מורשת יהדות מרוקו

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

קשיי העליות

…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין.

מילדותי ספגתי את ערכי הציונות. בהיותי ילד קטן שמעתי שהציונים אוספים כספים לגאולת הארץ. " אוצר התיישבות היהודים , ימכור מניות במיליוני לירות שטרלניג, – ואבא שלי היה מוסיף שיש כבר בידי הבנק הנ"ל במזומנים כך וכך מאות אלפים.

קראתי בזיכרונותיו של ד"ר חיסין איש ביל"ו, על הנערים היהודים במושבות הרכובים על סוסים, לימים קראתי בהנאה, את סיפוריו של בוקי בן יגלי, על הכרמים בארץ ועל הבחורים היהודים שיוצאים בט"ו באב לכרמים וחוטפים להם בנות זוג…

בהתבגרותי הייתי לציוני והתמסרתי לעבודה הציונית. העלייה לארץ ישראל נראתה לי כהגשמת הציונות. ומאז – במשך כארבעים שנה  היו כל חיי מוקדשים לענייני עלייה : ארגון אנשים לעלייה, הכשרתם לעבודה בארץ, הכשרתם הרוחנית, התגברות על קשיים פוליטיים, כספים וכו'…וגם אחרי 40 שנות פעילות אלה, עוקב אני מקרוב זה 20 שנה אחר מהלכי עלייה.

במשך שנות המאה הזאת היו תקופות קצרות של עליית יהודים לארץ ללא הפרעה או התנכלות השלטון. כך היה בימי השלטון העות'מאני, כך היה בשנות מלחמת העולם הראשונה, שבהן הייתה גם ירידה מן הארץ. ובימי שלטון המנדט הבריטי – גזירות, מכסות, כניעה ללחץ הערבים וסגירת שערי העלייה.

בימי מלחמת העולם הראשונה ברחתי מרוסיה והייתי פליט בפולין, בה ראיתי ארץ מעבר לארץ ישראל. כחבר מרכז " החלוץ " למדתי מקרוב על גלי העלייה בגיאותם ובשפלם.

אי היקלטותם של יהודים מהעלייה הרביעית דיכאה אותנו. דגלנו בהגשמה עצמית, והתכוננו לעלייה גם מבחינה נפשית. אך ספיקות אכלו אותנו בשל הסיכויים הקלושים לעלייה וקשה היה להאמין אז בהגשמת הציונות.

יצחק טבנקין אלינו כשליח ההסתדרות אל " החלוץ " בפולין. חיש מהר תפס את נקודת החולשה של מחשבותינו וספיקותינו. הוא ידע להדליק אותנו באמונתו באפשרויות הקליטה הגדולות בארץ : " נחוצים אנשים היכולים ליצור עבודה לעצמם ולהכשיר את הקרקע לקיטת עולים נוספים, שיהיו מוכנים ללכת לעבודות כיבוש ".

ישיבות מרכז " החלוץ ", שנקבעו להם סדר יום של 2 – 3 שעות, הפכו לדיונים סמינריוניים תוססים, שנמשכו ימים ארוכים.

לי ולחברי במרכז, הייתה זו תקופת מפנה עצום במהלך מחשבתנו. האמנתי אמונה שלמה שיש דרך להימנע מכישלונות בקליטה ולהבטיח אי ירידה מן הארץ בהמשך צמיחתו של מפעלינו הכלכלי. דווקא באותם ימים חשובים של שנות 1927 ו-1928, כאשר החלוצים נשארו בפעם הראשונה בתולדות התנועה, בהכשרה קבועה, נזדמן לי לשוחח עם מנהל מחלקת העלייה של ממשלת המנדט, חיימסון הנודע, שהגיע לביקור בפולין. 

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

נלוויתי אליו לקיבוץ ההכשרה בגרוכוב, וסיירנו בשדות ובענפים. פגשנו בכעשרים חברים שעבדו בגן הירק. אמרתי לו : " בנים ובנות נחמדים אלה אנחנו רוצים לעלות לארצנו. הם יעבדו בכל עבודה, למה אין בשבילם רישיונות עלייה – סרטיפיקטים ? ".

הוא הביא ב " חברה " ובי ואמר : " בנוגע לבנות המצב קשה עד לבלי נשוא, הן לא רק מחוסרות עבודה, כי אם מחוסרות גג, ואתה יודע מה לגבי אישה ". לא התרשמתי מדבריו מפני שכבר הייתי מחושל מבחינה אידיאית ובטחתי בדרכנו.

אז צמח בתוכנו הרעיון שנעלה בכוחות עצמנו. שלנו אחד מחברינו לפאריס לבדוק דרכים לעלייה בלתי לגאלית לארץ דרך סוריה. הדבר לא עלה בידו והוא חזר בידיים ריקות. אהרון ציזלינג שהיה עמנו כשליח ההסתדרות, נסע לארץ לדווח על מצבם הקשה של חברי " החלוץ " הנמצאים בהכשרה זה שנים ללא כל סיכוי לעלייה.

ציזלינג הופיע בפני הוועד הפועל של ההסתדרות ותבע מעשים ועזרה לעליית אנשי ההכשרה מפולין בכל דרך. בחזרו מן הארץ מסר דו"ח, הוא סיפר על חוסר עבודה החמור ששרר בארץ, וכי בשל כך לא ניתנה תמיכה לדרישתו.

כאשר אין עבודה לעולים, מי ייתן לנו לחלומות על ארגון עלייה בלתי לגאלית, על הסיכונים וההוצאות הכספיות הגדולות הכרוכות בה ? כך ירדה לטמיון יוזמת "החלוץ " בפולין לארגון עלייה באורח עצמאי.

רק בשלהי 1928, הסכימה ממשלת המנדט לדון עם ההנהלה הציונית על צעדים ראשנים של עלייה מצומצמת – 300 סרטיפיקטים לכל ארצות העולם ; ובתנאי שהיישוב היהודי יקבל על עצמו את הדאגה לקליטת העולים בעבודה במשק היהודי.

ההנהלה הציונית שהייתה חסרת אמצעים כספיים לשם יצירת מקומות חדשים בארץ, קבעה שהעולים החדשים ייקלטו בעצמם, והכוונה הייתה שיצטרפו לקיבוצים ולפלוגות העבודה הקיימים, בהנחה שהקיבוצים יחזיקו מעמד גם במצב של חוסר עבודה.

ההנהלה הציונית הטילה על מנהל מחלקת העלייה דאז, חיים ברלס, לצאת למרכזי הגולה, לבדוק באורח אישי כל מועמד לעלייה שיוצע על ידי מרכזי " החלוץ " בארצות השונות. ליוויתי את ברלס במסעותיו ברחבי פולין.

במקומות שחלק מן המועמדים לעלייה היה מוכרח לצאת לבית הוריו להכנות לדרך, היינו אוספים את המועמדים לכנסי עלייה בקיבוצים שבסביבה. על המועמד היה להתייצב אישית, ולבד ממילוי שאלון היה נוהג ברלס לשוחח אתו על עתידו בארץ, ומתאר בפניו את הקשיים הצופיים לו שם.

השיחות התנהלו בעברית והיוו מבחן לדיבור שוטף. אי ידיעת עברית הייתה עילה לדחיית העלייה. גם תנאי הבדיקה הרפואית הוחמרו, ואם היה חשש שהמועמד לא יוכל לעמוד בתנאים הקשים שבארץ, בתנאי כיבוש העבודה – היה נמחק מהרשימה.

והיו בעקבות הפסילה גם טרגדיות. קרה שחבר התנועה, אחרי שלוש שנות ישיבה בקיבוץ הכשרה, נפסל בבדיקה הרפואית וקיפח את כל עתידו., בפני הבודק הופיעו מאות מועמדים, ולאחר בדיקות רבות אושרו רק כ-130, לפי מפתח חלוקה בין ארצי. כך התחילה העלייה החמישית, החלוצית.

המועמדים שאושרו מקיבוצי ההכשרה לבתיהם, לטפל בהכנותיהם האישיות לעלייה : על הגברים היה לסדר רישיונות יציאה מפולין בהתאם לחוקי השירות הצבאי שם. לעתים קרובות נתקלו בסירוב מצד המוסדות הצבאיים.

במחזו ווהלן, למל, אשר בו היו מועמדים רבים יחסית לעלייה, קשה היה להתגבר על הקשיים, ומרכז " החלוץ " היה צריך להסתייע בלשכה מיוחדת פרטית שייסדו קצינים " ממולחים " בדימוס. היה צורך להמציא תעודות מתעודות שונות לשם קבלת דרכון לחו"ל, והעיקר, שומה היה על כל מועמד לקבץ בעצמו את הכסף הדרוש לסידור האשרות, הוצאות הדרך ברכבת, כרטיסי אונייה במחלקה שלישית, ועוד.

וכך היה בקצב איטי, התלקטו מדי פעם 20 – 30 חלוצים והם נשלחו על ידי המשרד הארצישראלי לארץ.

והנה לפתע פרצו באוגוסט 1929 המאורעות בארץ. בעיתונות הפולנית והעולמית נתפרסמו סיפורים מזעזעים על הפרעות שפרעו הערבים ביהודים, על האכזריות הגוברת, על הרג וחורבן. באותה עת הגיע מועד עלייתי לארץ עם חברים שהיו מוכנים לדרך.

נשלחו מברקים בהולים לכל קצווי פולין, בדרישה לזרת את ההכנות ולהגיע מיד לווארשה. למרזח " החלוץ " גונבו שמועות ולחישות שחלק מהחברים מעכב את עלייתו. כשלושה ימים לאחר פרוץ המאורעות בארץ הגיעו לווארשה רק 17 עולים, ובהם גם אני ורעייתי.

המשרד הארצישראלי בוווארשה, שבראשו עמד השל פרבשטיין, חבר " המזרחי " ומנהיג ציוני נודע, התכנס והחליט לעכב את עליית ה-17. פרבשטיין טען שבמצב אי הביטחון שנוצר בארץ שיראל, אסור לשלוח לשם עולים, מחשש שייפגעו. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

בא כוחנו, חבר מרכז " החלוץ " בפולין, וחבר נשיאות המשרד הנ"ל, נלחם בכל כוחו נגד הגזירה. וכך, בעוד הוויכוחים נמשכים, חלף המועד לנסיעתנו ברכבת המהירה לטרייסט, להגיע לאונייה המפליגה אחת לשבוע לארץ ישראל.

הייתה גם אונייה אחרת, כעבור ימים אחדים, שאמורה הייתה להפליג מצרים. לבסוף נכנעה הנשיאות והסכימה להרשות את עלייתנו בתנאי שנתחייב בכתב שלא נבוא בטענות נגד התנועה הציונית, אם ניפגע בדרך לארץ או בכניסה אליה. מיהרנו לרכבת.

יצאנו בשעות הצהרים ועמנו שלושה שליחים מארץ ישראל, שחזרו אז לארץ. נכנסנו דחופים ובהולים לקרון והתערבנו בין שאר הנוסעים . משהצצנו מבעד לחלון ראינו שאלפי אנשים עומדים על הרציף ומריעים לכבודנו.

העריכות את מספר המלווים על הרציף הצר בעשרות אלפים. משיהו דחק בי שאשא נאום בפני הנאספים, אך לא נמצאו מלים. הקהל צעק ושר ונשים ניגשו לחלונות הקרון שלנו והמטירו עלינו ממתקים. וכך חזר המחזה בכל תחנות הביניים עד לגבול.

בתוך הקרון הביטו בנו הנוסעים, רובם גויים, בתערובת של תימהון והערצה. פועל רכבת אמר לחברו : " הם נוסעים להילחם ". למען האמת לא עשינו כלל רושם של לוחמים. מפוזרים היינו ודחוקים בין הנוסעים. מבולבלים מן ההתפתחות המהירה של המאורעות. זכורני, חברה אחת, שלא הספיקה להכין לה מזוודה, ישבה ולידה על הספסל חבילה עטופה במטפחת ראש גדולה.

לפני הגבול הצ'כי, התברר שדרכונה של אחת מאתנו לא היה רשום על שמה. לא יכולנו להגניבה את הגבול בשם זר, כי היה לה סימן היכר מיוחד – עין אחת כהה ועין אחת בהירה. בכל זאת הצלחנו לקחתה עמנו עד וינה, ושם, לפי עצת המרד הארצישראלי שבמקום, נשארה והמתינה לדרכונה.

שהינו יום אחד בווינה, לילה אחד ברכבת – ואנחנו בטרייסט. צעדנו קילומטרים אחדים, חפצינו על גבינו, עם הפקיד המקומי של המשרד הארצישראלי, שלא דיבר אלא איטלקית, והובלנו לאיזה מקום לארוחת בוקר, כוס קפה ופרוסת לחם לבן שלא השביעונו.

חיש מהר עלינו באונייה. היו בה שתי מחלקות בלבד " מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים. אנו היינו נוסעי סיפון, דבר זול ולא נוח, ובלי מזון. הסתדרנו על מכסה הבד של פתחת מחסן הסיפון, והבנות המעטות שבינינו, התחילו לטרוח בהכנת ארוחת הערב.

בצאתנו לדרך צוידנו בסל נצרים גדול מלא אוכל. משפחתנו אותו מצאנו נקניק טרף, זול, רך, ונוח להתקלקל. אכלנו ממנו פעמיים ביום, ושטנו אותו אל קרבנו במים חמים חינם מדוד הקיטור של האונייה. היינו שוכבים לישון אחר חצות, משסיימו הנוסעים את טיוליהם על הסיפון. 

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.

לא יכולנו לפרוש כלי מיטה והסתפקנו בשמיכות קלות. ב-5 לפנות בוקר היו הסיפונאים, שוטפי הרצפות, מעירים אותנו. במשך כל ימי הפלגתנו לארץ לא התרחצנו ולא החלפנו בגדים. אחדים מאתנו הגיעו לארץ כשעורם מגורה ב " חררה ".

החיים באונייה התנהלו כסדרם : חגיגות והופעות. אנו הורשינו להיכנס לאותם אירועים ולפעמים ערכנו חגיגה לעצמנו, שרנו ורקדנו ומשכנו אלינו קהל צופים. פעמיים ביום היינו אצים אל לוח המודעות שבאונייה, להיוודע על הנעשה בארץ.

החדשות היו מזעזעות. הארץ הייתה אחוזת אש : מאות הרוגים יהודים, בתים הרוסים, פרדסים שרופים. לפעמים היה נדמה לנו שאין לנו לאן לנסוע, שלא נמצא איש ולא נמצא דבר על כנו. באחד הימים הוזמנו אל יוסף שפרינצק שנסע עמנו באונייה – שלושת השליחים החוזרים ואנוכי.

התכנסנו בתאו ושוחחנו. לא היה בידו כל ידיעות נוסף על מה שקלטה האונייה ברדיו. וכך דיברנו סתם והשתדלנו לעודד והתעודד. שפרינצק היה אז ראש מחלקת העלייה של ההנהלה הציונית. באחת השיחות אמר בפתוס :

" עכשיו נחוצה עלייה, עלייה גדולה, נדרוש מהאנגלים לתת לנו להעלות בזמן הקרוב 100 איש ! " זה הכל ? תמהנו. מינימליזם שכזה הייתי מאוכזב.

אונייתנו הייתה אוניית פאר ושטה צעד אלכסנדריה שלושה ימים וחצי. שם התחילו תלאותינו. עברנו לאוניית משא והפלגנו בה לפורט סעיד. שהינו יממה וחצי והאונייה הוטענה מלט. היינו אפופים ערפל של אבק מלט. הנקניק שהיה מזוננו היחיד החל להבאיש.

רצינו לזרוק אותו לים, אך הפועלים הערבים קנו אותו מידינו ואנו קנינו בתמורה ענבים. באלה ובמעט לחם ניקודים הגענו כעבור יומיים ליפו. פקידי משרד הבריאות עלו על הסיפון וחששו להתקרב אלינו, מחשש מחלות מדבקות.

על כבש האונייה, עמד מלח בריטי חמוש, במדים לבנים ומגוהצים מאוניית הוד מלכותו " אסקס ". הלא קרא אלינו במבטא אנגלי : " בואו, בואו, והורה לנו לרדת.

עלייתי שלי לארץ הייתה אופיינית לתמונה הכללית. נמצאנו אז בראשית חורבן כלכלתם של יהודי פולין. עלייה מבוהלת של עשרות אלפי יהודים מפולין החלה בשנת 1925. מרבית העולים היו חסרי אמצעים, מקצתם בעלי אמצעים מוגבלים, ביסודם לא היו אנשים עובדים. הם לא רצו לעבוד עבודה גופנית ולשנות את אורח חייהם.

בשל אי היקלטותם של עולים אלה בארץ, נסגרה העלייה לשלוש שנים בהתערבותו של גורם זר, של ממשלת המנדט. עם פתיחת הסדק בחומת ההסגר לעלייה קטנה, מחודשת, לא ראה התנועה הציונית ליהודי פולין לעלות.

להיפך, אנשי נשיאות המשרד הארצישראלי ובהם מנהיגי התנועה הציונית שם, במקום לחוש בדופק ההיסטורי, במקום לקרוא לעם להתעודד ולהתארגן, במקום לקרוא לצעירים להגשים אישית ולעלות – חששו מאשון או מפגיעה שמא יצטרכו לשלם דמי נזיקין.

קם אז מולנו כוח עוין לנו ולמפעלנו בארץ – הערבים – שחרתו על דגלם את סיסמת השמדתנו.

הפרידות המסוערות והנהדרות של המוני יהודי פולין שליוו אותנו בתחנות הרכבת, היו ביטוי להרגשה עמוקה בנפש העם לגודל המומנט ההיסטורי, ולהזדהות. אך ללא הגשמה עצמית, ללא קריאה של הנהגת התנועה הציונית לא נעורו ההמונים לתזוזה.

אנו, בני התנועה החלוצית, ידענו את המוטל עלינו – לעול. ורק מעטים, בשולי התנועה, לבם נפל בקרבם והם נשארו מאחור. לקח הדברים שאירעו אז, בשנת 1929, נרשם בלבנו.

300 הסרטיפיקטים נוצלו כולם והחלוצים נקלטו רובם בתנועה הקיבוצית ובכיבוש העבודה. שוב ניתנה אז מכסה זעומה של רישיונות עלייה לחצי השנה הבאה, וכך נמשך הדבר כשנתיים. אפשר לומר בוודאות שלולא נקלטה העלייה החלוצית בעבודות כיבוש, לא הייתה נקלטת כליל.

להנהלה הציונית לא היו אז תקציבים להתיישבות, לארץ לא הגיע הון פרטי. ערכה של העלייה הזעומה הנ"ל לא נמדד על פי ממדיה, כי אם לפי עצם קיומה. נכבשו אז לעבודה עברית מקצועות אחדים בסקטור הממשלתי והפרטי, ומאז נשארו בידי יהודים.

השלטון המנדטורי הביט בתמיהה על התופעה הבלתי מובנת לו : מדי חצי שנה מגיעים לארץ מאות יהודים והם נקלטים בלא עזרת השלטון ובלא סיוע של המוסדות היהודיים. כיבוש העבודה הוא שפתח המשך לעלייה, עד שהגיעו זמנים יותר טובים.

בשנת 1932 התחילה עליית יהודי גרמניה. ראשוני העולים היו יהודים שהגישו שהקרקע בוערת תחת רגליהם ושם שאפו לבנות להם בית במולדת החדשה. עולים אלה הין אמידים יותר, היו בהם בעלי מקצוע וסוחרים, והפעילות הכלכלית בארץ גברה.

מכסות העלייה החלו לגדול משי חצי שנה. מאידך, בארצות מזרח אירופה, החלה הכלכלה היהודית להתמוטט, ובמקומות אחדים, בעיקר בפולי, היו התפרצויות אלימות נגד היהודים. הפרעות ביריד בעיירה הקטנה פשיטיק, סימלו את התגברות האנטישמיות וחוסר האחיזה ליהודים במזרח אירופה. בשנים, 1933 – 1934, הגיעו ממדי העלייה להיקף שלא חלמנו עליו לפני כן.

אך בשנת 19356 בא שינוי לרעה. אטליה הפאשיסטית תקפה את חבש, והעבירה לשם מאות אלפי חיילים דרך תעלת סואץ. כתוצאה ממלחמת איטליה – חבש התחוללו שינויים גדולים במצב הפוליטי באירופה ובעולם כולו.

הפאשיזם והנאציזם קמו בכוח רב בזירה הבינלאומית, הערבים, שהתעוררות לאומנית פקדה גם אותם, ראו סיכויים חדשים. האנגלים עמדו בפני שינוי ערכים ומבנים פוליטיים חדשים. הם מצאו פתרון בפיוס הערבים על חשבון העלייה היהודית. העלייה צומצמה באופן קיצוני ובד בבד עם זאת החלה אבטלה.

התמורה בממדי העלייה בשנים ההן הביאה להתפתחות חשובה פנימית אצל היהודים. קליטה רבה של עולים ללא עזרת השלטונות וללא תקציבים נוספים מההון הלאומי, יחד עם כניסת הון פרטי מסוים הוכיחו שגם בלא מימון מובטח מראש, תיתכן קליטת יהודים בארץ.

באון שנים שמעתי מפי אליהו גולומב ף דווקא בשנים שמגיעה עלייה גדולה לארץ, עלינו לעשות פעולות נוספות, להביא בעצמנו יהודים לארץ, נגד רצונם של בעלי הבתים האנגלים. עלינו להרגיל אותם לממדים גדולים יותר של עלייה.

ואכן, אז באו לעולם שתי האוניות הראשונות, הבלתי לגאליות, בקיץ 1934 – " וולס " ו-" וולס 2 ". כיודע ניסיונה של " וולס 2 " נסתיים בכישלון, והעולים שעל סיפונה לא הגיעו ארצה. בכך נגרם ז גם הפסד כספי גדול למבצעים – " החלוץ " בפולין : והוא איבד כל אפשרות להמשיך בפעולות של העלייה הבלתי לגאלית במשך שלוש שנים…..

במשך חודשים אחדים נטלתי חלק בניסיון בלתי שגרתי – להפעיל את " וולס 2 " על אנשיה ולהביאה לארץ. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

שנת 1936. שוב " המאורעות בהיקף רב. הערבים מתארגנים, יותר מצוידים, כוחות צבא בריטיים נוספים רוכזו בארץ. אך אלה לא יכלו לכוחות הערביים. על כל פנים, לא היה בכוחם לשמור על חיי היהודים, על רכושם, ועל מפעלי ההתיישבות שקמו במשך הזמן בארץ.

השלטון חיזק את קשריו עם הערבים, והדבר בא, כמובן, על חשבון היהודים, בעיקר בתחום העלייה. דעת הקהל הייתה נפחדת, וההנהגה הציונית בארץ חלשה דעתה.

על המאבק בין התנועה החלוצית לבין ההנהלה הציונית על אימוץ הדרך של עלייה עצמאית, בשפת הדיבור – עלייה ב' – כבר נאמר ונכתב הרבה. גם אני הייתי בפגישה, הדבר היה לפני חידוש עלייה ב' בשנת 1937.

בן גוריון אמר בערך כך : עלייה ב' לא צריך לעשות, ואי אפשר יהיה לעשות, מטעם פשוט : האנגלים רואים בעלייה את הדרך היחידה והעיקרית בשינוי פני הדברים בארץ. על עלייה יהודית מוגברת, מתקרב הרגע שבו ישתנו פני הדברים בארץ מקצה אל קצה.

הערבים לא היו עוד רוב באוכלוסייה. הרוב יהיה בידי היהודים. אנגליה בונה את הפוליטיקה שלה בארץ על כך שבהישענותה על רוב ערבי, שהוא בעל הבית האמיתי בארץ, היא לא נותנת ליהודים להיות פה בעל בית 

זהו הגיון שלטונה בארץ וזהו הבסיס של השלטון. אנגליה לא תיקח מאתנו את הנשק, ולא תפריע לנו – על כל פנים לא בצורה דרסטית – לרכוש נשק, כי היה מבינה שאנחנו רוצים לחיות וצריכים להתגונן. אנגליה לא תיקח מאתנו את האדמות שאנחנו מעבדים אותן, ולא תפסיק לגמרי רכישת קרקעות חדשים.

כי הרי אנו זקוקים ללחם, ונחוצה לנו קרקע כדי לגדלו. אך אם ניהפך בכוחות עצמנו לרוב יהודי בארץ, נגד דעת האנגלים, הרי בזה היא תראה את עצמה כאילו שלטונה בארץ מוגר על ידי היהודים.

לזה אנגליה לא תסכים בשום פנים ואופן, היא תגייס את כל הכוחות של האימפריה הגדולה ותילחם בנו. אין סיכויים למפעל עלייה בלתי לגאלית, ולכך לא כדאי להפעילו. 

קשיי העליות

…עיון הדעת הצוננת, חשבון של נפש אבלה – א.ס.פושקין. 

כך רבע בן גוריון הלכה ביחסי חלש וחזק. אם לבל את התורה הזאת כפשוטה, אין תקווה למדינה קטנה במאבקה, ולעולם לא תוכל לשנות מצב בלתי נסבל. אין תקווה למעמד החלש להיאבק כנגד המעמד החזק, כי הרי החזק תמיד ידכא את החלש, בכוח הממון, בכוח הצבא.

בקיצור – תורה של אי התנגדות לחזק. דבריו ריפו ידיים, דיכאו את הרוח וזרעו מבוכה וייאוש. יצחק טבנקין אמר בנושא המאבק באנגלים ובנושא העלייה העצמית דברים שתוכנם הוא : מולנו ניצבת אימפריה עצומה וחזקה.

אך למעצמה זו יש בעולם הרבה חזיתות של התנגדות ומאבק. לא תמיד יכולה היא לרכז את מירב כוחותיה להילחם ביריב מסוים. עליה לחלק את כוחותיה, וכך אינה יכולה להטיל כוחות מסיביים לזירה אחת. לא בכל מקום תוכל לנחול ניצחון אם המתנגד עומד על שלו בחירוף נפש.

והחייל האנגלי העומד על משמרתו באיזו פינה בעולם, או היוצא לקרב במקום נידח, תמיד יהיה נחות מבחינה מוסרית ממתנגדו הנלחם על חייו ועל עתיד עמו. אנו מצויים במלחמה על עלייה יהודית, נלחמים על חיינו, ויל חיי היהודים בגולה שמאיימת עליהם השמדה.

לכן עלינו לשקול את כוחות האימפריה הגדולה של ושל העם הקטן, לא רק מבחינה כמותית, כי אם גם איכותית.

בשלהי שנות השלושים, נתגלתה באחדים מיישובי בקיבוץ המאוחד תופעה שלא ידענוה עד אז. פה ושם, בצורות שונות, צצה התנגדות לקליטת עלייה. אכן, המסגרות הכלכליות של התיישבותנו לא התגבשו עדיין ולא התפתחו במידה מספקת.

התקציבים הקטנים שניתנו אז להתיישבות החדשה לא ענו לצורכי הקמת ענפים חדשים, והחברים החדשים וגם הוותיקים נאלצו שוב לפנות לעבודות חוץ, ולפעמים אפילו בתנאי כיבוש. הורגשה עייפות מסוימת מהמתיחות הכלכליות והביטחוניות, והיה רצון לנוח.

בכמה מיישובי הקיבוץ המאוחד, שהיה מוביל בפעולות חלוציות, נתעוררה גם התנגדות למפעל עלייה ב'. גם עמדת בן גוריון, המנהיג הדגול, גרמה להלך רוחות זה. הנהגת הקיבוץ המאוחד נלחמה החירוף נפש נגד השאננות היהודית הטיפוסית שקנתה לה אחיזה גם בשורות המחנה החלוצי.

היו אלה שנים של התמקחות מתמדת עם ממשלת המנדט על מכסות העלייה. ואלו היו קטנות, והוקצו בעיקר להצלת יהודי גרמניה. זו הייתה תקופה של אכזבות בקרב הנוער והמוני בית ישראל על כל מפלגותיהם רחשו אי אימון לשתדלנות ולדרכי פיוס " הפריץ " האנגלי.

לא מקרה הוא שדווקא בסוף שנת 1937 קמו ניצני העלייה העצמאית גם בתוך התנועה החלוצית, גם בתוך התנועה הרביזיוניסטית – הצ"ח , וגם ארגונים וחברות פרטיות צצו בארצות המצוקה, אם לשם שמים, ואם מפני שהריחו רווח כספי הצפוי מפעולות העלייה.

במאי 1939 פרסמה ממשלת המנדט את הספר הלבן, ובו גזירות חמורות על עליית יהודים לארץ. מכסה של שבעים וחמישה אלף למשך חמש שנים ולא עוד !

בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה והחלה השמדת היהודים בידי הגרמנים. הבריטים לא זזו מעמדתם האנטי יהודית והאנטי ציונית, והעם היהודי היה חסר אונים וחסר דרך.

בתום המלחמה נרתם בן גוריון להצלת שארית הפליטה. הוא ביקש משלטונות הכבוש האמריקניים לרכז את כל הפליטים בגרמניה, באזור שיפונה מתושבים, ברצותו לגבשם שם, לטפל בהם ולהבריאם בטרם יעלו לארץ.

האמריקנים הסכימו לריכוז הפליטים בגרמניה אך לא אבו ליצור אזור יהודי מיוחד מחשש שיתעורר גל חדש של אנטישמיות אצל הגרמנים.

הכרה פורמאלית אמריקנית במעמד של מקלט ליהודים, השקפה יהודית הרואה תפקיד מדיני בעצם ההתרכזות של פליטים יהודים במחנות, קשיי המעבר לאיטליה וחוסר אוניות – כל הגורמים האלה חברו יחד והביאו להשתהותם של הפליטים במחנות בגרמניה.

רבים מאנשי המחנות, שקצרה רוחם לחכות לישועה, החלו להסתדר בכוחות עצמם בערים הסמוכות. מהם שהבריחו גבולות ועברו לצרפת, בלגיה והולנד. הנותרים במחנות האמינו כי בבוא יום העלייה תינתן להם, יושבי המחנות, זכות קדימה.

משגדל מספרם של יהודי פולין שהועברו לגרמניה, גדלה גם מצוקת המזון והדיור במחנות. מהארץ התחילו מגיעות ידיעות על עצירת העולים הבלתי לגאליים, ועל האי שקט השורר שם, עקב התנגשויות בין יהודים וערבים. המבוכה בקרב העולים גברה והלכה. מספר הבקשות להגירה לארצות הברית גדל פי ארבעה 

פעילי המשלחת הציונית, ובראשם ד"ר יחיל, ביקשו להשפיע על האנשים כי יישארו במחנות ולא יעזבום. הם הסבירו כי אם המחנות יתרוקנו והיהודים יתפזרו, יחלש הלחץ החזק ביורת על בריטניה ועל העולם כולו.

המנהיגות של שארית הפליטה וראשי המשלחת הציונית ראו את עיקר תפקידם בקרב הפליטים במחנות – הכשרה מקצועית וחקלאית, חינוך, בריאות וטיפול בענייני דת. הפליטים ברובם לא רצו לעבוד, ולהשתתף בכך בשיקומה של הכלכלה הגרמנית.

נערכה אפוא תוכנית תעסוקה בתוך המחנות, במגמה להגיע למידה של קיום עצמאי, כי החיים על חשבון הכלל נשאו בקרבם זרעי שחיתות. הפעילים האחראיים שבמחנות חיו בהרגשה שחלפו ימי הארעיות, וראו מתפקידם להתמודד עם בעיות יום יומיות קשות של קיום אוכלוסייה יהודית גדולה בגרמניה, לא כל שכן שעצם הישיבה בגרמניה הייתה עטורה הלה של מאבק מדיני ציוני. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

אך המציאות הקשה עשתה שמות בקרב הפליטים. גם שליחי התנועה הציונית, ואלה שהיו תחילה תקיפים בדעתם כי יש להקדים ולהוציא את היהודים מגרמניה – רפו ידיהם.

בסוף קיץ 1946 הגיע לגרמניה גל גדול של יהודים מפולין, שהיתר מיוחד ליציאתם ניתן על ידי הממשלה הפולנית. 90 אלף נפש היה מספר הבאים. בתיאום עם הצבא האמריקני, תוכננו סידורים לקליטת הפליטים.

בהתאם לתכנון, הועברו 65 אלף יהודים לגרמניה ו-25 אלף לאוסטריה. הצבא גילה דאגה לקליטת הבאים והקים מחנות חדשים. בסתיו 1946 היו בגרמניה ובאוסטריה – בכל שטחי האזור האמריקני – 200 אלף יהודים.

ריכוז גדול זה של יהודים בגרמניה עורר בעיות נוספות. היהודים שהגיעו מפולין לא רצו לשבת במחנות באפס מעשה, על חשבון הצבא האמריקני והג'וינט, וביקשו אפשרות של תעסוקה. רבים מהם נתפזרו בערי גרמניה, ורבו ההתנגשויות בין הפליטים והאוכלוסייה הגרמנית.

אנשי המשלחת הציונית והוועד המרכזי של שארית הפליטה, ראו אומנם את כל הסכנות שמצב זה טומן בחובו. אך נשארו איתנים בהשקפתם, כי שארית הפליטה בגרמניה היה גורם רב ערך במאבקה המדיני של הציונות, וכי העולים הנמצאים בדרכם לארץ, הם בבחינת מחנה שני, מקביל ליישוב היהודי בארץ, הנאבק על זכות העם  היהודי לתקומה לאומית.

עצם ריכוז היהודים בגרמניה עשוי לזעזע את מצפון העולם ומצפונה של בריטניה, ולהפנות את תשומת לבם של שליטי העולם לגורלם של שרידי השואה.

בקונגרס של שארית הפליטה, שנערך ב – 29/02/1947, באה לביטוי מרירות הפליטים. נמצאו גם מערערים על התפישה כי ריכוז יהודי במחנות יש לו חשיבות במאבק הפוליטי הציוני.

העיתונאית והסופרת מרים סירקין, שביקרה בגרמניה, דיברה קשות עם אנשי המשלחת הציונית. " תהיה זאת אירוניה של ההיסטוריה " אמרה, " אם המפעל הציוני, שבא להוציא יהודים מאירופה, יסייע לכך שייווצר יישוב חדש בגרמניה ".

בתחילת 1947 הגיע יצחק טבנקין לביקור במחנות גרמניה. הוא הזדעזע מחיי הבטלה, הדמורליזציה והשוק השחור במחנות. הוא נפגש עם ד"ר יחיל ואנשי המשלחת ועטן בפניהם כי המחנות הם התופעה העלובה והמעליבה ביותר בחיים היהודיים.

הפליטים הלכו והתנוונו ואיבדו צלם אדם. מסקנתו של טבנקין הייתה שיש למהר ולפזר את שארית הפליטה ולהכינה לקראת עלייה והעפלה, הוא תבע חיסול המחנות בהקדם. על הערתו של ד"ר יחיל, כי צריך לשמור את היהודים במחנות כגורם למאבק על זכות העלייה וההצלה, הגיב טבנקין בדברים חריפים : " מי נתן לכם רשות להשתמש באביונים שרידי הטבח, למטרות פוליטיות ? 

טבנקין סיפר על ביקורו זה : לקיבוץ המאוחד הייתה משלחת גדולה למחנות היהודים בגרמניה. השליחים הגיעו גם במגרת אונר"א וגם בדרכים אחרות. דרישתנו הייתה : יציאה מגרמניה ולא ישיבה בה. דמותם של יהודים אלה עוררה דאגה חמורה.

מי שניצל מהשואה הגיע לשפל נשפי. אין להאשים את האיש שחי במשך שנים על סף המוות ועשה הכל כדי להציל את עצמו, ולעתים גם דברים החורגים מגדר המוסר המקובל. נשים הגיעו לגבול הניוון כדי להציל את חייהן.

השוק השחור ביו יהודי גרמניה פרח, לעתים מתוך קשר עם העולם התחתון הגרמני, חלק מיהודי המחנות יצא להתגורר בערים, כי נתרבו האפשרויות למסחר ולפרנסות אחרות, קלות יותר. הם היו בערים אלה בתנאי בדידות, בין המוני גרמנים שונאי יהודים, מלאי מרירות על מפלתם, ושואפי נקם.

אבל רצונם של היהודים עז היה להגיע להישגים כלכליים כלשהם, " מאכען א פעקל, און א גרעסערן פעקל, כלומר – להכין צרור, וצרור גדול ככל האפשר. היו גם תופעות של התיידדות עם הגרמנים, ולאו דווקא בפעולות השוק השחור.

הקיום במחנות היה על קצבת האונר"א והג'וינט, קיום על גבול הרעב, והיהודים חיפשו דרכים להיטיבו. הסוכנות היהודית לא היה ביכולתה את רמת חייהם של היהודים במחנות. הייאוש במחנות גדול היה, רבים התחילו לחפש קרובים באמריקה, שיעזרו להם בכסף, ובעיקר שישלחו להם רישיון הכניסה לארצות הברית.

" היו לנו אפשרויות ללכת על פני גבולות. דעתי הייתה שיש לצאת מגרמניה וממחנות הניוון, ולעבור לארצות אחרות, גם אם חלק מן היוצאים לא יגיע לארץ ויישאר בארצות המעבר. תבעתי להתקומם, למרוד בקיים, ולצאת.

רבים הסכימו ללכת ואפילו לנטוש את הפעקל. סבור הייתי שהיציאה מגרמניה תחזיר ליהודים אלה את צלמם ודמותם, וגם האפקט הפוליטי שלה יהיה רב.

" הנהלת התנועה הציונית מוקפת הייתה חומה של אשליות. בן גוריון העמיד את הקלף על דיפלומטיה, אבל הדיפלומטיה מעולם לא הצילה יהודים, נגד כל מעשה ממשי של תנועה המופעלת על ידי המונים – ערכו רב בשביל בדיפלומטיה.

פוליטיקה ריאלית היא תוצאה של יחסי כוחות, והיהודים בצאתם בהמוניהם לגבולות, עשויים להיות כוח. האינטרס הממשיים והפוליטיים של העם היהודי ושל ארץ שיראל תבעו הליכתנו לגבולות, ועליה ב' " – עד כאן דברי טבנקין.

ב- 3/05/1947 נערך בפושל, על ידי זלצברג, כינוס כל אירופי של " הבריחה ". בכינוס זה באה לידי ביטוי התלבטות – האם נכונה הייתה הדרך שהלכו בה מכווני ה " בריחה " עד אז, בפרט בכל שנוגע לריכוז היהודים בגרמניה.

מן הדינים והחשבונות של " מפקדי , הארצות נשתמעו הצעות לבור דרכים אחרות, לא להתרכז בגרמניה, כי אם להגיע לערי הנמל ולהעפיל ארצה.

באחת מישיבות ועדת ה " מוסד " – הארון לעלייה ב' שהוקם על ידי מטעם " החלוץ " בפולין והקיבוץ המאוחד בארץ בסוף שנת 1937 – בחודש מאי 1947, בפאריס, הופיע חבר הנהלת הסוכנות והממונה מטעמה על ה " בריחה " ועל עלייה ב', ד"ר משה זנה, ומסר על ביקורו במחנות הפליטים בגרמניה.

הוא תיאר את הקיפאון שהשתרר שם ביחס ליציאת יהודים לארצות הנמלים, ושלל את הנמוקים של פעילי ה " בריחה , שאין להסתכן בהעברת יהודים מגרמניה לאיטליה דרך הרי האלפים, משום שלא יעמדו בדרך הקשה, וכיוצא בזה, – אני זה אך חזרתי לעבודה במוסד, ולא עודכנתי בכמה עניינים מן העבר הקרוב. על דמיונותיו של בן גוריון וההצעה לעכב את היהודים בגרמניה – לא ידעתי.

תמהתי על נימוקים כאלה בפי אנשי ה " בריחה , ונתרשמתי כי נפגם משהו בפעולות ה " בריחה ,. בדיון בוועדה באה לידי ביטוי ההערכה, שאין ה " מוסד , רשאי – בשנת 1947, שנתיים אחרי סיום המלחמה – לשבת בחיבוק ידיים והשלים עם המשך החזקתם של הפליטים בגרמניה.

פה אחד החלטנו לארגן מפעל עלייה גדול ולהעלות אלפי יהודים בבת אחת. כן סוכם, שאם " ארגון הבריחה , לא יעביר את העולים לצרפת בשיעור הנדרש, יעזה זאת , המוסד " עצמו. וכן ביולי 1947, קם מפעל " יציאת אירופה תש"ז – אכסודוס 1947 ".

לידי ביטוי מדהים ומשפיל בא הדבר בימים שאנגליה עמדה כבר לעזוב את הארץ. בהתחלת שנת 1948, היא, האימפריה הגדולה נלחצה אל הקיר באי יכולתה להטות את זרם המעפילים בחופי הארץ למקומות אחרים. אבל אף ארץ אחת לא רצתה לקבלם.

זרם המעפילים התחיל לנצח את הנשק האנגלי הרב. ובכל זאת, כשעמדה השאלה של יציאת שתי אוניות גדולות מחופי הים השחור, כש- 15.000 מעפילים על סיפונה, יהודי רומניה ובולגריה, וכשהיה ברור שהאוניות האלה הם המסמר האחרון בארון הקבורה של השוטר האנגלי בים התיכון – גם אז מצאה ההנהלה הציונית בראשותם של בן גוריון ומשה שרת, להורות לפעילי ההעפלה להחזיר את האוניות לארצות המוצא, להוריד את המעפילים, ולהחזיר כל אחד לעיירתו ולביתו שלא היה קיים עוד

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

עד כדי כך הייתה גדולה האשליה העצמית שאין בכוחנו להילחם במעצמה הגדולה.

הדברים היו ממש פרדוכסליים. היו מאחורינו שנים של משא ומתן בלי גבול, דיונים בוועדות ממינים שונים, שנים התנופפו ברוח משל דבריו של הנשיא האמריקני האוהד – הארי טרומן – על הצורך להעמיד לרשות שארית הפליטה 100.000 רישיונות, ובסופו של דבר גם הם לא ניתנו.

לעומת זאת, כמספר הזה הגיעו לארץ או לקפריסין……….., יהודים מעפילים, פרי המאמץ העצמי של העם היהודי.

בשנת 1948 קמה מדינת ישראל. עמדו בפניה תפקידים עצומים בשטח הביטחון, הכלכלה וגם….העלייה. בוויכוחים הפנימיים בתנועה, לפני קום המדינה, השתמשו מתנגדי העלייה העצמאית ובראשם בן גוריון, בארגומנטציה כדלקמן :

למה לנו לבזבז כוח, כספי ואנושי, לשם ביצוע מפעלים שגם סכנת נשפות כרובה בהם. נפעיל את כל כוחנו, ההסברתי והפוליטי, כדי ליצור דעת קהל עולמית שתהיה לטובתנו ותהדוף את ארגון האומות המאוחדות להחליט לטובת הקמת מדינה יהודית.

ואם תהיה מדינה, היא תהיה סוברנית, הרי כל השאלות תיפתרנה מאליהן. המדינה היהודית תפתח את שעריה בפני היהודים שירצו לבוא אליה, היא גם תפתח את הארץ באמצעים של הון לאומי או של הון פרטי ותבנה את התשתית לקליטת העולים החדשים בארץ.

בקונצפציה הזאת, שהיא נכונה כשלעצמה, חסרו כמה אלמנטים שאפילו מדינה עצמאית וסוברנית אינה יכולה לעמוד בהם. התברר שקיימת ותתקיים הפרובלמה של רשות יציאה ליהודים מארצות מוצאם. ומי כמונו ידע שהעלייה שהמדינה החדשה שנוסדה אחרי מלחמת העולם הראשונה – ברית המועצות, נפסקה כמעט מיידית עם היווצרותה.

רק בשנים מסוימות, וזאת בשל נסיבות שונות ומשונות, יצאו, במשך עשרות השנים אלפים בודדים של יהודים מברית המועצות. בשנים שבין שתי מלחמות העולם נערמו קשיי יציאה מארצות אחרות. רק במשך תקופות קצרצרות היו אפשרויות של יציאה מהגולה ושל כניסה לארץ כחוק.

וגם אתנחתאות קצרות אלה בפרקי הסגירה של הארץ היו בודדות ולגמרי לא קשורות באפשרויות הקליטה של היהודים עצמם.

המדינה קמה, והבעות נתעוררו מיד. ארצות ערב לא הרשו ליהודיהן לצאת, מחשש שיחזקו את כוחם של היהודים בארץ. מאידך, תהליך העלייה, בשנים הראשונות של הקמת המדינה, היה כל כך מהיר, נמרץ וסטיכי, עד כי הסכומים המוגבלים שעמדו לרשות הקולטים לא הספיקו.

סְטִיכִי
1. הַמְּבֻצָּע לֹא בְּכוֹחַ הָאָדָם וּרְצוֹנוֹ, אֶלָּא בְּכוֹחַ הַטֶּבַע וְאֵיתָנָיו: מַבּוּל מַיִם, שִׁטָּפוֹן, הִתְפָּרְצוּת גַּעֲשִׁית – הוֹפָעוֹת סְטִיכִיּוֹת הֵן.
2. [בהשאלה] בִּלְתִּי מְאֻרְגָּן, שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן וְאֵינוֹ מֻדְרָךְ: הֲגִירָה סְטִיכִית לְאַרְצוֹת רְוָחָה. מילון אבן שושן.

ואין להתפלא, במשך שלוש וחצי שנים ממאי 1948 ועד סוף 1951, הגיעו לישראל יותר יהודים משהיו בה עד קום המדינה. מלבד מימון היו דרושים חומרים להקמת מגורים, מכונות לתעשייה, בעלי מקצוע וגם ניסיון תרבותי וחברתי בקליטת עלייה כה גדולה ומגוונת. 

מן הימים הראשונים לקום המדינה, נתגלעו חילוקי דעות בתוך ההנהלה הצינית – הנהלת הסוכנות היהודית – כיצד לקיים את העלייה בממדיה ועם זאת לשמור על תנאי קליטה מינימאליים בשטח השיכון, המזון, העבודה, מיזוג גלויות וכו'…….

לפי החלוקה לרשויות, עם קום המדינה, בין המדינה והתנועה הציונית, היו העלייה וקליטתה – וזאת נוסף להתיישבות החדשה ועוד שטחים כלכליים חשובים – בסמכותה של ההנהלה הציונית. עם השמחה על כל ידיעה שנפתחה ארץ גולה חדשה לעליית יהודים, נתעוררה גם השאלה, איך נעמוד בצורכי הקליטה.

זכורני ויכוח עקרוני שנתעורר באחת מישיבות ההנהלה הציונית בדבר הודעתה הפתאומית של ממשלת עיראק המרשה לכל יהודיה לצאת מהמדינה בתוך זמן קצר ביותר, אחרת יאבדו היהודים את הזכות לצאת לעולם ועד.

היה ויכוח סוער. היה מדובר במאה ושלושים אלף נפש, לא היננו מוכנים לכך בשום מובן, ישבנו שעות על שעות על המדוכה והנה קם חבר הנהלה, מאיר גרוסמן, מייסד " מפלגת המדינה ", וניסה לבסס תיאוריה, שאין רשות לעיראק, מנקודת ראות של החוק הבינלאומי, להכריח אותנו לקבל את המספר הזה של יהודים, בתוך הזמן הקצוב.

הצעתו לא נתקבלה. אך אופייני הוא הדבר, שאיש חביב, חכם ומנוסה מבחינה פוליטית, נתכחש בלחץ הנסיבות לעקרונות מפלגתו. הגזבר, לוי אשכול, טען, נכון, אנחנו כולנו שמחים, אבל הכסף לקליטה מאין ימצא ? הו – מצביע עלי – שמח בניצחון העלייה, אבל מחר הוא יבוא אלי, לגזבר, ויבקש כסף.

היינו חסרי אונים מול התפרצותם של מאות אלפים יהודים לארץ. היו אלה השנים הראשונות למדינה, שעת הרת עולם, והארץ הייתה תוהו ובוהו, ועל כולנו היה לחוש את גורל הרגע ההיסטורי הזה. טבנקין טבע עוד בשנות העשרים את המטבע " עלייה קטסטרופאלית ". והנה היא הגיעה בצורה הקטסטרופאלית ביותר.

הימים ראשית הציונות המדינית אמר נורדוי " ניקח מיליון יהודים, נעביר אותם באוניות עד ארץ שיראל, ונוריד אותם לחוף. שליש מהם ירד את הארץ בזמן קצר מאוד, שליש ימות מרעב וממחלות, אך שליש יישאר בארץ, יתערה בה וישמש תשתית טובה ומבוססת לאלה שיבואו בעתיד.

דבריו נתקבלו בבדיחות הדעת. איש לא ה עלה בדעתו שצפויים מצבים דומים…..אבל עזרת יהודי התפוצות, המדינה שקמה, ההתמסרות של היישוב בארץ, בחלקו, והעבודה המסורה של עובדי העלייה והקליטה – סייעו לכך שהמשימה לא תיכשל.

כמה מלים על העלייה מרומניה. העלייה משם הייתה חופשית. מפה לאוזן הילכו שמועות שהדבר סודר במשא ומתן בין מרדכי נמיר לבין מזכירת המפלגה הקומוניסטית ברומניה – אנה פאוקר. ואכן, מדי חודש עלו מרומניה לארץ 5000 עולים. הרומנים שמרו על ההסדר בדייקנות ראויה לשמה.

אך העלייה מרומניה " התנגשה בעלייה המבוהלת מעיראק בשנת 1951 ( 88.000 נפש בשנה אחת ). המצב בקליטה היה ללא נשוא. והנה גונבה לאוזניי " חצי שמועה " מאנשי מפא"י העובדים עמי במחלקת הקליטה, שהיות ואי אפשר להפר את ההסכם עם רומניה, יש לחפש דרך להקטין את העלייה משם.

בזמנו סוכם שאחת מאוניות הנוסעים הטובות והחדישות של רומניה " טרנסילבניה " תשוריין למבצע זה. נרמז לי שהיה מי שהציע להתלונן בפני ממשלת רומניה על תנאי הנסיעה הקשים השוררים באוניה הזאת. באחת הנסיעות נמצאו כמה עשרות עולים מסודרים לשינה על הסיפון.

ממשלת ישראל – כך נאמר – לא יכלה להסכים שיהודים העולים לארצם ייסעו בתנאים ירודים. שר החוץ שלל תזכיר לממשלת רומניה, בבקשה להפסיק את הנוהג הזה של משלוח אנשים על הסיפון. משנודע  לי הדבר מיהרתי לנמל חיפה, למועד בואה של " טרנסילבניה " ועליתי על סיפונה.

מצאתי אוניה נפלאה, נקייה בהחלט. מיטות מסודרות בתאים. אומנם היו גם מיטות על הסיפון העליון, הנקי, המצוחצח, בקרבת מעונו של רב החובל. זה היה בקיץ, כשאר השינה על סיפון האונייה הייתה תענוג.

תזכיר שר החוץ נתקבל ברומניה כעלבון. הובנה כוונתה של ממשלת ישראל להקטין את ממדי העלייה. בן גוריון, באותם הימים, תקף את המשטר הקומוניסטי בארצות מזרח אירופה ואף מרומניה לא חסך מליו. באסיפות פומביות תקף את סטלין, " החם הגרוזיני ".

את אנה פאוקר, השליטה ברומניה, כינה " בת הרב "….אנשי הצירות שלנו ברומניה הזהירן מפני ההשפעה השלילית שתהיה לדיבורים אלה. בסוף שנת 1951 פחתה העלייה מרומניה ובשנת 1952 עלו בסך הכל3.000 נפש.

בשנים הבאות ירד מספר העולים לעשרות או למאות נפש בשנה. וממשלת רומניה פתחה בפעילות אנטי ציונית בארצה, במאסרי ציונים וכדומה. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955. 

עוד משנות העשרים של המאה, הייתה מושרשת אצל מנהיגים רבים לשנות תיאוריה שייתכן ויסות בתהליכי העלייה הן מצד צורכי היישוב – או המדינה – והם מצד האפשרויות לקלוט את העלייה. שרר אז ביטחון בלתי מוצדק שהעלייה תתקיים כל הזמן מבלי הפרעות חיצוניות – הן מבחינת הנתונים הפוליטיים של הכניסה לארץ והן מבחינת הוודאות של הנתונים הפוליטיים של היציאה מארצות הגולה .

השקפות אלה זרעו אשליות ושאננות בתוך היישוב בארץ, בתנועה הציונית הבלתי לגאלית, הדיונים המרים בחוגי הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל על ממדי העלייה לגבי כל גל עלייה מתפרץ. ואפילו שירדו ממדי העלייה בשנת 1952 ל-23.000 עולים – היו שצעקו עד לב השמים שאין אפשרות לקלוט עוד עולים מטעמים כלכליים, ושתיגרם ירידה מן הארץ.

היינו עייפים מן המעמסה והשתוקקנו להקל על חיינו על ידי צמצום העלייה היהודית לארץ ישראל במו ידינו, הן בצמצום העלייה כולה, והם בדרך של סלקציה אכזרית. זה היה המצב כאשר הועלה על הפרק דבר העלייה של יהודי צפון אפריקה.

אץ אורן כותב בעיתון " דבר, מפי אחד מאנשי צוות המיון.

" צריך לראות אותנו בעבודה לפני חודשיים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות, את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא ?

באחת העיירות בחור אינסטלאטור, בריא וחבוב ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתיים…..נורא היה בזעמו. " אתה רואה שניים אלה " ? צעק " אני חונק אותם על המקום. ימותו השניים ויחיו החמישה ". 

אלג'יריה.

הדרך לאלג'יר ארוכה, במטוס הצרפתי גדול ונוח. לפנַי הרבה זמן., ואני שוקע במחשבות. ביליתי כחודש ימים בשלוש הארצות העומדות להתאחד בחטיבה פוליטית אחת – מרוקו. במסגרת זו היו למעלה משלוש מאות אלף יהודים ולפי דעתי כולם שואפים לעלות לארץ ישראל.

עד כה לא הכרנו אותם במידה מספקת. בשהייתי שם למדתי משהו עליהם, ולבי אומר לי שיהדות זו יש לה פוטנציאל גדול לעלייה. אומנם ענייה ברובה, אך אנשיה מורגלים בעבודה. חלק גדול מן היהודים במרוקו חיו בכפרים ובעיירות קטנות, קרוב לטבע ורחוק מתעתועי העיר. גם בארץ, וודאי יטו יותר מאחרים, לקיים את מצוות פיזור האוכלוסייה.

יהודי מרקו סובלים מתת תזונה, ממחסור בחלבונים, וברור כי אם יאכלו מזון מתאים יאזרו כוח וידעו להתגבר גם על כל עבודה קשה. מעטים בהם בעלי השכלה כללי ועוד פחות מזה בעלי השכלה פורמלית. הם קשורים במסורת היהודית ובדת. מבחינה דמוגרפית, זוהי עדה חזקה, היכולה להעמיד ילדים רבים. מעטים בקרבה מקרי מחלה שאין להם מרפא.

האימפריה הצרפתית נהגה בסובלנות ביהודים ולא רדפה אותם בגלל דתם. אומנם הם נחשבו על פי החוק – " ילדי המלך ", והוא היה חייב לגונן עליהם. כנגד עיני היהודים במרוקו עמדה דוגמת יהדות אלג'יריה, ארץ ששושלת המחוזות הצפוניים שלה, נחשבו מחוזות צרפתיים, ויהודי אותם מקומות היו אזרחי צרפת לכל דבר.

היהודים באלג'יריה שירתו גם בצבא, אחזו בנשק, והחופש שנהנו ממנו היה מאז ומתמיד משאת נפשם של יהודי מרוקו. השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון אפריקה היה תמיד יותר נוח מכל שלטון כובש אחר. הייתה בו פחות קנאות דתית קתולית, יותר התעניינות בחיי האוכלוסייה המרומית, גם מן הבחינה הסוציאלית ובשטח הבריאות.

כאשר הגיעו לארץ ראשוני העולים ממרוקו ומלוב, ואלה האחרונים מארץ של דיקטטורה ופאשיזם הורגש שהם יותר מסוגרים, ממעטים להתבטא, פוחדים. במהלך קליטתם של אלה ואלה בארץ, הורגש יותר ההבדל בין שתי העדות.

המרוקנים לא קיבלו עליהם בקלות את עול אי השוויון כעולים חדשים, מחו ביתר תוקף נגד עוולות – אמיתיות ומדומות – שנגרמו להם. הם תססו, לא פחדו מפני השלטון, העזו להתנגד לו  ולסביבה המקיפה אותם, ורק משום כך אפשר להסביר את הכינוי שדבק בהם בארץ : " מרוקו סכין ".

יהדות מרוקו, למרות הפער הסוציאלי הקיים גם בתוכה, מופיעה כגוף הומוגני, בעל אלפי חוטים של היסטוריה משותפת, שמנהגים דתיים, שאמונות תפלות, ובמובן מסוים – גוף חנוט. אולם אני משער שבעלותם לישראל יבקעו מקליפתם ויהיו נוחים להתערות בארץ מבחינה חומרית ורוחנית כאחד. הם ייקלטו, כך אני מאמין, בעבודה יוצרת וביישובים שאינם דווקא בתחום המשולש הצפוף של גוש דן.

מטוסי נחת באורן ומחשבותי נקטעו. ושוב אותה תמונה : שדה התעופה הומה ורועש ואי סדר שורר בכל. המטוס חונה על המסלול וסביבו המון אדם, אלו נכנסים למטוס ואלו יוצאים ממנו. כך ישבתי במשך שעתיים בתוך המטוס.

מחשש גניבה לא העזתי לצאת ולהתבונן סביבי. בחוץ נראים אנשי צבא רבים. המטוס המשיך סוף-סוף בדרכו וקרוב לשעת הצהרים הגענו לשדה התעופה של העיר אלג'יר.

איש מאנשי משרד העלייה באלג'יריה לא בא לקבלני בשדה התעופה והגעתי בכוחות עצמי העירה, הלכתי לביתו של מנהל המשרד וציפיתי לבואו. זה היה איש צעיר, דתי, שכבר פגשתי בו בכנס השליחים בקזבלנקה.

אז דרש שנרחיב את פעולות העלייה גם באלג'יריה. הוא שמח לבואי, ולאחר שדאג לשכן אותי בבית מלון ואני נחתי מעמל הדרך, נלוויתי אליו ובאנו אל ראש התנועה הציונית באלג'יריה כולה, נַרבוני. איש זה, יליד צרפת, עורך דין במקצועו, היה מוכר לי מפגישות בקונגרס הציוני.

הוא קיבלני בזרועות פתוחות והכניס אותי ל " עניינים ". הוא הסדיר לי שורה של ביקורים ופגישות. בלוויית איש " המזרחי " שבמקום, ביקרתי במוסד דתי בעיירה מחוץ לאלג'יר. פגשנו שם שני תלמידים מבוגרים שלמדו תורה בכוונה גדולה, הם התכוננו לקבל הסמכה לרבנות.

מלווי, אדם למדן, מיוצאי פולין, ערך  להם כעין מבחן, וכך בילינו זמן מה בנעימים. למחרת בבוקר הובאתי לפגישה עם מר גוזלן. איש כבן 80, לבוש בקפידה שחורים, ללא רבב, לפי אופנת סוף המאה התשע עשרה. 

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

בימי משפט דרייפוס הזדעזע מהאנטישמיות ששררה אז בצרפת הנאורה, והצטרף לקריאתו של ד"ר הרצל. הוא השתתף כציר בקונגרס הציוני הראשון. למרות שחלפו מאז שנים רבות, זכר את אותם ימים וסיפר עליהם בפירוט ובהתרגשות רבה. אך בכל הנוגע להווה ולמתהווה באלג'יריה, לא למדתי ממנו דבר.

הוזמנתי גם אל משפחת שוראקי. בסוף מלחמת העולם השנייה טיפלו בני המשפחה בשליחי היישוב שהגיעו לצפון אפריקה במדי הצבא הבריטי. באותם ימים הצטרפו בנים ובנות לתנועות הנוער ועלו לארץ. בזכות מעורבותה של משפחה זו בחיי הציבור הכללי והיהודי באלג'יריה, היו לי מקור ראשון של מידע.

יהודי שלושת המחוזות הצפוניים של אלג'יריה הנם אזרחי צרפת לכל דבר, ולא מסתמנת אצלם נטייה לעלות לארץ ישראל. רק בדרום הרחוק מצויות עיירות נידחות שיושביהן היהודים רוצים לעלות, והם עולים.

בערב היום השני לבואי לאלג'יר קרא מר נרבוני לאסיפה ובה השתתפו עשרות אנשים, שהם פני ההסתדרות הציונית בעיר אלג'יר. בלטה במיוחד השתתפות " ויצו ". הבאתי בפני הנאספים את התרשמותי מן המצב הכללי בארצות צפון אפריקה, ונהגתי זהירות רבה בדברי על אלג'יריה.

ייחדתי את הדיבור המצב במרוקו, דיברתי על הצלתם מכיליון. באשר לאלג'יריה, חמרות המרד הערבי המתחולל לנגד עינינו, נזהרתי מגעת בתוצאות הצפויות מן המאבק בין המורדים והצרפתים. לנאספים אמרתי : " מדינה יהודית עצמאית הולכת ונבנית מחדש בארץ שיראל.

האינכם סבורים שגם עליכם להשתתף בבניינה ? אתם נתיני צרפת מזה עשרות רבות של שנים, ויתרון לכם על יתר אחיכם יהודי צפון אפריקה. אתם מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית מקצועית. אתם מאורגנים יותר בחיי החברה ובמסחר.

שירתתם בצבא הצרפתי ואחזתם בנשק. בידכם לסייע לנו בהדרכת קבוצות יהודים מארצות אחרות ובקליטתם בארץ. אנו, יהודי ישראל, מזמינים אתכם לבוא אלינו ".

השתררה שתיקה. איש לא ביקש רשות הדיבור. פתאום קם איש שלא מאנשי המקום, לזרוס, מהעובדים הקבועים של הקונגרס היהודי העולמי, שעשה אותו זמן באלג'יר לרגל עבודתו ותקף אותי : " אין לדאוג לביטחון היהודים כאן. המרד ידוכא והכול יבוא על מקומו בשלום ".

דברים נחרצים אלה נאמרו שעה שבעיתונות הצרפתית היה נטוש ויכוח פנימי חריף לגבי נקיטת עמדה כלפי אלג'יריה. העם הצרפתי נחלק לשני מחנות. אלה נאחזו בטובה של אלג'יריה : מחצבים, עורות ויין. ואלה דרשו להספיק את שפיכות הדמים, לצאת ולהחזיר למולדת מיליון ומאתיים אלף צרפתים החיים באלג'יריה.

לזרוס זה, עובד הקונגרס היהודי העולמי, מוסד שנחשב פרו ציוני, דיבר כאנטי ציוני מובהק : " ארץ ישראל אינה נוגעת לנו ", הכריז והדגיש, " אנחנו פה בביתנו, כמו הצרפתים בביתם ". הוא קשר את גורל היהודים באלג'יריה בגורל הצרפתים. עצבות שררה על הנאספים. איש לא הביט בפני רעהו – וכך התפזרנו.