היחסים בתוך הקהילה- דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו
היחסים בתוך הקהילה
סכסוכים ומחלוקות בתוף הקהילה הובאו לידיעת חכמי פאס, מכנאס, צפרו.
הסכסוכים פרצו בתוך הקהילה בשנים ת״ן — ת״ף עקב מחלוקת בין ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחות מרציאנו על שררה בבית כנסת. בשנת תר״ל היה סכסוך על מגבית שד׳׳רים. בשנת תרץ היתה מחלוקת בין הכהנים והעם בענין הצבת חיילי המלך לשמור על שכונת היהודים מפני תוקפים ומפני מתנפלים מוסלמים: כת אחת בעד הצבת השמירה וכת אחרת נגד הצבתה. בין השנים תרמ״ד—תר״ס בעקבות ביקור דה פוקו ובין השנים תרס״ב— תרס״ז גבר הסכסוך בין הכהנים והעם. המורד בוחמארה חזק את ידי הנגיד דוד בן חידא כהן, שאר ראשי הקהל שם במעצר רחוק מדבדו בכפר זא. החשדנות והמרירות בין הכתות גברו. בשנים אלה של מתח גדול, כשמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, ימי שוד וביזה ברכוש היהודים, ימי הפסקת המסחר כשהדרכים בסכנה ומשפחות רבות הגיעו לחרפת רעב, הגיע הסכסוך לשיא.
פריסת חסות צרפת על מרוקו בשנת תרע״א שמה קץ לסכסוכים ולליבוי היצרים בין הכיתות, התעוררות המסחר והבטחון בדרכים נתנה תעסוקה מלאה לאנשים והגירת רבים מבני הקהילה לנקודות יישוב חדשות במזרח מרוקו תרמה לסיום הסכסוך והמאבק החריף בין הכיתות. בשנים תר״ץ — תר״ף התלכדו נציגי הכהנים והעם ברשימה אחת לוועד הקהילה. סיבת הסכסוכים היתה קשורה באהבת המחלוקת ובכיתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו, והם הסיבה העיקרית למתח חוזר וניעור בקהילה. כבר גילו לנו חז״ל במסכת שבת דף קמ״ט: הכהנים הם רברבנים ורגזנים כדברי הושע הנביא ״ועמך כמריבי עם״. וכן במסכת קידושין דף עי: יש לכהנים עזות מצח, ומהרש״א מסביר: הכהן מתוך יחוסו וחשיבותו הוא עומד במריבה. שאפתנות בני מרציאנו לאמר אני אמלוך היתה גם להתגרות בכהנים. הסתגרות כל מחנה בתוך עצמו גרמה לכתתיות שאיפיינה את קהילת דבדו.
מאידך גיסא יראת שמים כנה, איתנה וחסידות בני הקהילה הקנו לקהילה מקום מכובד במרוקו. דה פוקו שלא חשך שבט פיו מיהודי מרוקו מצא בדברו ״יהודים ששימשו דוגמא של התנהגות טובה״. לפניו כתב ר׳ משה אדרי שהתושבים המוסלמים מוקירים מאד את יהודי דבדו. חברת כל ישראל חברים דווחה באחד מפרסומיה: יהודי דבדו מכובדים ואינם עוסקים בקבצנות בשום מקום. אצילות יהודית וכבוד עצמי היו מסימניהם של יהודי דבדו. סלושץ כתב: אורחות חיי יהודי דבדו מתוקנים יותר מאשר במקומות אחרים, המדות טובות, דרך ארץ, והצניעות היו לקו יושביה. היהודים מכבדים ומתכבדים!
מנהיגי הקהילה:
מנהיגי הקהילה וראשיה היו דייני הקהל וראשי חברה קדישא אך את עניני הקהילה יום יום ניהלו בעיקר ראשי משפחות הכהנים וראשי משפחת מרציאנו. בידי השיך היו נחתכים ענינים רבים. משרת הנגיד הוזכרה לראשונה בקשר לדבדו כשיהודי תלמסאן ובראשם הנגיד נמלטו לדבדו מסיבת מלחמה בעירם. בשנת ת״פ היה נגיד בדבדו בשם ר׳ דוד מרציאנו. בתקע״א ר׳ יהודה בן חמו הוא נגיד בדבדו. בשנת תק״פ הנגיד הוא ר׳ יעקב דוד הכהן בשנים תר״ן— תרס״ו מן הכהנים הנגיד הוא ר׳ דוד הכהן בן חידא ומן משפחות מרציאנו סבי ר׳ משה מרציאנו. בשנים תר״ע — תרפ״ה מן הכהנים ר׳ יצחק כהן ומן משפחת מרציאנו סבי ר׳ אליהו מרציאנו וכן ר׳ ציון מרציאנו. בשנים תש״ה— תשך — ר׳ דוד מרציאנו בן עקו הוא השיך האחרון בקהילת דבדו. ר׳ דוד ז״ל מילא תפקידו ביד רמה ובאומץ. המושל הצרפתי של דבדו שלח פעמים רבות בעלי ריב ל״שיך דוד״ לפשר ביניהם, ולא הפנה אותם לקייד המוסלמי.
מפעולותיו הברוכות של הנגיד שמירה על קדושת השבת. הוא תבע מהמושל שבית הספר הממלכתי יפתח ללימודים ביום ששי יום המנוחה למוסלמים, וביום שבת ייסגר כך שהתלמידים היהודים לא יחללו אם יום השבת. המושל נענה לבקשת השיך — ר׳ דוד דאג לשפץ בתי כנסת.
הצרפתים הנהיגו סדר חדש בקהילות ישראל ומינוי הדיין היה מסעם הרבנות הראשית בראבאט. וועד הקהילה ונשיא הקהילה, במקביל למשרת שיך, נבחרו בבחירות כלליות. כנשיאי הוועד שימשו יעקב מחניאנו בן עקו, דוד מרעיאנו, סעידו מרציאנו.
פרק 12: המוסדות
א. בתי כנסת
ברוב בתי הבנסת היו בהם מקומות ישיבה סביב לכתליו. בתקרה היו קבועות כוסות גדולים, שמילאו במים ובשמן והדליקו בהם. בדבדו היו רק בתי־כנסת משפחתיים. כל בתי כנסת של דבדו הם של יחיד, לא של צבור, ונוהגים בהם משנים קדמוניות דין שררה. בית דין ישב בבית כנסת של כהן צבאן הוא בית כנסת העתיק בדבדו, כמו ברוב קהילות צפון אפריקה. שימש בית כנסת מושב בית דין, מקום לתלמוד תורה ולישיבה, ובדבדו שימש גם כמקום כתיבה לסופרי סת״ם. נהגו לדון בבתי כנסת דיני גוד או אגוד להשכין שלום ולהשבית ריב ומדון.
בתי כנסת בדבדו
1 – בית כנסת בן חמו. שטח עשרים ממ״ר.
2 – בית כנסת ענקונינא (מלפנים של משפחות בן צולטאן). שטח כעשרים ממ״ר.
3 – בית כנסת ר׳ דוד מרציאנו(מלפנים של משפחת כהן מריקא). היא בית כנסת הנקראת לדוגם. מבתי כנסת העתיקים בדבדו, תהילה והוד אופפים את הבית הקדוש והמקודש בעיני יהודי המקום. שטח כארבעים ממ״ר.
4 – בית כנסת ר׳ שלמה דנפאח (מלפנים של משפחת כהן מטיס). שטח של שלושים ממ״ר.
5 – בית כנסת מרציאנו בן עקו. בית כנסת ששופץ ע״י הנגיד ר׳ דוד מרציאנו. שטח של ארבעים ממ״ר. ארון הקודש מקושט, תיבת עץ באמצע בית הכנסת. אין עזרת נשים.
6 – בית כנסת מרציאנו להרהאר. בית כנסת חדש ששופץ בשנות תר״ץ. תיבה והיכל עבודת יד עץ. שטח של שלושים ממ״ר.
7 – בית כנסת די דאר צבאן. נקרא צלאת ארבי, מלפנים בית כנסת של אולאד דווד המיוחסים. שימש מושב בית דין. שטחו כשלושים ממ״ר. שופץ בשנים תר״ע — תר״ף ע״י הרש״ך ואחיו ר רפאל כהן צבאן ז״ל.
8 – בית כנסת די דאר למוכאלט. בנוי על בית כנסת די דאר צבאן.
9 – בית כנסת בן חמו. שטח של כחמישים ממ״ר. לא היתה עזרת נשים. על יד בית כנסת היו 4 חדרי לימוד ששימשו ישיבה בשנים קדמוניות.
10 – בית כנסת בן שושן(הנקראת אולד בן שמעון) משנות תרץ סגור.
11 – בית כנסת בן גיגי. שטח כשלושים ממ״ר. מקום ללימוד כתב רש״י וכתיבת שטרות ועוד. לא היתה בו עזרת -נשים.
12 – בית כנסת דאר בר מליל (נקראת צלאת שמאענא). היתה בו עזרת נשים. בקיץ שימש לכתיבת ספרי תורה. סגור משנות תר"ן.
13 – בית כנסת בן שושן. קשתות, שש עמודים. שטח של מאה ממ״ר. היתה בו עזרת נשים. שימש כישיבה של מו״ר ר׳ אברהם בן שושן. בהיכל היו עשרות ספרי תורה.
14 – בית כנסת דאר בלשגר (מרציאנו). לא היתה בו עזרת נשים. ארון מעץ מקושט. שטח כארבעים ממ״ר.
15 – בית כנסת עתיק. בדרך לבית עלמין. סגור משנות תר״ל
בית חברת הזוהר — לגורפא דזוהר בחצר ר׳ יוסף מרציאנו בן עקו.
בתי כנסת עתיקים: בית כנסת לדוגם. בית כנסת אצבאנין היא צלאת אולאד אהרן(יחם דובדו עמ' א׳) או אולי זו היא בית כנסת אולאד דווד המוזכרת בשו״ת מעלות לשלמה עמ' ר״ב? כן היתה בית כנסת עתיקה משותפת למשפחת מרציאנו ולמשפחת בן נאים (יחס דובדו עמי ד).
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו
ב. בתי עלמין
יהודי דברו היו קשורים מאד לקברות אבותיהם בפרט לקברות הצדיקים והם האמינו כפי שכתב הרש״ך, שקברי הקדושים שימשו חומה ומגן לקהילה נגד סכנות מתנכלים, ולא נהגו ללכת לטיול בשבת בבתי קברות. המוסלמים נהגו לזלזל בבתי קברות יהודים וצאנם ובקרם היו רועים שם, ולשם כן בשנת תר״ף, הקימו חומה לבית העלמין העתיק והחדש.
שלושה בתי עלמין: בית קברות עתיק יומין שכיום אינו מזוהה הרש״ך משער שזה בית עלמין שקברותיו מפוזרים בקרבת הצדיק סידי יוסף. בית קברות העתיק משנות הש׳ עד שנות תר״ך. בית קברות משנת תר״ך.
כאמור מי שהוחרם בבית דין הלך לבית הקברות ושם קבל את החרם בפגי שני עדים. אשה שקיבלה גט הלכה אותו יום לבית הקברות לבקש רחמים. בימי הבצורת הרבים שפקדו כל הזמנים את מרוקו הלכו בני הקהילה לרחבת בית החיים לתפילה ולזעקה. ביום ל״ג בעומר התקיימה הדלקת נרות רבתי בחדר החברה קדישא בבית העלמין העתיק. עפר מקברי הצדיקים ״השמאענא״ או מקבר הצדיק ר׳ יוסף תורגמן, שימש כסגולה לרפואה ממיחושים.
אם בית העלמין החדש היה ״קודש״ הרי בית העלמין העתיק היה ״קודש קדשים״. מאידן יהודי דבדו לא היתה להם נטיה להילולות המוניות על קברות הצדיקים.
ג. קברי הצדיקים
1) קברי סידי יוסף:
היהודים קראו לו ר׳ יוסף בן שמעיא, מקום הקבר לא רחוק משכונת היהודים. הרב הופיע בחלום ליהודי אחד, ואחר כך היהודי בנה חדר ומצבה על קבר הצדיק.
קבר ר׳ דווד כהן!
מקום הקבר על יד הקצבה שם יש בית קברות עתיק מאוד. סיפרו שהצדיק היה מהכהנים מן אולאד משיש שנפטר צעיר המבקרים הביאו נדבה.
קבר סייד אל מרחירחא:
ע״י המסגד הגדול.
קבר סידי מימון:
הקבר לרגלי הר לגעדא, חוץ לעיירה, סמוך לחורשת חרובים גדולה. גם הצדיק ר׳ שלמה מימון מרציאנו בלשגר טמון במקום. היהודים הביאו נרות רבים להדלקה והרבו לפקוד את קבר הצדיק. האגדה ידעה לספר: לפני כשלוש מאות שנה היה בדבדו מחסור במים. הצדיק עג עוגה וישב בתפילה עד שנעשה נם ומים פרצו ממקום תפילתו. המעין נובע עד היום בקרבת הצדיק.
סידי בלקסם:
מקום הקבר לא רחוק מ״פום אל וואדי׳ היהודים באו להתפלל במקום. במאה התשע עשרה המוסלמים אסרו על היהודים לבקר שם. מאז בוא הצרפתים למרוקו הורשו היהודים להתפלל על הקבר. בשנים תר״י בא יהודי לבקר את קבר הצדיק. בהיותו במקום התלקחה אש בחדר והשטיחים נשרפו. המוסלמים חקרו את האירוע, היהודי נתגלה ונקנס.
סירי עבדל מאלק:
הקבר נמצא ב״עלוואנא״ קרוב לגעדא.
סירי עיסא:
נקרא קייד אל גאבא (מושל היער).
סירי מושי:
בין המסגד לנהר בורוואד.
קברי שמאענא:
שלושת הצדיקים קבורים זה על יד זה באמצע המדרון בבית העלמין העתיק. האגדה אמרה שהיו שלושה שד״רים שהגיעו באקראי יחד לדבדו שם נפטרו. סביב לקברי השמאענא באו סובלים ממיחושים לקחת עפר מסביב לקברי הצדיקים. את העפר ערבבו במים אותו מרחו על הפנים ונתרפאו.
ר׳ יוסף תורגמן:
הצדיק בקש מה׳ למות בשעת תיקון חצות לילה ובקשתו נתקבלה. כאשר ניסו להרים את המיטה לא הצליחו גם חכמים ותלמידים. רב מירושלים שנמצא שם, גילה להם שהרחוב שדרכו תעבור הלוויה לא נקי רחצו את השוק ושטפוהו ורק אז יכלו לשאת את המיטה.
ר׳ יצחק אל קאנסי:
מי שהשתטח על קברו בקשתו נתקבלה. הצדיק גילה את שמו בחלום ליהודים.
ד. חברות
חברת גומלי חסדים — חברה קדישא. בראש חברת משפ׳ מרציאנו עמד בשנות תר״ע — תר״ץ הנגיד ר׳ שמעון מרציאנו בן עקו(יחס דובדו).
חברת הזוהר — ר׳ שלמה כהן דנפאח.
חברת תהילים — ר׳ יצחק בן שושן.
חברת הש״ס — ר׳ רפאל כהן צבאן.
פרק 13: חכמי דבדו-דבדו עיר הכהנים-אליו מרציאנו
פרק 13: חכמי דבדו
הרב שלמה הכהן ״ארבי לקביר״
נולד בשנת תק״ס לאביו הדיין והעשיר רבנו אברהם הכהן ז״ל. בתום לימודיו החל כמלמד בישיבת אביו ז״ל. אנשי עירו חיבבו אותו כאישון בת עין. הרד״ך העיד שנכנס ללמוד בישיבת הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא, התם והישר הקדוש והטהור, השוקד מאד על תורתו רבנו שלמה הכהן שהיה כבודו ומוראו על הבריות עניש וקטיל. במכתב ששלח דיין מגדולי החכמים של פאס, לר׳ שלמה כהן ז״ל חתם בלשון ״הכופף קומתו לקבל ברכתו. תיקן תקנות בדברו והעתיקם לחיבור. השאיר גם פסקי דין, ופירוש קצר על הרא״ם. נפטר בשנת תרמ״א.
הרב אברהם בן שושן
נולד בשנת תר׳׳ה לאביו הדיין הר׳ רבנו שלמה בן שושן ז״ל. למד תורה אך כמו כל ילד אהב משחקים עד שמורו ורבו גער בו לאמר ילד כמוהו היה צריך לדעת הרבה תורה. מאז רוח טהרה נכנסה בילד, הוא נהפך שקדן בלימודו, ובגיל צעיר נתקבל מלמד בישיבת אביו ז״ל, חונן במידת הזכרון: בור סיד שאינו מאבד טיפה. בן כ״ח שנים נתמנה לדיין. אחת מפעולותיו היתה בניית בית כנסת גדול ומפואר. לשם כך נסע לפאס להתייעץ על צורת הבנין ואכן בית הכנסת נבנה לפי דגם שבפאס. למעלה מעשרים שנה שימש ראש הישיבה ולמדו אצלו רבנים דגולים כמו הרד״ך, הרש״ך צבאן. מאורעות בוחמארה גרמו שהרב עזב את הקהילה והתיישב בתאזה. זמן מה ישב במאראכיש, יסד ישיבה שם ולימד בה כשנתיים. אצלו למדו ר׳ מאיר קורקוס, ר׳ דוד עטר, ר׳ משה אביטבול. ממאראכיש בא לפאס ושימש ספרא דדיינא. הר׳ ועקנין שד״ר כולל טבריה, ראה את הרב יושב בפתח חנות ואחר כך העיד עליו לפני יהודי פאס ״גלתה סנהדרין לחנות״ (לשון הרב מלכי רבנן). בשנת תרע״ו נתמנה לראב״ד עיר מוגאדור ובתפקיד זה שימש למעלה מעשרים שנה. נפטר בשנת כי תש״א במוגאדור. השאיר חיבורים בכ״י: פסקי דינים וליקוטי דינים.
הרב דוד הכהן סקלי
נולד לאביו ר׳ משה הכהן בשנת ״כי תרכ״ב על סוסיך מרכבותיך ישועה. למד אצל ר׳ אברהם בן שושן. הוא היה כה שקדן וחזר על לימודו עד שנהיה לתלמיד המקורב ביותר למורו ורבו. כן למד בישיבת ארבי לקביר. בשנת תרנ״ו יצא ר׳ דוד את דברו בגלל הבטחון הרעוע של בני הקהילה. בשנת תרנ״ז גר בתלמסאן ולימד
בישיבה שם. בשנת תר׳׳ס בקר הרב דוד בעיר ווהראן שם ביקשו ממנו ללמוד וללמד בישיבת הרב אברהם חסן. בשנת כאייל תער׳׳ג נתמנה לדיין לצידו של הדומ״ץ, ר׳ מיכאל בן סעיד, ובשנת תפר״ ח נתמנה ראב״ד ווהראן. עמד בקשרי התכתבות עם רבני ארץ ישראל כמו כן פנו אליו מקהילות צפון אפריקה. מתלמידיו הגדולים בדבדו
היו ר׳ אליהו בן גיגי, ר׳ שמואל מרציאנו לחימר, ר׳ משה בן גיגי, ר׳ דוד מרציאנו בן עקו. בווהראן: ר׳ יעקב אסרף ר׳ שלמה לעסרי. ענו בתכלית, נח לבריות, אך בנוגע לדין תורה היה עקשן. הוא נודע גם בחסידות היה צם בימי השוב״בים צום הפסקה של שלושה ימים, ושל ששה ימים. אוכל בצמצום והיה קובע לפני הארוחה את מדת הלחם שעליו לאכול, ולא יותר. נפטר בתש״ח בווהראן.
ר׳ שלמה כהן צבאן ״להכט דצבאן״
עיין בהקדמה לנספח ״יחס דובדו״, לקמן ע״מ 194.
הרב אברהם כהן צבאן
נולד לאביו הדיין ר׳ אהרן הכהן. למד אצל דודו מוהרש״ך ״ארבי לקביר״ ואצל ר׳ אברהם בן שושן. בשנת תרס״ג עבר לגור במליליה מפני בלבול המלחמות אשר באו בדבדו בקום המתקומם בוחמארה. היו צרות רבות בזמן ההוא אשר כל עט סופר ילאה לתאר. במליליה קבלוהו למורה צדק בכבוד גדול והרביץ תורה לרבים, ייסד בית כנסת גדול במו כן היתה לו שם ישיבה. פיוט דכב׳ ר׳ אברהם נדפס בספר גביע יוסף סוסה תרפז להרב יוסף בן הרוש. נפטר בשנת תר״ף במליליה.
הרב אברהם מרציאנו רלהרהאר
נולד בשנת תר״ט, למד אצל מוהרש׳׳ך ״ארבי לקביר״ ואצל ר׳ שלמה בן שושן ז״ל בדבדו, כן למד בתאפילאלית אצל רבנו יעקב אביחצירה ז"ל. שקד על לימודו בישיבת האדמו״ר ונודע מגדולי תלמידיו של רבנו יעקב ע״ה. נסע לערי אלג׳יריה ושירת בקודש באחת הקהילות שם. היה חבר בחברת ״דובב שפתי ישנים״ וחביריה. שירת כחבר בית דין דבדו, שם נפטר בשנת תרפ״ד.
הרב אליהו בן גיגי
נולד בדבדו בשנת תר״ל, ישב באהלה של תורה, שקד על לימודו ועשה לילות כימים על התורה ועל העבודה בישיבת הרב אברהם בן שושן. תחילה קיים התורה מעוני וזכה לקיימה מעושר. את דבדו עזב בשנת תרנ״ח וישב בתלמסאן שם נסמך על ידי הרב בלייח. נתמנה לרב קהילת סעידא באלג׳יריה. הרב חיבר ספר קול צעקת הרועים (תוניס) ובו ההיתר לטחון חטים לפסח בריחים מכניות ״צילנדר״ שלא כמו בר פלוגתיה הרב הרחמ״ן בעל ספר קול תחינה וקול טחנה שאסר. הרב אליהו היה בקי גדול בחכמת הדקדוק והלשון. ערך ספר ״מכשירי מילה״(ליוורנו), השאיר חידושי תורה בכ״י על הראב״ע ועוד. נלב״ע בשנת תרצ״ט בסעידא.
הרב שמואל מרציאנו דלחימר
נולד בשנת תרמ״א. למד אצל הרד״ך ואצל הרב אברהם בן שושן. בשנת תרע״ח יצא את דבדו והתיישב בתאורירת הסמוכה, שם הדריך את אנשי הקהילה לדקדק במצוות ולקבוע עתים לתורה.
שיפץ והרחיב מקוה טהרה. יהודי אוטאט הפצירו בו ללכת עמם למקומם ואמנם נענה לבקשתם. בתש״א התמנה רב במאזאגן, ולאחר זמן עבר לקאזאבלנקה עד יום עלייתו ארצה. היה חריף בלימודו ולא החזיק טובא לנפשיה. חיבר ספר ויען שמואל. הרש״ך מזכיר את ר׳ שמואל רבות בספריו. נלב״ע בנשת תשב׳׳ב בלוד ת״ו.
השד״ר ר׳ אברהם מרציאנו
יליד דבדו אשר עלה ארצה עם אביו ר׳ שלמה בשנת תרכ״ה. למד בתלמוד תורה דורש ציון. הוסמך לרבנות בידי הראשון לציון הרב יש׳׳א ברכה. שירת בקהילה יהודית ביוון. ישב שם כשנתיים ושב ארצה, אז שימש בקודש בקהילת שכם. יצא פעמים בשליחות שד״ר העדה המערבית ירושלים למערב הפנימי והחיצוני. מראשי העדה המערבית ירושלים. הגיח חידושי תורה בכ״י. נלב״ע בשנת תרצ״ו בירושלים ת״ו.
ר׳ יוסף מרציאנו בן עקו
נולד בשנת תר״ך־ ולמד אצל הרב אברהם בן שושן. שקדן בלימודו, ויראת ה׳ היתה נסוכה על פניו. משנת תרס״ה ועד שנת תרפ״ד היה דיין בבית דין דבדו. היה ענוו, שתקן וחסיד. הפיץ תורה בקרב עדתו. נלב״ע בדבדו שנת תש״ה.
ר׳ משה מרציאנו בן עקו
נולד לאביו ר׳ יוסף. בתום לימודיו בדבדו נסע ללמוד אצל האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצרירה ז״ל. בשנות תרמ׳׳ד אירח בביתו את. הקצין הצרפתי דה פוקו ובזה נטל עליו אחריות כבדה לבטחון בני הקהילה. דה פוקו סיים בדבדו את שליחותו בשלום, הודות לכך העניקה ממשלת פריז בשנת תרצ״ג את אות הכבוד למשפחה. משנות תר״מ ועד תרס״ג שימש נגיד עדתו. היה אמיד בנכסים: ר׳ דוד הכהן כתב: …ואז היה באותה שעה בעזרי הה׳ הש׳ ר׳ משה ב״ר יוסף מרציאנו הנקרא בן עקו… וכשהשעה היתה דחוקה אצלי היה מלוה לי כסף מה שצריך לי בפנים מאירות הוא היה עשיר בעל כסף והיה מלוה בהכשר לכל, ונותן עיסקא למחצית שכר, ואנכי הצעיר היה עושה עמי הלואת חן וחסד ה׳ ישלם לו כפעלו הטוב.
בשנת תרנ״ב ייסד כולל לאברכים בקהילת צפרו לע׳׳נ אחיו ר׳ יהודה ז״ל. בכולל זה למדו מגדולי חכמי צפרו בדורות שלאחר כן. בשנות תרס״ג היה מראשי המתנגדים למורד בוחמארה ושמר אמונים למלך מרוקו. המורד הצורר אסר אותו שלוש שנים תמימות, עינה אותו קשות, עינויים שמהם חלה עד יום פטירתו בשנת תרס״ז.
סבא ר׳ שמואל מרציאנו בן עקו
ראה אור עולם בדברו בשנת תרנ״ב לאביו רישא דעמיה. הצדיק וחסיד ר׳ אליהו ולאמו הצדקת מרת עישה בן חמו. למד אצל ר׳חיים בן שושן. אביו ר׳ אברהם בן שושן הכיר את הילד ושיבח מאד את כשרונותיו. כן למד אצל ר׳ שלמה בהן צבאן. משנת תר״פ ועד שנת תשכ״ג שימש כראש ישיבה בדבדו: מאות תלמידים למדו אצלו מהם שהגיעו להוראה ולתעודה. הוסמך לדיינות אצל רבני מכנאס אך מסיבות משפחתיות לא שמש בפועל בתפקיד הרם. בשנת תש״ו נתמנה רשמית לסופר בית דין דבדו מטעם שלטונות מרוקו. פקיד קופות רשב״י ורמבע״ה משך יובל שנים. שליח צבור מובהק, נקי כפים, וענוו. התנהג בחסידות, נשאר עטוף בטלית ותפילין עד שליש היום. והגה בתורה כל היום. נודע ביראתו וטהרתו. השאיר בכ״י חידושי תורה שונים ובתוכם בקשות מחילה מתלמידיו: …תלמידי היקרים אני מבקש ממעלתכם היקרה שתעשו לי מחילה מלב ונפש … נפטר. ביום י״ב ניסן תשל׳׳ה בירושלים ת״ו והיתה מנוחתו כבוד בהר הזיתים בחלקה הנקראת על שמו. בסיון תשל״ה ייסדנו כולל אברכים ע״ש סבי ע״ה בשם ״מדרש שמואל״ לש׳ תדרשו ובאת שמה בירושלים ת״ו.
הרב חיים בן שושן
נולד לאביו הרב אברהם בן שושן ולמד בישיבת אביו ז״ל. משך עשרים שנה לימד בישיבת אביו. בשנים תרס״ה— תרפ״ד שימש דיין בדבדו. בשנים תרפ״ד—תרפ״ט שימש רב בתאורירת. אחרי כן עבר לעיר מוגאדור שם התמנה לאחראי על ענייני דת ולספרא דדיינא עד לשנת תרצ״ז. אז נתמנה דיין בבית דין מוגאדור. בשנת תש״ב עזב מוגאדור ונעשה דיין בקאזאבלנקה עד שנת תש״ט. מאז שימש בראב״ד שם עד יום פטירתו. נלב״ע בקאזאבלנקה בשנת תש״ך.
חוקרי תולדות קהילת דבדו
לר׳ יוסף הכהן היתה זכות הבכורה בפרסום ראשון של הקהילה בשנת שי״ד 1554'.
ר׳ משה אדרי נתן פרסום לדבדו בספרו".
נחום סלושץ אשר ביקר בצפון אפריקה בשנים הראשונות של המאה העשרים חקר את מוצא היהודים שם, ופרסם ספרים רבים בענין, תולדות יהודי דבדו במאמר גדול, ובמאמרים נוספים. סלושץ כתב מאמר על ר׳ משה אדרי.
ר׳ שלמה כהן דצבאן, בקונטרס יחם דובדו. ריכז ידיעות רבות על דברי ימי הקהילה ועל יחם הכהנים.
ר׳ שלמה כהן זאגורי, בספרו ויקץ שלמה הזכיר פרטים חשובים על חכמי הקהילה ועוד. יהיה זכרם ברוך!
הרב רפאל בן שמעון, הדפים, מתוך כ׳׳י, שרית חשוב מאד משפט וצדקה ביעקב ב׳ חלקים לר׳ יעקב אבן צור ושם חלק א׳, סי׳ עב נמצא מכתב השופך אור גדול על קהילת דבדו. תנצב"ה
Les Juifs l'Andalousie pour le Maroc oriental
LES JUIFS FUIENT L'ANDALOUSIE POUR LE MAROC ORIENTAL.
Il y a 600 ans, des juifs fuyaient L’Europe et se réfugiaient à Debdou, ville de l’Oriental marocain et terre d’Islam !
A la fin du XIVe siècle, l’Espagne catholique traverse une des périodes les plus troublées de son histoire. Dans un contexte de graves problèmes économiques et sociaux, une vague de persécutions anti-juives submerge la péninsule ibérique et en particulier le sud de l’Espagne et l’Andalousie. Plusieurs pogroms ont en lieu visant les juifs d’Espagne. Ces évènements aussi appelés baptêmes sanglants et connues dans la tradition juive comme les décrets de 5151 (hébreu : גזירות קנ"א gzeirot kan"a) se traduisent par une série de massacres et de conversions forcées qui avaient débuté à Séville le 4 juin 1391 avant de s’étendre à une grande partie de l’Andalousie.
Jeunes femmes juives de Debdou
N’ayant d’autre choix que de se convertir au christianisme ou mourir, Plusieurs milliers de juifs prenaient les chemins de l’exil et traversaient la méditerranée pour aller trouver refuge en Afrique du Nord. Parmi eux, un groupe de plusieurs familles juives décida de s’exiler dans le nord du Maroc et s’installèrent dans la ville de Debdou située au pied de l’Atlas à l’est du Maroc. On les appellera les « Sévillans » du Geros Sbilia.
PHOTOS DES HABITANTS JUIFS DE DEBDOU AUTREFOIS.
La légende voudrait que le rabbin David Hacohen qui mena ces exilés aux contreforts de l’Atlas, voyant que ce bourg connaissait une grave pénurie d’eau qui allait handicaper la future installation de la tribu, aurait frappé de son bâton un rocher d’où jaillit une source, andalouse, certes, puisque joyeuse et babillarde. Cette source existe toujours et elle est devenue aujourd’hui, lieu de pèlerinage et d’adoration, Debdou vénère toujours « Aïn Sbylia » traduction arabe de “source de Séville”. C’est autour de cette source que le Mellah, le quartier juif, fut construit.
Debdou peut se vanter d’une longue tradition d’accueil. Ainsi, elle a accueilli volontiers les populations juives chassées d’Espagne et qui venaient s’ajouter à ceux autochtones déjà installés dans la ville. Les juifs s’y sentaient en sécurité. La ville est protégée par les montagnes, le plateau de l’Anti-Atlas et un relief escarpé qui la mettait à l’abri des attaques. En situation excentrée, elle était moins exposée que les villes comme Fès ou Marrakech qui connaissaient régulièrement des troubles liés aux conquêtes de pouvoir.
Qu’ont-ils de particulier, ces Juifs de Debdou ? D’abord, le fait qu’ils furent longtemps majoritaires dans ce bourg, composant en fait les trois quarts de la population. Au début du XXe siècle, Debdou était proportionnellement la ville où la population était proportionnellement la plus importante du Maroc.
Le père Charles de Foucauld y séjourna en 1883-1884, et y apprit même, dit-on, l’arabe et l’hébreu, ce qui lui permit de traverser le Maroc et de pénétrer les milieux arabes déguisé en rabbin. Dans son livre « Reconnaissance au Maroc », il nota : » la population de Debdou présente un fait curieux, les israélites en forment les trois quart; sur 2000 habitants, ils sont au nombre de 1500. C’est la seule localité du Maroc où le nombre de juifs dépasse celui des musulmans »
Dans le monde juif, Debdou était connue surtout par la confection de rouleaux de la loi par les sofer (scribes), qui étaient de véritables experts appréciés par leur piété et leur savoir faire exceptionnel. La calligraphie de Debdou était connue au delà du Maroc. En Israël, on peut apprécier aujourd’hui un Séfer-Torah rarissime de Debdou, écrit sur un parchemin en peau de biche. Il avait été offert à l’ancien premier ministre Yitzhac Rabin.
L’histoire de cette ville, aujourd’hui oubliée, est édifiante et extraordinaire. Elle était devenue au fil du temps un foyer du judaïsme éclairé, un haut lieu des études talmudiques dont la réputation et l’influence s’étendait du Maroc à l’Algérie voisine. Pour les juifs exilés de la péninsule ibérique et nostalgiques de la période faste d’avant les persécutions chrétiennes, la vie à Debdou était un prolongement de l’époque sévillane. Cette époque constitua l’âge d’or de Debdou.
Au XVe siècle, Debdou est une citadelle fortifiée et puissante. C’est la période où on parle des Rois de Debdou !! Debdou n’est plus une ville, c’est un royaume qui va peser de son poids sur le destin dynastique marocain. Ce royaume était si puissant que la dynastie alaouite dut s’adresser à Ibn Machâal, le souverain juif de Debdou et de Taza pour trouver auprès de lui appui humain et soutien financier. Sans cet appui, le premier sultan alaouite n’aurait sans doute pas pu asseoir son pouvoir. En effet, c’est grâce au puissant soutien d’Ibn Machâal que le premier souverain alaouite a pu négocier avec les Rhiata, les Branes, Tsoul, Gzennaya, Mtalsa et Aït Wrayn une baïâa qui lui fut accordée. La majorité des marocains oublient que la première capitale des Alaouites n’était autre que…Taza d’où était engagée précisément la conquête de Fès.
Debdou c’est aussi l’histoire du déclin d’une ville. Celui d’une cité, jadis florissante car située sur la route du commerce caravanier liant la région sahélo-soudanaise via le Touat-Tafilelt à la Méditerranée. Ce commerce va s’essouffler quand les Européens arrivèrent à le détourner via la voie maritime. La communauté juive de Debdou a connu des vicissitudes diverses qui l’ont durement frappée. L’une de ces vicissitudes de l’histoire de Debdou n’était autre que la défaite infligée à l’armée du Sultan Abderrahmane lors de la bataille d’Isly.
Les Juifs de Dedbou quittèrent la ville et se retirèrent dans les casbahs tribales réservées aux Juifs chez les Rhiata, les Branes et autres Gzennaya. Beaucoup d’entre eux s’étaient convertis à l’Islam. Même si le choléra a quasiment décimé la communauté au XVIIIe siècle, les deux tiers de la population de Debdou étaient, à la fin du XIXe, juifs. Aujourd’hui, ce qui reste de cette communauté a entièrement émigré en France, au Canada, en Amérique ou en Israël.
Depuis le départ des derniers juifs, la ville est restée comme figée sur son histoire.
Certaines familles juives retournent encore en pèlerinage à Debdou pour aller prier dans les deux synagogues encore debout ou pour se recueillir dans les deux cimetières juifs jalousement gardés et magnifiquement entretenus par les habitants de la ville.
Mais Debdou cherche à sortir de son immobilisme et espère désormais bénéficier de son histoire au lieu d’en porter inutilement le poids. Pour cela, elle mise sur le tourisme pour sortir de son isolement et de son déclin économique. Des opérations de réhabilitation du patrimoine de la ville ont été lancée, une maison de la culture dédiée à l’histoire de la ville est en construction. L’objectif est de faire de Debdou un des pôles touristiques majeurs de la région.
Pour Khalid Sbiâ, son jeune député engagé dans les projets de développement de Debdou, il faut trouver une vocation à cette ville et que cela passe par la reconnaissance de son histoire d’une ville multiconfessionnelle, symbole de tolérance et du vivre ensemble. Ainsi la dixième édition du festival des musiques folkloriques de Debdou qui a eu lieu en septembre dernier a été sous le slogan de la coexistence entre les religions. Et pour que Debdou retrouve son rayonnement, Il faut l’engagement de tous les acteurs concernés, collectivités, Etat et associations locales et pourquoi pas un coup de main de la diaspora juive de Debdou, car après tout c’est aussi leur ville!
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-המשפחות — ״תפארת בנים אבותם״
פרק 14;
בספרד
בעיר מורסיא שבאנדאלוסיא, בדרום מזרח ספרד, הוקצתה בשנת 1272 שכונה מיוחדת ליהודים. ר׳ אברהם אלמורסי חי במורסיא בשנת 1303. ר׳ שלמה המורסי מוזכר בספר תרומת ה'. בשיביליה חי ר׳ יעקב מורסי. מכאן שהיו בשיביליה יהודים יוצאי מורסיא ״לום מורסיאנום״. יש להניח בני מרציאנו התיישבו בדבדו עם כהנים יוצאי שיביליה: משפחת מרציאנו שהתיישבה במקום עם הכהנים היתה משיביליה ומקורה במורסיא. המשפחה היתה זמן במקום הנקרא נתיסדלת מקום הנמצא בקרבת דבדו.
מתוך ויקיפדיה : מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murθjaˈ, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת על גדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו ישנם 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה אוכלוסיית מורסיה בקצב מהיר מאוד.
מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבש אותה ב-1266ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכללה בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.
במרוקו
ר׳ שלמה המורשי(המורסי) הוא ראשון מבני קהל מורסיא הידוע לנו שחי במרוקו. מבני המשפחה ישבו בערים שונות במרוקו ובאלג׳יריה. בעיר בון אלג׳יריה הקרובה לגבול תוניסיה נשיא הקהילה בשנות ת״ש היה מבני מרציאנו. מבני מרציאנו היו בועד המללאח בעיר פאם, ונשיא הקהילה בעיר אספי. ר׳ יעקב מורסיאנו מעיר אספי היה מראשוני חובבי ציון במרוקו.
השם מרציאנו:
פירוש המילה הוא ״יוצא מורסיא״ ובספרדית ״לום מורסיאנוס״. ודלא כפירוש הידוע והנפוץ, מוזכר על ידי חיים אברהם: ״לא״ בספרדית נק' ״נו״, מורסיא— נו היינו שיהודים מצהירים אין אנו חפצים באזרחות מורסיא, מורסיא— לא או מורסיאנו. אכן נראה שזה פירוש מוטעה. משפחת מורסיא היתה בתורקיה. משפחת בן־ טאטא במרוקו, היתה מסורת אצל בני המשפחה הזו שהם באו מעיר מורסיא.
משפחת כהן־םקלי
כהני דבדו נקראו כהן סקלי: יש סוברים שהמילה סקלי היא על שם חוט הזהב הנקרא בלשון ערבית סקלי. ואמנם מצאנו כהני שיביליה עוסקים בחוט הזהב, תעשיה זו היתה קיימת בשיביליה, שכן עד המאה השמונה עשרה ידעו במרוקו על חוט הזהב הנקרא ״סקלי שיביליאני״. הר׳ יוסף משאש כתב שכהני סקלי נקראים כך כיון שמסורת בידם שהיו רוקמים בגדי כהונה בבית המקדש בחוטי זהב. ר׳ יוסף בן נאים היה בדעה שבני סקלי היו צאצאי צדוק הכהן שכן סקלי בגימטריה צדוק הכהן. ויש הסוברים שהם נקראו על שם האי סיציליא בדרום איטליא. הראשון הידוע לנו הוא ר׳ יעקב סקלי מהמאה השלוש עשרה מוזכר בתשובות הרא״ש. היו שד׳׳רים מארץ ישראל בשם ר׳ יעקב כהן סקלי, ר׳ משה כהן סקלי. ר׳ יעקב כהן סקילי ראב״ד טבריה עמל רבות כדי לבנות הבנין מעל קבר התנא ר׳ מאיר בעל הנס בטבריה. יהי זכרו ברון.
משפחת בן נאים
בסוף מכתב ראשי קהילת דברו לחכמי פאס: …מצאנו שטר מכירה של משפחת בן נאים בכתיבת יד החכם כמוהר״ר יוסף בן משאש שנת שס״ט. מכאן המקור הראשון הידוע לנו על שמפחת בן נאים במרוקו דלא כאברהם אלמליח שכתב': מוצאה של משפחת בן נאים הוא מטיטוואן ומשנת ת״ק השתקעו אחדים מבני המשפחה בפאם ובדברו. ולפי הרש״ך היתה בעיר תאזה משפחת בן נאים בשנת תמ״ד. בשנת שס״ט יודעים לראשונה על משפחת בן נאים בקהילת דבדו.
משפחת משאש
מקורה בדברו כך כתב הרב משאש בהקדמה ״ותפארת בנים אבותם״ שמשפחת משאש במכנאס באה מדבדו. והרש׳׳ך ציטט שטר מם׳ 6 משנת שפ״ה חתום בידי ר׳ יוסף משאש מקהל דבדו.
בן צולטאן — בן מלך. בתיטוואן שינו שם משפחתם לבן טאטא על פי פקודת מושל העיר שנפגע ששמע שקוראים לעצמם בני מלכים.
תורגמן — מתורגמן.
לעסרי — האיטר (הקדמה לשו״ת פעמון ורמון, י־ם, תשל״ז).
בן שושן — על שם העיר שושן.
בן גיגי — בגימטריא עשרים ושש שהוא מספר שם ה׳.
בן חמו — על שם חם או חמות.
מרעלי — על שם עלי הכהן.
ענקונינא — מקורה הבלעדי היה בדבדו.
ועיין ביחס דובדו משפחות רבות שנזכרו בתוך שטרות של קהל דבדו.
משפחות שמוצאם משיביליה הם במרוקו זבילי או אישבילי. ובארצות הבלקן היו שיבי, סיבילייא, סיבילייאנו.
שמות פרטיים
אברהם: בריהם, בריהמו, בראהים.
דוד: דודו, דוור, דבידו.
מרדכי: מריטך, מרדוך.
אליהו: יאהו.
משה: משישו, מושי.
שלמה: שלילם.
יעקב: עקיקו, עקו.
יוסף: יסו.
שמחה: מאהא.
לאה: ללוויהא.
אסתר: סתירא.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-פרק 15: תאריכים בתולדות הקהילה
פרק 15: תאריכים בתולדות הקהילה
ר׳— ר״ל גולי שיביליה ובראשם הר׳ דוד כהן ור׳ דוד לוי מתיישבים בדבדו. (1440 — 1470)
ר״מ — ש״מ שבריר של מידע על קהילת דבדו: ״דברו קאנת עאמרה״ דבדו היתה מלאה (יהודים) (1480 —1580)
ש״ן (1590) יהודי דבדו עזבו את היישוב והתיישבו בבפר
רבי שמואל מרציאנו מדבדו
״דאר בן משעאל״. חלק מהקהל לא עזב דבדו.
ת״ן (1690) יהודי דבדו יצאו מכפר דאר בן משעאל, חזרו לדבדו בפקודת המלך.
תק׳׳ה (1745) מגיפה ב״מ מפילה חללים רבים. קרוב לשלוש מאות משפחות עזבו דבדו.
תקל״ג (1773) ביקור בדבדו של ר׳ יהודה בן עטר (השני).
תקל״ט (1779) רעב כבד בדבדו. רבים עוזבים.
תק״ן (1790) שבט לקרארמא מציק ומיצר ליהודים בעונשים
רבים ומרים כלענה.
תקס״ז (1807) • רעב בדבדו. יהודים רבים עוזבים.
תק"ע ( 1810 ) הריגת ר' יצחק בן נאיים
תק״ץ (1820) מחלת כולירה ב״מ בדבדו.
תר״ך (1860) הריגת ר׳ יוסף מרציאנו.
תר״ך—תר״ל ביקורים בדבדו של האדמו״ר רבנו יעקב אביחצירה. (1860 — 1870)
תרל״ד (1874) רצח עשרים יהודים בדבדו.
תרל״ו (1876) רצח 4 יהודים בדרך בין אוג׳דה לתלמסאן.
תרמ״ג (1883) חילול בית עלמין העתיק והמקודש, ספרי תורה נגנבו מבתי כנסת.
תרמ״ד (1884) ביקור בדבדו של הקצין הצרפתי דה פוקו.
תרמ״ה (1885) שוד וביזה בקהילה.
תרמ״ו (1886) רצח יצחק מרעלי. המלך, מולאי חסן מפקח ישירות על קהילת דבדו.
תרמ״ט (1889) סכסוך בין הכהנים והעם בענין העמדת חיילי המלך על שמירת היהודים בדבדו.
תרנ״ו (1896) נרצח יהודי בדבדו.
תרנ״ז (1897) ביזה ושוד בקהילה.
תרנ״ט (1899) קרבות דמים בין שבטי מוסלמים, שיתוק המסחר לתקופה ארוכה, היהודים בצער.
תרס׳׳ב (1902) אנשי המורד בוחמארה שולטים בדבדו.
תרס״ג (1903) שבטי דברו והסביבה מכתירים בוחמארה לשליט המקום. שוד וביזה בקהילה, ימי תפילה וצום, המסחר משותק, יהודים הולכים יחפים לתפילה על קברות הצדיקים. ראשי קהילה במאסר ממושך, הם מעונים קשות.
תרס״ח (1908) דבדו משוחררת מעול המורד הצורר.
תרע״א (1911) רצח 4 יהודים בעקבות השתלטות חיילי צרפת על דבדו. שכונת היהודים סגורה. אין יוצא ואין בא. ביום ד׳ אייר תרע״א החל שלטון צרפת בדבדו.
תר״פ (1920) ראשי הקהל מתנגדים למינוי הקאייד גומריש למושל דבדו.
תש״א (1941) עבודת פרך של שלושים יום בשנה מוטלת על כל יהודי, הצהרות הון חובה, המוסלמים מוסתים ביהודים ע״י אנשי וישי. ימי חרדה.
תש״ח (1948) בני הקהילה חוגגים ברחובות עיר, בעריכת שלחנות כיבוד ברחובה הראשי של העיירה, לכבוד הכרזת מדינת היהודים.
תשל"ד ( 1975 ) ימי קהילת שיביליה הישמעאלית באו לסיום.
דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו
פרק 16: פיוטים
פיוט ר׳ סעדיה אדאתי
ר׳ סעדיה אדתי אשרי יולדתו, פספאנייא היתה דירתו, ופנאדור היא קבורתו, ועלינו תגן זכותו.
ר׳ סעדיה אור המנורה, בצרור החיים היא צרורה, נשמתו הטהורה בישיבה של מעלה שורה, נהנה מזיו השכינה.
ר׳ סעדיה צ׳ווי עינייא, בזכותו רבי יחייד לבלייא, עלינא וועלא ליהוד די פדנייא, ויג׳ינא למשיח ואליה.
ר׳ סעדיה צווי לאה תמשי קול אולייה, ותגי בחאג׳תהא מוקדייא, זכותו תדרג עלייא.
במתיבתא דרקיעא, לכבודו שפתי אביעה, מלא משאלותי אל גדול דעה, ובטל מעלנו גזירה רעה.
ר׳ סעדיה מן גירוש קשטיליא, חין גזרו על ליהוד לפניא, ווהווא מן עשרא די כרג׳ו דגייא, פלמרכב רקבו בלא בחרייא.
ר׳ סעדיה בחכמה הוא מלא, בפרדס הוא יורד ועולה, ומתורתו לאחרים משקה ודולה, ובכתר שם טוב הוא מתעלה.
ר׳ סעדיה הווא מעא סחאבו, צוורו מרכב פלחיט וורקבו, ובאמר אלא׳ה ג׳א לבחר תחתו ווהרבו, כל וואחד די פאיין קאן מקתובו.
ר׳ סעדיה בחיים חיותו, לא ימוש מתוך ישיבתו, ומשפט וצדקה הורה לעדתו, הוא וכל בני חברתו.
וותהרס למרכב וובקא ידור, התא ג׳א לנאדור, וצאפט ליהוד באש ידפנו לגנדור, ומה ביה גיר לגוי בלחדור.
ומאת ה׳ היתה סיבה, קמו בני עוולה באיבה, והרגו מהם כמה אלפי רבבה, ורובם שרפו פלג'אבא.
חין סמעו לאומות האד למסאלא, קאלו נקותלו לגוי בתאפלא, ווצבט נזל עליהום מן אלאה תעאלא, ווהרבו קלהום ברפלא.
ר׳ סעדיה כחמה פניו יאיר, פנאדור וחביריו פדזאייר, דבדו ותלמסאן יגביר, עליהום סומכים בני העיר.
ופליל גאת חג׳רא מן ג׳בל מוג׳ודא, חסהא קיץ רעאד מדרדבא, וומא הרסת וולא עמלת כרבא, לקבר צדיק משאת בלהיבא
הבאים סעודה יעשו, על קברו רחמים יבקשו, ורחוקים אליו יידרושו, מבקשי פניו לא יחשו.
ישראל בצדיק ישמחו, צהלה ורינה ישיחו, חיים תן להם כי בך בטחו, קבצם לציון ושם ינוחו.
יא רבי עמל פי אוג׳ה תורה, פך ישראל מן כל הייא צרה, ווג׳מע קומי די פי כל הארא, לבית לקודש הייא למועתארא.
(כ״י שמעון די יוסף מרציאנו)
פיוט לכ׳ התנא רשב״י:
סימן מסעוד אצרף חזק.
מלך ישורון, עלה לחברון, ר׳ אהרן, קדוש הוא.
סידנא סידנא, יא מולא מירון, דימא קון מעאנא, יא רבי שמעון.
ספרים ארבע, הדפיס וטבע, תורתו קבע, אני קבע אני ה׳.
זאנא זאנא בעצאתו כדרא, וונתי יא רבי שמעון יא מול לחברה.
עשו הסכמות, חכמים רשומות, ארבע ארצות, בחר ה׳. סידנא, סידנא…
ואלה שמותם, ספר יעקב איש תם, פתוחי חותם, קודש לה׳. זאנא, זאנא…
דורש טוב שמו, אהוב בעמו, רבים יחכמו, מוסר ה׳. סידנא סידנא…
אחריו יגידו, אמר תלמידו, משפטיך יעידו, עדות ה׳. זאנא, זאנא…
צדיק וישר, כל טוב לא חסר, מלך וגם שר, בקהל ה׳. סידנא, סידנא…
רבי ומורי, הוא רץ כצבי, שפט טוב יורה, הלבה מסיני. זאנא, זאנא…
פעולת ההא, אמר בן האהא, ובעת ההיא, יאמר ה׳. סידנא, סידנא…
חייבים בכבודו, אמר תלמידו, יעידו יגידו, עדות ה'. זאנא, זאנא..
זכרו לברכה, זיFה וזכה, ראיתי כבה, עדות ה׳. סידנא, סידנא…
קדוש קדוש, מלא וגדוש, באוצר בלום, בקהל ה׳. זאנא, זאנא…
פיוט לכבוד אבא מארי, סימן אני שמואל מרציאנו
אני אשיר בשירי, לכבוד אבא מארי, שמו אליהו מורי, עטרת ראשי ונרי,
מה טוב טעמו ונאומו, יהיה אלקיו עמו.
שדי ישמור אותו, לו ולכל בני ביתו, מכל צרה יציל אותו, עד מלאת ימי זקנתו,
מה טוב וכו׳
מלן נשגב ועליון, יושב בסתר עליון, יזכה לראות את אפיריון, עם בוא אליהו וינון,
מה טוב וכו׳
ושדי יצליחו בבל קנינו, וכל אויביו יתן לפניו, יזכה לראות בני בניו, עם כל ישראל חביריו,
מה טוב וכו׳
אב רחמן תעזרהו, ומכל צרה תצילהו, ובטובך הגדול תסעדהו, בביאת משיח מבשרנו,
מה טוב וכו׳
לירושלים תעלה אותו, עם בל בני בריתו, לראות ארץ נחלתו, ולמלאת תאוותו,
מה טוב וכו׳
מלך מי כמוך, ואין עור בלעדיך, הטיבה ה׳ לחוסיך, ולי אני עבדיך,
מה טוב וכו׳
רחמן רחם עלינו, והשב נקם לשבננו, הקמים תמיד עלנו, בכל עת לכלותינו,
מה טוב וכו׳
ציון השב על כנו, ובית המקדש על מכונו, ויהודה ישוב למעונו, אל ארץ ארמונו,
מה טוב וכו׳
ה׳ אלקיך פדני, ומכל צרה גאלני, וביראתך הדריכני, ובדרך הטוב תנחני,
מה טוב וכו׳
אל אתה לא אל חפץ ברשע, סלח לי על כל פשע, בי אני מלא רשע, ואתה צדיק נושע,
מה טוב וכו׳
נא עליון השיבנו, אל ארצנו וזבולנו, הסר מעלנו חשבנו, כי אתה הוא אבינו,
מה טוב וכו׳
וקרב לנו קץ הישועה, והשמיענו תרועה, יושב הכרובים הופיעה, קיים לנו השבועה,
מה טוב וכו'
דבדו עיר הכהנים- תולדות קהילה במרוקו ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד-אליהו מרציאנו-תשע"ב – עמ' 156-152
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- פיוטים
פיוט למעלת ר׳ מאיר בעל הנס
אשירה נא, שבחי תנא, בגן עדן חונה, הוא ר׳ המאיר,
ביה ווקפא לעולם, ומה קפא קומשי, צדיק יסוד עולם, הוא ר׳ מאיר,
נעשית לו חופה, בעולם הבא, בצל ומסיבה, הוא ר׳ מאיר,
יא כוואני אצנתו, וולא תתקלמו, פרחו ופייסו, פי סעודת ר׳ מאיר,
יום הלולתו, תעשו שמחתו, לעילוי נשמתו, די ר׳ מאיר,
דימא אליל וונהר, גיר מהבוס פדאר, למשנה ווזוהר, די ר׳ מאיר.
פיוט די ליאון בלום — (Leon Blum)
עלאש קלאם לעאר, כלקנא רבי קאמלין,
מה נקונוש כפאר!
כלקנא רבי קאמלין, מה נקונוש חפאר!
זמן קנא פתכמום, ליום פאזא רבי להמום,
עלאש קלאם…
ויו עליך יא ליאון בלום, לה סוסיאליסט,
עלאש קלאם…
קלאם בלום מה תכאלפו, נתומה מנהום מה תכאפו,
עלאש קלאם…
עייטו א־בא פרייא דה פו, אנא בלום נעאוונקום,
עלאש קלאם…
זמאן קנא פלא קריז, ליום ויו לו־ווריי עזיזי,
עלאש קלאם…
לאלמאן טאח עלא לינגליז, איפך אפיון יטאלי,
עלאש קלאם…
בוה עליך יא יספגיולי, לי פי סאעא בלית למכאן,
עלאש קלאם…
שרינא ניף לעדייאן, איפך אפיון יטאלי,
עלאש קלאם…
האדי הייא לחדאדא, דגייא מא בקאת פיהא קאעדא,
עלאש קלאם…
לפראנסיס חסב עבד אל קרים, פיה שי פאיידא, סאעא גיר מוך לפאר,
עלאש קלאם…
לחוואנה נחרקו, וולבלאדאת טרקו,
עלאש קלאם…
בוה עליך יא פרנקו, סוסיאליסט יקתלוך,
עלאש קלאם…
זמן קנא פלחוז, ליום תעלמנא לדרוז,
עלאש קלאם…
עלא פרנקו קולו בוה, באלאך בני באה יחבוה,
עלאש קלאם…
סוסיאליסט יקתלוה, ויתהגא מן דגייא.
עלאש קלאם…
(כ״י שמעון מרציאנו בן עקי)
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- עמ' 159-157
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב
פיוט על רשב״י וחביריו
מיוסד על עשר ספירות וסופן ס׳ מסעוד חזק
בר יוחאי ה׳ עמך, רוכב שמים בעזרך, סידנא בר יוחאי.
כתר עליון בראש נכתרת, אמון מופלא מוצנע גלית, מאד נעלית, אשריך אשרי יולדתיך:
רוכב וכו׳
חכמה תעוז תרום ימיניך, ברוך אתה בפרי בטניך, רבי אלעזר בנך כמוך, הן נסיעותיך:
רוכב וכו׳
בינה סוד עולם הבא שמה, רבי אבא ידע מקומה, ציירה רקימה, בצדק אחזה פנימה:
רוכב וכו׳
חסד ה׳ לבש מרה, על קו ימינך רבי יהודה, מרגלית חמודה, להגיד בבוקר חסדיך:
רוכב וכו׳
גבורה נתגבר כארי, רבי יצחק עץ עושה פרי, כבצלאל בן אורי, לכל יבוא גבורתיך:
רוכב וכו׳
תפארת אדם אור מראיהו, רבי יוסי בר יעקב הוא, נועץ ויבינהו, סוד תורה ה׳ בפיך:
רוכב וכו׳
נצח ענף אחד הוא היה, הוא אחד מבני עליה, הוא רבי עזקיה, שובע שמחות את פניך:
רוכב וכו׳
הוד מוצל נאצל וזרח, רבי ייסא לחבורה ארח, ציץ יציץ ופרח, פתח לבנון דלתיך:
רוכב ובו׳
יסוד נעלם בסוד הדעת, רבי חייא לבנות לטעת, בל אוזן שמעת, תשיש בשמחות את פניך:
רוכב וכו'
מלכות דוד בת שבע נקראת, רבי יוסי שם לו עטרת, לאות למשמרת, לספר כל מלאכותיך:
רוכב וכו'
מה טוב ומה נעים שבת אחים, עשרה שלמים כאור זורחים, לנצח נצחים, ירויון מדשן ביתך:
רוכב וכו'
סתר סוחרה וצנח, מגברא דאית ליה בעינא, בשפל קול תחנה, לראות בטובת בחיריך:
רוכב וכו'
עמדתי על עמדי משתאה, כי ראיתי עצמי דל נכאה, איש שוגה ברואה, בושתי הרים פני אליך:
רוכב וכו'
ואיברי מטו בסערה, נתפרקו כל חוליית השדרה, בפחד ובמורא, רגזו וחלו מפניך:
רוכב וכו;
דלותי ולי יהושיע, בחסד ובאמת תופיע, שפע טוב תשפיע, כעת יבורך בית עבדיך:
רוכב וכו'
חיי אריכי גם נעימי, ובני סמיכי וחכימי, ומזוני רויחי אלימי, עיני כלו לישועתך:
רוכב וכו׳
זוהר סתריך גליי נא, נפלאות אביעה אבינה, סודות באמונה, אשר צפנת ליריאך:
רוכב וכו׳
קולי יערב וצפצופי, מציון משוש מכלל יופי, לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך:
רוכב וכו'
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב- עמ' 162
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב-הערצת הצדיקים-
שבחי צדיקים ר׳ דוד הכהן הראשון
האגדה ידעה לספה שהרב דוד הכהן ממגורשי שיביליה, בתום מסע מפרך הגיע למקום מסויים, התפלל לה׳ והוציא לו ולאנשיו בדרך נס מים מסלע. מסביב לנקודת מים זו נבנתה שכונת היהודים.
רבנו סעדיה אדאתי
יש אומרים שאחרי גירוש שיביליה הרב הגיע לאיזור נאדור בקירבת מליליה, ויש אומרים שהרב היה שד״ר מארץ ישראל. הרב חי בבדידות באיזור נאדור. האגדה מספרת שהרב שלח להודיע ליהודים להכין לו הדרוש לקבורתו כי שעתו קרובה להפטר מהעולם. אך היהודים לא התייחסו לבקשת הרב. אז הרב פנה למוסלמי וביקש עזרתו והדיע לו שאחרי פטירתו, תתחולל סערה וסלע יכסה את הקבר. אחרי פטירת הרב נבקע סלע מההר וכיסה את מקום מנוחת הרב. יהודים רבים ממרוקו ומאלג׳יריה באים להשתטח על קבר הצדיק, קוראים משניות ולומדים זוהר. משלמים דמי כניסה ל״מוקאדם״ הוא מוסלמי שומר המקום.
תאורירת: הצדקת בנת אל חמוס
היתה צדקת בעיר תאורירת. פעם המוסלמים העלילו על רבנים שהשקו יין למוסלמי אחד ועצרו את הרבנים. יהודיה בשם בנת אל חמוס אמרה להם: רבותי אם אתם מבטיחים לי גן עדן אומר להם שאני נתתי את היין! והרבנים הסכימו. לקחו אותה למוסלמים וסיפרה שהיא נתנה יין למוסלמי. ענו להם המוסלמים: זה שקר כדי לשחרר אותכם. אז הרבנים אמרו למוסלמים: עשו לנו כטוב בעיניכם. היהודיה שיכנעה אותם שהיא מכרה היין והיהודיה נהרגה על ידי המוסלמים. לא רחוק ממקום קבורתה פרץ מעיין. אשה באה לצדקת ורגליה נפוחות. אף תרופה לא עזרה וגם לא קמיע. מרחו לאשה את הרגלים במי המעיין ופתאום היתה בריאה ועמדה על רגליה. מאז החלו האנשים להשתטח על קברה.
אוטאט: ר׳ אברהם עבו בן יחייא
לר׳ אברהם עבו היה שמש. פעם בא ערבי והתחיל להשתין על הקבר. עדנו משתין והתחיל לצעוק. כאשר באו אנשים ושאלו אותו מה עשה? ענה שהוא התחיל להטיל מימיו על מקום הצדיק. משפחת הערבי הביאה שמן למאור, התחננו, וסוף סוף נרגע האיש והלך. בחלום בא הצדיק לערבי ואמר לו זו הפעם האחרונה שהוא יקבל את בקשתו, בפעם הבאה טירות המוסלמים יהרסו! מאז התחילו המוסלמים לפחד ממנו.
פיגיג: ר׳ אברהם בן סאלם
בפיגיג יש בית קברות עתיק. פעם בית הקברות לא היה מגודר, באו אנשים ובנו גדר, אך כל פעם הגדר נפלה. היהודים הלכו לפחא חשבו אולי הערבים הורסים את הגדר. הפחא העמיד שומר. היהודים בנו שוב קטע, והגדר נפלה. קם יהודי זקן שהחליט לצום ולעשות פתרון חלום. חלם והנה הצדיק ר׳ אברהם בן סאלם ע״ה אמר לו שהגדר נופלת מפני שהשאירו את קבר הצדיק מחוץ לגדר. אז הרחיבו את הגדר ומאז הפסיקה להתמוטט. הרבה אנשים באים להשתטח על קבר ר׳ אברהם וכולם חוזרים בריאים ושלמים.
Figuig, (en amazighe : ⵉⴼⵉⵢⵢⴻⵢ Ifiyyey; en arabe :
فݣيݣ فجیج ou فقیق) est une ville située à l'extrême-est du Maroc, à la jonction entre les hauts plateaux et le nord du Sahara occidental, à quelque 368 km au sud de Oujda.
La ville-palmeraies est nichée au cœur d'un cercle de petites montagnes qui forment une sorte de corolle de fleurs tout autour d'elle. Les dattes satisfaisaient aux besoins premiers des habitants jusqu'à la perte d'immenses territoires dans et au-delà de la corolle. Son climat est de type semi aride méditerranéen, à aride ; mais l'intérieur de l'oasis forme un microclimat très contrasté avec les territoires environnants.
Malgré son ancienneté et sa beauté, elle reste isolée et manque d'infrastructures.
Figuig connut l'existence d'une ébauche d'université sous l'impulsion de Abdeljabbar el Figuigui puis de son fils, Mohammed Ben Abdeljabbar el Figuigui au xve siècle, au sein de laquelle étaient enseignés l'algèbre et la théologie islamique. Son autre fils, Ibrahim Ben Abdeljebbar El figuigui, est connu pour avoir composé ce que certains considèrent comme le premier recueil de cynégétique moderne : Rawdat Al soulwan (Le jardin de consolation).
מיסור: ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא
אנשים נהגו להשתטח על קברו בערב שבת ובערב ראש־חודש. פעם אחת בערב שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על יד קבר הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להכנס מפחד להפריע לו בתפילה. חיכו זמן רב אבל היות שזה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב אמרה אשה לחברתה: בואי ניכנס נדליק ויקרה מה, נכנסו ולא מצאו אף אחד.
שומר המקום היה ערבי, יהודים באים לבקר קבר הצדיק ומי שהיה בא, מביא סעודה ונותן למוסלמי, ואחר כך השומר היה מטפל באנשים. באו יהודים עם הרבה נרות, פעם גנב הערבי שתי נרות, שם אותם בכובעו והלך הביתה, שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים, חזר לקבר הצדיק, הכניס ידו תחת הכובע ומצא שתי נרות. בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר אני ערבי, אני גנב, אני לא מוכן להמשיך לשמור. ביקש סליחה מהצדיק ועזב. יוסף בן שושן היה שומר המקום מאז שהערבי עזב. הוא היה חסיד וצם בהפסקות. מאז באו יהודים מווהראן ובנו מעל הצדיק חדר גדול.
Le nom de la ville Missour est traduit en arabe par « Al yousre » qui s'explique en français par la prospérité et la générosité. Missour se dit de quelqu'un qui est prospère, et généreux.
Missour et une ville implantée dans un désert de pierres. Un mélange de plaines et de petit vallons ce qui donne un paysage atypique et idéal pour les randonnées 4×4 ou quad (qui sont pratiquées depuis peu). Le grand marché (souk) a lieu le mercredi sur la place du marché. Trois hôtels sont installés dans la ville pour les voyageurs ainsi que quelque cafés pour se détendre. À quelques kilomètre de là, un geyser naturel a été canalisé pour faire une station de bain chaud (l'eau sort à 60 °C).
La population des villages alentour est très accueillante et vit majoritairement de l'agriculture. Le village (douar) le plus proche est Igli. Ce dernier a la particularité d’être traversé par le fleuve Moulouya qui parcourt un tiers du Maroc.
ר׳ יוסף תורג׳מן
(לפי יששכר בן עמי בספרו, הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו, ים)
ר׳ יוסף היה זקן מופלג. פעם קם לקרוא תיקון חצות, וליד קערת המים של הנטילה, פנה לה׳ יתברך ואמר לו: קח ממני את הנשמה כי אינני רוצה לסבול יותר. מיד ירדו לו מלאכים ואמרו לו שבקשתו התקבלה. שאל מהם: מתי אמות? ענו לו: בליל הסדר הראשון לא ימות, ולמחרת ליל הסדר השני, תהיה הפטירה. היו לו אחד עשר בנים וביניהם בת אחת. היא היתה נשואה לר׳ יעקב, גם הוא צדיק גדול, ר׳ יעקב בן שושן. שלח לקרוא לכל בניו ולבתו ולא אמר להם שום דבר. גזר תא ציפרניו, עשה טבילה, והתלבש וקרא לבניו לחגוג אתו. שאלו אותו למטרת הזמנה זו, ענה שהוא רוצה שהם יחגגו אתו. ישבו אתו בליל הסדר הראשון. למחרת התפללו אתו, ובליל השני כאשר רצו לישון ביקש מהם לא לישון ומסר להם שמות האנשים שיטפלו בו עד הקבר. אמר לאשתו שלא לדאוג ולא לקדש בליל שבת עד שהוא יבוא ויקדש בעצמו. היא לא תראה אותו אבל תשמע את קולו. פעם בא שכן ששמע קול בעלה. ענתה שאין אף אחד. אמר לה: שכנתי, גם אני ירא שמים. מסרה לו את הסוד ומאז הפסיק לבוא לקדש. כאשר נפטר ורצו להרים את המיטה, לא יכלו. הביאו הרבה גברים ולא יכלו, גם חכמים וגם תלמידים. היה שם חכם מירושלים. אמר להם שהשוק דרכו תעבור הלוויה לא נקי, הוא טמא. הביאו מים, רחצו את השוק ורק אז יכלו להרים את המטה.
דבדו עיר הכהנים –אליהו מרציאנו-תשע"ב-הערצת הצדיקים- עמ' 165
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים
ר׳ משה מימון מרציאנו בלשגר
(י״א ר׳שלמה מימון מרציאנו בלשגר) (לפי בן עמי, שם)
פעם העיר דברו דמתה לעיר ירושלים. היו שותים מי גשמים מהמעיין. פעם אחת המעיין התייבש ולא מצאו מים לשתיה, לא לאנשים ולא לבהמות. יצאו יהודים לתפילה ליער, וליד ההר עמד ר׳ משה מימון (י״א ר׳ שלמה) עם מקלו. הוא הניח את מקלו בשיחים והמים התחילו לצאת. ביקש מהם שיבואו להשטתח יותר במקום הזה מאשר על קברו, ועד היום נשאר המעין וקוראים לו קאייד אל גאבא.
ר׳ שמעיה כהן (לפי בן עמי, שם)
היו ארבעים חכמים גדולים, ארבעתם קבורים בחדר אחד. כל מי שנכנס לחדר שלהם מתעוור ב״מ שלא יראה מה מתרחש. פעם יצא יהודי אחד בליל הושענא רבא מבית הכנסת, כי היו לנו ארבעה בתי כנסת ברחוב, יצא ופתאום הוא רואה ארבעה אנשים לבושים.ירוק עם מקלות, נעליהם היו גם ירוקים ואוחזים אחד ביד חברו והולכים לכיוון אותו החדר. שבועיים היה חולה היהודי בגלל הפחד שראה אותם!
ר׳ יצחק בן נאיים
(לפי ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, י־ם)
ר׳ יצחק היה במקום אחד קרוב לדברו שמו פחימאת והלך עם גוי אחד לעיר דבדו ובתוך הדרך הכיר שהגוי.הולך בדרך ערבה ושוחה ואמר לגוי: זו הדרך שאנחנו הולכים אינה דרך כבושה להלוך לדבדו, הרב היה כותב על נייר ״שהגוי מוליכו בדרך אחרת״ ומשליך בדרך. והגוי לא הרגיש שר׳ יצחק כותב, וכך עשה הרבה בתיבות, הגוי הוליך את הרב למקום חרב ושמם והרגו, וגם קבר את גופתו. אחרי כמה ימים ושבועות, כשלא הגיע לעיר דבדו, חיפשו אחריו ולא נודע ממנו מאומה. שאלו את הגוי שהלך אתו ואמר להם לא ידעתי אנא הלך. לימים נשא הרוח ניירות לצד דרך רוכבי הבהמות, מאת ה׳ היתה זאת אנשים יהודים מצאו את הניירות, רדפו אחרי עוד ניירות המושלכים על פני השטח עד שגילו מקום קבורת הרב, הביאו אותה לדברו לקבורה, אז נודע שהגוי הרג את הרב, הרב היה גומל חסדים ובערב שבתות היה הולך ומגלח בנים יתומים ועניים.
ר׳ אברהם בן שושן
ר׳ אברהם יזם בניית בית כנסת גדול בדברו כדוגמת בית כנסת שהוא ראה בעיר פאס. יום אחד רבנו אברהם ישב לבדו בבית הכנסת החדש עוסק בתורה, והנה התמוטטה תקרת בית כנסת, ובשכונה נודע שהרב קבור תחת ההריסות. מיד הגיעו אנשי הקהל לפנינוי ההריסות, היו יחידים שעסקו בתפילה ובאמירת פרקי תהילים להצלת ר׳ אברהם. החיפושים והתחנונים נמשכו כל הלילה. ולפתע נתגלה כנף מעיל הרב, כולם נשמו לרווחה כאשר הוציאו את הרב, עוד נפשו בו. הרב סיפר לבני עדתו שכל שעות הלילה היו שני זקנים המסייעים בידו לנשום. סעודות הודיה לה׳, נערכו אותו יום בדבדו.
ר׳ אברהם בן שושן
כאשר דבדו נכבשה ע״י הצורר בוחמארא ואנשיו, ר׳ אברהם בן שושן נמלט מהמקום. הרב התגורר בכפר ע״י תאזא. קייד הכפר תיכנן לרצוח את הרב. הוא הזמין רב לבוא אליו למחקאמא — למשרד. בדרן למחקאמא הציב הקייד אנשים אורבים לרב במטרה להתנקש בחייו. אותו יום היה סגריר וקר מאד. לכן הרב עבר לביתו, פשט בגדי האיצטלה דרבנן, ולבש בגדים חמים יותר. המתנקשים האורבים בדרך פיספסו ההתנקשות ברב, משום שלא עלה בידם לזהות את חזן היהודים כפי שתיארו להם בעלי המזימה. והנה הגיע הרב למחקאמא בריא ושלם. בעוד הרב שוהה אצל הקייד, הלה הזמין האנשים האורבים כעס עליהם וחמתו בערה בו. הקייד הזמינם שוב להכיר מקרוב את הרב, ואז נשלחו האנשים למארב. בתום הפגישה עם הקייד, חזר הרב ישר לביתו. האורבים ניסו לירות על הרב אך אצבעותיהם כמו התעקמו להם, שוב ניסו אך אף כדור אחד לא נורה. והרב הגיע בשלום לבית. לימים נודע כל ענין ההתנקשות שלא הצליחה. אנשי הקייד הודו שהיתה אצבע אלקים, מן השמים לא הסכימו למזימת הקייד.
האדמו״ר ר׳ יעקב אביחצירא ביקר שלשה פעמים בדבדו בין השנים תר״ך—תרל״ה. בימי שהותו בדברו נהג להתארח אצל אהרן בן מסעוד בן חמו, בביקורו הראשון כינס שוחטי העיר לבדוק להם את הסכינים, הסכין של ר׳ יוסף מרציאנו נמצאת הכשרה ביותר. על סכין זו קמה מחלוקת בין השוחטים עד שהאדמו״ר הרגיע את הרוחות והשלים ביניהם, אך את הסכין לקח מידי ר׳ יוסף ומסרה לידי ר׳ אהרן שוקרון ממלילייא שהיה לומד שחיטה אצל ר׳ אברהם מרציאנו. את הסכין שמסר לידי ר׳ אהרן, נשארה חדה וחלקה עשרות שנים בידי ר׳ אהרן ובידי יוצאי חלציו, ולא נפגמה כלל!
ביקורו השני של האדמו״ר היה בימות החורף הקשים ומפני ריבוי שלגים, נמנע מהאדמו״ר להגיע לדבדו ונשאר בכפר ערבי בקירבת דברו. באו תושבים מהכפר להודיע לקהל בדבדו שחזן יהודי נמצא אצלם בכפר. יהודי בכינוי ״לעווג׳ דלכנוש״ הלך לכפר לעזור לאדמו״ר להגיע לדברו, וכך היה, הרים את הרב על כתפיו בדרך המושלגת עד לדבדו. האדמו״ר בירך את היהודי שזכה להביאו בברכת הצלחה בגשמיות וברוחניות. בניו של ״לעווג׳ דלבנוש״ היו אנשים מוצלחים בפרנסתם וכן יראי ה' כברכת האדמו״ר.
מנהג של האדמו״ר להשכין שלום בין איש לאשתו ובין שכנים. בעל הבית בא לספר לרב שבביתו בחצר פלונית, כל ערב עם רדת חשיבה יש רעש מוזר בחדר מסיבת כלי מטבח המתגלגלים מאליהם כאילו נשברים והרעש חוזר על עצמו תכופות, ובני הבית מבוהלים לא מבינים פשר הדבר. הרב הורה לפנות מהחצר אשה לא צנועה. וכאשר האשה עזבה את החצר והתגוררה במקום אחר, אכן הרעש המוזר לא נשמע יותר בבית היהודי.
שלושה תלמידים נסעו ללמוד תורה אצל האדמו״ר בעירו בתאפילאלית והם: סבא ר׳ משה מרציאנו, הרב אברהם מרציאנו, ור׳ יהודה בן חמו. וכך מסופר בספר מעשה נסים לר׳ אברהם מוגרבי, מנעשה ל״ג:
שמעתי מכ״ק אדמו״ר ישראל, בבא סאלי, ששמע מפי בעל הנס שהיה תלמיד רבינו יעקב אביחצירא צזלה״ה ושמו הרב אברהם מרסיאנו זצ״ל מעיר דבדו. פעם אחת כשהיה לומד בבית רבינו נכנסה בו רוח אחרת והתחיל מידי פעם להפריע לו בלימודו ובבריאותו והיה מזיק לו מאד, לילה אחת נכנסו כל הקהל בבית הכנסת שהיה בבית רבנו להתפלל ערבית וכשגמרו התפילה כל הקהל יצאו, אך ר׳ אברהם רצה לצאת אחרון והנה כשיצאו כולם והוא היה לבד הרוח התחילה להזיקו והוא נתעלף והיה מוטל כמת ל״ע, בעת הסעודה מחפשים את הנ״ל ולא מוצאים אותו כי אצלם היה אוכל, עד שהחליטו לחפש בבית הכנסת, באו לשם, ומצאוהו מוטל כמת ל״ע. באו תיכף אצל רבינו וסיפרו כל הענין, רבי יעקב שלח תיכף אחד מתלמידיו שיודע לכתוב כל מיני סגולות וקמיעים, ואמר לו שיכתוב לו תיכף סגולה לבל יזיק לו הרוח, זה הלך עשה כל מה שעשה אך ללא הועיל, עד שאמר נואש ואז היו עמו איזה עשרה אנשים וניסו להזיזו ממקומו ולא יכלו להזיז את רבי אברהם, ובאו לפני רבנו וסיפרו לו הכל. רבינו החליט שהוא בעצמו ילך לראות, ניגש לבית כנסת עמד בפתח וקרא אברהם, אז תיכף ומיד קם רבי אברהם ממקומו ובא ליד רבינו, נישק לו ידו, ואמר לו איני יודע מה יש לי, אמר לו רבנו: בא אחרי, הלכו ביחד כדי לבוא לבית רבינו. והנה בהגיעם לבית רבינו יצא הרוח מ״ר אברהם עמד בפתח הבית ואמר לרבינו: מה רצונך ממני? ענה לו רבינו ומה אתה רוצה מהאיש הזה הלא תלמידי הוא ואתה מפריע לו בעבודת ה׳ ואסור עליך! אז ענה הרוח ואמר רבי דע לך בשעה שאתה מתפלל בבית הכנסת מתאספים עליך אלפי נשמות ורוחות והם נהנים מתפילתך מאד והרבה מהם מקבלים תיקון על ידי תפילתך, ואני גם אחד מהם שבא בכל השלושה תפילות כדי להנות מתפילתך, אך התלמיד הזה הוא מפריע לי ואינו נותן לי מקום ודוחה אותי ממקומי ובגלל זה אין לי מקום בבית הכנסת שלך ועל ידי כך אין לי תיקון, ולכן החלטתי ליכנס בו כדי שיחלה ואז אני אבוא אל מקומי להנות מתפילתך אשר בוקעת רקיעים. רבנו אמר לרוח שיצא מהתלמיד והוא יתן לו מקום ובתנאי שלא יחזור אליו עוד, שאם יחזור אליו אז רבינו יבטל אותו ויצער אותו. הרוח נענה לבקשת רבנו ועזב את רבי אברהם והלך לו רבינו וכתב לתלמידיו קמיע והתלמיד היה בריא לגמרי כמה זמן וחזר ללמוד כהרגלו. והנה יום אחד מן הימים בא שוב הרוח ונכנס אל רבי אברהם והתחיל להפריע לו שוב ולהזיק לו אז ניגש רבינו אל התלמיד וצעק לרוח. הלא הזהרתיך לבל תחזור אל תלמידי! מדוע לא שמעת לי? והרי יש בו קמיע שלפי מה שכתוב בו אסור לך להתקרב אל האיש הזה ובעת אחרים אותך, ואבטלך מן העולם.
אז ענה לו הרוח: דע לך רבי כי בשעה שכתבת הקמיע התפללתי להקב״ה שישכיח ממך לכתוב שם אחד מן השמות, ה׳ שמע תפילתי, ושכחת לכתוב אחד מן השמות, ולכן אני יכול ליכנס בגוף תלמידך ומה שהתפללתי שתשכח איזה שם, אל יחר לאדוני כי כוונתי היתה כדי להתראות אתך שוב פעם, וכעת תפתח הקמיע והיה כדברי הרוח. בני הבית והתלמידים היו רואים ושומעים הכל, אז אמר הרוח לרבינו תבקש מכולם שיצאו מכאן ונשאר אני ואתה כי דבר לי אליך רבי והוא דבר כמוס שאין אף אחד ראוי לשמוע כי אם אתה, אז רבינו שמח ואמר לכולם שיעזבו את המקום ונשאר הוא והרוח כמה זמן ודיברו מה שדיברו ומאותו היום והלאה לא שב הרוח אל רבי אברהם מרסיאנו והיה בריא וחזק ונעשה תלמיד חכם גדול וצדיק.
התלמיד ר׳ יהודה בן חמו שם לב על אור מיוחד שיש בחדר היכן רבנו יעקב לומד, התקרב להציץ ורבנו הרגיש בזה. הקפיד על התלמיד ר׳ יהודה. האדמו״ר בירך את תלמידו ר׳ אברהם להיות גדול בתורה וכך היה שרבי אברהם היה דיין ומורה הוראה בקהילות אלג׳יריא ומרוקו.
את סבא ר׳ משה בירך בעושר וכן היה ר׳ משה היה עשיר מופלג. לר׳ יהודה בן חמו נתן ברבה סתמית ור׳ יהודה היה עני ל״ע.
בבא סאלי הוא ר׳ ישראל אביחצירה ביקר פעמים רבות בדברו. באחד מביקוריו, בא עשיר אחד לבקר האדמו״ר והציע לו במתנה לתפור עבורו מעיל עליון. בינתיים תפרו מעיל דומה גם לשמש של האדמו״ר. התברר שהמעיל של השמש מוצלח ויפה יותר, אזי, האדמו״ר גילה את אי שביעת רצונו בהרימו מקל הליבה מעל השמש…
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'170
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים
ר׳ שלמה כהן — ארבי לקביר
בזמן הרב הושם במעצר יהודי עשיר גדול בשם דוד אנפאח, הוא נעצר על ידי משה אל־הרהאר — ר׳ שלמה כהן הלך אצל משה הנ״ל וביקשו לשחרר את העצור. משה ענה לרב שלא הוא עצר אותו אלא מושל העיר אל חג׳־אחמד. הרב הלך אצל המושל וביקש ממנו לשחרר את דוד אנפאח. ענה לו המושל: לך למשה אל הרהאר הוא שביקש שאעצור אותו, אם משה רוצה שאשחרר אותו כך אעשה. הלך הרב אצל משה אל הרהאר וזה נתן לו תשובה כבפעם הראשונה. הרב הרים מקלו נפנף בו באויר ומשה אל הרהאר נפטר על המקום. נפטרו בני משפחתו, עשרה, בתוך זמן קצר.
ר׳ דוד הכהן ראב״ד ווהראן
יהודי נכנס אצל הרב לספר שבתו ב״מ לפי סיפור הרופאים עומדת עוד אותו יום להיפטר מהעולם. הרב עודד את רוחו וחיזקו, נתן לו מים בשביל בתו. היהודי רץ לביתו, הבת שתתה המים, והחלימה וניצלה.
ר׳ שלמה כהן, חכם דצבאן
גנב שנכנס באמצע לילה לבית הרב, סידר את החפצים שגנב ועמד לצאת אך הדלת הראשית אינה נפתחת. הגנב השתדל והתאמץ לפתוח אך הדלת לא נפתחת. החזיר את החפצים למקומם והדלת הראשית נפתחה מאליה. ניסה שוב הגנב לקחת סחורתו והדלת במקודם אינה נפתחת. הבין הגנב והסתלק כלעומת שבא.
פעם אחת נסע ר׳ שלמה עם מושל העיר בדרכם למראקיש. ר׳ שלמה אמור היה להצטרף לדיינים שהיו צריכים לשבת על כסא המשפט לפסוק דין במשפט אחד. באמצע הדרך עברו לכפר בן חמד כי המושל צריך היה לשפוט שם בדיני ממונות בערכאותיהם וכשגמר המשפט ביקש המושל מר׳ שלמה שיצטרף שוב להמשיך בדרכם למראקיש אך הר׳ שלמה סירב בתוקף להצטרף להמשך הנסיעה. מיד בצאתו את העיר קרה אסון המכונית התהפכה ועלתה באש עם המושל ביחד וצדיק ממוות נחלץ. ובהגיע השמועה למראקיש, יצאו כל נכבדי העיר להקביל פני הצדיק ועשו לו סעודת הודיה בשיר ותהילה לנורא עלילה (מעלות לשלמה עמ׳ י״ג).
הרשב״ש והריב״ש
שני הרבנים הגיעו לעיר אלג׳יר ללא אישור השלטונות. מלשינים הביאו אל חצר המלכות ידיעה שהגיעו שני רבנים והיהודים ערכו להם קבלת פנים רועשת. עד מהרה הובאו שני הרבנים לפני המלך, ונחקרו. בתום החקירה התברר שהרבנים פרצו גבול המלכות ללא אישור, הופנו והוכנסו אל הכלא שהשהיה בו היתה קשה ופגעה בהם ובכבוד תורתם. באחד הימים בשעת הבוקר נשבו רוחות חזקות, וירד גשם זלעפות וענני אבק פרשו עלטה על אלג׳יר. עצים נעקרו, גלי הים התרוממו, ונחשולי המים היכו זה אחר זה, גל התנגש בגל ומים רבים הגיעו לבתים ראשונים בקרבת החוף. המהומה והסערה גברה בעיר מחשש שטפון העיר. המלך השקיף מחלון ארמונו וחשב כי סוף העולם קרב. ההמון ברח מהבתים והתאסף קרוב לארמון. עתה בקע קול המשרת הערבי של הכלא וסיפר כי מה שקורה הוא תוצאת מאסרם של 2 רבנים יהודים — בלי לשאול הרבה, רץ המלך לכלא ופנה אל הרבנים לעשות משהו להרגעת הרוחות והים. אמרו הרבנים: יהודים אנחנו ועיסוקנו בדת ה׳, אין אנו אויבי הארץ ולא לרגל אותה באנו. התפללנו לה׳ על העול שנגרם לנו וקרה את אשר קרה. מיד שוחררו הרבנים. הם קראו למשרת ואמרו לו: לפני זמן מה שמנו בידך נייר רשמנו מה שרשמנו, ובקשנו אותך להשליך אותו לים, עכשיו אנו נותנים בידך כתב נוסף, לך לאותו מקום והשלך אותו המימה. וכך עשה. נטל את הנייר והשליכו במקום האמור. הרוחות שקטו, הגלים נחו, והים נח מזעפו.
(מתוך ״במחיצת חכמים ורבנים, באר שבע, עמ׳ 53, יעקב לסרי)
שבט לקרארמא:
בסוף המאה התשע עשרה נודע ששבט מכפר זא עומד להגיע לדבדו ובכוונתו להתנפל על שכונת היהודים. התוקפים הגיעו רוכבים על סוסים ופרדות לקרבת נהר דברו, ועליהם לחצות הנהר, אחרי כן, הדרך פתוחה לדברו.
בני הקהילה הסתגרו בבתיהם ומתכוננים לגרוע ביותר ב״מ… והנה ליד נהר דבדו קורא נס: הסוסים לפתע נעצרים, מסרבים להתקדם לתוך הנהר. כאשר הבהמות הופנו לצד כפר זא, הם הולכים! אך לצד דבדו, לחצות את הנהר, הם מתעקשים ולא זזים!
ראשי התוקפים ניסו להוליך הבהמת בכה, משך יומיים ולא הצליחו! אז עמד ראש התוקפים, הודה, והכריז: אחי! זכות אבותם הקדמונים של יהודי דבדו עומדת להם! חיזרו בכם!
המוסלמים קלטו המסר ושבו למקומם, והגזירה נתבטלה!
(שמעתי ממרת זקנתי נ״ע)
מקרה מוזר של מלחמה גדולה סמוך לדבדו בין שני מיני עופות העורב והחסידה על פני רקיע השמים עד אשר כסו את עין הארץ בהמוניהם הרבים ויתקבצו וילחמו יחד שלושה ימים רצופים ובכל יום בבקר השכם התאספו שני מחנותיהם וילחמו יחד כל היום ויפלו מהם לאלפים. ובשני הימים הראשונים נצח העורב את החסידה. אך ביום השלישי נצחה החסידה את העורב והפילה ממנו הרוגים במספר רב, והערבים אמרו שסיבת מלחמתם היתה לרגלי עורב אחד שהמית חסידה אחת. החסידות הזעיקו את מחניהם על העורבים.
(תולדות אליהו, לר״י ילה, עמוד 39)
דבדו עיר הכהנים-אליהו מרציאנו-שבחי צדיקים עמ'173
דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו
דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו
תעודות
א.
אהללה שם ה׳ בשיר ואגדלנו בתודה על כל הטוב אשר עשה עמי, מנעורי עד היום הזה, הייתי לומד בבית מדרשו של הר׳ מו״ר כמוהר״ר חיים דוד בן סוסאן זלה״ה, ותמיד היה מקרב אותי הרה״ג מו״ר כמוהר״ר אביו רבי אברהם בן סוסאן זלה״ה באמרותיו הנעימים והיה מאיר עיני, ובאותו הזמן היתה עירנו מעוטרת כרמון ברבניה, חכמיה וסופריה, ואחרי כן יצאו הרבנים החשובים לעיירות מאימת המתנכל ומחמת חסרון הפרנסה, מאז מצב תלמוד תורה הולך ומתמעט, אחרי כן הייתי לומד בבית מדרשו של הרה״ג הכהן הגדול כמוהר״ר שלמה הכהן מחבר ויאסוף שלמה, ובשנת התרפ״א בא אצלנו הרב הגדול כמוהר״ר אברהם בן סוסאן זצוק״ל, בא לבקר מצב ת״ת, ומצא מצב ת״ת הולך מתמעט, ונצטער צער גדול, שלח אחרי מר אבי עם איזה יחידי סגולה, ואמ״ל מה זה שאני רואה ת״ת מתמעט, תכף שלח אחרי, ואמר לי צריך אתה ליכנס ללמוד עם התלמידים, אמ״ל אדוני איני יכול כי אני חלוש המזג, ואיני יכול ללמד עם התלמידים, אמר לי מוכרח אתה ליכנס ואזור נא כגבר חלציך ושלמה ע״ה אמר רפאות תהיה לשורך ובמקום שאין אנשים וכו' וברך אותי ברכה המשולשת והסכמתי לדבריו כי לא יכלתי להמרות על דבריו, וברוך ה׳ נתקבלה ברכתו ברצון, ונכנסתי ללמוד עם התלמידים משנת התרפ״א עד זמן ש״ש התשכ״ג שעליתי לארץ ישראל ת״ו, ואני לומד עם התלמידים כיד ה׳ הטובה עלי. וברכתו של מורנו ורבנו היתה מגן וצנה עלי, ב״ה.
ב.
בעבור תהיה לעדה ביד ידידנו חכו ממתקים וכולו מחמדים חכם לב ואמיץ כח האי צורבא מרבנן שוקד על לימודו החר״ש יפה במדות כמה״ר שמואל מרציאנו שליט״א אשר רוחו נכספה ונפשו איותה לעקור דירתו ממקומו ולשכון כבוד בארצנו ומבקש מי יתן לו אבר כיונה לעוף ולעופף לבוא ולקפוץ בקרבה השם אלקים יעזור לו. חלותינו היא לעמוד לימינו ולהיות לו לעזרה בכבל מקום אשר תדרוך כף רגלו כי הוא ראוי והגון לבל דבר שבקדושה אשר בעודו בעירו דבדו היה מלמד תלמידים גמרא ויצאו מתחת ידו תלמידים הגונים גם שמש בקדושה שהיה משרת בקודש בתוך קהל ועדה החותם פה אוג׳דה ט״ו טבת תש״ט.
ע״ה שלמה הכהן
מחבר שו״ת ויאסוף שלמה, ויחל שלמה ועוד
ג.
קבלה בידנו מאבותינו ז״ל על מקרי השנה:
אם ירדו גשמים בשבת תרומה תהיה השנה מבורכת.
אם יעלו עננים ביום י״ג תמוז, או ביום י״ד, או ביום ט״ו תמוז תהיה השנה מבורכת.
מראש חודש מנחם אב עד יום תשעה באב הימים מורים על חדשי השנה: יום א׳ לחודש מנ״א מורה על תשרי, יום ב׳ לחודש מנ״א מורה על חודש חשון, יום ג׳ לחודש מנ״א מורה על חודש כסלו וכו', אם יעלה בהם עננים יהיה בחודש שכנגדו גשם.
יש לי קבלה ממר זקיני ר׳ שלמה מרציאנו ז״ל: יום ששי בש״ק לפני שבוע שחל בו ר״ח אם יעלה בו עננים אז אותו החודש הנכנס יהיה גשום. וכמה פעמים עמדתי על הדבר הזה. שמעתי מפי הר׳ משה טולידאנו ז״ל:
בשנה שקורין בה שמונה פעמים פרשת שמיני תהיה השנה מבורכת. כאשר יחול פסח בשבת קורין בשבת הגדול במנחה פרשת שמיני, ויום ב׳ ויום ה׳ קודם חג הפסח, וג״כ ביום שבת שהוא יום א׳ של פסח במנחה וביום אחרון של פסח קוראין במנחה פרשת שמיני, ובשבוע שאחר הפסח יום ב׳ ויום ה׳ קוראים בהם פר׳ שמיני. וביום שבת קודש שחרית קורץ פרשת שמיני, ס״ה שמונה פעימים וסימנך שמונה שמיני שמנה.
ד.
שנה זו שהיא שנת תרצ״ג לבריאת העולם היא:
281 שנה לחרבן בתי כנסיות אשר בעיר פאס.
102שנה להריגת הנערה על קידוש ה׳ בעיר פאס.
34 שנה לבוא הצרפתים לערי מרוקו וכבשו תחילה העיר ברגנט בחודש סיון תרס״ד.
29 שנה ללכידת המכשף המורד בוחמארה.
26 שנה לבוא הצרפתים לעירנו דברו ביום ד׳ לחודש אייר תרע״א.
דבדו עיר הכהנים-תעודות-אליהו מרציאנו