ההעפלה ממרוקו


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות המגרב

מיום היווסדה של התנועה הציונית הופנתה תשומת לבה ליהדות אירופה. קול קורא של בנימין זאב הרצל, מנהיג התנועה הציונית, לקהילות צפון אפריקה בתחילת המאה שעברה היה 'קול קורא במדבר'. לצורך מחקר זה אפשר לזהות שתי תקופות במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מול ארצות אפריקה הצפונית: האחת, משנות ה- 30 של המאה שעברה עד סיום מלחמת העולם והשנייה, בין השנים 1948 1947.

במשך השנים הסוכנות היהודית לא סמכה על המנהיגות המקומית לנהל את ענייני התנועה הציונות במגרב. השליחים, אפרים פרידמן ויגאל כהן, המליצו למנות את ד"ר ליאופולד ברטוואס כבא כוחה של הסוכנות היהודית בתוניס. בנימין הלר היה בא כוחם של מספר מוסדות ציוניים באלג'יר. לפי עדותו של השליח אפרים צור –

"בצפון אפריקה לא היה שום גוף מאורגן אחד, היו קיימים מוסדות ציוניים כלליים בראשיתם היו בנויים על יסוד פטריארכלי, כלומר, איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית, שלא הייתה קיימת במציאות".

כלומר, אם היו במגרב מסגרות אירגוניות הן היו ריקות מתוכן וללא חברים. הביקורת שעולה מעדות השליח אינה כלפי הקהילה אלא כלפי הנציגות מטעם הסוכנות היהודית שניהלה את משרדיה וענייניה בארצות המגרב. עמדתו של משה שפירא, מהמדור הדתי בסוכנות היהודית, לוועד הפועל של מפלגתו 'הפוהמ"ז' הבהירה עד כמה ניתן לסמוך על המנהיגות המקומית –

"בטוניסיה כמו בטריפוליטניה אין התנאים מאפשרים לקיים את המוסדות כפי שנהוג בארצות אירופה. שאלת הקמת משרד ארץ ישראלי בטוניס בהרכב התנועות כפי שנהוג בארצות אירופה – עלולה לעורר חיכוכים וסכסוכים העלולים להזין לפעולה במקום ולהרוס את זה שנבנה ע"י שליחנו".

לסוכנות היהודית היו 'נאמנים' אירופאים ולא מקומיים שעשו את דברה ופעלו ישירות מול ולפי הנחיות המטה בירושלים. עמדתו של שפירא מחזקת את הטענה שדיווחי השליחים השפיעו על מקבלי ההחלטות ביישוב המאורגן בפלשתינה א"י בכול הקשור לעלייה מהמגרב.

במזכר פנימי של נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהופנה למשה שרתוק שעמד בראשה, התברר כי הקשיים בטיפול וסיוע ליהודי לוב נבעו הן מהקושי לקבל מידע על חיי הקהילה והן מהבירוקרטיה בוועד הלאומי. הכותב הציע להציב בהדרגה את כול יהדות המזרח תחת חסותה 'האימפריאלית של הסוכנות' ]הדגשה שלי, ב.ד[. מפני ש"חרד לכפילות בין הוועד הלאומי והסוכנות היהודית".  תפיסה 'אימפריאליסטית' זו שאין מבלעדי הסוכנות היהודית, אם במודע ואם לא במודע, ננקטה כלפי ארצות המגרב ולוב. זו גירסת הסוכנות היהודית, בנוסח הקולוניאליזם האירופי, שהתנשאה על יהדות המגרב.

חיים ברלס, ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, העביר לאליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים בסוכנות היהודית, תזכיר ובו הצעה ליישום המלצות 'ועדת אונסקופ' שדנה בגורל הפליטים היהודים וחלוקת פלשתינה א"י. ההצעה דיברה על עליית – 150,000 עולים מאירופה ומארצות המזרח התיכון לפלשתינה א"י ללא התייחסות לקהילות היהודיות בצפון אפריקה. –  התזכיר נכתב חודשיים אחרי ששתי ספינות העפילו כבר מצפון אפריקה וגורשו לקפריסין. לא ברור אם התזכיר הביא בחשבון את תוכנית 'המיליון' ורעיון 'החלוץ האחיד' שהגו בן גוריון ודובקין. אפשר להניח שרמת התיאום בין מחלקות העלייה, הארגון, המדינית והכספים של הסוכנות היהודית היה רופף.

התאחדות עולי צפון אפריקה בארץ ישראל הפעילה 'לחץ מתון' על הסוכנות היהודית שתדאג לאחיהם במגרב ולגרעינים הראשונים שעלו כבר ארצה. בפגישה בין אליהו דובקין לנציגי ההתאחדות סוכם שהסוכנות היהודית תכיר בהתאחדות כארגון מייצג של העולים מצפון אפריקה, אך ללא ייצוג במחלקת העלייה. סיכום תמים לכשעצמו, אך הוא ביטא הן את חולשתה של ההתאחדות והן את התעלמותה של הסוכנות ממנה. ניתן לשער שהסביבה בה פעלה הסוכנות היהודית ארצות המגרב  הייתה מורכבת, אם מביאים בחשבון את שואת יהודי אירופה, היה עליה לתמרן בין סדרי עדיפויות וצרכים פוליטיים רבים ללא פשרות. לתנועה הציונית היו עקרונות ברזל לגבי העלייה. הציונות המגשימה הסתכמה ב"שלושה יסודות בפרוצס: הכשרה גופנית, חברתית ומקצועית".  העולים- חלוצים הפוטנציאלים מצפון אפריקה לא עמדו בעיקר בתנאי של ההכשרה החקלאית, אלא רק בידיעת השפה העברית ובשאיפתם לעלות ארצה.

בתחילת שנות ה- 30 של המאה שעברה היו ניסיונות היוליים להעלאת יהודים מארצות המגרב. מתוך 2,400 רישיונות שניתנו בשנים 1933 1932 לא נופק רישיון אחד לארצות המגרב. רישיונות העלייה הוקצו באמצעות המשרד הארץ ישראלי המקומי ששימש גם מקום משכנה של הפדרציה ציונית וגם של מוסדות ציוניים אחרים, כמו קרן היסוד וקק"ל. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות מהמגרב פליטים יהודים מאירופה לפלשתינה א"י והתעלמה מקהילת יהודי צפון אפריקה. לנגד עיניה של – הסוכנות היהודית עמדה בנוסף הצלת פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה ולא עמדו בסכנת חיים.

מקבץ בקשות לעלייה ממדינות המגרב ינסה להפיג את הערפל סביב מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי צפון אפריקה ולוב לפני ומיד לאחר שחרור אפריקה הצפונית מעול הגרמנים והאיטלקים.

בקשות עלייה מלוב. מידת ההיכרות של מוסדות היישוב בפלשתינה א"י עם קהילות היהודים בארצות – המגרב גבלה בבורות או בהתעלמות. פנייתה של ועדת הרווחה של הרבנות בפלשתינה א"י לסוכנות – היהודית, משנת 1945 , לגבי בקשתו של חדד הריה, יהודי טריפוליטאי, הבהירה שהרבנות "אינה יודעת היכן העיר טריפולי ואם היא בצפון אפריקה הם אינם יכולים להתקשר איתו" כך גם לגבי פנייתו של קבילו חיים. זאת, למרות שהרב הצבאי אפרים אורבך, ששירת בצבא הבריטי, הכיר את הקהילה בטריפולי והתכתב עם סוכנות היהודית וסיפר על מפגשיו עם יהודי טריפולי, כמו גם חיילים יהודים ששרתו בבריגדה והגיעו לטריפולי. עם שחרור לוב מעול האיטלקים והגרמנים נפגשו לראשונה חיילי הבריגדה בלוב עם קהילות בנגאזי וטריפולי. החייל יעקב בן עמי העביר לסוכנות היהודית רשימה של 15 בעלי מקצוע מועמדים לעלייה מבנגאזי. אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, אמנם המליץ להעניק 20 15 רישיונות אבל רק 10 אושרו. שני חיילים עבריים ששהו בבנגאזי לאחר הכיבוש הבריטי שלחו דיווח למחלקת העלייה על פעילותם החינוכית ועל צורכי הקהילה במורים לעברית. הם אף המליצו להעלות 30 צעירים בני 18 14 , 10 בוגרים ו- 3 משפחות, ומסרו את שמו של רנאטו טיסאוולה כאיש קשר. שנה לאחר מכן יידע בנימין הלר, נציגה של הסוכנות היהודית באלג'יר, את הוועד הפועל הציוני על קשיים לצאת מאפריקה הצפונית בתעודות המיועדות לפלשתינה א"י והמליץ לשנות את יעד – היציאה בתעודות המעבר לאיטליה. הוא הציע לתאם את השינוי מול פלדמן במרוקו, פריץ ליכטנשטיין וליאון זמורסקי בליסבון, ומנדל קראוט בתוניס מארגון הסיוע היהודי  HICEM

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

יעקב גויטע, מנהל בית הספר העברי בבנגאזי ושבתאי סעאדה, מורה בבית הספר הגישו למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית רשימה מפורטת 56 משפחות ומקצועותיהם. הם ציינו שהמשפחות "מוכנות לקבל כול עבודה שתטיל עליהם הסוכנות והאנשים החתומים על הרשימה יכולים להיות לתועלת לארצם ובו זמן יועילו גם לעצמם". חלק מהמועמדים לעלייה הגיעו עד לאלכסנדריה. המשרד הארץ ישראלי בקהיר נתבקש לבדוק מי מהם מתאים לעלייה. לא נמצאו רישיונות עלייה שהונפקו עבור עולים אלה.

יוסף מימון מתנועת 'החלוץ' בטריפולי פנה למחלקת העלייה בסוכנות היהודית וביקש לא לשנות את קריטריון גיל העלייה, מאחר ו'החלוץ' בטריפולי פעל על פי הוראות שהיו בידיהם והכשירו "בחורים ובחורות מגיל 18 עד ."35 הוא הזכיר את אליהו אבודרה (35 ), בנימין נעם (28) שלום לוזון (33) שעשויים בגין שינוי קריטריון הגיל לאבד את זכותם לעלות. לבסוף, מימון ביקש הוראות ברורות כדי למנוע כל בלבול בין ועד העלייה המקומי לתנועת החלוץ. מפניות אלה עולה תסכול שנובע ככול הנראה מהוראות לא ברורות שיצאו מירושלים לגבי הפרמטרים לעלייה לפלשתינה א"י. ויקטור נעים, – מוועד העלייה בבנגאזי, פנה לסוכנות היהודית עם רשימה של עשרה מועמדים שענו על דרישותיה לעלייה לארץ. נעים ביקש לאפשר גם לשמואל ברדה בן 27  נשוי עם ילדים לקבל רישיון משפחתי אף שלא עמד בדרישות. מתוך העשרה ניתן רישיון עלייה לשניים סעדון משה וויטוריו תשובה. – 125 עם זאת לא נמצאו עדויות למתן רישיונות עלייה לבקשות של מימון וגויטע .

יצחק ורפל רפאל,[מהמדור הדתי, פנה לגויטע עמישדי, מראשי הפעילים הציוניים בטריפולי, והצטדק על קשיים בקבלת רישיונות ממשלת המנדט. ורפל הקפיד לציין במכתביו ש"אין להפריז בערך המעשי של העלייה שלא לפי רישיונות והקשיים הן בארצות המוצא הן בחופי הארץ עצום ודרושים אמצעים ומאמצים כבירים כדי להתגבר עליהם". חודשיים לאחר מכן הוא חזר על דבריו במכתבו לאברהם אדאדי ממנהיגי הקהילה בטריפולי ]…[ ש"העלייה שלא ברשות אינה יכולה לבוא במקום העלייה ברשות, כי מטבע הדברים מידת הצלחתה תהא תמיד מוגבלת". דרישותיו של ורפל עמדו בסתירה לעמדת הסוכנות היהודית באותה עת. עלייה בלתי לגאלית הייתה הנשק המדיני במאבק בבריטים. במכתב נוסף ליוסף סרוסי הוא לא התכחש לבעיית אי הגעת השליחים, אך הטיל את האחריות על הוועד הפועל של נוער המזרחי. כדי להרגיע את הרוחות בקרב הקהילה הטריפוליטאית הציע להקים שתי קבוצות חלוצים אחת תורכית מצרית והשנייה טריפוליטאית טוניסאית מרוקנית שתקלוטנה ]…[ "חלוצים דתיים ממקומות אלו".  התמרונים האלה היו תירוצים שנועדו למנוע עלייתם של יהודי לוב.

ד"ר אומברטו שלמה נכון, נציג המשרד הארץ ישראלי בטרייסט, שלח לסוכנות היהודית רשימה של 462 שמות בעלי מקצוע מטריפולי וחיים ברלס מהסוכנות היהודית ענה לו שהם "מעוניינים לדעת פרטים ע"ד ]על דבר, ב.ד[ המועמדים במקצועות חקלאות, בנאות, נגרות, הידראוליות, מכונאות ופחחות, שיש וזכוכית. הסוכנות גילתה עניין רק ב- 30 משפחות וביקשה "לדעת מה טיבם של בעלי מקצועות אלה".  גם לגביהם לא נמצאו רישיונות עלייה.

לאורך השנים, 1946 1935 , נשמר קשר רופף בין הסוכנות היהודית לבין קהילות טריפולי ובנגאזי בלוב בכול הקשור להקצאת סרטיפיקטים שהתבצעה באמצעות המשרד הארץ ישראלי בטרייסט. הסוכנות היהודית לא גילתה ענין רב בנעשה בלוב, אולי, מפני שהייתה זו קהילה יהודית קטנה שלא הובאה בחשבון פוטנציאל העלייה מארצות המגרב בתכניותיה. ניתן לזהות את התפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. מצד אחד, חלוקת רישיונות במשורה ומצד שני אזהרה שלא לעלות בצורה בלתי לגאלית. ההמלצה של ורפל להימנע מעלייה בלתי לגאלית הייתה משוללת כול יסוד. באותה עת העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה הוכרזה כ'נשק מדיני' של התנועה הציונית במאבקה כנגד הבריטים. ניתן לשער, שהחשש לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולא פתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה היא שהנחתה את הכותב לבקש מצעירי בטריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.

בקשות עלייה מתוניס.

מדיניות הסוכנות היהודית לעלייה מצפון אפריקה כלפי קהילת לוב יושמה גם לגבי הקהילה בתוניס. בשנת 1935 שלחה ההסתדרות הציונית בתוניס רשימה מפורטת של 12 משפחות המעוניינות לעלות לארץ בהתאם לדרישת הסוכנות היהודית, ואושרו לה רק חמישה רישיונות עלייה.

באותו עיתוי מזכיר מחלקת העלייה הודיע להסתדרות הציונית בתוניס ש"נראה לנו שיש קשיים בנוגע לקבלת רישיונות יציאה מתוניס ]מפני, ב.ד[ שהממשלה דרשה מכל עולה סכום של 600 פרנק". 130 עלות זו לא הושתה על הסוכנות היהודית אלא על המועמד לעלייה. אלא אם כן הכוונה לממשלת המנדט בפלשתינה א"י.

בשנות ה- 40 של המאה שעברה נעשו ניסיונות לארגן עלייה מתוניס בודדים וגרעינים קטנים מתנועות הנוער המקומיות שרצו להוכיח הגשמה ציונית בעלייה ולא רק בתרומות לקק"ל ו'השקל הציוני'. בתוניס פעלו תנועות ציוניות כמו: 'דורשי גאולה לישראל' )'דג"ל'( ו'צעירי ציון' בעיר תוניס, 'אוהבי ציון' בעיר ספקאס ו'עטרת ציון' בעיר ג'רבה. ד"ר א. רוזנפלד מ'ברית עברית עולמית' הודיע למחלקת העלייה ש"הנוער תוניסאי התלונן על אופן חלוקת רישיונות העלייה לפלשתינה א"י" בתמימותם חתמו חברי תנועת 'צעירי ציון' על אחד ממכתביהם לסוכנות היהודית, "אל מנוחה ואל שקט עד שישובו בני ישראל לגבולם".  גם כאשר שלוש התנועות החלוציות הדתיות, 'עטרת ציון' – בג'רבה, 'אוהבי ציון' בספאקס ו'תורה ועבודה' בתוניס התאחדו, בהסתדרות החדשה ומנו כאלפיים חברים , ובכך הגשימו למעשה את שאיפת השליחים לאחד ולייעל את פעילות התנועות במגרב, לא היה לאיחוד זה השפעה על כמות הרישיונות שחולקו בתוניס.

חברי גרעין בית אורן/בית השיטה שרובם היו תוניסאים לחצו אף הם על הסוכנות היהודית לזרז קבלת הוויזות עבור חבריהם מתנועת 'צעירי ציון' בתוניס. גם חברי הגרעין הדתי בקיבוץ בארות יצחק הודיעו למדור הדתי שאמנם חבריהם לגרעין בדרך ארצה, אך התרעמו על הקיפוח בחלקה של תנועת 'תורה ועבודה' בהעפלה מול שאר התנועות. לטענתם- "הד"ר ליאופולד ברטוואס, ממפלגת אחדות עבודה, תמיד מקפח חלקנו בעלייה". ארבעים סרטיפיקטים לעלייה הועברו לתוניס ורק שניים לחברי תנועתם לעומת 27 ל'צעירי ציון', שישה לרוויזיוניסטים וחמישה לבלתי מפלגתיים. כשנפוצה השמועה שיש התארגנות של עלייה ב' לפלשתינה א"י חבריהם מתנועת 'תורה ועבודה' שנרשמו אליה הם אולצו להצהיר ]…[ "שהם נוטים – לשמאל והסתרנו לגמרי את מהותנו שאנו דתיים, אחרת לא היו מקבלים אותנו". העובדה היא שכולם פעלו במזיד לקפח את חלקנו בעלייה, כדי להראות לקהל התוניסאי, שהם כוח חזק שיכולים לארגן עלייה כזאת".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

שומר הסף בתוניס היה נציגה של הסוכנות היהודית ד"ר ברטוואס שחילק את רישיונות העלייה על פי – ההנחיות שקיבל מהסוכנות היהודית. התעלמות ממועמדים דתיים והעדפת חלוצים מתנועת 'צעירי ציון' הייתה כתובה על הקיר מאחר ו'צעירי ציון' היו בבת עינם של השליחים התאומים. בשליחותו השנייה לצפון אפריקה המליץ פרידמן להעלות בסרטיפיקטים כ- 37 מועמדים פוטנציאלים וביניהם פעילים של 'צעירי ציון' בתוניס.

מאיר אידן, חבר תנועת 'צעירי ציון', שלח רשימה מפורטת ובה 11 תוניסאים ואלג'יראים, חברי התנועה ששהו בהכשרה במחנה בריווט, אלג'יר, כדי לקבל עבורם רישיונות עלייה לארץ ישראל. לתנועת 'צעירי ציון' היו סניפים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה וארבעה קיבוצי הכשרה שמנו 70 חברים באלג'יר ובתוניס  (Rivet, Rovigo L'Arba , Bejaua) . בדוח נוסף ששלחה התנועה נרמזה ביקורת על חוסר התמיכה של הסוכנות היהודית בפעילותה. התנועה שהתאחדה עם תנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד', הכריזה ש"רק הציונות יכולה להביא לפתרון אמִּתי ליהדות הצפון אפריקאית מפני שהיא בסכנה הן פוליטית והן כלכלית וההוכחה לכך היא ששתי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' יצאו משם עם משפחות שלמות".  מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית לא החלישה את הרצון של חברי התנועה לעלות ארצה.

החשש מפני בקשות שלא על פי הקריטריונים הציוניים לעלייה התבטא בדיווח של משה שפירא, מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של 'הפועל המזרחי' "כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת 'מקרים סוציאליים', הגבלנו את גיל העולים ל 25  שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית". ]הדגשה שלי,ב.ד.[ שפירא ציין במכתבו שהעניינים אינם "כפי שנהוג באירופה".  מדבריו אפשר להתרשם כי לא היה אמון רב במנהיגות המקומית אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב בכל הקשור לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה א"י. ראוי לציין שהשנה היא – 1945 ועלייה בלתי לגאלית — ההעפלה החלה ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים שהציב שפירא של גיל ובעיקר הכשרה חלוצית היוו אבן נגף לעלייה מתוניס בפרט ומהמגרב בכלל מפני שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.

במשך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתוניס ולאורך השנים חזרו ונשנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאלים לעלייה מהמגרב. חוסר האמון ב'חומר' האנושי העשוי לעלות מהמגרב היה גדול והתירוץ שהממשלה בתוניס גבתה סכום עתק עבור רישיונות עלייה הושת על העולים ולא על הסוכנות היהודית. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה א"י ובעיקר מפני אוכלוסיית עולים לא – מתאימה להתיישבות בפלשתינה א"י.

בקשות עלייה מאלג'יר. הטיפול בקבלת רישיונות באלג'יר לא היה שונה מזה שבטריפולי ובתוניס. ברשימה שהעביר בנימין הלר, האחראי על הפדרציה הציונית/קרן היסוד באלג'יר, לסוכנות היהודית היו שמות של שני אלג'יראים בעלי אזרחות צרפתית, שני מרוקאים ועשרה תוניסאים. מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית ביקש מהמשרד באלג'יר לארגן רשימה מצומצמת של מועמדים ללא הבטחות שווא-

"ברצוננו לקבל מושג מה על החומר המחכה לעלייה אצלכם. בהתחשב עם הקושי הרב בסידור העולים ובשיכונים. יש לפי שעה לטפל בעיקר בעליית רווקים ורווקות ואולי גם משפחות קטנות בנות ילד אחד או שניים. רק אנשים בריאים בגופם וברוחם יכולים לבוא בחשבון כמועמדים לעלייה".

דרישה זו של הסוכנות היהודית אף שהייתה 'לגיטימית' – – הייתה התחמקות מלהעניק רישיונות עלייה — בנימוק של מגבלת גיל ומצב בריאותי ומשפחתי. יתכן שתשובה כזו באה על רקע ניסיונה בשנות ה 30- עם דרישתם של עולים מג'ארדיה, אלג'יר שלא נקלטו בארץ ישראל וביקשו לשוב לעיר הולדתם; במקרה זה ניסה אברהם אלמאליח, מטעם הוועד העדה הספרדית, לתווך בין העולים לסוכנות היהודית ללא הצלחה.

הרצון לעלות לארץ ישראל מאלג'יר עולה גם ממכתבו של ישראל מדיוני, פעיל בתנועת הצופים באוראן, "הם חפצים להיות בקרוב חלוצים בארצנו ובכל רגע מבקשים כוח ואמונה לעשות דבר עמנו" הוא חתם את מכתבו ]…[ ב "אנו שרים לך מולדת". –  רשימה של 15 בעלי מקצוע מועמדים לעלייה נמסרה לבנימין הלר על ידי ועדת העלייה של הפדרציה הציונית באלג'יר. בתשובה הודיעה הסוכנות היהודית "כי הרישיונות מאז שנת 1946 , מחולקים על ידי ממשלת המנדט בלבד".  תשובות מעין אלה אף שהיו לגיטימיות עשויות היו לרפות את ידי העולים בפוטנציה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. אך ידיהם לא רפו. חשוב לציין שממשלת המנדט הנפיקה רישיונות שמיות שהתבססו על הצעות הסוכנות היהודית.

כשהפציעה נכונות של יהודים לעלות ארצה הועלו על ידי הסוכנות היהודית אילוצים ותירוצים מגוונים כדי להסביר את העיכוב והסירבול בטיפול בבקשות; שחלוקת רישיונות עלייה הייתה בידי ממשלת המנדט למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; הקצאת רישיונות עלייה לפי הגדרת ארץ מסוימת כארץ אויב או ארץ ידידותית. הגדרת המגרב, בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי בהירות לגבי הקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.

בקשות עלייה ממרוקו. גם כלפי עליית הקהילה היהודית במרוקו נקטה הסוכנות היהודית עמדה זהה. יוסף טולידנו, נשיא קק"ל במכנאס, פנה לראש הנהלת הסוכנות היהודית לקבל מידע ברור "על דבר עלייה גדולה מעירנו בפרט וממרוקו בכלל". הוא התבקש למלא את הטפסים המתאימים. ואכן טפסים נשלחו עבור שלושה חלוצים: מאיר אלקליי, ניסים מלכה ויהודה מלול. מזכיר מחלקת העלייה ביקש מהפדרציה הציונית במכנאס לבדוק אם פניית ארבע משפחות עדיין אקטואלית. ולגבי ]…[ "שלשה מועמדים אחרים אליהו אברהם, יצחק כהן ואליהו טולדאנו, "יש לחקור אם הם מתאימים עד כה לעלייה ואם יש להביאם בחשבון בסרטיפיקטים שאנו שולחים לכם בכל חצי שנה".  למעשה תשובה מעין זו נועדה לרפות את מבקשי העלייה ממרוקו. הטפסים מולאו על ידי העולים הפוטנציאליים ונשלחו על פי דרישות הסוכנות היהודית ובכל זאת תשובתה מערימה קשיים בדרך לקבלת הרישיונות. חיים ברלס פנה להסתדרות הציונית בפאס לקבל את הפרוטוקול שקרא לשיתוף פעולה בין קהילות מכנאס ופאס ולהקמת ועדת עלייה משותפת במרוקו. התהליך החל בפנייתו של ברלס, בקונגרס הציוני בלונדון 1935 , ליוסף לוי, הנציג המרוקאי לקונגרס, להקים ועדה מרכזית משותפת לכול סניפי ההסתדרות הציונית במרוקו. ברלס הוסיף שהסוכנות היהודית טרם קיבלה את מכסת הרישיונות לתקופה זו מלבד רישיונות למטרה מסוימת עבור גרמניה. הסוכנות הטילה את האחריות על אי קבלת רישיונות עלייה למגרב על ממשלת המנדט בעוד שסרטיפיקטים הוקצו ליהדות גרמניה. והמגרב לא הוכרז עדיין כארץ אויב. התפיסה ה'אימפריאליסטית' של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה נועדה לנטרל, כנראה, כול יזמה שאינה בשליטת הארגונים הציוניים שפעלו שם תחת חסותה. כך, יוסף בכר, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ביקש מיוסף לוי בפאס לקבל מידע על חברי ועדת העלייה בקזבלנקה האחראית ועל חלוקת הרישיונות "שמזמן לזמן" הוקצו למרוקו. בכר ביקש לדעת מדוע הקהילה בפאס אינה מעוניינת להצטרף לוועדת העלייה המרכזית בקזבלנקה. לשאלה זו לא התקבלה תשובה מקזבלנקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי-מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

רשימה של עשרה מועמדים לעלייה בציון מקצועותיהם נשלחה ממשרד הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) בפאס לסוכנות היהודית . לרשימה צורפו פניות אישיות של שני חייטים רפאל דנאן וניסים כהן. משרד קק"ל בפאס שלח רשימה נוספת למחלקת ההגירה של הסוכנות היהודית ובה פורטו נתונים והמלצות על טיבם של כ- עשרים מועמדים לעלייה. ברשימה אחרת פורטו מקצועותיהם מכונאים, – -ספרים, חייטים, דפסים, נהג וצורף. למעט מועמד אחד כולם היו צעירים. ניתן להניח, שהסוכנות היהודית נקטה בשיטת הפרד ומשול מול קק"ל ומול קהילות פאס, מכנאס וקזבלנקה שניהלו ועדות עלייה נפרדות. בשני המקרים לא ידוע אם בקשות אלה נענו על ידי הסוכנות היהודית.

האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל אביב: "לדאבוננו אין לע"ע ]לעת עתה, ב.ד[ שום תחבורה משם ]מצפון -אפריקה, ב.ד[ ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ"ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות". 150 ]הדגשה שלי, ב.ד[. המזכר נכתב באוגוסט 1943 אחרי כיבוש לוב ושחרור אלג'יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא ]כינויו 'יששכר'[ מקיבוץ שדה אליהו. ובמקביל פעלו שליחי 'הקיבוץ המאוחד' 'התאומים' מקיבוץ בית אורן כהן יגאל ופרידמן אפרים –בתוניס, באלג'יר ובמרוקו. כנראה, שהסוכנות היהודית לא תיאמה את הפעילות בין מחלקותיה.

ועד העלייה במשרד הארץ ישראלי במכנאס המשיך להעביר לסוכנות היהודית רשימת מפורטת של מועמדים לעלייה עם בני משפחותיהם כולל הונם העצמי. ברשימה בלטו בעלי צווארון כחול כמתחייב מהקריטריונים הציוניים. בפנייה ציין הוועד שהוא אינו יודע "מה מעניין אתכם [את הסוכנות היהודית, ב.ד] כעת, אם בעלי הון או בעלי מקצוע". כלומר הערפל, בקשר לקריטריונים של העלייה למרות שהפדרציות הציוניות, היה רב, חרף העובדה שנשלחו דפי הסבר – – הקריטריונים להגירה – – היו על דעת הממשלה בפלשתינה א"י. לאחר כשנה התקבלו ארבעה רישיונות עלייה שמיות ]תלויים, ב.ד[ למלול – שמחה וילדיה רחל, זוהרה ואייסק.

במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית, למשרד הארץ ישראלי באלג'יר,

                 "כי בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה".

הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית, שנתיים שלש שנים – לפני תום מלחמת העולם השנייה, סדר העדיפות של הסוכנות היהודית לא השתנה כלל וגולי מאוריציוס הועדפו על פני יהודי צפון אפריקה ולוב מפני שלא הוגדרו כפליטים מאחר שהתגוררו במדינות ידידותיות. כבר ראינו לעיל בבקשות מתוניס, אלג'יר ולוב שהשימוש בהגדרה של ארץ מסוימת כידידותית או אויב הייתה תשובה שרירותית שחילצה את הסוכנות היהודית מלהיענות לבקשות עלייה מהמגרב.

רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ ישראלים במגרב עבור משפחות ויחידים לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 , הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונות אמנם עלו ארצה. אך היא לא ריפתה את ידי הצפון אפריקאים. כאמור בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב' באלג'יר, במרוקו ובתוניס שכנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית. ד. רוזנשטיין, מהוועד הפועל של ההסתדרות, זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה "לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים".  רוזנפלד הוא היחיד מבין מהיישוב המאורגן שהשתמש המונח חלוצים כלפי יהודי מרוקו. שבועות ספורים אחרי קריאתו של רוזנשטיין ואחרי העפלת ספינת 'הפורצים' החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.

המדיניות העקבית של הסוכנות היהודית התבטאה בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב. ב'ארגז' התירוצים של הסוכנות היהודית ההקפדה על מידע מפורט לגבי עולים פוטנציאלים מצפון אפריקה הייתה כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לאור התהליך המינהלי המסורבל במתן רישיונות עלייה לפלשתינה א"י ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק – רישיונות עלייה ליהודי המגרב..

בראיון אישי טען גד כהן, מפעילי 'אגודת מגן דוד' בקזבלנקה, "שנוצר מצב שהסרטיפיקטים ניתנו רק ליוצאי אירופה במרוקו. עם התעוררות הציונות במרוקו באה הדרישה שיתנו סרטיפיקטים גם לנוער המרוקאי ]…[ מצד הסוכנות רצו לכסות על חוסר המעש שהיה כלפי יהדות אירופה ]…[ ולנו נתנו מקצת סרטיפיקטים כאילו שאנו בנים חורגים לעם היהודי".  לפי כהן, ההקצאה של סרטיפיקטים ליהודי מרוקו, הייתה הכאה על חטא על חוסר המעש שלה למען יהודי אירופה במהלך השואה.

אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודית כלפי עליית יהודי המגרב היו מגוונות: א. הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב 'לסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב. השליחים נשלחו אמנם על ידי הסוכנות היהודית אך ייצגו את תנועותיהן. אלה פנו בעיקר למרכזי תנועותיהם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה ואילו המוסד לעלייה ב' הפעיל אותם בארגון העפלה. כול צד טען שהם לא שליחיו ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.ב. מאחר וברישיונות עלייה עסקינן לא מדובר בהעפלה אלא בעלייה לגיטימית שהתנהלה באמצעות הפדרציות והמשרדים הארץ ישראלים המקומיים שהונחו כיצד לחלק רישיונות בעיקר בין השנים .1948 1947 ג. המידור היה אמצעי שנקטה בו הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה וקשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב. ולבסוף, ד. חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית שלא סמכה על שיקול דעתה ועל כושרה לנהל את ועדות העלייה בארצן והפקידה את ניהול משרדיה הארץ ישראלים בידי נאמניה – – יהודים אירופאים.

עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים, יצרו חיילים יהודיים ששרתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי 'החלוץ האחיד' הארץ ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב והמליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם. אך רק לאחר ארבע שנים החל מפעל העפלה שנמשך תקופה קצרה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

פעילות ארגונים וגרעינים צפון אפריקאים למען עלייה לפלשתינה א"י. השותפים למאבק הקהילות -במגרב בהקצאת רישיונות עלייה היו התאחדות עולי צפון אפריקה בפלשתינה א"י וגרעיני חלוצים צפון – אפריקאים שנקלטו בקיבוצים. גם גרעיני ההכשרה במגרב והשליחים תרמו את חלקם . התאחדות עולי צפון אפריקה בפלשתינה א"י ברכה את הסוכנות היהודית שהחליטה לפעול בצפון –

אפריקה תוך הבעת הסתייגות מרומזת ש"מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן לא זכתה יהדות זאת לטיפול והכשרה במשך עשרים השנים האחרונות, ו"אנו שמחים לציין שהסוכנות היהודית מצאה עתה תשומת לב מיוחדת ליהדות זאת". ותשובת הסוכנות היהודית הייתה ]…[ "מצטערים להודיעכם עד היום טרם הצלחנו להשיג את הסכמת השלטונות הנוגעים בדבר בנוגע לקבלת עזרה בסידור הוויזות לנסיעה ולמעבר לארצות צפון אפריקה" ]הדגשה שלי, ב.ד[. כזכור להתאחדות לא היה נציג במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ולמעשה הייתה מנותקת מתהליך קבלת ההחלטות בנושאי עלייה. עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים האיזור הוגדר כארץ ידידותית ולארצות כאלה לא הוענקו רישיונות עלייה אף על פי שרישיונות שמיות הוקצו על ידי ממשלת המנדט לפי המלצות הסוכנות היהודית. ומדיניות היד הקפוצה בהקצאת רישיונות לקהילות צפון אפריקה נמשכה אף שעמדה בסתירה ל'תכנית המיליון' של בן גוריון ורעיון 'החלוץ האחיד' של הסוכנות היהודית שנועד להביא – לקהילות המזרח והאסלאם את בשורת הציונות ללא גוון פוליטי ארץ ישראלי, התוכניות לא מומשו. בנו כהן, מארגון עולי מרכז אירופה, פנה למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית להציל פליטים יהודים אירופאים ששהו בצפון אפריקה. המשרדים הארץ ישראלים בצפון אפריקה טיפלו בשנים 1947 1943 בעיקר בפליטים יהודים מאירופה. ההבחנה בין 'מהגרים' מקהילות צפון אפריקה ל'פליטים' יהודים מאירופה סייעה בידי הסוכנות היהודית לארגן את עליית הפליטים היהודים האירופאים מהמגרב. קיימות עדויות לעדיפות שניתנה להם.

קבוצות נוספות שניסו להשפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מארצות המגרב היו של גרעינים טריפוליטאים ותוניסאים בקיבוצים בארות יצחק, ,שדה אליהו, קבוצת יבנה והגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן שכבר נקלטו והתערו בהתיישבות העובדת בפלשתינה א"י. במקביל הופעל לחץ גם – של גרעיני ההכשרה של תנועות אלה בלוב ובתוניס. ניתן לשער שהניסיון של גרעינים אלה לימד אותם פרק בהלכות בירוקרטיה ציונית וכיצד להתמודד עם מחלקת העלייה. פעילות זו תואמה, כנראה, בין הגרעינים לשליחים במגרב מטעם התנועות הקיבוציות שאף הם הפעילו לחץ על הסוכנות היהודית. הגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן העביר רשימה לאליהו דובקין וביקש תוספת שבעה רישיונות מעבר ל- 30 שהוקצו כבר לתוניס, תוך ציון ש"רשימות אלה כבר אינן על טהרת החלוציות אולם זה המקסימום שהשגנו".  

תשובת מזכיר מחלקת העלייה ]…[ "שאין באפשרותנו להודיע את שמותיהם של אלה שצריכים לעלות על פי הרישיונות ששלחנו לתוניס ולמקומות אחרים בצפון אפריקה". ]הדגשה שלי, ב.ד[. עם זאת, הנוהל המקובל להנפקת רישיונות עלייה היה על פי רשימה שמית של עולים שהוגשה בידי הסוכנות היהודית לממשלת המנדט ועם אישורה נשלחה רשימה שמית לפדרציה הציונית או לסניף הארץ ישראלי המקומי ובמקביל לנציגות הבריטית באותה ארץ. למשל, הסוכנות היהודית העבירה רישיונות עלייה שמיות למשפחות בלאס ומאמו בתוניס באותה תקופה על חשבון המכסות החודשים ספטמבר אוקטובר – 1947 . 165 אלי מויאל, פעיל ציוני ממרוקו שעלה בגרעין בית השיטה בשנת 1946 העיד ש"הסרטיפיקטים היו מיועדים לעקורי המחנות ונתנו להם 10 למרוקו שם היו פליטים ממזרח אירופה".

בקשות לרישיונות עלייה הגיעו מחברי גרעין 'ביכורים' בקיבוץ שדה אליהו שהוכשרו על ידי תנועת 'בן יהודה' בטריפולי. הם שלחו תזכיר למחלקת העלייה וציינו כי מתבצעת שם ]בלוב, ב.ד[ פעילות – הכשרה "בה פועמים חיי ארץ ישראל ומתחנכים". הם הצטערו לקבל ההודעה מנפתלי בר גיורא, – מקיבוץ שדה אליהו, שליח הפוהמ"ז שפעל בלוב, שעשרים רישיונות שהיו מיועדים לחבריהם בתוניס בוטלו לטובת גולי מאורציוס. בכול זאת הם ביקשו להעניק רישיונות לחבריהם יצחק טייאר, אהרון נעם, רפאל מימון, אשר מסיכה ואליהו חכמון. פעילותם של חברי הגרעינים שכבר עלו ארצה העידה שהם לא נטשו את חבריהם והיו מליצי יושר על חבריהם שנשארו מאחור.

רישיונות עלייה ניתנו במשורה ליהודי צפון אפריקה. ועדיפות על פניהם ניתנה לפליטים יהודים אירופאים ששהו במגרב. זאת, למרות שאחת ממטרות ההעפלה הייתה להוכיח שלא רק פליטים יהודים היו מוכנים לעלות לפלשתינה א"י, אלא גם יהודים מצפון אפריקה שלא היו פליטים. באגרת לשליחים – של הסוכנות היהודית דווח על הספינה 'יהודה הלוי' ש :"הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, ]…[ אנייה זו באה להדגים, שבעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א"י היא הפתרון לה".  למעשה, הסוכנות היהודית החזיקה את המקל בשני קצותיו: גם העדיפה את שארית הפליטה מאירופה וגם העלתה פליטים יהודים אירופאים ששהו שם. גם עמדת ארגון הג'וינט למפעל ההעפלה והעלייה הבלתי לגאלית מצפון אפריקה הושפעה מתפיסה זו. כיוון שיהודי המגרב ולוב לא הוגדרו כפליטים הארגון לא העמיד לרשותם משאבים. לפי עדותו של יעקב קראוס, שליח המוסד לעלייה ב' לצפון אפריקה, "הג'וינט עדיין מסרב לראות עקורים ביהודים הצפון אפריקאים וכול אימת שפנינו למוסד בפריס נענינו שהג'וינט אינו נותן".

מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהדות המגרב התבטאה בהיבט נוסף שקשור להכשרה, הקצאת השליחים ומאבקים פוליטיים בין תנועות ארץ ישראליות ששליחיהן פעלו במגרב. דפוס זה חזר על עצמו כלפי המעפילים המוגרבים שגורשו לקפריסין )להלן בפרק החמישי(.

הכשרה חלוצית, הקצאת שליחים ומאבקים בין תנועות ארץ ישראליות במגרב.

הכשרה חלוצית הייתה ליבת הציונות וחסרונה במגרב השפיע על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית מצפון אפריקה. האידאולוגיה הציונות עמדה על שלושה עיקרים: השפה העברית, ההכשרה הפיזית והגשמה שהתבטאה בעלייה. ללא שליחים ההכשרות בצפון אפריקה היו יותר עיוניות מעבודת כפיים וכך נוצר מלכוד אם אין שליחים אין הכשרה רלוונטית לפי עיקרי הציונות אם אין הכשרה – – לא תתקיים הגשמה עלייה. היה זה מכשול מבני שהקשה על תנועות הנוער המקומיות. בנוסף, – תנועות הנוער הציוניות במגרב הוטלו למערבולת הפוליטית שאפיינה את פעילות שליחי התנועות הארץ ישראליות בצפון אפריקה ובלוב.

הכשרה חלוצית. גרעיני ההכשרה שהופעלו ביזמת הקהילה המקומית היו מקור גאווה לקהילות. עם זאת, לא היו אלה הכשרות לפי התקן הציוני ובעיקר חסר בהן המרכיב החקלאי האינטנסיבי. בנוסף לקשייה של הקהילה המקומית לקיים פעילות הכשרה ולהתמודד עם הכשרות שלא תמיד פעלו על פי הנורמות המסורתיות דתיות שלה היה עליהן להתמודד עם מחסור במשאבים מתאימים ומספיקים. – גרעיני הכשרה הוקמו ביזמה מקומית ובסיוע שליחי 'הקיבוץ המאוחד' כדוגמת הגרעין הצפון אפריקאי שנקלט בקיבוץ בית השיטה/בית אורן. גרעינים הוקמו גם בסיוע שליחי תנועת 'הפוהמ"ז', 'תורה ועבודה' ו'בח"ד', לקיבוצים שדה אליהו, בארות יצחק ויבנה שעלו לפלשתינה א"י לפני תחילת ההעפלה – הממוסדת מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

בטריפולי, 'קבוצת בן יהודה', יזמה הכשרה שפעלה כשלוש שנים לפי תקנון והשתדלה לנהל אורח חיים דתי וציוני. אחת ההכשרות, שפעלה למעלה משבע שנים, התקיימה בג'רבה ביזמת הרב משה פרג'ון, בראשות הרב וזיפה הכהן ובתו מרים ובתמיכת מרדכי כהן וח'טב יוסף. הכשרה זו עברה ממקום למקום ובמשך השנים השתתפו בה כ- 200 פעילים, גברים בלבד. ההכשרה פעלה לפי תקנון וסדר יום ודיברו בה בעיקר בעברית.  הדרת הנשים מההכשרה נבעה מהנורמות המסורתיות של הקהילה הטריפוליטאית שחייבו הפרדה בין צעירים לצעירות. גם מדיווחו של השליח אפרים פרידמן, ניתן להתרשם, שהקהילה היהודית ניסתה להכשיל מסיבות דומות הכשרה עירונית בעיר תוניס, מפני ש"אינה בהתאם למסורת המקובלת במקום, היא עשויה לחנך לקראת חופשיות ופריקת הדת".

יוסף גויטע ואליהו עזריה פרשו מהתנועה המסורתית דתית 'בן יהודה' שפעלה באותה עת בהנחיית – נפתלי בר גיורא, השליח משדה אליהו הקיבוץ הדתי, וארגנו הכשרה עירונית בתוניס בהשפעת תנועת – – 'צעירי ציון' בחסות 'הקיבוץ המאוחד' כגרעין חילוני כדי להצטרף לקיבוץ שדה נחום. המאמר 'בהכשרה', שפורסם בטריפולי בירחון 'חיינו', תיאר את ההכשרה הראשונה של 11 בני נוער מ'החלוץ' כצעד ראשון לקראת הגשמת חיי עבודה ובניין ארץ ישראל:

"החברים עובדים במרץ ובהתלהבות יוצאת מהכלל ובכל רגע נזכרים בארץ ישראל ומשוחחים על זה שעות רבות. הם מצפצפים על כל המכשולים, לחום השמש לא שמים לב, לכאבי הידיים והגב לא רואים בכלל, זולתי אחדים שכוחם לא די לעבודה, ואקווה שבמשך הזמן יתרגלו לעבודה ויצפצפו על כל המכשולים".

אפשר היה ליחס תיאור זה, של ההכשרה במגרב, לחלוצים מימי העלייה השלישית שעבדו בהתלהבות והתעלמו מפגעי מזג האוויר בפלשתינה א"י.

תנועת 'הפוהמ"ז', הפעילה הכשרות במסגרת המדור הדתי במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פרסמה ידיעה, בעלונה הפנימי 'ידיעות המזכירות', על הכשרות 'בח"ד' בצרפת ודיווחה שכול הסידורים הפורמליים להעברת עשרות חברים מתוניס, ג'רבה ומרוקו להכשרה בצרפת בוצעו. קבוצה של 20 ממעפילי 'לנגב' ו'המעפיל האלמוני' ממרוקו ומתוניס השתתפו בהכשרת 'בח"ד' ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת. ניתן להניח שההכשרה בצרפת אפשרה שליטה מלאה על 'חינוכם מחדש' של הצפון אפריקאים. למרות שהם היו חלוצים הם \ הוצגו כחברים. בישיבת מזכירות 'בח"ד' נמסר שהכשרה חדשה נפתחה ליד פריס בהשתתפות 35 חברים מתוניס, ובהכשרה ליד מרסיי השתתפו 30 חברים רובם ממרוקו. פעילות זו התבצעה במקביל לניסיונות העפלה מצפון אפריקה בחסות המוסד לעלייה ב' ולא ברור אם היה תיאום בין המדור הדתי בסוכנות היהודית לשליחי המוסד לעלייה ב' שפעלו בצפון אפריקה באותה תקופה. אפשר לשער שהייתה תחרות סמויה בין שני הגופים בסוכנות היהודית, המדור הדתי ומחלקת העלייה, שלא תרמה להבנה ולתקשורת שוטפת ביניהן.

בעלון 'ידיעות יבנה' ניתח משה תשבי את יעילות ההכשרה ב'בח"ד' על בסיס ארבע שנות ניסיון שהצטבר בהכשרות בדרום צרפת בהן השתתפו מאות צפון אפריקאים ורק מעטים מהם נקלטו ונשארו בקיבוצים הדתיים. להערכתו, בין הגורמים לכישלון זה היו: חסרונה של תנועת נוער בארצות המוצא, מחסור בשליחים בארצות צפון אפריקה וחומר אנושי. צפון אפריקאים לא התאימו מהבחינה התרבותית, הדתית והחברתית לדגם החלוץ הדתי. שני מרואיינים ששהו בהכשרת 'בח"ד', ב'קומפ דה פיז'ול', העידו שההכשרה הייתה חקלאית אינטנסיבית מאד ונמשכה כשלושה חודשים. אבל המשתתפים לא נהגו על פי הכללים. דהיינו, לא הקפידו על נורמות דתיות. עם הגירוש לקפריסין רוב חברי הקבוצה פרשו מבח"ד ועברו לתנועת 'דרור הבונים'. מרדכי כהן, מתנועת 'תורה ועבודה' בתוניס, טען שהתנועה הפעילה הכשרה בצרפת והשתתפו בה הרבה צעירים מ'בני עקיבא' אך רק אחוז קטן מאוד נקלט בקיבוצים דתיים. כפי שנראה בפרק הרביעי המרכיב הצפון אפריקאי לא היה נפוץ בקיבוצים הדתיים. כלומר, חברי גרעין 'בח"ד' שיצאו מתוניס וממרוקו אחרי הכשרתם בצרפת והעפילו לפלשתינה א"י הצטרפו לתנועות שלא היה להם קשר למסורת בה צמחו.

נושא תקצוב ההכשרות היה קריטי להכנת העולים לצורכי התיישבות בפלשתינה א"י. יכולת – הניטור של הסוכנות היהודית "בשלט רחוק" מארץ ישראל לתוניס הייתה מורכבת ומסורבלת. משה  יונג הודיע למדור הדתי שתקציב להכשרה בג'רבה לא בוצע מפני שד"ר ליאופולד ברטוואס, האחראי על המשרד הארץ ישראלי בתוניס, "מסרב לתמוך בחוות ההכשרה בג'רבה".  עם קבלת תלונתו של יונג דרש אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה, לקבל הסבר מד"ר ברווטאס מדוע ההכשרה בג'רבה לא קיבלה את התמיכה הכספית. ד"ר ברטוואס ענה לו ]…[ "שלאחר חקירה שערכתי לא יכולתי לקבוע את קיומה של קבוצת הכשרה. למעשה, קבוצה של צעירים הגיעה לחווה להשתעשע מדי יום ראשון ולאחר מספר שעות פרשו." ד"ר ברטוואס לא ביקר בחווה והסתמך על דיווח שקיבל מיד שנייה.

יתכן וסירובו נבע מכך שזו הייתה חווה של רוויזיוניסטים. במקרה אחר, יוסף סרוסי, מראשי קהילת טריפולי, התלונן שחוות ההכשרה שלהם הותקפה ונשדדה ולכן לא הצליחו להמשיך בפעילות, אך הם מתכוננים "להקים חוות הכשרה ליד הים שתעסוק גם בדייג ותוכל להכיל 500 חלוצים".  לא ברור אם סרוסי קיבל סיוע מהמדור הדתי. גם הגרעין של תנועת 'צעירי ציון' שהוכשר בריווט, אלג'יר לא זכה בתקציבים אבל הסוכנות היהודית בכול זאת דרשה מהגרעין להעביר דיווח מפורט על פעילות ההכשרה למחלקות העלייה והארגון שלה.

וזיפה כהן, ממנהיגי תנועת 'עטרת ציון' בג'רבה, כתב למחלקה לענייני נוער של המדור הדתי לגבי תקצוב ההכשרה. בין היתר ציין, שיש אפשרות להרחיב את ההכשרה והוסיף ש"שבעה חברים מהכשרתנו נסעו להכשרה בצרפת בהתאם לפקודה שנמסרה לצירנו בבאזל ] הקונגרס הציוני ה כ"ב – שהתקיים ב – 1946 בבאזל[  וכבר חברים אחרים תופסים מקומם".  הוא פנה שוב למדור הדתי וביקש סיוע בתקצוב ההכשרה למרות שכבר העביר תשובה מפורטת על מצב ההכשרה החומרי והפעילות הרעיונית. אך הסוכנות היהודית ביקשה ממנו לבחון אם יש אפשרות להרחיב הפעולה גם לכפרים סמוכים. גם על אפשרות זו הוא כבר השיב במכתבו הקודם. וזיפה כתב בשלישית "אנו בטוחים שגם מצדכם ערים מהם התועלות שתצמחנה מעבודתנו החלוצית בארץ הזאת שנשארה בה סו"ס [סוף סוף, ב.ד] הכשרה אחת ולא להזניח גם הפינה הנידחה הזו".  גם לגבי הקצאת משאבים להכשרה זו לא נמצא סימוכין. אביגדור קלאגסבאלד, המזכיר הראשי של 'בח"ד' צרפת, התלונן למשה שפירא, מהמדור הדתי במחלקת העלייה בירושלים, שחלקו של 'הפוהמ"ז' בהכשרות 'בח"ד' בצרפת שהשתתפו בהן גם צפון אפריקאים טרם הועבר ושהסיוע של הג'וינט להכשרות 'בני עקיבא' בצרפת הוקטן בהדרגה.

מצוקה תקציבית העיקה על הכשרות 'בח"ד' בצפון אפריקה ובצרפת כאחד. השליטה על התקציבים הייתה מרוכזת בידי הסוכנות היהודית שניהלה את היישוב המאורגן וזו כנראה, לא מצאה לנכון לאפשר למתחרה, 'בח"ד', להצליח בהכשרת עולים מצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

אירוע יחודי קרה בקיבוץ שדה אליהו של 'הפוהמ"ז' לגבי הצטרפות גרעין נוסף שהוכשר בטריפולי לקיבוץ ב- .1947 שדה אליהו קלט גרעין 'ביכורים' מטריפולי ראשון ב- 1945 – אסיפת הקיבוץ החליטה לפזר את הגרעין הנוסף בקיבוצים דתיים אחרים בעמק הירדן. למרות שהגרעין החדש לשדה אליהו הוכשר על ידי אותה תנועה ציונית 'תורה ועבודה' בטריפולי כמו הגרעין הוותיק שנקלט בקיבוץ ועמד בדרישות ההכשרה – – תנאי העבודה ושמירת מצוות. אם לא כן לא היה מתקבל כגרעין לקיבוץ שדה –אליהו. יוסף מימון, ממנהיגי תנועת 'בן יהודה' בטריפולי, ביקר בחריפות את החלטת מזכירות הקיבוץ והתריע בפני מזכירות הקיבוץ הדתי על האפליה שחוו חבריו מלוב. מימון טען ש"מפעל ההתיישבות הדתית אינה מונופול של מפלגה או משפחה" ]…[ ושהם זכאים לאותו יחס שיהודי אירופה קיבלו מהתנועה הקיבוצית הדתית". משה פרידמן, מהמדור הדתי, ענה לו שהגרעין החדש לא עמד בתנאי ההכשרה בקיבוץ שדה אליהו עבודת כפיים וגם לא מבחינה חברתית ודתית–אבל, אם הגרעין החדש לא התאים לחיי קיבוץ דתי לא היה ראוי לפזרו בקיבוצים דתיים אחרים בעמק שהתמודדו עם אותם תנאים קשים. טענתו של מימון רמזה לאפליה כלפי חניכיו מצד תנועה דתית ציונית 'הפוהמ"ז'. – אפשר לטעון שהקיבוץ הדתי לא סמך על ההכשרה החקלאית בלוב ולא סמך על מידת שמירת המצוות של חברי הגרעין החדש. האירוע שפך אור גם על מדיניות העלייה והקליטה המפלה של 'הפוהמ"ז' כלפי צפון אפריקאים. אירוע זה שהגיע עד שולחנו של הראשון לציון הרב חיים עוזיאל נשאר ללא תגובתו.

בתחילת שנת 1948 פנה פרידמן לחיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית וביקש סיוע להכשרה. הוא נענה, כי "בגלל המצב החליטה ועדת התקציב של הוועד הפועל הציוני על קיצוצים בכל הסעיפים מפני הנחיצות להשתמש בכל פרוטה להוצאות שהזמן גרמו.  ["ההוצאות שהזמן גרמן היו עלויות מלחמת השחרור, ב.ד].

גם אם התקיימה הכשרה בצפון אפריקה היא לא הניחה את דעתם של מקבלי ההחלטות במחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. כאשר ניסה השליח כלב קסטל לשכנע את פנחס לוביאנסקי ]לבון[

בחשיבות הפעולה בצפון אפריקה, הוא לא נענה. ללוביאנסקי היו הסתייגויות מהדיווח על הפעילות בתוניס, כי לא הוצגו בפניו הוכחות ברורות על הצלחות, למרות שהוצגה בפניו תמונה של צעירים שעבדו בחדווה בשדה. להערכת השליחים ההכשרות היו בוסריות ולא הגיעו "לדרגת תנועת נוער ממשית".

גם דיווחם של הפעילים ז'קלין ורוברט על סמינר חינוך לעבודה ש"אנשי התנועה כאן, הם חומר מיוחד במינו יוצא מן הכלל, חלוצי ומוכן ורוצה לדעת ולעשות, כפופים למשמעת התנועה, ומוכנים לכל מעשה ופעולה במצות התנועה" לא שינה דבר. מצד אחד יש במגרב 'חומר אנושי' טוב להתיישבות ומצד שני הוא לא מתאים אפילו אם עבר הכשרה על ידי תנועה סוציאליסטית או דתית.

שליחים לצפון אפריקה. הקצאת שליחים לגולה הייתה תהליך בירוקרטי מורכב שהחל בפניית הסוכנות היהודית למרכזי התנועות הקיבוציות שפנו למזכירות קיבוץ מסוים שהחליט לאשר/לא לאשר את מועמדות השליח. רק עם קבלת אישור הקיבוץ הוצב השליח בארץ היעד. להחלטת הקיבוץ התלווה היבט כלכלי. כול שליח קיבל את שכרו מהסוכנות היהודית והקיבוץ קיבל סיוע כספי עבור משפחתו שנשארה מאחור. ומכאן שנאמנות השליחים לתנועה הייתה, כנראה, חזקה יותר ממחויבותם לסוכנות היהודית. עם זאת, בתהליך זה אין כדי להסביר את מדיניות הקצאת השליחים לארצות המגרב.

כאשר בוחנים את הקצאת השליחים לאחר מלחמת העולם השנייה נמצא שבישיבת 'הברית', פברואר 1946 , נמסר דיווח על 163 שליחים שפעלו מטעם הסוכנות היהודית בגולה. ורק שליח אחד הוקצה לצפון אפריקה. בדיון נוסף של 'הברית', בתחילת שנת 1947  דווח על פריסת השליחים לגולה, 98פעלו במחנות העקורים ברחבי אירופה לא כולל 140 שליחים בפלוגות הסעד ואילו בצפון אפריקה פעל שליח אחד בלבד לעומת שבעה פעילים באנגליה ו – 16 בארה"ב. אפשר להסביר את ההקצאה לשתי מדינות אלה מפני שהן היו מהתורמות הגדולות למפעל הציוני ואילו צפון אפריקה נתפסה, כנראה, כארץ גזירה. בישיבה של 'הברית', מאי 1947  הוצגה תכנית לפריסת 25 שליחים אבל לא הביאה בחשבון את קהילות צפון אפריקה. יש לציין שבתקופה זו פעלו באלג'יר השליחים אפרים פרידמן ,כלב קסטל, חמל רפאל ויאני אבידוב  שהכשירו בקורס הגנה ברוויגו, אלג'יר, פעילים צפון אפריקאים, נדיה כהן, רחל כהן מתוניס, אילן חג'אג' מאלג'יר, סאם אבוטבול ואלי אוחיון ממרוקו. ניתן להניח, שהתיאום בין המוסד לעלייה ב' לבין הסוכנות היהודית לא היה סדיר וידיעה זו 'נעלמה' מדובקין. אולי מפני ששליחים אלה פעלו גם מטעם המוסד לעלייה ב'.

תלונות על מחסור בשליחים הגיעו ישירות מצפון אפריקה. אפרים פרידמן, מהשליחים הראשונים לצפון אפריקה, הביע חשש שהמחסור בשליחים יגרום שכל העבודה שנעשתה בצפון אפריקה "תלך לעזאזל". בדיווחיו חזר על ביקורתו ]…[ ש"חטא בל יכופר הוא שאין שליחים", בעיקר לאור נאומה של נדיה כהן בוועידת 'דרור' העולמית, במאי 1947  בו הצהירה ש'צעירי ציון' תהפוך לתנועה מגשימה ותתאחד עם תנועת 'דרור'. כלומר תהליך הקואופטציה הפוליטי הצליח ושתי התנועות התאחדו. גם אחרי הפלגת שתי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון', המשיך פרידמן לכתוב על המחסור בשליחים ]…[ "אם לא ישלחו לפחות 5 שליחים מיד, אזי באמת צריך להתייאש ולחשוב שהקיבוץ אינו מסוגל להבין את הבעיה הזו".

אלפרד כהן, שליח 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, התלונן שעל מיליון יהודים באירופה יש כמאה שליחים מהקיבוץ ו- 1,000 שליחים של התנועה הציונית בלי העובדים בשטחים אחרים ואילו על חצי מיליון יהודים מצפון אפריקה יש שלושה שליחים הממלאים את כל התפקידים של התנועה הציונית, אבל "יש גם מינימום של שליחים הכרחי כדי להקים אקטיבה ]קבוצת פעילים, ב.ד[ ואני רואה שכל הארצות וכל הקונטיננטים יותר חשובים מאתנו".]הדגשה שלי, ב.ד[ הוא התלונן גם על מחסור במשאבים ובתקציב, אך לא ביקש ]…[ "תקציבים כמו של מפא"י הגדולה". הוא תבע אמירה ברורה מתנועתו 'הקיבוץ המאוחד' לגבי צפון אפריקה, "… האם יש ברצונו וביכולתו להקים תנועה בצפון אפריקה או שצפון אפריקה זו איזו מושבה נידחת, שפעם בשנה נזכרים בקיומה כשכל הדאגה היא לאירופה. כי לא מוכנים להקדיש כאן כוחות אז חבל על כל יום עבודה שלי ומוטב שאחזור לארץ".

קריאה דומה לא יצאה בשם אף אחת מהתנועות האחרות שפעלו בצפון אפריקה. הציטוט מרמז שהשליחות שם מטעם הסוכנות היהודית הייתה 'מס שפתיים' לקהילות המגרב. ללא הכשרה מתאימה וללא שליחים, ההכנה הייתה לקויה והחומר האנושי לא התאים לדמות החלוץ לעלייה לפלשתינה א"י. – למעשה, המדיניות כלפי ההכשרה החלוצית והקצאת שליחים לצפון אפריקה נקבעה אד הוק – והתבטאה בהקצאת משאבים מצומצמת לתנועות הציוניות במגרב.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות במגרב.

בתחילת דרכה התנועה הציונית לא הקדישה תשומת לב ליהדות צפון אפריקה. למרות קול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז לאי התעלמות מיהדות צפון אפריקה אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות מפלגות הארץ ישראליות שליוו את – הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות 'דרור', 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר', תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים.

זאב ז'בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהכתה שם שורשים. ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה בשנים 1945 1944 , אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב בשנת  לא הניבו תוצאות. לביקורים אלה לא היה המשך והשטח 'ננטש' לטובת רוויזיוניסטים.

נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה א"י, בבקשה להעביר מכתב לבן גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת מעלה – בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית "כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות". היא ציינה, שפעילות השליחים סמויה ואין הם יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. מזכירתה של קלוגר ענתה לה שרות חולה וכשתחלים תפנה את המכתב לבן גוריון. –  נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את החשיבות שבתמיכת תנועה פוליטית ארץ ישראלית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב ולא כן תנועת 'דרור'.

השליח פרידמן, שכנע את פעילי תנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד' ודאג לשלוח את נדיה כהן, כנציגה ולא כצירה, לכנס העולמי של תנועת 'דרור' שהתקיים במאי 1947 במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת 'צעירי ציון' בתוניס להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, בנאומו באותו כנס לא הזכיר כלל את הג'סטה של נדיה מתנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה, אם כן, כתהליך טבעי שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.

אחרי שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן )בן חיים( "שהרוב המורחב החדש של – הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד"ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג'יר, אינו יעיל ולא תפקד ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית". ראוי לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינוי של ד"ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש"אינם ממש בעלי עניין בציונות ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית". גם אם פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, כי ]…[ "איננו יכולים לבוא ]לצפון אפריקה, ב.ד[ אלא בדגלנו ]'החלוץ האחיד', ב.ד[שהוא איחוד הנוער הצפון אפריקאי לשם הגשמה חלוצית".  הוא ויגאל כהן חברו לשליחות, פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות ה'הקיבוץ המאוחד' ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון 'החלוץ האחיד' המפלגה היריבה הוא הדיר את 'הפוהמ"ז' מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', על אחוד בין מועדון 'שארל נטר' ו'קבוצת בן יהודה' בקזבלנקה, ששתיהן לא היו תנועות בעלות אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה, – לידיעתו של דובקין יוזם רעיון 'החלוץ האחיד'. אפרים פרידמן טען, במחצית שנת 1945 , ]…[ "שיש תכנית אחידה לכול צפון אפריקה ]…[ ו"אנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה".  טענתו סתרה את נכונותו להימנע מ'יבוא' הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית לצפון אפריקה. קריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון אפריקאית לא הייתה אולי תמימה אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון 'החלוץ האחיד'.

שנתיים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, "שאין הם, התנועות 'תורה ועבודה' ו'פועלי ציון' )מפא"י(, עוסקות בהגשמה ועלייה ועבודתם היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון". חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא"י בראשות אליהו לולו ) ]…[ ש"באמתחתה אלף לא"י" שבעזרתו תוכל ]להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו – – 'דרור' שלא הצליחה להיות תנועה הגמונית במגרב, — מפני שנעזבה על ידי הקיבוץ ]המאוחד, ב.ד[ ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה התנועה הראשונה שפעלה במגרב.

המאבק התנהל גם בתוך תנועת ' 'הקיבוץ המאוחד". פעילות תנועת 'דרור' נפגעה על ידי שליחי השוה"צ' מקיבוץ דן. ניתן לשער, שתנועת 'צעירי ציון' שהזדהתה עם תנועת דרור' בתוניס ניסתה לפעול – בין הפטיש הקיבוץ הארצי – – לסדן 'הקיבוץ המאוחד'. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ – – — אנדרי בלישה, מתנועת 'דרור', להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי היכרותו את הניואנסים בין התנועות 'דרור' ו'השוה"צ'. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן כשליח לצפון אפריקה.

גד שמלה, חבר הגרעין הצפון אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מ'הקיבוץ המאוחד' והחל לפעול כנגד 'צעירי ציון'. אפרים פרידמן חשש, שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן, מתנועת 'השוה"צ' תביא לפילוג בתנועת 'צעירי ציון' ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה ואת הגרעין הצפון אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול 'השוה"צ' שהתפלג מתנועת 'דרור' וראה בפילוג,…."חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. ]…[ הנימוק של הפורשים היה שאפרים ]פרידמן, ב.ד[ השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה )כהן ( ורחל )כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג'יר )טלמסן( והיו פעילויות חינוכיות של הקק"ל וסמינר. ובכל זאת 'חברנו' עוסקים בפילוג".

ועדת חו"ל של 'הקיבוץ המאוחד' נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת 'דרור' בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. גם נדיה כהן ואלפרד כהן/ללוש? כתבו באותו עניין לגרעין הצפון אפריקאי בקבוצת 'רגבים'. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו"שבדרך יישפך התינוק עם המים". חששו היה גדול כול כך, שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ואלג'יר. ניתן להעריך, כי תגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת 'דרור' בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים אחרי הפיצול בין מפא"י לבין סיעה ב' בפלשתינה א"י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת 'הקיבוץ המאוחד' המאוחד" בישראל. המאבק – הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

פעילות קואופטאטיבית כזו לא הייתה זרה גם לציונות הדתית. משה קרונה, מהברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי, פנה בטרוניה להנהלת הסוכנות היהודית, כיוון שהודיעו לו מתוניס "שקיימת נטייה לקפח את החלוצים הדתיים בשטח העלייה" וביקש שיקצו רישיונות עלייה לתנועות 'אוהבי ציון', 'דורשי גאולה לישראל' ]'דג"ל'[ ו'עטרת ציון'. אליהו דובקין הנחה את מחלקת העלייה בכתב ידו לדאוג "שהחלוקה תיקח בחשבון את כל הזרמים החלוציים".  יצחק ורפל, מהמדור הדתי, פנה במכתב אישי לפעילים גבריאל אזולאי, יוסף סבאג, אברהם נאמני ]נחמני[ ושלמה סבאג ממרוקו, וליוסף נטף וראול חבבו מתוניס וביקש לקבל מהם מידע "האם הנוער הציוני הדתי מאורגן באיזו אגודה מיוחדת ובמה נוכל אנחנו לעזור לך".  פנייה כזו תמוהה מפני שבאותה עת פעלו קבוצת 'בן יהודה בטריפולי, ואגודות מגן דוד במרוקו ו'צעירי ציון' בתוניס וחלקם היו בקשר עם המדור הדתי.

מהתכתבויות אלה עולה שהתיאום גם בין אגפים שונים של 'הפוהמ"ז' לא היה בשיאו. בתוך שנה פונים שני פעילים קורונה וורפל ליהודים במגרב לבדוק עד איפה מגעת היכרותה של 'הפוהמ"ז' עם קהילות היהודיות במגרב. ניתן לשער שהתכתבות זו הייתה בדיקת שטח לקראת מימוש הרעיון להקים תנועה משותפת ל'בח"ד' ו'תורה ועבודה' בצפון אפריקה על פי החלטת מזכירות 'הפוהמ"ז'. )במאמר מוסגר גבריאל אזולאי השתתף בהכשרה ב'קומפ דה פיז'ול' בדרום צרפת והעפיל ב'לנגב'(.

בתוניס הקפידה תנועת 'הפוהמ"ז' להשתלב במסגרות לקבלת החלטות הציוניות המקומיות. התנועה דיווחה שעלה בידה "להבטיח נציגות של שלמה גז בהנהלת ההסתדרות הציונית הארצית בתוניס". והצליחה גם לשלב בוועד הקהילה בתוניס שני חברים את הרופא אנדרעי בראגי ואת הרב אליהו רכאח. לכאורה, יש בפעילות זו הבעת אמון בחברי הקהילה המקומית בתוניס, אך ניתן להציע הסבר אחר, המאבק הפוליטי במגרב, לא הותיר ל'הפוהמ"ז' ברירה, אלא 'לסמוך' על נציגים מהקהילה המקומית וזאת אחרי שנים של חוסר הכרה והערכה כלפי מנהיגות המקומית. המאבק בין התנועות הפוליטיות הסוציאליסטיות לבין התנועות הדתיות התנהל על כול עולה פוטנציאלי מצפון אפריקה. בגיליון 'זרעים' של הציונות הדתית פורסם שלאחר פעילות הסברתית של התנועה, החליטו שני חברים מתנועת 'שארל נטר' ]מועדון חברתי בקזבלנקה ללא סממן דתי ב.ד[ "שהיה בדעתם ללכת 'לקיבוץ המאוחד' אך ה' היה בעזרנו. ידענו שהם דתיים, הסברנו להם ונוכחו לדעת שהוטעו מן הדרך. היום הם נמצאים בגרעין שלנו ב'יבנה'".

המאבק בין תנועת 'צעירי ציון' לתנועת 'בית"ר' בתוניס התבטא בדיווחו של אנדרי בלישה מתנועת 'צעירי ציון' למזכירות 'הקיבוץ המאוחד'. בין היתר, ציין שבתחילה שיתפו אנשי 'בית"ר' פעולה אך לאחר מכן הם הפריעו ככול יכולתם. מאבק זה בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועות 'דרור' בתוניס הגיע עד לשולחנם של ראשי מחלקת הארגון והעלייה. ד"ר אברהם לוייטרבך הגיש מזכר לאליהו דובקין שסיכם את עמדת הסוכנות היהודית כלפי התנועה הרוויזיוניסטית בתוניס. הוא הציע צעדים לבניית אמון ויחסי הוגנות בין שתי התנועות. עם זאת, דרש ש"יש לשמור על זכויות הקרנות – – הקרן הקיימת וקרן היסוד".  הצעתו לא התקבלה. הנחיות הועברו לפדרציה הציונית בתוניס לא לשתף פעולה בין התנועות נדחה.

התמודדות פוליטית נוספת בעלת אופי של שליטה על אוכלוסייה פוטנציאלית לעלייה הייתה של שליחי 'הקיבוץ המאוחד' נגד פעילים עצמאים. העיתונאי חיים בלאיס שהופיע בתוניס הציג עצמו כ- "שולט על רישיונות העלייה" והשמיץ את ההתיישבות העובדת. להערכת פרידמן פעולתו של בלאיס עלולה להיות מסוכנת ]…[ "כי לאחיזת עיניים אין סוף בפרט שיש גורמים שמעוניינים בכך".  כשחזר אפרים פרידמן לקיבוצו בית אורן, אחרי שליחותו השנייה מהמגרב, הוא עדכן את אברהם זילברברג, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית והזכיר גם את נחום ירושלמי, מורה לעברית שפעל בתוניס מאז שנות ה – 30 של המאה שעברה שביקש גם הוא להיות נציג של הסוכנות היהודית ולקבל ממנה שכר על פעילותו, ואת חבר הפדרציה הציונית בלחסן ויקטור קרובו של חיים בלאיס. שלושתם שיתפו פעולה כדי להשתלט, כנראה, על הפדרציה הציונית בתוניס. פרידמן ביקש לטלגרף לבנימין הלר, נציג הסוכנות היהודית באלג'יר, ולד"ר ליאופולד ברטוואס, מקבילו בתוניס, ולעדכן אותם על פעילותו של חיים בלאיס בלישה ולקבוע שהלז אינו מייצג את הסוכנות היהודית כלל וכלל. לחץ נוסף הופעל על ידי יצחק – אברהמי, ממייסדי הגרעין הצפון אפריקאי בבית אורן, שפנה לאברהם זילברברג וביקש לקבל את המאמר שכתב חיים בלאיס ב'הד המזרח' כדי להגיב על ההאשמות שתנועת 'צעירי ציון' לוקה בנטיות קומוניסטיות. גד שמלה מגרעין בית השיטה התגייס למנוע מלוזון לפעול שם. ברוח דבריו של פרידמן נשלחה טלגרמה לתוניס. ד"ר אברהם לויטרבך, ממחלקת הארגון של הסוכנות היהודית הודיע לבלאיס שבקשתו לייצג את הסוכנות היהודית לא נענתה והוא לא הוסמך לייצג אותה בצפון אפריקה ושכול פעילותו היא פרטית לחלוטין. תגובת הסוכנות היהודית בעניינו של בלאיס נבעה, כנראה, מהאיום והדאגה לשליטתה במסגרות הציוניות בתוניס ובאלג'יר והייתה בבחינת 'למען יראו וייראו'. הסוכנות היהודית נקטה בפעולה מהירה מול הקהילה ומוסדותיה, בתוניס, כדי למנוע מהתנועה הרוויזיוניסטית להשתלט על הפדרציה הציונית בתוניס.

גם במרוקו לא שקטו הרוחות. הלן עמר ממזכירות תנועת 'דרור' התלוננה אצל הפדרציה הציונית בקזבלנקה שתנועת 'המזרחי' במרקש התנכלה לסניף תנועת 'דרור "במלחמה בלתי מרוסנת". ו'הפוהמ"ז' הפיץ שמועות ]…[ ש"הלן עמר ייסדה תנועת אפיקורסים ושהיא לוקחת את ילדינו על מנת לטעת בהם את רוח האתיאיזם". רב הקהילה נשא נאום ברוח זו בבית הכנסת המרכזי במרקש שהסית כנגד תנועת 'דרור' ועודד איומים ]…[ כלפי "חברתנו הלן עמר ]ב[חבלה פיזית". ניסיונו של אבוטבול יהודה, חבר במועדון הקהילתי 'מגן דוד' בסאפי, להעפיל ארצה לאחר שנחשף להרצאות על ארץ ישראל ועל המאבק שמנהל הישוב העברי לטובת עליית יהודים לארץ ישראל, מלמד ש"בסאפי לא הורשתה פעילות מפלגתית של תנועות נוער ציוני מכל מפלגה שהיא". רק לתנועת 'בח"ד' אפשרו השלטונות המרוקאיים לפעול "בהמלצת אנשי הקומיטי ]הוועדה, ב.ד[ היהודי בעיר", וזאת מפני שבני משפחת סבאג הקשו על פעילותן של יתר התנועות".

המאבק הפוליטי בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות בצפון אפריקה השפיע על הפעילות הציונית בקהילות המגרב. מאבקים אלה הראו פן נוסף בפעילות השליחים שלא הצליחו להתעלות מעל מחלוקות פוליטיות ולמעשה סתמו את הגולל על יישום רעיון 'החלוץ האחיד'. יבוא של מאבקים וליטיים בין המפלגות הארץ ישראליות למגרב היה אות וסימן גם לפעילותן בקפריסין (בפרק החמישי)

אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, בשלהי שנת 1945 , פיזר את הערפל מסביב למדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים בנוסף ל- 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו לפי מדיניות ה'ספר הלבן' של שנת 1939 . עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכול ארץ. ו"לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה". הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים ]…[ "עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקירבה ראשונה". בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון סוריה, מצרים ועיראק ומתוכם – 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין היתר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופאים בפורטוגל, בוכרה ופרס ו- 1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן ותורכיה.

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדה לרשות הסוכנות היהודית – – הקצאה וקוץ בה, — מאחר וקריטריונים אלה הדירו למעשה על הסף את יהדות המגרב. מאחר והקריטריונים שהתווה דובקין לא היו ישימים במגרב. ראשית, הקשר של הסוכנות היהודית עימה היה רופף. שנית, הסוכנות היהודית לא הכירה בצורה אינטימית את ה'ציונים הוותיקים' בצפון אפריקה. שלישית, היא הותירה את ניהול ועדות העלייה בידי נאמניה. ורביעית, הסוכנות היהודית, לא ניהלה רישום של קרובי משפחה צפון אפריקאים בפלשתינה א"י ולכן גם העלאת 'קרובים' הייתה בבחינת 'עורבא פרח'. – מדיניות העלייה שהתבטאה במתן רישיונות במשורה, בתקצוב מצומצם של שליחים והכשרות והתווסף לה יבוא מאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככול הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה א"י. עם זאת היה צמא רב במגרב – להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת שהעיד על הזיקה לא"י.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

וכוכבים בלב ים נבוכים כגרים ממעוניהם גרושים (ריה"ל 'אהבת ציון', עמ' קפ"א)

פרק שני פעילות 'ציונית' ספורדית במגרב להכרת השפה העברית ותרבותה

חוקרים סקרו בהרחבה את התפתחות התנועה הציונית במדינות המגרב, מרוקו, אלג'יר ותוניס, מסוף המאה ה- 19 ועד להקמת המדינה. הם התמקדו בקשריהם הארגוניים של הקהילות היהודיות עם מדינת ישראל והשפעת תקומתה על הקהילות. הם עסקו בזיהוי התשתית המוסדית של הפעילות הציונית בצפון אפריקה שהתמקדה בארגון אירועים עבור מוסדות היישוב קק"ל וקרן היסוד. ובהתמודדות הקהילות היהודיות עם האידאולוגיה הציונית. במקומן של הקהילות מול לחצים פוליטיים מקומיים והתגברות הלאומיות. כול זאת בכפוף לתנאים שקבע השלטון הצרפתי בכול אחת מארצות המגרב. ממצאי המחקרים הראו שהציונות במגרב לא הייתה ציונות מעשית ברוח הציונות במזרח אירופה אלא ציונות שהסתפקה באיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל (הקק"ל) ו'השקל הציוני'. דברים ברוח זו ביטא בראיון אישי גד כהן פעיל מרכזי באגודת 'מגן דוד' בקזבלנקה. לשלטון הצרפתי הייתה עמדה שונה כלפי הפעילות הציונית בארצות המגרב שבחסותו. במרוקו סניף של ההסתדרות הציונית פעל בחסות ארגון האם בצרפת. לפי השליח אפרים פרידמן, "ההסתדרות הציונית אינה רשמית היא נסבלת".  בתוניס ובאלג'יר היו עליות וירידות ברמת הפעילות של התנועה הציונית, אך היא לא הוגבלה בדרך כלל בארצות אלה. הסוכנות היהודית הפעילה מרחוק את נציגיה האירופאים שניהלו את סניף קרן היסוד באלג'יר  ומשרדיה הארץ ישראלים בתוניס,  במרוקו  ובלוב. גם הפדרציות הציוניות במגרב שפעלו בחסות הסוכנות היהודית באמצעות משרדיה הארץ ישראלים עסקו בהרצאות ותעמולה לקידום הציונות וניהלו על ועדות העלייה המקומיות.

שנה לאחר מכן אפרים צור, שליח לצפון אפריקה, העיד שעדיין לא היה גוף מרכזי שאיחד את כל הארגונים בארצות צפון אפריקה ונשמרה החשדנות כלפי מנהיגי הקהילות המקומיות. בצפון אפריקה היו קיימים מוסדות ציוניים שבראשם מונה "איזה יהודי יוצא אירופה לשעבר היה נשיא ההסתדרות הציונית". בעדותו הציג את מטרת הציונות במגרב, "חלומה של התנועה בצפון אפריקה, לקראת זה גם הדרכנו אותה, היה להשיג תדמית של 'החלוץ הפולני'. תנועת נוער מאורגנת, הפועלת עם רוב הנוער המקומי ]…[ להביא אותו לתודעה ציונית חלוצית ועל ידי כך לחנך אותו לעלייה[הדגשה של, ב.ד]. במילים אחרות, התנועה הציונית שהחלה את דרכה במזרח אירופה לא שכחה את שורשיה 'החלוץ – הפולני' 'החלוץ הצעיר' וייבאה לצפון אפריקה את רעיון החלוציות המזרח אירופאי בלי להתחשב – להכיר את 'רוח' המסורת היהודית המקומית שנשאה עיניה לציון ללא המעטה הפוליטי מדיני של – הסוכנות היהודית. למרות שפעילות תנועות הנוער הציוניות בארצות המגרב הייתה מצומצמת, בהשוואה להיקף הפעילות במזרח אירופה, נשען עליה מפעל ההעפלה לפלשתינה א"י.

הפעילות הציונית בארצות המגרב ולוב הייתה בדרגת מיסוד שונה ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ופעילות של יחידים. ביזמה הקהילות היהודיות נוסדו תנועות ציוניות דוגמת 'צעירי ציון', 'יושבת ציון' ו'עטרת ציון' בתוניס, 'בן יהודה' בלוב וקבוצות 'בן יהודה, 'מגן דוד' ו'טרומפלדור' במרוקו – שפעלו בתנאים ובמשאבים שעמדו ברשותם. תנועות אלה שמרו על קשר עם הסוכנות היהודית ודיווחו לה על פעילותם השוטפת. ירון צור ציין שהמפנה באופייה של התנועה הציונית במרוקו חל בשנת 1946 הוא הביא מדבריו של צבי יהודה, "הארגון הציוני במרוקו עובר מגביית השקל והתרמות שאפיינו את הפעילות הציונית במרוקו, לעבר החינוך העברי הציוני, להכשרה ולעלייה".  התגברות פעילותן של התנועות, המועדונים וחברות חובבי השפה העברית לא הובילה בהכרח לעלייה בקנה מידה גדול מהמגרב.

הפעילות הציונית במגרב התמקדה גם בלימוד השפה העברית ותרבותה. את הפעילות הזו זיהו השליחים, בביקוריהם הראשונים, בשנים 1943 ו – 1945 כ"אנדרלמוסיה איומה. הרבה חברות אשר עוסקות ביהדות, ציונות, בעברית ואפילו בהכנה חקלאית, אבל כול זה מפוזר, בלתי מאורגן בלי יד מדריכה". מטרתם הייתה לשלב את הפעילות במסגרת תנועתית פוליטית מרכזית. להערכת השליחים, הפיצול גרם […] "לאיבוד כוחות ויכולת עבודה".  כלומר, ניצול יעיל של משאבים לא היה נחלתה של הפעילות הציונית בצפון אפריקה.

משנת 1940 חדלה לשכת ההסברה של ההסתדרות הציונית לשלוח לצפון אפריקה חומרים הנוגעים לציונות "מאחר ובמרוקו הצרפתית נאסרה הפעולה הציונית לכול ענפיה, ואין לשלוח לשם שום חומר ומכתבים עד להודעה חדשה".  בסקירה שהוגשה לוועד הלאומי בשנת 1944 על הקשר עם ארצות המזרח נמסר ש"כל מאמצנו להתקשר עם היהדות של צפון אפריקה ושל ארצות הכיבוש ]נתקלו, ב.ד[ בקשיים שלא יכולנו להתגבר עליהם לרגל המלחמה".  מנגד, במועד הדוח פעלו כבר שלושה שליחים במגרב. שנתיים לפני כן ציין נ. וילנסקי, מהמחלקה המדינית בסוכנות היהודית שהפעילות הציונית חודשה באפריקה הציונית. הוא הציע למשה שרת לפרוש על כול הפעילות במגרב את חסותה 'האימפריאלית' של הסוכנות היהודית. בתזכיר העלה וילנסקי הצעה לביקור של משלחת בת 3 חברים על בסיס "תכנית פעולה עם כל הארגונים בארץ שיש להם קשרים עם תוניס, אלג'יר ומרוקו".  תזכיר זה הדהד עם רעיון 'החלוץ האחיד' שהעלה לדיון באותה עת אליהו דובקין בברית הארגונים החלוציים. הסוכנות היהודית התמודדה עם פעילות ציונית ספורדית של יחידים ושל ארגונים וולונטריים במגרב שחלקם קיבלו סיוע מצומצם מהמוסדות הציוניים. ארגון 'ברית עברית עולמית' ('ברית'} שימש כתובת לקבלת ספרים וחומרי לימוד בעברית. היו פניות גם למחלקה לנוער בסוכנות היהודית לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים. פעילות היחידים והארגונים הוולונטריים עם הסוכנות היהודית ושלוחותיה לא נפסקה, אלא עקב המצב הגיאופוליטי החדש שנוצר אחרי החלטת האו"ם ב'כ"ט בנובמבר' ומלחמת השחרור או לבקשת נציגי הקהילות של טריפולי ובנגאזי. לעומת זאת, במועד קרוב להודעת נציגי טריפולי הגיעה גם פנייה של הפדרציה הציונית באלג'יר לקבלת חומר בצרפתית כי אנגלית אינה שפת המקום והעברית לא נפוצה שם.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

לימוד השפה העברית במרוקו.דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

פעילות 'ציונית' ספורדית של יחידים במגרב

ההתמקדות בלימוד השפה העברית ותרבותה המתחדשת הייתה ביטוי נאמן לרוח הציונית הלא מעשית שהייתה נהוגה במגרב. ההכשרה החלוצית שהפעילו תנועות ציוניות במגרב נדונה בפרק הקודם והייתה, בזעיר אנפין,  גשר להגשמת האידאולוגיה הציונית. לימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים וארגונים וולונטריים השלימו את הפעילות הציונית במגרב.

יוסף שטרית חקר את התפתחות השפה העברית במרוקו שהחלה בשלהי המאה ה- 19 והתרכזה בערי החוף, תטואן, טנג'ר, אסווירה מוגדור וסאפי, שהיו חשופות לתרבות ההשכלה האירופית. לערים – אלה הגיעה עיתונות עברית) 'המגיד' 'הלבנון', 'החבצלת' 'הצבי',' העולם' ו'הצפירה'( וספרות עברית, (מאפו, סמולנסקין וסוקולוב ואחרים(. חומרים אלה חשפו חלק מיהודי המגרב לתרבות העברית ולרעיונות הציונות. שטרית מצא שגם בכפרים נידחים היו מינויים לעיתונות עברית כמו בוואזזאת במרוקו. עם פתיחת בתי הספר של 'כל ישראל חברים' )'כי"ח'( התחזק אלמנט הרפורמות בחינוך המסורתי.

במחקרו שהתמקד במרוקו תיאר שטרית את פעילותם של רבי יצחק הלוי ורבי דוד אלקאיים שניהם ממוגדור אסווירה. הראשון כתב לעיתונים העבריים שתיארו את חיי היהודים בקהילתו – ובקהילות בדרום מרוקו ויצא נגד מנהגים פסולים בהם האמינו היהודים. גם השני פרסם סדרת כתבות ב'הצפירה' על מנהגי הקהילה שנתפסו בעיניו נפסדים. אך בשירתו הדתית הפיוט ובשירי החול שלו היה – אלקאיים פורץ דרך בכול הקשור לשפה העברית. שטרית ציין ש"למרות צמיחת תנועת ההשכלה העברית במרוקו היא הצטמצמה לחוגים מסוימים ושל יחידים ולא הפכה לתנועה רחבה ומאורגנת". מיכאל לסקר חקר היבט אחר של לימוד עברית – – החינוך היהודי המוסדי במרוקו משנות העשרים ועד מחצית שנות הארבעים של המאה שעברה. הוא מצא שהחינוך היהודי התקיים בתלמודי תורה ובסלא'ות ]בבית הכנסת, ב.ד[ ומטרתו הייתה לחנך לשמירת מצוות וחיי בית הכנסת. החינוך הפורמלי התבטא במאמצי רשת 'כי"ח' לשלב רפורמות בחינוך המסורתי במרוקו.

הצמא, של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, לחומרי לימוד וספרות עברית ומידע על הנעשה בפלשתינה א"י גבר עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני. –  העידו על כך התכתבויות יחידים וגופים וולונטריים עם 'ברית עברית עולמית' )'ברית'( ומחלקות בהסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. הפניות ל'ברית' לקבלת ספרים, עיתונים ומילונים בעברית, לא הייתה ייחודית למגרב, אלא נפוצה ברחבי הקהילות היהודיות בעולם: באסיה לבנון, הודו, תימן, סוריה; באירופה יוון, שוויץ, אנגליה, – צרפת; ובאפריקה מצרים והמגרב. צבי יהודה במחקרו 'הארגון הציוני במרוקו' הציג נתון של 2,000 — 1,500 אנשים שנטלו חלק בשיעורי ערב לעברית במרוקו, בשנים 1947 1946 , "במרכזים הקהילתיים הגדולים בקזבלנקה, פאס, מכנאס, רבאט, צפרו, וטנג'ר". לשיטתו ]…[ "הפצת השפה ולימוד העברית תרמו לקירוב השפה לדור הצעיר, להידוק הקשר עם היישוב בארץ ישראל וליצירת ספרות עברית במרוקו".  ניתן לשער שפעילות זו סייעה אף היא להכשיר את לבבות חברי תנועות נוער לעלייה לפלשתינה א"י.

לימוד השפה העברית במרוקו. הפניות האישיות של המבקשים ללמוד עברית היו מערים שונות במגרב. אלקבצ ]אלקבץ[ יחיאל ואלחיאני יחיא מקזאבלנקא ]כך במקור, ב.ד[ ביקשו מה'ברית' ספרים לקריאה. הראשון ציין שהוא מוכן לשלם עבורם. אלמוזנינו אלברט, תלמיד באגודה 'מגן דוד', פנה ל'ברית' וביקש לשלוח ספרים עבריים או עיתונים "כי פה במרוקו אין אצלנו ספרים". תלמיד אחר ב'מגן דוד', שמעון ממן, היה מוכן לשלם עבור ספרים שישלחו לו. גם אליהו אוחיון ביקש ספרי קריאה ושירי ביאליק והיה מוכן לשלם עבורם כשיודיעוהו כיצד לשלם עבורם בהעברה בנקאית.

הערת המחבר: אצ"מ A230/140/a . פנייה של אלקבצ יחיאל ויקטור, רחוב קפיטן הרוה סמטת דליא – 53 , קזאבלנקא. )י"א טבת, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פנייה של אלחיאני יחיא, רחוב טנקר סמטת בוהייב 34 , קזבלנקה. )י"ד טבת, תש"ד(; אצ"מ .A230/140/a פנייה של אלמוזנינו אלברט, סמטת אלצידרה 21 , קזבלנקה )ט' טבת, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פניית אליהו אוחיון מרחוב האנגלים סמטת בנסאלם 4 , קזבלנקה )כ"ט אדר, תש"ד(; אצ"מ A230/140a . פניית שמעון ממן, רחוב סאפי 166 , קזבלנקה; לפי כתב היד במכתבים, החופפים בתאריכיהם, הם נכתבו על ידי אותו אדם שכנראה עסק בכתיבה תמה של מכתבים מעין אלה.ע"כ הערת המחבר.

חביב דוד טולידאנו ממכנאס פנה להסתדרות הציונית לקבל חומרי למידה, אך הדגיש את הצורך בחוברות לבר מצווה, וספרי הלכה ואגדה על חגי ישראל, כולל המילון של ילין וגרזובסקי "יען כי מתענגים ושבעים רצון הרבה בהתחדשות יהדותנו היקרה המתנערת מעפר גלותה ושבה לאיתנה בהתלבשה בגדי עלומיה החמודות".  מאיר עמאר ממכנאס הודיע למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שלאחר שנים רבות של ניתוק מהאות העברית בגלל מלחמת העולם השנייה לא היה להם מושג ]במכנאס, ב.ד[ מה קרה בארץ ישראל בתקופה זו, וביקש להמציא להם ידיעות וחוזרים ועיתון דבר'. מנהל מחלקת הארגון של הסוכנות היהודית, אברהם לויטרבך, השיב לו, שהחומר יועבר איליו באמצעות הפדרציה הציונית במרוקו וביקש שהחומר יכנס לספריית הקהילה במכנאס ויעמוד לרשות כל החברים. לגבי עיתון 'דבר' הוא הציע לפנות ישירות למערכת העיתון וציין שעלות דמי החתימה לשנה הם 7.200 לא"י. 260 רפאל אביטבול, מספרו (Sefro) כתב ליצחק ורפל ]רפאל[ וביקש חומרי עזר ללימוד עברית. הוא חתם על מכתבו "אם אשכחך ירושלים ר"ל ]רוצה לומר, ב.ד[ לא מרצונה תִּשָכַח בעל כורחה תשכח, אבל מימינו לא תִּשָכַח".  יפרח יהודה נער בן 12 מקזבלנקה, העיד על עצמו כילד חרוץ שיודע עברית כמו יליד הארץ ויש לו רצון עז להיות בקשר עם הארץ הקדושה. הנער היה מודע לחסרונם של ספרים ללימוד עברית במרוקו וגם הוא היה מוכן לשלם עבורם ובלשונו:

"אחלה פניכם שתשלחו לי איזו ספרי עברית, מלון כיס צרפתית עברית ומפה קטנה של ארצנו. אם – – תאבו אשלח לכם את כסף מחירם. נא, אל תשיבוני ריקם. עתה, הנני מחכה לתשובתכם באי-סבלנות. בברכת ציון והתחיה".

שלום ישראל מהכפר ווזאזאת ביקש חוברות, ספרים ועיתונים בעברית לקבוצת פעילים בכפרו. פוליאקוב, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' בתל אביב, ביקש שיכתוב בכתב עברי רגיל, כי "התקשינו – בקריאת המכתב שנכתב בכתב רש"י". בנוסף הוא הציע להיות בקשר עם קבוצת 'רגבים' ]הגרעין הצפון אפריקאי, ד.ב[ שהפיקה חומר לצפון אפריקה ]…[ "מאחר ואין ביכולתנו לשלוח במיוחד לכול חבר הוצאות ספרותיות".  כך, למעשה חודשה הדרישה של הסוכנות היהודית לרכז את הפניות באמצעות הפדרציה הציונית בקזבלנקה ואילו מטעם 'הקיבוץ המאוחד' לא הייתה נכונות, כנראה, לשאת בעלויות הרכישה ומשלוח הספרים למרוקו. לא נמצאו אסמכתאות שפניות אלה נענו. הנכונות לשלם עבור הספרים העידה שהבקשות לא נועדו להשיג ספרים בחינם ושיש מחיר ללימוד השפה. סגנון המכתבים זהה למדי, העברית מליצית מקראית וגם בכתב רש"י, ונועדה לפרוט על נימי  הנמען בכדי להשיג את המטרה הנכספת השפה העברית. עם זאת, כתיבה זו אפשר שביטאה את – המרחק הרוחני בין העברית בפלשתינה א"י לבין זו במרוקו כמו המרחק הפיסי ביניהן. הבקשות  לקבלת ספרים היו בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו"  היו ביטוי נאמן ל'פעילות' הציונית הפאסיבית והלא מגשימה במרוקו.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר