הנהגה וחברה-שלום בר-אשר


הנהגה וחברה – שלום בר-אשר סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש

הנהגה וחברה

שלום בר-אשר

סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית

במרוקו בזמן החדש

הוצאת אורות יהדות המגרב

הקדמה

בספר שלפניכם יידונו סוגיות המתארות את חיי היהודים במרוקו משלהי המאה החמש־עשרה ועד הדורות האחרונים, תוך התמקדות בענייני ההנהגה.

עניין ההנהגה היהודית במרוקו זכה למחקר בשנים האחרונות, ורובו התמקד בהנהגת סוחרי המלך בקהילות צפון־מערב מרוקו. במחקרים נוספים נידונו גם הארגון הקהילתי ודמותם ותורתם של חכמים אחדים, ונפתח צוהר לתחומים אחרים, בעיקר בתולדות החינוך היהודי, הציונות והקהילה במלחמת העולם השנייה.

בספר זה הושם דגש מיוחד על תולדות מוסדות הקהילה ועל הנהגתה בתחומי הכלכלה והחברה, המיסוי, המשפט וחיי הרוח, אורח החיים והזיקה לארץ ישראל – כמעט הכול בזיקה לארגון הציבור וסדריו; וכן על הקהילה היהודית ויחסיה עם סביבתה הנכרית.

לכתיבת ספר זה השתמשתי במקורות שמחוץ לקהילות ובמקורות פנים כאחד. כמעט בכל פרק העמדתי סוגיה מרכזית, והיא נידונה ולובנה מזוויות ראייה מגוונות.

היקף המקורות ונושא הספר הכתיבו את החלוקה לתקופות. מראשית התקופה הנידונה, המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, נותרו בעיקר ״ספר התקנות״ של חכמי המגורשים כמקור עיקרי לתולדות ארגונן של הקהילות במרוקו וכן כמה ספרי דרוש הנוגעים בדמותה של החברה בעיני החכמים. התפתחותן החברתית של הקהילות במאה השמונה־עשרה הניבה יבול גדול של ספרי שאלות ותשובות במידה שלא נודעה עד תקופה זו. במאה התשע־עשרה מוצאים חומרים חשובים מספרות זו, אך התעוררו בעיות חדשות בקהילות. הפרק שיוחד לתקופה הזאת בספר הוא מעין אפילוג לחברה המסורתית שהתקיימה לפנים במרוקו. תיאור התקופה הזאת נעשה גם באמצעות שימוש במקורות נוספים בתולדותיה: ספרי מסעות, דוחות קונסולאריים וספרות עממית של רבנים משכילים מהסוג החדש שצמח בזמן זה. במבוא לספר מובא תיאור מפורט של המקורות, אופיים וטיבם.

הבסיס לעיון המוצע כאן אינו רק ספרות המקורות אלא גם מחקרים של חוקרים שונים. אלה כאלה מהווים תשתית, המאפשרת לשרטט את המסגרת המדינית והחברתית שבה נולדו ופעלו ההנהגה היהודית וארגון הציבור היהודי בתקופות המתוארות.

ספר זה הוא פרי מחקר שנעשה במשך שנים הרבה. תודתי נתונה לכל מי שסייע בידי בשלבים השונים של כתיבתו, לרבות הפניה למקורות השונים מראשית העבודה עליו ועד לגמר עריכתו.

אזכיר לטובה את מורי הפרופסור שמואל אטינגר ז״ל שעודדני לחקור את הנושא, שלא היה ידוע לקהל הרחב. גם מורי הפרופסור מנחם שטרן הי״ד עודד אותי במחקרי. אני מציין בצער שפטירת שניהם לפני עשרות בשנים לא הקלה את דרכי בחיים ובמחקר.

תודה מיוחדת לעורכת הנפלאה ואשת המעלה ד״ר סמדר כהן, שמלאכתה הייתה הרבה מעבר לעריכה. היא ניהלה משא ומתן אתי בכל סוגיה שנידונה ולא הסתפקה בצדדים הפורמליים של ענייני הלשון; אישיותה המשובחת ולמדנותה, סבלנותה ומסירותה היו לי לעזר רב. היא לא הניחה מידה דבר קטן או גדול עד שיצא דבר מתוקן. תודה לאחי משה, שעודדני ועזר רבות בהבאתו של ספר זה לגמר. ותודה גם לאחייני, ד״ר אבישי בר־אשר, שעזר בשלבים המוקדמים של עריכת הספר. ואחרון חביב, בני היקר, איל שהיה לאחיעזר ואחיסמך בהשלמה של פרטים רבים ובעריכה הסופית. ועל כך אני שולח לו את ברכתי.

ברכת תודה לגב׳ יהודית שטרנברג שהעמידה את הסדר. תודות מרובות ומאליפות לד״ר שמעון אוחיון, יו״ר ״ברית יוצאי מרוקו״, שסייע במימון הדפסת הספר, ולחכם הגדול פרופ׳ הרב משה עמאר היקר, שניאות לפרסם את הספר בהוצאת הספרים ״אורות יהדות המגרב״ שהוא מופקד עליה. ישלם ה׳ פועל שניהם.

בירושלים ערב ראש השנה תשע״ח שב״א

מבוא

בואם של מגורשי קסטיליה בשנת רנ״ב(1492) חולל מפנה עצום בדמותה ובאופייה של החברה היהודית במרוקו, ובכלל זה באופן ארגונה הקהילתי. בגלל קרבתה הפיזית של ארץ זו לנמלי המוצא בדרום־ספרד הגיעו רבים מהמגורשים, שמספרם היה קרוב למאתיים אלף, תחילה לארזילה – שם שכן הנמל הצפון־אטלנטי של הממלכה המוסלמית. מרוקו פתחה את שעריה לפניהם, וכשתיים עד שלוש רבבות מהם התיישבו בעריה. רובם הגדול הגיע לפאס, בירתה של השושלת המוסלמית בעת שלטון הענף המדיני של בני וטס. אחרי חבלי קליטה ראשונים השתלבו המוכשרים שבהם בפעילות המדינית והכלכלית של מלכי מרוקו: הם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידיהם חלק נכבד מהיבוא ומהיצוא של הממלכה וניהלו את עיקר המגעים בין הממלכה המוסלמית ובין ספרד ופורטוגל בראשית המאה השש־עשרה. הם השתלבו בתיווך בין מרוקו ושתי המדינות הללו שהיו שרויות במצב מלחמה עוד מראשית המאה החמש־עשרה. זרם מתיישבים נוסף בא עם ההמרה לנצרות שכפתה פורטוגל על יהודיה בשנת 1497. ביובל השנים שאחרי שנה זו נפתח זרם מתמיד של פליטים ואנוסים ששאפו לשוב ליהדותם.

בני וטס: השושלת המרינית והשושלת הווטסית שבאה אחריה הן שתי השושלות הבֶרְבֶריות האחרונות ששלטו במרוקו. לאחר מכן, באמצע המאה השש־עשרה, עלתה לשלטון השושלת הסעדית, שהייתה שושלת שריפית (המיוחסת למוחמד).

לשוב ליהדותם: בואם של יהודים מספרד למרוקו לא היה חדש. כבר עם זרם הפליטים הראשון, בעקבות הפרעות ביהודים בשנת 1391, הגיעו אלפי יהודים, בעיקר לאלג׳יריה. אולם לפי מקורות מסוימים שטרם נחקרו, היו גם מעטים מהם שהגיעו למראכּש, העיר הגדולה בדרום־מערב מרוקו. לפי אחת הגרסאות, אותם פליטים הגיעו לכפר דִבְּדוּ, קרוב לצפון חוף הים התיכון במזרח־מרוקו. ראה להלן הדברים על כפר זה.

יוצאי ספרד ופורטוגל היו הראשונים להשתלב בחברה היהודית החדשה שנוצרה בקהילת פאס, אך כאן התפצלה התפתחותם. השאפתנים שבהם ומי שלא חששו מיזמות כלכליות חדשות, רובם ממוצא פורטוגלי, יצאו לתור אחרי אפשרויות נרחבות לפעילותם המסחרית. הם הביאו עמם רכוש רב והיו בעלי כישרונות לעסוק במסחר בין־לאומי. כבר בראשית המאה השש־עשרה הם יצאו לפעילות כלכלית במצודות חצי־צבאיות שבנתה הממלכה הלוזיטאנית בחוף האטלנטי, וצעד אחר צעד הם חיפשו מרחב מחיה כלכלי חדש בערי מישור החוף האטלנטי – מהעיר סאלי ועד אגדיר, ושם הזרימו דם חדש ורוח רעננה וצעירה בקהילות הוותיקות.

אך דרכם לא הייתה קלה. הסוחרים היהודים נקלעו למציאות קשה בין שני כוחות שאיימו על קליטתם והישרדותם: מצד אחד, היה עליהם להתגונן מפני איבת המוסלמים כלפיהם ששררה במרוקו מאז ומעולם, ומצד אחר הם חששו גם מפני רדיפות מוסד האינקוויזיציה, ששליחיו הגיעו עד ארצות המגרב בחיפושיהם אחר אנוסים שנמלטו מפורטוגל בניסיון להשיבם בכל מחיר אל הדת שממנה נמלטו. ככל שחדירת הסוחרים היהודים לאזורים שהיו בשליטת פורטוגל הצליחה, כך גברה גם עוינות האינקוויזיציה כלפי יהודים־סוחרים וגם כלפי סתם הדיוטות שברחו מגזר דינה, והיא התאמצה ללכוד אותם ולשוב לנצר אותם בעל כורחם.

האינקוויזיציה לא הייתה לבדה במאבקה זה: שתי ערי מרוקו הגדולות – פאס ומראכש, ששימשו ערי בירה בראשית המאה השש־עשרה – וערי החוף המרוקני היו בזמן זה מלאות סוחרים נוצרים מאירופה, ובפרט מספרד ומפורטוגל הקרובות. עקב התחרות הכלכלית עם הסוחרים היהודים ניסו הסוחרים הנוצרים לא רק להצר את צעדיהם של הסוחרים היהודים, אלא היו מהם שאף הלשינו על היהודים.

אולם על אף הכוחות המגבילים הללו השכילה ההנהגה של הפזורה היהודית החדשה לחיות בשלום עם השליטים הווטסים שבפאס ועם מלכי הסעדים שבמראכש. הם תפסו עמדות כלכליות שהעניקו להם עמדות מפתח בממלכה והשתמשו בהן כדי להגן על קהילותיהם ולהשיג באמצעותן אוטונומיה חברתית נרחבת. הם נהגו בכובד ראש בניהול מוסדותיהם ויצרו חברת מופת המנוהלת בידי נגידים, פרנסים וחכמים. הם הפכו את הרבעים היהודיים שבפאס ובמראכש לערים יהודיות קטנות ולאבן שואבת ליהודים מאזורי הפריפריה, קהילות רחוקות בקרובות. עוד הם דאגו לחייהם הפנימיים, שבמרכזם המשפחה היהודית, וגרמו לתסיסה חברתית, כלכלית ורוחנית בקרב הקהילות שאליהן הגיעו.

האם המפגש החברתי ההרמוני שהיה בין המגורשים למקומיים בקהילותיהם במרוקו מעיד על ייחודם של יהודי מרוקו לעומת קיבוצי יהודים אחרים? האם נמנעו זעזועים שיכלו להעיב על אחדותה של הקהילה? האם סייע לכך מספרם הגדול של המהגרים לקהילות במלכות פאס לעומת מספרם הקטן של היהודים הוותיקים שנותרו בערי מרוקו בכללה אחרי הגזרות שהיו נחלתם בתקופות קודמות? או אולי תרמה לכך הנטייה החברתית־רוחנית של יהודיה של ארץ זו לקיים קשרים עם ספרד עוד בדורות קודמים לאלה?

הנהגה וחברה-שלום בר-אשר-מבוא

ואכן יחסי יהודי מרוקו עם ספרד היו הדוקים מאד ונמשכו כבר מן המאה העשירית, עם צמיחתם של המרכזים בגרנדה ובקורדובה כחלק מהממלכות המוסלמיות שהתקיימו בספרד מן המאה התשיעית ועד המאה האחת־עשרה. סוחרים ותלמידי חכמים שהלכו מהתם להכא ומהכא להתם היו עניין של יום־יום. מעבר זה נפסק רק עם גזרותיהם החמורות של השושלות המורביטית והמווחידית ששלטו במרוקו במאות האחת־עשרה עד השלוש־עשרה. אחרי התחדשות היישוב היהודי במגרב בסוף המאה השלוש־עשרה חזרה התנועה הדו־צדדית בין שני המרכזים להיות מעשה שבשגרה.

גם במראכש מצאנו שיוצאי ספרד ופורטוגל שימשו בתפקידים חשובים ותפסו את ההנהגה, אף שבמראכש היה היחס בין שתי העדות הפוך: מספר היהודים הפליטים שהגיעו למראכש אחרי פרעות קנ״א(1391) לא היה גדול, כנראה.

עוד יש להזכיר את חוג הרבנים שהתפתח בכל אחד מהמחוזות הנידונים בספר זה. הם היו מנהיגי הציבור הרחב בתחום הדתי, המשפטי והמוסרי. הם ראו את תפקידם כמחנכי הדורות בתחומים הללו, ומשום כך היו במוקד חיי החברה על כל שכבותיה. דוגמה אחת לדמות דור החכמים ההוא נמצא בקיום המשותף של שתי העדות – ״התושבים״ (הוותיקים) ו״המגורשים״, יוצאי ספרד ופורטוגל – בקהילות ששכנו ליד המצודות הפורטוגליות ובשתי הקהילות הגדולות בפאס ובמראכש ובקהילות הלוויין שבסביבותן. בשתי הקהילות הגדולות נוצרו חיכוכים בתחילת המפגש, בעיקר על רקע מנהגים שונים בהלכה או בתפילה, אבל בדרך כלל הן למדו לחיות יחד בשובה ונחת. גילויי הבדלים על רקע המוצא נתגלו רק בצפון הממלכה, בתיטואן ובנותיה, שם לא גרעו יוצאי ספרד מרגשות עליונותם על ״התושבים״ המקומיים.

חלקו השני של הספר עוסק בתקופה המתחילה באמצע המאה השבע־עשרה, עם עלייתה לשלטון של השושלת העלווית בשנת 1666. המלך החזק אסמאעיל, אחיו של רשיד השני מייסד השושלת, היה אחד מגדולי השליטים במרוקו(שלט 1727-1672?). הוא קבע את מכנאס כעיר הבירה ואפשר התפתחות ושגשוג לקהילה היהודית. תקופה זו מאופיינת בהתלכדות הקהילה וטשטוש ההבדלים בין המגורשים והוותיקים. מהמקורות בתקופה זו אנו למדים על הנהגה חזקה של נגידים, על בתי דין תקיפים, ועל יחסי אמון בין ההנהגה לבין הציבור הרחב.

השושלת העלווית, המכונה גם ״אל־חסני״ או ״אל־פילאלי״, היא השושלת השולטת במרוקו עד ימינו.

מלך נוסף בעל שיעור קומה הוא מוחמר בן עבדאללה ששלט בשנים 1790-1757, נכדו של אסמאעיל. ההנהגה היהודית זכתה לאמון רב מצדו וצמחו בה בתקופה זו מנהיגים בעלי שיעור קומה.

לאחר מכן באו שתי שנות שלטונו העריץ של המלך יזיד (1792-1790). בתקופה קצרה זו פגע המלך פגיעה אנושה בממלכה ובפרט ביהודים שבה ועשה בהם שפטים כמעט ללא תקדים בהיטלים כספיים כבדים ובהוצאות להורג.

פריחה מחודשת לקהילה היהודית הייתה בימיו של הסולטאן מולאי סלימאן (1822-1792), אך תום תקופה זו מבשר שקיעה.

א. המקורות לכתיבת הספר

במאות השש־עשרה והשבע־עשרה התמקד הדיון בשלושה מוקדים של התיישבות יהודית חדשה ופעילות כלכלית רחבה: בערי החוף האטלנטי הדרומי, בקהילת פאס ובקהילת מראכש. מקרב היהודים שהתיישבו במרוקו תפסו הסוחרים הגדולים מקום מרכזי בהנהגת הקהילה. על האנשים הללו יובא מידע בעיקר מקבוצה של מקורות ארכיוניים ממפעלו של החוקר הצרפתי הנרי דה־קסטר. מדובר בארכיונים של מעצמות אירופה בימים ההם, בפרט במאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־ עשרה, בהן פורטוגל, ספרד, ארצות השפלה – הולנד ובלגיה – ואנגלייה. במפעל זה נמצא לדוגמה תיעוד נכבד על בני משפחת רותי בפאס שהיו רופאים, סוחרים ורבנים.

שחזור המסגרת ההיסטורית של הפרקים על הסוחרים הפורטוגלים והיהודים שורטט בידיה של החוקרת הפורטוגלית, פרופסור מריה פימינטה־טאבארש. היא ביססה את מחקריה על תיעוד נוסף שנשמר בכתבי יד בארכיון הממלכתי בטורה דה טומבו בליסבון. התיעוד שנמצא בארכיון זה ובתיעוד מוסדות האינקוויזיציה הוא דוגמה ומופת לעושר המקורות הטמונים בארכיונים מסוג זה. כן יש בו דוגמה מובהקת לתיעוד כנסייתי של אירועים בשעת התרחשותם. אך תיעוד זה הוא גם תעודה לחלקם של היהודים בסיוע שהם העניקו בהתבצרותו של הצבא הפורטוגלי בחופי מרוקו ולשירותים הרבים שהעניקו סוחרים פליטי פורטוגל למצודותיה במזאגאן, באזמור, בסאפי ובאגדיר במשך יובל שנים, מראשית המאה השש־עשרה.

מרוקו שוכנת בקרן הצפון־מערבית של אפריקה, והיא שלטה בשיט לאורך חופיה בים התיכון, בתנועה הימית ממערב־אירופה לעולם החדש, ובפרט בנתיב הימי לברזיל, המושבה הפורטוגלית הגדולה והחשובה ביותר אז. פרופסור חיים־יוסף ירושלמי הרחיב את ידיעותינו על הרקע הכלכלי והחברתי שבו פעלו בני משפחות יהודיות, ובראשם בני אדיבה שבאו לסאפי (היא אספי, בערבית) והגיעו שם לרום הנגידות והרבנות בקהילה זו בראשית המאה השש־עשרה.

ראה על כך ירושלמי, יהודים מתוודים. מובן שאין זה גורע ממחקריהם של חוקרים פורטוגלים וצרפתים, שהיו הראשונים שנדרשו לנושאים אלו. בני משפחת אדיבה שהיגרו לווז׳דה, קהילה חדשה בצפון־מזרח מרוקו שנזכרה בפעם הראשונה במקור יהודי בסוף המאה השמונה־עשרה, זכרו את אבותיהם שמצאו מקלט בסאפי חמש־מאות שנה קודם לכן, כך נודע לי מבני אדיבה,החיים היום באזור פריז. ליוויתי אותם במסע אקדמי לווז׳דה לפני שנים אחדות.

עם ירידת השפעתן של ספרד ופורטוגל בסוף המאה השש־עשרה עלתה קרנן של ערי ארצות השפלה (הולנד ובלגיה) ושל אנגלייה במרוקו. אנו למדים מן המקורות הכתובים גם על פעילותו המדינית והכלכלית של הרב מוסא פאלאצ׳י, שגריר הולנד במראכש, ששימש גם רב ודרשן בקהילה היהודית של העיר הגדולה הזאת.

על פעילותה המדינית והכלכלית הרחבה של משפחה זו הרחיב את הדיבור הירשברג (תולדות, ב, עט׳ 244-228). הוא בחר לכתוב את שם המשפחה פליאג׳י, אך התיעוד, רובו ככולו, מאשר את הנוסח פאלאצ׳י. מוסא (משה) פאלאצ׳י הותיר ספר של דרשות שעדיין לא זכו למחקר,הגם שיצאו בדפוס עוד במאה השבע־עשרה. ראה שם, עמ׳ 242-240. אולם ראה גם גארסיה־ ארינאל וויגרס, שלושה עולמות.

מראכש הייתה בירתה של השושלת הסעדית ושל מרוקו כולה בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. ספרו של ט״ס וילן על מקומם של יהודי מרוקו בסחר הסוכר עם המעצמה האירופית הוא דוגמה להתפתחותה הכלכלית של הממלכה המגרבית ביחסיה עם ארצות מערב־אירופה בראשית המאה השבע־עשרה ולחלקם המכריע של יהודים בסחר בסוכר. אמסטרדם והאג, אנטוורפן ולונדון וגם צרפת, בפרט עת הפכה גם זו למעצמה בימי לואי הארבעה־עשר, דחקו את הקודמות להן, ארצות חצי האי האיברי, וכוננו עם מרוקו קשרים כלכליים ודיפלומטיים הדוקים במשך ימים רבים, עד סוף המאה השבע־עשרה.

הנהגה וחברה-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש-שלום בר-אשר

א. המקורות לכתיבת הספר

במאות השש־עשרה והשבע־עשרה התמקד הדיון בשלושה מוקדים של התיישבות יהודית חדשה ופעילות כלכלית רחבה: בערי החוף האטלנטי הדרומי, בקהילת פאס ובקהילת מראכש. מקרב היהודים שהתיישבו במרוקו תפסו הסוחרים הגדולים מקום מרכזי בהנהגת הקהילה. על האנשים הללו יובא מידע בעיקר מקבוצה של מקורות ארכיוניים ממפעלו של החוקר הצרפתי הנרי דה־קסטר. מדובר בארכיונים של מעצמות אירופה בימים ההם, בפרט במאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־ עשרה, בהן פורטוגל, ספרד, ארצות השפלה – הולנד ובלגיה – ואנגלייה. במפעל זה נמצא לדוגמה תיעוד נכבד על בני משפחת רותי בפאס שהיו רופאים, סוחרים ורבנים.

שחזור המסגרת ההיסטורית של הפרקים על הסוחרים הפורטוגלים והיהודים שורטט בידיה של החוקרת הפורטוגלית, פרופסור מריה פימינטה־טאבארש. היא ביססה את מחקריה על תיעוד נוסף שנשמר בכתבי יד בארכיון הממלכתי בטורה דה טומבו בליסבון. התיעוד שנמצא בארכיון זה ובתיעוד מוסדות האינקוויזיציה הוא דוגמה ומופת לעושר המקורות הטמונים בארכיונים מסוג זה. כן יש בו דוגמה מובהקת לתיעוד כנסייתי של אירועים בשעת התרחשותם. אך תיעוד זה הוא גם תעודה לחלקם של היהודים בסיוע שהם העניקו בהתבצרותו של הצבא הפורטוגלי בחופי מרוקו ולשירותים הרבים שהעניקו סוחרים פליטי פורטוגל למצודותיה במזאגאן, באזמור, בסאפי ובאגדיר במשך יובל שנים, מראשית המאה השש־עשרה.

מרוקו שוכנת בקרן הצפון־מערבית של אפריקה, והיא שלטה בשיט לאורך חופיה בים התיכון, בתנועה הימית ממערב־אירופה לעולם החדש, ובפרט בנתיב הימי לברזיל, המושבה הפורטוגלית הגדולה והחשובה ביותר אז. פרופסור חיים־יוסף ירושלמי הרחיב את ידיעותינו על הרקע הכלכלי והחברתי שבו פעלו בני משפחות יהודיות, ובראשם בני אדיבה שבאו לסאפי (היא אספי, בערבית) והגיעו שם לרום הנגידות והרבנות בקהילה זו בראשית המאה השש־עשרה.

ראה על כך ירושלמי, יהודים מתוודים. מובן שאין זה גורע ממחקריהם של חוקרים פורטוגלים וצרפתים, שהיו הראשונים שנדרשו לנושאים אלו. בני משפחת אדיבה שהיגרו לווז׳דה, קהילה חדשה בצפון־מזרח מרוקו שנזכרה בפעם הראשונה במקור יהודי בסוף המאה השמונה־עשרה, זכרו את אבותיהם שמצאו מקלט בסאפי חמש־מאות שנה קודם לכן, כך נודע לי מבני אדיבה,החיים היום באזור פריז. ליוויתי אותם במסע אקדמי לווז׳דה לפני שנים אחדות.

עם ירידת השפעתן של ספרד ופורטוגל בסוף המאה השש־עשרה עלתה קרנן של ערי ארצות השפלה (הולנד ובלגיה) ושל אנגלייה במרוקו. אנו למדים מן המקורות הכתובים גם על פעילותו המדינית והכלכלית של הרב מוסא פאלאצ׳י, שגריר הולנד במראכש, ששימש גם רב ודרשן בקהילה היהודית של העיר הגדולה הזאת.

על פעילותה המדינית והכלכלית הרחבה של משפחה זו הרחיב את הדיבור הירשברג (תולדות, ב, עט׳ 244-228). הוא בחר לכתוב את שם המשפחה פליאג׳י, אך התיעוד, רובו ככולו, מאשר את הנוסח פאלאצ׳י. מוסא (משה) פאלאצ׳י הותיר ספר של דרשות שעדיין לא זכו למחקר,הגם שיצאו בדפוס עוד במאה השבע־עשרה. ראה שם, עמ׳ 242-240. אולם ראה גם גארסיה־ ארינאל וויגרס, שלושה עולמות.

מראכש הייתה בירתה של השושלת הסעדית ושל מרוקו כולה בסוף המאה השש־עשרה ובראשית המאה השבע־עשרה. ספרו של ט״ס וילן על מקומם של יהודי מרוקו בסחר הסוכר עם המעצמה האירופית הוא דוגמה להתפתחותה הכלכלית של הממלכה המגרבית ביחסיה עם ארצות מערב־אירופה בראשית המאה השבע־עשרה ולחלקם המכריע של יהודים בסחר בסוכר. אמסטרדם והאג, אנטוורפן ולונדון וגם צרפת, בפרט עת הפכה גם זו למעצמה בימי לואי הארבעה־עשר, דחקו את הקודמות להן, ארצות חצי האי האיברי, וכוננו עם מרוקו קשרים כלכליים ודיפלומטיים הדוקים במשך ימים רבים, עד סוף המאה השבע־עשרה.

מן המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה מצויה בידינו ספרות של נוסעים אירופים המכילה תיאורים רבים שמתוכם אנו יכולים ללמוד הרבה על הקהילות היהודיות במרוקו. נוסעים אלו חזרו לארצם ממסעות בארצות אקזוטיות, וזיכרונותיהם, שאותם העלו על הכתב, סיפקו חומר קריאה להמון העם. אמנם תיאורי הנוסעים נוטים לגוזמאות, ותיאוריהם על אודות היהודים רוויים בעוינות, ולכן יש להתייחס אליהם בזהירות רבה. במחצית השנייה של המאה השבע־עשרה ביקרה במרוקו המשלחת הצרפתית של דה־למרסי. דה־למרסי העלה על הכתב תיאורים שונים על חיי היהודים. גם חבר משלחתו, האב הדומיניקני בינו, סיפר דברים על הנגידים ועל ההנהגה היהודיה בכללה. נוסע נודע אחר שביקר במרוקו בראשית המאה השמונה־עשרה הוא הרופא האנגלי ג׳ון ברייתווייט. במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ביקר במרוקו הנוסע האנגלי ממוצא צרפתי ג׳ון(ז׳אן) למפרייר.

לצד העניין המגוון העולה מן המקורות הזרים באשר לסוחרים היהודים ששירתו את מלכי מרוקו, מידע עליהם ועל התקופה מצוי גם במקורות שכתבו חכמי ישראל על תולדות בני השכבות הרחבות בקהילה. אלא שבתקופה המסורתית, למרות עיסוקם בתחומי רוח רבים, לא ייחסו החכמים חשיבות רבה לכתיבת כרוניקות או יצירות היסטוריות. יוצא מכלל זה הוא החיבור ״דברי הימים של פאס״, כרוניקה חשובה לתולדות יהודי פאס, שתרגם לצרפתית ז׳ורז׳ ויידה והוסיף לה הערות. הכרוניקה הזאת היא חיבור עשיר וגדוש בפרטים על תולדות קהילת פאם, בעיקר מאמצע המאה השש־עשרה. בני משפחת אבן דנאן וחכמים נוספים מפאם כתבוה במשך כמה דורות נדבכים־נדבכים עד שלהי המאה השמונה־עשרה. הכרוניקה מלאה ידיעות רבות וחשובות על יחסי יהודים עם סביבתם המוסלמית ועל יחם המלכים והנסיכים לקהילה היהודית, כולל פרטים על המיסוי הכבד שהוטל עליהם בכל התקופה הנידונה. עוד היא כוללת תיאורים של תקופות ארוכות של פגעי טבע קשים. ערכה של כרוניקה זו גדול ורב, בפרט בשחזור הפרקים ההיסטוריים של הקהילה מנקודת מבטם של בני הקהילה. זה מקור נפלא המצביע על אורך רוחם של יהודי העיר כלפי השלטון הנוגש ועל יחס החברה המוסלמית העוינת לבני המיעוט היהודי, אם כי יש בו יותר מקורטוב מן ״הגישה הבכיינית״ האופיינית לכרונוגרפיה היהודית המסורתית. אם ממתנים גישה זו באמצעות השוואה למקורות נוספים, הרי אלה הן תעודות שיש בהן מעלות רבות. מעלה אחת המתגלה בדברי הימים של פאס היא שנכתבה בזמן התרחשותם של אירועים דרמטיים בממלכה ובימים קשים לבני המיעוט היהודי. היא משמשת נקודת מוצא לקורות זמנים הנמשכים יותר ממאתיים וחמישים שנה, ויש בה לתת פרטים למבקש להעמיק בתקופות זמן קצרות ומלאות אירועים. בכך התאפשר שחזור רצוף ומפורט של היטלים קשים ומאפייניהם בשנים 1704-1699. אמת, נקודת המבט היא של חכמים היושבים בפאס, ולכן לא תמיד דייקו באשר למתרחש בערים אחרות. החיסרון הגדול בכרוניקה זו הוא שחסר בה תיאור רצוף של התקופה. אם כן, נשאלת השאלה באיזו מידה מאפיינת כרוניקה זו, הכוללת תיאורים קשים של מצב היהודים, את המציאות לאשורה? הרי אזכורן של פרעות ונגישות בשנים מסוימות – יש בו דווקא כדי לרמז על תקופות ארוכות של רגיעה יחסית ביחסים שבין היהודים לבין השלטון והסביבה. לא זו אף זו, אין להוציא מכלל אפשרות שכרוניקה זו, כמו כרוניקות רבות בתולדות עם ישראל, נכתבה מתוך רצון להצדיק את הדין על סבלות ישראל תחת הגויים. יש לזכור שבדומה לכרוניקות המוסלמיות, גם בה הייתה ראייה חד־צדדית של המאורעות, וכי חלק מן הדברים הועלו על הכתב בשעת התרחשותם, ומכאן הלהט הרב שבו נרשמו פרקים רבים.

הנהגה וחברה-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש-שלום בר-אשר-אורות יהדות המגרב-תשע"ח עמ 19-16

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח

ב. על היצירה הרבנית ועל חוקריה בני דורנו: המקורות לתולדות ארגון הקהילה במאות השש־עשרה – השמונה־עשרה

שלא כמו תחומי מחקר אחרים בתולדות עם ישראל הארגון הקהילתי היהודי במרוקו במאות האחרונות לא נחשב עד ימינו לנושא ראוי למחקר מדעי. אחד מן הגורמים ליחס זה נעוץ בכך שהספרות הרבנית, שהיא מקור עיקרי לתולדות ההנהגה היהודית בחברה המסורתית, הייתה ועודנה ספרות סבוכה. הקריאה בה מלווה בקשיים העשויים למנוע את דליית המידע ההיסטורי הספון בה בעיקר בגלל הלשון הרבנית ותכניה ההלכתיים אך גם בגלל התכנים בתחומים מתולדות הארגון הקהילתי. כך למשל, גם במקורות רבניים מובהקים נזכרים אירועים דמוגרפיים־היסטוריים, שיש ניסיון להסביר את פשרם, כגון בפרשנותו של הרב חיים טולידאנו על משמעות בנייתו של הרובע היהודי במכנאס בשנת 1682. בתשובה המובאת בספרו ״חוק ומשפט״ הוא אינו מתיימר לחקור את סיבת הקמתו האמתית של הרובע. התוצאה הייתה בעיניו חשובה יותר לאין ערוך, והוא נותן לה פירוש משלו: ״חומות המלאה [הרובע היהודי] החדש באו להבדיל בין הקודש [היהודי] לחול [המוסלמי]״. יתרה מכך, כדי להעמיק בספרות הרבנית מחויב הקורא להיות מצוי בענפים שונים של ספרות התלמוד ולשונותיה. ספרות זו טרם זכתה גם למפתוח מנקודת ראותו של היסטוריון, ויש לטרוח ולהפוך בה עד שמגיעים למקורות משמעותיים.

עיון ב״ספר התקנות״, יצירה מיוחדת במינה של מגורשי ספרד במרוקו, על קיצוריו ופירושיו, הוא ״מבוא״ חיוני בתחום זה.״ הספר הזה היווה מקור ראשון במעלה להתחקות אחרי חייהם הפנימיים של יהודי פאם ובנותיה, חיים שאין אנו יודעים עליהם אלא מעט מזעיר. זאת ועוד, רוב התקנות שנתקנו בתקופה הסמוכה לגירוש לימדונו לא מעט מחיי המגורשים במרוקו: הנה כאשר בורקים את הזיקה הקיימת בין תקנות המגורשים לבין התקנות שנהגו בספרד, הרי אפשר שהם ראו את עצמם ממשיכיהם של דפוסים שנקבעו ונתגבשו בספרד. כל זה יש לו חשיבות גם בפתרון השאלה על רציפות המורשת של יהודי ספרד במלכות פאס משלהי המאה החמש־עשרה עד שלהי המאה השבע־עשרה. ולא פחות חשובים הם החידושים הרבים שתרמו החכמים להתפתחות הארגון הקהילתי בגלל צרכים שונים שהתעוררו במציאות המרוקנית החדשה.

הערות המחבר: חוקרים אחדים פרסמו כרוניקות נוספות לתולדות חכמי פאס, לרבות כרוניקה נוספת שפרסם הרב פרופסור שמחה אסף, אבל טרם נכתב מחקר ביקורתי שיעריך מקור זה ודומיו. שימוש רחב בכתיבת תולדות יהודי הממלכה נעשה בידי חיים זאב הירשברג, שהעתיק עמודים רבים בכרך השני של ספרו(תולדות, ב).

עשרות אלפי יהודים שחיו במרוקו בראשית הזמן החדש ינקו מתקנות חכמי פאס בהכרעותיהם ובתקנותיהם, ובשעת הצורך פונים אליהן גם חכמי מראכש ומכנאס, בעיקר בדיני ירושה וכדי לסייע בידי גרושות, אלמנות ויתומים. אלה מקורות שלא יסולאו בפז בגלל ערכם לחוקר תולדות ההלכה ולבניין עולמם של חכמי ישראל שהיו מנהיגיו המובהקים. אכן, למרות קיומו של הקובץ ההכרחי הזה להשלמת התמונה ההיסטורית של ארגונה החברתי של הקהילה זה שנים הוחל בשימוש בו גם בידי חוקרים יהודים שאינם בני הכי בספרות רבנית רק בדור האחרון.

״ספר התקנות״ היה אפוא מקור בלתי־נדלה לפרטים ולשחזור הוויית חייהם של המשפחה והיחיד היהודים בפאס. חלק נכבד מן התקנות הראשונות עניינן בחייהם הפנימיים של פליטי ספרד ופורטוגל שנפרצו בהם בקיעים בעקבות הגירושים והנדירות. כל התקנות שנתקנו במאה השש־עשרה, ועוד יותר תקנות שנוספו בתקופת כהונתו של הרב שאול סירירו במאה השבע־עשרה, שיקפו עניינים בתולדות המשפחה היהודית. בתחום זה הרבו לעסוק רבנים בני ימינו, בעלי זיקה לתולדות ההלכה, היסודי שבהם הוא הרב פרופסור משה עמאר. (למשל במאמרו עמאר, תקנות מכנאס ופאס)

גם הדרשות והשיעורים שנתנו חכמים בפאס לכל הציבור בימי שבת ומועד, ובהם דרשותיהם ופירושיהם של שני מנהיגים, הרבנים שאול סירירו ווידאל הצרפתי, שפעלו במפנה המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, זכו למחקר. מעט מהם משולב בספר זה.

הערת המחבר: מקורות מן הספרות הרבנית מהמאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה הראויים לציון הם ״משפט וצדקה ביעקב״(ראה גם: מוצב״י) לר׳ יעקב בן־צור – ספר בן שני כרכים של שאלות ותשובות המקיפות תקופה של כשמונים שנה משנת 1672 ועד אמצע המאה השמונה־עשרה – וכן הספר ״אבני שי״ש״ לר׳ שאול ישועה אביטבול שנכתב בסוף המאה השמונה־עשרה.

הערת המחבר:  נוסחן של התקנות משפטי, נוסח ההולם דפוסי חקיקה קהילתית. גם סגנונן של השאלות והתשובות, של פסקי הדין ושל חידושי ההלכה שנאספו להם תואם את סגנונה של ספרות זו, כידוע מקבצים דומים. התקנות רובן ככולן חתומות בידי מנהיגי הקהילות וחכמיהן. באוסף התקנות נשתקע אוצר שלם של שמות, המאפשר הכרתם של ראשי הקהילה במשך מאות שנים.

את ״ספר התקנות״ ערך בראשונה ר׳ יעקב בן־צור, שביססו על ״קונדרסי תקנות החכמים השלמים קדמונינו המגורשים מקשטיליא״, וכן על ספר ההסכמות של קהילות המגורשים שהיו בידו. עליהן הוסיף כמה מתקנות זמנו של ר׳ יעקב הטבועות בחותמו ובסגנונו המליצי והמלוטש, אך כמעט כל דבריו נסמכו על המסורת של חכמי המגורשים הראשונים. ר׳ מכלוף אבן זכרי העתיק את הספר שנית וסיפח לו פסקי דין רבים מענייני התקנות, פרי עטם של חכמי פאס במאה השמונה־עשרה. זהו קובץ שלם המחזיק מאתיים ארבעים וארבע תקנות שנחקקו בפאם בידי ״חכמי המגורשים״ ויורשיהם עד אמצע המאה השמונה־עשרה, והן מקור ראשי לתולדות הקהילה החדשה ולהתמזגותה כמעט באופן מוחלט עם הקהילה המקומית. זוהי יצירה הלכתית־חברתית נדירה מסוגה בגלל תכניה ורציפותה. מתוך שימוש בכלים היסטוריים של תקופות שונות מתחוור מה השתנה בהן על רקע תקופה ממושכת.

ראשוני החוקרים בני דורנו התמקדו במשפחות רבנים, ובראשם משפחת אבן דנאן, שהיה לה תפקיד חשוב בגישור בין המסורת המקומית למסורת הספרדית. בזמנם של שני המנהיגים הגדולים שמואל אבן דנאן ושאול סירירו, משנות הארבעים של המאה השש־עשרה ועד אמצע המאה השבע־עשרה, נוצרה בפאם מציאות של קהילה אחת, בלי הבחנה בין יוצאי ספרד ובין ״התושבים״. התייחסות ביקורתית אל המקורות והשוואתם נעשית בידי חוקרים בימינו, בהם הרב ד״ר חיים בנטוב.

אחד הראשונים בימינו שהסב את תשומת לב החוקרים למקורות רבניים היה הפרופסור חיים זעפרני. יצירתו הספרותית עברה תמורות רבות מראשית דרכו המחקרית ועד ימינו. ספריו המוקדמים, שהתפרסמו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, היו מעשה חלוצי, ובהם ספרו ״יהודי מרוקו״. כמעט בכל התחומים הנידונים בספר הזה על היצירה הרבנית תרומתו של זעפרני היא בעיקר ביבליוגרפית, והספר הוא למעשה קטלוג מואר, בעיקר על פי חמישה חיבורים מן הספרות הרבנית. לשון אחר, זו בעיקר סקירה מועדת בהערות ביבליוגרפיות של תחומי החיים שבהם נדרשו בני הקהילה לפנות לבתי הדין הרבניים. בכתביו הוא סלל את הדרך לחוקרים שביקשו לעמוד על עולמה החברתי והתרבותי הפנימי של העדה היהודית, ולא פחות מכך גם על מעמדה המדיני והמשפטי הפנימי של הקהילה היהודית. בסוף ימיו עלה בידו לכתוב גם ספר מסכם על החברה היהודית ותרבותה. בספר שבעה פרקים על תור הזהב של יהודי אנדלוסיה, ועל יהודי ספרד שהתיישבו במרוקו אחרי גירוש ספרד.

בעניין תולדות חכמי מרוקו נעזרתי רבות בלקסיקון ״מלכי רבנן״, פרי עטו של ר׳ יוסף בן נאיים, חיבור שלא נס לחו עד היום. ר׳ יוסף(פאס, 1961-1882) היה רב וביבליוגרף. הוא עסק בחקר התלמוד על שלושת ענפיו: פרשנות, פסיקה ושו״ת. הוא נתמנה לסופר בית הדין בפאס ולמרביץ תורה בבית הכנסת של ״התושבים״ שם ובבית הכנסת של יוצאי דברו, מקום מוצאה של משפחתו. על אף בקיאותו העצומה בהלכה הוא לא זכה להתמנות לרב או דיין באחת מן הערים הגדולות. הוא נודע בעיקר כמשיב לשאלות בתחום ההלכה מכל רחבי מרוקו וגם מחוצה לה. תחומי התעניינותו חרגו ממה שהיה מקובל אצל רבנים עד ימיו: הוא עסק בשאלות שהתעוררו בזמנו כתוצאה מן המודרניזציה וכן בשאלות של טבע ואמונה שליוו את הכיבוש האירופי של המגרב. בזכות הניסיון הרבני הרב שלו נותר הלקסיקון ״מלכי רבנן״ מפתח חיוני להיכרות עם רבני הקהילות ועם חכמיהם.

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח- עמ'22-19

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח

ג. דת וכלכלה: היהודים וחברת הרוב המוסלמית במקורות

  • אחד מראשוני החוקרים בתחום המעמד הכלכלי של היהודים בתוך חברת הרוב המוסלמית הוא דוד קורקוס־אבולעפיה, מיוצאי הקהילה היהודית במרוקו. קורקוס, בחינוכו, בגידולו, בנסיעותיו הרבות, ובהיותו ממשיכה של משפחת סוחרים, הפך להיסטוריון חובב. הוא ציין שהכיר היכרות אישית את המשפחות הנכבדות, לא רק בעיר מולדתו מוגדור אלא גם באגדיר, בטנג׳יר, בתיטואן ועוד. הוא קבל על שהנוסעים מאירופה הרבו לתאר את דלות ההמונים היהודים בשכונותיהם הנבדלות בלי לתאר את האופי העירוני המשותף להם ולשכניהם המוסלמים. בעיר המוסלמית פעלו סוחרים יהודים בכל תחומי הכלכלה. במחקריו הוא שם לו למטרה לאזן את תיאורי הנוסעים ולתאר בפרט את יהודי המלך ואת אשפי הכלכלה והמסחר הבין־לאומי שמהם ניזון השוק המקומי. אמנם קורקוס טען כי בנושאים שכתב עליהם הוא אינו נזקק למקורות רבניים, שכן לדעתו בשו״ת תוארו בדרך כלל חייהם של דלת העם שנזקקו בסכסוכיהם לפסקי הרבנים, ואילו הגבירים, הנגידים והרבנים העדיפו לוותר על זכותם זו ולא לבוא לבתי הדין. [יתר על כן, הוא הפליג באומרו: ״האצולה לא גירשה את נשותיה״. אולם דווקא בעניין זה יש מקורות על נגידים יוצאי ספרד שגירשו את נשותיהן.]

 

 אך בעניין זה הוא לא צדק, משום שספרי ההלכה והפסיקה כוללים פסקים שבהם היו מעורבים גם סוחרים גדולים. וכך, גם כאשר נדרש קורקוס ליהודי פנים הארץ, שרובם ככולם היו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ורוכלים, הוא תיארם בהכללה ורק על פי מקורות אירופיים. את מאמריו אפשר לחלק לכמה סוגים: מאמרים כלליים בעלי אופי עיתונאי, שהציגו לציבור הרחב מושגי יסוד על תולדות יהודי מרוקו; מאמרים על פרק מסוים בתולדות היהודים ובתנאי חייהם: שניים מהם על הלבוש היהודי, ואחד על תחיית העברית במגרב בימי הביניים; וכן קורקוס השלים ותיאר את מצב הקהילה מן המאה השלוש־עשרה ועד המאה החמש־עשרה ופירט את התפתחויותיה בתחום ההנהגה הכלכלית במאמר ארוך של שני חלקים, שבו תיאר את הסוחרים היהודים שפעלו תחת המרינים.

ד. בין יהודי החצר ובני העם היהודי במקורות ובמחקר

רוב הידיעות שהביא ההיסטוריון חיים זאב הירשברג על מצבם המדיני־חברתי של היהודים במרוקו במאות השש־עשרה והשבע־עשרה מבוססות על דברים שכתבו יושבי מלאה פאס שבזכות רמתם הרוחנית הגבוהה היו לסופרי קורותיה. כאמור, במיוחד בלט בספרו השימוש בכרוניקה ״ספר דברי הימים של פאס״. בני דנאן ואחרים גילו כמובן הזדהות עם המוצאות את בני עמם, ואילו נוסעים ודיפלומטים אירופים, שמספרם גדל בתקופה זו, גילו עוינות רבה בתיאוריהם, או שהם תיארו את מצבם המושפל של היהודים בנימה של שמחה לאידם, ברוח הכנסייה הנוצרית. הירשברג העתיק דפים רבים מן הכרוניקה הזאת והעיר הערה מדריכה, שעיון במקורות יהודיים כמו זה יוצר רושם כאילו היהודים סבלו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית במרוקו בשל אכזריות השליטים השריפים בשנות שלטונם. אך למעשה, גם ההמונים המוסלמים סבלו מהתעמרות השליטים ומשרירות לב הפקידים והמושלים הצבאיים, ודווקא השלטון כרת ברית עם הסוחרים והמדינאים היהודים.

תביעתו של הירשברג לעיין גם במקורות ערביים לא נתמלאה גם מצדו־הוא, לבד מהערות אחדות שהביא מכרוניקות אחדות. אחת מהן היא הכרוניקה החשובה על תולדות השושלת העלווית ״כתאב(אל)אסתקצא״. בתוך כארבע־מאות עמודים נמצאו שורות אחדות בלבד העוסקות ביהודי הארץ. סופרי החצר ומחברי הכרוניקות הערביות מיקדו את עניינם בקורות השליטים ופמליותיהם. הם התעלמו כמעט לחלוטין מיתר האוכלוסייה – המוני המוסלמים והמיעוט היהודי כאחד. בני העם היהודי נזכרים בקצרה, ולאו דווקא בלשון חיובית. גם לחוג החצרנים היהודים, ששירת את מלכי מרוקו במסירות רבה, אין זכר בכרוניקה זו, אף שמובא בה מידע רב על השרים המוסלמים. נראה שהעדר המידע על החצרנים נובע מחשש שיעורר תרעומת בקרב חכמי הדת המוסלמים. רק במקורות ארכיוניים של המנהל המלכותי לא נפקד מקומם של סוחרים ומדינאים יהודים. המלכים היו שווי־נפש לכך שיהודים רבים שירתו אותם בעניינים מדיניים וכלכליים רבים, ולמעשה לשני הצדדים הייתה ברית שצדה האחד הוא הגנה על יהודי החצר מצד השלטונות, והאחר הוא היותם מליצי יושר על בני עמם לפני השלטונות, אבל השתדלות זו נעשתה הרחק מעיני העם וחכמי הדת. ואפשר שנחמה פורתא מצאו גם סופרי החצר בדמי לא יחרץ של פטרוניהם, כאשר השמיטו כמעט כל זכר למשרתיהם היהודים של מלכי מרוקו.

מאמרה של פימינטה־טאבארש ״יהודי פורטוגל״ הוא יצירת מופת המתארת את פעילותם של יהודי החצר במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה. מתוך תעודות מארכיון האינקוויזיציה היא מעלה על נס את הצלחתם של סוחרים יהודים רבים שבאו מפאס לפעילות מסחרית במצודות הפורטוגליות בחופי מרוקו בלי לעורר התנגדות מצד מפקדיהן. אלה אינם מסתירים את חלקם של הסוחרים היהודים בקשרים הנרקמים בין מלכי ליסבון לבין שליטי פאס ומראכש, הם רק מגבילים אותם שלא יפיצו תעמולה יהודית בין האנוסים. הסוחרים מבני המיעוט היהודי התמודדו עם החשש מפני שליחי הכנסייה שעקבו בלי הרף אחרי השפעתם הדתית על סוחרים־ אנוסים מפורטוגל, וכן הם נזהרו מפני פגיעתם הרעה של סוחרים מוסלמים שעמם פעלו. הסוחרים היהודים נזהרו עוד שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ושל ההמון המוסלמי במרכזי הערים המרוקניות.

בכל המחצית הראשונה של המאה השש־עשרה שרר מצב מלחמה בין פורטוגל לבין מרוקו, והג׳יהאד שבו נתעטפו המרוקנים המוסלמים נגד הכופרים הנוצרים, התָרים אחרי כיבוש נתחים נוספים מממלכתם, נתפרש להמוני העם כמלחמה ממשית ויום־יומית  נגד הפורטוגלים והספרדים, אך גם נגד יהודים ששירתו אותם בנאמנות.

המפגש בין בני שלוש הדתות התעורר גם בראשית המאה השבע־עשרה, והפעם נקטו ראשי הקהל אמצעים משפטיים נגד העוברים על תקנות שהתקבלו בעניין זה.

ה. סיכום

נראה כי עד היום עסקו מחקר התקופה ותיעודה בעיקר במקורות שתיארו את יחסי היהודים עם הקהילה החיצונית, ועניין הארגון הקהילתי הפנימי נעדר מן התיאור לגמרי. אין להלין על התעלמותם של החוקרים מספרות חכמי התקופה, כגון אלה המכונים ״בעלי התקנות״, בגלל הקושי הלשוני והתוכני הכרוך בה.

גם בספריהם של חוקרים נכרים חסר תיאור מצב החברה היהודית, ואין בהם התייחסות להשפעתם הגדולה של בני העם היהודי על המסחר הבינוני ועל המלאכה בערים המוסלמיות.

כאמור, את רובו של הספר הזה נייחד להתפתחות החברה היהודית וארגונה, ונבסס את המידע על המקורות החיצוניים והפנימיים גם יחד, ועל ספרות המחקר הקיימת. נראה תמונה כוללת של ההתפתחות ההיסטורית, ובעיקר החברתית, של הקהילה היהודית, תוך שימת דגש מיוחד על הארגון הפנימי שלה, על הנהגתה ומוסדותיה, ובהם הנגידים ובתי הדין, ועל היחסים בין המוסדות השונים. נדון גם ביחסיה של הקהילה עם סביבתה הנכרית, בפרט עם המלכים השונים ועם המושלים המקומיים.

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח- עמ'22-25

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492) שלום בר אשר

שער ראשון-התקופה הראשונה

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)

שלום בר אשר

הקדמה

מהמאה החמש־עשרה הייתה חדירה של שתי הממלכות האיבריות – ספרד ופורטוגל – למרוקו. פורטוגל הצליחה לכבוש ערים לאורך חופה האטלנטי של מרוקו, בהן טנג׳יר, אגדיר, מזאגאן, סאפי ואחרות. לקראת סוף המאה החמש־עשרה עלה בידי ספרד לתקוע יתד בחוף הצפוני, הים־תיכוני, של מרוקו – במליליה. פורטוגל הובסה ב־1578 בקרב שלושת המלכים נגד בני הסעדים, ואולם הערים סאוטה ומליליה נמצאות עד היום בשליטת ספרד.

הגורמים המדיניים והחברתיים שפעלו במאות השש־עשרה והשבע־עשרה הביאו למגע בין ארצות צפון־אפריקה ובין מעצמות אירופה. בתהליך ההגירה הכפויה של היהודים מגורשי ספרד ואנוסי פורטוגל נתחדשו קהילות ישנות בארצות שאליהן הגיעו. אחרי השמד במאות האחת־עשרה – השלוש־עשרה ואחרי גזרות ופרעות אחדות במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה היה היישוב היהודי במרוקו קטן. ולמרות זאת, בייסוד הקשרים הכלכליים בין הממלכה המרוקנית לבין ארצות נוצריות בסביבתה ובשימורם הייתה ליהודים השפעה רבה הן בממלכה המוסלמית הן בארצות הנוצריות. כך שימשו היהודים מקשרים בין שני העולמות השרויים במלחמה בראשית המאה השש־עשרה – מרוקו מחד גיסא וספרד ופורטוגל, שאף שלטו בכמה ערים בחופיה הצפוניים והמערביים של מרוקו, מאידך גיסא; וכך שימשו מקשרים גם בין מרוקו ובין הולנד, אנגלייה וצרפת, שעמן הייתה מרוקו במצב הפשרת יחסים עד סוף המאה השבע־עשרה.

משעמדו מלכי מרוקו על מידותיהם, כישוריהם ומעורבותם בשגשוג ארצם, הם מינו את היהודים לנגידים על בני עמם. ראשי הקהל והרבנים שישבו במשך דור או שני דורות על כיסא השררה היו בנים למשפחות מיוחסות. החכמים בתורה ובהנהגת הציבור מונו גם לדיינים בקהילות. המקורות הכתובים שנותרו בידינו, בעיקר מקהילת פאם, חושפים ארגון יצירתי. חלק מתפקידם של מנהיגי הקהילה היה לפסוק בענייני חלוקת המסים שדרש מהם להעלות השלטון המרכזי. עיקר גדולת החכמים היה בהלכה ובהדרכת הציבור, והם סיגלו לעצמם ידיעה והבנה במשפט העברי, נוסף על בקיאותם בחוקי המסחר, באשראי, בהלוואות ובדיני קרקעות.

הפעילות הכלכלית בעיר הנמל סאפי – בני משפחות זמרו, אדיבה, רוזאלס ורותי

משפחות יהודיות רבות פעלו בביטחון רב במרוקו בשירותם של מלכי פורטוגל. הם באו בחצרותיהם ויצאו מהן בלי מורא ופחד. הראשונים שידוע לנו עליהם בתפקיד זה הם בני משפחת אדיבה, שפעלו במרוקו בשליחות המעצמה הפורטוגלית עוד בראשית המאה השש־עשרה. ההגנה שניתנה לבני אדיבה מאת המלכים שמרה עליהם ועל הקהילה מפני פגיעתם הרעה של מוסלמים. כך לדוגמה, כאשר יעקב אדיבה ברח מפני רודפיו המוסלמים באזמור, הוא נתקל בדוכס הפורטוגלי בראגנצ׳ה שזכר לו חסד נעורים ומילט אותו למקום מבטחים.

כמו יריביהם, מלכי פאס ומראכש, דאגו מלכי פורטוגל לאוטונומיה היהודית בערים המרוקניות שבשליטתם: המלך(ע)מנואל הראשון(1521-1495) מינה את יוסף אדיבה לרב העיר סאפי, ובאותה שנה בן אחר ממשפחה זו, יחיא, מילא שליחות ריגול במסירת איגרת קלף לרשויות הפורטוגליות על מצב העסקים בממלכה המוסלמית. הוא פעל בליסבון שבפורטוגל, אך שימש מתורגמן בסאפי, וכן סחר בין חומות השכונה היהודית בסכומים גבוהים, פעמים עד 4,000 ריאלים בעסקה אחת. בנו, שנשא את שם אביו, יחיא, ירש את תפקידו בשנת 1517. בנים אחרים מהמשפחה קידמו הצעת שלום עם ״נסיכות סאלי״, שבה שלטו שודדי־ים מרוקנים, ופורטוגל אישרה אותה בשינויים קלים.

משפחה אחרת שתיווכה בין הממלכה המוסלמית ובין פורטוגל הייתה משפחת רוזאלס. בשנת 1530 ליווה יעקב רוזאלם את אחיינו של מלך פאס לפורטוגל, שם הוא זכה לכבוד רב דור אחד בלבד אחרי שמשפחתו הגיעה למרוקו. בשנים 1535-1534 כבר שימש יעקב רוזאלס מתווך בהשכנת שלום בין המלך יוחנן השלישי ובין מלך מרוקו, אחמד אלאערג׳(־הצולע). בזכות מעמדו זה זכה יעקב להנהיג את היהודים במלכות פאס ונשא בתואר ״נגיד״. בפולמוס הידוע בשם ״פולמוס השחיטה״ שהיה בין ״התושבים״

ליוצאי חצי האי האיברי, למשל, הוא שימש גורם חשוב ונסע לחצר המלך עם נגיד התושבים, עמי שם־טוב, כדי ליישב את הסכסוך בין הקהילה המקומית הוותיקה ובין יוצאי ספרד. על פי פיוט היסטורי שכתב יעקב בן־עטר, סופר בית הדין בפאס, הועיד לו דוד הראובני (נפטר ב־1538 בערך) את תפקיד שר הצבא בתכניתו לכבוש את ארץ־ישראל מידי הטורקים.

ענף אחר שהחל להתפתח באותה עת ושקידמו יעקב רוזאלס והסוחרים היהודים שפעלו בזמנו היה המסחר הבין־לאומי בין דרום־אירופה, בעיקר בין שתי המעצמות ספרד ופורטוגל, לבין העולם החדש. עסקה אחת מדגימה את הגורמים שפעלו באותו זמן: שני סוחרים פורטוגלים בארזילה פעלו בצפון החוף האטלנטי, אחד מהם היה מוכר בדים לשריפים מרוקנים. דרך קבע היו משייטים בשיירות בין פורטוגל ובין סאלי, הנמל המרוקני הראשון שאליו הגיעו הספינות מחצי האי האיברי, והוא מן הנמלים הסואנים באותה תקופה בדרך מאירופה לעולם החדש. לשיט זה היו ערבים מלך פאס ושליט מראכש, שתי ממלכות המרכיבות את מרוקו המוסלמית. את הבדים שמכר רוזאלם הוא הביא מאיי הודו המערבית, שעמם קיימו הסוחרים הפורטוגלים באזמור ובסאפי קשרי מסחר בתיווכם של הסוחרים היהודים ממרוקו. צי הספינות היה שייך ליעקב, שפעל בליסבון, וכאמור בזכות קשריו הרבים הוא היה בעל השפעה לא רק בחצר המלך אלא גם בתפקיד נגיד הקהילה היהודית במלכות פאס.

יותר מכולם שירתו את מלכי מרוקו בני משפחת רותי(Aróte או Rude), צאצאים ליהודים פורטוגלים מן המאה החמש־עשרה שחיו בקובילה(Covilha) ובבראגה לפני שמצאו מקלט בממלכה המוסלמית. יעקב רותי שימש מרגל בשירות מלכי פורטוגל, ואחיו משה שימש סוכנו בנמל האסטרטגי של ארזילה שבצפון החוף האטלנטי המרוקני. בשנת 1537 נסע לפאס כשגריר של רצון טוב, ובשנת 1539 שימש גם בשליחות הסוחר הפורטוגלי סבסטיו ורגאס, שפעל במרוקו, אל מלך פורטוגל.

בעלייתם של יעקב ומשה רותי אפשר למצוא סיבה נוספת לכך שדווקא יהודים זכו לעדיפות על פני סוחרים נוצרים. מכיוון ששני הצדדים היו יריבים יותר ממאה שנים בשל מאבקי השליטה בערי החוף האטלנטי – הכול חפצו ביקרם: המרוקנים, בהעדר דוברי פורטוגלית מהם, והפורטוגלים, שלא הכירו את המנטליות האיברית, לא רק רצו את היהודים למלא תפקידי מתורגמנים ויועצים קבועים אלא מצאו שהם גם אנשים מוכשרים וחרוצים. המלך הפורטוגלי(ע)מנואל העדיף אותם מבני עמו, שכן בטח ביושרם.

יהודים ראשונים מקרב האנוסים הגיעו לארזילה בשנת 1499, על פי רשות ממנואל מלך פורטוגל. הוא התיר להם לצאת לחופשי במלכות פאס תמורת סכום כולל של 30,000 ריאל. מקצתם העדיפו להישאר שם ולהתנצר. במושבות פורטוגל בסאפי ובאזמור נמצאו שתי קהילות של יהודים. בשנת 1514 נתן מנואל כתב זכויות גם ליהודי אזמור, תמורת 11 דורוס לבית. מנואל התיר ליהודים לפעול גם במקומות אחרים שבהם היה מותר להם לחיות, ובאופן זמני אפילו התיר להם לגור בבתי אנוסים. זה היה מצב מסוכן בעטיין של הגבלות מוסדות האינקוויזיציה, שחששה שמא ישובו היהודים לכור מחצבתם, הגם שמימות המלך יוחנן השלישי נהגה זו בחומרה פחותה.

רצונם של מלכי פורטוגל לפתח את סחר החוץ של מדינתם ואף לקנות לעצמם מעמד מרכזי בסחר הבין־לאומי של אותה תקופה נסתייע ביזמה המרובה ובקשרים משפחתיים הדוקים של האנוסים, שהתפרשו על פני מקומות רבים.

אחת ממשפחות האנוסים הללו הייתה משפחת בנזמרו. מקור המשפחה בעיר אבורה שבפורטוגל. אברהם היה הבולט בבני משפחה זו. בשנת 1508 סחר אברהם בעורות תיישים עם פורטוגל. בהיותו במרוקו הוא נזכר גם כרופא. אברהם התכתב עם מלך פורטוגל בשנת 1509, שימש מתורגמן בין דיוגו די אזמבוז׳ה לבין הממונה היהודי על האורוות ועל נמל סאפי. הוא זכה להיות מנהיגם של יוצאי פורטוגל בעיר, וגם זכה לקבל מהמלך מנואל ״כתב זכויות״ בלי שכפו על בני המשפחה טבילה לנצרות. כבר בשנת 1510 הוא שימש בחצר המלך, משם הביא כתבים למושל העיר. כמו כן הותר לאברהם לסחור בכל סחורה, לבד ממסחר בנשק. אברהם עסק גם בפדיון שבויים פורטוגלים. בתיווך מסוג זה זכו יהודים ונוצרים לרווחים מרובים.

נכבד אחר מהמשפחה היה יצחק בנזמרו. הוא שב לפורטוגל כדי לתווך בחוזה שלום בין נמל אזמור לבין פורטוגל. בכתב ההמלצה שכתבו עליו מושלי סאפי הם העלו על נם את החריצות ואת הנאמנות שאפיינו את פעילות היהודים הפורטוגלים בימים ההם. האמון בשירותם של יהודים אלו למען פורטוגל היה מלא, עד שהמפקדים המליצו לתת בידי האחים בנזמרו נשק במקרים מיוחדים, ואף להרשות להשתמש ביהודים לתגבר את הגנת העיר. מנואל כתב שיש להעדיף את שני האחים מסוחרים אחרים ברכישת חיטה ושעורה ולאפשר להם להגיע בביטחון מלא לאזמור וגם לצאת ממנה.

עם פטירתו של אברהם החל גם יצחק בקריירה מסחרית בהיקף גדול. בעסקה אחת הוא שילם 10,000 ריאל תמורת הרשות לייבא סחורות לסאפי, ותיווך עוד במשא ומתן בין נונו פרננדס די אטיידה(de Ataide)            לבין המרוקנים. הוא הגדיל לעשות בשנת 1512 בהגנה על אזמור מפני התקפותיהם של המרוקנים: עם אחיו מאיר הוא ארגן שתי פריגטות ומאתיים מיהודי המקום, ובפיקודו של הפורטוגלי רודריגו די נרונהה נהדפה ההתקפה.

על היקף המסחר של עיר הנמל סאפי עם ערי פורטוגל אנו למדים מיחסי המסחר המרובים עם מחוזותיה כבר במאה החמש־עשרה. מאלגרבה, המחוז הפורה בדרום הארץ, ייצאו יהודים תאנים למרוקו. קשרים כלכליים נתקיימו גם בין יהודי העיר לגוס בחוף הדרומי הפורטוגלי ליהודי העיר סאפי.

דוגמה נוספת ליהודי ששימש בתיווך למען המעצמה הפורטוגלית היא משה דרדרו, שזכה גם לכינוי ״היהודי של סאפי״. תמורת תיווכיו בין השריפים לבין המושבות הפורטוגליות שילם לו מלך פורטוגל בשנת 1510 לבדה 6,400 ריאלים.

לסיכום, אין זה אלא מן האירוניה של ההיסטוריה שהאנוסים הנמלטים שימשו מתורגמנים ומרגלים בשירות מלכי פורטוגל. הם הפליגו בנמלי הים ונסעו בנתיבות היבשה בחירות ובביטחון בשמשם את מלכי פורטוגל ואת אדונם המרוקני כאחד. מצד החוק הם הפרו את חוקי האינקוויזיציה, אך בגיבוי הממלכה האיברית הם תרמו למלכי פורטוגל תרומה מדינית, כלכלית ותרבותית שלא תסולא בפז. כל זאת לאחר שרק אתמול־שלשום הם נאנסו בממלכה הזאת לשמד, שכמעט ולא היה ממנו מפלט.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד 33

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר

 

הסוחרים היהודים – פליטים ואנוסים – במלחמות פורטוגל במרוקו על רקע מוסד האינקוויזיציה

נמל מזאגאן היה בשליטתו של מלך ספרד פיליפינו הראשון (1506-1478). בשנת 1494 נקבע ״קו חלוקה״ בין ספרד לפורטוגל, ובו נקבע שפורטוגל תשלוט במושבות שמחוץ לאירופה. לצד הסוחרים המוסלמים פעלו כחמשת־אלפים סוחרים יהודים בממלכה. מעמד הסוחרים בקרב היהודים הלך והתחזק עם בואם של סוחרים יהודים ממוצא פורטוגלי לערי החוף. השפעתם בלטה במרכז החדש, שהיה האחרון שכבשה המעצמה הימית מידי מרוקו. פדרו דה אזבדו, שחקר את תולדות האינקוויזיציה, טוען שבעקבות ביקורו של הבישוף של סאוטה, דון אגוסטינו רוביירו בשנים 1609-1607, וכדי למנוע כל דעה קדומה, נקבע תקנון שהסדיר את מעמדם של הסוחרים היהודים. בכללים שקבע הבישוף נאסר על הנוצרים במקום לבוא במגע כלשהו עם היהודים הבאים בגבולות הערים סאוטה ומזאגאן. בשל מוראות האינקוויזיציה היו רבים שחששו מן הציד שניהלה פורטוגל אחרי אנוסים יהודים במצודותיה במרוקו. רק כך אפשר להבין חוקים שנהגו כלפיהם בראשית המאה השבע־עשרה, ככל שגברה ההשפעה היהודית על האנוסים שביקשו לשוב לחיק דתם, כנראה. הנה כמה מן הסעיפים בחוקה שנקבעה כלפיהם (וכלפי מוסלמים):

סעיף 12: אין להתיר ליהודים (ולמאורים) לבוא במחוזותינו כדי לדרוש למען עבודתם האלילית. רק סוחרים יבואו בגבולותינו והעבריין יובא בפני הפקיה [=חכם הדת] המוסלמי.

סעיף 14: גם על היהודים הסוחרים אין לבוא למטרה הנ״ל, וכן אסור לנוצרים להיכנס בבתי יהודים ומאורים מחשש להשפעות זרות. כמו כן אל לסוחרים הפורטוגלים לבוא בדברים עם מאורים ויהודים הממונים על המכס.

המאורים הם תושבי מרוקו הערבים והברברים, שהיו מוסלמים.

אפשר שהכללתם של המוסלמים בחוקה נועדה למנוע סיוע ליהודים, למשל בהתחזות בלבוש מוסלמי. גם במזאגאן, כמו ביתר המצודות המסחריות הפורטוגליות, שימשו יהודים מתורגמנים. זה היה שירות מן השירותים שהשלטון המוסלמי הטיל עליהם. את התפקיד הזה מילא בעיר הסוחר אברהם קאבסה ״יהודי הממלכה״.

הפקודה משנת 1613 מוסיפה פרטים רבים על דרכי המסחר של יהודי מזאגאן, על תנאיו ועל האווירה שבה פעלו היהודים:

סעיף 2: סוחרים יוכלו להחליף מטבע ספרדי במטבע מרוקני תמורת 10% דמי עמלה, אך הסוחרים היהודים היוצאים לשטח המרוקני ישלמו רק 5% דמי עמלה.

סעיף 3: סוחרים מאורים או יהודים (תושבי המקום) ישלמו מס [עסקים] של 10%.

ההבדל בין שני הסעיפים ברור: בהמרת המטבע ההיטל על יהודים נמוך יותר כדי להקל את כניסתם למצודות הפורטוגליות, אך מס העסקים כפול, כנראה בגלל מספרם הגדול ופעילותם האינטנסיבית, וגם משום שהאוצר הפורטוגלי מרוויח יותר על פעילותם ביחס לרווח שלו מן הסוחרים הנוצרים שפעילותם הייתה מצומצמת יותר.

בסעיפים אחרים נראית מגמה לעודד את הסוחרים הפורטוגלים ולא את הסוחרים המוסלמים והיהודים המקומיים, מגמה ידועה במסחר בצפון־אפריקה ובלבנט. כך למשל:

סעיף 6: על מפקד מזאגאן, או על שופט ״אלפנדגה״ [=פונדק הסוחרים] והשריף המוסלמי להטיל קנסות על הפקעת מחירים של סוחרים יהודים ומאורים.

סעיף 8: אין לכפות על מאורים למכור את סחורותיהם בניגוד לרצונם.

סעיף 10: יש לפקח על רכוש דלא ניידי שיהודים ומאורים רוצים לקנות במצודות הפורטוגליות.

סעיף 28: על סוחרים יהודים ומאורים לשלם מם נמל.

סעיף 30: יש להטיל על היהודים מס רכוש ומס על נכסי דלא ניידי.

יהודים היו פזורים באזור המדבר כבר מעמק הסהרה בדרום אגדיר, וייתכן שהם שסיפקו תבואה לשוקי המצודות שבהן סחרו בני זמרו וסוחרים יהודים אחרים. יהודים שהו גם בג׳אמעת ג׳דיד, שם הם שימשו פקידי דואר. הם העבירו קשר בין מושל האזור ובין מולאי אידריס במראכש. בידיעה אחת מאזור זה יש כדי להבליט את השוני בין המצב העדיף של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל ובין מצבם של יהודים מקומיים, שנגדם נהגו בשרירות לב: שריף המקום ביקש מיהודי מקומי לקרוא לו איגרת, ומשלא הבין את שקרא, הוא פקד לקשור אותו לארבעה סוסים שגררוהו עד שנפח את נשמתו!

ד. השתתפות היהודים בצבא

מגמות ההתפשטות של פורטוגל הביאו לחדירה נוספת של יהודים ממוצא פורטוגלי לשורות צבאה במצודותיו שבמרוקו – בסאפי, באזמור ובפאס.

"נוצרים חדשים״ רבים, מומחים במלאכת הברזל והנשק, השתתפו בכיבוש אזמור, וזה נוסף על חלקם במסחר העירוני והכפרי ובאספקת מצרכים(nesteirais) למושבות. הזדהות יוצאי פורטוגל עם ארץ מוצאם הגיעה לשיאה בקרב בין המעצמה האירופית־נוצרית לבין הממלכה המרוקנית־מוסלמית. היא הופגנה בלחימתו של אחד מהם במצור המרוקני על סאפי, בניסיון לכבוש מחדש את ערי החוף מפורטוגל. בשנת 1539 הגיעו מאזמור לנמל סאפי כמה לוחמים פורטוגלים שזינבו במרוקנים. מפקדם היה שמואל ולנסיאנו, חייל אמיץ וגאה: הוא פקד על חייליו לרדת מן הספינות ולחדור לעיר. תגבורת זו עודדה את רוחו של מושל סאפי. שמואל ניגש מיד לסיור כדי להכיר את תעלות האויב, אך מכיוון שהדילוג לחומה שבה התבצרו חיילי האויב היה קשה, הוא התקדם לבדו תחת אש, פקד על הגדוד לפתוח את שער המצודה, מיקם שם ארבע עמדות תותחים, בחר מאה חיילים, הפתיע את המאורים, הטיל רימונים שהציתו אש ועוררו בהלה, וירה במי שנמלט. לאחר שנודע למרוקנים על מספרם הקטן של הנוצרים הלוחמים הם נערכו למתקפת נגד, אך לא ידעו על ההפתעה שהכין להם היהודי שמואל. לנוצרים לא היו אבדות והצבא המרוקני ויתר על ניסיון המצור ונסוג.

בשנת 1548 שירת יצחק ארובץ, יהודי ספרדי, בשורות הצבא הפורטוגלי כפקיד שבויים. הוא מסר מידע מקסר (א)לכביר למפקד פורטוגלי באזמור והשתתף עם הצבא הפורטוגלי במלחמה נגד הצבא המוסלמי. ממינויו של ארובץ לפקיד שבויים עולה האמון שרחשו הנוצרים ליהודים בעניינים רגישים, בהם ניהול רישום של שבויי האויב בצבא שארצו גזרה עליהם שמד.

לצד סיפורים מסוג זה יש גם סיפורים אחרים, המעידים על רדיפת פורטוגל את האנוסים במושבותיה במרוקו. כך למשל סיפורו של מנחם אבניולי שחשף את עברו היהודי לפני שני עבדים מרוקנים ואף שיבח אותו, וכשזה נודע לספרדים הוא נשפט ונידון למאסר. הוא נמלט מהמאסר, אך נלכד שוב ונכלא. גלגוליו של מנחם אבניולי ומשפטו בבית הדין של האינקוויזיציה אינם רק דוגמה נוספת למרחק שעשה המוסד הזה ברדיפותיו אחרי פליטים מן האנוסים היהודים אלא ממחישים את רצון רבים מהם לשוב ליהדותם.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-36

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר

ה. היהודים באגדיר

תכף לכיבוש אגדיר בידי פורטוגל במאה החמש־עשרה היה נמל העיר תחנה אחרונה בהצטיידות בתנועת השיט אל המושבות שכוננה פורטוגל מעבר לים בהיותה המעצמה הימית הגדולה בראשית המאה השש־עשרה. אגדיר שימשה גם תחנת מוצא לסחר בין־לאומי מחבל הסוס ותחנת מוצא לכפרים הרבים בסהרה המערבית. בראשית המאה הזאת השתכנו באגדיר יהודים מספרד ומפורטוגל שקיימו קשרים עם אנוסים במדירה, באיים האזוריים ובאיים הקנדיים.

מדיירה הוא ארכיפלג השייך לפורטוגל והנמצא באוקיינוס האטלנטי, 400 ק"מ מצפון לאיים הקנריים.Madeira

איי מדיירה כוללים שני איים מיושבים הנקראים "מדיירה" ו"פורטו סנטו", שלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים דזרטש ושלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים סלבז'יינש הקרובים לאיים הקנריים של ספרד יותר מאשר לאי מדיירה עצמו. האיים נתגלו לראשונה ויושבו לראשונה על ידי פורטוגל ב-1418 ראו האימפריה הפורטוגזית– ושטח זה כיום הוא מחוז אוטונומי –חבלי פורטוגל האוטונומיים-.

גם אחרי גירוש הפורטוגלים בשנת 1541 נתכסתה סביבתה של אגדיר במטעי סלק־סוכר שנטעו יזמים יהודים. גם זיקוק הסוכר היה בידיהם, והם הפכו את מרוקו מרכז לייצוא מוצר זה אל מעבר לים. השפעתם של הפליטים התפשטה לכל ערי החוף. הם סחרו בנשק, בתבואה, ביין, בעור ובשטיחים.

ו. יהודי ספרד בפאס במאה השש־עשרה

נפנה עתה את מבטנו לחיי הקהילות היהודיות במרוקו פנימה. נפתח סעיף זה בתולדות יהודי פאס, עיר שחיו בה יהודים מאז ראשית המאה התשיעית והייתה מרכז תורני כבר אז.

יהודי ספרד ופורטוגל הגיעו לפאס מיד אחרי גירוש ספרד ב־1492. הם היו פליטים ואנוסים, ובפאס שבו לדתם. הם מנו אז כשתי עשרות אלפים, ומצאו בעיר הבירה יישוב קטן של ״התושבים״, שהיו מוכים לאחר שתי גזרות שניחתו עליהם: האחת, בשנת 1438 עת הועברו לשכונה סגורה (מלאח); והאחרת, בשנת 1465, כשנרצח יהודי המלך והנגיד הרון בן־בטאש, בשל עלילה דתית חמורה שבעקבותיה היה טבח ביהודי העיר.

התושבים היהודים הוותיקים היו צורפים ובעלי מלאכה ואומנויות אחרות שעבדו בחנויותיהם בפאס הישנה, המפורסם בהם היה ר׳ יהודה בן־עטר, גדול חכמי מרוקו בתקופה ההיא, ששמעו הגיע גם ליהודי איטליה. ברובע היהודי של העיר היו יותר מחמש־מאות משפחות ששכנו ליד ארמון המלך. על אף שחיו ברובע משלהם, הם היו בעלי החנויות ובעלי המלאכה ב״מדינה״. היהודים היו גם ספסרים ומלווים בריבית. מקצת התושבים היו בעלי הון, וקשריהם עם הסוחרים היהודים הפורטוגלים פתחו להם שווקים נוספים. מלכי מרוקו פנו אליהם לא אחת למימון אוצר המדינה, ובאמת, בזמנים של מתח ומלחמה כספם של היהודים הוא שהציל את המלכים.

מולאי מוחמד אשיך (1505-1472), שתואר כחסיד מחסידי אומות העולם, קיבל את היהודים בכל תחומי מלכותו ועשה עמם חסדים גדולים. לפי דברי אחד מחכמי התקופה, ר׳ חיים גאגין, זכו יהודי ספרד בפאס להישגים כלכליים נכבדים זמן קצר בלבד אחרי בואם לשם:

מש1נת] ירח״ם [=1498] ברכנו ה׳ יתברך בברכותיו עד שבנינו בתים מרווחות [כך!] בציור ו[ב]כיור. וברכנו ה׳ יתברך בישיבות [ב]תלמידים […] ו[ב]בתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות […] ספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה […] מעוטרים בכסף […] עד שיצא טבעו של האלמלאח [השכונה היהודית] בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה.

לפי תיאור זה, הקימו המגורשים לעצמם, שש שנים בלבד אחרי בואם לפאס, מוסדות דת נפרדים מאלה של המקומיים, אות להבדלים ניכרים בנוסח התפילה. אלא שעם התבססותם החברתית ועם העושר הכלכלי שזכו לו המגורשים בתוך פרק זמן קצר, העמדות שתפסו כמה מהם בממלכה ותחושת עברם המפואר הולידו בלבותיהם רגשי עליונות בדור השני. התבססותו הכלכלית־חברתית של הדור הראשון של מגורשי ספרד שהגיעו למלכות פאס משנת 1492 הגיעה לשיאה בראשית המאה השש־עשרה עם שילובם היחסי של המגורשים בחברה היהודית המקומית.

  1. 1. המחלוקת בעניין השחיטה והתחזקות מעמד המגורשים

בשנת 1523, דור אחד לאחר הגיעם של המגורשים לפאס ובתוך הזרם המתמיד של פליטים ואנוסים, פרץ סכסוך חמור שנתלוו לו חרמות הדדיים ופניות לשלטונות בשל מנהגי שחיטה שונים של המגורשים ושל התושבים. על פי ההלכה יש לבדוק את הבהמה לפני השחיטה, ואחריה יש לבדוק שוב אם לא היה בה מום שעלול להטריפה. אחרי השחיטה הבדיקה היא באברים הפנימיים של הבהמה, ובמיוחד

14 גרבר סיכמה את הסוגיה הזאת; ראה גרבר, החברה היהודית בפאס, עט׳ 22-17. 15 גאגין, עץ חיים, עמ׳ 69. ראה בעניין זה גם את המבוא של עמאר(עמאר, תקנות חכמי מכנאס, עמ׳ 59-11); וכן בנטוב, קהל התושבים, עט׳ 86-78. על יהודים שהגיעו לאזור הפנימי של הרי האטלס ראה פרץ, פרח לבנון, הקדמה, עמ׳ ב; וכן טולידאנו, נר המערב, 71-69; וראה הירשברג, תולדות, א, עט׳ 302-298.

בריאה הרגישה שבה, שכל קוץ שחודר לתוכה יש בו להטריפה. התושבים במרוקו נהגו כדעת הרא״ש, שהיה מקובל על יהודי המקום – שאם נמצאו סרכות בריאה, מעין שומנים ריריים, יש לבדקה בדיקה יסודית על ידי מתן מים בריאה וניפוחה כדי לוודא שאין בה נקב. לעומת מנהג זה, נהגו המגורשים לאכול בהמות מרובות, ולהקלותיהם היה רקע ממשי בקסטיליה בגלל חרם הכנסייה על קניית בשר טרף מיהודים.

רבנו אשר ב״ר יחיאל (1327-1250), מגדולי חכמי התלמוד והפסיקה. נולד ופעל באשכנז ואחר כך בספרד. הייתה לו השפעה רבה באשכנז, ספרד וצפון־אפריקה.

 

במחלוקת זו היו לא רק ניגודים הלכתיים אלא בראש ובראשונה מאבק כלכלי ופוליטי על ההשפעה בקהילה. בתוך זמן קצר פשט מנהג המגורשים בעניין השחיטה, אחרי שרבים מן המקומיים העדיפו לקנות בשר בבתי מקולין של המגורשים בגלל מחירו הנמוך. תקיפותם הרבה של המגורשים, מספרם הניכר העולה מיום ליום עקב הזרם המתמיד של האנוסים וחוסר האחדות בין המקומיים נוספו לכך שכמה מהשוחטים נהגו כמנהג המגורשים, וכך גבר כוחם. פעילות כלכלית זו ניתרגמה להשפעה חברתית מקיפה. אחרי שתפסו יוצאי ספרד ופורטוגל עמדות כלכליות בשירות הממלכה, ולאחר התבססותם החומרית בעיר הבירה וניצחונם בעניין כה עקרוני בדיני הבית היהודי, הם שאפו גם להנהגה משלהם והשיגוה עד מהרה. לתושבים היה נגיד מקומי שייצג את יהודי מלכות פאס בחצר המלך. בבוא המגורשים שימש עמי שאול בן שם־טוב, מן התושבים, נגיד, ובהסכמתו מונה יצחק צרויה לנגיד ראשון של המגורשים. אולם מהר מאוד גברה השפעתם של הסוחרים הגדולים מיוצאי פורטוגל, וכמה מהם עלו לגדולה בחצרות המלכים.

בראשית המאה השש־עשרה היה יעקב רוזאלס האישיות היהודית המועדפת במלכות, ועם ירידת מעמדה של הקהילה בסאפי, עם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים (אוגוסט 1578), עברו כמה מצאצאי בני זמרו, שהיו ראשי הקהילה ורבניה בעיר הנמל הדרומית, לקהילת פאס. עד מהרה הם היו מנכבדיה, ואחד מהם, דוד, היה גם לנגיד במפנה המאות השש־עשרה והשבע־עשרה.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד-39

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר

הנהגה וחברה
  1. 2. המצב הכלכלי

אולם לא בכל התקופה הנידונה שרר שקט בפאס. בגלל המלחמה בין השריפים על השליטה במרוקו נגרם סבל רב ליהודי פאס. בשנת 1549 הטיל השריף הסעדי מוחמר אשיך מצור על פאס מדרום, בשעה שהעיר הייתה נתונה בשליטת השושלת הווטסית. לפיכך נאלצו יהודיה לברוח ממנה. וכך כותב סוחר פורטוגלי שישב בתיטואן על מה שהתרחש במלאת פאס: ״בכל יום יוצאים מפאס אנשים רבים בגלל הרעב השורר בעיר הנצורה, ורובם הם עניים״. מן המלאח יצאו 2,500 נפשות, בפרט מי שלא יכלו לסבול ולשלם את המס למלך. מס זה הגיע ל־12,000 דוקאטים לשנה, אלף בכל חודש. כדי לתמוך במי שאין ידו משגת ביקשו תושבי העיר מהמלך לשחררם לחופשי, לאפשר להם לעזוב את העיר משום שהקהילה אינה יכולה לתמוך בהם, והם אינם יכולים לשלם את המס. הבקשה שלהם נתקבלה בתנאי שהנשארים ישלמו את המס של היוצאים. בתחילה יצאו שש־מאות נפש – איש, אישה וטף; אחר כך יצאו עוד אלף נפשות. הרבנים ויתר הנשארים ישבו על הארץ, כיסו באפר את פניהם ״ועשו אבל גדול כמו שעשה ירמיהו על חורבן ירושלים״. כל היוצאים פנו למכנאס, שם קיבלו אותם יהודי העיר. נראה ש״הנשארים״ הם מבני המעמד הבינוני, אמידים דיים, שיכלו לשלם את המס האישי שלהם, אבל לא היה ביכולתם לתמוך בעניים. שפר גורלם של יהודי מכנאס, שלפחות לא דחו את מי שהגיעו אליהם.

לסיכום, מראשית התיישבותם של שתי רבבות מגורשים במלכות פאס בסוף המאה החמש־עשרה הם פעלו במרץ רב כדי לארגן שוב את חייהם. הגישה המעשית שאפיינה את מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל – שאין לנקום ברודפיהם אלא אפילו לשתף פעולה עמם – שימשה נר לרגליהם גם בחייהם הפנימיים. הם כוננו יחסים נאותים עם ״התושבים״, היהודים הוותיקים שמצאו בערים שאליהן באו. רק שנים רבות אחרי בואם למרוקו התעורר סכסוך בין המגורשים לבין הוותיקים, ועניינו השחיטה, אך כאמור סכסוך זה לא נמשך זמן רב.

  1. 3. המסגרת הארגונית

המהגרים החדשים מצאו קהילה של בני המקום, והמפגש ביניהם בדור הראשון היה על מי מנוחות. את העובדה הזאת יש לזקוף לזכות מסורת ארגונית שהייתה לשני הקהלים ושאבה ממקורות זהים, ובראשה תורתו החברתית של הרא״ש. עם זה, לתושבים ולמגורשים שפעלו בעיר אחת היו שני נגידים, וזאת כנראה מתוך רצון שתי הקהילות לשמור על הנהגתן עד לאיחודן ההדרגתי לקהילה אחת מגובשת.

עיקר תפקידם של הנגידים היה לשמור על הסדר הציבורי בשני הקהלים. לצדם פעלו שני מוסדות: ״המעמד״ שגבה וארגן את המסים; ו״חכמי העיר״ שעמדו בראש בתי הדין שבקהילה. חברי ״המעמד״ נתמנו מקרב נכבדי הקהילה וגביריה, וזה היה גוף מאוחד של שני הקהלים. חברי ״המעמד״ פיארו בחתימותיהם את התקנות ליד חתימות הדיינים שהיו יוזמיהן העיקריים.

הערת המחבר: המדפיס הראשון, ר׳ אברהם אנקאווא, שמר אותן ״חבילות־חבילות״, כפי שהוא מצא אותן, לפי תקופות התקנתן. כמו כן צוין בהן תאריך מדויק של יום קבלתן והכרזתן בפני הציבור. ע"כ

גם הרבנים המובהקים שהגיעו לפאס לא דחקו את הרבנים המקומיים מהנהגתם, כך למשל לר׳ יחיא בן אברהם בן־חמו ובית דינו ולחכמי ״התושבים״ הייתה גם ישיבה משלהם.

  1. 4. תקנות פאס

רבות מן התקנות שהתקבלו בתקופה הזאת נתקבלו במעמדים חברתיים שהשתתפו בהם ראשי הקהל, הנגידים והחכמים. הרבנים הופקדו על שמירת התקנות, אך הם לא השלו את עצמם שהציבור יקבל אותן כהלכתן. כמעט לכל תקנה נוספו סנקציות כדי לתת לה יתר תוקף – משבועה בספר תורה בארון קודש פתוח ועד מאסר בפועל בבית מעצר שעמד, כנראה, לרשות הקהילה.

כדי שלא תהיינה אי־הבנות תורגמו תקנות יסוד בתחום המשפחתי והחברתי לספרדית. תופעה זו נמשכה עד שנת 1568. נגידי הקהילה ששירתו בתפקידים מדיניים נכבדים השתתפו במעמד ההכרזה על התקנות, והדעת נותנת שהרבנים חלקו עמם את תוכנן הכללי של התקנות שביקשו לתקן עוד טרם ההכרזה עליהן.

חכמי פאס במאה השש־עשרה הילכו בסבר פנים יפות עם הנהגת הנגידים וראשי הקהל בעיר, ולא מצינו שהתגלעו מחלוקות עקרוניות בין שתי הזרועות של ההנהגה היהודית בזמן הזה. בתקופה של מאה ועשר שנים, משנת 1494 ועד שנת 1602, נתקנו כחמישים תקנות. רובן המכריע היה בנושאי משפחה וחברה.

חכמי תקופה זו הפליאו לעשות משום שידעו שבלי ביסוס מוסדות המשפחה והחברה יהיה קשה לבנות קהילה אחת מאוחדת בשל ההבדלים החברתיים והתרבותיים בין התושבים למהגרים. הם הבינו שהקהילה נאבקת על קיומה בתוך חברה נכרית שהיו בה יסודות עוינים, ולכן היו חייבים לגלות אחדות, על אף הבדלי המוצא והפערים החברתיים־כלכליים בין אנשי הקהילה.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר-עמוד41

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר