את הדברים באורח שטחי, לא לעומק. להגביל את עצמי למספר מצומצם של יישובים וללמוד את בעיותיהן באופן יסודי, וכך אהיה למוד ניסיון ואדע להסיק על דרכי הפעולה הנחוצים בכל צפון אפריקה.
החלטתי להתרכז בקזבלנקה ובמראקש. בשל הזמן המצומצם שעמד לרשותי, דחיתי הצעות מלבבות לבקר בעירם שלאורך החוף האטלנטי, מוגדור, אגדיר, סאפי וכו……עשיתי במרוקו כחודש ימים, ולבד מנסיעות אחדות למראקש ולכפרים ולנסיעה לטנג'יר – עשיתי את רוב זמני בקזבלנקה.
בעודי מגשש בצעדי הראשונים, באו אצלי שניים ממנהיגי הציונים במרוקו וביקשו שאסע עמהם לרבאט, בירת מרוקו, להיפגש שם עם ז'ק דה-האן, היהודי " המלומד " בשירות ממשלת מרוקו. חששתי שמא מתנגדת ממשלת צרפת ליציאת היהודים מארצות צופן אפריקה בראותה בהם משענת לשלטונה באוכלוסייה הערבית המתמרדת – אלג'יריה.
לאחר נסיעה של שעה וחצי הגענו לעיר הבירה וללשכתו של האדון, איש צעיר, פתוח, לא כל כך בטוח בעצמו. לא ששתי לפגישה עם איש השלטון. אמנם באשרה שלי צוין שאני בא בשליחות הסוכנות היהודית. אבל לא ראיתי לנכון לספר לאיש הזה על תוכניותי ועל פעולתי במרקו.
סיפרתי לו שכראש מחלקת הקליטה בארץ הנני מעונין להכיר מקרוב את המועמדים לעלייה. הוספתי שלמרות שהותי הקצרה הספקתי להיפגש עם הציבור היהודי ומנהיגיו והתרשמתי מין הקשיים הכלכליים הפוקדים את היהודים – לאו דווקא בשל יחס השלטונות, חס וחלילה, אלא זהו תהליך המתהווה גם בארצות אירופה.
האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית, מתחילה לקבל לאט לאט חינוך יותר רחב ועמוק, מתפתחת גם בשטח הטכני, רוכשת מקצועות טכניים, וכובשת לאט לאט גם את המסחר. ואז, בלית ברירה מצטמצמים מקורות הפרנסה של היהודים.
הנני שואל, אפוא, את האדון הנכבד – מה חושב הוא על המצב ? אני הוספתי ואמרתי, נוטה לראות בעליית היהודים לארץ ישראל פתרון לבעיה – " בממדים גדולים יותר ובזמן הקרוב ביותר ".
הוא היה נבוך במקצת, נד בראשו ופתחת בנאום מגומגם :
" כן יש אמת בדבריך, המצב יכול להיות יותר טוב. השלטון כמובן השתדל לעשות כמיטב יכולתו….."
ובכן עלייה ? ניסיתי לסכם.
הלה החווה בידיו תנועה של חוסר אונים והשתתק. נפרדנו בידידות, ולא ראיתיו שוב.
הלכנו לבקר במללאח, הגטו היהודי בקזבלנקה. רוב יושבי היהודים במרוקו מצויים מרוכזים מבודדים, רק של יהודים, או בשכונות בערים ובעיירות שהיישוב בהן מעורב. העיר קזה, מחולקת לשלושה : הקסבה הערבית, המללאח היהודי ומה שנקרא העיר הצרפתית.
אני גרתי בעיר הצרפתית. המלון שלי – נואיי – נקרא של שם משפחה אצילה ועתיקה בצרפת. השדרה שבה עומד המלון נקראת על שם איזו אישיות צבאית, שנשמטה מזיכרוני ואילו הרחוב הצדדי של בית העלמין נקרא " הגדודים הקולוניאליים ".
היהודים לא העזו לבוא ולצאת לקסבה. ביקרתי במללאח פעמים רבות. במבט ראשון זהו יישוב גדול, צפוף, בנוי ללא תכנון, הרחובות שאפשר לנוע בהם מעטים, סמטאות רבות ללא מוצא, בתים מבני קומה אחת ועד ארבע קומות.
באחד מביקורי שם בצהרי יום שישי הרגשתי בתנועה נחפזת ברחובות, באזור הייתה תלויה איזו חרדה. שאלתי לפשר הדבר ונעניתי : יום שישי היום, ובשעת הצהרים, לעת יציאת הערבים ממגדיהם, מצפים בחרדה שמא יארע משהו בכניסה למללאח.
לפעמים זהו פחד שווא, אך לעתים מתרחש משהו. הסולטאן, שלפי חוק היהודים הם בני חסותו, נוהג לשלוח מדי פעם לשערי המללאח את חיל המשמר שלו. ראיתי כחמישים פרשים בתלבושת לא אחידה, חגורים בחרבות, נושאים רוביהם על כתפם לא ברצועות עור אלא בחבלים.
רובם אינם ערבים, לאחדים מהם עיניים כחולות, ערב רב ים תיכוני. קצין לא נראה ביניהם. ודאי ישוב לו בבית מרזח ושותה יין. הסתכלתי בפרש הקרוב אלי, אף עקום, כנראה שבור, עיניים כחולות, שיער לא כהה, לבוש בגד אזרחי, אך חגור בחגורת עור, הפריט האחיד היחידי בתלבושתם.
האם יעמדו חמישים הפרשים השכירים הללו בפני לחצו של המון גדול אם יתפרע ? האם יסתכנו בקרב עם המתקיפים ? ויש חרדה בלב היהודים, והחיים נמשכים.
ערב שבת. היהודים שוטפים את הרצפות בבקתותיהם, מדיחים את כלי המטבח, עקרות הבית מתרוצצות כה וכה. לפני, הלאה מכיכר הפרשים בקתה קטנה, נטויה בזווית לכיכר. על המרפסת העירה שולחן קטן ומסובים אליו שלושה יהודים המשחקים בקלפים.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
לידם ניצב בקבוק והם לוגמים ממנו מזמן לזמן. יהודים, ערב שבת היום. יש ללכת למקווה, לבית כהנסת….מובן שאן זאת התמונה כולה. ישנם בתי כנסת, ישנם מתפללים.
בערבים ובלילות מוארת העיר באור קלוש. פה ושם נשמעות התפוצצויות, ולכן מעטים המהלכים ברחובות. בעיר הצרפתית היו אז כבר מקלטי טלביזיה, ואנשי הצוותות נהגו לשבת במלונם ולצפות בהם. ערב אחד רציתי ללכת לקולנוע שנמצא במרחק עשרות מטרים ממלוני.
הזמנתי עובדת סוציאלית מאנשי הצוות להלוות אלי. בצאתנו שמענו התפוצצות חזקה, כנראה של חזיז. הדבר קרה שוב גם לפני דלת הקולנוע. לא ראינו את המתנכלים. הקולנוע היה ריק כמעט והיו בו רק צופים בודדים. יצאנו באמצע ההקרנה וחזרנו למולננו כשהתפוצצויות מלוות אותנו.
אני אוכל את ארוחותיי במלון או במסעדה הצרפתית הסמוכה. יום אחד רציתי לקנות לי תפוחים ונכנסתי לחנות ברחוב הסמוך. הערבי הצעיר שעבד שם התייחס אלי בבוז, זרק את העודף בפני על השולחן, ולא הואיל להשיב על ברכת השלום בצאתי. ודאי ראה בי צרפתי אויב.
פתחתי בביקורי במוסדות היהודים. תחילה בג'וינט, המוסד המממן את כל הפעולות הציבוריות של היהודים. סיפרתי למנהל, ד"ר היבנר, על מטרת ביקורי.
חזרתי בקיצור על התוכנית שהבאתי בפני המנהלים הראשיים בפאריס – הקדמת עלייתם של יהודים מן היישובים הקטנים והמבודדים, ריכוז אלה שלט יעברו את הסלקציה בערים הסמוכות, וכמובן – להגיש להם את העזרה הדרושה.
מר היבנר היה תמים דעים אתי בהערכת המצב הפוליטי, הביטחוני והכלכלי במרוקו, והבטיח תמיכה מלאה בתוכניתי.
מרוקו היא ארץ ללא חינוך חובה, אבל כל ילד וילדה יהודיים יכלו לקבל חינוך יסודי אם הרשה זאת מצבם הכלכלי של הוריהם, ואם לא נזקקו ההורים שיעבדו ילדיהם לפרנסת המשפחה. הלינוך היהודי מסועף.
הרשת העיקרית והגדולה היא " אליאנס ". ביקרתי ברשת החינוך הדתי, בהנהלת " המזרחי ", התרשמתי לטובה. ישנם גם בתי ספר דתיים קיצוניים יותר אך לא עלה בידי לבקר בהם בגלל סירובם של המנהלים. היו גם בתי ספר במסגרת " תפארת ישראל " של אני חב"ד. גם בהם לא עלה בידי לבקר.
גם במוסד " אורט " לא ביקרתי אולם נפגשתי לשיחה עם המדריך הראשי בבית הספר. נערים לומדים נגרות, מסגרות וכו'…… התעניינתי בכושרם ובתפיסתם, כיוון שבארץ שררה דעה שילדי העדה המרוקנית אינם מסוגלים לקלוט חומר לימוד עיוני וגם מקצוע אינם תופסים……
המדריך, איש יהודי מפולין, שעבד גם בארץ מוצאו ב " אורט " ובאורח פלא התגלגל למרוקו, לא מצא בהם שום פסול וקבע שהילדים הנם ככל ילדי היהודים בעולם, והוא משוכנע שיצליחו במקצועם וירוויחו לפרנסתם.
אוז"ה – " חברה לשמירת בריאות היהודים ", שמקורה ברוסיה, התגלגלה על גלי ההיסטוריה היהודית למרוקו. בסוף מלחמת העולם הראשונה הגיעה קבוצת רופאים יהודים מרוסיה לצרפת. הם לא נקלטו שם במקצועם ובאו למרוקו.
הבולטת שביניהם הייתה ד"ר סופיה מויסייבנה רובלייבה. אישה נכה, צולעת, אך פעילה ובעלת מרץ בלתי נדלה. בנה נשא אישה יהודיה מרוקנית, ושלושתם שואפים לעלות לארץ. עקבתי אחריה גם בארץ. הייתה רופאת הילדים הראשונה בקריית שמונה והתגוררה בכפר סולד.
בביתה בקזה, הייתה מתאספת לעתים קרובות הקבוצה הזעירה של הרופאים מרוסיה. אנשים מזוקנים לרוב. פה ושם נשמעת השפה הרוסית. הוזמנתי לעתים קרובות לפגישותיהם שהיו מלוות ארוחת ערב בטעם המטבח הרוסי, מבושלת בידי עוזרת בית מרוקנית. רופאה זו התיידדה עם קבים מהשליחים השליחות מישראל שהיו אותו זמן בקזבלנקה, וסייעה בידם להיקלט במקום.
ד"ר סופיה מויסייבה עבדה בחברת " אוזה ". ביקרתי בבית הגדול בן ארבע הקומות ששימש כמרכז בריאות ליהודי קזבלנקה. הצצתי לחדרה של הרופאה וראיתי לראשונה בחיי איך מרפאים גזזת. היא החזיקה ילד קטן בידה השמאלית וביד ימין שרטטה בגיר לבן קווים על ראשו.
יום שלם סביקרתי בבית הזה, מלווה על ידי אנשי ההנהלה. שמעתי על תפוצתם של מקרי הגזזת, הגרענת והגרדת. ראשי היה סחרחר מההליכה בעשרות החדרים שבהם טיפלו בחולים. נעשתה שם עבודה עצומה.
בסיכום שיחותי עם הרופאים ובשיחות נוספות עם ד"ר סופיה מויסייבנה הגעתי למסקנה ברורה שכל המחלות הטיפוסיות הנ"ל מצויות לא רק בקרב יהודי מרוקו אלא בכל מקום בו מצויות הבריות בתנאי צפיפות גדולה, המקילה על ההידבקות.
ראיתי בעבר חולים רבים במחלות כאלה בסמטאות המפותלות והצפופות בוורשה היהודית. היה אפוא בידי נשק להזים את טענות אלה שהתנגדו לעליית יהודי מרוקו מטעמי בריאות. כל אלה יתרפאו במרוקו לפני עלותם לישראל, ובארץ יהיה עלינו לשמור על תנאי חיים יותר נוחים ובידוד מתאים.
היכרתי כמעט את כל השליחים מהארץ ששהו אז בקזבלנקה, לסוגיהם : שליחים לעלייה, לנוער, מורים, גננות ועוד. הדתיים עסקו גם בעבודה תרבותית בין בוגרים, בעיקר בשטח לימוד הדת. היו שם אנשים ממפלגות שונות. כולם התייחסו אלי בהגינות למרות הבדלי הדעות המפלגתיים.
ואני הלא השתייכתי לאגף השמאלי בתנועה הציונית – אחדות העבודה. לתנועות הנוער היו מועדונים משלהם ושליחים מהארץ עסקו בהדרכת הנוער בקבוצות וגם בהכשרת מדריכים מקומיים להדרכה בעתיד. פעם קיימנו פגישה לכל השליחים.
סיפרנו, אנו הישראלים שמקרוב באו, על הנעשה בארץ, על ענייני העלייה ועל תוכנית העבודה הציונית בצפון אפריקה. באותה פגישה נטל חלק גם חבר הכנסת ואחר כך שר בממשלת ישראל – מ. חזני ז"ל.
ביקרתי גם בגני הילדים בהדרכת גננת ישראלית. עם כולם קשרתי יחסי חברות טובים, והם עזרו לי להכיר וללמוד דברים רבים שבדרך אחרת לא הייתי מגיע אליהם.
מדי פעם בפעם היינו יוצאים עם שליחי הנוער, בעיקר, לבלות ערב בבית קפה. מטעמי ביטחון לא יכולנו להתרכז ליד שולחן אחד. הייתי עובר משולחן לשלוחן ומשוחח עם קבוצה זאת או אחרת.
יום אחד נפגשנו במסגרת מצומצמת יותר והוצע לי לראות משהו מרוקני טיפוסי. נכנסנו למסעדונת ובה שולחנות מעטים, קהל לקוחות קטן ומחירים זולים. בחוץ עמד מתקן לגריל, דלי מים ואיש אחד היה מעלה נתחי בשר מאיזה מקום ומניח אותם לתליה על גבי הרשת.
זול מאוד ונוח. אם נתאווית לצלי בשר היית יוצא מבית הקפה, קונה נתח בשר צלוי ומביאו לשולחנך. הכל נעשה כמובן בידיים. ידעתי שהדבר נוגד את כל כללי ההיגיינה, אבל נהגתי כמו הצעירים.
הייתי נפגש עם אנשים מחוגים שונים, יום אחד הלכתי לבקר בביתה של משפחה ששתי בנותיה כבר עלו לארץ. אחת מהן, בקיבוץ המאוחד, הכרתי מקרוב והיא ביקשה ממני לפרוס בשלום משפחתה. הוזמנתי אליהם ל " סחינה של יום שבת ".
המשפחה גדולה – סבתא, הורים בגיל העמידה, ילדים בגילים שונים ועוד איזו אישה בשנות השלושים, רווקה, לבושה בהידור רב ובתכשיטים. השולחן היה ערוך כיד המלך. לסחינה המרוקאית קדמו מנות מרובות, מיני בשר – צלוי, מטוגן, קצוץ ; מיני תבלינים, ירקות טריים בשפע, ונוסף לאלה – תבנית עצומה של ביצים רשות ומטוגנות ברוטב רותח.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
שוחחתי עם בעל הבית בענייני דיומא. הוא בטוח שלא תבוא רעה על יהודי צפון אפריקה מבחינה מדינית וביטחונית, גם לאחר שהצרפתים יעזבו את המקום.לדבריו לא סבלו היהודים מעולם תחת שלטון הערבים, וכך יהיה לעולמים.
משהזכרתי את עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 ואת הפרעות ביהודים באלג'יריה בסוף המאה ה-19 בימי משפט דרייפוס – לא נשתכנע.
אחד השליחים הביאני לפגישה עם נר ב. סוחר יהודי עשיר, סיטונאי תבואות יליד אלזס, החי שנין רבות במרוקו. שליח קרן הסיוד במרוקו, סיפר לי שהוא תורם מדי שנה אלף לירות שטרלינג, והוא יתרום ודאי סכום כזה גם שהנה ; אין צורך לשכנעו שימשיך בתרומותיו, אלא שהשליח רוצה לכבדו בביקור של איש ציבור מישראל.
סיפרתי לו בגלוי על תוכניתי להוציא יהודים ממרוקו. לתמהוני סבר מר ב. כמוני :
" הצרפתים לא יעזבו לעולם את מרוקו ", קבע, " וכל עוד ישנו שוטר צרפתי אחד במרוקו לא יאונה רע ליהודים.
נדהמתי מקוצר ראייתו של האיש המשכיל, המעורה במקום, שלא ידע לקרוא את העובדות הפשוטות שהתרחשו לעיניו. יתכן שהסוחר הזה ראה ביציאת הצרפתים ממרוקו מכה קשה לעסקיו המבוססים, ודחה את הנבואות הרעות.
פגשתי גם את ד"ר קליינבוים – אחיו של משה סנה. הכרנו זה את זה בפריס, לפני קום המדינה. בשל השתלשלות פוליטיות מסוכנות בתנועה הציונית היה מוכרח לעזוב את הארץ כפליט. לפני כן עבד במחלקה הפוליטית של התנעה הציונית.
הוזמנתי לארוחת ערב בביתו. הגעתי במונית. ליד הכניסה הראשית קם לקראתי איש גבה קומה ענק, טיפוס קווקזי לבוש בגדי צ'רקסי ובאזורו פגיון רב ממדים. לאחר ששאל לרצוננו, דיבר בצינור לדירתו של קליינבוים, קיבל אישור ורק אז נפתחה הדלת.
מפי קליינבוים, שעבד במשרדי הג'וינט במרוקו, למדתי על אנשי הציבור היהודיים במקום והדבר הביא לי תועלת מרובה בעבודתי.
בקזבלנקה היה מחנה מעבר קטן לעולים מכל מרוקו, ובו נתעכבו לימים או לשבועות בגלל הבדיקה הרפואית או בשל חוסר מקום באוניה הקבועה שהייתה מעלה כל שבוע עולים בדרכה לצרפת. המחנה נמצא במרחק עשרה ק"מ מקזבלנקה.
היו בו שניים שלושה צריפים, ובהם חלונות ללא זגוגיות, ותריסים שהיו מרימים אותם לצורך אור או אוויר. בביקורי שם מצאתי רק אישה צעירה ותינוק על גבה. האישה עסקה בכיבוד החדר ואני הסתכלתי בעבודתה.
בכל כפיפה שלה היה ראשו של הילד צונח על גבה והוא היה מתעורר משנתו ופוקח את עיניו. היא טאטאה במטאטא. כשהייתה מצטברת עקימה קטנה של אשפה הייתה נוטלת מלוא חופנים, יוצאת החוצה ומשליכה.
כשהיו נשארים פירורים קטנים של האשפה הייתה אוספת אותם בקצוות אצבעותיה. הפרימיטיביות הזאת בהחזקת הילד ושימוש בכלים המתאימים לצבירת האשפה, הדהימה אותי. עוד קודם לכן נוכחתי שבבתי דלת העם לא היה שולחן להכנת האוכל המטבח. על הרצפה ממש עמדו הפרימוסים והסירים והאישה עשתה את עבודת הבישול כשהיא יושבת שפופה על הרצפה.
לא התפניתי לתת דעתי על העבודה הסוציאלית הנעשית במקום, שלומר, העזרה מיהודים ליהודים. ידעתי שיהודים רבים הגיעו עד פת לחם. הנחתי שהקהילה המקומית דואגת להם. יום אחד נתקלתי בתמונה שהזימה הערכתי זו.
עברתי ליד בנין רחב ידיים, ולפניו אכסדרה גדולה מלאה אנשים, בעיקר נשים זקנות. הזקנות, שעיניהן הנגועות בגרענת כרונית נראו כפצעים פעורים גדולים – ישבו שפופות על רגליהן לאורך הקירות. פניהן מקומטות ומצומקות, ידיהן מושטות לפניהן.
הייתה שעה שלפני כניסת השבת, דלתות משרדי הקהילה היו סגורות ונעולות, אבל הו ישבו וחיכו בתקווה שברגע האחרון יגיע אחד מאנשי הנהלת הקהילה ויחלק פרוטות לצורכי השבת. עמדתי וצפיתי שם כרבע שעה, אבל המושיע לא הופיע….
עבודה הענפה של העזרה ליהודי צפון אפריקה נעשתה בעיקרה על ידי הג'וינט. הסוכנות היהודית פעלה בהוצאת היהודים מארצותיהם ובהעלאתם לישראל בסיועה הכספי של יהדות ארצות הברית. במשרד העלייה בקזבלנקה נעשתה עבודה עצומה בממדיה.
שם נתרכזה כל הניירת הקשורות בעלייה של כל יהודי מרוקו, כולל העיר החופשית טנג'יר ומרוקו הספרדית ; שם נתרכז כל הקשר הארגוני וההדרכתי עם מרכזי המחוזות – שהיו אנשים מקומיים – ועם השליחים המרובים שהגיעו.
המשרד בקזבלנקה טיפל בכל הענייני התחבורה, מהמקום המרוחק ביותר עד לנמל, ועד להעלאת העולים לאונייה. ריכוז של מימון והנהלת חשבונות ענפה. על כל אלה חלד עובד מחלקת הקליטה בארץ – מנדל וילנר, יליד בלגיה, שהשפה הצרפתית שגורה בפיו, חכם ובעל תושייה.
איש הפועל המזרחי היה. וילנר קיבל אותי בידידות ועזר לי בכל צעדי. לא תפסתי כיצד נעשתה כל העבודה המרובה הזאת במשרד מצומצם של 2 – 3 חדרים קטנים. בחדר אחד ישבו בצפיפות איומה שמונה עובדים טכניים, שאשיהם תקועים כל העת בכרטיסיה.
היה חדר מיוחד, כביכול למנהל, וילנר, אבל הסתובבו בו השליחים המרובים שהגיעו מדי פעם מנסיעותיהם – וגם אני בתוכם…..לא יכולתי לקבוע פגישה עם איש, כי לרוב לא היה לי חדר לשבת בו.
קיימתי את פגישותיי בפרוזדור או בחדר המדרגות, וילנר לא היה יכול להעמיד לרשותי עוזר בעל כישורים, ועבודתי סבלה מכך. היה לעי לטפל אישית בטלפונים ובסידור הראיונות וכו'……..
מרקש ובנותיה.
המרחק בין קזבלנקה למרקש הוא170 קילומטרים, אבל ההבדל בין שתי הערים רב מאוד. המתבונן במפת מרוקו יבחין בהרי הריף ובהרי האטלס. מרקש קרובה להרי האטלס. בתחילת הדרך מקזבלנקה ובהמשכה, רואה העין את האחוזות החקלאיות על הקומוניסטים הצרפתים.
ראיתי אותם גם בנסיעתי לפאס ומקנס. אך עתה, משלמדתי משהו על מרוקו, נתפניתי לשים לב לנעשה סביבי. האחוזות נמצאו תמיד במרחק מוסים מן הכביש, הרחק מאבק הדרכים ומאורחים בלתי רצויים. נוודים. בית הקולוניסט, ארמונו, היה בולט על סביבתו. לבן, עמודים בסגנון קלסי בחזית, גגות וגגונים בסגנון איטלקי וכו'. השטחים מסביב מעובדים.
לא הבחנתי במעונות הפועלים. מלווי אמרו לי לאמץ עיני. ואז ראיתי בקתות שקועות עמוק באדמה, ובולטות אך מעט מעל פני הקרקע. הן בנויות לבנים לא שרופות, עשויות מאדמת המקום.
אנו מתקדמים בדרכנו. הנוף הולך ונעשה יותר אקזוטי. לצדי הדרך תעלות פתוחות ומים זורמים בהן בשפע, במהירות רבה. המים באים מהרי האטלס. באחת מנסיעותינו הפתיע אותנו גשם שוטף, בלילה. שמענו טפיפות רגלי בקר רב היורד במדרוני הגבעות.
לאור פנסי המכונית נתגלו לעינינו עדרים גדולים מלווים רועים, המזרזים אותם בקריאות רמות והצלפות שוט. הרועים היו יחפים, לבושים סמרטוטים רטובים, ופניהם מביעים עייפות וסבל ללא גבול. לא ידענו בבירור מה הליכה זו להם בלילה ובגשם. אולי הברחה היא ממחוז למחוז, ואולי ממהרים הם לשוק בעיר הקרובה.
במרקש גופא שורר אקלים מיוחד במינו. נאמר לנו שבקיץ מגיע החום כדי 50 מעלות צלסיוס בצל. בחורף נוח האקלים, טוב לנשימה, לא לח ביותר. וזהו סוד המשיכה של חולי ריאות וקצרת למרוקו, בחודשי החורף. גם צ'רצ'יל היה שוהה שם שבועות אחדים כל חורף.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
מרקש ובנותיה.
לתיירים מסוגו הוקם בעיר בית מלון ממדרגה ראשונה, " ממוניה ". ביקרנו בו. מותרות כאלה לא ראיתי מימי. בנסיעה למרחק70 ק"מ, בדרך פתלתלה, מגיע אתה למגלשת שלג בהרי האטלס. גם אנו ביקרנו ונהינו למראה התיירים הגולשים.
בדרך למרקש חש אתה שינויים באופי השלטון. נוסף לשוטרים הצרפתיים ושומרי המלך, כפי שראיתי בקזבלנקה, הופיעו כאן לעינינו אנשים מזוינים מזוג חדש. שני ערבים נמוכי קומה, לבושים בבגדיהם הלאומים ובאצטלה שקיקה של משי כחול, יחפים, קרבינים על כתפיהם, מגולחים למשעי עם שפמים קצרצרים.
נקיים ויחפים, עצרו את האוטובוס שנסענו בו, ונכנסו בחן רב לבדיקת התעודות. לאירופיים שבנוסעים לא שמו לב. הם התרכזו בבדיקת ערבים בלבד. בדקו ויצאו בשקט, מבלי להוציא הגה מפיהם. היו אלה אנשי צבאו הפרטי של גאלאב-פחה, השולט בחבל מרקש מטעם המלך, או מטעמו הוא.
כמו שליט פרסי מימי קדם, בן שמונים, משתתף אישית בקרבות עם מתנגדיו. שוטריו לוחמים במפלגת העצמאות במרוקו פיאודל, סמל הריאקציה.
הארץ מלאה צרפתים ותיירים מארצו אחרות. השלטונות הקימו למענם לאורך הכביש הראשי למרקש מזנונים ובתי קפה. כדרכם של הצרפתים מגישים שם משקאות מכל המינים, קלים וחריפים. צרפתי המכבד את עצמו רגיל להתעכב לאחר עשרות קילומטרים של מסע וללגום משהו לטעמו.
אך דא עקא, זהו גם פיתיון למוסלמים העוברים בדרכם. ולכן, על דלות כל בית קפה מודבק שלט ועליו, באותיות מאירות עיניים : " בהתאם לדהיר – פקודה – אסור לאנשי הדת המוסלמית ליהנות מהמשקאות החריפים ".
בוקר אחד יצאנו בשעה מוקדמת מקזבלנקה למרקש. לפני שהגענו למטרתנו הופתענו למראה צבא ערוך כטור קרבי מתקדם לקראתנו לרוחב כל הכביש. בראשונים סיירים, אחר כל במכונית מפוארת רב הסרן עם שלישו, ואחריו טור צבא ממוכנים מתקדים לאט, לאט. אלה היו יועצים אמריקניים לצבא מרוקו שנסעו לבסיסים ליד הכפר בן גריר.
כאשר הגעתי למרקש בפעם הראשונה עם חברי לעבודה הייתה השעה מאוחרת. למרות השעה הבלתי נוחה לביקורים רשמיים, ולמרות שלא הודענו מראש על בואנו, החלטנו לבקר אצל ראש הקהילה בביתו. בעל הבית יצא לקראתנו והכניסנו לסלון : חדר גדול מרוהט בסגנון ערבי, ספות נמוכות לאורך הקירות, כריות, שטיחים על הקירות ועל הרצפה, קישוטים בכל.
הצגתי את עצמי וסיפרתי על תוכנית הוצאת היהודים ממרוקו. הדגשתי את בעיית אותם יהודים שלא יעברו את הסלקציה הבריאותית והסוציאלית. הבודדים שיישארו בכפרי הסביבה לאחר שנוציא משם את הבריאים והצעירים, יתרכזו ודאי בעיירות שבסביבה, ובעיקר בבירת המחוז – מרקש.
שאלתי את מארחי א כראש הקהילה היהודית יוכל ליטול על עצמו את הדאגה ל " פליטים " אלה, והאם יוכל לספק להם, לכל הפחות, מזון. הוא הסכים עמי מיד והוסיף : " הם לא ימותו מרעב ! הודיתי לו, ויצאנו לדרכנו.
לאחר זמן נודע לי מהו היקף העזרה שנתנה הקהילה : חמישים פראנקים ליום לנפש, זאת אומרת, קילוגרם אחד לחם. לא שכר דירה, לא חלבונים לבוגרים ולילדים, לא ירקות, לא סבון.
בית המלון שלי, למרות שמו היומרני, " פראנס ", הוא צנוע ולא כל כך נוח. עומד הוא בכיכר המרכזית המשמשת גם שוק, וגם מקום בילוי ובידור. כל היום מצטופפים בו המוני אנשים בגלימות צמר כבשים או גמלים, וחגורים פגיונות.
אין סימן של פעילות מסחרית, אבל ההמונים האלה סובבים שם הרבה. הנה מתקבצת קבוצה קטנה של אנשים מסביב לנחש רוקד. קרבתי לשם וראיתי קוברה רוקדת ומתפתלת על קצה זנבה. בעליה המרוקני מחלל בחליל והנחש מתנועע בריתמוס נפלא.
מדי פעם מתפתל הנחש על מלווהו ומכיש אותו. אני רואה סימנים ברורים של שיניו אבל הבחור אינו מתרגש. מוצץ את הדם ויורק. גופו כבר מחוסן נגד הרעל, או שנעקרו בלוטות הרעל הממית מפי הנחש. הקהל חוזה בהצגה ונהנה, וגם משלם מפרוטותיו.
במרקש מצויים שרידים של מבנים עתיקים, וגם בתים חדשים הבנויים בסגנון המקרא " מאורי ". חלונות גבוהים וכפולים שראשם חצי עגול, וביניהם עמודים דקיקים נישאים כלפי מעלה. שכיחות השכבות החוצצות בין החלונות ובין הרחוב.
הן בנויות מחימר או מטיט. נשי המקום רעולות פנים בקפידה רבה. הראש עטוף כולו אריג והפנים – ברעלה שחורה וסמיכה מאוד. לבושה של אישה מן המעמד הבינוני הוא שמלה ארוכה עד הקרסוליים ועליה מקטורן ארוך עש הבכרים. מצוד לגוף, השרוולים ארוכים ומסתיימים הרחק מעל קצות האצבעות. אין הן מתהלכות ביחידות, אלא בקבוצות, בחבורה.
ביקרתי בקברט עממי דל מראה ומיוחד במינו, במרתף. במורד המדרגות יושב שוטר במדים צרפתיים באדום וכחול, מימי מלחמת העולם הראשונה, חגור אקדח. באולם היחיד יושב עוד שוטר באחת הפינות. שאלתי לתופעה זו ונאמר לי שזה נחוץ לשמירת הסדר הטוב.
על רצפת הבטון הפשוטה ניצבים שולחנות אחדים מול במה קטנה, מבנה רעוע של קרשים ולוחות ועליו פרוש בד פשוט. בתוכנית שני חלקים : תחילה ריקוד של נשים ברבריות מבוגרות המחוללות מסביב לבמה הקטנה.
מהצד עומד נגן ופורט על כלי בעל מיתר אחד. בחלק השני של המופע רקדה צעירה מצריה נאה, יחפה, וליוותה את ריקודה בזמר ערבי. היא רקדה במשך כחצי שעה ולא פסקה לשיר. הקהל שישב בקברט היה תיירים בעיקרו.
הרקדנית הפריחה חיוכים לעבר האורחים. ערבי אחד ישב לידנו ואכל סרטנים כשהוא בגילופין. מדי פעם ניגש למזון ולמרות איסור השתייה על המוסלמים לגם מפעם לפעם לגימה הגונה. משהשתכר כדבעי ניסה לעלות על הבמה אל הרקדנית המצרית.
מיד הופיע שומר גבה קומה ובעל שרירים שהרחיקו משם. מאחורינו, לאורך כל הקיר היה תלוי מסך. הצצתי לשם עם מלווי וראיתי תמונה מיוחדת במינה : בשטח צר ומאורך, על ספסלים פשוטים ישבו זוגות, גברים ונשים מכוסות ורעולות והחזיקו ידיים, שתקו ולפעמים פלטו אנחות.
הוסבר לי שאלו זונות שהכניסה לקברט אסורה עליהן. הגברים, חיפשו מעט רוך נשי וחברת נשים. היה זה הקברט היחידי בו ביקרתי במרוקו. משניסיתי לבקר בקברט המפואר של קזבלנקה הנקרא " חסן הללי " יחד עם חברי לעבודה אמר לי אחד הפקידים הבכירים : " אתה ראש מחלקה שלנו, ולא יאה שתופיע במוסד מסוג זה עם עובדיך…".
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
לאנשי משרדנו לא היו מכרים במרקש. נפגשנו בדרך כלל עם יהודי מקומי, אליקים. לדבריו ציוני מכבר, הוא ידע מעט עברית, איש דתי, פקיד בעירייה. הוא שימש לנו מקור לא אכזב של אינפורמציה על הנעשה בעיר ובין היהודים.
פעם אחת הוזמנו אליו לקידוש של בת בבוקר. היה עמנו דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בירושלים. היינו חמישה אורחים. השולחן היה ערוך בשפע מאכלים של שבת, דובדבני עם החברים האחרים, שהיו אנשים דתיים, הנעימו בזמירות.
האוכל היה קר ואיש איש שם בצלחתו מן המגשים המרובים שעל השולחן. בילינו יפה את הזמן בשיחה עם בעל הבית ואשתו, ילידת צרפת. הקידוש התארך, כבר אחת בצהרים. היינו שבעים כולנו עד להתפקע. הרגשנו שבעלת הבית נמצאת במבוכה, כאילו ציפתה שנקום ונלך לביתנו לאכול ארוחת צהרים.
בסופו של דבר אמרה : שעת הצהרים הגיעה, ואין בידי לכבדכם ב " סחינה " שלא הכינותי בשביל אנשים כה רבים….ניחמנו אותה שכולנו שבעים ומלאים והמשכנו בשיחה.
בעלי הבית הציעו לנו לערוך סיור בביתם. אמידי מרקש בונים לעצמם בתים בני שתי קומות : הקומה התחתונה, כדי לגור בה בקיץ החם. החומות והירק שמסביב מסתירים קומה זו מקרני השמש הלוהטת. הקומה העליונה שבה ישבנו, היא לחורף, פתוחה לאוויר הנפלא ולשמש שאינה לוהטת.
למטה, גינה ובה צמחים מצמחים שונים, והכול מוקף גדר אבנים גבוהה, העולה בגובהה על הקומה העליונה. בחצר, ביתן מצויד בכל האביזרים הדרושים לכיבוד בקפה ובמשקאות חריפים. הכול נתון כאילו בקופסה סגורה והכניסה מהרחוב הראשי היא דרך פשפש בעל מפתן גבוה בקיר – נעול על בריחים ומנעולים. התבודדות גמורה משכנים והסתגרות מטעמי ביטחון.
במרקש היו לנו עניינים רבים לעסוק בהם. פגישות עם עולים בזמן הסלקציה, ניירת רבה, בדיקות וחיפוש שמות. לפעמים כשנשארתי במרקש לכמה ימים, היו אנשי משרד העלייה מקזבלנקה באים לעזרתי. היו אלה הימים שלפני כניסת הגזירות החדשות לתוקפן.
הצוותות עדיין לא הגיעו, ופעלנו בינתיים לפי השיטות הישנות. הייתי שבע רצון ממצב זה, וביחד עם החברים העובדים בקזבלנקה, שמרד העלייה, הייתי משתדל לפסוק לקולא. עבדתי שעות רבות, לפעמים עד שעות הלילה.
בשעה מאוחרת הייתי חוזר מפגישות ומישיבות למלון שלי, ולפעמים ביחידות ולפעמים בלוויית אחד מחברי. תמהים היינו על השקט הגדול ששרר ברחובות. לאן נעלמו כל האנשים שמילאו את הרחובות, את כיכר העיר ואת רובע הזונות במשך כל שעות היום ?
כשהייתי עובר על פני החצרות ברובעים הערביים, הייתי רואה מבעד לשערים הבלתי מוגפים, תמונות בלתי רגילות – על רצפת האבנים שבחצר שוכבים בלבושם אנשים רבים, אגרופם מתחת לראשם, והפגיון הגדול חגור תמיד למותניהם. כל הערבים במרוקו נושאים נשק. ולבאים מן הכפרים והעיירות גם רובים, לערבים יש תמיד נשק ולנו ?
על היהודים לצאת משם……………..
בכפרי מרוקו
נדברתי עם בא כוח המושבים בישראל, הנמצא בשליחות במרוקו, אברהם גרניקר – להיפגש בשעת בוקר מוקדמת במרקש, במקום מוסים. גרניקר נולד ביסוד המעלה. מילדותו עבד בפלחה, והוא זוכר שהדריך את יצחק טבנקין בעבודות החריש.
גרניקר איש נהלל נרתם בעול הבאת עולים חדשים להרחבת התיישבות המושבים בארץ. איש לא צעיר, אך מלא מרץ, מהלך במהירות, מחליט לאחר שיקול קצר, וכל כולו נתון לרעיון העלאת יהודי מרוקו. לשמחתי מצאתי בו שותף ישקר ונאמן לרעיונות העלייה שהסעירו גם אותו בשמן ההוא.
איתנו נהיו עוד שני אנשי צוות המיון, אחד מהם חבר מושב ומכרי מימי " החלוץ " בפולין. התכנסנו בתוך מכונית מרופטת ויצאנו אל הרי האטלס, כשמגמת פנינו נכפר היהודי " אולד אל מנצור ". יצאנו בכביש ועד מהרה הטינו ימינה בדרך עפר ; עברנו על פני נחלים רדודים שלא היה עליהם זכר לגשר. הדרך עלתה והתפתלה בין גבעות ובין הרים.
הגענו. תחילה לא הבחנו בכפר. רק על אחת מגבשושיות העפר עמד בית עץ. בעלי הבית, שני אחים, עשירי הכפר, הזמינו אותנו להיכנס. יתר התושבים גרו בתוך האדמה, במערות שחפרו ושלא ניכרו על פני השטח.
סקרן הייתי ורציתי לבקר במערות, אבל גרניקר רמז לי שהדבר אינו רצוי. הוזמנתי אל הרב, יהודי בעל הדרת כבוד, לבוש בבגדי המקום – גלביה רחבה כהה ובעלת שרוולים רחבים, מתחתיה מבצבצים מכנסים מבד לבן גס ונעלים חצאיות על רגלים יחפות.
ניגשנו אל צלע גבעה וראינו בה פתח פעור במידותיו של אדם. נכנסנו בו אל חדר של שניים על שלושה מטר, חפור בתוך הגבעה. הקירות ספוגיים וקל לחפור ולחצוב בהם. הרצפה גם היא חצובה. התקרה כמעט נוגעת בראשינו.
בהמשך החדר – עוד שני חדרים דומים לו ; לא דלתות ולא חלונות, האור חודר לדירה רק מדלת הכניסה. בכל הדירה אין אפילו רהיט אחד ורק במקום אחד נראה כוך קטן בקיר ובו בקבוק ריק ושתי כוסיות של זכוכית.
בחדר המרוחק, על הרצפה ערימה ססגונית של סמרטוטים – אלה המצעים. אין סימן לכלי מטבח, למים, אבל בדירה זו גרה משפחה שלמה. לא ראינו שום סידור או תחליף לבית שימוש, ובאותה מערה – היה גם בית הספר של הכפר.
בחדר האמצעי ישבו ילדים אחדים שהחזיקו בידיהם לוחיות עץ, מהוקצעות היטב. אלת הלוחיות מודבקות פיסות נייר ועליהם מודפסות האותיות הראשונות באלף בית, לא מנוקדות.
עוד אנו סובבים שם והנה שתי נערות בנות המקום נושאות כל אחת מתחת לבית שחיה תרנגולת שנשחטה זה עתה. הנערות – ששערן לא היה מסורק ומראיהן מוזנח ביותר, ]סעו במורד ההר.
הן שבו מדרכן כעבור דקות אחדות והתרנגולות המרוטות בידיהן. ניגשתי בסקרנות למורד וראיתי שכולו מכוסה נוצות של טרחו לאספן. תפסתי אז מדוע היו סביבות המעברות ומחנות הקליטה שבארץ מלאים נוצות פזורות.
ישבנו למלאכת המיון. לצוות המיון היה כאמור, הוראות מפורטות בכל הנוגע לכללי הסלקציה. צוות המיון הפריד בים משפחות הקשורות זו בוב בקשרי קרבה והיוו כעין משפחה גדולה. הממיינים פעלו לאיתור המפרנס הראשי ובני משפחתו הקשורים ישירות אליו במובן הכלכלי.
זהו מבצע שלא היה קל לעשותו במרוקו. רוב יהודי המזרח היו לפעמים המפרנסים לאו דווקא בני המשפחה המצומצמת, ולפעמים היה זה קרוב אחר : בן דוד, אחיין וכו……
כל משפחה הוזמנה למיון בנפרד. השיחה עם האנשים התנהלה בערבית הגם שחלק מהן הבין במקצת עברית. בין הנפסלים הראשונים לעלייה היה רב הכפר בכבודו ובעצמו. הוא היה מבוגר מן הגיל המותר שנקבע.
בשל כבודו נוכח בעת המיון. כששמע את ההחלטה נבוך מאוד, החוויר והביט אובד עצות מסביבו. אמנם דרגתי בהנהלה הסוכנות, כחבר ההנהלה, הייתה רמה משל אנשי הצוות, אך לא יכולתי להתערב, כיוון שהצוות היה עצמאי ובלתי תלוי בהחלטותיו.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הצוותות לא הורכבו מאנשי מחלקת הקליטה שעבודתם היא הקליטה בארץ. בצוות פעלו אנשי מחלקת העלייה ומחלקת ההתיישבות. גרניקר שהיה בדרך כלל מן המקלים, לא מצא עצה והשתתק. החלטתי אפוא להסתכן ולהתערב. אמרתי כבדרך אגב :
" אומנם הרב יותר בוגר מהגיל המותר. אבל בתקנות המיון הוגבל הגיל רק מטעמים פיסיים, לצורך ההתיישבות בארץ ; אבל הרב ימשיך, לכל הדעות, לשמש רב בעדתו, ועל כך תהיה פרנסתו ".
צוות המיון הרגיש שלא בנוח ואנשיו טענו כי ניתנו הוראות ותפקידים של אנשי הצוות להתנהג לפיהן. ההוראות חוברו בידי עובדי הסוכנות ואולי גם לממשלה הייתה יד בהן. האנשים שקבעו את ההוראות היו קשי לב, לא ידעו או לא התחשבו בתנאים המקומיים ובאורח החיים של יהודי המזרח.
ישבנו בשתיקה, בושים להביט איש בפני רעהו. כיצד נהין להשאיר את העדה בלי רבה, שהיה גם המורה המלמד את הילדים בבית הספר העלוב, ואיך נעז להשאיר רב בישראל עם משפחתו שאיבד בגלות המרה ? ואז, לאחר השתיקה המביכה, הרים ידידי מן " החלוץ " בפולין את ראשו ומלמל : " נו, נוותר במקרה זה ".
הוקל לכולנו, אולם עד היום אני משוכנע שהייתה זאת רק התחשבו אישית בי…….
עבודת המיון נמשכה, אך לי כבר לא היה עניין בה. ידעתי שלא אוכל להתערב בכל מקרה ולא אוכל לתקן את כל עיוותי הסלקציה. והלא אותו מקרה אירע לעיני בצוות אחד בלבד, והרי פעלו צוותות רבים ואיך אוכל לקחת חלק בכולם ?
יצאתי לטייל בכפר, והנה באחד המורדות הנוחים אשר שימש מקום מפגש לתושבים ראיתי דבר שאת פשרו לא תפסתי. במעגל ישבו עשרות גברים ונשים שוחחו בלחש איש עם רעהו. ביניהם, על האדמה המאובקת, שכב אישה מבוגרת עטופה בבגדים רחבים, פניה מכוסים בחלקם הגדול, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכייה העצור.
מדי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גלגלה את עצמה באבק. סברת לתומי שהיא חולה נכפה, אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת בתה הנשואה, הבעל המבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנון העלייה, והיא אינה נכללת ברשימה……
מה אנו עושים ? חשבתי. רוב בני הכפר יעלו, וישאירו בו רק הנמושות, הזקנים, החולים והנכים. הם יתפזרו וודאי הגטאות מרוקו אצל קרוביהם, ואישה זו הזקנה הבודדה, תיאלץ לחפש קורת גג ופת לחם.
הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה של צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאוה לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, על האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולהתקין תקנות.
המיון בכפר נסתיים. נפסלו משפחות אחדות ואנחנו, האורחים, הוזמנו להתכבד בארוחת צהרים. על השולחן הופיעו שתי התרנגולות המרוטות כשהן מבושלות. הוגשו פיתות וגם משקה חריף – ערק. בעת הארוחה נשמעה מעבר הכניסה שירה מוזרה.
מקהלת נשים עמדה שם ופרטה באצבעות על השפתיים. הצלילים היו משונים. מעודי לא שמעתי קולות כאלה. יצאתי החוצה והנשים התביישו במקצת, אבל המשיכו ביתר עוז. סיום הסלקציה עבר, ומי שקיבל אישור, יעלה, אם ירצה השם, אם לא יחול קיצוץ נוסף בממדי העלייה.
הערב ירד כאשר עמדנו לצאת את הכפר. לפני שנכנסנו למכונית הסתכלתי סביב ; אור לא נראה, גם הבתים לא נראו. הכפר היה שטוח כאדמת מישור. רק על אחד הגגות הנמוכים הבחנתי בדמות גבוהה. היה זה אחד מערביי הכפר שיצא להסתכל סביבו לפני רדת השמש.
בשעה מאוחרת הגענו עייפים למרקש. ויתרנו על ארוחת הערב ובהדרכתו של גרניקר הלכנו לבית מלון שבכיכר המרכזית, לא הרחק מהמסעדה " פראנס " שלא מזמן נזרקה לידה פצצה והיו קורבנות. המלון " טזי " נהל על ידי גברת צרפתיה בעלת " עבר " עשיר.
המשרת שהולכנו לחדרים השה שמן מאוד, לבוש לבן, ודמה לסריס. המלון היה נקי כביכול, אך הצחנה האיומה מבתי השימוש שלמטה הגיעה עד לקומה השנייה והדירה שינה מעינינו.
בבוקר, לאחר הקפה והלחמנייה הצרפתית, יצאנו שוב לדרך. הפעם בכיוון אחר, אל הכפר זרקטין 50-60 קילומטר ממרקש. הכפר עני, לא ראיתי בו שום בית ולא כניסה למקום מגורים. לא נמצא בו מקום להקביל את פנינו, את האורחים הכבודים.
מתחת לכיפת השמים ניצב שולחן ארוך מעץ שהתפוקק מרוב ימים, מכוסה שכבה עבה של לכלוך ואבק. ליד השולחן הזה נעשתה עבודת המיון, כמו אתמול, והפעם בפחות פסילות.האנשים כאן נראו חזקים יותר, שזופים ויפים יורת. המארח שלנו, אחד מחברי ועד הקהילה המקומית, בעל מכנסיים קצרים, זועות מגולות, לבוש בלויים אך בעל הדרת כבוד עצומה.
מבנה גופו מפותח, פניו אמיצים ועטורים זקנקן קצר, ממש לוחם עברי קדום. לאחר פעולות המיון הוגשה לנו ארוחת צהרים. כאן לא היה זכר לתרנגולות. בקערה הוגשו לנו עשרות ביצים מבושלות ברמץ לוהט. הן היו חמות מאוד וקשות כאבנים.
הפיתות נאפו זה מקרוב והוגשו לנו כשפיסות פחת עץ חרוך דבוקות בהן. המארח ניגש אל כל אחד מאתנו ושפך לפניו, על גבי השולחן, מלח אפור וגבישי ובירך אותנו לתיאבון.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
משקה לא הוגש וגם כלי אוכל לא היו בנמצא, הכל נאכל בידיים ישר מהשולחן. אחרי שבלעתי ברוב רעב חמש או שש ביצים גם הפיתה הבצקית והחרוכה הרגשתי ברע……אך הנה הוגש תה המנתה. לגמתי ולגמתי עד שהוטב לי.
יצאתי לתור את הסביבה. בלי משים עליתי על גבשושית שטוחה ורחבת ידיים. והנה לפתע שקעה רגלי כולה. הסתבר שעליתי על גג אחד מבתי הכפר. הגג היה בנוי מגזירי עץ וגושי עפר תחוח. המשכתי בטיולי. פגשתי ילדים נושאים על גבם את אחיהם, גופא כורע תחת המשא, מעוות.
פגשתי גם ערבי תושב המקום ושאלתיו משהו בצרפתית. הוא התפרץ בכעס וחזר כמה וכמה פעמים על המלה , שלוייך, שלוייך….תושבי הכפר הלא יהודים הם ברברים ובערבית נקראים שלוייך. האיש נעלב משפניתי אליו בצרפתית, ופעפע שנאה.
המלווה שלי ניסה לחסל את התקרית : " אדוני, עזוב אותו, הרי זה גויים " הסתלקנו. ובלבי השאלה והחשש : מה יש ליהודים לעשות כאן, בארץ שכוחת אל זאת ?.
לאחר שגמרנו בכפר זרקטין יצאנו בדרכנו הלאה, לכפר הסמוך טגמוט, אליו לא היה כביש ולא דרך עפר למכונית כי אם /שביל בהר המתמשך לו בין עצים עבותים. השביל היה תלול ואני מתענה בטיפוס, בעוונותי הרבים, בשל מחושי לב. אחד האנשים כרת בשבילי ענף מסוקס, ובעזרתו בסיוע ידידי המשכתי בדרכי.
הגענו לפסגת הר שבראשו מעין לוע של הר געש. לאחר הגשמים התמלא הלוע מים רבים. לא יכולנו לרדת בו ופסענו בדפנותיו התלולות בסכנת נפשות. והנה אנו בטגמוט בפסגת ההר. הבתים היו מעטים, גם הם בתוך האדמה, אלא שהכניסות גבוהות יותר וחזקות, בנויות לבנים או גושי אבן מסותתים.
גם בית כנסת היה שם, חדר רגיל בתוך האדמה, ובו תשמישי קדושה אחדים. לא מצאנו את דרי הבית. ההודעה על בואם של צוותות המיון לא נמסרה בדואר או בטלפון – שלא היו קיימים – אלא על ידי שליח מזדמן.
התושבים, או שהלכו באותו יום ל " סוק " – שוק – או שכבר נטשו את הכפר….המקום היה גבוה מאוד והרוחות נשבו בו בחוזקה וללא הרף. שוחחנו מעט עם צערי אחד שהיה במקום, הצטלמנו אתו, ומיהרנו לחזור בעוד יום מחשש הלוע המסוכן.
בניסתנו בחזרה למרקש, נזכרתי בשנים רחוקות, בעבודת ה " חלוץ " בפולין. באחת הישיבות של מרכז התנועה שוחחנו על הקשיים בהכשרת הנוער היהודי לחיי עבודה בארץ, על המאמצים הכספיים הכרוכים בעבודה זאת, והנה נתעורר אחד החברים ואמר : " אנחנו שוברים פה את ראשנו כדי להקים דור של עובדים, חקלאים, והנה נודע לי שבהרי האטלס שבמרוקו ישנם כפרים שלמים של יהודים העוסקים בחקלאות ומתקיימים ממנה.
אולי במקום עבודתנו זו תמצא התנועה הציונית דרך להגיע אל היהודים האלה ולהעבירם ישר לארץ ישראל ? . אכן רעיון גדול, אך לא ידענו איך מגשימים אותו. והנה לאחר שלושים שנה מבקר אני באותם כפרים ולא מצאתי בהם לא חקלאות ולא חקלאים.
אולי היו בעבר. כיום, בשנת 1955, לא מצאתי סימן וזכר לכברת שדה מעובדת בידי יהודים, לא פרה, לא לול. ובזמן המיון, כאשר נתקשה אחד הנשאלים להשיב מהו מקצועו, היהגרינקר הנחמד עוזר לו בחצי לחישה : " חרת ", כלומר עובד אדמה, אריס.
לי עצמי לא היה חשוב אם חקלאים הם או לאו. חשוב היה שהם גרו בכפרים, רגילים לטבע, לא הצטופפו בבתי קומות ; ובארץ, היה יסוד לחשוב, שלא ירוצו העירה. וחוץ מזה הלא היו יהודים אלה בתנאי רעב ועתידם לא היה בטוח. היה צורך להוציא אותם משם, מהר.
אברהם גרניקר המשיך בעבודתו בכפרי מרוקו. הוא ביקר ב-42 כפרים וכפי שהיה נהוג, היה עליו לשוב לבקר בכל כפר שתיים שלוש פעמים : ביקור ראשון להיכרות עם המועמדים ולהכנתם לעלייה ; בשנייה יש לבוא אליהם עם אנשי צוות המיון, להיות נוכח במקום ולפעמים להילחם ולהגן על כל משפחה חלשה ; בפעם השלישית – להיות יחד עם אנשי הכפר בדרכם לנמל המוצא, ללוותם לקזבלנקה.
לימים הגיע לידי יומנו שראה אור בדפוס. הוא התנגד בכל מאודו לצמצום העלייה, ולסלקציה האכזרית שהייתה מפוררת את המסגרות החברתיות שהתגבשו במשך מאות בשנים. אך כחבר נאמן במפא"י לא יכול לצאת במלחמה גלויה נגד התקנות. התנגדותו באב לביטוי בכתיבתו, במשפטים כגון : " צמצום העלייה מה יהיה אתו ? " המיון והסלקציה מה נעשה בהם ? " וכו'…..
טנג'יר ומרוקו הספרדית.
במסגרת שהותי במרוקו התפניתי גם לביקור קצר מחוץ לה, בשני המחוזות העצמאיים טנג'יר ומרוקו הספרדית. משרדנו בקזבלנקה שיגר יום לפני צאתנו לבא כוח הסוכנות באנג'יר, איש מקומי, מברק בנוסח הבא :
" ברגינסקי וטולצ'ינסקי באים במטוס ביום זה וזה ".
והנה האיש שאליו נשלח המברק לא לן אותו לילה בביתו, ולא ידע על בואנו. בהגיענו לשדה התעופה בטנג'יר לא קיבל איש את פנינו מחוץ לשוערים במדים של בתי המלון שבעיר, שבאו לחפש לקוחות. הסתכלנו בכובעיהם הרשמיים שעל מצחיהם רשום שם הצלון, כדי לבחור מקום לגור בו : " אוריינט ", " מג'יסטיק ", וכו'…….
בחרנו ב " רמברדנט ", שם מכובד של צייר נודע….בבואנו לשם התברר לנו שהמלון שייך ליהודים ומתאכסנים בו השליחים היהודים והציוניים. בעל הבית קרץ לי בעינו ושאל : סוכנות ?
הרכז המקומי הגיע ועמו צעירים אחדים, " ציונים ". אחריהם הופיעו אנשים נוספים ובאה המורה הישראלית יהודית. אנשי המקום היו בעלי השכלה. למדתי מהם הרבה על העיר החופשית, שמצבה הפוליטי היה אז מזובך למדי.
בעקבות המרד הערבי באלז'יריה, עמדו לחול שינויים מסוימים גם במרוקו. הוויתורים הצרפתיים למרוקו אמורים היו לגרור אחריהם גם ויתורים מצד ספרד לטובת העצמאות המרוקנית. היה ברור לכל שגם טנג'יר עשויה לאבד את " חופשיותה ".
לטנג'יר היה מזה עשרות שנים מעמד של עיר חופשית והייתה עצמאית בהנהלתה. ההון הבינלאומי השקיע כסף רב במתקני הנמל ובאדמיניסטרציה כדי להקל על העברת סחורות ללא מכס וללא היטלים אחרים מן העיר ואליה.
בעקבות הידיעות על שינויים הפוליטיים הצפויים למקום החלו בעלי ההון לברוח מטנג'יר. הנמל עמד ריק מאוניות. כל המחסנים העצומים היו סגורים. התנועה המסחרית בעיר פסקה, אנשי המעמד הבינוני התחילו לעזוב את העיר.
דיכאון שרר בכל. היהודים, כבימי משבר בכל עת ובכל מקום, חשו את השינויים על בשרם. הם נטלו חלק ניכר במסחר ואף בממשל העצמי. הצעירים שעמהם נפגשתי היוו מדגם נאמן לנעשה ברחוב היודי בטנג'יר. מטעמי ביטחון נהגתי להיפגש אתם מחוץ לעיר, בשדות, או באיזו חורשה.
הצעירים השתייכו לתנועת הרביזיוניסטית ואפשר היה לראות בהם עולים בכוח. היו בהם שאכן עלו לישראל. השיחות שניהלתי עמהם נגע לא רק בסידור הפרטי של כל אחד מהם בארץ ; דנו גם בבעיות בניין הארץ.
הם ידעו כמובן, שאני איד " אחדות העבודה " אך השיחות לא גלשו אף פעם לפולמוס. היה זה בחזקת סמינריון קצר, אינטנסיבי, על הנעשה במדינתנו החדשה. היינו נפגשים לפחות פעמיים ביום לשעות אחדות. ברור היה לי שהקבוצה הזאת תעלה כולה לארץ, וכן כל היהודים בטנג'יר. ואכן כך היה.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
שהיתי בטנג'יר ימים ספורים אך הם היו מלאי עניין. ביקשתי שאחד מאנשי המקום יצטרף אלי לביקורי במרוקו הספרדית. שמעתי וידעתי הרבה על הדיקטטורה של פראנקו, ולא היה לי חשק להיכנס יחידי לארץ זו.
נוסף על כך, באשרת הכניסה שקיבלתי מן הקונסול הספרדי בקזבלנקה הותר לי רק לעבור במרוקו הספרדית. יכולתי להיכנס שמה ולצאת בחזרה בו ביום. ערכתי עם אנשי טנג'יר תוכנית נסיעה. השכם בבוקר אצא לבירת מרוקו הספרדית – טיטואן.
בא עמי מתנדב שהצטרף אלי לנסיעה זו. פגשתי בו בימי השיחות עם כל הקבוצה. הוא היה מבוגר יותר מן האחרים, נמוך קומה, מרכיב משקפים וכולו נראה כאיש מדע. הוא התעתד לעלות לישראל ונועד לשמש כמזכירו האישי של הרב נסים, הראשון לציון.
בשעה מוקדמת בבוקר הופיע המלווה המתנדב לפני דלת בית מלוני. במכונית הקטנה ישבה אשתו, צעירה מאוד, ממוצא הונגרי, לבושה לפי צו האופנה האחרון בפריס. אחרי שמלווי – שמו נשמט מזיכרוני – הוציא מכיסו סידור וקרא בכוונה רבה את תפילת הדרך – יצאנו מטנג'יר.
המרחב החופשי מסביב לעיר היה קטן, ובטרם הגענו הבחני בבניין רב מידות העומד בתוך חלקת ביצה הגדורה בגדר תיל כפול ומשולש. לא היו חלונות בבניין. מלווי המלומד אמר לי : " קול אמריקה ", תחנת תמסורת רבת כוח להעברת שידורי " רול אמריקה " לאירופה ולאסיה.
בגבול טיפל בעניינים המלווה. הוא הודיע שאנו נוסעים לטיתואן ונחזור לטנג'יר בגבול אחר. למזלנו הרע החל לרדת גשם סוחף, הכביש לא היה כל כך טוב, והיינו מוכרחים להאט את המלך מכוניתנו הקטנה. הגענו לעיירה, העמדנו את האוטו ליד מדרכה ברחוב הראשי, ומלווי הלך לחפש קשר ליהודי המקום.
כעבור כחצי שעה חזר והודיע שלא מצא את האיש שביקש. נסענו הלאה, ושוב בגשם סוחף, ושוב הגענו לעיירה. עצרנו ושב וחברי יצא עוד פעם לחפש מכרים. הוא חזר ועמו איש יהודי. התנהלה שיחה ביניהם שיחה בספרדית.
האיש שאל מי אני וידידי משיב " חפה ". אינני יודע ספרדית, אבל הבינותי שהוצגתי כ " שיף " איש חשוב מאוד בתנועה. הלא הביט בי, שקל את המצב זמן מה, ענה מה שענה, והלך לו. מלווי הודיע לי שהמצב הפוליטי הוא חמור, חוששים מכל איש זר, והאיש המקומי, מכרו, חשש להביא אותי אל היהודים המקומיים.
בעיירות בהן עברנו, יש כיכר מרכזית בכל עיירה, שם מצויה הבאר המספקת מים לכל התושבים. מעל הבאר – העמוד האופייני לכל עיירה ספרדית. מחוברים אליו ארבעה פנסים, הפונים לארבע רוחות השמים, מתחתם פסל המדונה.
הרחובות נקיים. הדיקטטורה יודעת להשליט גם סדר וניקיון. ברחובות אין תנועה רבה, אולי בשל הגשם ואולי מפני השעה במוקדמת של הבוקר. והנה חוצה את הכיכר קצין ספרדי, מפוטם, לבוש שחורים, בתוספת גוון אדום על הכובע, על החזה, על השרוולים, ובצדי המכנסיים.
הוא פוסע בצעדים כבדים ומדודים. אקדח על ירכו, חרב ארוכה מצלצלת על המדרכה, ולצדו, אוחזת בזרועו, מטופפת, אשתו המיניאטורית, בהירה, בהירה. והנה בשולי הכיכר מהלך חייל שחום עור של " לגיון הזרים " הספרדי. קרוע ובלוי, צנום. אפשר להבחין שהוא סובל מתת תזונה. הכל נראה כמו סצינת מ " כרמן ".
אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים לעיירה גדולה יותר הנקראת בצרפתית " לאראש , ובספרדית – לאראצ'י. ידידי מסיע את המכונית אל בית העומד בסמטה, נכנס וחזר בלוויית איש יהודי, אחד מראשי הציונות במקום. אשת מלווי נעלמת אל תוך הבית, ואילו אני לא הוזמנתי.
בעל הבית זרק מבטים חשדניים סביבו ומוביל אותי לתוך מחסן גדול ואפל. שם ישבנו על ספסלים ושוחחנו. מצבם בכלכלי של היהודים במקום הוא בכל רע. אין פרנסה ואין עבודה. השמועות על השינויים הפוליטיים הקרבים ועל סיפוח מרוקו הספרדית למרוקו, מוסיפים על המבוכה ועל אי היציבות.
היהודים רוצים לעלות לישראל, אבל קשריהם עם הארץ רופפים. אסור להם להתקשר לירושלים, אסור לשליח זר לבוא לארצם. תחת שלטונו של פרנקו אסור להתארגן אסור להסביר ולפעול. הכל מסדרים היהודים דרך טנג'יר. השלטון אינו מתנגד לעליית יהודים לישראל, אם כי אין הדבר נאמר בגלוי. והיהודים, חוששים מפני כל גילוי של יוזמה.
" אתם רואים " אומר האיש, לא יכולתי להזמינכם לביתי ולהציע לכם ספל קפה, מחשש עינא בישא "
השיחה נמשכת והנה חש אני שאני נזקק לצרכי הקטנים. שאלתי את בעל הבית לאן לפנות. הלה עמד אובד עצות : איננו יכול להוביל אותי לבית השימוש, מחשש שמא יראו איש זר בחצרו. הוא מביא דלי ומעמידו בפינה.
המצב הפוליטי והציבורי בעיר זאת ברור לי…נפרדנו מבעל הבית, קראנו לאישה, ישבנו במכונית ויצאנו לרחוב הראשי. התחוללה סערת גשם וברקים, ארובות השמים נפתחו, הכביש שלפנינו הוא שלולית מים גדולה ועלינו להיעצר.
אני מתייעצים, עורכים את חשבון הזמן וחשבון הקילומטרים. עד טיטואן נותרו עוד עשרות קילומטרים ולא נוכל לנסוע במהירות הרצויה בגלל מזג האוויר הגשום. עד שנגיע ונעשה משהו בטיטואן, ירד הערב ונצטרך לחזור לטנג'יר בדרך שבאנו מחשש שבמעבר גבול אחר יחקרו על מהלכי, שכן באשרה של צוין שאני רק עובר במרוקו הספרדית, ועלול להיווצר רושם כאילו שהיתי בה. בגשם בדרך רעועה, המשכנו בדרכנו ובשעת ערב מאוחרת הגענו לטנג'יר.
במשך כל אותו יום לא בא אוכל אל פי ולא טיפת מים. מלווי סבל גם הוא רעב, שכן לא הוזמן לשום בית, ולמסעדה לא אבה להיכנס מחשש מאכל טריפה. הודיתי לו מקרב לב ונפרדנו.
למחרת קיימתי פגישה נוספת עם קבוצת הצעירים הציוניים. יום לאחר מכן ישבתי במטוס קטן וישן של " אייר מרוק " ובו 15 מקומות. המטוס היה חסר אוורור, והחום היה מעיק. חניה ברבאט, בדיקת תעודות וחפצים, והמטוס חונה עוד שעה ארוכה, הנוסעים הולכים העירה וחוזרים משם עמוסים חפצים שקנו, ואני יושב ומתענה.
הגענו סוף-סוף ונחתנו בקזבלנקה, דרך שאתה עושה במכונית בשלוש שעות, נמשכת במטוס המרוקני למעלה מחמש שעות. בתוך ימים אחדים אסיים את ענייני במרוקו ואצא להמשך ביקורי – לאלג'יריה.