מורשת יהדות מרוקו

מויאל מצא שמתוך 761 מעפילי צפון אפריקה במחנות הקיץ  63 61,55 – – בהם שוכנו מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו 380 חברים בתנועות דתיות 'הפועל המזרחי' ו'אגודת ישראל'. –כלומר, רק מחצית מהם היו חברים בתנועות דתיות, למרות שרובם היו שומרי מסורת ודת. התנועות הסוציאליסטיות לא היו מספיק אטרקטיביות בעיני מעפילי צפון אפריקה המסורתיים. מויאל הגדיר את ההשתייכות לתנועות כ"ציד נפשות".  הדוח של מויאל לא התייחס למוגרבים ששהו במחנות החורף ולא לאלה שהעפילו אחרי ספטמבר 1947 מועד כתיבת הדוח.

את ההיבט הפוליטי של חיי המחנות היטיב לתאר יודל דרקסלר, שליח בקפריסין, בכנס שליחים שהתקיים בגבעת ברנר, "היהודים יצאו ממצרים בשבטים והמעפילים מאירופה יצאו במסגרת מפלגתית ]הדגשה שלי, ב.ד[ הערה זו לא פסחה על מעפילי צפון אפריקה.

שורות המגנים. אחת ממטרותיה של 'ההגנה, שפעלה בקפריסין במסגרת שורות המגנים, הייתה ההכנה הקדם צבאית של מעפילים לשירות צבאי במדינה שבדרך. האימונים היו בסיסיים תרגילי סדר, קרב – – פנים אל פנים, הליכת זיקית ואימונים בנשק קל שהוברח בידי פעילי ההגנה והפלוגות הימיות )הפלי"ם( לאי הגירוש. הפעילות בקורסים הייתה גם מסווה להברחת צעירים לארץ ישראל שהצטרפו ל'הגנה' ול'פלמ"ח'. לפי הערכת 'הוועד למען גולי קפריסין' היו בשליש האחרון של שנת 1948 כ- 7,000 איש "באים בחשבון בתור חיילי לחימה ממש".  נתוני שורות המגנים במחנות החורף הראו שבמסגרת הקדם צבאית השתתפו רק – 352 מעפילים. המתנדבים נבדקו מבחינה רפואית לבירור מידת התאמתם לגיוס. רק קומץ ממעפילי צפון אפריקה לא התאים לגיוס. על פי התקנון, מי שהשתתף בכול שלבי האימונים היה זכאי לעלות לארץ ישראל במסגרת עלייה ב', אך רק עובדי 'שורות המגנים' היו זכאים לעלות בלי תור אם הם שוחררו מעבודתם. לפי המאגר צפון אפריקאים מעטים השתתפו בפעילות זו, אם כי היו מעפילים צפון אפריקאים שהדריכו ופעלו במסגרת השורות.

'יסער' ]וניה פומרנץ[דיווח, ל'ארנון' ]יוסף ברפל ממטה המוסד לעלייה ב' תל אביב[ "שמפעל ד' גדל והולך. נגיע אולי לאלף. אך אין לחיות באשליות שאפשר להגיע ליותר במפעל ד' יעלו רק צעירים מחוץ לאנשי 'אקסודוס'". בדיווח של 'טל ' ]ישראל כרמי ממפקדי ההגנה בצרפת [ ל'ארנון' נמסר על 100 עולים מצפון אפריקה, שהמתינו לעלייה ארצה עד ל- 15.5.48 . גם נתונים אלו מעידים שהמוגרבים הגיעו לצרפת בסיוע 'הבריחה' והמתינו לעלייתם ארצה.

באתר 'יזכור' של משרד הביטחון נמצאו 42 שמות צפון אפריקאים שעלו או העפילו לפני קום המדינה ונפלו במהלך מלחמת העצמאות. מתוכם 13 העפילו בספינות 'לנגב', 'יהודה הלוי', 'כ"ט בנובמבר', שיבת ציון' ו'קדימה'. קבוצה של 31 מתנדבי גח"ל ומח"ל אותרה בארכיון צה"ל. שמות מתנדבים הופיעו בספרו של יעקב מרקוביצקי, שתיאר את פעילותם במסגרת 'הקומנדו הצרפתי', ביניהם לוחם ששירת במחתרת הצרפתית ובספרו של אורי אבנרי שתיאר את פעילותם בשורות 'שועלי הנגב'.

הנרי כהן, צעיר בן 16 חבר תנועת בית"ר באלג'יר, שהעפיל בספינה 'בן הכט' ]ולפי המאגר בספינה 'לא תפחידונו' ב.ד[  כתב יומן יומי על קורותיו עד לגירושו לקפריסין. במשך שנה וחצי הוא היטלטל מאלג'יר לצרפת וחזרה לאלג'יר ושוב לצרפת בדרך לפלשתינה א"י. למסעו הצטרפו שני קרובי משפחה שאחד – מהם מרסל כהן, שירת 'בלגיון הזרים' בהודו סין. לפי היומן הוא הפליג איתם בספינה ארצה וגורש לקפריסין וכאן נקטע היומן. ניתן להניח, שהנרי הצעיר הושפע מקרוב משפחתו ששירת 'בלגיון הזרים' להצטרף להגנה על המולדת. סיפורו מהווה עדות לשאיפה לעלות ארצה לאו דווקא ממניעים 'משיחיים' אלא אידאולוגיים.

הסיפור 'אחד מארוקני', שכתב גדעון שמר, על מחלקת חיילים שהונהגה על ידי טוראי אלברט אלחדיף מתמצת את דמות החיילים הצפון אפריקאים, "שלושים בחורים עליזים ממרוקו, שלושים גולגלות מבהיקות שיער, מחמת חצי בקבוק בריליינטין" ]…[ אף שהצטיינה מחלקת המארוקנים במהלך האימונים הנה מפקדיה פקפקו בכשרה הקרבי" ]…[ לקרב עצמו הם הופיעו ונלחמו כראוי" ]…[. שמר שאל "כלום יש להם תקנה?" למרוקאנים אלה".

המעגל השני עסק במיקומם של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין, היכרותם והתאקלמותם בחיי המחנות. הם שוכנו בעיקר במחנה קיץ .55 נולדו להם ילדים בקפריסין. הם הועסקו בעיקר נוטרות. מיעוטם השתלם בסמינר בית רוטנברג שהופעל בידי הגו'ינט. הם נחשפו לקואופטציה פוליטית והצטרפו למפלגות שפעלו בקפריסין רובם השתייכו להפוהמ"ז. מעטים השתתפו בשורות המגנים.

הפניית מעפילי צפון אפריקה מקפריסין לפלשתינה א"י ומדינת ישראל –

המעגל השלישי שישלים את דיוקנם של המעפילים המוגרבים יעסוק בעלייתם והפנייתם של המוגרבים לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. התלות המוחלטת בממסד הציוני במחנות, לרובם לא היו קרובים בפלשתינה א"י, לא סייעה בידם לבחור היכן להשתקע בארץ. האפשרויות שעמדו בפניהם עד – הקמת המדינה היו בתי עולים ברעננה, קריית שמואל, נתניה, רעננה ואחרים. משהוקמה המדינה הופנו העולים למחנות מעבר לעולים בפרדס חנה, חדרה ובנימינה. ולאחר קום המדינה המחנות הצבאיים הבריטיים שפונו הפכו למחנות מעבר ומיון בית ליד ועתלית. המרכזי שבהם 'שער העלייה' 'סנט  לוקס' בכניסה לחיפה.

עיקרון היציאה ממחנות קפריסין ועלייה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. ההקפדה על סדר יציאה מקפריסין נועדה בראש וראשונה לשמור על זכות העלייה לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. השהייה – במחנות עבור המעפילים כולם הייתה קשה ומאכזבת – – במקום להגיע לארץ המובטחת הם גורשו — לקפריסין. לכן הושקעו מאמצים לאורך כל התקופה מצד כול הגורמים שעסקו בארגון המעפילים במחנות לאכוף את העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא'. סדר העלייה לפלשתינה א"י אומץ בידי חברי – התנועות הפוליטיות, שפעלו במחנות הגירוש 'מפלגת פועלי ארץ ישראל' )מפא"י(' העובד הציוני', – אחדות עבודה', 'השומר הצעיר' )השוה"צ(' הפועל המזרחי' )הפוהמ"ז(' פועלי אגודת ישראל' ) פאג"י(  אגודת ישראל' ) אגו"י('פרטיזנים חיילים וחלוצים' )פח"ח ('ברית טרומפלדור' ) בית"ר ( ו'הציונים הכלליים'. וכדי לתת להחלטה תוקף חתמו נציגי התנועות על הצהרה בה הם מתנגדים לכל התערבות "בסדר הפנימי והמקובל של ענייני עלייתנו ]…[ ובאחריות לאי ביצוע העלייה והפעלתה יישאו אלה אשר בידם לקיים מצוה יהודית ואנושית של פדיון שבויים ואינם עושים זאת".  נציגי התנועות הפוליטיות במחנות הבינו שאי הקפדה על עקרון סדר העלייה לארץ שלא על דעת המעפילים עלולה לגרום לאנדרלמוסיה מי ישורנה. אם כי היו מקרים בהם לרקע של מעפיל מסוים ומידת מעורבותו בפעילות ציונית בארץ מוצאו הייתה השפעה על שינוי בסדר עלייתו על בסיס המלצת התנועה הפוליטית שביקשה זאת. עד להסכמה על עיקרון זה העלייה ארצה הייתה נתונה בידי הסוכנות היהודית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

קבוצת מטפלים במחנה 62 ביקשה להקדים עלייה של ביה כהן ותינוקה מיכאל, מעפילה ב'שיבת ציון', במסגרת מכסת התינוקות והילדים השנייה, מאחר והייתה חולה ובעלה רחמים לא נמצא בקפריסין. לדעת המטפלים הייתה זו שגיאה לא להעלותה ארצה במכסה הראשונה בשלהי .1947  רחמים כהן, בעלה של ביה, שנשאר במחנה באלג'יר, כתב שני מכתבים ל'מעלת ראש הממשלה היהודית העצמאית',התלונן על הניתוק ממשפחתו במהלך ההעברה לספינה 'שיבת ציון', וציין שמשפחתו שהתה מספר חודשים בתנאים לא תנאים במחנה מעבר 'רוויגו'  באלג'יר. במכתביו רמז על מידת 'איפה ואיפה'

שהונהגה על ידי מנהל המחנה כלפי מעפילים שהמתינו לספינה. לדעתו, היו מעפילים ששילמו בהסתר כסף למארגנים המקומיים כדי לקבל מקום בספינה: "נשרפתי כשראיתי אנשים שבאו לאלג'יר ואחרי 15 יום הלכו ואנחנו 3 חודשים לא הלכנו. שמעתי שיש כאן עניין של כסף". למכתבו השני הוא צירף תמונות וחתם "עבדכם שהניח הכל למען מולדתו".  החבר י. קשטן הציג מקרה זה בפני משה שפירא, מהמדור הדתי של מחלקת העלייה, וזה השיב לו ש" לולא המצב הכללי, הייתי דורש חקירה כלפי אותם האנשים האחראים לארגון 'עלייה' בצורה זאת". [המצב אליו התייחס שפירא קשור למלחמת השחרור שהתנהלה באותה עת, ב.ד[. כיוון ששפירא לא ציין מי היו האחראים, אפשר לשער שהוא התכוון לשליחים שפעלו בצפון אפריקה ואולי לפעיל מקומי שניהל את מחנה המעבר ברוויגו באלג'יר. גם לגבי בקשה זו לא נמצא אישור מוועדת העלייה.

מקרים דומים הובאו לידיעת הסוכנות היהודית. חיים צדוק, מהמדור לטיפול בעולה, פנה לחיים ברלס, מנהל המחלקה לעלייה, אודות עזיזה בת שמעון בת – 25 שנשארה במחנה המעבר באלג'יר, כי אושפזה בבית החולים בזמן שבעלה אמסלם יחיא העפיל ב'שיבת ציון' עם שלושת ילדיו ועם רוחמה אמהּ. במאגר מופיע עזיזה כמי שהעפילה ב'יחיעם' ושהתה בקפריסין. מצב זה יתכן בהנחה שעזיזה עלתה למרסיי ומשם בספינה לפלשתינה א"י. עלייתה ארצה של עזיזה אמסלם מהספינה 'יחיעם' הוקדמה – בגלל מחלתה. מקרה דומה של ג'רמן סטרוסי ]סרוסי, ב.ד[ מתוניס, רשומה במאגר עם בנה עודד, העפילה ב'שיבת ציון' ללא בעלה סרוסי בן טלו שנשאר במחנה באלג'יר. ברלס ביקש לאחד את המשפחה אך לא נמצאה עדות שמשפחה זו אכן התאחדה.

במקרה אחר פנו ממחנה המעצר בעתלית למזכירות המשותפת בקפריסין – 23.10.47 -, וביקשו לאתר את בעליהן של הנשים ממשפחות בן סימון וטיס שהתנתקו כשהעפילו ב'שיבת ציון' והועברו למחנה בעתלית: "מצבן ייאוש ונודה לכם אם תתחשבו ותחישו את העברת הבעלים ארצה".  יוסף בן סימול – [סימון[ שהה במחנה 55 ועלה לארץ ישראל ארבעה חודשים לאחר קבלת ההודעה – 1.2.48 – לגבי אליהו טיס, ששהה במחנה 55  בארכיון לא נמצא רישום על עלייתו מקפריסין ארצה, אף שעלה ארצה עם סגירת מחנות קפריסין.

במקרה מסוים התקבלה תשובה לקונית מטעם ועדת העלייה לבקשת הקדמת עלייה של אזוט, מכלוב ]חזות מכלוף, ב.ד [. הוועדה סירבה להיעתר לבקשתו לעלות ארצה כדי לסייע בהעלאת בני משפחתו ממרוקו בתירוץ ש"משפחתו נמצאת על מקומה" ] במרוקו, ב.ד[.הנימוק ש'משפחתו נמצאת במקומה במרוקו' פרושו שלא נשקפה לה סכנה ולא יאונה לה כול רע במרוקו. הערה זו של ועדת העלייה לא התחשבה במצב הקהילות בצפון אפריקה. חודש לאחר תשובת ועדת העלייה נשלח מברק מ'אטלס' ]צפון אפריקה[  לתשומת לבו של 'רודי' ] שמריה צמרת, ב.ד[  מהמוסד לעלייה ב' בפריז, שצפויות בעיות ליהודים ב'אטלס'. מחד גיסא ההתכתבות הייתה במהלך מלחמת השחרור שהשפיעה גם על יחסי היהודים במגרב עם שכניהם המוסלמים והתנגדו להקמת המדינה. ומאידך גיסא עדיפות ניתנה במהלך הקרבות לעליית צעירים בגיל גיוס כפי שהיה בהפסקת העלאת עולי 'אקסודוס'.

היו מחוות של מעפילים צפון אפריקאים שהעפילו מנמלי אירופה והחליפו מועדי עלייה לארץ ישראל עם חבריהם למחנות. למשל, שלום קדוש מעפיל צפון אפריקאי מ'לנגב' שהחליף את מועד עלייתו ארצה עם אלבוים זאב מעפיל מ'חיים ארלוזורוב'. ההתחשבות בצרכיו של המעפיל מ'חיים ארלוזורוב' מעידה שהיו קשרים בין מעפילים אירופאים לצפון אפריקאים. סיטבון שלום ואחיו החורג מאיר שהעפילו ב'בן הכט' החליפו ביניהם את מועדי העלייה ארצה. טובול אברהם בן 17 מהספינה 'לקוממיות' החליף את מועד עלייתו ארצה עם מעפיל מ'המעפיל האלמוני' למרות שהיה זכאי לעלות עם עליית הנוער.

הפניית מוגרבים לבתי עולים, קיבוצים ולקרובי משפחה בפלשתינה א"י ומדינת ישראל. במאגר – אוחדו הקטיגוריות בתי עולים, קיבוצים, התיישבות להגדרה אחת הפנייה מוסדית. כל הפנייה אחרת – סווגה כאישית. לפי המאגר רק ל- 30 מהם היו בני משפחה בארץ והם הופנו אליהם לפי לבחירתם. לעומתם, ליוצאי אירופה היו קרובים בארץ שאותרו בעזרת המדור לחיפוש קרובים שהפעילו הג'וינט והסוכנות היהודית. מעפיל שבחר לשהות עם קרוביו חתם על הצהרה המסירה כול התחייבות של הסוכנות היהודית כלפיו.

הפנייה לבתי עולים181 מעפילים צפון אפריקאים הופנו לבתי עולים של הסוכנות היהודית ביניהם  80 בודדים ובודדות ו – 25 מוגרבים החליטו להסתדר בכוחות עצמם. במילים אחרות, לגבי 92% ממעפילי צפון אפריקה הנותרים לא ברור לאן הופנו. יתכן והרישום לא היה מפורט דיו. ניתן להניח, שעד הקמת המדינה רובם הופנו ונקלטו בבתי עולים ברחבי הארץ. לאחר קום המדינה מעפילי צפון אפריקה בעלי משפחות וילדים הופנו למחנות עולים כמו שאר עולים אחרים שעלו ארצה באותה עת.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הפנייה לקיבוצים. ברשימת ההפניות של  'הקיבוץ המאוחד'  לא מופיעים מעפילים צפון אפריקאים. במסגרת עליית הנוער הופנו לקיבוצים, קבוצות קטנות של ילדים ובני נוער ממעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון'. למשל, לקיבוץ בית השיטה הופנו מקפריסין 20 בני נוער מצפון אפריקה. לפי דיווח סטטיסטי של המחלקה לעלייה קלטו הקיבוצים 190 עולים ובני משפחותיהם ובעליית הנוער נקלטו בקיבוצים 123 ילדים, במושבים ומושבות נקלטו 441 עולים ובערים נקלטו אצל קרוביהם 420 עולים. בדיווח אין התייחסות למעפילי קפריסין בלבד והוא כלל את כל העולים באותו חודש ללא התייחסות למוצא העולה. בדיווח סטטיסטי נוסף של הסוכנות היהודית מאוקטובר 1947 עד מאי 1948 נמסר שבקיבוצים נקלטו 929 בני נוער מפולין, רומניה, בולגריה והונגריה בלבד. מכאן שהייתה מגמה להפניית בני נוער לקיבוצים לפי מוצא. לכול עולה הוקצב כרטיס מזון, את ההקצאה קיבל הגוף הקולט – קיבוצים, בתי עולים ועליית הנוער. הקצאה זו הייתה גם אמצעי להגדלת מכסות המזון לקיבוצים. במקרה יוצא דופן, משפחת דה- אן עלתה מקפריסין ארצה ולאחר זמן הוריו המעפילים של רפאל דה אן – עזבו את הארץ ]דהאן, ב.ד[, הצעיר הסתתר ונשאר בארץ. המדור לטיפול בעולה הִּפנה את הצעיר לקיבוץ אפיקים, "מוסכם בינינו בהתחשב בתנאים המיוחדים שנוצרו, לקבלו במסגרת עליית –הנער".

רוב הצפון אפריקאים לא היו מאורגנים כקבוצה בחסות תנועה פוליטית מסוימת בקפריסין, וזו אולי אחת הסיבות לכך שרבים מהם לא הופנו לקיבוצים. למשל, לקיבוץ מעגן הופנו מספר מעפילים מהספינות 'לנגב', 'המעפיל האלמוני' ו'יהודה הלוי'. מתוכם אחד נשאר בקיבוץ, השני עבר לקיבוץ אחר, אחד נפל במלחמת העצמאות, והיתר עזבו לערים אחרות. לגבי מעפילי 'הפורצים', שהצליחה לפרוץ את המצור הבריטי יש מידע לגבי 22 צעירים וצעירות שהופנו לקיבוצים רמת הכובש ורגבים.

הפניות פוליטיות. ההפניות המוסדיות לבתי עולים, קיבוצים ועליית הנוער תועלו לפי צורכי התנועות פוליטיות. הנתון במאגר מראה שמדריכי התנועות הפוליטיות הצליחו להשפיע על בחירתם של 68 מעפילים בלבד מצפון אפריקה שעלו הן מחוף אלג'יר והן מנמלי אירופה להצטרף לקיבוצים. ניתן להניח, שמאחר ורובם לא עברו הכשרה חלוצית ההפניה לקיבוצים לא הייתה בראש מעייניהם ואם הם הופנו לקיבוץ הם עזבו תוך זמן קצר.

עולי צפון אפריקה מקפריסין שהופנו לקיבוצי 'הפוהמ"ז' לא עברו הכשרה ולא קיבלו חינוך חלוצי. הפיתרון שנימצא לרכז אותם בחבורות במעונות עולים ולהצמיד להם מדריך מטעם הקיבוץ לפי הצורך. פיתרון זה "יאפשר בירור ]סלקציה, ב.ד[ וליכוד ]גיבוש, ב.ד[ של החברים המתאימים ביניהם כדי לצרפם במרוצת הזמן לקבוצות נוספות".  כלומר, היו שני שלבים במיון המעפילים הצפון אפריקאים שהופנו לקיבוץ הדתי. הראשון, בקפריסין זיהוי המעפיל כחבר 'הפוהמ"ז' והשני מיון לאחר העלייה והקליטה הראשונית במסגרת בתי עולים. רק לאחר שנמצא מתאים הופנה המעפיל הצפון אפריקאי לקיבוץ דתי. ניתן לשער, שהחלטה זו התבססה על ניסיונה של 'הפוהמ"ז' בקליטת גרעין 'ביכורים' מטריפולי, שנתקל בקשיי קליטה בקיבוץ שדה אליהו והוחלט לפזרו בקיבוצי 'הפוהמ"ז' בעמק הירדן.

לסיכום, דיוקנו של המעפיל המוגרבי הצפון אפריקאי הוצג בשלושה מעגלים משיקים: במהלך ההכנות וההתארגנות במחנות המעבר בארצות המגרב; ההפלגה לפלשתינה א"י והגירוש לקפריסין – וההסתגלות לחיי המחנות והעלייה ארצה. זהו פסיפס של מעפילים. היו שהעפילו ישירות בסיוע המוסד לעלייה ב' מחופי אלג'יר והיו מעפילים צפון אפריקאים שהשתתפו ב'בריחה' שהייתה עלייה ספונטנית לנמלי אירופה בסיוע פעילים מקומיים ושליחים ארץ ישראלים. שני סוגי ההעפלה מצפון אפריקה השלימו זה את זה. המעפילים הצפון אפריקאים הגיעו מקהילה לא מוכרת לשארית הפליטה מאירופה.

 מנהגיהם שונים, שפתם מוגרבית ואורח חייהם מסורתי. ביניהם היו בודדים ובודדות בגיל גיוס שהגיעו ממרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב. היו גם בעלי משפחות קטנות וגדולות מילד אחד עד שמונה ילדים ויותר למשפחה. בין המעפילים היו זוגות אחים ואחיות, ילדים ונערים שעלו ללא הוריהם או בני משפחה שהתנתקו במהלך העלייה לספינות. רוב המעפילים המוגרבים היו בעלי השכלה בסיסית, כפריים וחלקם עירוניים. לא כולם היו חלוצים לפי אמות מידה ציוניות וחלקם היו יהודים פשוטים שכל רצונם היה לשוב לציון. משלח ידם היה עבודת ידיים פשוטה, בנאים, חקלאים חשמלאים, מסגרים נפחים, – צורפים, רפדים, נגרים, ספרים, מכונאים, דפסים, סנדלרים וכדומה. רובם רוכזו במחנה הקיץ  55 ב'רובע הארלם'. נולדו להם בנים ובנות בקפריסין. היו שנישאו בקפריסין לנשים יוצאות אירופה. גם מעפילי צפון אפריקה היו נגועים בחיידק ההשתייכות הפוליטית כמו אחיהם משארית הפליטה, אך נטייתם הייתה להצטרף למפלגות הדתיות. רובם הופנו לבתי עולים או למחנות עולים, מיעוטם הופנה לקיבוצים ונערים ונערות הופנו למוסדות עליית הנוער.

פליטים יהודים אירופאים מצפון אפריקה בקרב מעפילים מוגרבים

המחקרים על תולדות ההעפלה מצפון אפריקה לא התייחסו לפליטים יהודים אירופאים שהעפילו מצפון אפריקה לאחר מלחמת העולם השנייה בספינות מחופי אלג'יר או מנמלי אירופה. אלפי פליטים שהו במחנות ליד טנג'ר שבצפון המגרב, בפיליפויל וקולומבשר בדרום אלג'יר. הפדרציה הציונית באלג'יר ביקשה מפלדמן ושפאניען נציגי ארגון הסיוע היהודי  – HICEM – בקזבלנקה ובליסבון לבדוק את מחנה ז'אן דארק בפיליפויל והם הגישו לה רשימה של 50 איש שדרשו לעלות לארץ. ועדי עזרה שהוקמו בידי הלן בן עטר, נציגת הג'וינט במרוקו, העניקו לפליטים סיוע בתחומי הרווחה בקזבלנקה טנג'ר, מרקש, מכנאס ופאס. ההתכתבויות בין המשרד הארץ ישראלי בתוניס למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים מאששים את ההנחה שפליטים יהודים מאירופה שהו במדינות המגרב והחל משנת 1936 התקבלו דרישות לקבלת רישיונות עלייה עבורם. מחלקת העלייה הקפידה להקצות לפליטים יהודים אירופאים ששהו במרוקו ובתוניס רישיונות עלייה. התקיים גם שיתוף פעולה עם ארגון עולי מרכז אירופה, שפעל להעלאת פליטים יהודים יוצאי אוסטריה וגרמניה מצפון אפריקה. גרשון אדומי דיווח לסוכנות היהודית על מעצרם במגרב, במהלך המלחמה, של נתיני ארצות האויב שהועברו למחנות ריכוז של יהודי גרמניה ואוסטריה. ניתנה להם אפשרות לעזוב את המחנות בתנאי שיצטרפו ללגיון הזרים למשך המלחמה. פליטים יהודים שהגיעו מצרפת נשלחו בשנת 1940 למחנות עבודה במדבר סהרה ל"בניית רכבת טרנס מסחרית מהים התיכון לניגריה". אדומי המליץ לשלוח שליח למרוקו, כי להערכתו ]…[ "היהודי המרוקני לפי המנטליות שלו והניסיון שרכש משלטונות שונים מהווה אלמנט בעל ערך".  הדיווח של אדומי הועבר לסוכנות על סף הגעתם של השליחים הראשונים לצפון אפריקה מטעם הסוכנות היהודית ) הוא הגיש מועמדות לקורס השליחים של 'החלוץ האחיד' ולא נענה( לא ברור אם השליחים עודכנו ותודרכו על בסיס דיווחו של אדומי. בראיון עם פליט יהודי אירופאי מצפון אפריקה, ממחנה הריכוז 'אזמור' במחוז מאזאגאן, מרוקו, סיפר שבשנת 1940 היו אתו 400 יהודים שברחו למרוקו ושהו שם 26 חודשים. הם שוחררו לאחר הכיבוש האמריקאי בינואר 1943 .

בשלהי שנת 1943 הועברה רשימה אלפביתית של 80 פליטים בעלי שמות יהודיים ללא ציון אזרחותם לסוכנות היהודית. באותה תקופה דווח לוועד הלאומי שהקשר עם קהילות צפון אפריקה רופף. אף שבאותה עת הגיעו שליחים ראשונים של הסוכנות היהודית לשם. בשנת 1945 העבירה מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לבנימין הלר, נציגה במשרד הארץ ישראלי באלג'יר, רשימה של 15 פליטים יהודים אוסטרים, פולנים, צ'כוסלובקים, יוונים, סורים, צרפתים ומהגרים מתוניס ומאלג'יר. לגבי רשימה נוספת של 59 פליטים יהודים ממחנה פיליפוויל, באלג'יר שהגיעו משוודיה ניתנה הנחייה להעדיף נשים ולילדים שמשפחותיהם בפלשתינה א"י ורק אחריהם להעלות חלוצים ועסקנים ציוניים – ותיקים. נתונים אלה מרמזים שוב על העדפת פליטים יהודים אירופאים על פני הילידים היהודים מצפון אפריקה.

היו מקרים שהרישיונות אחרו להגיע לידי האחראים על העלייה ותוקפם פג, וכדי למנוע זאת פנה בנימין הלר וביקש לא לטפח ציפיות בקרב מועמדים לעלייה שנמסר להם שיש בידי משרדו רישיונות עבורם מבלי לשלוח במועד את הרישיונות. דיווח אחר שהיה עלול לסכן עליית פליטים אירופאים מצפון אפריקה היה פרסום ידיעה ב'פלקור' סוכנות ידיעות ושירות טלגרפי פלשתיני של הסוכנות היהודית – בלונדון, על עליית 248 מתיישבים ממרוקו ארצה. פריץ ליכטנשטיין, מנהל המשרד הארץ ישראלי בליסבון שפיקח על עליית פליטים יהודים מהמגרב, תהה על ההיגיון בפרסום ידיעה זו על הפליטים שאמנם קיבלו סיוע מהג'וינט, אך את הרישיונות העלייה קיבלו מהסוכנות היהודית. ניתן להניח שחששו נבע מכך שידיעה כזו עלולה 'לסגור' את שער היציאה מצפון אפריקה עבור פליטים יהודים אירופאים.

בדיווח של דוד שאלתיאל צוין, כי במחנה הפליטים פדאללה שהו 7,000 יהודים מארצות אירופה בעיקר מסלוניקי שלדעתו, "אין הם מתאימים לארץ ישראל, זה בנוגע לילדיהם ולנוער" 2,500 .פליטים קיבלו סרטיפיקטים מפריץ ליכטנשטיין, נציג הסוכנות היהודית בליסבון והועברו למחנה אחר בסביבת קהיר".  להערכת ז. אמנו לבנגאזי הגיעו 140 פליטים מאירופה. לאורך שנות השלושים והארבעים של המאה שעברה ניתנו רישיונות עלייה במשורה ליהודי צפון אפריקה תוך מתן עדיפות לפליטים יהודים אירופאים, אלי מויאל, פעיל ציוני ממרוקו שעלה לפלשתינה א"י בשנת – 1946 , ציין בעדותו ש"הסרטיפיקטים היו מיועדים לעקורים של המחנות ונתנו עשר למרוקו שגם ]בה, ב.ד[ היו פליטים ממזרח אירופה".

אחת ממטרות העלייה לפלשתינה א"י של התנועה הציונית הייתה להוכיח שלא רק פליטים מוכנים – לעלות לפלשתינה א"י אלא גם עלייה בבחירה חופשית מצפון אפריקה. כך הוצגה הספינה 'יהודה הלוי'. – הצהרה זו נועדה לצורך הסברתי בעולם ש"בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה." עמדת ארגון הג'וינט לגבי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה הייתה זהה לתפיסת הסוכנות היהודית ולכן הג'יונט לא הקצה משאבים להעפלת יהודי המגרב מפני שהם לא הוכרו כפליטים. הדיון עד כאן התייחס לפליטים יהודים אירופאים שקיבלו סרטיפיקטים לעלייה מהמגרב. אך היו גם פליטים יהודים שהעפילו בספינות מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

פליטים יהודים אירופאים שהעפילו בספינות מחוף אלג'יר ופליטים יהודים אירופאים שמוצאם מצפון אפריקה. בספרות המחקר אין התייחסות לפליטים יהודים אירופאים שהגדירו עצמם ממוצא צפון אפריקאי ולא של פליטים אירופאים שהעפילו מחוף אלג'יר או מנמלי אירופה. לא נמצאה חפיפה בבדיקה שמית של קבוצות אלה מול רשימות הפליטים של אונר"א בצפון אפריקה.

במהלך בניית מאגר השמות מעפילים צפון אפריקאים זוהו פליטים יהודים אירופאים כמעפילים בספינות הראשונות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שהפליגו ישירות מחוף אלג'יר ללא רישיונות עלייה. בהמשך זוהתה קבוצה נוספת של פליטים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. הם הגיעו לנמלי אירופה, כנראה, במסגרת 'הבריחה' מצפון אפריקה. בשתי הקבוצות יש מאה מעפילים. הכללתם במחקר נועדה להציג פן נוסף של העפלת יהודים שהזדהו כצפון אפריקאים. לפי המאגר קבוצה של 39 פליטים יהודים אירופאים העפילה מחופי אלג'יר ב'יהודה הלוי, במאי 1947 וב'שיבת ציון' ביולי .1947  61 פליטים יהודים אירופאים שהעפילו מנמלי אירופה הגדירו את מוצאם מצפון אפריקה.

לא ברור מדוע לא היה אזכור לכך בדיווחי השליחים והפעילים באלג'יר או של המוסד לעלייה ב' בפריז. הסבר אפשרי – – הכאוס ששרר במחנה טנס ובמחנות אחרים באלג'יר בעת ההעפלה לספינות 'יהודה — הלוי' ו'שיבת ציון' וקבוצות אלה נעלמו מעיני הפעילים והשליחים שעסקו בארגון ההעפלה מחוף אלג'יר. קבוצה של 17 פליטים יהודים אירופאים – 12 גברים ו- 5 נשים העפילו ב'יהודה הלוי'. לגבי שיבת ציון', היה ניסיון לארגן את המעפילים לפי שמות הערים מהן הגיעו. חמל רפאל, השליח, טען שבמחנה המעבר בעיר אלג'יר סימן על הרצפה שמות הערים מהן הגיעו המעפילים הפוטנציאלים, כדי לסייע בהעלאת המעפילים למשאיות שהובילו אותם לספינה 'שיבת ציון' שעגנה בקרבת הנמל ובכל זאת תשומת לבם לא הופנתה לקבוצה נוספת של 22 פליטים יהודים אירופאים – 18 גברים ו- 4 נשים. פליטים אלה גורשו לקפריסין עם שאר המעפילים הצפון אפריקאים אחיהם למסע. – 61 פליטים יהודים שהעפילו בספינות מנמלי אירופה שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה ומלוב, מתוכם 56 גברים ו- 5 נשים שאף הם גורשו לקפריסין. הספינות בהן העפילו הפליטים היהודים האירופאים הן: 'מולדת' – 7, 'כנסת ישראל' – 11 , 'בן הכט' –3, 'תאודור הרצל' – 'כ"ט בנובמבר' – 1 . בספינה 'כנסת ישראל' שהפליגה מחופי הים השחור היו מעפילים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. קרוב לוודאי שהם נשלחו מלוב למחנות במזרח אירופה והצטרפו לספינה אחרי שחרורם מהמחנות. לגבי יתר הפליטים היהודים לא נרשמה שמה של ספינת המעפילים ניתן להניח שהם השתתפו ב'בריחה' מצפון אפריקה והגיעו לנמלי איטליה וצרפת ומשם העפילו לפלשתינה א"י.

ארץ המוצא של פליטים יהודים אירופאים. בספינה 'יהודה הלוי' הייתה מעפילה אחת מרומניה – – ובספינה 'שיבת ציון' היו מעפילים שרשמו את ארץ מוצאם מהונגריה, פולניה ותוניס. עבור הפליטים היהודים אירופאים האחרים שהעפילו ישירות מחופי אלג'יר לא נרשמה ארץ מוצא. – הסבר אפשרי לכך נעוץ ברישום לא מדויק על ידי פקידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. הרישום של פליטים יהודים אירופאים מנמלי אירופה היה קצת יותר מפורט. שני פליטים ציינו שארץ – המוצא שלהם היא פולין, ו- 59 פליטים ציינו שארץ מוצאם מהמגרב. התפלגות הגילאים של הפליטים האירופאים הייתה דומה לזו של המעפילים הצפון אפריקאים.

הרכב המשפחות וגילאי הפליטים היהודים האירופאים מהמגרב. רוב המעפילים הפליטים היהודים

מנמלי אירופה היו בודדים. בין הפליטים היהודים שהעפילו מחוף אלג'יר היו 5 משפחות. מתוכן לשתיים היה ילד אחד ושלוש האחרות היו זוגות ללא ילדים. לפליטים יהודים אירופאים ב'יהודה הלוי' היו משפחות עם 6 בנים ובת אחת ב'שיבת ציון' היו משפחות עם שני בנים בלבד. משפחת שפיגל אחת ממשפחות הפליטים שהעפילו בספינה 'שיבת ציון' נישאה בקפריסין ונולדה להם בת. בין הפליטים האירופאים מנמלי אירופה היו שני זוגות אחים ואחיות. 14 פליטים יהודים אירופאים מהספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' היו בגיל גיוס )שנתון 1929- 1908 (, לעומת 41 מהפליטים היהודים שעלו מנמלי אירופה בני אותו שנתון. 55% מהפליטים היו בגיל גיוס. בין הפליטים מנמלי אירופה היו שלושה מעפילים בני 60 ומעלה ובין הפליטים ב'שיבת ציון' היו שני ילדים ילידי 1948- 1947 . לא היה רישום של הערים מהן באו פליטים יהודים אלה.

השתייכות הפוליטית של הפליטים האירופאים מצפון אפריקה. ההתפלגות הפוליטית של הפליטים היהודים האירופאים למפלגות דתיות ולמפלגות סוציאליסטיות קרובות זו לזו, גם כאן הרישום לקה בחסר כמו אצל מעפילי צפון אפריקה. חמישה פליטים אירופאים, שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה השתייכו לתנועות דתיות, אחד לתנועה הרוויזיוניסטית וארבעה פליטים השתייכו לתנועות סוציאליסטיות.

פליטים יהודים אירופאים במחנות. בכל הקשור למגוריהם במחנות קפריסין ההתפלגות בין מחנות קיץ וחורף של שתי הקבוצות זהה. אפשר להניח שגם עבורם לא התבצע רישום מדויק. מעפילים פליטים אירופאים אלה שהכירו את תרבות המגרב ואת השפה המוגרבית היו עשויים להיות – גשר בין אוכלוסיית המחנות המגוונת שהתקבצו בקפריסין.

הפניית פליטים יהודים אירופאים לפלשתינה א"י ומדינת ישראל. הפליטים היהודים האירופאים – מצפון אפריקה הופנו, עם עלייתם לפלשתינה א"י ולמדינת ישראל. רוב העולים מקפריסין הופנו לבתי עולים, עליית הנוער ולקיבוצים. לא היה רישום לגבי הפליטים שהעפילו בספינה 'שיבת ציון'. מספר פליטים אירופאים שהגדירו מוצאם מצפון אפריקה ביקשו להצטרף לקבוצת גבע בעמק עין חרוד.

סאגת ההעפלה, למרות היקפה המצומצם, של פליטים יהודים מהמגרב נועדה להראות פן נוסף שלא נבדק במחקר. פליטים אלה עלו הן בשתי הספינות הראשונות שהעפילו ישירות מחוף אלג'יר והן מנמלי אירופה. הם הגיעו מהמגרב יחד עם מעפילים מוגרבים בסיוע של שליחים הפעילים מקומיים. רובם הצהירו על ארץ מוצאם – – המגרב. פליטים אלה היו יכולים לשמש גשר בין שארית הפליטה — למעפילי צפון אפריקה בקפריסין.

סיפר ההעפלה של המוגרבים לא התחיל והסתיים בהעפלה, בגירוש לקפריסין והפנייתם לפלשתינה א"י. היה עליהם להתמודד במחנות עם מערכות ארגוניות שלא הכירו. עמדו בפניהם חסמים – שעיכבו את השתלבותם וגרמו להדרתם מלהשתתף בקבלת החלטות שהביאה לניכורם החברתי תרבותי – מחיי המחנות. מעפילי צפון אפריקה ניסו להתמודד עם הדימוי השלילי שקשרו לראשם דיווחי השליחים וכשהיה מקום למחאה הם הרימו קול, כתבו מכתבים ואף איימו לחזור לארצות מוצאם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

פרק חמישי מעמדם של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין –

הוויכוח על אופי העלייה לפלשתינה א"י התנהל בעיצומה של שואת יהודי אירופה שבגינה חל שינוי – במדיניות הציונית מחזון 'החברה היהודית החדשה' – – האליטיסטית לחברה שהתבססה על עלייה — המונית. יהדות המזרח וארצות האסלאם היו בבחינת נטע זר בתפיסה הציונית האירופית ובכול זאת הם היו אמורים להגיע לארץ ישראל . בשלהי 1942 התמודד הממסד הציוני עם הבעיה הדמוגרפית של העם היהודי ולא ניתן עוד היה להתעלם מיהדות המזרח בארצות האסלאם שחיכתה בפתח.

לפי יחיעם ויץ "התנועה הציונית והישוב המאורגן בארץ כמעט לא עמדו על מידת החשיבות שנודעה לתנועה הציונית בארצות המזרח ולעלייה מהן".  עדות לחשיבותה הדמוגרפית של יהדות המגרב מובאת מביקורו של בנימין הלר, ראש המשרד הארץ ישראלי באלג'יר, בשנת 1944 במשרדי הקונגרס היהודי בארה"ב. רחל ספרדי, מלשכת הקונגרס היהודי, דיווחה לאברהם לוייטרבך, ראש מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, על תוכן פגישתה עם הלר שהיה בדעה שזו תהיה "החמצה של העם היהודי לבנות את עצמו בפלשתינה א"י אם יתעלמו מדור שלם צפון אפריקאים". –  הלר, שהיה מעורב בעשייה הציונית בצפון אפריקה מסוף שנות ה- 30 של המאה שעברה, שירת נאמנה את הסוכנות היהודית ראה בהתעלמותה מיהדות צפון אפריקה החמצה. במקביל באותה שנה דוד שאלתיאל ואפרים פרידמן דיווחו על פוטנציאל העלייה מהמגרב. אך הסוכנות היהודית המשיכה במדיניות ההעדפה של שארית הפליטה מאירופה ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב על פני העלאת יהודי הקהילות הצפון אפריקאיות.

פרק זה יעסוק בדימוים של מעפילי צפון אפריקה לפני ואחרי גירושם למחנות קפריסין, ובנסיבות שגרמו לניכור המעפילים המוגרבים ומנעו את התערותם בחיי המחנות בקפריסין. יוצגו החסמים שעמדו בפניהם שגרמו להדרתם ממקורות פרנסה ולקחת חלק פעיל במחנות הגירוש. כמו כן ידונו דרכי המחאה של המעפילים המוגרבים שניסו להעלות את צורכיהם לסדר היום של המחנות. ירון צור טען ש:

"המורשת הקולוניאלית המודרנית שבה נחלק העולם לאירופים וללא אירופים השפיע השפעה עמוקה על עולם התדמיות החברתיות בחברת המהגרים היהודים בארץ ישראל" ]…[ זו הייתה כניסה לעולם את הסטריאוטיפים החברתיים של הגזע והצבע ]…[ אפשר לשער שהמפגש בין שתי תרבויות הנמצאים בשלבי מודרניזציה שונים יצר פער שהתבטא בהעדפה של תרבות אחת על האחרת: התרבות האירופית על פני תרבות המזרח. יהודי ארצות האסלאם נתפסו כנחותים ]…[."

כול מפגש בין תרבויות נושא בחובו מתח מסוים. המפגש עם יהודים מ'אפריקה' היה 'הלם תרבותי' לשארית הפליטה שלא הכירו את אחיהם מאפריקה. לדבריו, של צור, עם הקמת המדינה עמדה בפני התנועה הציונית והסוכנות היהודית השאלה כיצד לבנות אחדות לאומית "על בסיס אתני של אוכלוסייה מאירופה מצד אחד ומאסיה ואפריקה מצד שני".  המוסדות הציוניים בארץ ובחו"ל יצרו זיקה פוליטית היסטורית בלעדית בין יהדות אירופה לבין העם היהודי ואי אפשר לנתק את הדימוי של – יהודי המזרח בארצות האסלאם מהקשר זה.

הדימוי של מעפילי צפון אפריקה לפני העפלתם ולאחר גירושם לקפריסין אליהו דובקין, בספר שכתב בסמוך להתרחשויות, היה ער לשוני בין עדות ישראל באירופה ליהדות המזרח,

"היתכן לסגל שיטות פולין לתימן ? בארצות המזרח אין מורשת עבר, אין גיווני דעות, אין תנועות נוער מפוצלות ואין סיעות שצריך להגן על האינטרסים המיוחדים שלהן. המציאות היהודית במקומות האלה פרימיטיבית יותר".    

מצד אחד ליהדות המזרח לא הייתה בעבר מורשת ומצד שני לא היו בה האינטריגות הפוליטיות שאפיינו את הפוליטיקה הארץ ישראלית נקייה מאינטריגות מפלגתיות. לדובקין לא היה קנה מידה – להשוואה אלא בדמותה של יהדות פולין. לשיטתו, המציאות היהודית בקהילות ארצות המזרח והאסלאם הייתה פרימיטיבית. 'אם בארזים נפלה שלהבת' מקבלי ההחלטות המרכזיים בסוכנות – היהודית מה היה על 'אזובי הקיר' מקבלי ההחלטות בדרג מנהלי מחלקות הנוער והשליחים והעלייה – – שסרו למרותה לעשות. ההתייחסות ליהודי הארצות האסלאם מצידה של ההנהגה בפלשתינה א"י – – הייתה אפריורי שלילית. לאור הצהרתו לא היה כלל מקום לאוכלוסיות פרימיטיביות כאלה בפלשתינה- א"י. ובכל זאת מצב העם היהודי לאחר השואה 'אילץ' את הסוכנות היהודית להתייחס במידה מסוימת לציבור הפרימיטיבי של ארצות האסלאם והמזרח. 

ההתרשמות הראשונית השלילית של יהדות המזרח בעיני מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית, אנצו סירני, אליהו גולומב  , כפי שתיארו ויץ, ואליהו דובקין לעיל, קיבעה בדיעבד את יחסה של המנהיגות הציונית כלפי מעפילי צפון אפריקה ולוב. שליחי הממסד הציוני מטעם הסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב' והתנועות הפוליטיות שפעלו בקפריסין לא יכלו להתעלם מהדימוי השלילי של יהדות המזרח בכלל ויהדות צפון אפריקה בפרט, ואי התאמתה לערכי התנועה הציונית. ומכאן יחסם כלפיהם היה מסויג. הדימוי שנישא ב'רוח' מפלשתינה א"י לקפריסין השפיע, בצורה כזו או אחרת, גם על – התייחסות שארית הפליטה בקפריסין כלפי המוגרבים. דימוי שלא תרם לשילובם החברתי, תרבותי והתעסוקתי של המעפילים המוגרבים במחנות.

הדימוי של יהודי המגרב לפני ההעפלה. ההתנשאות על יהודי צפון אפריקה החלה לפני ההעפלה וההתארגנות לעלייה לפלשתינה א"י. הדוח המפורט של דוד שאלתיאל על מצב היהודים באלג'יר – ומרוקו לא נפל על אוזניים ערלות. הוא זיהה ש-

"כמעט כל יהודי אלג'יריה הם מטיפוס פסאדו תרבותי והם מלאי תשוקה להתבולל עם הצרפתים – אולם אין ביכולתם לקלוט את התרבות הצרפתית. הפעילות הציונית מועטה ומתבטאת באספות אשר בהן מראים ראשי המדברים יותר נכונות מאשר ידיעת העניין".   

ההצהרה הזו הייתה מרחיקת לכת וקצרת רואי כאחד. לטעון שיהודי אלג'יריה היו חסרי יכולת לממש זכויות אזרחיות ולהתמודד עם תרבות צרפת, 75 שנים אחרי 'צו כרמיה' שהעניק להם זכויות כמו לצרפתים במולדת האם, היה אבסורד. שאלתיאל לא קרא נכוחה את מעורבותה הא פוליטית של – הקהילה היהודית באלג'יר שבעיניו נראתה חלולה. "הם מדברים, אך לא מתוך ידיעה מהי ציונות". הציונות במגרב הייתה בעיקר לא מעשית, כפי שהוזכר בפרק הראשון, ויושמה באופן שונה מאשר במזרח אירופה. כלפי יהדות מרוקו התייחס שאלתיאל במונחים חומריים ומוסריים,

"מצבם החומרי והמוסרי של יהודי מרוקו הוא בכי רע. הרוב המכריע של היישוב חי בתנאים ירודים מאלו של הערבים. רובם רוכלים. בעלי מלאכה זעירים, חנוונים זעירים ופועלים. הרוב גר בגיטאות בערים ובכפרים. הם חסרי כל סמני תרבות. הזוהמה והמחסור בתנאים סניטרים ראשוניים בולטים מאלה של העיר העתיקה בירושלים. הם מזכירים את הרובעים המלוכלכים שבאלכסנדריה וקהיר. תרבות אם אפשר לקרוא בשם זה, של יהודי מרוקו מתבטאת בשמירה על מנהגים ודת. אדיקותם היו בסדר הפוך להבנתם את המנהגים שהם מקיימים".

ההשוואה לסביבה הפיזית ערבית בה חיו יהודי מגרב אינה מפתיעה. ההתייחסות לרמה התרבותית של – יהודי מרוקו נגזרה, ככל הנראה, מגישה אוריינטליסטית כלפי יהודי הלבנט ודומיהם מהמגרב. את הערתו על המקצועות היהודיים, מטה לחמם של בעלי מלאכה זעירים, אפשר היה להחיל גם על היהודים שחיו בתחום המושב ובגיטאות במזרח אירופה. הגיטאות בהם שוכנו יהודים במזרח ומערב אירופה היו 'המלאחים' בהם שוכנו יהודי ארצות האסלאם. ובכול זאת, למרות תיאורו הלא מחמיא של שאלתיאל על יהדותם ותרבותם של המוגרבים היהודים הוא המליץ להעלותם ארצה. כנראה, עקב הייאוש שאחז בתנועה הציונית עם היוודע מוראות השואה. התבטאות שביטאה את המעבר ממדיניות

עליית אליטיסטית למדיניות עלייה המונית. שאלתיאל היה משוכנע ]…[ "כי לו נתנה האפשרות המעשית מחצית יהדות מרוקו היה עולה לארץ מהר. אם כי רוב האנשים ספק אם היו יעילים ליישוב – הארץ ישראלי. בכל זאת ישנו ביניהם מספר ניכר של פרולטריון בריא וצעיר השואף לעלות".  הדוח של שאלתיאל חידד את הסתירה בעמדת התנועה הציונית ביחס ליהודי צפון אפריקה. אם אין בהם תועלת בפלשתינה א"י מדוע להעלותם. גם המונח 'פרולטריון' בו השתמש שאלתיאל לתאר את יהדות – מרוקו הדהד, כנראה, עם טקסט סוציאליסטי שרווח בתנועה הציונית. לא ברור אם 'ההמון' היהודי אותו פגש הכותב במרוקו ענה על הקריטריון הסוציאליסטי שהיה נר לרגלי התנועה הציונית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

פרידמן אפרים, מהשליחים המרכזיים, העיד ש"בתוניס קיימת עם ארצות גדולה, לא לומדים, גם הרבנים הינם עמי ארצות ]בורות גמורה, ב.ד[ אולם בג'רבה אנו מוצאים למדנות מופלגת, ממש כמו בפולניה בשעתה ." ההשוואה בין למדנות יהודית בג'רבה ללמדנות בפולניה התבקשה מפני שכנראה גם בידיו לא היה קנה מידה אחר להשוואה.

בהקשר של דימוי יהדותה של קהילת יהודי לוב התפתח אירוע בקיבוץ שדה אליהו של 'הפוהמ"ז' לגבי קליטתו של גרעין 'ביכורים' נוסף שהוכשר גם הוא בלוב. בהתכתבויות בין המועצה החלוצית העליונה בטריפולי למדור הדתי בסוכנות היהודית הועלתה ביקורת חריפה כלפי הקיבוץ הדתי שהחליט לפזר את גרעין 'ביכורים' החדש בקיבוצים דתיים אחרים בעמק הירדן מפני שהם לא עמדו בתנאי העבודה הקשה ובשמירת מצוות. מכתבו של יוסף מימון מטריפולי התריס נגד ה'איפה ואיפה' שנקטו הקיבוץ הדתי והתנועה כלפי חברי גרעין 'ביכורים',

"אולי אתם חושבים שעולי לוב פחות נצרכים לסידור בארץ ולעלייה מאשר עקורי אירופה?  גם זאת טעות איומה. לנו יש אותם הצרכים של עקורי אירופה, לנו אותם זכויות של כל יהודי, מפעל ההתיישבות הדתית איננו מונופולין של אף מפלגה או משפחה".

יוסף מימון, שכתב את המכתב בשם המועצה העליונה של קבוצת 'בן יהודה' בטריפולי, לא היסס להשתמש במושג 'עקורי אירופה' כדי להדגיש את ביקורתו הבלתי מתפשרת על האפליה בין עקורים מלוב או מאירופה חרף שואת יהודי אירופה. הוא נגע ב'עצבים החשופים' והרגישים של מוראות השואה כפי שאף מנהיג יהודי מצפון אפריקה לא עשה לפניו. הערה חשובה נוספת במכתבו הייתה שמפעל ההעפלה אינו מונופול מפלגתי או משפחתי פאטריכאלי, וזכויות שוות מגיעות לכול העולים. אמירה -בדבר שוויון חברתי שהוטחה במפלגה ארץ ישראלית שנשאה על דגלה את הפועל הדתי.

הדימוי של יהדות לוב ותוניס לא היה שונה בקוטב הדתי של הפוליטיקה הארץ ישראלית.  נפתלי בר- גיורא, מקיבוץ שדה אליהו שליח 'הפוהמ"ז' ללוב, כתב ל'יוסיפון' [אליהו דובקין] ול'בן יהודה' [שאול אביגור]  על יהדותה של קהילת לוב, "אשר ליהדות גדולה היא הבערות. יש אמונה עיוורת, הגובלת

לפרקים עם פנטיות. מעטים הם הלמדנים ולפעמים נדמה לך, שהנך נמצא בין אנשים פרימיטיביים במלוא מובן המילה".  אלה הם דברי השליח שפרש מקבוצת השליחים הראשונה של 'החלוץ האחיד' בצפון אפריקה ועבר לפעול בלוב. מנקודת מבטה של תנועת 'תורה ועבודה' של 'הפוהמ"ז', יהדות לוב נתפסה כ'עם הארץ'.

שני הקטבים הפוליטיים הארץ ישראלים, הסוציאליסטי והדתי, היו תמימי דעים ביחס לאופי יהדותה של הקהילה במגרב. אצל שאלתיאל יהדותם הייתה 'בסדר הפוך להבנתם את המנהגים שהם מקיימים'.

ואצל פרידמן 'הרבנים הינם עמי ארצות'. ואילו אצל בר גיורא 'יש אמונה עיוורת הגובלת לפרקים עם – פנטיות'. עמדתו של חבר 'הקיבוץ המאוחד' הסוציאליסט  (בית אורן)  לא הייתה שונה מעמדתו של נפתלי בר גיורא חבר הקיבוץ הדתי  (שדה אליהו).

יהודה סעאדה, סרג'נט בצבא צרפת החופשית ששהה בבית אמו בזיכרון טוביה בירושלים, העלה טענות בפני נציג הסוכנות היהודית כלפי ד"ר ליאופולד ברטאווס, נציג ההסתדרות הציונית בתוניס, "ד"ר ברטוואס אינו אהוב על אנשי המקום אפילו לא על האשכנזים".  סעאדה השתמש בביטוי 'אשכנזים' שלא היה שגור באותה תקופה בפי יהדות המגרב. הוא המליץ לשלוח נציג של המוסד לעלייה ב ' כדי לקדם את הפעילות הציונית בתוניס. לא ידוע אם הסוכנות היהודית נקטה בצעדים כלפי ד"ר ברטוואס על בסיס עדותו של סאעדה שהתריעה על אפלייה בהעלאת יהודי תוניס ארצה. מהשיחה עולה שקיימת אפלייה כלפי יהודים מקומיים אפילו בארץ מולדתם, תוניס, מצד נציגה של הסוכנות היהודית שם.

עוד לפני מעורבותו בהעפלת המוגרבים חווה השליח חמל רפאל חוויה לא מלבבת, כפי שהגדיר בעצמו, במחנה מיוחד ליוצאי צפון אפריקה שפעל בחווה באזור טולוז, "זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם אנשי צפון אפריקה. אנשים ממרוקו. היו שם כ- 15 איש". הוא ניסה להעסיק אותם אצל איכרים בסביבה, אך כאשר נמאס להם ]…[ "הם החליטו שהבילוי היותר טוב בלילה הוא עם בחורות בטולוז". חוויה נוספת הייתה לחמל בדרכו לשליחות במגרב. הוא סיפר על פגישתו עם צפון אפריקאים במחנה המעבר סן ז'רום, במרסיי ]…[ "אם היו אנשים שחשבו שמשום מה הם צריכים חמאה או משום מה הם צריכים בשר כזה או אחר, הם היו יוצאים ותוך כדי כך היו עוסקים בשוק שחור, היו נתפסים על ידי המשטרה הצרפתית".

כשהגיע חמל רפאל לאלג'יר דיווח על התנהגותם הספסרית של מעפילי צפון אפריקה במחנה העלייה 'שלווה ובריאות' בטנס ]…[ "הם סחרו בבגדיהם כדי להשיג סיגריות מתושבי הכפר הערבי במעלה ההר". ובביקורו בקפריסין באוגוסט ספטמבר – 1947 הוא דיווח על התנהגות דומה שלהם. הביקורת על התנהגותם של הצפון אפריקאים במסגרות בהן פעל חמל לא שונה מביקורות אחרות שהוזכרו לעיל לגבי התנהגות שארית הפליטה במחנות העקורים באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה שגם בהם התנהלה פעילות ספסרית. )ראו להלן החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים במחנות קפריסין(. הסוכנות הקימה 'מחנה מיוחד' ליוצאי צפון אפריקה אולי מפני שהדימוי שלהם עבר מהטקסט ]הדיווחים, ב.ד[ וחילחל לשפת המעשה.

בעדות מאוחרת של פרידמן, על שליחותו השלישית לצפון אפריקה, הוא סיפר שבמחנה ההעפלה טנס

'שלווה ובריאות' היו כ- 600 אנשים, מתוכם "כ- 300 זקנים וילדים והשאר בחורים ]…[ וגם זונות שברחו מבתי בושת ופושעים פליליים שהמשטרה חיפשה אותם". שליח זה לא טיפח גישה סטראוטיפית למעפילים הצפון אפריקאים אלא כמו חמל הוא תיאר את שראו עיניו. הוא הוסיף, ]…[ ש"ביד הגורל נקלענו לפינה יהודית מנותקת ועזובה, אך מהבהבים בה ניצוצות אש טהורה".  כלומר, פרידמן ראה מעבר לרושם הראשוני במפגשיו עם מעפילים צפון אפריקאים. ההתייחסות של פרידמן לקהילות הצפון אפריקאיות הייתה דואלית. מחד גיסא, הוא זיהה בה כשלים ארגוניים וחסכים רבים ]בין היתר בלמדנות יהודית, ב.ד[ ומאידך גיסא הוא ראה בה פוטנציאל לעלייה המונית וגם לעלייה חלוצית. חנן רייכמן, חבר קיבוץ עין גב ושליח במחנה מעבר בדרום צרפת, דיווח למוסדות היישוב המאורגן בפלשתינה א"י על 'אלמנט מיוחד' יהודי תוניס:

"בראש השנה פלשו לתוך מחנה אחד 30 יהודים מתוניס ) 4 משפחות(, שברחו מפרעות בספאקס.

יהודים אלה לא יודעים משום דבר, רק אנחנו רוצים לירושלים. הילדים מלאים כינים, ללא חינוך, – ההורים מדברים רק ערבית וקצת צרפתית. בחלקם גם לא יודעים קרוא וכתוב כלל. ומה לעשות אתם? ומה יעשו באמת בארץ?"

רייכמן, תיאר את מצבם של יהודי תוניס על סמך מפגש עם 30 פליטי הפרעות בספאקס. הוא העלה חשש כיצד יקלטו עולים מצפון אפריקה בארץ ומי ידאג לקיומם?  השליח דאג שמא עלייה זו תכביד על היישוב בפלשתינה א"י. שליח זה הכיר את מחנות המעבר של העקורים באירופה וידע מי – האוכלוסייה שאמורה הייתה לעלות ארצה ולגביה לא עלה אצלו חשש לגבי קליטתה בארץ.

ניתן להניח, שדימויים שליליים מעין אלה עברו מפה לאוזן בין השליחים למרכזי התנועות שלהם בפלשתינה א"י. דיווחי השליחים על רשמיהם ופעילותם בצפון אפריקה לא עברו סינון ולכן האותנטיות – שלהם לא הוטלה מעולם בספק. אך כשהדיווחים הכתובים נחתו על שולחנות של מחלקות בסוכנות היהודית, ניתן לשער, שהם השפיעו על עיצוב מדיניות העלייה מצפון אפריקה בקרב מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הדימוי של יהודי המגרב במחנות קפריסין.

הציטוט שלהלן מתאר את מפגשם של ראשוני המעפילים הצפון אפריקאים עם שארית הפליטה בקפריסין,

"רובם הגיעו דרך צרפת באוניות 'לנגב' 'המעפיל האלמוני' ו'בן הכט' עשרות מעטות שהעפילו – במסגרות התנועתיות הרגילות כפי שהתארגנו אז בארצות היציאה אירופה ונבלעו בחברת המעפילים בלי לעורר כל בעיה חברתית או עדתית מיוחדת".

הגעתם של המוגרבים לקפריסין לא עוררה 'בעיה חברתית או עדתית מיוחדת' כול עוד הם היו מעטים. למעשה לפי המאגר, עד מאי 1947  היו לא יותר מ – 192 מעפילים הצפון אפריקאים שהגיעו מצרפת

ומאיטליה למחנות לכן אי אפשר היה להבחין בהם כקבוצה ומיוחדת . אבל, כשגורשו  900 מעפילים מצפון אפריקה הם לא השתלבו, "לראשונה קרה שקבוצה גדולה יחסית של מעפילים יוצאי ארצות האסלאם התקשתה להיקלט ולהשתלב בחברת המעפילים".  אחת הסיבות לאי השתלבותם המצופה' הייתה שמעפילי שתי הספינות הראשונות מחוף אלג'יר היו מסה גדולה מדי עבור אוכלוסיית מעפילים שארית הפליטה שחוותה את השואה. כלומר, האחריות לקליטתם הוטלה על כתפיהם מאחר והם התקשו להשתלב בחברת המעפילים. המוגרבים בדרכם לפלשתינה א"י הגיעו לאי הגירוש, עבורם – ועבור שארית הפליטה היה זה בוודאי הלם חברתי ותרבותי כאחד.

חוקרי מחנות קפריסין נחום בוגנר, דוד שערי, מנחם ויינשטין, מנחם אורן ואחרים התייחסו אל  המעפילים הצפון אפריקאים כאל חריג בנוף המעפילים שהרכבו היה שארית הפליטה שהגיעה אחרי השואה ממחנות העקורים. שערי אפיין אותם כקבוצת שוליים מובהקת מבחינת מוצאה) צפון אפריקה בהשוואה לשארית הפליטה, ב.ד (  ומיעוטם היו חברים בתנועות חלוציות". ]…[ "רבים מבני הנוער באו מקבוצות שוליים והיו חסרי השכלה". ) השכלתם של בני נוער בצפון אפריקה הסתיימה בשלבי חינוך מוקדמים מפני שנאלצו לסייע בפרנסת המשפחה, ב.ד( , ]…[ " תגובותיהם אמוציונליות ללא כל ריסון עצמי". )כבר עם בואם הם זוהו כ'חמומי מוח ובעלי דם חם' ב.ד( ]…[ " גם השכלת בעלי המלאכה והרוכלים מדרום מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה הייתה דלה למדי ". )וכי איזה השכלה הייתה לרוכל או לבעל מלאכה ממזרח אירופה ב.ד(. החוקר התייחס למוגרבים בגישה אירופוצנטרית טיפוסית.

החוקרים טענו שהמעפילים הצפון אפריקאים "לא התאימו לחיי המחנות, מפני שלא חוו חיי מחנות". ואכן, למעפילי צפון אפריקה לא היה ניסיון חיים קודם במחנות ריכוז מעצר הסגר עבודה כפייה, – – – – אלא חוו שהייה קצרה במחנות מעבר באלג'יר או בצרפת. בנוסף החוקרים טענו ]…[ ש" ההעפלה מצפון אפריקה לא הייתה סלקטיבית כלל, בניגוד להעפלה מאירופה".  והעדרה של שפה משותפת  ]יידיש, ב.ד[  עם יתר המעפילים לא הקלה על התקשורת בין שתי הקבוצות. בגין סיבות אלה, 'אחיהם' מאירופה לא הכילו את הפערים הללו.

כשבוחנים מי היו 'אחיהם'  במונחים של הציונות החלוצית, שהעפילו מארצות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה וגורשו לקפריסין, נמצא, שרובה הייתה עלייה המונית ולא סלקטיבית. בדומה לעליית המוגרבים. התופעה של ערב רב לא הייתה חדשה במחנות העקורים. יהודה גור אריה, מקיבוץ עין חרוד – שליח במחנה העלייה 'פרמי' באיטליה, דיווח ש"האנשים  ]במחנה, ב.ד[ הם מארצות שונות, רובם מפולניה ומרומניה. אלה האחרונים הם לצערנו חומר לא מזהיר ביותר, מהונגריה, צ'כיה, גרמניה, רוסים ועוד. ]…[ "ערב רב של לשונות ושל מנהגים. אין איש מבין את לשון רעהו ולפעמים אין להבין". – שארית הפליטה הייתה אף היא ערב רב וסבלה מבעיית תקשורת מסוימת. והיא זו שגורשה לקפריסין.

הטענה שלמעפילים המוגרבים לא היה כל ניסיון בחיי מחנות היא 'זריית מלח' על גבה הפצוע של שארית הפליטה שחוותה תופת במחנות הנאצים. החיים במחנות המעצר בקפריסין שמנעו מהמעפילים עלייה ישירה לפלשתינה א"י גרמו וודאי לתסכול של כלל המעפילים. אבל, קפריסין שימשה כתחנת – מעבר לארץ המובטחת וזאת ידע כול מי שהעפיל באותה בתקופה וגורש לקפריסין. כך טען יצחק ארצי ממנהיגי הספינה 'כנסת ישראל'.

לדעת חוקרי מחנות קפריסין הבעיה החברתית התעוררה רק אחרי שמעפילים 'יהודה הלוי ו'שיבת ציון' הגיעו לקפריסין למחנה קיץ .55 ריכוזם במחנה חידד את ההבדלים בינם לבין שארית הפליטה. לגבי בעיית תקשורת בין המעפילים מארצות ומתרבויות שונות ניתן לטעון כפי שדיווח השליח מקיבוץ עין חרוד, שערב רב של שפות היה גם מנת חלקה של שארית הפליטה. אבל, מעדויותיהם של ילדי תנועת – דרור', שהעפילו בספינה 'אקסודוס' ניתן לראות כיצד הם התמודדו עם בעיית השפה:

"יחד אתנו נוסעת גם קבוצת יהודים מאפריקה הרחוקה, אנשים שחומי פנים וחסונים. עד מהרה מתקרבים אליהם ורוכשים מביניהם ידידים. חוסר השפה המשותפת לא היווה מכשול בקשר רעים זה. מבין האפריקאים היו אחדים יודעי עברית ומה שהחסירה השפה מילאו תנועות ידיים והדמיון.

ילדי 'דרור' מצאו דרך לתקשר עם יהודים אפריקאים שלא הכירו מימיהם. אי הסימטריה בהצגת – בעיית התקשורת כבעייתם של צפון אפריקאים בלבד הייתה 'תירוץ' לאי היקלטותם בחיי המחנות בקפריסין.

גם בדיווחי השליחים, אלי מויאל ורפאל חמל, הודגש שהתקשורת בין צפון אפריקאים לבין יוצאי אירופה הייתה לקויה בגלל העדרה של שפה משותפת. כתוצאה מכך סבלו הראשונים מניכור חברתי. אבל, בקבוצת 'בן יהודה', ממעפילי 'יהודה הלוי', היו מורים לעברית שלימדו במועדון 'שארל נטר' – בקזבלנקה. ואפשר היה להיעזר בהם לצורך תקשורת עם מזכירויות המחנות ושליחי הסוכנות היהודית והתנועות הפוליטיות הארץ ישראליות. הן מעפילי צפון אפריקה שחלקם דיברו עברית והן פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה והכירו את התרבות המקומית ושלטו במידת מה בשפה המוגרבית ובשפות אירופאיות אחרות היו עשויים להוות גשר בין תרבויות בקפריסין.

כחודש אחרי תחילת הגירושים לקפריסין של ספינות מעפילים ביקרה משלחת מטעם המוסד ללשון ולתרבות עברית על יד הוועד הלאומי כנסת ישראל, בראשותו של נחום לוין. במשלחת היו חברים – רופאים, אחיות ומורים. דוח המשלחת זיהה 40% ממעפילי, 'יגור', 'הנרייטה סאלד', 'כתריאל יפה', 'כ"ג יורדי הסירה', 'עמירם שוחט' ו'ארבע החירויות' כדוברי עברית. באותה עת מספר המגורשים הראשונים בקפריסין היה 3,891 מעפילים כלומר, כ- 1,750 מהם דיברו עברית. מתוכם גויסו רק  200 מורים ללמד עברית לשאר המעפילים. הדוח הוסיף שהג'וינט היה מוכן לסייע בהקמת שתי ספריות ציבוריות במחנות 55 ו- 60  הסקר לזיהוי פוטנציאל כוחות ההוראה בעברית נעשה בשלביו הראשונים של הגירוש אבל לא היה סימן לבאות. לו סקר כזה היה מתבצע בקרב מעפילי 'יהודה הלוי' ושיבת ציון' היו מוצאים כמה עשרות דוברי עברית רהוטה בקירבם.

ישראל חורב, מפקד 'יהודה הלוי', המשיך לתאר את השתלשלות האירועים קפריסין, "אני עברתי את הבדיקה שמה בלי ששאלו אותי שאלות, שום דבר ונראיתי כמו כל השחורים האלה. צבע הגזע עוד היה אז די שחור, לא כל כך אבל גם הפרצוף לא היה כמו מאירופה בדיוק".  מוריס לאוב, מנהל הג'וינט בקפריסין העיד לגבי צבע עורם של המוגרבים, ש – עם בואם של ארבע מאות איש מצפון אפריקה ובפעם הראשונה בחיי שמעתי את המילה שחורים 'די שוורצען זענאן דו' השחורים הגיעו לכאן ולתומי שאלתי איזה שחורים. ]…[ שם ראיתי – – בפעם הראשונה האפליה הזו מטעם כמה אנשים או ציבור שלם כלפי צפון אפריקאים, כלפי מרוקאים".

'הצבע והגזע' מילאו תפקיד במהלך קליטת יהודי צפון אפריקה במחנות. חמל רפאל, שלקח חלק בארגון העפלתן של הספינות מחוף אלג'יר, הגדיר נכוחה את אפלייתם של המעפילים המוגרבים בקפריסין. מסקנתו ש"לא פלא שמצאתים מרי נפש. חלק גדול מוכן כל יום לחזור למרוקו, חלק ניכר מביע זאת בגלוי בהתפרצויות שונות".  הוא זיהה את הפער בין המציאות אליה נקלעו המעפילים מצפון אפריקה לציפיותיהם מהעלייה לפלשתינה א"י. הוא הסביר שבין המסורתיות המתפרצת שלהם לבין המודרנה – היה חסר נדבך ארגוני שהיה עשוי לסייע למעפילים הצפון אפריקאים להיקלט בחברת המעפילים. אבל המוסד לעלייה ב' וגם הסוכנות לא השקיעו את הנדרש כדי להכשיר את יהודי המגרב.

מאמרו של ירון צור 'אימת הקרנבל המרוקנים' "החרדה הדמוגרפית החדשה שהרוב האירופי של – המדינה עשוי להתערער".  החרדה שאחזה ביישוב המאורגן ובמדינה שבדרך הייתה החרדה שאחזה בשארית הפליטה בקפריסין עקב הגעת המוגרבים. חרדה מעין זו, תקפה את יושבי המחנות האירופאים כאשר הגיעה מסה גדולה של 900 מעפילים מצפון אפריקה למחנות קפריסין. למרות שבשני המקרים היה רוב עצום ליהדות אירופה. מחנות קפריסין עשויים היו להיות המעבדה הראשונה לקליטת מהגרים יהודים מארצות האסלאם אך המציאות טפחה על פניהם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, שביקר בקפריסין כשלושה שבועות לאחר גירוש 'יהודה הלוי' לקפריסין, דיווח שנפגש עם מעפילים צפון אפריקאים במחנה 55 ומסר "להם דרישת שלום מחבריהם בארץ והם שמחו מאוד לכך".  מאחר ולא ציין שמות לא ברור מי היו חבריהם של המעפילים בארץ.

יתכן שהדיווח היה בבחינת 'מס שפתיים' למעפילים המוגרבים כדי 'להרגיע' את האחראים על העלייה בסוכנות היהודית ואת עצמו שהיה שותף לקבלת ההחלטות בכל הקשור לעלייה.

באחד המכתבים שנכתבו על ידי פעילי הסוכנות היהודית בקפריסין נכתב כי מבין 800 מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' הנמצאים במחנה הקיץ – 55  – יש 100 חברי תנועת 'הבונים' וקבוצת 'רגבים',

"החומר החלוצי היחיד מבין המעפילים 100 חברי 'הבונים'. הבעיה של אנשי צפון אפריקה היא מיוחדת כאן. מעפילים אלה עלו לארץ מתוך רגש יהודי כן ומובהק ולא מהרגשה של עמידה על סף השמדה. הוקם סמינר למדריכים מיוצאי צפון אפריקה ובו משתתפים כ 20- 15 איש הלומדים פרק בתולדותיהן של הציונות ושל הגולה וכן בספרות עברית, בידיעת הארץ ובהיסטוריה כללית. הרמה של המשתתפים גבוהה למדי".

בתיאור זה יש הן נימה חיובית המוגרבים עלו מתוך בחירה ולא מחשש לכלייה בארצות מוצאם  וחלקם עבר הכשרה חלוצית של תנועת 'הבונים' וחברי קבוצת 'רגבים'. והן נימה ביקורתית רק כשמינית מהם הם חלוצים. גם התנשאות ושיפוטיות לא חסרה בו המעפילים הצפון אפריקאים –שהשתתפו בקורסי הדרכה הם 'ברמה גבוהה למדי'. במאגר אותרו כ- 30 מעפילים מוגרבים, כאחוז אחד מכלל המעפילים הצפון אפריקאים שהשתתפו בסמינר 'רוטנברג' שנוהל על ידי הגו'ינט. לגבי הזיהוי הפוליטי של הקבוצות הצפון אפריקאיות אפשר לומר שקבוצת 'הבונים' התארגנה בקפריסין ולא העפילה ככזו. קבוצת 'רגבים' התארגנה בקפריסין וחבריה היו מתנועת 'צעירי ציון דרור' שפעלה – בתוניס. כלומר הקואופטציה הפוליטית שעברו המוגרבים במחנות הייתה חלק בלתי נפרד מהצורך של מיעוט להשתייך לחברה הקולטת שיוצגה על ידי השליחים הארץ ישראלים. גם הציונות הדתית לא חסכה שבטה מיהדות צפון אפריקה. יוסף וינד, שליחה למחנות קפריסין, דיווח על 'קבוצת בן יהודה') – קב"י(  כ 70- חברים מקזבלנקה, ש"כולם דתיים, אך אין הדת עיקרון שלהם אלא רשות".  היו אלה מעפילי הספינה' יהודה הלוי' שגורשו לקפריסין רק שלושה ימים לפני דיווחו והוא כבר הספיק להכירם.

ראוי להבהיר שמעפילי צפון אפריקה הקפידו על קיום המצוות, אבל לא לשיטתו של יוסף וינד. בעלון 'זרעים' של הציונות הדתית התפרסם מאמר על פעולותיה בקרב עדות המזרח, שניתח את תפיסתם הדתית ועמד על החסך בידיעותיהם ההלכתיות. כלומר, ההתייחסות אליהם בנושאי שמירת מצוות הייתה מלכתחילה חשדנית וראינו זאת כבר בדיווחו של השליח בר גיורא נפתלי לעיל. שליח מטעם – הפוהמ"ז בקפריסין הודיע לוועדת העלייה של הנוער הדתי ש"הוא מטפל בעלייה של בני נוער – 10 מפולניה והשאר ממרוקו במחנה קראולוס קיץ" והוא ]…[ "צופה בחרדה לקראת קליטתה של חברה – זו במסגרתנו, כי מי כמונו יודע מה מסובכת היא בעיה זו של עולי המזרח בא"י ולא כל שכן בקפריסין".  בדבריו טמונים רמזים ואזהרות שהתבססו על ניסיונו בקפריסין על אפשרויות הקליטה של יהודי צפון אפריקה בפלשתינה א"י ובמדינת ישראל כאחד. החשש מפני אי היקלטותה של – אוכלוסייה כזו בארץ עלה בדיווחי שליחים מתנועות פוליטיות שונות.

שלמה דשן שניתח את הדתיות של המזרחיים זיהה שהיא במצב של "הידלדלות בנוהגים המסורתיים אבל לא בדביקות באמונות היסוד: הבורא, ההשגחה, שכר ועונש, גאולה, מעמד חכמי התורה וסגולת ארץ ישראל".  כלומר היה פער בין תפיסת היהדות המזרח אירופית שהקפידה יעל שמירת מצוות  לעומת הדבקות באמונות היסוד של המעפילים הצפון אפריקאים.

חוויה שחווה הרב יעקב גולדמן שביקר לקראת ראש השנה תש"ח במחנה 55 בקפריסין – – 'רובע הארלם'–של השחורים. רב ליטאי שהיה במחנה אמר לו "שזה מקרוב הגיעו יהודים שווארצע " ]שחורים, ב.ד[" שגם את העברית בפיהם לא הבין והם נראו לו משונים". הרב גולדמן החליט להתפלל באותה השבת דווקא עם ה'שחורים' ולא עם החסידים 'הלבנים' שהתאכזבו והתמרמרו על כך. הוא העיר את תשומת ליבם ש'אורח החיים הקדוש' ]רבי חיים בן עטר[ עלה לפלשתינה עם חסידיו בשנת 1740 , היה מקובל גם על הקהילה האשכנזית ביישוב הישן היה יהודי מרוקאי. גולדמן הציע לחסידים הליטאים לעלות לקברו בירושלים ולבקש מחילה על שפגעו ב'שחורים' היהודים ממרוקו. המאמר פורסם בעיתון 'חירות'  12 שנה אחרי ביקורו בקפריסין וכחודש אחרי תחילת מאורעות ואדי סאליב בחיפה. לא ברור מדוע המאמר פורסם קרוב למאורעות.

היו גם מעפילים צפון אפריקאים שנקטו עמדה שלילית כלפי חבריהם להעפלה. מאיר ושושנה אידן, מעפילים ב'שיבת ציון' ממחנה 62  אמרו בעדותם ש"מדרום אלג'יר הגיעה חמולת טויטו שמנתה להערכתם 50 נפש". אמנם, למשפחת טויטו היה ייצוג נכבד בין מעפילי צפון אפריקה, אך לא במספרים כאלה. במאגר רשומים 14 ב'יהודה הלוי' ו- 12 ב'שיבת ציון' בשם משפחה טויטו. לא ידוע על קשר משפחתי ביניהן. בעדותם לא חסכו שבטם מחבריהם המעפילים ]…[ "ממרוקו הגיעו כמויות עצומות של פושעים".  לא ברור מדוע עדות קיצונית זו נשארה ללא תגובת המראיין ברדה  ]ברד[ שלמה שפעל מטעם תנועת 'צעירי ציון דרור', באותה עת בצפון אפריקה.

יחסם של יוצאי אירופה למעפילים המוגרבים בקפריסין. הדוח של חמל רפאל, שעמל להעלות את המוגרבים ארצה נכתב כחודשיים אחרי שמסה קריטית של מעפילים צפון אפריקאים שהתה כבר בקפריסין, תיאר את מצב רוחם של המעפילים, וגם את תחושותיהם של המעפילים המוגרבים שמידי פעם איימו לחזור לארצות מוצאם "הם נימקו זאת ביחס המזלזל של האירופאים כלפיהם כאל גזע נחות דרגה והם מקופחים בכל מה שנוגע ל'מקורות הכנסה' במחנות".  התיאור של חמל מסביר את אי התערותם של מעפילי צפון אפריקה בחברת המעפילים בקפריסין שהתבטאה בהדרה ממקורות תעסוקה ואפילו בהכנסה מינימלית שהסתכמה במנת סיגריות ובתשלום של 'מיל' א"י אחד. מידע מסוג כזה עשוי להביא להחלטה של הסוכנות היהודית לעצור העלייה לפני קום המדינה ולעצב מדיניות של סלקציה של יהודי מרוקו אחרי הקמת המדינה. התמונה שתוארה לעיל לא עודדה מדיניות עלייה פתוחה מצידה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

לדעתו של המעפיל פאול , הכשרת השליחים לא הייתה מספקת ו"לא כולם עמדו על הרמה הדרושה". בנוסף, מעורבות המפלגות הייתה ]…[ "שגיאה גדולה שעשו שליחי המפלגות שהכניסו את המלחמה המפלגתית למחנות הגירוש". מעורבות המפלגות בחיי המחנה הביאה ]…[ "לחיכוכים שאפשר היה למנעם".  דבריו של יצחק טוכמן, שליח לקפריסין, חיזקו את עמדתו של המעפיל פאול, "במבט לאחור, חוסר ההכנה פגע לא במעט בטיפולנו בצעירים ובבוגרים כאחד". טוכמן טען, שלא הייתה התאמה בין התפקיד אותו מילא השליח לבין התפקיד שהיה אמור לבצע. הוא מונה למנהל בית ספר 'דרור'  בכפר הנוער, תפקיד שלא הוכשר אליו. אם שארית הפליטה בקפריסין, שהייתה רוב במחנות התמודדה עם גישה כזו מצד ההנהגה ומוסדותיה כיצד התמודד המיעוט הצפון אפריקאי עם – קואופטציה פוליטית זו.

ההתייחסות לפוליטיקה מפלגתית נוסח פלשתינה א"י לא נכחה בצפון אפריקה. –  משה אזולאי ממעפילי 'יהודה הלוי' ציין "שכאשר התעורר, במחנה 55  בבוקר שלאחר הגירוש נדהם לגלות "במחנה היו איזה 20 תת מחנות: 'גורדוניה', 'המזרחי', 'דרור', 'המזרחי' 'בית"ר' ו'אגודה'." –  כלפון ש'נתקל' לראשונה בציונות מפלגתית בקפריסין סיפר ש"כדי למקם את האוהלים במחנה 55 הם ]מעפילי 'יהודה הלוי', ב.ד[ התבקשו לציין בפני ועד המחנה לאיזו מפלגה הם שייכים ותשובתם הייתה למפלגה הציונית",  והוועד התעקש לברר מידע זה כדי לשכנם ליד חברי המפלגה אִּתה הזדהו המעפילים. סידור האוהלים במחנה התבצע לפי מפלגות אולי כדי להקל בזיהוי ושליטה במעפילים שהשתייכו לתנועה פוליטית מסוימת.

אברהם אלמאליח, ממנהיגי הספרדים בפלשתינה א"י, זיהה את המתיחות שבפעילות התנועות – הפוליטיות בקפריסין, "היחסים בין התנועות השמאליות לבין התנועה הרבזיוניסטים והבית"רים במחנות המעפילים היו מתוחים ורעים מאוד. בית"רים מבין המעפילים הצפון אפריקנים פחדו בתחילה להגיד לנו שהם שייכים לתנועה זו. את האווירה המתוחה הזאת היו יוצרים השליחים המרובים שהיו באים לקפריסין בשם התנועות השונות. כל אחד מנהל תעמולה לטובת מפלגתו הוא ומשמיץ את שם המפלגה המתנגדת לה".

ההתפלגות לפי תנועות אידאולוגיות  הראתה שרוב מעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' בחרו להשתייך לתנועות הדתיות 'הפועל המזרחי' ו'אגודת ישראל'. עם זאת, ניתן לראות, שהמעפילים – המוגרבים מנמלי אירופה התפלגו שווה בשווה בין תנועות שמאל סוציאליסטיות לבין תנועות ימין רביזיוניסטיות ודתיות. התפלגות המוגרבים הייתה שונה מזו של שארית הפליטה במחנות קפריסין, שרובם השתייכו למפלגות הסוציאליסטיות. המעפילים המוגרבים לא הכירו את המשחק הפוליטי ואף אמרו למויאל, ש"לא ידענו שכך היא בארץ".

מערכת היחסים בין המעפילים לבין הממסד הסוכנות היהודית לא התנהלה על מי מנוחות. דיווחי  השליחים של הסוכנות היהודית שהיו נציגי תנועות פוליטיות שימשו כדופק פוליטי למצב הגולים

ויחסם ליישוב. וניתן להניח שהם הציגו לעיתים תמונה שונה מהמציאות בקפריסין כדי להראות הישגים – – הגדלת מספר החברים בתנועתם. חלוקת התפקידים במחנה הקיץ נעשתה לפי מפתח — מפלגתי פוליטי וביניהם לא נמצא מעפיל צפון אפריקאי.)'השוה"צ'  – 22 (, 'מפא"י'( 56 ), 'אחדות העבודה'  (26) ו 'העובד הציוני (  (59עובדים אלה הועסקו במזכירות המשותפת, ועדת הביקורת המרכזית, קנטינה מרכזית, וועד המשפט, משטרה, ג'וינט, תיאטרון, בית ספר, סנדלריה, ועדת תרבות, מערכת רם קול, מחסן, מטבח, ספריה, מרפאה, דואר מרכזי והמספרה. לעובדים מטעם התנועות הפוליטיות – ניתנו אישורים בכתב לעבודה זו אחרת בתוך המחנות ומחוצה להם. במילים אחרות, הם הפכו לאנשי שלומם של המפלגות. בהרשמה לקורסים מקצועיים ניתנה עדיפות לחברי 'קיבוצים' שהתארגנו בקפריסין לפי מפתח מפלגתי.

גורלם של המוגרבים למעשה נחתם עקב הניהול ה'אוטונומי' של המחנות בידי המעפילים שהיו תלויים בשליחי המפלגות הארץ ישראליות. לא היה היבט בחיי המעפילים בקפריסין שהשליחים לא שלחו בו את ידם. מעפילים מונו או נבחרו לתפקידים כאלה ואחרים במסגרת חברותם בתנועות הפוליטיות הארץ ישראליות שפעלו בקפריסין כדי לקדם את יעדיהם הפוליטיים. מטרתם הייתה לגייס מעפילים לתנועות אותן ייצגו, כדי להגדיל מספרם באוכלוסיית היישוב בפלשתינה א"י ובכך לשפר מעמדן במערך הפוליטי שהתפתח בה.

זאב צחור שבחן את תרומת שארית הפליטה במחנות העקורים למאבק על הקמת מדינת ישראל ציין, ש"שארית הפליטה לא הצמיחה מנהיגות פוליטית מוסכמת וממילא לא קיימה מסגרות ארגוניות אוטונומיות שעסקו בפעילות פוליטית עצמאית".  ההרכב האנושי של מחנות קפריסין לא היה שונה מההרכב במחנות העקורים באירופה וניתן להניח שדפוסי הניהול והניסיון שהצטברו במחנות העקורים ובעיקר התלות בשליחים הארץ ישראלים שועתקו גם למחנות קפריסין.

בבחירות למועצת המחנות היו חריגים. ברשימת התומכים במועמד דאהאן אהרן מטעם 'הפוהמ"ז', ממחנה 68  למועצה היו בעיקר מעפילים יוצאי אירופה. לעומת מספר מועט של מעפילים מוגרבים שתמכו בד"ר ניימן ליאון הבית"רי. שני אירועים אלה העידו על שיתוף פעולה מסוים בין שארית הפליטה למעפילי צפון אפריקה.

החסם השביעי נטוע במערכת היחסים המתוחה בין הסוכנות היהודית לגולי קפריסין. הקרע בין  המעפילים לשליח נבע מרגש נחיתות של המעפיל כלפי השליח שהכיר את הארץ ובא ויצא בשערי המחנה בצורה חופשית. לעומתו, המעפיל היה כלוא במעצר במחנה. דוד שערי טען ש"הסיוע של הישוב למחנות קפריסין היה צנוע ולעיתים אף מביש. הנהלת הסוכנות היהודית התנערה מכל אחריות לאחזקת מחנות הגירוש ולהגשת עזרה לשיפור תנאי החיים של המעפילים שנכלאו בהם".  לעומת זאת, ארגון הג'וינט הקצה עובדים מקצועיים והשקיע ממשאביו כדי להתמודד עם צרכי המעפילים במחנות. הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית ראו בגולי קפריסין נשק מדיני ופוליטי במאבק בבריטים אבל השקיעו בהם משאבים מינימליים שהתבטאו בהקצאת שליחים 'פוליטיים לקפריסין ובפעילות חינוכית ותרבותית שעסקו בקואופטציה פוליטית. שליחי הסוכנות היהודית היו נציגי תנועות פוליטיות עסוקים בגיוס הגולים לתנועותיהם. רווחת המעפילים הייתה משנית בסדר יומם. אמנם בדיווחי השליחים הוצגה תדיר הדרישה לתוספת שליחים וצוות רפואי, אך ההיבט הפוליטי ופוטנציאל הבוחרים לעתיד במדינה היה, כנראה, חזק מההיבט ההומני.

החסם השמיני התערבות ארגונים וולונטריים ]פרטיקולריים, ב.ד[ לשפור מצבם של אחיהם – בקפריסין שהוסיפה לכאוס במחנה בעיקר כשהתלוו להם מאפיינים עדתיים. התאחדות עולי הונגריה בפלשתינה, דאגה בעיקר למעפילים ההונגרים במחנות קפריסין ודרשה מהסוכנות היהודית לשלוח שליחים דוברי הונגרית כדי לטפל בהם, ולצורך זה הפעילה לחץ גם על ידי מקבילתה בארה"ב. ועד העדה הספרדית בירושלים התרעם על כך שבמשלחת הראשון לציון מאיר חי עוזיאל לקפריסין לא נכלל נציג מטעמה. לבסוף הצטרף לביקור הפובליציסט אברהם אלאמליח. אפשר לשער שהשליחים אברהמי ומויאל שניהם מהגרעין הצפון אפריקאי נשלחו לקפריסין מטעם הסוכנות היהודית מפני שהכירו את אוכלוסיית המוגרבים. הוועד למען גולי קפריסין דאג בעיקר ליוצאי אירופה. המוגרבים כמיעוט באוכלוסיית המעפילים במחנות, לא עלה בידם ליצור קבוצת אינטרס חזקה שתעמוד על דרישותיה.

החסם התשיעי החשש של מוסדות היישוב לאבד שליטה על מעפילי מחנות קפריסין שהיה בכול זאת – המאגר האנושי, המיידי והנגיש ליישוב המאורגן. כול אירוע הובא לידיעת מדור השליחים של הסוכנות היהודית וכול חריגה טופלה כדי להחזיר את המצב לתלם ולהרגיע את הרוחות במחנות. הדבר בלט במכתב של הסוכנות היהודית ליצחק אברהמי, שליח מטעם 'הקיבוץ המאוחד' מגרעין הצפון אפריקאי מקיבוץ בית אורן, שננזף על שפנה לחבר יעקב טשרנוביץ ]יעקב צור, ב.ד[ שלא בהתאם לנוהל, "אין אנו מביעים כל התנגדות, כי תעמוד בקשרים עם החבר טשרנוביץ אולם עלינו להסב את תשומת ליבך, כי בהיותך שליח המדור לשליחים שומה עליך לעמוד אתנו בקשרים בלתי אמצעיים. אנו תקוה, כי להבא תתכתב, בקביעות, עם המדור".  במקום אחר מדור השליחים הבהיר למזכירות המשלחת הארץ ישראלית בקפריסין, ש"תפקידי ייצוג הסוכנות היהודית אינם מתפקידה". המדור הזכיר לשליחים את חובת הדיווח הדו חודשי על חלוקת התפקידים ביניהם ועל עבודת המזכירות. –  דיווח הוא כלי ניהולי חשוב לקשר בין מטה לעובדי שדה ונועד לצורכי בקרה ופיקוח. אך הדרישה לדיווח דו חודשי היא סממן – לחשש של המטה הסוכנות היהודית מנתק מהשדה מחנות קפריסין, למרות שנציגיו ביקרו באופן  שוטף במחנות קפריסין. הסוכנות היהודית לא ראתה סתירה בין הצורך בשליטה בחיי המעפילים להיקף הסיוע הצנוע שהקצתה להם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון