מורשת יהדות מרוקו

בישיבת המזכירות המשותפת שהתקיימה כשנה אחרי התחלת הגירושים לקפריסין עם משלחת ארץ ישראלית, הודה חבר המשלחת למברג, "בהיותי עכשיו בקפריסין השכנתי ]השתכנעתי, ב.ד[ לדעת על האמת אשר בקפריסין". ]…[ בענייני קפריסין אין הישוב יודע אפילו 30 אחוז מהאמת". אחד המשתתפים העיר, שהדיון התפתח לכיוון של האשמת המעפילים בחוסר תקשורת. להערכתו, ]…[ "אי אפשר שמי שיושב בארץ שיטפל בבעיות קפריסין". הטענה המרכזית בדיון הופנתה כלפי משלחות הסוכנות היהודית שלא קיימו הבטחות ולא ביצעו החלטות שהתקבלו בתיאום עם נציגי המחנות.  מכאן אפשר ללמוד שהסוכנות היהודית למרות שליחיה בקפריסין לא הכירה לעומק את צרכי המעפילים בכלל ולא את צרכי המוגרבים בפרט בקפריסין.

החסם העשירי תחושת הכאוס במחנות בקפריסין. למרות המנגנון הממוסד של המחנות שרר אי – סדר במחנות ששכנו בהם אלפי מעפילים שבאו מרקע חברתי תרבותי ודמוגרפי שונה. נוסף לכך גורם – הזמן משך שהיית המעפילים בקפריסין עד עלייתם לפלשתינה א"י היה כאבן ריחיים על צוואר – –  המעפילים. התמודדות עם צרכים של אוכלוסייה בסדר גודל של עיר גדולה, במונחים של התקופה, במשאבים מינימליים השאיל עצמו ליצירת כאוס. בחיי מחנה, כ'מוסד סגור' ]כהגדרתו הסוציולוגית של ארוין גופמן ב.ד[, עשויים להתפתח אי סדרים והתנהגויות לא נורמטיביות כמו ספסרות, נפוטיזם ובמחנות סגורים כקפריסין גם מתחים בין יוצאי ארצות ותרבויות שונות. אך הדגש שהושם על מעפילי צפון אפריקה התבסס על היכרות שטחית של השליחים מטעם הסוכנות היהודית ושל המעפילים יוצאי אירופה שלא הכירו את אחיהם מהמגרב. ניתן לשער, שייחוס ההתנהגויות שליליות למעפילי צפון אפריקה בקפריסין הועצם לאור התעלמות מהתנהגות דומה של שארית הפליטה ממחנות העקורים שחלקם גורש לקפריסין.

התנהגות לא שגרתית לא הייתה חריגה בחיי המחנות בקפריסין. גיורא יוספטל, ממחלקת העלייה, דיווח על התנהגותם של מעפילי 'כ"ג יורדי הסירה' ו'כתריאל יפה', שגורשו בשלהי שנת 1946 לקפריסין, הוא התריע מפני התנהגותם של הפרטיזנים אנשי הצבא האדום ובית"רים ש"חוק האגרוף שולט אצלם. נציגות דמגוגית, טרור פנימי איום, ממש עולם תחתון ללא שום זיקה לציונות" ]…[ מהווים איום על סמכותה של הסוכנות היהודית לקבוע את לוח היציאות מקפריסין של מעפילים משתי הספינות האלה".  לפי דבריו של יוספטל סדר העלייה מקפריסין נקבע על ידי הסוכנות היהודית ולא על ידי המעפילים. והיה חשש ש'כל דאלים גבר' יגרום לאנרכיה ולאיבוד שליטתה על מעפילי קפריסין. חצי שנה לאחר מכן, כנראה, לאור הדוח של יוספטל, נקבע העיקרון 'ראשון נכנס ראשון יוצא' בתיאום עם מזכירויות המחנות. התנהגות בריונית ואלימה וספסרות לא הייתה זרה למעפילים מאירופה אך בהם לא דבק רבב. התנהגות ספסרית הייתה נהוגה ומוכרת גם במחנות העקורים בגרמניה. מלכה שפירא, שליחה ממושב נהלל למחנות העקורים בגרמניה, תיארה את חיי המחנה, "שני דברים בלבד התפרסמו מהר על העקורים היהודים והיו להם מהלכים בין הפקידות הנוכרית" ]עובדי אונר"א סוכנות האו"ם לפליטים ב.ד[. א( יהודים עוסקים בשוק השחור ו ב( יהודים – אינם רוצים לעבוד".  יחיעם ויץ הזכיר את קריאתו של דובקין להעלות פליטים יהודים מאירופה שהגיעו לטהרן ועסקו שם בספסרות.

המזכירות המשותפת של מחנות הקיץ בקראולוס, המחנות הראשונים שקלטו את מעפילי צפון אפריקה, פנתה למשטרה המרכזית של המחנות והתריעה מפני המשך הפעילות הספסרית בשוק השחור במחנות הקיץ והזהירה את העוסקים בה. מעפיל התלונן בעילום שם למזכירות המשותפת על הספסרות במחנות הקיץ, "אף שהמועצה הראשונה של מחנות הקיץ נבחרה והחליטה לעשות קץ לספסרות ]…[ עברו חודשים וההחלטה לא הוצאה לפועל מאחר ואין די כסף לשלם על הסחורות לספסרים ]…[ והם ממשיכים עד היום לנצל ולסחוט את ההמון".  התלונה לא ציינה מי הם? הסוחרים ומאין הגיעו הסחורות למחנות. יוסף ק. כתב בעלון 'בשבי' ש"הכסף לקנייה בקנטינות אינו בנמצא לכולם במחנות, אך קיימות 'חנויות פרטיות' באהלים או בצריפים".  מזכירות מחנה 61 התלוננה למזכירות המשותפת של המחנות בקפריסין, "בזה הננו להודיעכם, כי במחנה קיץ שורר אי סדר ואין למי לפנות. המקרא ]המקרה, ב.ד[ היה שאחד ממחנה 60 שרף אוהל במחנה 61 ואין למי שיגן על המקרא ]המקרה, ב.ד[ הזה".  לא ברור כיצד טיפלה מזכירות המחנה באירוע זה. אי הסדר נמשך עד לסגירת המחנות והתבטא גם בזיוף מעבר של מעפילים ממחנה חורף למחנה הקיץ בקראולוס.

מעפילי 'גאולה' ו'מדינת היהודים', שהפליגו מחוף הים השחור, פנו לנציג הסוכנות היהודית בבקשה לשפר את תנאי החיים במחנה 70 ]מחנה קיץ בקסלטימו( בטענה שאין מי שתייה נקיים, במטבח לא היו תנאי אחסנה נאותים והיה מחסור בביגוד כי חפציהם נלקחו מהם בעת עלייתם לספינת המעפילים ובחורף תש"ח חדרו המים לאוהלים. לא היו להם מספיק חומרי לימוד כדי לקיים לימודים בית הספר במחנה. 4,000 מעפילים מרומניה ממחנה 70  חיו בצפיפות רבה במחנה שאמור היה לאכלס 2,000 מעפילים. תלונתם התייחסה גם לבעיות הקשורות בשמירת אורח חייהם הדתי – – הצבא הבריטי לא — אפשר לטהר את מתיהם. הם גם לא קיבלו כלים נפרדים לחלב ובשר כדי לשמור על כשרות. לא ידוע מה עלה בגורל תלונה זו. התנאים במחנה שתוארו בידי מעפילי 'גאולה ו'מדינת היהודים' לא היו שונים במחנות אחרים.

דוגמה נוספת לכאוס בחיי המחנות תבהיר את המצב הכאוטי ששרר בהם. כשנה אחרי תלונת יושבי מחנה 70  פנה שלמה גאולה, מרכז מחנה 64  להנהלת מחנות החורף והתלונן על מחסור בסבון רחצה. הוא דרש, שהאחראי על הכלכלה 'האקונום' יבוא בדחיפות לטפל בעניין. אחרי שבוע, משלא נמצא – – פיתרון החליטה מזכירות המחנה להוציא את הסכום הנדרש מקופת הקנטינה "כדי למלאות את מנת הסבון שנחלקה במחנות האחרים".  צעד זה של הוצאת כספים מקופה ציבורית נשמע חמור, אך לא הייתה, כנראה, דרך אחרת לענות על הצורך בהיגיינה אישית במחנות שהתנאים בהם היו קשים. המקרה הזה מלמד שלמחנה מסוים הייתה מידה של עצמאות לנקוט בצעדים דרסטיים כדי לספק את צורכי המעפילים. התלונה הראשונה ממחנה 70 הייתה כשהבריטים שלטו עדיין במחנות. התלונה השנייה הייתה ממחנה 64  כחצי שנה לאחר קום המדינה. בשני המקרים הרשויות האחראיות לא סיפקו את צורכי המעפילים. התלונה של אי אספקת סבון חמורה יותר כיוון שהיא ככל הנראה העידה על חוסר אונים של המדינה הצעירה לספק את צורכי המעפילים שיתכן ולא היו בעדיפות עליונה כאשר המדינה נלחמה על חייה.

לקראת פינוי המחנות, היו שני מקרים נוספים שביטאו את אווירת הכאוס במחנות. האחד מעילה – בקנטינה במחנה 69 . השני נגעה לעודפי הפרודוקטים שהשאירו הבריטים במחנה זה. חודש לפני פינוי – המעפילים מהמחנות פנה מזכיר מחנה 69 בכתב למזכירות המשותפת של מחנות החורף על 'חוסר גדול' בסחורות בקנטינה בהיקף של 17 לירת א"י, וביקש לדעת את תוצאות החקירה שהתנהלה ובאיזה צעדים היא נקטה וטיפלה בבעיה. כנראה, הסמיכות של המכתב למועד הפינוי של המחנות לא אפשרה לטפל בבעיה כיאות. במקרה השני, נציגי התנועות הארץ ישראליות במחנה 69 חתמו על הזדהותם עם החלטת הנהלת מחנות החורף על שימוש בפרודוקטים עודפים במחנה ולא על העברתם למוסדות אחרים במחנות. הם הסירו "את אחריותם אם העניין לא יוסדר בתוך שבוע עד סוף שנת 1948 ." הווה אומר, שבמחנות שררה אווירה של 'איש הישר בעיניו יעשה', כי היה ברור שתוך זמן קצר המחנות יפונו וכולם יעלו ארצה. הצגת המקרים האלה ביטאה את היקף הכאוס בקרב אוכלוסיית המחנות בכלל ואת חולשת קהילת המעפילים הצפון אפריקאית בפרט שלא ידעה כיצד להתמודד מול המנגנון שניהל את המחנות ולא הכירה ואת מערכת היחסים בין הממסד הסוכנות היהודית לשליחים והנהלת המחנות. – דיווחו של מפקד הספינה 'יהודה הלוי' על יחס רע מצד אנשי המחנות "בגלל היותם שחורים וחסרי שפה"  איפיין את הניכור שהתפתח שנוספה לו מרירות של מעפילי צפון אפריקה והייתה לחסם החמור מכולם, הסמוי שהפריע להשתלבות המעפילים המוגרבים בחיי המחנות.

הדרתם של מעפילי צפון אפריקה משגרת החיים במחנות קפריסין

תת פרק זה ידון בהיבטים של הדרת מעפילי צפון אפריקה משגרת החיים וקבלת החלטות במחנות, ניהול המנגנון וכלל מערכות קבלת ההחלטות במחנות קפריסין: הוועדה המתמדת, מזכירויות וועדות משנה בתחומי החינוך וההוראה, פעילות הפנאי והתרבות ותעסוקה פנימית במחנות. הדוח של מויאל, שנכתב חודשים ספורים אחרי שמעפילי 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' גורשו לקפריסין, ציין שהמעפילים הצפון אפריקאים החלו להשתלב במערכת הממסדית במחנות הקיץ ובמזכירות המחנה. לכך לא נמצאה אסמכתה. לעומתו, הדוח של חמל, נכתב כחודשיים אחרי הדוח של מויאל, טען ש"הם  ]הצפון אפריקאים, ב.ד[  מקופחים בכל מה שנוגע ל'מקורות הכנסה' במחנות" היה יותר מציאותי. מידת השתלבותם של המוגרבים במערכות המוסדיות במחנות הגירוש בקפריסין מציגה תמונה עגומה. אי אפשר לטעון, כי הייתה זו הדרה מכוונת על ידי גופים תנועתיים פוליטיים או – על ידי המנגנון שניהלו את מחנות הקיץ והחורף. החסמים שהוצגו לעיל גרמו לניכור המעפילים המוגרבים מהמערכת הממסדית במחנות קפריסין. החיים במחנות התנהלו במסגרות שלא נמצא בהן מקום למעפילים הצפון אפריקאים. הם נעדרו מרשימות מוסדיות אפילו במחנות הקיץ בקראולוס שאכלסו את רוב מעפילי צפון אפריקה. המידע נמצא בתעודות ורשימות של מזכירויות המחנות בתחומים מגוונים: קבלת החלטות )ועדות עלייה, מזכירויות משותפות(, ועד המשפט  )משפט חברים(, פעילות פנאי )תיאטרון, ספרייה ספורט(,  תקשורת ורם קול ]כך במקור, ב.ד[ ועיתונות מקומית(, – תעסוקה פנימית  )דואר, מחסנים, מטבח, סנדלריה, קנטינה, נהגים וספרים(, שרותי דת ) מקוואות וחברה קדישא(, שירותי בריאות )בית מרקחת ומרפאת שיניים(, שירותי חינוך )הוראה, סמינר מדריכים וקייטנות(.  הפרק הקודם טיפל בהתאקלמותם של מעפילי צפון אפריקה במחנות. להלן יוצגו ממצאים המעידים על הדרתם של מעפילי צפון אפריקה ממעורבות ואפילו סימלית בניהול וארגן המחנות.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

מערכת קבלת החלטות. חיי המחנות התנהלו ביידיש. עבודת הוועדה המתמדת שתפקידה לתאם בין מזכירויות המשותפות של המחנות, והמזכירות המשותפת של כול מחנה שתיאמה את עבודת וועדות המשנה, אוישו ביוצאי אירופה בלבד  ללא נציג למעפילי צפון אפריקה. מזכירויות המחנות קבעו את סדר העלייה והכינו רשימות עולים לפי ספינות. למשל, על ההחלטה העקרונית על סדר העלייה לפלשתינה א"י לא חתום מעפיל מצפון אפריקה. ההזמנה למפגש עם המפקד הבריטי של מחנות קפריסין הופצה ביידיש ונחתמה בידי מזכירות מחנות קראולוס. המפגש התקיים חמישה חודשים אחרי שהבריטים יצאו מפלשתינה א" ומספר המעפילים במחנות היה קטן יחסית. אבל, בין החותמים לא – היה נציג למחנה 55 בו שהו רוב מעפילי צפון אפריקה. הפרוטוקולים של דיוני המזכירויות המשותפות התקיימו ביידיש ונכתבו ביידיש דוחות ואספקת מכסות מזון למעפילים נכתבו ביידיש וברומנית. חוסר השקיפות בקבלת החלטות דיו להטיל ספק בחלוקת שוויונית של מנות המזון לאוכלוסיית המחנות.

סדר העלייה לפלשתינה א"י. סדר העדיפות לעלייה לארץ היה עיקרון עליו הקפידו המעפילים. שינוי –

מועדי העלייה ארצה גובו על ידי התנועות הפוליטיות. יתכן שעקב כך חלף מועד עליית מעפילים מוגרבים ואחרים ארצה. ועדת העלייה פרסמה נוהל שילדים שנולדו אחרי ינואר 1930 זכאים לעלות במסגרת עליית הנוער. כאשר פורסמה רשימת הזכאים הזאת ולמרות שהיו צפון אפריקאים בני אותו שנתון בספינות 'המעפיל האלמוני', 'בן הכט' 'יחיעם ו'כ"ט בנובמבר' התברר שאין בה ילד צפוןאפריקאי אחד. במקרה אחר, הודיעה מחלקת העלייה למעפילי 'בן הכט' ו'אל תפחידנו', 'יהודה הלוי', – ו'שיבת ציון' שטרם נרשמו ולא הצטלמו לתעודת עולה להגיע להירשם ולהצטלם. בין מעפילי ספינות אלה היו למעלה ממאה יוצאי צפון אפריקה, אך ההודעה נמסרה ביידיש. במילים אחרות, השקיפות ביידוע המעפילים במחנה הייתה לוט בערפל עבור מעפילי צפון אפריקה ויתכן שגם עבור מעפילים מאירופה.

העדפת אנשי שלומינו. במחנות קראולוס 'מפא"י' הייתה התנועה הפוליטית הגדולה ביותר עם 655 חברים ) 21.8% (, אחריה 'המזרחי' עם 467 חברים ) 15.45% (, 'העובד הציוני' עם 592 חברים ) 19.46% ,)  השוה"צ' עם 456 חברים ) 15.11% (, בית"ר עם 353 חברים ) 11.77% ( 'אחדות' עם 295 חברים ) 9.71% ,) 'אגודה' עם 147 חברים ) 4.87% ( ו'פח"ח' )פרטיזנים חלוצים חיילים( 27 חברים ) 1.75% .) 693 התופעה העידה על החשיבות הגבוהה שניתנה להשתייכות הפוליטית. ההתפלגות במחנות הקיץ והחורף הייתה דומה. ברשימות אלה נמצא מספר קטן של מוגרבים. אפשר שהיה זה מסר שקשרים מפלגתיים סייעו למעפילים שהתנועה חפצה ביקרם. דלתם של כול תנועות הפוליטיות הייתה פתוחה בפני מעפילי צפון אפריקה. אם כי רובם השתייכו ל'הפוהמ"ז' ומיעוטם ל'מפא"י' ו'לבית"ר'. ניתן לשער, שנציגי התנועות בוועדות השונות היו שומרי הסף של הסיפר הציוני והשלכותיו הפוליטיות עבור מפלגות ארץ ישראליות. הם שקבעו את סדר היום הציבורי במחנות. בין נציגי התנועות שניווטו את החיים במחנות לא היה אף נציג צפון אפריקאי.

שליחים מוגרבים בקפריסין. הזרוע הביצועית של התנועות הפוליטיות בקפריסין הייתה שליחיהן. בשלהי שנת 1946 , לא היה שליח צפון אפריקאי, כי לא היה ידוע לסוכנות היהודית על מעפילים מצפון אפריקה בקפריסין באותה עת. לפי המאגר, שהו אז תשעה מעפילים צפון אפריקאים בלבד במחנות. מינואר 1947 ועד ספטמבר 1947 ידוע רק על ביקורו של אלי מויאל בקפריסין לצורך הכנת דוח על המעפילים הצפון אפריקאים. מספטמבר 1947 עד סוף השנה פעלו בקפריסין שני שליחים אלי מויאל ויצחק אברהמי. כלומר שליח אחד ל – 1,000 מעפילים. האחרון, מחברי הגרעין הצפון אפריקאי מקיבוץ בית אורן, 'ננזף' כשנקט בפעולה שלא עלתה בקנה אחד עם נוהלי התקשורת בסוכנות היהודית. מינואר  1948 עד פברואר 1949 מועד סגירת המחנות לא היה שליח צפון אפריקאי בקפריסין. כך גם ברשימת השליחים של עליית הנוער לחודשים נובמבר דצמבר – 1947

בארץ היו כבר גרעינים צפון אפריקאים שהשתלבו בקיבוצים דתיים )שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה( וסוציאליסטים ) בית אורן, רגבים, שדה נחום ובית השיטה( שהיו יכולים לסייע בהדרכה וקליטה של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין. לכן, לא ברורה ההימנעות מלשלוח שליחים מגרעינים אלה לקפריסין בעוד שחברים מגרעינים אלה נשלחו באותה עת לתוניס, אלג'יר ומרוקו. בפגישתו של שליח מטעם תנועת 'תורה ועבודה' עם ליטבק, מוועדת העלייה במדור הדתי, שתחום אחריותו היה הקצאת שליחים בקפריסין, הלז לא ראה מקום לשלוח שליח נוסף ולדבריו "כעת איננו מסכים להוסיף אף אחד". בעניין הצפון אפריקאים ליטבק טען, ]…[ ש"לפי הידיעות שקיבל אין צורך באף אחד ומה שיש מספיק בהחלט". לפי המאגר, באותה עת היו כ- 2,000 מעפילים מוגרבים בקפריסין. מרדכי חיות, שליח תורה ועבודה', דיווח למדור הדתי על פעילותו בקרב הצפון אפריקאים במחנה 55 בקפריסין. הוא סבר ש"יש למצוא בהקדם האפשרי מועמד מתאים לשליחות בין יוצאי אפריקה הצפונית". אחרי שהתייעץ עם חברים מתוניס, הם המליצו שהשליח יהיה מיוצאי תוניס או מרוקו ]…[ ו"אם זה יתקל בקשיים יכול לבוא בחשבון גם חבר קבוצה מעולי מצרים ואפטלו ]ואפילו, ב.ד[ תורכיה".  לדרישה זו לא התקבל מענה מהמדור הדתי. ניתן להבין את הטענה כלפי מעפילי צפון אפריקה שלא הייתה להם שפה משותפת עם רוב אוכלוסיית המחנות, אבל חסרונם של שליחים שידעו את השפה המוגרבית והצרפתית בעלי רקע דומה למוגרבים רק חידד והעמיק את התסכול והמרירות של המעפילים המוגרבים שחמל רפאל זיהה בביקורו במחנות קפריסין.

ועד המשפט. גם בוועד המשפט, בית דין של חברים במחנות הגירוש, לא היה חבר צפון אפריקאי. נציגי תנועות מונו לוועד המשפט אם כי לא ברור איזה הכישורים נדרשו מהם. המועצה השנייה של מחנות הקיץ, בה שהו רוב המעפילים המוגרבים, ביקשה לבדוק את קודקס המשפט ]התקנון, ב.ד[ שהיה כתוב ביידיש. אפילו הודעה של מחלקת הביטחון של המחנות על גניבות במחנות החורף, פורסמה ביידיש. המלצה שיתכן ונועדה לשפר את תחושת הביטחון במחנות. כנראה, לא הייתה עירנות ציבורית מספקת למגבלות שהערימה השפה היידית על המעפילים המוגרבים.

תביעות מעטות הוגשו לוועד המשפט על ידי צפון אפריקאים. יתכן שהסיבה לכך הייתה חוסר האמון שלהם במערכת שדיברה יידיש ופסקי הדין שלה היו ביידיש. אם כי הסבר אחר עשוי היה להיות שהתנהגותם של המוגרבים הייתה נורמטיבית ולא הצריכה את שירותיו של וועד המשפט. נמצאה תביעה על גניבה שהוגשה על ידי סוליקה אביטל נגד אברהם פרנק. כתב התביעה, פרוטוקול הדיון ופסק הדין נכתבו ביידיש. לואי פורטל תבע את ויינברגר אריה. )מהות התביעה לא ברורה(לוחות הזמנים של הדיונים המשפטיים, פסקי דין ותקנון משפט החברים נכתבו ביידיש. אך ניתן להניח שאי שליטה בשפה היותה אבן נגף העיקרית שעמדה בפני מעפילים מוגרבים להגיש תביעות.

תרבות, ספורט ופנאי. גם הודעות ועדת התרבות על הרצאות ושל ועדת הספורט על תחרויות ספורט הוכרזו ביידיש. יש להניח שחלק מהמעפילים המוגרבים נטלו חלק בפעילות הספורט בקפריסין. עם זאת, עצם ההודעה ביידיש התעלמה מהם.

ספורט. ועדת הספורט במחנה 65 הודיעה על משחק כדורגל בין מחנה 65 למחנה 67 במגרש של מחנה 64 ועדת הספורט של מפא"י הודיעה, כי תחרות כדורגל של קבוצות 'מפא"י' ו'גורדוניה' מכל המחנות תתקיים במגרש במחנה 64  ברשימת שחקני הכדורגל במחנה 69 לא היו שחקנים צפון אפריקאים, אולי מפני שבמחנה זה היו, לפי המאגר, פחות מ- 50 מעפילים צפון אפריקאים. ועדת הספורט במחנה 69 פרסמה הודעה בלוח המודעות בעברית ]הודעה חריגה, ב.ד[ על קיום אליפות מחנות החורף בכדורגל. 70 לעומת זאת ההודעות על טורניר פינג פונג ]טניס שולחן, ב.ד[, כדורעף וכדורגל פורסמו ברומנית שהייתה  שפתם של מעפילי 'כנסת ישראל' ו'הפאנים'. חרף חסרונה של שפה משותפת הספורט יכול היה לקרב בין שתי התרבויות – – הצפון אפריקאית והאירופאית שנפגשו בעל כורחן בקפריסין.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

תרבות הפנאי. פעילות הפנאי והתרבות בקפריסין הייתה עשירה: לימודי עברית, סמינר הדרכה, ספריה, תיאטרון, עיתונות, קייטנות וקנטינה.

תיאטרון. תיאטרון יידי פעל במחנה 55 שהיה מבצרם של מעפילי צפון אפריקה אבל לא היה בין מפעיליו

הטכניים  )במה או תאורה( מעפיל מוגרבי. למרות שבמחנה 55 הוצגו מחזות בעברית שהומחזו על ידי שלמה ביטון ושיחקו בה חבריו לספינה 'יהודה הלוי' לא נמצא מקום עבורם באנסמבל של התיאטרון.

גם ההודעה על תערוכה והגרלה פורסמו ביידיש. מחסום השפה ביטא לא רק חוסר תקשורת אלא גם אי שקיפות ואי נכונות לבוא לקראת קבוצת מעפילים אחרת המוגרבים.

הרצאות. הודעה על הרצאה במחנה 67 של מורה מסמינר רוטנברג בעברית קלה הוכרזה ברם קול –ביידיש.

קנטינה. בין עובדי הקנטינה לא עבד מעפיל ששלט בשפה הצרפתית או הערבית מוגרבית שיכול לתקשר עם המוגרבים. הסיבה לכך הייתה, כנראה, החשש מספסור במוצרי הקנטינה.

קייטנות. פעילות הקייטנות הייתה חשובה לילדים ולנוער בכל המחנות ולא רק בכפר הנוער שפעל במחנה  65 גם בקייטנה אפשר היה להעסיק דוברי צרפתית, מוגרבית ועברית מקרב מעפילי צפון אפריקה בהדרכת ילדים מצפון אפריקה. אך לא כך היה. באוגוסט 1948 הוכנה רשימת עובדים בקייטנה במחנות קראולוס ולא נמצא ביניהם אף צפון אפריקאי אף שהיה ריכוז ניכר של מעפילים מוגרבים במחנות קראלוס.

ספרייה. קוראים צפון אפריקאים היו רשומים בספריה ואחד מהם אף נדרש להחזיר ספר ששאל.  בקבוצת 'בן יהודה' היו דוברי עברית רהוטה ובכל זאת לא הועסק בספרייה אף צפון אפריקאי. בכול התחומים שהוזכרו לא נמצא מקום למעפיל צפון אפריקאי לשרת את קהילת המעפילים מארצות מצאו.

המאבק על שקיפות המידע בשפה העברית. השפה העברית לא זכתה לעדנה בקפריסין למרות שהייתה המפתח להיקלטות בפלשתינה א"י ולאחר מכן בישראל. המועצה השנייה של מחנות הקיץ קראולוס קראה, לשפר את לימוד השפה העברית. הוועדה להפצת השפה העברית פנתה שוב ושוב לתנועות שתמסורנה את הודעותיהן למערכת רק בשפה העברית. הופנתה קריאה לציבור המעפילים "לתת זכות קדימה לשפה העברית בפרסום הודעותיהן" ]…[ ו"לפנות בשפה העברית במקומות ציבוריים בהופעות ציבוריות, קנטינות ודואר".  המערכת נשארה בשלה כי שפתם של רוב המעפילים ממזרח ומרכז אירופה הייתה יידיש. הדרישה שההודעות תוכרזנה בעברית לכלל המעפילים נועדה לחזק את מעמדה של השפה העברית והקשר עם היישוב ואולי לחזק גם את רמת השקיפות והתקשורת במחנות.

בהודעות אחרות, גם הן ביידיש, התבקשו הנרשמים לקורסים בעברית שטרם הוצבו בכיתות להגיע ביום מסוים למזכירות המחנה כדי להירשם וכדי להתעדכן על השינוי בשעות הלימוד. ז'ק פרץ, מעפילי 'יהודה הלוי' שלמד לדבריו עברית במחנה בחברת 'אשכנזים', הצליח לשכנע את המורה להסביר את דבריו בעברית ולא ביידיש. חשוב לציין שהפנייה ליידע בעברית ברם קול את ציבור המעפילים  יצאה ממחנות הקיץ בהן היה הריכוז הגדול ביותר של מעפילים מוגרבים. אפשר לשער ששפה משותפת- עברית הייתה עשויה לשפר את התקשורת בין שתי האוכלוסיות המוגרבית והאירופאית אבל המנגנון – המשיך להכריז ביידיש. במערכת הרם קול עבד מאיר אידן מ'שיבת ציון'. אך לא נמצא תיעוד להודעות – בצרפתית.

תקשורת. כלי התקשורת הפנימית העיקריים שפעלו בקפריסין היו: לוח מודעות, מערכת כריזה )רם-קול( ועיתונות מקומית. היו פרסומים של הסוכנות היהודית ועיתונים ארץ ישראליים שעדכנו את המעפילים על הנעשה בפלשתינה א"י ובעולם. בלוח מודעות פורסם מידע רלוונטי לציבור המעפילים – במחנות.

רם קול. המרחב הציבורי התנהל רק ביידיש. תופעה זו מנעה מהם להשתתף להביע צער על הריגתו של – המעפיל משה בן אברהם בידי חיילים בריטים, כיוון שהכרוז הכריז ביידיש על הזמנת המעפילים לבוא ולהתייחד עם זכרו. מאחר ולא הייתה ידועה ארץ הולדתו, נראה שההכרזה נועדה למעפילים יוצאי אירופה בלבד למרות שכול המעפילים היו שותפים לגירוש, לסבל ולמעצר בקפריסין. זאת למרות שמאיר אידן, מעפיל מ'שיבת ציון' דובר צרפתית, הועסק במערכת הרם-קול.

עיתונות. ספירת מלאי של העיתונות במחנות קפריסין, שערכה מוסיה ליפמן, העלתה שמתוך 46  עיתונים רובם הופקו ביידיש, רומנית והונגרית ובחלק מהם השתרבבה גם העברית, אך לא היה עיתון בצרפתית ובערבית מוגרבית. היו חמישה עיתונים בעברית: 'אגרת לחברים', 'על הסף', 'שורות', 'העלון החינוכי' ו'בשבי' רוב העיתונים יצאו לאור מטעם תנועות פוליטיות ששליחיהן הדריכו במחנות.  בכול יום הוטסו עיתונים מהארץ למעפילי קפריסין, תחילה מחיפה ולאחר מכן מלוד. חלוקת העיתונים הייתה כך: 'דבר' )'מפא"י'(, 'הארץ')אזרחי(, 'משמר' )'השוה"צ'(, 'הבוקר' )'רוויזיוניסט'(,המשקיף')אזרחי(, ו'הצופה')'הפוהמ"ז'(. חלוקה ששיקפה את ההתפלגות הפוליטית בארץ. לבית החולים בניקוסיה הוקצו חמישה עיתונים. הסגל ]השליחים והמנגנון של המחנה, ב.ד[ קיבלו 30% מהעיתונים ומחנות הקיץ והחורף קיבלו 35% כול אחד. כל שבוע נשלחו 2,000 עותקים של העיתון ביידיש 'די וואך' 'השבוע'. בסופי שבוע נוספו – – 576 שבועונים ובעיקר 'דבר השבוע' ו'דבר לילדים' של מפא"י' ושבועון אחד של תנועת 'אחדות העבודה'. הופצו 50 עותקים מהשבועון 'בשער' למתחילים בעברית, כמות שולית לעומת השבועונים המפלגתיים, לאוכלוסייה שהייתה בתחילת צעדיה לימוד השפה העברית. זמינות המידע ביידיש מעיתון כמו 'די וואכ' חיזקה את כוחו של הסגל, ראשי המחנות והוועדות. הצטבר בידיהם מידע ש אפשר להם להתעדכן בנעשה בארץ והם שימשו למעשה כמתווכי המידע ופרשו אותו לפי תפיסת עולמם הפוליטית והשתייכותם התנועתית. כמות כה קטנה של עיתונים לא הספיקה לאלפי המעפילים שרובם לא ידעו עברית. הייתה זו חלוקת משאב תקשורת עבור אנשי שלומנו ולא ל'עמך' המעפילים ובכללם המוגרבים.

תעמולה פוליטית. המזכירות המשותפת של מחנה 66 הזמינה מעפילים להרצאה ביידיש על הסתדרות העובדים בארץ ישראל. הודעה אחרת ביידיש הזמינה מעפילים לאסיפה של הרב יצחק שרייבוים האחראי למחנות המעפילים בקפריסין מטעם הסוכנות היהודית. מפלגת 'אחדות העבודה' הודיעה על אסיפה במועדון במחנה 65 . ההזמנות נכתבו ביידיש ונתלו על לוחות המודעות במחנה 65 . 726 דוגמות להודעות כאלה נפוצו בקפריסין והעידו על היקף פעילותם של שליחי התנועות הקבועים במחנות ועל מרצים 'פוליטיים' שנשלחו מטעם המפלגות הישראליות 'להרביץ תורה' בפני קהל מעפילים שכול רצונו היה להשתחרר מהמחנות ולעלות ארצה. מאחר ואוכלוסיית מעפילי צפון אפריקה הייתה קטנה, עם תדמית שלילית ושונה מאוכלוסיית המעפילים האירופית, אפשר שהיא לא הייתה יעד מרכזי להרצאות פוליטית במחנות שהתבצעו על ידי שליחי ונציגי מפלגות ארץ ישראליות.

תעסוקה פנימית שירותים לא מקצועיים. עבודות לא מקצועיות כגון: חייטות, סנדלרות, ספרות, – טבחות, נהיגה, נגרות, מחסנאות אפסנאות, סיפקו תעסוקה למעפילים בשכר סמלי במחנות קפריסין –)סיגריות ומיל א"י(הדוח של חמל רפאל זיהה את המציאות שנוצרה בין שתי קבוצות שונות זו מזו במחנות קפריסין. הוא כתב שהאירופאים זלזלו במוגרבים ו"הם קופחו בכל הקשור ל'מקורות פרנסה' במחנות, כמו עבודה במחסני המחנה והצבא. במאגר של מעפילי צפון אפריקה היו בעלי מקצוע  אבל לא נמצא להם מקום. נוטרות הייתה התעסוקה העיקרית של 20 מעפילים צפון אפריקאים. לאה מימון, שהייתה האישה המוגרבית היחידה שעסקה בנוטרות. אבל המפקד היומי של הנוטרים התנהל ביידיש. חלוקת ביגוד לעובדים במחנות החורף בטיפת חלב, בית תינוקות, מטפלות, מחסן ועובדים כלליים במטבח, הייתה לפי השתייכות תנועתית. בלטו בחסרונם עובדים צפון אפריקאים. ברשימת עובדי הג'וינט בתפקידים לא מקצועיים עבודה משרדית, מתפרה, נגריה, סבלות, סנדלריה העובדים נבחרו –  לפי מפתח תנועתי ולא היה ביניהם מעפיל מוגרבי. אפשר להעסיק את מעפילי צפון אפריקה במחסן, בסנדלריה, בנגריה, במתפרה ובעבודות לא מקצועיות אחרות. במקצועות כאלה המוגרבים שלחו את ידם בארצות מוצאם. המזכירות המשותפת חילקה אישורי עבודה לעובדים במחנות ומחוצה להם לפי המלצת התנועות. אלה היו פתקאות 'צטלך'. ניתן להניח שעם עלייתם ארצה ה'צטלך' שימשו את המעפילים.

שירותי דת, בריאות, וחינוך. בכול התחומים האלה הועסקו עובדים שעברו הכשרה מקצועית וניתן להניח, שהיו ביניהם מעפילים מצפון אפריקה בעלי הכשרה מקצועית מתאימה בחלק מהמקצועות.

דת. מעפילי צפון אפריקה המסורתיים הודרו מתפקידים בחברה קדישא ובוועד המקווה. זהפרן]זעפרן[ פיליפ היה אמנם נציג צפון אפריקאי בוועדת הדת. אבל, בין מעפילי המגרב היו גם רבנים ששרתו בקהילותיהם כמו הרב פרג'ון שהעפיל ב'בן הכט' ווזיפה כהן מג'רבה שהעפיל ב'שיבת ציון'. לא ידוע אם הם הועסקו בתפקיד כלשהוא בתחום הדת.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

בריאות. ההודעה להתייצב במרפאת של מחנה 68 נמסרה ביידיש למעפילי 'לא תפחידונו' ממחנה 65 , שביניהם היו גם מעפילים מוגרבים. כשהגיע תורם של מעפילים שעבדו בבית החולים הצבאי הבריטי לעלות ארצה התפנו שם מקומות עבודה. ועד העובדים בבי"ח פנה למזכירות מחנות החורף בבקשה לגייס בחורות רווקות ולא נשים הרות ולא נמצאו ברשימות המועמדות מוגרביות. במחנות החורף מניין המעפילים המוגרבים היה בטל בשישים, ויתכן וזו הסיבה שלא הוצב אף אחד מהם לתפקידים בבית החולים הצבאי. שני מעפילים צפון אפריקאים עבדו בבית החולים הצבאי הבריטי (BMH ) בניקוסיה גבריאל אזולאי מ'המעפיל האלמוני' ויצחק דובש מ'שיבת ציון'. –אזולאי 'עבד' מטעם שורות המגנים במעקב אחרי מלשינים בין החולים בבית החולים וגם אחר פעילות הבריטים.  במהלך ינואר 1948 הופנו מעפילים נוספים לעבודה בבית החולים הצבאי הבריטי ולא נמצא ביניהם מעפיל צפון אפריקאי גם כשלא היה ברור מה ההכשרה הדרושה לעבודהת זו. חלק מהם עבדו כמתורגמנים ברומנית ואנגלית. בין הצפון אפריקאים היו שדיברו צרפתית ויתכן שאפשר היה להעסיקם גם אותם כמתורגמנים.

חינוך. ההתעלמות הנחרצת ממעפילי צפון אפריקה דוברי ובעלי ניסיון בלימוד השפה העברית לא פסחה גם על רשימת המורים והמדריכים. בין מורי בית הספר הכללי במחנות קראולוס לא היה ייצוג למעפילי צפון אפריקה שידעו ולימדו עברית במרוקו. מרדכי חיות, שליח התנועה 'תורה ועבודה' פתח כיתת לימוד לילדים במחנה 55 , וניסה להפעיל מורים צפון אפריקאים. אך פועלו התמקד בכפר הנוער במחנה 65 והוא לא התפנה להקדיש זמן לפעילות במחנה 55  צפון אפריקאים לא הועסקו בהוראה בבית ספר במחנה שבו היו רוב.

הסוכנות היהודית ראתה בסמינר רוטנברג למדריכים  אמצעי לזיהוי כוחות שעשויים לסייע בידה להתמודד עם המתח בין יוצאי צפון אפריקה ליוצאי אירופה בקפריסין. המחלקה לשליחים ביקשה להתעדכן על הכשרתם של הצפון אפריקאים בסמינר. "הסוכנות תלתה תקוות רבות בסמינר הדרכה עבור הצפון אפריקאים של 25- 20 אשר מחיצות של מקומות המוצא אינן מפרידות ביניהם ובין הציבור בו הם צריכים לפעול, זהו נכס יקר".  במילים אחרות הסמינר נתפס בעיניה כחלק מתהליך הקואופטציה שהמוגרבים עברו בקפריסין.

הדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית, על השתלבותם של צפון אפריקאים במזכירויות מחנות הקיץ, לקה בחסר. הוא ציין, כי מעפילי צפון אפריקה שולבו בוועדות שונות במחנות קיץ ולא כך היה. מגוון התחומים מהם הודרו מעפילי צפון אפריקה באופן מוחלט יצר תסכול וניכור שלא הקלו על מצוקתם החברתית. למעשה הם היו בחזקת 'נוכחים נפקדים'. ניתן להניח, שניצנים של ההדרה החברתית כלפי יהודי צפון אפריקאים בישראל בצבצו כבר במחנות הגירוש בקפריסין. המחאה הייתה באופק וחיכתה להתפרץ.

דפוסי מחאה של מעפילי צפון אפריקה במחנות קפריסין

התסכול והניכור הובילו את הצפון אפריקאים למחות על הדרתם משיגרת החיים וקבלת ההחלטות במחנות. מחאתם של מעפילי צפון אפריקה התבטאה במספר דרכים והעידה על מאמציהם להתמודד עם חיי היום יום ומעל לכול עם ממסד שלא השכיל להכילם במחנות. המחאה התאפיינה בכתיבת מכתבים למזכירויות המשותפות של מחנות הקיץ והחורף. היו מחאות שהופנו לשלטונות המחנה הבריטיים ולקונסול הצרפתי בניקוסיה והיו שהופנו לסוכנות היהודית והביעו כעס על התנהגות בלתי הולמת של שליחי הממסד כלפי המעפילים המוגרבים. הייתה מחאה לגבי אספקת צורכי הדת של המעפילים הצפון אפריקאים כשהגיעו מים עד נפש. הייתה הפגנה – – מחאה נגד נציגה בכירה של — הסוכנות היהודית. היה איום 'לכבוש' את משרדי המחנות. האיומים לחזור לארצות המגרב נשזרו בחלק ממחאות אלה. היו מחאות אישיות וקבוצתיות. במידה מסוימת המנגנון הניהולי היה ער למחאות וכמוהו הממסד הוולונטרי שהופעל בידי הג'וינט. הממסד הבריטי לא התערב כול עוד נשמר – הסדר במחנות. לא לכול המחאות במחנות נמצאו תגובות של הממסד.

200 מעפילים מארצות שונות, ממחנה 66 , שלחו מכתב בצרפתית למושל הבריטי בקפריסין וביקשו להעבירם לאחת ממושבות האימפריה הבריטית כי לאכזבתם הם לא הגיעו לפלשתינה א"י. הכותבים – ציינו, שצעירים רבים שותפים למחאתם וביקשו שתוקם ועדה שתדון בעניינם. המכתב האנונימי נשלח גם לקונסול הצרפתי בניקוסיה. החותמים לא הזדהו מחשש לחייהם ממעפילים שלא הסכימו עמם. כיוון שלשון המכתב הייתה בשפה של הגירה ולא של העפלה או עלייה לא ברור מה עלה בגורלו ולא נמצאה אסמכתה לפעולה ספציפית שנקט ממסד המחנות שפעל בחסות הסוכנות היהודית. המחאה ביקרה את רעיון העלייה לארץ ואף הגדילה לעשות עד כדי דרישה להגר למושבה אחרת ברחבי האימפריה הבריטית. מחאה שהייתה בסתירה לחזון הציונות. המכתב נכתב יום לאחר גירוש מעפילי 'יהודה הלוי' לקפריסין שמעפיליה שוכנו במחנה 55 , לכן לא ברור עד כמה מחאה זו ייצגה את מעפילי 'יהודה הלוי'. לפי המאגר, עד תאריך המכתב, העפילו 215 צפון אפריקאים בספינות המעפילים הבאות מורדי הגיטאות'- 6-, שבתאי לוז'נסקי' – 1-, 'בן הכט' – 47 -, 'המעפיל האלמוני'  -62-, 'לנגב' – 52 – ו'תאודור הרצל' -7 -, 'מולדת 14 –שאר ישוב'- 3 -, 'התקווה'- 1 – ו'חיים ארלוזורוב' – 7 -. כיוון שאין נתון על מספר המוגרבים ששהו במחנה 66 , במחצית הראשונה של שנת 1947 , אין אפשרות לדעת כמה מוגרבים וכמה

מעפילים מארצות אחרות חתמו על המכתב. בעדותו של מוריס לאוב, מנהל הג'וינט בקפריסין, נרמז שהיו פניות אנונימיות בצרפתית להגר לאמריקה אך "מחשש שיתפסו אותם ויגלו אותם יענישו אותם בתוך המחנות". לאוב הניח שהם היו מצפון אפריקה.

כשביקרה בנובמבר 1947 גולדה מאירסון במחנה 55 שהיה מאוכלס ברובו בצפון אפריקאים הם קיבלו את פניה במטח עגבניות וביצים. מאירסון, הייתה האישיות הבכירה ביותר שביקרה בקפריסין, שניהלה משא ומתן עם השלטונות הבריטים על עליית תינוקות וילדים עם הוריהם מקפריסין. ניתן לשער שחלק מהמעפילים וביניהם גם מוגרבים חששו שההסדר שנקבע 'ראשון נכנס ראשון יצא' עמד בפני שינוי. במקביל מעפילי 'רפיח' עם מעפילים צפון אפריקאים מ'המעפיל האלמוני' הפגינו כנגד ההסכם מסיבה דומה. בנוסף להדרתם ממקורות תעסוקה והדימוי השלילי שדבק בהם, בצדק ושלא בצדק, המעפילים הצפון אפריקאים ששהו במחנה התייאשו והתמרמרו גם על תנאי החיים הלא אנושיים במחנות החורף והקיץ.

מחאה בעלת אופי אישי הביעו, בשם יהודי טריפולי, שני מעפילים מלוב פאולינו חביב ונחום סבירה – – חברי תנועת 'דרור' ממחנה 62 פנו במכתב לגב' מאירסון, במהלך ביקורה בקפריסין, והביעו דאגה נוכח מצב הקהילה שלהם בטריפולי, "יהדות טריפולי אם תמשיך ככה בחיים בלי עלייה תאבד ]…[ ואז תהיו אשמים כלפי היהדות וכלפי ההיסטוריה היהודית".  המחאה שמה את גורל קהילת טריפולי על ראשם של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית שנתפסו כאחראים לגורל העם היהודי והשאירו להיסטוריה לשפוט את התנהגותם. המחאה זכתה לתגובה נדירה מהממסד שהייתה שבלונית וציינה ש"המצב בטריפולי ידוע לסוכנות והוא אינו שונה ממצבן של קהילות שונות בארצות דומות".  תגובה זו התעלמה מניסיונם האישי של הכותבים בפוגרום שהתחולל בטריפולי, בשנת 1945 , בו נהרגו ונפצעו מאות יהודים. מחאתם לא הייתה על החיים במחנות קפריסין, אלא על מצב אחיהם בטריפולי. הסוכנות היהודית אף העזה להטיח בהם ביקורת ]…[ "אולם אין אנו מניחים כי במשך שהותכם בקפריסין לא למדתם לדעת על מצוקת העלייה שאנו נתונים בה עד היום הזה ואת המאבקים הקשים למענה".  כזכור, החשש מפני 'פרהוד', כדברי בן גוריון, היה המניע להצלת יהודים ותשובת הסוכנות היהודית אפילו לא התייחסה לכך.

מחאה דרישה של – 70 מעפילים מוגרבים, מספינות וממחנות שונים, הוגשה למזכירות המשותפת של המחנות למנות מטעמם את המעפיל בוייני לוסיאן כאיש קשר לצורכי קבלת דואר. דרישה זו כוונה כנגד השליטה הריכוזית שהייתה בידי הסוכנות היהודית בקבלת ומשלוח דברי דואר. הדואר עבר דרך המסננת הבריטית בקפריסין אך היה באחריות וניהול הסוכנות היהודית ששימשה 'כשומרת סף' על תוכנם של המכתבים. דאגתם של מעפילי צפון אפריקה הייתה שמכתבים שנשלחו מהמגרב לא הגיעו אליהם ומכתביהם למשפחותיהם במגרב לא הגיעו ליעדם. הדרישה העידה שהתקיים קשר מכתבים בין מעפילים מהמגרב לבני משפחותיהם בארצות מוצאם. פנייתו של המעפיל ואזנה שמעון, להקדמת עלייתו ארצה, מרמזת על התכתבות ישירה בין מעפילים לבין בני משפחתם במרוקו. אמנון בן שושן – מלנגב' התכתב בעקיפין עם משפחתו באסווירה ]מוגדור[ שבמרוקו באמצעות משפחת קרוביו בירושלים. ניתן להניח, שמכתבים שביטאו מרירות, עוגמת נפש ואכזבה מצד המעפילים לא הגיעו ליעדם. אבל, מחד גיסא, הסוכנות לא עודדה עלייה מהמגרב לפלשתינה א"י אחרי כישלון 'הפורצים'. – מאידך גיסא, יתכן שהסוכנות היהודית חששה מהשפעת תוכן מכתביהם על ההתייחסות אליהם במחנות קפריסין על היקף העלייה משם. מאחר והסוכנות היהודית לא עשתה מאמצים יוצאי דופן בכל הקשור לעלייה מהמגרב לכול מכתבים של מוגרבים לבני משפחתם בעלי תוכן שלילי לא הייתה השפה על זרם העולים משם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

מחאה בעלת אופי אחר של מעפילים צפון אפריקאים הייתה כנגד מנהלי המחנות בנוגע לצורכי כשרות. מנחם ויינשטין, שליח וחוקר תנועות הנוער במחנות בקפריסין, ציטט מכתב שחתמו עליו 40 פעילי תנועת 'דרור' ו- 160 חברי תנועת 'המזרחי' ממרוקו, על אי קבלת בשר ושמן כשרים, מפני שלא אפשרו למשגיח הכשרות לצאת מהמחנה ולדאוג לכשרות המוצרים. למחאה נוסף איום שהמעפילים יפנו "ישר לאנגלים לסדר העניין" זו מחאה על אזלת ידה של המזכירות המשותפת של המחנות והסוכנות היהודית שלא השכילה לטפל בעניין הכשרות.

ה'אינצידנט המרוקאי' ביטא מתח בין התנועה הרוויזיוניסטית 'בית"ר' לתנועה הסוציאליסטית – -השוה"צ'. מעפילים מוגרבים מחו כנגד פעילי 'השוה"צ' שהניפו דגל אדום לרגל המהפכה הסובייטית במחנה 55 הדגל האדום הונף מעל דגל הלאום ו"הבית"ריסטים חיממו את כול העסק" העיד ז'ק פרץ מ'יהודה הלוי'. מעפילים צפון אפריקאים חישבו לשרוף את אוהל 'השוה"צ'. ה'אינצידנט' לא היה מחאה נגד הממסד אלא נגד תנועה פוליטית עם מערכת ערכים שונה מזו של מעפילי צפון אפריקה המסורתיים. אין ידיעות רבות על האינצידנט כי לא התקבלו דיווחים מסודרים משליחי הסוכנות היהודית. מחלקת העלייה התלוננה בפני אחד משליחיה שלא שמעה על-

"אודות ההתנגשות עם המרוקנים לצערנו, לא קיבלנו מאת מזכירות המשלחת כל ידיעה",  אך ]…[הדים קלושים הגיעונו כאן וגם אז בצורת שמועות. האחרונה בתוכן הייתה על איזה 'סכסוך עם המרוקנים' מבלי למסור פרטים על טיב הסכסוך ]…[ נודה לך באם בהזדמנות הקרובה תכחישה או תמסור פרטים יותר מלאים עליה".

פנייה זו של הסוכנות היהודית ביטאה את חששה מאיבוד שליטה בגין אירוע פוליטי בין יהודים מאפריקה ומאירופה. חיזוק לטענה זו עלה בהודעתה של הסוכנות היהודית לשליחים מויאל ואברהמי "הטמיעו דפוסים ארגוניים מסוימים בתוך הציבור הצפון אפריקאי. ]…[ מאחר והגיעו אליה שמועות מפי שליחים אודות המתיחות השוררת בקרב יוצאי אירופה והצפון אפריקאים והלכי הרוח בין האחרונים. וטוב, כי היחסים השתנו, במידה מסוימת, לפחות".  פניית הסוכנות היהודית עודדה את השליחים לתעל מעפילים מוגרבים להשתלם בסמינר המדריכים של בית רוטנברג.

מחאתו של וזיפה כהן, פעיל ציוני מרכזי בתנועת 'עטרת ציון', ממעפילי 'שיבת ציון' הייתה על יחס מזלזל של הממסד כלפי מעפילים מוגרבים. הוא פנה למדור הדתי של הסוכנות היהודית וקבל על יחס והתנהגות לא נאותים כלפי כול יהודי צפון אפריקה בהכרזות הרם קול במחנות. תשובת הסוכנות – היהודית הגיעה לאחר כחודש והייתה 'דיפלומטית' ומתחמקת כדרכה, "הרחיבו את פעולתכם, ]מעפילי תוניס[ ]…[ העמיקו ידיעותיכם בשפה העברית וסיפרותה".  תגובה קלאסית בארסנל התשובות של הסוכנות היהודית לפניות של פעילים ציוניים מארצות המגרב.

יישום העיקרון של 'ראשון מגורש ראשון יוצא מקפריסין' אותגר על ידי ועדת העלייה במחנות החורף בפני הרב יצחק שרייבוים, הנציג הבכיר בסוכנות היהודית בקפריסין, גם כאשר היה מדובר בחולים, תינוקות ונשים הרות. אחרי למעלה משנה וחצי במחנות, מחו מעפילים מבולגריה ומאפריקה בדרישה על אי אכיפת העיקרון: "עם ]אם, ב.ד[ לא תשמו ]תיישמו, ב.ד[ בכוח את המשפת ]המשפט, עיקרון העלייה ב.ד[ אז אנו מודעם ]מודיעים, ב.ד[ שכבש ]שנכבוש, ב.ד[ את כל המשרדים במחנות".  מחאה מאיימת שלא התממשה, אך הביעה מרירות ותסכול ואף חשש מערעור על סדר העלייה. מחאה שהייתה צפויה, מפני שרבים מהבעלים נשארו בקפריסין, לאחר עליית נשיהם וילדיהם, כדי למנוע גיוסם לצבא. דוגמה נוספת למתח בנושא סדר היציאה מקפריסין התרחשה חודשיים לפני פינוי המחנות. מעפילים ממחנה 55 טענו, "שמעפילי הספינות 'מולדת', 'תאודור הרצל' ו'שבתאי לוזינסקי' הועדפו על פניהם בסדר העלייה ארצה והם כבר יושבים במחנה ההסגר יותר מ- 20 חודשים. הם דרשו לתת להם את הבכורה לעלות לפני מעפילי הספינות האלה".  המכתב נכתב שבעה חודשים אחרי הקמת המדינה ורבים מהם היו כנראה צעירים בגיל גיוס שלא הורשו לעלות בגלל החלטה בריטית שלא להפר את הסכם הפסקת האש בארץ ישראל.

למעשה ספינות אלה גורשו לקפריסין לפני 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' מצפון אפריקה שחלקם טרם עלו ארצה. מאחר ולא נמצאה רשימת חותמים אך ניתן להניח שהיו ביניהם גם מעפילים מוגרבים שמחנה 55 שהיה מבצרם מאז חודש מאי 1947 , מועד גירושה של הספינה הראשונה מצפון אפריקה. הצטרפותם של מעפילים צפון אפריקאים ממחנה 55 למחאה זו אף שהחותמים היו ערים לכך שהספינות 'מולדת', 'תאודור הרצל' ו'שבתאי לוז'ינסקי' גורשו לקפריסין לפני ספינותיהן נבעה משהייתם הארוכה בקפריסין. לקראת סוף שנת 1948 נציגי התנועות הפוליטיות חתמו על התנגדותם לשנות את העיקרון של "הראשון לנכנסים, הראשון ליוצאים ותובעים שהתור ישמר בכול חומרתו".  מחאה זו שהייתה חודשיים לאחר הקמת המדינה הגבירה את התסכול של המעפילים שנשארו בקפריסין כבר 20 חודשים. והנה קמה מדינה והם עדיין בכלא הבריטי.

מחאה מסוג אחר התבטאה בניסיונות בריחה מקפריסין. חמל רפאל הזכיר בדיווחו כי המרירות של המוגרבים התבטאה "בעשרות מקרים של בריחה", כולם נתפסו בידי המשטרה המקומית" וגם ]…[

"באיום לפנות לקונסול הצרפתי במקום ]קפריסין, ב.ד[ שיחזירם 'הביתה' אם לא ימלאו אחרי תנאי זה או אחר".  מאחר שהובטח להם שישבו בקפריסין כחודשיים שלושה ולשהייה ארוכה יותר הם לא – היו מוכנים. הסתבר שחלקם ישבו במחנות למעלה משנה וחלקם אף למעלה משנתיים עד לשחרור. יעקב וענונו, מעפיל ב'יהודה הלוי' נתפס במהלך בריחה ממחנה 55 סיפר שבסופו של דבר עלה ארצה במסגרת עליית הנוער ונלחם במלחמת העצמאות בחטיבת הראל.

את המחאות השונות באופיין אפשר להציב על רצף. בקצה האחד, מחאות אקטיביות הפגנה – שביטאה כעס ומרירות של מעפילים צפון אפריקאים בבחינת פריקת תסכול ושחרור לחצים מידיים וניסיונות בריחה. ובקצה השני, מחאות שביטאו קשיי הסתגלות בעיית האוכל הכשר וקבלת דואר – ובתווך מחאה אישית כנגד יחסם של השליחים כלפי המוגרבים ומחאה על מצבה של קהילת טריפולי במונחים של הטלת אחריות מבחינה מוסרית והאשמה שהוטלה על ראשי הממסד הציוני.

עד סוף שנות ה- 90 של המאה שעברה מקומם של מעפילי צפון אפריקה באתוס הציוני לא היה בראש מעייניהם של חוקרי ההעפלה. הם התמקדו בשארית הפליטה הגדולה והתעלמו מ'קומץ' מעפילים מוגרבים. המחאות מעידות על ניסיונות המעפילים המוגרבים להסתגל ולהתמודד עם החיים במחנות. הדימוי השלילי שדבק בהם שהביא לניכור ולהדרה מוחלטת ממקורות פרנסה ותעסוקה במחנות לא סייעו להשתלבותם בחיי המחנות והם שהזינו את המחאות. מצד אחד הסוכנות היהודית התייחסה בספקנות וחשדנות לבעיות של מעפילי צפון אפריקה. ומצד שני, המנגנון הפוליטי שניהל בפועל את המחנות התעלם מצורכיהם של המעפילים המוגרבים. הם נלכדו בין הפטיש לסדן. תהליכי קואופטציה פוליטית שעברו המעפילים בידי התנועות המפלגתיות הארץ ישראליות לא סייעו להפיג את המתחים שהתעוררו בגין הדרתם של המוגרבים. ומכאן התעוררו מחאות ותקריות שביטאו את מר ליבם של המעפילים הצפון אפריקאים.

תלונתו של יצחק פדידה, ממחנה 64 , בשם משפחות צפון אפריקאיות העידה על הבעיות עימם התמודדו,

"פעמים הרבה, כשאנו פונים אל מזכירות המחנה או אל ארגונים רשמיים אחרים, קורה המקרה. שהאחד שולח אותנו אל השני וכן הלאה עד שאין כל אחד רוצה לטפל בנו וכולם פורקים משכמם את העול כאילו איננו נוגעים לו. כך שאנו נזנחים מכל הצדדים וכל זה מפני שאין לנו נציגות. . לכן אנו פונים אל המרכז העליון של היהודים בקפריסין בכדי שתאשרו את זכויותינו. או שיהיה מהוועד איש אחד שיבין אותנו שעליו מוטלת האחראיות עלינו ושהוא יכול להדריכנו בחיינו במחנות או שיהיה לנו ביניכם נציג".  .

תלונה זו מסכמת את הבירוקרטיה והמנגנון הפוליטי הבלתי שקופים שאפיינו את ניהול המחנות

על ידי התנועות הפוליטיות בקפריסין. יותר מכול היא ביטאה את התסכול, המרירות, הניכור וההדרה

של מעפילי צפון אפריקה בקפריסין.

היהודים יצאו ממצרים בשבטים. המעפילים יצאו מאירופה אחרי השואה במסגרת של מפלגות. )יודל דרקסלר.

כנס שלוחי הקיבוץ במחנות קפריסין, גבעת ברנר 2.10.1964

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

סיכום

המחקר שפך אור חדש על סיפר ההעפלה והמעפילים מצפון אפריקה. דמותו של המעפיל הצפון אפריקאי שורטטה לפני העפלתו ולאחר ה'בריחה' מצפון אפריקה מתחילת שנת 1947 וגירושו לקפריסין עד עלייתו למדינת ישראל בחודש פברואר 1949 מועד חיסול מחנות הגירוש בקפריסין. המעפילים הראשונים הפליגו ישירות מחופי אלג'יר וחלקם עבר הכשרה חלוצית מסוימת של אחת התנועות הציוניות בצפון אפריקה ובדרום צרפת. המעפילים המוגרבים שהעפילו מנמלי אירופה באיטליה וצרפת היו חלק מתנועת 'הבריחה' שהחלה בצפון אפריקה עם הפסקת הפעילות הממוסדת של המוסד לעלייה ב' ונמשכה לאחר קום המדינה.

לצורך המחקר נבנה מאגר שמות שזיהה 2,525 מעפילים מוגרבים והתבסס על רשימות מארכיונים שונים. לא כול מעפיל עם שם בעל צליל צפון אפריקאי נכלל במאגר. למעלה מ- 900 מעפילים העפילו בספינות שהפליגו מחוף אלג'יר ו- 1,600 העפילו בספינות מנמלי אירופה כולם גורשו לקפריסין. מול האומדן של המוסד לעלייה ב' קיים פער בן 1,300 מעפילים צפון אפריקאים. לממצא זה משמעות מפני שעד עתה לא הייתה התייחסות לקומץ המעפילים הצפון אפריקאי. ההעפלה מצפון אפריקה אינה אפיזודה בהיסטוריה הציונית.

שואת יהודי אירופה אילצה את התנועה הציונית לשנות את מדיניותה כלפי העלייה מעלייה –אליטיסטית לעלייה המונית. הצורך להעלות יהודים בכול מחיר גבר על האידאולוגיה של 'היהודי החדש' והחל איתור קהילות יהודיות בארצות המזרח האסלאם שהיוו מצאי אנושי )רזווראר( עבור הציונות. תכנית 'החלוץ האחיד', שנועדה לארגן את הנוער היהודי בארצות הלבנט וצפון אפריקה במסגרת א פוליטית נכשלה באיבה משנפרדו השליחים הראשונים שיצאו בשליחות החינוכית -והארגונית הראשונה לצפון אפריקה. גם 'תכנית המיליון' של דוד בן גוריון שראתה את יהדות ארצות – המזרח האסלאם כמרכיב חיוני לעליית יהודים לפלשתינה א"י לא יצאה לפועל. שליחים ארץ ישראלים -ייבאו את הפוליטיקה הארץ ישראלית למגרב ולוב ופרשו את יישום הרעיון הציוני א פוליטי בקהילות -המגרב כאזלת יד ובלתי ראוי ולא יעיל מפני שלא עמד בסטנדרטים של התנועה הציונית המגשימה.

הסיפר הציוני הרשמי של עליית יהודי צפון אפריקה, בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה לא התייחס לקשיים שהוערמו בפניהם על ידי הסוכנות היהודית, בקבלת רישיונות עלייה לפלשתינה א"י במסגרת השדיולים. מתי מעט יהודים מצפון אפריקה ולוב קיבלו סרטיפיקטים – בתקופת המנדט הבריטי. רשימות מפורטות של מועמדים לעלייה שנשלחו לסוכנות היהודית מערים שונות בצפון אפריקה כללו מידע מפורט בדבר מקצועותיהם ורכושם כפי שנתבקשו ובכול זאת הסרטיפיקטים ניתנו במשורה. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות פליטים יהודים מאירופה שברחו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה מאשר את יהודי קהילות המגרב שלא הוכרו כפליטים. אם סרטיפיקטים חולקו במשורה ליהודים מצפון אפריקאים גם לגבי ההעפלה מצפון אפריקה הועמדו בפניהם תנאים שכמותם לא הוצגו בפני שארית הפליטה, דהיינו לגייס מאות מעפילים לספינה הראשונה מחוף אלג'יר 'יהודה הלוי' שסימלה את הבחירה החופשית של המעפילים הצפון –אפריקאים לעלות לפלשתינה א"י בניגוד לשארית הפליטה שהעדיפה להגר לארצות המערב. התניות אלה נבעו מהחשש לעלייה לא סלקטיבית מצפון אפריקה בעוד שלגבי שארית הפליטה לא היוותה מגבלה כזאת מכשול. גם לגבי אוכלוסיית הפליטים היהודים האירופאים, קיים ספק אם הסוכנות היהודית, שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' היו ערים להעפלתם ישירות מצפון אפריקה בספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' ושל פליטים יהודים אירופאים שהעפילו מנמלי אירופה והגדירו את מוצאם מצפון אפריקה.

הפעילות הציונית שהתקיימה בקהילות המגרב לא נבנתה לפי הדגם המזרח אירופי. ניתן להניח שלא התאימה לתפיסה הריכוזית של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית שהייתה 'אימפריאליסטית' כדי לשפר ולשמר את מוטת השליטה שלה בקרב העם היהודי בכלל ובמגרב בפרט. חוסר האמון של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית במנהיגות ובפעילים המקומיים במגרב בלט נציגיה במגרב היו – יהודים אירופים שיישמו את מדיניותה. אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודית כלפי עליית יהודי המגרב היו מגוונות. שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' לא עודכנו באופן שוטף ועל ידי מי מהארגונים לגבי הקצאת רישיונות במהלך שהותם במגרב בעיקר בין השנים 1948 1947 . המידור היה אמצעי שליטה שנקטה בו הסוכנות היהודית כדי לטפל בקשריה עם הארגונים המקומיים הרבים והמפוצלים שפעלו במגרב.

הציונות בצפון אפריקה לא הייתה מעשית ובדרגות מיסוד שונות ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ויחידים. זו פעילות ספורדית שהתמקדה בעיקר בלימוד השפה העברית ותרבותה. ביזמת הקהילות היהודיות המקומית נוסדו תנועות ציוניות בלוב, בתוניס, באלג'יר, ובמרוקו – – צעירים למדו עברית — ויצרו קשר עם תנועות ארץ ישראליות, הסוכנות היהודית וברית עברית עולמית כדי לקבל ספרים, מילונים ועיתונים בעברית לצורך למוד השפה וקבלת מידע על הנעשה בפלשתינה א"י. הם היו מוכנים – לשלם את עלות הספרים שקיבלו מפלשתינה א"י. ארגונים וקבוצות נוער יהודי בנים ובנות למדו עברית – בצפון אפריקה לפני שהגיעו השליחים הראשונים שפעלו ברוח הציונות המעשית וניסו לאחד מסגרות ציוניות מקומיות כדי לשפר את התקשורת והשליטה של בין הסוכנות היהודית לפעילות הספורדית במגרב. את הפעילות הזו זיהו השליחים, בביקוריהם הראשונים, בשנים 1943 ו- 1945 , כאנדרלמוסיה

וללא יד מדריכה.

כארבע שנים לאחר השליחות הראשונה לצפון אפריקה ושנתיים מתום מלחמת העולם השנייה החל לפעול המוסד לעלייה ב' בצפון אפריקה. שלוש ספינות העפילו ישירות מחופי אלג'יר לא לפני שהמוסד לעלייה ב' התנה זאת בגיוס מאות יהודים צפון אפריקאים. משנפוצה השמועה על אפשרות העלייה לפלשתינה א"י זרמו מאות יהודים במשך שנת – 1947 למחנות מעבר באלג'יר. אלג'יר הייתה המדינה הנוחה ביותר לתפעול ההעפלה מצפון אפריקה מפני שהייתה בשליטה צרפתית ולא הייתה לה מדיניות נגד העלייה הציונית מהשטחים שבשליטתה. החקירות שניהלו הבריטים על מעפילי 'שיבת ציון זיהו את זירת ההעפלה הנוחה מחוף אלג'יר ובנוסף והחלטת האו"ם ב'כ"ט בנובמבר' על תוכנית החלוקה הביאו להחלטת המוסד לעלייה ב' להפסיק את ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר על ידי המוסד לעלייה ב' פחות משנה לאחר שהחלה. תרמו להחלטה זו החשש לפגיעה באינטרסים של צרפת שאפשרה את ההעפלה מחופי צרפת ואלג'יר ויחד עם התגברות הלאומיות הערבית במגרב. הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה נבעה גם מחשש של המוסד לעלייה ב' שהעפלת שארית הפליטה מנמלי אירופה אף היא תפגע.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

זיכרונות וביוגרפיות של מעפילים מוגרבים שנכתבו לאחר קום המדינה האדירו גם הם את פעילותם האישית ואין בהם כלל התייחסות למקורות ארכיונים.

הממצאים העיקריים של המחקר הם:

א. חשיפת סיפר ההעפלה ו'הבריחה' מצפון אפריקה ומנמלי אירופה ב- 32- ספינות של 2,525  מעפילים;

ב. ריכוז רשימת מעפילים מצפון אפריקה עם נתוניהם הדמוגרפיים והשוואתם מול האומדנים של החוקרים והאומדן הרשמי מול המאגר;

ג. חשיפת מדיניות העלייה המפלה כלפי יהודי ארצות המגרב שהשפיעה על תהליכי הסלקציה בעלייה ההמונית של יהודי צפון אפריקה;

ד. יבוא הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית למגרב כחלק מהקואופטציה הפוליטית שעברו המעפילים גם במחנות המעבר וגם בקפריסין ונמשכה בעוצמה רבה לאחר קום המדינה;

ה. העלאה על נס את מעורבותם של פעילי תנועות ציוניות במגרב למען ההעפלה ו'הבריחה' לאחר שהופסקה ההעפלה הממוסדת על ידי המוסד לעלייה ב';

ו. חשיפת הדימויים השליליים של המוגרבים במהלך העפלתם ושהייתם בקפריסין שליווה אותם גם לאחר הקמת המדינה;

ז. זיהוי החסמים שהביאו להדרה חברתית, תרבותית וממקורות תעסוקה במחנות שנמשכה גם לאחר קום המדינה;

ח. מחאת המוגרבים במחנות קפריסין על ההתעלמות מצורכיהם שנמשכה לאחר קום המדינה. מחאות אלה היו חלק בשרשרת המחאות הגדולות בשנות החמישים )ואדי סאליב( והשביעים )הפנתרים השחורים( של המאה שעברה.

ט. חשיפת סיפר העפלתם של פליטים אירופיים שעלו ישירות מנמלי אלג'יר ופליטים יהודים אירופאים מהמגרב שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה והעפילו מנמלי אירופה.

כל אלה הביאו להדרת סיפר ההעפלה הצפון אפריקאי מהאתוס הציוני של ההעפלה ומהאתוס של בניית והקמת המדינה. הממצאים מהווים נדבך נוסף להבנת הבעיות החברתיות שעמם התמודדו עולים צפון אפריקאיים לאחר קום המדינה.

הממצאים מחזקים את הטענה בדבר התעלמות או השכחה מצד הסוכנות היהודית שבטאו מדיניות עקבית וברורה שנמשכה משנות ה- 30 של המאה שעברה. עד שנות ה- 40 רישיונות עלייה ליהודי המגרב. מדיניות זו התבטאה בהעדפת עליית שארית הפליטה, גם אם הייתה מוצדקת, הרי שהעדפת פליטים

יהודים ששהו במגרב הייתה בחזקת אפלייה עקבית וברורה. הקצאת רישיונות עלייה, עדיין במשורה, בסוף שנות ה- 40 של המאה שעברה הייתה בבחינת הכאה על חטא על חוסר אונם של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לפעול ולהפעיל את בנות הברית כנגד השמדת יהודי אירופה. מס השפתיים ששילמו ארגונים אלה כלפי יהדות המגרב, ברעיון 'החלוץ האחיד' ו'תוכנית המיליון' כחלק מאמץ לזהות רזרוואר של העם היהודי לאחר השואה שלא יושמו, לא מתרץ את הקשיים שהערימו היישוב הציוני המאורגן בדרכם לציון של פניות רבות של וגרבים. התירוצים שנאחזה בהם הסוכנות היהודית היו מאי התאמתם של עולים מהמגרב על פי קריטריונים של גיל, הרכב משפחה שהשתנו מעת לעת, או גם אם הם עברו הכשרה כמו גרעין 'ביכורים' השני שהיה מיועד ל'שדה אליהו'. זאת ועוד, המסרים הכפולים של תנועת 'הפוהמ"ז' שבוודאי קיבלו את אישור הנהלת הסוכנות היהודית בדבר הימנעות מעלייה בלתי ליגלית של צעירים מהמגרב בעוד שבאותה עת העלייה הבלתי ליגלית הוכרזה כ'נשק מדיני' במאבק בבריטים מדברת בזכות עצמה. העדפה של גולי מאוריציוס על פני עליית מוגרבים למשל נתפסת כמובנית מאליה. הטלת אחריות על הממשלה המנדטורית לגבי הקצאת רישיונות עלייה ננקטה בידי הסוכנות היהודית אף שזו המליצה על הקצאה שמית של רישיונות הייתה בבחינת לעג לרש כי מנהיגי הקהילות לא תמיד ידעו מהנוהל הקצאת רישיונות. המילכוד של התנועה הציונית: מחד גיסא הודי המגרב נתפסו כנחותים ולא מתאימים לחזון הציוני, על פי דיווחי השליחים, אבל לא הייתה ברירה בידיה של התנועה הציונית אלא לפנות לקהלים יהודיים כי השואה גרמה לעם היהודי נזק בל ישוער.

חוסר האמון של הסוכנות היהודית במנהיגות הקהילתית המקומית במגרב היה שקוף מאד והתבטא באיוש המשרדים הארץ ישראליים ומוסדות כמו קק"ל וקרן היסוד על ידי נאמניה – – יהודים –אירופאים. גם יבוא הפוליטיזציה הארץ ישראלית למגרב היה חטא בל יכופר כי ה'נייה' )'נייה' בערבית מוגרבית היא אמונה נקייה, טהורה ותמה חפה מאינטרסים( היהודית הצפון אפריקאית כלפי הציונות הייתה חפה מכול פוליטיקה והתמקדה בחזון של שיבת ציון. הקטליזטור שהעצים את הכמיהה לציון -הסתייע ללא ספק מהירתמותם של פעילים מקומיים שעודדו אתאחיהם לעלות ארצה. זאת חרף התעסקות השליחים הארץ ישראלים במאבקים ביניהם ופחות בהכרת הקהילות אותן היו אמורים להציל' כביכול. הקצאת שליחים ומשאבים להכשרות במגרב הייתה זניחה. עם זאת, אי אפשר לגרוע ממסירותם של השליחים להעלות את יהודי המגרב. ההכאה על חטא של התנועה הציונית התבטאה בסיור שערך טבנקין לפעילה יהודית צעירה מתוניס, נדיה כהן, במחנות העקורים בגרמניה שנועד להוכיח לה מדוע אין מספיק שליחים בצפון אפריקה. אי אפשר להתעלם מהתפיסה 'האימפריאליסטית' ששררה בסוכנות היהודית כלפי יהדות העולם דאז בכלל וכלפי יהדות המגרב בפרט. תפיסה שכול מהותה שליטה מלאה על יישום החזון הציוני כפי שהוגדר מבלי לבחון אם הייתה לו הצדקה במגרב.

הקשיים שערם המוסד לעלייה ב' בהקצאת ספינות מעפילים מצפון אפריקה לא ריפו את ידם של המעפילים ובעזרת השליחים והפעילים המקומיים הפעילו תנועת 'בריחה' מקומית שהביאה להעפלתם של 1,600 מעפילים ב- 25 ספינות העפלה שהיו מיועדות מלכתחילה לשארית הפליטה. הסיפר הזה 'נעלם' מאתוס הציוני לעומת אירועים אחרים כמו 'קלאדובו שאבאץ' ו 'לה ספציה' שסימלו ההירואיקה של – – ההעפלה. חמור מאד התעלמות המרכז של המוסד לעלייה ב' באיטליה מהעפלת יהודים לובים בסירות לאיטליה.

הדיווחים של השליחים ובעיקר הביקורת שהעבירו על יהדותם של המוגרבים הייתה מתנשאת הן מצד התנועה הדתית 'הפוהמ"ז' והן מצד התנועות הסוציאליסטיות הקיבוץ המאוחד. התנשאות –שגבלה בבורות. יתכן וזה מה שניתן היה לצפות משליחים שהזדהו עם רעיון הציוני של הפיכת הפירמידה היהודית כדי להגדיר את היהודי החדש שיבנה את פלשתינה א"י ולא נבדק אם הוא מתאים – ליהדות המגרב שהייתה בניצניה הראשונים של התפתחות מודרנית. דיווחי השליחים יצרו רושם רע שלהמוגרבים ובעיקר על המעפילים שביניהם. אין ספק שהדימויים השליליים שהתלוו לדיווחיהם השפיעו על עיצוב מדיניות עלייה כלפי קהילות המגרב גם לאחר הקמת מדינת ישראל. ההדרה החברתית, תעסוקתית ואף התרבותית של המוגרבים במחנות קפריסין, הייתה עובדה. אילו נערך סקר של דוברי עברית בקרב מעפילי צפון אפריקה היו נמצאים כמה עשרות שיכולים היו לגשר על הפער בתקשורת ביניהם לשארית הפליטה. יתירה מזאת, היה אפשר להסתייע בפליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב ועלו בשתי הספינות מחוף אלג'יר ובספינות אחרות מנמלי אירופה וגורשו גם הם לקפריסין. גם אם החסמים שהוצבו בפני המעפילים המוגרבים לא כוונו כלפיהם הם היו מובנים במחנות קפריסין ומעבר לכוחם כדי לשנותם.

התסכול של קהילת המעפילים המוגרבים נבט בקפריסין  (1948—7) והביא ל'מרד' ואדי סאליב (1959)  והגיע לשיאו בהפגנות 'הפנתרים השחורים'  (1971). סמלי מאד שדוד בן הרוש, הצפון אפריקאי שהעפיל ב'יהודה הלוי', הנהיג את 'מרד ואדי סאליב' שהעלה לסדר היום הציבורי את שאלת ה'גזע' וה'צבע שהיו בבסיס הבעיה העדתית ו'איימה' על ההגמוניה שהקימה את המדינה מאז ועד היום.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון-סיום התזה.